בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה צט
סקאלא יום ב' כ"ב אייר תקצ"ו לפ"ק. לק' קארליפקא:
ע"ד השאלה דאתי לקדמנא אודת השעיר עזים שאמר חמיו של אותו שהשעיר עזים שלו קודם השחיטה ע"ד שחוק להנער זה קרבן פסח והשוחט כששמע זאת משך ולא שחטו ועתה השאלה על השעיר החי כאשר באתה השאלה ברוב ענין:
תשובה שאלה זו יש בה להקל ולהחמיר ואם היה השעיר שלו ממש פשיטא דאסור בהנאה והוא קדשים ממש ואינו דומה לבשר זה לפסח דלא נאסר רק משום מראית עין ולקצת פוסקים מותר בדיעבד אף בדברים דחזיא להקרבה. כמבואר בא"ח סי' תס"ט. ה"ט משום דעיקר לישנא דלפסח דמינטרא לפסח וכמ"ש ז"ל שם. וכ"כ בס' תב"ש סי' ה' סקכ"ג. משא"כ כאן דאמר בהדיא לישנא דקרבן פסח וגם לא דמי להא דשוחט לשם קדשים דאינו אסור ג"כ רק משום מ"ע דל"מ לדעת הרש"ל והפר"ח דדוקא באמר בשעת שחיטה לשם קדשים אבל באמר לישנא דה"ז עולה אסורה מדאו' אף בהנאה ובכאן נמי אף שלא אמר לישנא דהרי בזה עולה לחוד הוי התפסה גמורה בכל דוכתי'. וכ"כ התב"ש שם סק"ה אלא אפי' לדעת התב"ש דכל שאומר בשעת שחיטה או כשנוטל הסכין לשחוט. הוי רק משום מ"ע. אף שאמר לישנא דה"ז מ"מ טעמא כמ"ש התב"ש דמעשיו מוכחים שאין זה נדר כו' ע"ש וכאן שאמר כן בשעת שהשחיז הסכין מנ"ל דלשחוטי להאי קמכווין דהרבה פעמים משחיז הסכין לתקנה לשחיטה שאח"כ. ועוד אף אם נימא דזה מקרי הכנה רבה. הא מסתפק בשמ"ח עצמו סי"ג דה"מ באם שאמר השוחט כן אבל אם הבעלים אמרו כן בשעת שחיטה ה"ז עולה אולי אסורה מדאורייתא. כיון דאין מעשה עצמו מוכיחים עליו ע"ש. אף שבתב"ש שם נטה להקל מדאו' אף בזה מ"מ בפנים לא סמך ע"ז למעשה. ועוד דזה דוקא בשעת שחיטה אבל בהכנה דאף בשוחט עצמו נ"ל קולה יתירה. מכ"ש בהכנה זוטא כ"ע מודי דאסורה דאורייתא וזה ברור אמנם אחר העיון נראה דבעובדא דא יש להקל דכיון דאומר עכשיו שכיון לשחוק והוכחה ברורה ואומדנא דמוכח דלשחוק אמר להנער הקטן ואף שכ' התב"ש דאפי' אמר לשחוק נתכוונתי לא מהני הנ"מ באם לא היה הוכחה בשעת מעשה שכיון לשחוק. ואף בזה יש לפקפק מטעם שכ' התב"ש שם דכיון דאסור להקדיש האידנא בודאי לשחוק כיון ומהימן במה שאומר עכשיו. ומה שדחה שם התב"ש מטעמי' דהוו דברים שבלב די"ל מעבר הוא דקעביר ע"ש. אם לדין יש תשובה דהרי כ' מהרי"ק בשורש ק"ע לענין חששא דסבלונות דאם נתן סבלונות בשבת אין לחוש לקידושין משום דאסור לקדש בשבת. והביאו בהגהת רמ"א סי' מ"ה. ומבואר שם בתשו' דאפי' לר"ת דס"ל דבאין לו אשה ובנים מותר לקדש בשבת מ"מ כיון שאין לעשות כן כ"א מדוחק גדול לא חיישינן להכי ע"ש מכ"ש בזה. כן היה נראה לכאורה רק כיון שהתב"ש החמיר בזה. אין לערער אחריו. בפרט להקל אבל זה דוקא כענין דמיירי התב"ש דלא היה ניכר בשעת מעשה אם כיון לשחוק אבל בנ"ד דאומדנא דמוכח ואנן סהדי דכיון לשחוק כ"ע מודי ובתשו' ממומינו לה' אישות סי' א'. בא' שקידש והיא אמרה קודם הקדושין קדשיני ותיכף ששם הקידושין בחיקה זרקם. וכ' שם דאף דמראין הדברים דלשחוק כוונה. אפ"ה משום חומר אשת איש לא מהני. ובפרט דאיכא למימר איתתא בכ"ד ניחא לה ע"ש באריכות. וע' באה"ע רס"י מ"ב ומוכח שם דבעלמא כל היכא דאומדנא דלשחוק היה מהני. וע' בנו"ב מ"ק חאה"ע סי' נ"ט וכ"ז באם היה שלו אבל כאן דאינו שלו לכאורה דבר פשוט הוא דאין כאן בית מיחוש דהא הלכה ברורה הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וליכא למימר דעכ"פ ליתסר משום מ"ע. ז"א דל"מ דלדעת הרמב"ם והמחבר והרבה אחרונים דבשוחט לשם קדשים ל"ח להכי מטעמא שכ' ז"ל דמידע ידוע דלאו דידי' הוא וכן לדעת התב"ש המחמיר הוא מטעמא דאדם אוסר שאינו שלו ע"י מעשה כמו בע"ז ע"ש. וזה ל"ש הכא. אלא אפי' להב"י בדעת הרא"ש והטור וכן רמ"א שם דשייך בזה משום מ"ע ה"מ בשוחט לשם קדשים דאינו אסור רק משום מ"ע א"כ חשש מ"ע לא נסתלק כמ"ש הב"י שם. משא"כ בהך מילתא דאסור מדאו' באם היה שלו א"כ באם אינו שלו ליכא מ"ע כמו דמצינו בשוחט לע"ז וכמ"ש הב"י שם ובלא"ה מוכרח כן דהא הלכה פסוקה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפי' משום מ"ע ליכא וכמו שהאריך הט"ז בסוף הסי' ולפמ"ש סרה קושיות הט"ז מהב"י דשאני בהך דמדאו' הוא ושפיר ל"ג משום מ"ע וכמו בשוחט לע"ז משא"כ בהך דעיקר הגזירה היה משום מ"ע וכמ"ש הב"י בעצמו. הדרן לדידן דבנ"ד היתר גמור הוא דהא לא היה שלו אף שכפי האמת הם שותפים בהוצאת הבית לפרנסה ולמזונות. וכיס א' לשניהם באין חשבון כאשר הוליך חותנו השעיר לשחוט לצרכם מ"מ מסתברא כיון דעיקר השה לא היה שלו א"י להקדישו שמעולם לא נעשו שותפים בעיקר השה לעשות בו כחפצו ואפי' אם באנו לחוש דילמא גררא דשותפות יש כאן ובשותפים אוסר בשחט לשם קדשים אליבא דכ"ע כדמוכח ממתני' דספ"ב דחולין. נ"ל דאפי' בהא דוקא ע"י מעשה או מחשש מ"ע. אבל בעובדא דידן ברור דאינו אוסר. ומסתייע לן הא מלתא מההוא דפ' השותפין בנדרים ובטוש"ע סי' רכ"ד דבדבר שאין בו דין חלוקה, א"י לאסור בקונם על חבירו שותפו ואף שאין אוסר רק חלקו מ"מ כיון שאין בו דין חלוקה א"י לאסור על חבירו. אע"ג דקונמת קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד שיש לו על חלק חבירו דמה"ט ביש בו דין חלוקה אסורין כמ"ש הר"ן ז"ל שם מ"מ באין בי דין חלוקה א"י לאסור כמו שהאריכו הראשונים ז"ל שם בטעם הדברים. וכן הדין במטלטלין המשותפים וכמ"ש רמ"א סי' רכ"ו. וכ"מ בתשו' רשב"א שהביא ב"י סס"י רכ"א שאף בהקדש ממש הדין כן. דבאין בו דין חלוקה. אף חלקו א"י להקדיש והנה ל"מ בנ"ד דודאי אין בו דין חלוקה דהא שום חלק אינו מבורר דהא לא נעשו שותפים בגוף השה מעולם ובל"ז מאי מועיל חלוקה הא אין ברירה וא"ל הא כ' הר"ן ז"ל דאע"ג דבעלמא אחים שחלקו לקוחות הן משום דאין ברירה. מ"מ כיון שאם כן תיאסר עליו לעולם. ואנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהן לאוסרה על חבירו. בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ל וכ"פ בטוש"ע שם סי' רכ"ו ז"א דשאני התם דשייך בה חלוקה למ"ד יש ברירה רק למ"ד א"ב אף דשייך בה חלוקה נמי מ"מ מחמת דא"ב ל"א איגלאי מילתא למפרע דזהו חלקו משעה ראשונה ועכ"פ שייך בה חלוקה בלא איסור. משא"כ בהך דהא ק"ל בשילהי סנהדרין דבהמה חציה של עיר הנידחת חציו של עיר א' אסורה עיסה של עיר הנידחת וחציה של עיר א' מותרת. ומפרש בש"ס טעמא דעיסה כמאן דפליגי דמי בהמה כמאן דלא פליגי דמי וכן בשילהי מסכת יו"ט בפלוגתא דרב ושמואל בשנים שלקחי חביות ובהמה בשותפות ע"ש. וע' ברש"י סנהדרין שם. ובכ"מ פ"ו מה' עכו"ם. וא"כ החלוקה אינו מועיל כלל. א"כ אינו בדין שיאסר נכסי חבירו על חבירו וכמ"ש הר"ן הנ"ל ובר מן דין זה היה אם היה מקדיש רק חלקו לבד אבל כאן אם נאמר דהקדיש בדיבור שאמר זה קרבן פסח א"כ הקדיש כל הבהמה. וחלק חבירו פשיטא דא"י להקדיש ובס' שעה"מ פי"ב מה' נדרים הביא בשם ס' קול יעקב שנסתפק באם אמר על ב' בהמות המונחת לפניו הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעל מום או טמאה אי אמרי' כה"ג נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דאחדא מעיקרא לא חייל והגאון בעל שעה"מ מיפשט פשוט דלא הייל מדברי ריטב"א פ' אע"פ הביא בשם התוס' אהא דאמרינן הכא אין בידה לגרש כו' והקשו התוס' והראשונים ז"ל הא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. ותי' הוא ז"ל כיון דמשועבדת הידים לשאר מלאכות אף למע"י א"י להקדישן כו' ע"כ ומזה הוכיח בס' הנ"ל כנ"ל דאל"כ הא יכולה להקדיש הכל ותחול על מע"י לבד ע"ש באריכות מ"מ נשמע לנ"ד כיון שהקדיש כל הבהמה וחלק השותף א"י להקדיש בודאי ואף חלק שלו כיון שכלל בדיבור א' הו"ל נדר שהותר מקצתו וכנ"ל זה היה כ"ל ברור ולרווחא דמילתא לחומר הנושא המצאתי לו תקנה כיון דקיי"ל יש שאלה בהקדש ואפי' בהקדש מזבח כמבואר בנדרים דע"ח ובב"ב דק"כ דאפי' אם כבר שחט קדשים בחוץ יש לו שאלה וחכם עוקר הנדר מעיקרו וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה"נ. והכ"מ דחק במראה מקום לזה דאף בקדשי מזבח מהני שאלה ולפמ"ש הוא מוכח מכאן וע"ש במל"מ. וע' בש"ס שבועות דכ"ד ע"ב. וע' בתוס' כריתות די"ג ע"ב דיה ארבע חטאות וע"ש בס' ברכת הזבח וע"ש בס' מים קדושים וע' בס' נתיבות המשפט בפתיחה לסי' ריש. ודברי המים קדושים נכונים יותר איך אף לדעת התוס' הנ"מ בנשחט ונזרק כהלכתו ולא בע"א. ובענין ההיתר אף דבשאר נדרים קיי"ל דמתירין בחרטה דמעיקרא בלא פתח. וע"ד המבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס"ד מ"מ בנדרי הקדש ראיתי שנסתפק בזה הגאון בס' מחנה אפרים בה' צדקה סי' ח' ע"ש וכן הביא הש"כ סי' רנ"ח בשם תשו' ר"ב דצריך פתח דוקא לקצת פוסקים וע' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סס"ו קנ"ד מבואר להדיא דאף בנדרי צדקה מתירין בחרטה לבד ע"ד שכ' ברמ"א הנ"ל. וכ"מ קצת בתוס' נזיר ד"ט. מ"מ יש להחמיר לכתחלה. וענין הפתח מבואר בהג"א פ"ק דע"א שיאמר אלו ידעת שבדיבורך זה יהיה חשש איסור על כל העולם כלום היית אומר כן אם אמר לאו מתירין אותו שזה בודאי פתח טוב ואמת הוא בזה. ולרווחא דמילתא יפתחו לו פתח זה וחוץ מזה יתחרט מעיקרא שאמר כן. ויאמר איני חפץ בזה ומתחרט אני מעיקרא שאמרתי כן ויעשה מזה עצמו פתח כמבואר ברמ"א הנ"ל ואז יתירו לו שלשה כדינא וברור היא בכוחא דהיתרא מאתי הח"מ. שלמה במוהר"י חונפ"ק הנ"ל.