אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה צ

תשובה פט

ה' כ"ד ניסן תר"א לפ"ק. ע"ד האי עובדא דאתא קדמנא באיש אחד שמכר חמצו לעכו"ם קודה"פ ע"י קנין אג"ק בשטר כנהוג וגם קיבל אדרוף והשאר זקוף במלוה כנהוג לכתוב בכל שטרי מכירות ואח"פ כשבא לידו השטר מהעכו"ם ראה ששכח לחתום א"ע על השטר מכירה והחמץ הוי סך רב ועצום דהיינו בערך שלשה מאות קאנין יי"ש מה דינו של החמץ הנ"ל ויש עוד בשאלה זו כמה צדדי היתר כאשר יבואר מתוך התשובה:

תשובה הנה מצד עצם הקנין אף אם נאמר דהעכו"ם לא קנה הקרקע בשטר זה ועכו"ם אינו קונה קרקע בכסף לבד רק עם השטר כמבואר באחרונים כאן וברמב"ם וטוש"ע ח"מ סי' קצ"ד מכל מקום אף בלי קנין אג"ק יש לסמוך בדיעבד על קניות גוף החמץ שקנוהו בכסף לבד וכמבואר בתשו' מ"ב סי' נ"ט ואף במ"ש שם מטעם דרוב פוסקים ס"ל כרש"י כבר השיגוהו האחרונים דאדרבה רוב פוסקים ס"ל כר"ת דמשיכה קונה בעכו"ם מכל מקום שרי מטעם שכתב בתשו' מ"ב שם דכיון דבלא"ה חמץ אינו ברשותו של אדם אלא דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו בגילוי דעתא סגי ע"ש. והנה סברא זו לקוחה מדברי הר"ן שכתב בריש פ"ק בטעמא דסגי בביטול בלב מה"ט הוא ע"ש ובריש מכילתין דפרש"י בודקין כדי שלא יעבור בב"י וב"י ותמהו עליו הראשונים ז"ל דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וגם אחר תקנת חכמים על כל פנים צריך שיבטל גם כן כמבואר בש"ס א"כ אף בלא תקנת חכמים דתקנו לבדוק אינו עובר בבל יראה משום הביטול עיין שם. והנה בעיקר הביטול נחלקו רש"י ורבותינו בעלי התוספות דרש"י כתב מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו ש"מ השבתה בלב הוא. והתוס' חלקו עליו ופי' משום דאחר שביטולו הוי הפקר ויצא מרשותו ומותר משום דאבל אתה רואה של אחרים כו' והנה בתשו' ש"א כ' ראיה ברורה לשטת התוס' מדפריך הש"ס ד"ז אברייתא דהיה יושב בביהמ"ד ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו א' שבת וא' יו"ט בשלמא שבת משכחת בי"ד שחל בשבת אלא יו"ט לבתר איסורא הוא ומאי קושי' הא טעמא דחמץ אינו ברשותו של אדם הוא משום דאסור בהנאה ודלמא הך ברייתא אתי' כר"י הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה ומש"ה גם ביו"ט ברשותי' קאי ובשלמא לשטת התוס' דביטול מטעם הפקר אמטו להכי שפיר מוכח דלא אתי' כר"י הגלילי דהא באמת בעלמא לא מהני הפקר כי האי רק גבי חמץ דבלא"ה אינו ברשותו כמ"ש הר"ן הנ"ל ומש"ה מוכח דלא אתי' כר"י הגלילי אבל לשטת רש"י קשי' יע"ש והנה הפ"י החזיק במעוז רש"י דלא כהתוס'. וכ' דהא כתבו התוס' שם ה' ע"ב ד"ה אבל להקשות בשם הר"י דאורליינש מדוע ממעט הש"ס חמץ של אחרים ושל הקדש מחד קרא ובהך דעריסותיכם צריך תרי קראי ותי' שם בד"ה משום דכאן דכבר גלי קרא גבי חלה דשל אחרים ושל גבוה לא מקרי שלך ה"ה גבי חמץ סגי בחד קרא ע"ש וא"כ בחמץ הפקר מהיכי אמעט הא לא מייתר ליה קרא למעוטי ע"ש. והנראה שם מדברי הפ"י דסובר דבחמץ של הפקר י"ל דעובר בב"י מטעם זה שלא מיעטה קרא וזה א"א לומר דהא מבואר בש"ס דשני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו וחד מינייהו חמץ בפסח לעבור בב"י וא"א דעובר בב"י אף בחמץ של הפקר א"כ מאי זו שחידשה תורה ומאי עשאם כאלו הוא ברשותו דהא אף אם אינו ברשותו כיון דאינו ברשות אחרי' ושפיר עובר בב"י וכדין חמץ הפקר אע"כ דהא ליתא י ואמנם בענין ק' הפ"י נלע"ד דאף לרש"י ז"ל ענין השבתה זו דכ' תורה דבביטול סגי הוא מטעם הפקר כשטת התוס' ז"ל וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן ז"ל ריש מכילתין דאף לשטת רש"י ז"ל ביטול מטעם הפקר הוא רק דזהו גופי' גילתה לנו תורה דבהשבתה דהוי הפקר אינו עובר ומזה גופי' מוכח דבכ"ש בשאר חמץ הפקר אינו עובר בב"י ומיושב בזה ממילא גם קו' הגאון ש"א הנ"ל דהא אף לרש"י ביטול מטעם הפקר הוא ומש"ה הך ברייתא לא מתוקמי' כר"י דלר"י ע"כ לא מהני השבתה דביטול כיון דחמץ מותר בהנאה לא מהם הפקר כזה וכדברי הר"ן הנ"ל. והנה בענין פלוגתת ר"י ור"ש בחמץ אח"ז אם מותר בהנאה קיי"ל כר"ש דמותר בהנאה מדינא כדסתם לן תנא כוותי' במתני' דחמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כדמסיק הש"ס שם פ"ג ובש"ס שם דכ"ט ע"ב דלר"ש דאית לי' דחמץ אח"ז מותר בהנאה אם נאמר דבר גורם לממון כממון דמי האוכל חמץ של הקדש במועד מעל משום דהוי גורם לממון דהוא ל ולקמי' גורם לממון הוא והנה קיי"ל בחמץ שקיבל אחריות דעובר בב"י וכמבואר ברפ"ק וה"ט אף דאתה רואה של אחרים מ"מ חייב משום גורם לממון אף דקיי"ל בעלמא דלאו כממון דמי מ"מ בענין ב"י הוי כממון וא"כ יתעורר תמיהת הר"ן דהא בעלמא הפקר בזה לא מהכי ואי משום דבלא"ה אינו ברשותו של אדם משום דאסור בהנאה הא עכ"פ לאחה"פ מותר בהנאה מדינא והו"ל גורם לממון אמנם ז"א דהא זהו מבואר בש"ס דאחר שש לא מצי מבטל משום דאינו ברשותו של אדם משום דאסור בהנאה וחמץ נמי הא הוי גורם לממון. אלא ע"כ דה"ט דדוקא גבי הקדש דאתה רואה של הקדש מש"ה אפשר להחזיקו עד אחה"פ ויהיה מותר בהנאה. אבל בשאר חמץ דלהשביתו קאי ומש"ה קיי"ל בב"ק דצ"ח דבא אחר ושרפו פטור משום דהכל מצווין עליו לשורפו ולאו גורם לממון הוא כמבואר שם בש"ס וא"כ מש"ה בביטול סגי לענין שלא יעבור בב"י ועוד בלא"ה כיון דאפי' ביטל ולא ביער אסור לאחה"פ משום קנסא עכ"פ לא שוה מידי וזהו אחר שתיקנו חכמים בדיקה שפיר אף אם לא בדקו ולא ביער שפיר אינו עובר בב"י מטעם הנ"ל אבל קודם שתיקנו חכמים בדיקה וביער כלל שפיר לא מהני ביטול בעלמא וצריך הפקר בפה דוקא כדינא משום דכיון דקודם תקנת חכמים לא היה צריך ביעור שפיר הוי גורם לממון כיון דאינו עומד לביעור הו"ל כחמץ של הקדש דכיון דבביטול לבד אינו עובר בב"י ואינו עומד לבער מש"ה שוב הוי גורם לממון וא"כ הא בהא תליא ושוב תיקשי מה מהני הביטול דהא כיון דאם נאמר דע"י הביטול יהיה מותר לאחה"פ וגם מותר להניחו כל ימי הפסח. א"כ הוי כממון ומדוע מהני הביטול וזה קודם שתיקנו חכמים בדיקה אבל כיון שתיקנו בדיקה וחמץ שעה"פ אסור אף שביטל וגם בלא"ה לשריפה כל ימי הפסח אף שביטל ומש"ה אף שלא בדק יצא מה"ת ואינו עובר בב"י ומיושב שפיר קושיות הראשונים על רש"י הנ"ל ודוק והא דכתב רש"י דילפינן ביטל מדכ' תשביתו והשבתה בלב הוי השבתה היינו לאחר שתיקנו חכמים בדיקה שוב מהני גם השביתה בלב אבל קודם תקנת חכמים צריך השבתה והפקר גמור כדינא ובפה דוקא וזה נכון לפע"ד וזהו דלא כמו שהעתיקו התוס' שם לשון רש"י והשבתה בלב הוא רק כמ"ש רש"י עצמו והשבתה בלב הוי השבתה וזה לפי האמת אחר שתקנו חכמים אבל קודם צריך הפקר גמור בלשון טוב. נחזור לנ"ד דמכירת חמץ בדיעבד הוי מכירה בכסף דקיבל מקצת והשאר זקוף במלוה דהוי קנין כסף גמור. ועוד בלא"ה אף אי מידי ספיקא לא נפיק שרי לאחה"פ מספיקא וכמבואר באחרונים. אמנם מה שצ"ע בזה הואיל והעכו"ם לא קנה הקרקע וכנ"ל דעכו"ם מישראל אינו קונה בכסף לבד ואף בישראל מישראל באתרא דכתבי שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר א"כ הוי החמץ כל ימי הפסח ברשות ישראל ואחריות על ישראל דהא ידוע דאם יאבד החמץ לא ישלם לו העכו"ם מה שחייב לו המותר כיון דגברא ערטילאי הוא ועוד בדיניהם נמי אין מחזיקין ד"ז רק להערמה ועוד הא לא נמדד וא"כ האחריות על ישראל מחמת שלא נמדד והוי חמצו של עכו"ם ברשות ישראל ואחריות על ישראל ומטעם זה החמיר מאד בס' מק"ח למכור במכירה טובה המקום שהחמץ בתוכה ואם לא אף שהנכרי קנה החמץ כדין בקנין אחר אף דיעבד אסור החמץ כנ"ל ואף אחר הפסח אסור החמץ לדעת המ"א והרבה פוסקים דבחמצו של עכו"ם ואחריות על ישראל אסור בעבר עה"פ ואף לדעת הח"י דמקיל בזה מכל מקום כאן מחמת דתפיס לי' אזוזי הוי כמשכון וגרע ולכ"ע אסור החמץ אחה"פ כדמוכח בתוס' והרא"ש ז"ל בשמעתתא דישראל שהלוה את הנכרי על חמצו וע"ש בספ"י דבמשכון לכ"ע באחריות על ישראל אסור החמץ אחה"פ ע"ש והנה הגם שדברי המק"ח אינם מוכרחים לדמויי הא מלתא למשכון מכל מקים בהא גופא בפקדון גרידא באחריות על ישראל רוב האחרונים החמירו וכ"כ להדיא מלשון הרמב"ם פ"ד מה' חו"מ ה"ג ובאמת לפנינו הגי' בירושלמי היפך ממה שהעתיק בח"י דר' ייסה דאמר אסור הוא אומר חמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעבר עליו ולא ביערו ע"כ ופי' שם בקה"ע וז"ל אמר ר' ייסה למה אני אוסר דאף על גב דחמצו של עכו"ם הוא מכל מקום הישראל עבר עליו שלא ביערו לפיכך נאסר ע"כ יכ"מ להדיא מדברי המהרש"א בפסחים דל"א ע"ב בתוס' ד"ה שקונה ע"ש ועיין בנו"ב מהד"ת חא"ח סי' ע"ז דכתב להקל בפקדון שקיבל ע"א דאינו נאסר החמץ אחה"פ מטעם אחר ולא הזכיר כלל מדברי הירושלמי. אמנם בעיקרא דהך מילתא מה שמדמה בס' מק"ח לקיבל ע"א לא שמיעא לי דהא טעמא דקיבל עליו אחריות עובר היינו משום כיון דאלו מיגנב או מיתבר ברשותייכי קאי ובעי לשלומי כדידי' דמי כמבואר בש"ס וה"ט משום דאפשר שיהיה נדון החמץ כשלו ושוב אי אתה רואה וזה אם יתחייב מחמת שהדין נותן הן מדתה"ק הן מדין המלכות שהוא חייב על שמירת החמץ ויש לו פנים ושייכות בהחמץ שיהיה שלו וא"כ מה שהחמץ לא נמדד לא מיגרע בזה דהא מה שמפסיד ע"י גניבת החמץ אינו משום שהחמץ עומד ברשותו רק שיש ספק כמה הי' ואין בזה ענין למיחשבי' כשלו ומה לנו אם מגיע לו בגרם הפסד והחשש האחר מחמת שבדיניהם לא יצטרך העכו"ם לשלם בעד החמץ גם זה לא מסתבר דהא דבר זה חידש הוא שחירשו הפוסקים דבזה אזלינן בתר דין המלכות ואטו כל שטרי מכירות דידן נעשין ע"פ דינא דמלכותא ואף על פי כן הם קיימים מחמת ד"ת אף שמדין המלכות אין זה מכירה והוי חמץ של ישראל אף שכבר יצא מה"ת מרשותינו (והך דפ' חזקת הבתים דנ"ד דמלכא אמר לא ליקנא אלא באגרתא כבר תי' המחברים ז"ל בפנים שונות) רק דגבי אחריות דינא דאף אם מחק המלכות צריך לשלם הו"ל כדידי' וזה אם דין המלכות לחייבו מדין אחריות אבל אם דין המלכות שאין המכירה כלום וממילא כדידי' הוא בין אם יאבד או לא מאי שייך כאן גורם לממון ממ"נ אם נאמר דניזל בתר דין המלכות בלא"ה דידי' הוא ועובר עליו אף אם הוא ברשות העכו"ם להרבה פוסקים ולדינינו בכל ענין לאו דידי' הוא אף אם יאבד ומחמת שהעכו"ם אינו בטוח ג"כ לאו מלתא הוא דאטו אם עכו"ם חייב מעות לישראל ויש לו חמץ בבית ישראל ולא קיבל ישראל אחריות והעכו"ם אינו אלם רק שממילא אם יאבד החמץ לא יהיה העכו"ם לשלם הכי בשביל זה יעבור הישראל בב"י על החמץ זה לא ניתן להאמר ודבר זה היא עיקר דאם חיוב התשלומין בא מצד דהחמץ יוקם ברשותו ע"י אבדתו הן מצד דתה"ק הן מצד דין המלכות אבל מצד אחר אין גרם חיוב ישראל מזיק ודלא כמק"ח וע' במלחמות פר"ש בשמעתתא דעכו"ם שהלוה על חמצו. ועוד בר מן דין אף אם נאמר דזה הוי כמו קע"א מכל מקום כיון דבדיעבד סמכינן אר"ת דיוחד לו בית מהני זה הוי כמו יוחד לו בית אף שלא נקנה המקום לעכו"ם דל"מ לדעת הפר"ח שסובר דלר"ת דיחוד מהני אף אם לא יחוד ועשה מעצמו מחיצה יוד אף שלא בפני העכו"ם שרי משם דאינו מצוי בידו מכ"ש כאן דמהני ואף לדעת הב"ח והסכימו לזה האחרונים דלא מהני מחיצה יוד שלא בפני העכו"ם ה"ט כמ"ש הב"ח דדלמא העכו"ם לא חפץ רק שיהי' דוקא ברשות ישראל ע"ש משא"כ כאן. ועתה אומר שאף לדברי המק"ח יש להקל בנ"ד דאיכא עוד שני צדדי היתר ראשונה כבוא עוד לנדון השטר והנה הגם שזה פשוט דשטר שנכתב בכת"י אחר ולא חתמו עליו עדים ולא הבע"ד וגם לא נמסר בע"מ לאו שטרא הוא כלל לקנות ע"י כמבואר בדברי ה"ה פי"א מה' מכירה הט"ו ע"ש וכן מוכח להדיא מש"ס גיטין ד"י ע"ב דמש"ה פריך אשטר מתנה הנעשית בערכאות במאי קא קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא דש"מ אף דערכאות לא מרעי נפשייהו מכל מקום כל שאין עדים כשרים בעיקר הדבר לא מהני ולא מידי וכן כתב בס' המקנה לקדושין דכ"ו ותמה שם על הסמ"ע בסי' קצ"א שנראה לכאורה מדבריו להיפך והא שכתב התוס' שם בגיטין וז"ל בד"ה חספא אבל בשטר שחותמים בו עכו"ם שאין בו לא ע"מ ולא ע"ח שכשרים להעיד ולא הודאת בע"ד לא חשיב שטר לקנות על ידו ולא הוי אלא חספא בעלמא וכו' ע"כ דמשמע לכאורה דאם הוי הודאת בע"ד הוי מהני אף שהשטר נעשה בלא ע"ח ובלא ע"מ זה א"א לומר כנ"ל דבזה לא מהני הודאת בע"ד כיון דמסר לו חספא ואין זה שטר כלל ולא כתב התוס' לעיל בגיטין ד"ה ע"א סד"ה דקיי"ל דבממון מהני הודאת בע"ד אלא באם השטר נחתם עכ"פ בע"ח דעכ"פ שטרא הוי אלא דלא מהני לר"א משום דבעי ע"מ והיינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן לשטת ר"ת שם אף אליבא דר"מ צריך ע"מ ג"כ מה"ט בזה שפיר מהני בממון כמו דחלוק דין ממון מדבר שבערוה דהא בקנין כסף וכדומה דודאי כסף הוא ואם קנה ממנו שדה בכסף בלא עדים אם שניהם מודים מהני ואף על פי כן בקידש אשה בכסף בלא עדים אף ששניהם מודים אין חוששין לקדושין כן בזה בשטר שכבר חתמו עליו עדים והוי שטרא רק שאין עדים על המסירה בזה הוא דמחלק התוס' בין דבר שבערוה לממון וכנ"ל אבל בשטר שאין בו אף ע"ח דלאו שטרא הוא כלל לא מהני בלא ע"מ דמשווי' ליה שטרא דבלא ע"מ לא דמי לקנין כסף דשפיר מהני בהודאת בע"ד משום דעל כל פנים כסף נתן לו וכאן לא נתן לו רק חספא וזה באמת כוונת התוס' סם ד"ה חספא דשטר שאין בו לא ע"ח ולא ע"מ ולא הודאת בע"ד היינו משום דהא אף אם הבע"ד מודה לא שייך הודאת בע"ד דמודה דנתן ליה חספא זהו לפע"ד ברור בכוונת התוס' וכן מצאתי להדיא בספר קצה"ח רס"י מ"ב שפי' כן דברי התוס' הנ"ל וכ' כל זה משום דמשמע להדיא מדברי המק"ח שכ' בסי' תמ"ח בשטר שלא נזכר בו שם המוכר רק שכ' בו ביתי מכורה לך דאינו כשר רק בע"מ או בכת"י המוכר או בח"י דמשמע מזה דאם נכתב שם המוכר אף אם אינו ח"י ולא ע"מ מהני וזה ליתא וכנ"ל. נחזור לנ"ד דבלא ע"מ כיון שהיו גם השטר בכ"י אחר וגם לא הי' חתום עליו לאו כלום הוא. אמנם חקרתי והיו שני אנשים שם בבית המוכר שראו היטב המכירה וגם ראו שמסר לו השטר המוכר ליד העכו"ם ובזה מצאתי פתח תקוה ואף שהעדים לא קראוהו מכל מקום בדיעבד כשר כמ"ש הראשונים ז"ל בגיטין די"ט ואף בגט רבו הדיעות באם נאבד ולא קראוהו כלל לא בתחלה ולא בסוף כמבואר שם ובש"ע אה"ע סי' קל"ז מכ"ש בזה דיש להקל. אמנם יש לעיין מצד שלא נזכר בו שם המוכר. והנה בס' מק"ח כ' שם דבשטר שכ' ביתי מכורה לך ול"כ בו שם המוכר דאינו כשר רק בע"מ או בכת"י המוכר או בח"י. והנה בח"י פשוט הוא דהא מוזכר שמו בחתימתו אבל בכ"י בלא ח"י ולא נזכר שמו זהו מחלוקת ישנה בין גדולי הראשונים הובא בבית יוסף חושן משפט רס"י ס"ט ע"ש ובש"ך שם סק"ד וראיתי בספר קצה"ח רס"י מ"ה שהביא ראיה דכת"י אף בלא חתימה ולא נזכר שמו הוי שטרא מעלי' להקנות ע"י מהא שכתב התוס' בגיטין ד"ד ד"ה מודה ר"א דאם העדים חתמו תחלה ואחר כך נכתב גט ע"ג חתימתן לאו עדות הוא כלל ע"ש ומה"ט הוצא בקצה"ח דה"ה גבי כת"י אינו משתעבד בחתימתו רק אם נכתב שדה קני' לך קודם שחתם את עצמו אבל אם חתם את עצמו תחלה ואחר כך כתוב בכת"י אחר ע"ג חתימתו שדה קני' לך ומסר לו זה השטר לא מהני לקנות ע"י כמו בחתימת עדים ועל פי זה הקשה דאם כן בהאי שטרא דהוי כתוב ביה אני פב"פ לויתי ממך מנה דמהני והא התם שמו נחתם תחלה קודם הכתב ולזה תי' דהתם ע"כ כשהכל הי' כת"י ומש"ה מהני דהא אף בלא תיבת אני פב"פ אלו התיבות לויתי ממך מנה לחוד מהני ומזה הוציא דלא בעינין חתימות שמו כלל ע"ש וחוץ מה שדבריו נגד דברי הר"ן שכתב בפרק המגרש במתני' דג' גיטין פסולין וז"ל ומהא שמעינין דכת"י בלא חתימה כשר בד"מ וכו' דהכא ודאי בלא חתימה עסקינן וכו' ויש לדחות ולומר דגיטין שאני דכיון שהוא צריך לכתוב שמו הא איכא חתם ידו ומהני אפי' למה שכתב בו משמו ואילך כיון שהכל כתיבה אחת אבל כתיבתו בלא חתימתו כלל אפשר דלא מהני וכו' ע"כ הרי מפורש שלא כדברי הקצה"ח הנ"ל אלא שדבריו הם גם נגד דברי התוס' עצמם שכ' בר"פ הנושא ד"ה דאמר ליה וז"ל ולא מיירי כשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דהיינו הוציא עליו כת"י וכו' ולא מיירי נמי כשכתב לו אני פלוני חייב לך מנה דהא נמי כחתם תחתיו דמי וכו' ע"כ והא בכאן דאם נסלק החתימה היינו תיבות אני פלוני וישאר רק תיבות חייב לך מנה לא מהני ולא מידי לכ"ע ועוד מפורש שם ברש"י ד"ה ה"ג לעולם וכל שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו אני חייב לך מנה ואע"פ שכת"י הוא הואיל ולא חתום פטור והא דתנן הוציא עליו כת"י גובה מבנ"ח כגון שחתם בו אני פלוני לויתי מנה מפלוני וכו' ע"כ הרי דאף אם היה כתב בו אני חייב לך מנה לא מהני לפרש"י מכל מקום מהני בהזכרת שמו תחלה ודברי הקצה"ח תמוהים. אמנם זהו בכת"י אבל בנמסר בע"מ נראין דברי המק"ח דאף באינו מוזכר בשטר שם המוכר כשר דבטעמא דבגט פסול היינו כמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין ובפ"ק דקדושין דבעינין ספירת דברים הכורתין בינו לבינה עיין שם מה שאין כן בשאר שטרות ע"כ וכן נראה להדיא מתשו' הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' ל"ב ע"ש. אמנם איכא לפקפק מדברי התוס' בר"פ הנושא ד"ה אליבא דבן ננס שכ' וז"ל וא"ת אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר בע"מ יש לומר דלא חשיב האי שטר לאשתעבודי ביה כיון שאין כתוב בו שם הערב אלא כתיבתו דכיון שאינו מוכיח מכתיבתו שהוא מסרו לא מצי לאשתעבודי ביה ע"כ הרי דכיון דאין כתוב בו שמו אף ע"מ לא מהני. וה"ה לפי' אחרון שכ' שם בחי' מהרש"א דבאמת לר' ישמעאל כמו דהוי הודאה גמורה ע"י שט"ז כמו כן חשיב לאשתעבודי ביה והתוס' הקשו רק לב"נ דפליג אר"י וע"ז תי' דמשום דל"כ בו שם הערב לא חשיב שטר אם כן אדרבה מוכח מד' התוס' דלדידן דקיי"ל כר"י שפיר משתעבד בהאי שטרא אף על גב דלא נכתב בו שם הערב ואם כן מכ"ש בשטר קנין דעלמא ואף לפי' א' שפי' שם בחי' מהרש"א דלפרש"י לא פליגי ר"י וב"נ אנא אי הוי הודאה אבל בשיעבוד לא פליגי ולכ"ע לא מצי משתעבד ע"י שט"ז ומש"ה הקשה התוס' לכ"ע ואם כן לתי' התוס' מוכח דלכ"ע אינו יכול להשתעבר בזה כיון שאינו מוזכר שמו מכל מקום יש לומר דשאני התם דהא הקשה התוס' לעיל מיני' לשיטת ר"ת דאיך אפשר להשתעבד בשטר כלל הא אין מטלטלין נקנין בשטר ותי' משום כיון דטרח לכתוב שטרא גמר ומשעבד נפשי' ובזה הוא דכ' שפיר דבזה שלא נזכר שמו לא מצי לאשתעבודי ביה כיון דמדינא אין מטלטלין נקנין בשטר רק דכיון דטרח לכתוב שטרא זה אם נזכר שמו ולא בע"א אבל בשטר קנין דמדינא מהני אף בלא הזכרת שמו הו"ל שטרא ואין להאריך נחזור לנ"ד דנ"ל דעל פי ע"מ שפיר מהני לקנות בהאי שטרא אלא שיש עוד מקום לפקפק קצת על פי מה שכ' הריטב"א בקדושין דמ"ג וז"ל ואף על גב דלא בעינן בקדושין א"ע צריך שיהיה העדים שם ולא מהני הטמין עדים אחורי הגדר חדא דלא חשיבי עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שיקרי וכו' ע"כ. ופי' האחרונים ז"ל דה"ט משום דכיון דבעינן עדים לגוף המעשה צריכין לכוין דוקא לקדש בפני עדים וא"כ אולי בהאי שטרא נמי כיון שאינו נעשה שטר רק עפ"י ע"מ אולי בעינן שיכוין דוקא למסור בפני העדים ולא בע"א אמנם הא כל הפוסקים השמיטו טעם הריטב"א ונתנו טעם אחר דאינה מקודשת בהכמין לה עדים אחורי הגדר וע' בש"ע אה"ע סי' מ"ב ובאחרונים שם ואדרבה משמע דלא חשו לטעם זה. וגם הריטב"א כ' שם בעצמו טעם אחר ובלא"ה יש לחלק בין קדושין דצריך עדים משום אדבר שבערוה כו' לכאן דבגוף המעשה א"צ עדים רק דהשטר לא נגמר רק עפ"י ע"מ ועוד בקדושין נמי פשיטא דזהו דוקא אם הכמין לו עדים ולא ראו הם את העדים בודאי אבל אי הי' העדים בבית מבואר בש"ס שם דאצ"ל אתם עדי ולאו כל כמינייהו לומר דלא כוונו לקדש בפני עדים דבדבר שבלב לא מהני מכ"ש בכאן ושטרא מעליא הוי ואף שנוסח שטר זה מתחיל בלשון ח"י דלמטה תעוד עלי כשני עדים כשרים איך שאני הח"מ מכרתי כו' וגם סיים בעה"ח וכנוסח שטרי מכירות חמץ פשוט לפע"ד דאין זה מגרע כח הע"מ דלא פסל בזה עדים אחרים וע' ב"ש באה"ע סי' מ"ב סקי"א. באופן שלע"ד השטר עצמו כשר לקנות בו גוף הקרקע והמטלטלין החמץ אג"ק וכבר כ' דאף דלא נזכר בו כלל שם המוכר הוא כשר ואין דברי התוס' פ' הנושא סותרים לזה ועיינתי בחי' מהר"ם שיף שם בתוס' והעלה בסוף הדיבור דעיקר דבריהם הן לב"נ אבל לר"י שפיר משתעבד בזה השטר ע"י ע"מ אף בלא נכתב שם הערב וגם אף לגבות בו ממשעבדי תמהו התוס' שם בסוף דבריהם למה לא יגבה לר"י בזה השטר ע"ש באריכות. ועוד נוסף יש שנית בנ"ד לטבותא והנה חקרתי שהיי"ש הנ"ל לא היה של הישראל המוכר הנ"ל לבד רק שהיה משותף עם ישראלים ולא היה להמוכר בו רק חלק רביעית והוא מכר לעכו"ם הכל בע"פ ברשות השותפים ע"כ יש לנו עוד צד טוב להקל. והנה זה ברור אצלי להלכה דהא דחמץ של עכו"ם ברשות ישראל ואחריות על ישראל דעובר עליו בב"י היינו דוקא אם אותו ישראל הנפקד בעצמו קיבל עליו אחריות אבל אם ישראל אחר קיבל עליו אחריות שניהם אינם עוברים בב"י זה לפי שאינו שלו כלל ואפי' גורם לממון ליתא. כיון דאינו מופקד על אחריותו דהא אפי' בישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו ולא קיבל הנפקד אחריות דעת הב"ח בסי' תמ"ג וכל האחרונים נמשכו אחריו דאין הנפקד עובר כמו בחמץ של עכו"ם רק הת"ח והפ"י בדף ד' וד"ה שכ' בהיפך זהו ואנן בתר כל הפוסקים גרירי וכן מוסכם להלכה. ומכ"ש בחמץ של עכו"ם רק שהישראל קיבל עליו אחריות פשיטא דאין הנפקד ישראל אחר עובר. אף לדברי הפ"י דהא אינו יכול לבערו כיון דגוף החמץ של עכו"ם הוא והמקבל אחריות ג"כ אינו עובר לפי שאינו ברשותו ואינו מצוי בידו. ואף בישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו דעת הגאונים שאין המפקיד עובר לפי שאינו ברשותו אלא שהקדמונים חלקו עליהם מטעם שכ' הרא"ש דכיון שהשאיל לו ביתו ביתו קרינן בי' וזה לא שייך כאן כיון דלא השאיל הבית לישראל רק לעכו"ם המפקיד והוי בית עכו"ם ובפרט בקבלת אחריות דדי במה שאינו מצוי אצלו. ומעתה בנ"ד אף אם נאמר כדעת המק"ח דזה הוי כמו קבלת אחריות כיון דאם יופסד יוחלט המעות אצל העכו"ם מ"מ על השלשה חלקים של השותפים פשיטא דהוי כמ"ש לעיל חמצו של עכו"ם ברשות ישראל וישראל אחר קיבל עליו אחריות. דפשיטא לפע"ד דאין כאן חשש ב"י על שום א' מהם ואין לחוש בכאן משום דאף דהחמץ עומד ברשות השותף שמכר לבד מ"מ דמרצונו קיבל לרשותו היי"ש המשותף א"כ השאיל המקום הנ"ל לכל השותפים לצורך היי"ש הנ"ל וביתם קרינן בי' כמ"ש הרא"ש בישראל שהפקיד. ז"א דהא לא השאיל להם רק לצורך היי"ש כ"ז שהוא שלהם אבל כעת כבר אינו שלהם דהא מכרו לנכרי וכבר יצא מרשותם א"כ לנכרי הוא דנשאיל המקום מעתה ולא להם וזה פשוט וברור. ומעתה אף אם נגבב כל החימרות יחד לומר דזהו הו"ל אחריות על ישראל וגם נאמר דזהו לאו שטרא הוא וגם נאמר דמכירת הקרקע בטיל גרע משאר יחוד לו בית וגם דחמץ של עכו"ם שעבר עה"פ אם קיבל הישראל אחריות אסור בהנאה לאחה"פ. עכ"ז אין מקום לאסור רק חלק רביעית מהיי"ש הלזה מחמת שהי' בבית המוכר הלזה ולו בעצמו היה לו חלק באחריות על רביעית וכיון שהסכימו המ"א בסס"י תמ"ז וכל האחרונים דחמץ שעה"פ בטל ברוב בעלמא דלא כדעת הטור וכן הסכימו להלכה במקום הפ"מ א"כ שפיר בטל חלק רביעית הזה בשלשה חלקים האחרים בפרט שהוא מב"מ דאף בשאר איסורי' בטל מה"ת חד בחד ואף דזה פשיטא דלכ"ע ל"א דבטל ברוב אלא כשנתערב אח"פ אבל אם נתערב קוה"פ בפחות מס' דאסור להשהותו ושהה באיסור אסור כל התערובת כמבואר שם ה"ט כמ"ש האחרונים ז"ל שם כיון דטכ"ע דאו' עבר בב"י על כל התערובת ומש"ה הכל אסור בהנאה משא"כ בזה דהא לא קיבל אחריות רק על חלק רביעית מהיי"ש ופשיטא דלא עבר אב"י אשלשה חלקים אחרים של הנכרי רק אחלק רביעית שקיבל עליו אחריות ומש"ה שפיר בטל בפרט שהוא מב"מ. ויותר מזה אני אומר דאף בישראל שיש לו חלק שלישית ביי"ש של נכרי והנכרי יש לו שני חלקים (או רוב משהו לכל מר כדאית לי' בענין ביטול ברוב) לפע"ד דהישראל אינו עובר על ב"י ואף אני מסתפק אם צריך ביעור מה"ת דהא כ' המ"א בסי' תמ"ב סק"א דלח בלח שנתערב ברוב בפחות מס' דמותר לשהותו מדאורייתא דמדאורייתא נתבטל ברוב לענין שהי'. ה"כ דכוותי'. ועוד דהא לשטת רש"י ז"ל אליבא דרב אחא ב"י בפסחים רכ"ט דיליף שאור דאכילה משאור דראית חמצו של עכו"ם מותר בפסח אף באכילה. ופשיטא דלדידי' אם נתערב חמץ ישראל בשל עכו"ם בטל ברוב כמו שבטל אם נתערב בשאר היתר כיון דחמץ עכו"ם היתר הוא לדידי'. וא"כ ה"ה לענין ביעור כמ"ש המ"א שם סי' תמ"ב וא"כ ה"ה לרבנן דבזה לא פליגי. והנה הא דפשיטא דבענין ביטל חד בתרי אין חילוק בין אם האיסור וההיתר הם של אדם א' או של שני ב"א כמבואר בפוסקים ביו"ד סי' ק"י קי"א ואפשר לומר דזהו מחמת שהאיסור והיתר אינו תלוי בענין אכילה של מי הוא מש"ה אין חילוק בין אם הוא של אדם א' או לאו. כיון דלא תלי בבעלים רק באכילה אבל בענין בל יראה דבבעלים תלוי האיסור לעבור עליו י"ל דאינו בטל של ישראל בשל עכו"ם כיון דכל היכי דאיתי' ברשותי' דישראל איתי'. אמנם במס' ביצה דל"ח בענין תחומין דג"כ תלוי האיסור בבעלים כמ"ש התוס' ז"ל שם ומש"ה היה דעת ר' אבא שם דלא בטל דמשום ביטול לא פקע שם בעלים מיני' וקנו שביתה אצל בעלים ולא בטיל וכמ"ש התוס' שם בד"ה הרי ואעפ"כ למסקנת הש"ס שם דלענין איסורא מתבטל שפיר אע"ג דלענין איפסודי ממונא לא בטיל ע"ש ואין לחלק ולומר דשאל התם דממון שאין לו תובעים היא. כיון דהמלח והמים לא הדרי בעיניהו משא"כ כאן דהא עדיין שם בעלים עליהם וכיון שיש להם בעלים עדיין ויש להם תובעים לא מיבטיל אף לענין איסורא ז"א דזה היה מתחלה סברת אביי שם בש"ס אבל למסקנת הש"ס שם נראה דאף בממון שיש להם בעלים עדיין בטל שפיר לענין איסור והיתר כמו שפרש"י זיל שם להדיא בד"ה א"ל אביי לרב ספרא אכתי מתני' לא מיתרצא דאפי' יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטיל וכו' ע"ש וע"ש בחי' מהרש"א ובפ"י ואף אם נאמר דאולי כאן האיסור תלוי טפי בבעלים כיון דאמר רחמנא שלך אי אתה רואה ומש"ה כיון דיש להם תובעים ושלו הוא א"כ לא בטיל ז"א כיון דכבר הגיע שעה ששית והחמץ כבר נאסר כבר אין לו בעלים כיון דנאסר בהנאה ואיסורי הנאה לית להו בעלים כמפורש בש"ס שני דברים אינן ברשותו של אדם וחד מינייהו חמץ בפסח כיון דאסור בהנאה כמו שפרש"י ז"ל בב"ק דכ"ט ומש"ה אמרו בש"ס דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטיל לי' דלאו ברשותי' קאי וראיתי בס' קצה"ח סי' ת"ה שכ' דאיסורי הנאה יש להם בעלים והא דאינו יכול לבטלו ולהפקירו משום דלאו ברשותו קאי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים דאף הנגזל לא מצי להקדישו ואף דשלו הוא משום שאינו ברשותו וא"כ ה"נ הוי דבר שאינו ברשותו והעמיס כן בדברי רש"י בב"ק דמ"ה שכ' בד"ה אינו מקודש דלאו ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי ע"כ ומזה נסתייע דטעמא משום דאיסורי הנאה הוי כאלו אינם ברשותי' אבל שלו הם ע"ש ודבריו תמוהים חדא דא"כ להרבה פוסקים דס"ל דאם החמץ שלו אף אם אינו ברשותו עובר בב"י. א"כ תקשי לדבריהם מאי עשאו הכתוב ברשותו הא אפי' אם אינו ברשותו עובר בב"י כיון דשלו הוא ועוד אישתמיט לי' דברי רש"י שפי' בפסחים ד"ו ע"ב אהא דקאמר הש"ס דילמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטל ופרש"י ז"ל שם וז"ל דלאו ברשותי' הוא ואינו שלו ע"כ הרי להדיא היפוך מדבריו ולזה נתכוין רש"י ג"כ בב"ק בלשון דלאו ברשותי' דמרי' הוא וזה ברור ואמת ודלא כהקצוה"ח הנ"ל אמנם בעיקר הדבר אם איסורי הנאה יש להם בעלים. יש בזה מבוכה רבה בין גדולי המחברים ז"ל ודעת הרשב"א ברור דאיסורי הנאה אין להם בעלים כמ"ש להדיא בתשו' סי' תשמ"ו תשמ"ז. והובא בד"מ ובהגהת רמ"א בא"ח תרמ"ט ס"ב. וכ"כ בחי' הריטב"א ס"פ האיש מקדש וז"ל ומורי נ"י תי' דאפי' יש באפרן שו"פ כיון דהשתא לית בהו דין ממון אינה מקודשת וכו' ע"כ. וראיתי בס' המקנה שכ"כ ליישב קו' התוס' שם דנ"ו ע"ב ד"ה המקדש בערלה וכבר קדמו בזה הריטב"א הנ"ל. וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' תר"ב. אמנם בחי' הריטב"א לסוכה פ' לולב הגזול כ' להיפך דאיסורי הנאה מקרי שלכם ע"ש ש"מ דיש להם בעלים אמנם כבר בארתי דמוכח עכ"פ מש"ס דבחמץ לאחר זמן איסורו ל"ל בעלים כלל והנלע"ד דאף אם נאמר דשאר איסורי הנאה אית להו בעלים. מ"מ מודים בחמץ בפסח שמצוה בשריפתו והתורה אמרה תשביתו. ודוקא בשאר איסורי הנאה שאין מצוה לבערן מן העולם רק משום דלא ליתי לידי תקלה. אבל גבי חמץ כיון דעומד לשריפה והכל מצוין עליו לשורפו כמ"ש הש"ס בב"ק דצ"ח ומש"ה ל"ל בעלים כלל. וכן הוא ממש בע"ז שצריך ביעור מן העולם וחיוב על כל ישראל לבטל ע"ז ומשמשיה כמ"ש רש"י ז"ל בע"ז דס"ד ע"א מש"ה פשיטא דל"ל בעלים. (א) והנה יש חילוק

**((א

) סברא נכונה ומבוררת היא וכן כ' בס' בית מאיר ביו"ד סס"י רכ"א ובזה מיושב היטב הקושיא שהקשה אאמו"ר הג' ז"ל בספרו ישרש יעקב בדנ"ב בתוס' ד"ה שאין בו ש"פ על דברי התוס' פסחים דל"ב ע"ב ד"ה ואין נתינה שכ' דנתינה אפי' כ"ש ולהכי גבי תרומה חטה אחת פוטרת את הכרי וגבי גט שכ' על איסורי הנאה כשר דסותרים דבריהם בפסחים דל"ג ע"ב דיה תתן וכן בתוס' דל"ב ד"ה דבר שכ' דלמאן דס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה שאין ליתן אלא מידי דשרי בהנאה לכל הפחות דשייכי בי' נתינה והדברים סותרים א"ע וגם התפלא שם על המל"מ בה' מ"ע והנו"ב מה"ת חיו"ד סי' ר"א שהרגישו שדברי התוס' בגיטין ד"כ סותרים דבריהם בשבת רכ"ה ולא הרגישו שגם דיבורי התוס' פסחים סותרים זא"ז. ולפי הסברא הנ"ל לק"מ דשאני בגט שכ' על אה"נ דעכ"פ מקרי שלו כמו שהאריך באמת בתשו' בריה אברהם חא"ח סי' כ"ו להוכיח מזה דאה"נ אית לי' בעלים אבל התם לענין תרומת חמץ בפסח דודאי ל"ל בעלים יפה כ' התוס' דנתמעט דלא מקרי נתינה כלל וז"ב. ומה דהקשה שם על התוס' בדל"ג הנ"ל דאיך נתמעטו אה"נ מקרא דנתן לכהן את הקודש דבר הראוי להיות קודש כ"כ דלא נדע דתרומת חמץ אינו ראוי להיות קודש נפלאתי הלא כבר הרגישו בזה המהרש"ל והמהר"מ מלובלין ע"ש שתי' גם מה שהקשה שם בסוף דבריו על דיבור התוס' דל"ב עש"ה וסיים וכ"ז צ"ע לא הבנתי כלל דמזה לא נתמעט רק הא דתרומת חמץ אינו ראוי להיות קודש מתחלתו אבל הא דאוכל תרומות חמץ דהיה כבר תרומה טרם שנאסר דאינו משלם דזה אינו מוכרח רק מהא דאת הקודש וגם מה שאכל יהיה ראוי להיות קודש אם יפרישו כעת ועיין בחידושי מהרש"ל שם דמחק בדל"ב ע"ב הגירסא בש"ס למיעטא תרומת חמץ בפסח עש"ה ולכן נעלמו ממנו כוונת אאמו"ר הג' זללה"ה מה שהשאיר בזה בצ"ע גדול ולדעתי לק"מ:)** בין חמץ בפסח לבין ע"ז אף ע"ג דביעורן מצוה בשניהם מ"מ יש חילוק ביניהם דבע"ז מצוה על ישראל לבער ולבטל אף ע"ז של עכו"ם משא"כ בחמץ דאין מצוה על ישראל לבער רק על חמץ ישראל ולא על חמץ של עכו"ם דאבל אתת רואה של אחרים וחילוק זה מוזכר בפר"ח סי' ת"כ בענין רוצה בקיומו ע"ש. ובזה יתיישב לן היטב דברי הר"ן בפ"ג דע"ז דמ"ג שכ' שם וז"ל ד"ה ומצא טבעת ולא רצה להגביהה עד שיבטלנה עכו"ם משום דאי מגבי' לי' מקמי הכי הוי ע"ז דישראל שאין בטילה לעולם וכו' ואע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפ"ה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ומכאן לחמץ בפסח של עכו"ם שאפשר ישראל לזכות בו הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם ע"כ וכל האחרונים נתלבטו בפי' ד' הר"ן הנ"ל ולפי הנ"ל מיושב היטב דהא המחברי' ז"ל הבינו בדעת הר"ן דסובר דאיסורי הנאה יש להם בעלים ומש"ה שפיר מצי ישראל לזכות בה. אמנם כבר כתבנו דהכל מודים באיסורי הנאה שמצוה בביעורן דאין בהם דין ממון כלל וכדמוכח מש"ס הנ"ל גבי חמץ ומש"ה הוכרח הר"ן לומר דע"ז של עכו"ם כיון דאפשר להתבטל ע"י עכו"ם מש"ה אינה עומדת לשריפה ושפיר מצי ישראל לזכות בה אף דאחר שכבר זכה בה ישראל אין לה ביטול מ"מ אימת עומדת לשריפה אחר שכבר זכה בה ישראל מש"ה זכיותו חל מקודם וזה נכון ולהכי שפיר יליף הר"ן ז"ל מזה לענין חמץ בפסח דהא כל זמן שהוא של עכו"ם אין ישראל מצווין להשביתו ולאו לשריפה קאי אע"ג דעכשיו שבא ליד ישראל שוב לשריפה קאי אעפ"כ זכיותו קודמת ומצי זכי בה למהוי חמץ של ישראל ואסור לעולם וז"נ לפע"ד. אמנם האמת נלע"ד דדעת הר"ן כמ"ש למעלה בשם הרשב"א דאיסורי הנאה אין להם בעלים וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן בנדרים דפ"ה ע"א שכתב שם דמי שאסר נכסיו על עצמו יכולין אחרים ליטלן בע"כ שמשעה שאסרו על עצמו הפקירן וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר ע"ש באריכות ש"מ דאיסורי הנאה ל"ל בעלים (ומה שלכאורה דברי הר"ן הנ"ל סותרים למ"ש הר"ן שם בנדרים דמ"ז ד"ה והוי יודע דנכסי דידי' נינהו כו' ע"ש כבר הארכנו בזה במק"א ואכ"מ) ובאמת עיינתי בחי' הרמב"ן ז"ל ריש פסחים שכתב ג"כ דאיסורי הנאה לא מקרי שלך ואעפ"כ שם בסוף הדיבור כתב וז"ל ועוד שאם נתן דעתו עליו לאחר זמן האיסור כו' מ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצרו של אדם קונה לו וכו' וא"ת אין זכי' באיסורי הנאה והא לענין ע"ז אמרינן גזרינן דילמא מגבה והדר מבטלה כו' ע"כ ש"מ דאף דלא מקרי שלך אעפ"כ יש לו זכיה בחמץ כמו גבי ע"ז וכבר התעוררו המחברים ז"ל על דעת הרשב"א דסובר דאיסורי הנאה ל"ל בעלים א"כ תקשי מהש"ס דע"ז דאמר דילמא מגבה והדר מבטל וה"ל ע"ז של ישראל ש"מ דיש זכיה באיסורי הנאה והמחוור בזה ע"פ מ"ש בתשו' נו"ב מ"ק חא"ח סי' י"ט דאף דאיסורי הנאה ל"ל בעלים וכדמוכח מהך דב"ק דמ"ה דמכרו אינו מכור וכ"כ התוס' בסנהדרין ד"פ דאיסורי הנאה ליתא במכירה מ"מ לענין חמץ לעבור עליו בב"י מהני זכיה וכמפורש בדברי הרמב"ם פ"א מה' חו"מ דבקנה חמץ בפסח לוקה משום דלאו ב"י ש"מ דאסור הנאה בר זכי' הוא וכתב שם בנו"ב וקיימתי מסברא ב"ה דהא אף הוא כבר שלו כשיגיע פסח לאו דידי' הוא דאסור בהנאה ואעפ"כ אוקמא ברשותי' לענין לאו דב"י ה"ה לענין זכי' אע"ג דלא מצי זכי דלהוי דידי' מ"מ הוי דידי' לענין איסור ב"י ע"ש ודבריו נכונים ומש"ה מיושב לפע"ד הך קושיא שהקשו מע"ז דמכי אגבה הו"ל ע"ז של ישראל דהא באמת אף בע"ז שעשה ישראל תיכף שעשאו לאו דידי' הוא כיון שאסור בהנאה ואפ"ה דידי' הוא לענין זה דלא מהני ביטול דלענין חומר האיסור אוקמא ברשותי' ומש"ה שפיר קאמר בש"ס מכי אגבהה קנאו לענין חומר האיסור דלא מהני ביטול וזה ברור שנתכוין לזה הרמב"ן ז"ל וגם ד' הר"ן הן ע"ד הנ"ל דאע"ג שאסורה בהנאה ואין בה דין ממון אפיה כיון שיכולה להתבטל ע"י עכו"ם מצי זכי בה ע"כ היינו דכיון דע"י עכו"ם מצי להתבטל רק מכיון שנעשית ע"ז של ישראל אין לה ביטול אוקמיא ברשותי' לענין חומר האיסור דלא יהיה לה ביטול כלל ומש"ה למד מזה לענין חמץ בפסח דמצי ישראל זכי בחמץ של עכו"ם לענין חומר דב"י שיהיה אסור לעולם אף לאחה"פ משום קנסא והואיל ועבר אב"י זהו נלע"ד נכון בד' הר"ן ז"ל ומעתה נבוא לנ"ד הנה לפי המתבאר למעלה עכ"פ בחמץ מפורש בש"ס דלאחר שנאסר בהנאה אין לו בעלים הן מצד דאסור בהנאה הן מצד מ"ע דתשביתו וא"כ שפיר בטל חמץ של ישראל בחמץ של עכו"ם אם נתערב חד בתרי. ועוד אני אומר שאפי' אם יתעקש איזה מתעקש לומר דחמץ של ישראל בשל עכו"ם לא בטיל משום דממונא הוא ובבעלים תלי ואין לו ביטול אע"פ שכבר בררנו דבר זה מכל צד מכל מקום לרווחא דמלתא אומר אני דבנ"ד שפיר מיבטל באין מיחוש דהא באמת העכו"ם קנה מדינא כל היי"ש בקנין כסף רק דעיקר המיחוש לחוש לדברי המק"ח מטעם קבלת אחריות. והנה אנן קיי"ל בכה"ת דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואפי' לר"ש דאמר כממון דמי שאני הכא דאיתא בעינא וכמבואר בש"ס ד"ו ועיין בתשו' צ"צ סי' ל"א ובס' קצוה"ח סי' שפ"ו וא"כ כיון דלאו כממון דמי רק לענין איסור גלי רחמנא דהוי כממון לעבור בב"י א"כ שפיר מיבטל דא"ל הרי שנתערב קב חטין כו' ואכל הלה וחדי דהא לענין ממונא לאו כממון דמי כלל ולענין איסור מיבטל שפיר וזה ק"ו ב"ב של ק"ו מהך דתחומין במס' ביצה דל"ח שהבאנו למעלה וז"ב ונכון שבזה ברור שבטל ברוב א"כ ממילא יש להוכיח דאף בקמייתא בשלו ממש בטל ברוב דאל"כ נסתרו דברי התוס' ס"פ האומנין וס"פ שבועות הדיינים שכ' להוכיח דאחריות הוא דוקא אחריות אונסין דאל"כ א"כ בישראל שהלוה לעכו"ם על חמצי אף בלא דר"י יהיה עובר בב"י מטעם אחריות דהא עכ"פ הוי ש"ש מטעם דנגד מעותיו הו"ל כפי' ע"ש ולפ"ז א"כ מאי מקשי הא י"ל דמיירי דהחמץ הממושכן שוה הרבה מכפלים מנגד החוב דאלו מטעם דשמואל דקבלת אחריות הוא רק נגד מעותיו וממילא דבטל ברוב ואינו עובר ולטעמא דר"י עובר משום דקניא ליה לגמרי אלא על כרחך דאף בשל ישראל ממש ג"כ בטל ברוב של עכו"ם ומש"ה שפיר דהא ע"כ לא מיירי בגוונא דא דא"כ אף לר"י ולטעמו אינו עובר דהא כ' התוס' בפ' אלו מציאות דכ"ט דאף משום דר"י אמר לא קנה רק כנגד מעותיו ומש"ה בזה אינו עובר אף לטעמא דר"י אע"כ דאינו מיירי באם החמץ הממושכן שוה כ"כ ולזה שפיר הוכיחו התוס' דקבלת אחריות הוא דוקא אחריות אונסין. אמנם מה שיש עוד לדבר בזה דאין משיטת התוס' ראיה ואף בבתרייתא אפשר לומר דאין דין ביטול מזה מטעם אחר והנה התוס' הקשו במעילה דכ"א גבי פרוטה של הקדש ונפלה לתוך הכיס דמעל לר"ע בהוציא הראשונה ולחכמים בהוציא כל הכיס וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכו' ותי' בתי' בתרא משום דמטבע חשוב ולא בטל ע"כ וכבר התעוררו בזה המחברים ז"ל תינח ברישא בנפלה פרוטה לתוך הכיס אבל, בסיפא באם אמר פרוטה בכיס זה הקדש שם יושאר קושיות התוס' וא"ל כתירוצם הנ"ל דהא קיי"ל בכל הדברים החשובים באם שלא היה ניכר קודם שנתערב בטל וא"כ גם כאן ליבטל ובס' המקנה לקידושין דס"ד כתב דשאני הכא כיון שההיתר לא היה ניכר קודם התערובת דכ"א ראוי להיות הקדש א"כ דמי למ"ש המרדכי בחולין בשם ר' משולם דבזה לא שייך למיזל כלל בתר רובא ע"ש הרי דאע"ג דבעלמא אם ההיתר היה ניכר והאיסור לא היה ניכר קודם התערובת בטל שפיר אף בדברים החשובים ה"מ בגוונא דיין שבגיגית שהביא המ"א בסי' ק"ב ובא"ח סי' ש"כ דשם לא היה אפשר לחול על היין שנדרך בע"ש שם איסור אבל כאן כיון דהאיסור יכול לחול ע"ז כמו ע"ז הוי כאלו שניהם ההיתר והאיסור לא היה ניכרים ואין לו ביטול אלא שבזה אני מסתפק שהגם שדברי המקנה מוכרחים מהמשנה דמעילה שם (דתי' קמא דהתוס' דחוק כמ"ש המחברים) מכל מקום אין לנו אלא להחמיר דוקא בדברים חשובים דעיקר הקולא הוא משום שהאיסור לא היה ניכר ובזה י"ל דאם יכול לחול עכ"א מהם האיסור דינו חמיר ולא בטיל. אבל בדברים שאינם חשובים דבטלי שפיר ברוב אולי בטלי אף בכה"ג ול"ד להמרדכי דשם שניהם לא היה בעונם קודם התערובת. אמנם יש להוכיח מדברי התוס' הנ"ל דאף בדברים שאינם חשובים לא בטיל בכה"ג והוא משום דהקשו רק ארישא וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ולא הקשו כן אסיפא באמר פרוטה בכוס זה הקדש אלא ש"מ דבכה"ג אף בלא חשיבות דמטבע לא בטיל וכנ"ל ועוד יש הוכחה לזה מדברי התוס' בתמורה דף ל' דהקשו שם בש"ס גבי השותפים שחלקו א' נטל עשרה וא' נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסור והקשה בש"ס ונפיק להדי כלבא ואינך לישתרי והקשו התוס' הא בדאורייתא אין ברירה והנה לכאורה תקשי על המשנה גופא דאמאי אסורין הנך עשרה שכנגד הכלב וליבטל הך דמתיר כלב ברובא וצ"ל משום דב"ח לא בטיל וקשה הא האיסור לא היה ניכר קודם שנתערב וליבטל וכנ"ל ביין שבגיגית ומזה ראייה ברורה לסברת המקנה הנ"ל דכאן חמיר משום דיכול לחול האיסור על כ"א מהם והשתא שפיר יש להוכיח דאף בלא הטעם דד"ח אין לו ביטול אינו בטל בכאן כדברי המרדכי ממש ביבמה שרקקה דם דא"ל דבכה"ג בטיל בעלמא רק בד"ח אין לו ביטול א"כ מאי הקשו התוס' הא כל הדברים חשובין דאין בטלים אינו רק מדרבנן ובדרבנן יש ברירה אע"כ דבזה לא שייך ביטול כלל אף מה"ת וכמו בהך דיבמה שרקקה דם. אלא שלפע"ד דהרמב"ם ז"ל פליג אזה וסובר דאף בכה"ג יש לו ביטול בדברים המתבטלים ומש"ה שפיר פ' הרמב"ם ספ"ד מה' איסורי מזבח בשני שותפין שחלקו א' נטל עשרה וא' נטל תשעה וכלב דאם יש א' מהם שדמו כדמי הכלב כו' מוציאין מן העשרה כנגד הכלב ויהי' מחירי ושארן מותרים כו' ע"ש ותמה בס' לח"מ בפ"ו מה' בכורות דהא כל הפלפול בש"ס הוא למ"ד יש ברירה אבל לדידן דקיי"ל דאין ברירה כולן אסורים ע"ש שהניח בצ"ע ולפי הנ"ל מיושב דסובר דבדברים המתבטלין בטל ברובא אף בכה"ג ועיקר הטעם דלא בטיל בכאן משום חשיבות דב"ח ולזה אם מוציא א' שפיר מותרים האחרים דהא עיקר האיסור משום חשיבות דב"ח וכל הדברים חשובים שאינם מתבטלין הוא רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה זה הנלע"ד בדברי הרמב"ם ובש"ס פסחים פא"ע גבי פלוגתא דר"א ור"י דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א סובר לא תקרא לה שם עד שתאפה ור"י סובר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י ומוקי בש"ס דבטוה"נ ממון קמפלגי דר"א סובר טה"מ ור"י סובר דא"מ ע"ש וקשה דהא אף למאן דסובר טה"מ הא עכ"פ אין הטובת הנאה שוה כמו גוף הדבר ובודאי אינו שוה רק כמו חלק מזה והרוב אינו שלו ויבטל האי טובת הנאה במיעוטו ומדוע לר"א עובר בב"י וב"י ע"כ יש סייעתא מזה לכאורה לשטת המקנה דאף בדברים המתבטלים כיון שהאיסור יכול לחול על כל חלק וחלק הטה"ב אינו מבורר אינו בטל כלל אמנם כד מעיינין שפיר יש לדחות דשאני גבי חמץ כמו דקאמר הש"ס פ"ק גבי אחריות דאף גורם לממון לא הוי בעלמא כיון דאיתא בעינא ואפ"ה שוויא רחמנא כממונא לענין ב"י ש"מ דכל שיש בו צד ממון עובר על ב"י וא"כ ה"נ גבי טוה"נ כיון שיש לו עכ"פ טוה"נ בחלה הוא הוי גרם ממון ומש"ה שפיר עובר בב"י. והנה הרמב"ם ז"ל פ' פ"ג מה' יו"ט דלא תקרא לה שם עד שתאפה ותמה בתשו' ש"א דהא פ' הרמב"ם בעלמא טהא"מ ומדוע פ' בכאן טה"מ והעלה החילוק בין חמץ לשאר מקומות כעין שכ' למעלה. אמנם אכתי קשה מנ"ל לרמב"ם זה דלמא מאן דס"ל בעלמא טהא"מ ס"ל ג"כ בחמץ טהא"מ ולפי הנ"ל מוכרח הדבר שפיר דהא כבר כתבנו למעלה בשטת דבכל הדברים המתבטלין בטל אף בנתערב בכגון זה שהאיסור יכול לחול על כל חלק וא"כ קשה קושי' הנ"ל ועכצ"ל דהך דהכא שאני וכנ"ל ומש"ה שפיר פ' הרמב"ם טהנ"מ אף דפ' בעלמא טהא"מ וזה נ"ל נכון. והנה בנ"ד דכוותי' הוא ואף אם נאמר דתליא בפלוגתא שבין הרמב"ם והתוס' מ"מ בחמץ שעה"פ הו"ל ספיקא דרבנן ושפיר בטל ועוד מבואר בס' ישועת יעקב ביו"ד דבאיסור דרבנן בטל אף בהך דינא דהמרדכי בשם ר' משולם גופי' אף דעיקר ביאתן ההיתר והאיסור היה ע"י תערובת ובזה הסיר השגת משנה למלך בה' טומאת מו"מ מעל חכמי אשכנז א"כ מכ"ש בכאן דאינו דומה להך דר' משולם. ועוד באמת עיקר דברי המקנה אף שעשינו לו סמוכים מ"מ הדבר תמי' מצד הסברא דכללא כיילי' הפוסקים ז"ל דכל שההיתר ניכר והאיסור לא היה ניכר בטל אף בדברים חשובים ודוקא דרבינו משולם דשניהם באים לעולם ע"י תערובת וכמ"ש הכרו"פ בסי' ק"ב וכל ההכרח שהוכרחנו למעלה שערי תירוצים אחרים לא ננעלו סוף הדבר הכל נשמע מכל הלין טעמי דזה אינו מקרי לדעתי קבלת אחריות ודלא כהמק"ח וגם אף אי מקרי קבלת אחריות לדעתי הוי זה כמו יחוד לו בית ודלא כהמק"ח וגם אי נאמר דלא הו"ל יחוד לו בית נמי מ"מ השטר בע"מ לדעתי בעצמו שטר קנין הוא וממילא הוי ברשותו של עכו"ם וגם אף אם נאמר דלאו שטרא הוא מ"מ מצד שנתערב ברוב חלק השותפים כאשר הארכנו למעלה מכ"ז אומר בטח דהך יי"ש הזה מותר בשתי' בלי פקפוק ולא הצרכתי להאריך בענין יי"ש אי הוי חמץ גמור כמו שהאריכו בזה כל האחרונים בתשובותיהם וגם מכח הביטול הלא בספרתם כי לדעתי די בכל היתרם הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה