בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה עח
סקאלא יום ב' ה' אייר תרט"ו לפ"ק. החיים והשלום וכ"ט סלה לכבוד אהובי ידידי הרבני המופלג החריף החסיד מ' דוד שלמה נ"י בק' זאלישטשיק.
מכתבו קבלתי עש"ק העבר וע"ד שאלתו שראובן כ' קודם פסח לנכרי פאבריקאנט ללבוב שישלח לו משקאות חמוצים האריק וריזאליא ושמעון גם כן כתב לנכרי הנ"ל שישלח לו כנ"ל וראובן לא שלח מעות אדראף ושמעון שלח והנכרי שלח לכ"א כפי מכתבו ושני ימים קודם הפסח הגיע לכ"א אגרת שכבר החמץ הנ"ל עלי דרך לזאת מכרו רו"ש החמץ הנ"ל אג"ק בע"פ כנהוג. והנה הנכרי הנ"ל מסר החמץ הנ"ל בלבוב להשפילעטער ישראל שלו שישלח לכ"א כפי מכתבו ושלח על ידי בעה"ג ישראל והביא הבע"ג החמץ בחוהמ"פ וראובן לא רצה לקבל החמץ מהבע"ג והשכין הבע"ג החמץ ת"י נכרי שם וקיבל עליו שע"ג שלו ושמעון הודיע להנכרי שקנה ממנו החמץ בע"פ וקיבל הנכרי הלוקח החמץ מהבע"ג להמקום המושכר לו משמעון בהשטר מכירה ושילם להבע"ג שע"ג ושאל רו"מ את הבע"ג איך מלאו לבו להביא חמץ בפסח והשיב שמכרו ג"כ קוה"פ לנכרי כדין וסבר שמותר להוליכו אח"כ ושאל רו"מ על החמץ מה דינו אחר הפסח כיון שהי' באחריות הבע"ג שקיבל עליו אחריות בפי' בלבוב ובודאי חייב באחריות מדד"מ ועבר בב"י כמבואר בח"י רס"י ת"מ. והנה מתחלה האריך רו"מ ופלפל אם מותרים להחזיר החמץ להנכרי ללבוב ואח"כ האריך לפלפל אם קשה להחזירו להנכרי הנ"ל אם יש להתירו בהנאה ושאל חו"ד. והנה קשה עלי להשיב על כל דברי רו"מ כי אינני במזג הבריאות וגם נתגבר עלי כאב השינים בזעף וגם אני טרוד בהרבה טרדות נחיצות ע"כ אקצר בכל מה דאפשר והנה אם היה החמץ נקנה לרו"ש עפ"י הדין קודם הפסח רק שלא עברו על ב"י מחמת שמכרו החמץ בע"פ רק שהחמץ היה אסור בהנאה מחמת שהישראל הבע"ג עבר על ב"י מחמת האחריות הי' פשוט שאסורים להחזיר להנכרי שבלבוב דמה חילוק בין אם מכרו אותו לגוי אחר או לנכרי זה ומכירה גופא הנאה הוא כדמוכח מקרא דכ' בנבילה או מכר לנכרי ואף שהנכרי מקבל החמץ בעד החוב המגיע לו מישראל בעד החמץ שוה כמו מוכר במזומן דהא אף במתנה אסור ליתן דבר האסור בהנאה. ובזה לא נסתפק המג"א בסי' תמ"א כמבואר שם דאם היא ת"י הישראל אסור ליתנו לו בכל ענין והוא מוסכם מהכל. אמנם בנ"ד כראה דאף אם לא היה רו"ש מוכרים החמץ בע"פ ל"ע עב"י כלל משום דהחמץ לא נקנה להם ואף ששמעון שלח אדראף לנכרי על החמץ אף אם נאמר כהסוברים שהישראל מנכרי קונה בכסף מ"מ הא לא קנה ממנו מקח ידוע דהיינו האריק וריזאליא זו א"כ אין המקח ברשות הלוקח כלל עד שיקבלו הלוקח ומה"ט לא נהיגי עלמא למכור בע"פ החמץ שקונין מאדונים עפ"י קאנטראקט אף שהוא נעשה בתוקף בכאוה"מ משום שגוף החמץ אינו קנוי להלוקח רק שהמוכר מתחייב א"ע להעמיד המקח להלוקח כפי הקאנטראקט רק אעפ"כ יש לכתחלה למכור לעכו"ם בע"פ כדין אף החמץ שקנה בקאנטראקט דדומה לדין המבואר בטוש"ע סי' ת"ן ס"ב וע"ש בב"ח ובח"י אבל בנ"ד פשיטא כיון דלא עשה מקח עם הנכרי מלבוב אין כאן לא קנין ולא חיוב ואף שמסר החמץ להשפיליטער לשלחו לרו"ש. הנה אף אם אמר לו זכי בשביל רו"ש ל"מ כיון דהמשלח הוא נכרי א"כ ישראל הזוכה הוי שלוחו ואין שליחות לנכרי כמ"ש התוס' בב"מ דע"א ד"ה בשלמא דאף בעשאו שליח בפי' לזכות מיד הנכרי לא מהני דאכתי שלוחו של נכרי הוא ועיין בקצוה"ח סי' קס"ג מה שהאריך לתמוה מכח דברי התוס' אלו על הח"צ והנו"ב וכ"מ מירושלמי פ"ד דמעשר שני ורפ"ו דגיטין דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וא"כ ע"כ הוא שלוחו של המזכה ואין זכיי' לנכרי וכ"כ בס' מח"א ה' זכי' סי' ל"ג וכ"נ מלשון הר"ן בנמק"י פ"ק דמציעא במשנה דראה אותן רצין אלא שבס' מח"א פ"ד משולחין סי' ד' כ' דדוקא במציאה קאמר ומשום דהוי תופס לבע"ח במקום שחל"א בכדי שלא יסתור דבריו שבפ"ק דגיטין בשמעתתא דתן גט זה לעבדי וגם בה' זכי' הנ"ל כ' המח"א דמסוגיות הש"ס פ"ק דב"מ דל"א מגו דזכי' לנפשי' רק מטעם דהוי תופס לבע"ח כו' וע' בנה"מ סי' ק"ה סק"ב ובסי' רמ"ג סק"י. אמנם כ"ז במתנה אבל במכר אף זכה ל"מ כמבואר ברמ"א ח"מ סי' קצ"ה סס"ב ומבואר שם בסמ"ע בשם מהרי"ו דאף שידעינן שהיה ניחא לי' להלוקח קודם הקנין י"ל שמא חזר בו ולע"ד ראיה לדבריו מירושלמי רפ"ו דגיטין הובא בחה"ר ר"פ השולח הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש א"א שמא חזרה בה. אמנם מדברי הרא"ש פ"ב דקידושין הובא בטוש"ע אה"ע סי' ל"ה ס"ד ומדברי הרא"ש בעירובין ס"פ חלון משמע להיפך ולדברי הרא"ש צריך לחלק דשאני בגירושין דהוי חוב גמור משא"כ בקידושין ומכר וגם בגירושין היכא דאיכא צד זכות יש דעות דמהני במהדרת להתגרש וע' בטואה"ע וב"י וש"ע שם בסי' ק"מ באריכות וע' בס' מח"א ה' זכי' סימן ואו באריכות מ"מ כיון שהמזכה עכו"ם ולדעת התוס' ופשטות דברי הנימוקי בשם הר"ן אף במתנה ל"מ א"כ במכר ודאי דאין להחמיר וגם אין לגמגם דכיון דכתבו רו"ש להנכרי שישלח להם החמץ ושלח השפיליטער שלו ע"י הבע"ג ישראל א"כ הבע"ג נעשה שליח של רו"ש כמ"ש הש"מ בב"מ דצ"ח ורו"מ הביאו ג"כ דאף שלא דיבר עמהם כיון שאמר לו שישלח ע"י הוי שלוחו וז"פ ומבואר בתוס' ב"ק דק"ד ד"ה שליח ע"ש ובראשונים דהרי כבר נתבאר דלדעת התוס' בב"מ דע"א דאף בשליח בפי' ל"מ לזכות מן הנכרי ועוד דפשיטא דלא הוי שליח רק באמר שלח ע"י פ' אבל אם אמר שלח סתם לא הוי שלוחו דאף אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום מספקא להו להתוס' בגיטין דס"ו ד"ה כל השומע אי הוי שליח וע"ש בראשונים ובנדרים דל"ו ובב"ש סי' קמ"א ס"ק כ"ז ומדברי הרי"ף בב"ק שם ונמשכו אחריו הקדמונים דאם אמר שלח ע"י מי שתרצה מהני וכ"פ בטוש"ע ח"מ רס"י קכ"א אין הכרע די"ל דמטעם ערבות מהני עכ"פ אף לא משום שליחות וע' בנה"מ סי' ק"כ וקכ"א מ"מ באומר שלח סתם ודאי לא מהני כמ"ש הנה"מ שם סק"ב וכ"מ מדברי הב"י והפרישה והסמ"ע שם סק"ב דאם אמר או כתב שלח סתם ל"מ רק ממנהגא אי מסר ליד המביא הכתב דוקא ומדינא ל"מ כלל ובס' ג"ת שער נון ח"ג רי"ט האריך לתמוה על הב"י דשלח סתם לא גרע מאמר שלח ביד מי שתרצה ודבריו תמוהים ודברי הב"י נכונים וברורים ואף שמדברי הב"ח שם נראה קצת דאף בכה"ג הוי שליח העיקר כדברי הב"י והפרישה וכנ"ל ובשלח סתם ודאי דלא הוי שלוחו ומזה מבואר דבשלח סתם אף מטעם ערבות אינו מתחייבי דפשיטא דאי מהני בשלח סתם לחייב השואל מטעם ערבות כ"ש באמירת המשאיל שלח סתם דמיפטר השואל וכ"כ בנה"מ סי' ק"כ סק"א (א) וסי' קכ"ב סק"ג וכיון דמוכח מדברי הרי"ף וראב"ד הנ"ל דבשלח סתם לא מיפטר מחובו מכ"ש דלא נתחייב בשלח סתם וא"כ בנ"ד לא קנו ראובן ושמעון החמץ וגם לא נתחייבו מעות להנכרי כלל ע"פ כתבם שכ' לו שישלח להם החמץ כל שלא קיבלו החמץ
**((א
) הנה בספר נה"מ כתב שם בטעם המחבר דזרוק חובי לים חייב ובשלח ע"י חש"ו פטור הלוה דהוא מדין ערב דזרוק מנה לים ואני אתחייב פטור מדין ערב ובאומר תן מנה לחש"ו ואתחייב אני לך כ"ע מודים דחייב מדין ערב וכה"ג באשה מקודשת עכ"ד ולפענ"ד חוץ שתי' דוחק הוא כיון דרמ"א בח"מ סי' ש"פ מביא ב' דעות בזרוק מנה לים אי חייב מדין ערב ולא הכריע ומדוע סתם כאן כדברי המחבר נראה דאשתמיטתי' ליה אז דברי הרשב"א בחידושיו לקידושין ד"ח שהוא הדעה דפטור מדין ערב באומר זרוק מנה לים ואני אתחייב הביא שם בסוף דבריו ראי' לדין זה מדברי הירושלמי פ' האיש מקדש שאם אמרה תן מנה לחרש ואתקדש אני לך אינה מקודשת לפי שאינו בר זכי' וא"א להתחייב מרין ערב בקבלתו והלכך אינה מקודשת עש"ה וכן הריטב"א בחידושיו שם הביא זה הירושלמי אלא שהיא כתב דלא קיי"ל כן וס"ל דגם בזרוק מנה לים חייב מדין ערב עכ"פ נשמע למאן דס"ל בזרוק מנה לים ואני אתחייב פטור מדין ערב ה"ה גבי תן מנה לחרש ואני אתחייב פטור מדין ערב ודלא כהנה"מ והראי' שהביא בס' נה"מ אפשר לשיטת התוספת דגם בזרוק מנה לים ואני אתחייב מהני מדין ערב וכן נראה באמת מדבריהם ד"ח סע"ב דלא כתבו כמו דכ' הרא"ש שם בסי' יו"ד דמיירי דאח"כ זרק לתוך חיקו והרא"ש לטעמי' אזיל שבסי' י"ג כ' דדעתי נוטה דבזרוק מנה לים פטור מדין ערב עש"ה היטב כי קצרתי. אולם באמת מלשון קושיית הרא"ש והרשב"א בדי"ט נראה דהם ג"כ ס"ל דבתן לקטן חייב משום ערב וע"כ דס"ל דבתן לקטן כיון דאית לי' זכי' עכ"פ מדרבנן להכי מתחייב הערב וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בד"ח שם דכ' דלהכי בתן לחרש אינו מתחייב מדין ערב ואינה מקודשת משום דל"ל זכי' שוב מצאתי במקנה בד"ט ובק"א סס"י למ"ד שהכריע באמת מטעם זה דבקטן חייב משום ערב ומקודשת (רק מה שכתב שם דמהרא"ש די"ט ל"מ כן צ"ע לפענ"ד דאדרבא מקושיתו שם משמע דס"ל כן כמו שביארתי לעיל) אלא דצ"ע דא"כ הא חרש ג"כ יש לו זכי' מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בה' זכי' ובש"ע ח"מ סי' רמ"ג סי' י"ז ומצאתי להמח"א בה' שלוחין סי' כ"ד שתמה מטעם זה על הרשב"א ואולי אפשר דס"ל להרשב"א בדעת הירושלמי דחרש ל"ד לקטן ול"ל זכי' כלל ועיין בקצה"ח סי' רמ"ג ובמח"א ה' זכי' סי' ל"ב וקצ"ע מירושלמי פ"ק דקידושין גבי עבד כנעני נקנה בכסף ע"י אחרים איפכא משמע דחרש עדיף מקטן לענין זכי' אבל עכ"פ בשוטה דל"ל זכות ע"י עצמו כלל כמבואר בח"מ שם ובסי' רל"ה ס"כ צ"ע לעשות מעשה נגד המאור הגדול הרשב"א ז"ל.)** ורשאים להחזיר לו החמץ ועוד אף אם נאמר דמתחייבים מטעם ערבות ל"ש לאסור להחזיר החמץ משום פרוע חובם באה"נ. דהא מטעם ערבות די שיחזיר מה שהוציא על פיהם. ע"כ כל שמחזירים החמץ עצמו אין לו עליהם כלום ושפיר מותרים לומר הש"ל כיון שלא נקנה להם גוף החמץ. ושלו קמהדרי ליה. ואף שכ' בס' חו"ד בסס"י ק"ע דאם מכר א' לחבירו חפץ בעד עשרה זהו' והאחר נכנס ערב שמחיוב לשלם לו כל העשרה זהו' אף שהחפץ אינו שוה רק חמשה זהו' ע"ש הוא מטעם שכ' שם דלדידיה הוי שוה עשרה. אבל אם רוצה להחזיר לו החפץ י"ל דנפטר מהערבות. אלא שמדברי הרא"ש בתשו' כלל ע"ג סי' ד' במחודשים לא משמע כן מדכ' שם בטעמו שהמוכר ג"כ לא נתחייב רק שאם לא תרצה האשה להקנות יחזור לו מעותיו ע"כ אין הערב מתחייב יותר וכ"כ הטור והסמ"ע סימן קל"א ודוחק לומר דלרווחא דמילתא כתב טעם זה. אמנם אף אם נאמר דלא סגי בחזרת החפץ היינו דוקא בקנה החפץ באוה"מ אבל בנ"ד שלא נקנה לרו"ש החמץ ודאי דסגי בחזרת החפץ דלא נתחייבו יותר מזה. ושפיר מותרים להחזיר החפץ להנכרי בלבוב מטעם הש"ל ועוד דהא אף באמר שלח ביד מי שתרצה אם לא שלח בדרך שב"א שולחים לא מיפטר והש"כ סובר דאף באמר שלח ע"י פ' נמי דינא הכי וא"כ בנ"ד לא היה לו לשלוח סמוך לפסח דאף הנכרים בפרט אדונים יודעים שיהודי אסור להחזיק חמץ בפסח ברשותו אם לא ע"י מכירה ואם סמך א"ע על השפיליטער שלוחו הוא דעוות בפרט שלא הזהיר שהבע"ג לא יחזיק החמץ ברשותו כל ימי הפסח. ועכ"פ די בזה לפוטרם מהערבות וא"כ רשאים להחזיר החמץ להנכרי מלבוב ואף להמג"א שסובר בסי' ת"מ דאסור להחזירו לנכרי שמא ימכרנו לישראל י"ל דדוקא התם שעבר זה הישראל בב"י משא"כ הכא בפרט שכל האחרונים חולקים על המג"א אמנם אם א"א להחזיר החמץ להנכרי הנ"ל הנה כבר ידוע בפלוגתא שבין האחרונים בחמץ של נכרי בבית ישראל והישראל קיבל עליו אחריות שהמג"א אוסר לאחה"פ והח"י התיר והוא מחלוקת בירושלמי והובא בח"י אלא שבסוף ד' הירושלמי הגירסא שלפנינו להיפך ממה שהיה לפני הח"י כמובא באחרונים והנה רו"מ האריך להביא ראיה להיתר מסוגיית הש"ס דילן דל"א דקאמר דלאביי למפרע גובה ניחא ולפי הס"ד מיירי בלא הרהינו וא"כ אמאי מותר כיון שהוא ברשות ואחריות ישראל וא"ל דמיירי באין האחריות על ישראל וע"כ היינו באפותיקי מפו'. א"כ מה מקשה על רבא הא י"ל דבאפותיקי מפו' גם רבא מודה דלמפרע גובה אע"כ כדברי הח"י דבכה"ג מותר לאחה"פ וע"ש מה שתי'. וגם אני תמה שלא ראה דברי הרא"ש בשמעתין שכ' וז"ל דהא אמרי' לעיל אליבא דאביי אא"ב למפרע גובה מש"ה מותר בהנאה דברשות נכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כו' ע"ש ומפ' דגם אליבא דאביי ע"כ מיירי שאין האחריות על ישראל ומכח ד' הרא"ש הללו יש לתמוה גם על הפנ"י הנ"ל וגם על ס' מק"ח רס"י תמ"א. וגם מד' הרא"ש הללו יש לכאורה סייעתא גדולה להמג"א דלא כהח"י. אלא שבתשו' שכ' זה עשרה שנים הארכתי בפלפול רב ליישב ד' הח"י שלא יהיה נסתר מכח ד' הרא"ש הנ"ל. וגם הארכתי ליישב ד' הרא"ש מה שתמהו עליו כל האחרונים. ולא רציתי כאן לכפול הדברים. אמנם לדינא לכאורה כיון שהוא פלוגתא בירושלמי יש להקל כיון שהוא רק קנסא דרבנן. כמ"ש הח"י וכ"כ הפ"י שלהי שמעתין דל"א אלא שכבר הרגישו האחרונים שלשון הרמב"ם מפ' להחמיר שכ' ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכלו לאחה"פ וזה מבואר דבקע"א אסור לאחה"פ אמנם כ"ז לענין אכילה אבל לענין הנאה אין מלשון הרמב"ם הכרע ובא"ר הביא בשם ראב"ן דבדין זה אסור באכילה ומותר בהנאה. וגם בספ"י שם כ' די"ל דאף מאן דאסר בירושלמי הוא רק לענין אכילה אבל בהנאה מודה דמותר וצ"ל דהא דלא מוקי בירושלמי שם מתני' דקתני חמץ של עכו"ם שע"ע הפסח דמותר בהנאה דמשמע דבאכילה אסור בהכי שהוא ברשות ישראל וקע"א ולמה הוצרך לדחוק דמיירי במקום שאין אוכלין פת עכו"ם משום דרצה ליישב מתני' אף למאן דמתיר בסמוך והיינו אף באכילה. אמנם י"ל שד' הראב"ן הוא כיון שאין הכרע בירושלמי כמאן קיי"ל הו"ל ספיקא וסובר כד' הב"ח ומג"א סי' תמ"ט דס' חמץ שע"ע הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה. מ"מ יהיה איך שיהיה כיון שבראב"ן מפו' להקל בהנאה ומד' הרמב"ם אין הכרע ודאי דיש להקל בהנאה בפרט שאינו רק חששא דקנסא דרבנן מיהו כ"ז בפקדון אבל במשכון של עכו"ם שת"י ישראל וקע"א מפורש בתוס' דל"א ד"ה שקונה דאסור לאחה"פ דהא גם הברייתא לענין איסור הנאה לאחה"פ מיירי כמו שפרש"י שם ד"ה ישראל. וכן מפו' בתוס' שבועות דמ"ד ד"ה שקונה. וכ"כ בס' פ"י בשמעתין בד' התוס' וכ"כ בס' המק"ח סי' תמ"א ותמ"ח דבמשכון לכ"ע דאסור בהנאה לאחה"פ אם הישראל קע"א. והנה בס' מק"ח החמיר מאד אם לא מכר להנכרי הרשות שהחמץ בתוכו משום דהאחריות על ישראל משום בההוא הנאה דתפיס ליה אזוזי הוי ש"ש ואף דאין דין שומרים לעכו"ם מ"מ במשכון אף בעכו"ם הוי ש"ש כמ"ש התוס' ס"פ האומנין ע"כ ובתשו' הארכתי שם להשיג עליו דדוקא לטעמא דשמואל דהו"ל כאלו פי' הוי ש"ש אף בשל עכו"ם כמ"ש התוס' שם. אבל הנאה דתפיס ליה לא עדיף מנותן לו שכר שמירה דל"מ כמ"ש התוס' שם בשבועות גם במ"ש המק"ח דמחמת שחייב לו דמי המקח הוי כמשכון מש"ה אסור אף להח"י ג"כ דבריו תמוהים דכל זמן שלא פי' בהדיא שתופסו למשכון אין דינו כמשכון כמפו' ברמ"ה הובא בטאה"ע סי' כ"ח וע"ש בב"ש סק"ל אמנם בנ"ד שהבע"י היא אומן וקבלן. ובש"ס דב"מ קאמרי להדיא דמש"ה הוי ש"ש בההוא הנאה דתפיס ליה אאגרי' וא"כ הו"ל כמשכון ואסור בהנאה לאחה"פ ול"מ לד' רמ"א באה"ע סי' כ"ח סט"ו דסובר דבכל ענין הוי כמשכון משום דסתמא אמרי' דתפיס ליה אאגרי' וכן מבואר בדבריו בד"מ שם. דלכאורה ודאי דיש להחמיר בכ"ד. אלא אפי' להב"ש שהאריך שם בסק"מ לתמוה על רמ"א. מ"מ אף לדידי' ד' הטור ורי"ו אם מגלה דעתו דתופס על שכרו ודאי הוי כמשכון. ובנ"ד לפי ציור השאלה שהשכין הבע"ג את החמץ ת"י נכרי בכדי לקבל שכרו א"כ אולי הוי כמו ג"ד שתופס בעד שכרו ונאסר אז בשעת ג"ד בשעה שהיה עדיין אצל הבע"ג. ואף לד' הר"ן שהביא שם דבעינן נמי שתבע שכרו ותופס בעד שכרו. בנ"ד נמי נראה שתבע שכרו אלא שבדברי הר"ן עצמו אינו מבואר כמ"ש הב"ש בשמו רק כ' דלא הוי כמשכון עד דליתבעו מיניה ותפיס ליה אאגרי' כעובדא דמלוגא דשטרי ע"ש. והיינו שתובעו אותו ליתן החפץ. ולא רצה ליתן עד שישלמו לו מקודם ובנ"ד לא הוי הכי. וגם הלא דעת הרמב"ן הובא בב"ש שם דלא הוי כמשכון רק אם בא לידו מתחלה בתורת משכון ע"כ באומן בכ"ג לא הוי כמשכון וכ"ה ד' הרשב"א בחידושיו שם בקידושין ועוד דהא מבואר ברש"י ור"ן שם בקידושין דאין כאן הלואה באומן רק בשעה שמחזיר נעשה מלוה למפרע. וכ"ה דעת התוס' בב"ק ד"ה אלא במאי כמ"ש הב"ש שם סקל"ת בפי' דבריהם דאין שם מלוה כלל עד שיחזיר החפץ לידה ע"ש וע' בס' קצוה"ח סי' ע"ב סקכ"ג. ובסי' קכ"ו סקי"ג מזה באריכות (א) ובנ"ד עדיין לא מסר החמץ להנשלח לו. ואף שלא רצו לקבלו מ"מ לא עשה גמר אמונתו. ועוד דהא הדין עמהם שלא רצו לקבלו משום איסור והוא עשה שלא כשורה ואף שנראה שהרשב"א בחי' חולק ע"ז וסובר דאף קודם שמחזירו נעשה מלוה כל שגמר המלאכה. מ"מ בכאן לא גמר מלאכתו עדיין
**((א
) האמת אגיד ולא מכחד כי לא זכיתי להבין דברי הקצה"ח שם שתוכן דבריו שם ליישב קשיית הש"ך שהקשה על הדין שכתב המחבר שם והוא מתשו' הרא"ש בראובן שהשכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום לזמן שיצטרך לו לשמעון וראובן היה חייב ללוי מעות והמחהו אצל שמעון במעמ"ש ומודה ללוי שעל שכר החפץ הבטיחו לתת לו דהדין דאינו חייב ללוי כלום אפי' דמי השכר שנשתמש באותו החפץ עד אותו היום דשכירות אינו משתלמות אלא לבסוף וע"ז התפלא הש"כ טובא דאפי' דאינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ הא קי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וא"כ מה שנתחייב בשעת המחאה הוי מלוה אלא דלא הגיע זמן ובמלוה שלא הגיע זמ"פ מועיל מעמ"ש והאריך בזה וכתב הקצה"ח ליישב דברי המחבר ע"פ דברי התוס' בב"ק שהביא אאמו"ר ז"ל בכאן דבין אי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף או רק בסוף מ"מ לא הוי מלוה רק כשהחזיר לה החפץ ואז או דנעשה מלוה למפרע או דכל השכירות מגיע בסוף תשלום השכירות והאריך שם להסביר דבריהם וכתב וז"ל ולהכי ניחא טעמא דהרא"ש דשכירות אינו נקנה במעמ"ש דהא במעמ"ש אינו מהני רק בחוב ברור כו' וזה כ"ז שאינו מחזיר הכלי עדיין לא התחיל שום חוב וכו' וה"נ כיון דכ"ז שאינו מחזיר הכלי לא הוי לי' עלי' שוב חוב אלא עד שמחזיר לו הכלי היא דנעשה מלוה למפרע וא"כ בשעת המחאה לא הי' שוב חוב מבורר וכו' וא"כ קשיית הש"ך לק"מ והוא ברור עכ"ל. ואני תמה הפלא ופלא דמאי ענין זה לזה התם מיירי דהאשה נתנה לו זהב לעשות ממנה נזמים כמש"כ רש"י שפיר כ' התוס' סברתם שאינו מחויבת לו שכר פעולה עד שיחזיר הנזמים לידה דאל"כ מה הנאה לה בהפעולה אבל בראובן שהשכיר חפץ שלו לשמעון ששמעון יעבד בהחפץ וישלם לראובן שכר ע"ז האיך יעלה על הדעת לומר כן דכ"ז שאין שמעון מחזיר החפץ לראובן לא די דאינו מחזיר לו החפץ אף גם לא נתחייב לו בשכירות אין זה אלא תימא לפע"ד דבר שאינו מתקבל על הלב וז"ל הרשב"א בקידושין ונראה דלאו למימרא שלא חלו הקידושין כלל עד שעת נתינת הנזמים לידה דמשעת גמר הכלים מקודשת למ"ד מקדש במלוה מקודשת שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו שהוא חוזר מלוה עליו וכיון שכן בשעת גמרו של כלי מקודשת והאריך שם טובא בזה וכתב שהוא דעת הראב"ד ואח"כ כ' ועוי"ל דודאי עם גמר המלאכה מקודשת למ"ד אין לשכירות אלא לבסוף אלא שאין הקידושין נגמרין עד שיחזור לה הכלי שאין מגיע לידה שום ממון ושום הנאה אלא משהיחזר לה הכלי ולא נתכוונה זו אלא שיחזור לה הכלי לאחר גומרו כו' ע"כ הרי מפורש דהתם שאני כיון דאין לה שום הנאה עד שיחזור לה הנזמים ולזה אף לתי' הב' בתוס' ב"ק שם אפי' נתרצתה אינה מקודשת כיון דאינו יכול לתובעה בדין אם לא היתה מתרצת אינו חשיב ממון אבל הכא הא שמעון כבר היה לו הנאה וקיי"ל דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף מה זו סברא דלא יהא חייב עד שיחזור לראובן הכלי ובניתי בספרים וראיתי שבספר יהושיע בפסקים סי' תס"ה אסברה להא מלתא מטעם אחר ע"פ דברי הש"ך בסי' ש"ט שכ' שם באם א' שכר כלי או סוס לימים ואח"כ מתה בפשיעות השומר במקום דחייב בתשלומי הבהמה והכלים פטור מליתן שכירות ולהכי פטור כאן במעמ"ש כיון דאפשר דלא יבוא תשלומי השכירות לידי' גבי' ע"כ והנה בעיקר הדין בראובן שהמחה את שמעון אצל לוי ליתן לו מאה זהובים מהמעות שיש לו בידו בעד חטים)** דהא שכרו למסרי להנשלח לו. וגם כיון שלהרשב"א בלא"ה לא הוי כמשכון לית לן למינקט חומרי דמר וחומרי דמר להחמיר בדרבנן. ואף שי"ל דפלוגתת הקדמונים היא רק לענין קידושין משום דבעינן שיהיה לו קנין בהמשכון. אבל לענין איסור הנאה לאחה"פ שמבואר בדברי התוס' דפסחים ושבועות הנ"ל דאף במקום שאינו קונה משכון דהא אליבא דרבנן בלא"ה ישראל מעכו"ם אינו קונה משכון ואפ"ה אי חייב באחריותו אסור בהנאה לאחה"פ וע"ש בב"ש סקל"ג מ"מ הא כ' הפ"י שם במה"ט חמור משכון מפקדון דבפקדון אינו אסור בהנאה לאחה"פ אף בקע"א לדעתו. ובמשכון מבואר בתוס' דאסור משום דמ"מ יש לישראל קנין בגוי' לשיעבוד ולאפותיקי. וא"כ לרוב הפוסקים הנ"ל אינו דומה למשכון דעלמא כלל. ואכתי איכא לעיונא דלכאורה למ"ד אומן קונה בשבח כלי א"כ הבע"ג הו"ל קנין ממש בגוף היי"ש והוי חמץ של ישראל שעה"פ ואף שאין השבח ניכר מ"מ כיון דודאי איכא שבחא שהחמץ ודאי שוה בכאן יותר ממה ששוה בלבוב א"כ שייך בי' אומן קונה בש"כ כדמוכח מש"ס ב"ק דצ"ט דמוקי בשליחא דאיגרתא דוקא והיינו משום דבכה"ג ליכא שבחא כמ"ש רש"י שם משמע דבשליחות עם חפץ אחר ששם שוה יותר שייך בי' אקבש"כ וע' בנה"מ סי' ש"ו סק"ז מ"מ י"ל דכיון דדעת רוב הפוסקים דאין אקבש"כ כמבואר שם בח"מ סי' ש"ו וכבר האריכו בזה האחרונים בח"מ ובאה"ע שם י"ל דבדרבנן יש לסמוך עליהם ועוד נראה דהא אף למ"ד אקבש"כ ודאי ל"ק רק נגד מה שהגיע לו שכר פעולה כמ"ש בחה"ר בב"ק שם ודעת התה"ד שאין קונה רק בהשבח ולא בהגוף הכלי כמבואר בלשון רש"י שם בב"ק. וע' בקצוה"ח סי' ש"ו ובודאי החמץ שוה כפלי כפלים מהשבח עגלה. א"כ לרוב הפוסקים שחמץ שעה"פ בטל ברוב. א"כ יש רוב בהחמץ שלא נאסר נגד החמץ שנאסר ובטל ברובא. ואף דזה דוקא בחמץ שעה"פ שנתערב אחה"פ. אבל אם נתערב קוה"פ אסור כל התערובת ולד' הב"ח ל"מ אף הלכת הנאה לים המלח זהו מטעמא דעבר עב"י על כל התערובת משום דטכ"ע דאו' או משום טעם הרמ"ך שהוא מצורף ממילא משא"כ בנ"ד שלא עבר עב"י רק על שלו. ועוד דהא כאן מב"מ הוא ולא עבר עב"י כיון שנתבטל מה"ת ע' מג"א וח"י רס"י תמ"ב ובהנאה ודאי מותר ע' מג"א וח"י סס"י תמ"ז ובתשו' שכתבתי בשנת תר"א הארכתי מאד בענין כזה ששלשה שותפים היה להם חמץ ומכרו החמץ והחמץ עמד ברשות א' מהם וא' מצדדי היתר היה מטעם הנ"ל והארכתי שם בזה לפקפק מחמת דברי המקנה לקידושין דס"ד דבכה"ג שאין חלק האיסור והיתר מבורר כלל וראוי לחול על כל טפה וטפה שם איסור דומה לד' המרדכי בחולין בשם ר' משולם דאין לו ביטול ברוב דהוי כאלו לא ניכר ההיתר קודם התערובת כמו ביבמה שרקקה דם ובזה תי' הקושיא שהק' מסוף מס' מעילה באומר פרוטה בכיס זה הקדש ועכשיו נזכרתי שבתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ע' כ' טעם אחר להחמיר משום דהוי מב"מ כיון שראוי לחול האיסור על כל טפה וכולן נכנסין בס' איסור וכמ"ש הר"ן בטעם דשיל"מ אך הארכתי שם להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל דשפיר בטל. וראיתי בתשו' ב"א שם שפלפל הרבה בדברי הרמב"ם שם ואין הזמן כעת להאריך הרבה. ועכ"פ סניף גדול להתיר הוי ומזה יש סניף להתיר אף מחששא דלעיל דאף אם נאמר דהוי כמשכון ביד האומן. מ"מ הא אף במשכון במקום דקונה מדר' יצחק אינו קונה רק כנגד מעותיו כמ"ש התוס' בב"מ דכ"ט. מכ"ש בישראל מעכו"ם שאינו קונה משכון. רק שאעפ"כ יש לו קצת קנין לשעבוד דאין לו קנין לשעבוד רק על כנגד מעותיו וע' ביו"ד סי' רכ"א ס' ז' ובש"כ שם ובסי' רנ"ח ס"ז ועכ"פ סניף להיתר הוי. והנה היה מקום לצרף היתר מכח מה שאמר העגלן שמכר החמץ גם הוא לנכרי קוה"פ ורו"מ האריך בצד היתר זה ואנכי לא רציתי להאריך בזה כי קשה בעיני להעמיד על דבריו. כיון שעשה שלא כשורה והולך חמץ בפסח וגם השתכר באיסורי הנאה בפרט שגם בצד היתר יש כמה עקולי ופשורי. כיון שקיבלו והוליכו שלא מדעת הנכרי הקונה ולא רציתי להאריך בזה להשיב על ד' רו"מ כי לבי בל עמי מחמת כאב השיניים העצום וגם אחר כל צד היתר מכח מכירה זו אכתי הוי אחריות על ישראל העגלן מחמת שהוליכו שלא מדעת הנכרי אף אם נאמר שאינו גזלן עכ"פ מחמת דינא דמלכותא ודאי האחריות בזה על הבע"ג כמו שכתב גם רו"מ ומה שדחה רו"מ דלא אזלינן בתר דיניהם מה שהוא נגד דתוה"ק והביא דברי הש"ך ח"מ סי' ע"ג לא ידענא מה קאמר דהא כתבו הפוסקים דאם מתחייב באחריות מחמת חק ודין המלכות חייב לבער לכ"ע וזהו פי' הראב"ד על דברי רבא דקאמר בעירו חמירא דבני חילא כמבואר באחרונים סי' ת"מ אלא שבלא"ה כבר כ' למעלה דיש לסמוך ע"ד הראב"ן להקל בהנאה לאחה"פ בחמצו של נכרי ברשות ישראל וקע"א ועוד שגם דברי הרמב"ן בנימוקי פכ"ש נראה להקל שכ' דהא דבגזול חמץ ועה"פ דמוכח בש"ס דאסור בהנאה משום לתא דהנגזל הוא ולא משום לתא דהגזלן דעבר עליו עב"י דהא אין קנס רק לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום ע"ש ובחמץ של עכו"ם והישראל קע"א דכוותי' הוא ובתשו' במק"א הארכתי בדברי הרמב"ן הנ"ל שהנו"ב וכל האחרונים בסי' תמ"ח בדין גזלן שגזל חמץ ועה"פ לא ראו דברי הרמב"ן הללו והמק"ח שם כיון לאמת ע"כ נלע"ד דאם שא"א להחזיר החמץ להנכרי ללבוב יש להתירו בהנאה ובפרט שיש צירף ד' הגאון מג"ש ופ"י ז"ל שסובר שיי"ש אינו רק חמץ דרבנן ובחמץ דרבנן שרי בהנאה לאחה"פ כמ"ש בש"ע סס"י תמ"ז ועיין בתשו' של הגאון הנ"ל הנדפסה בתשו' בית אפרים חא"ח סי' מ"ח. ובפרט ביי"ש שלנו שעיקרו מתבואה שאינה חמוצה רק יש בה תערובת מחומצת וגם המעמיד הוא חמץ ואולי אין בתערובת כזית בכא"פ ועיין בש"ע של הגאון מלאדי סי' תמ"ב וסניף הוי להתיר דלעיל להתיר בהנאה למכור המשקה חמץ לנכרים אך שיש לעיין דשמא אסור מטעם דשמא אתי לזבנינהו לישראל ואף שכ' בתה"ד הובא ברמ"א ביו"ד סס"י כ"ז דהיכא שהספק היא מחמת פלוגתא דרבוותא מותר למכרו לעכו"ם הא כ' הש"ך שם דדוקא התם בנדון התה"ד דיש הרבה צדדים להתיר הוא דמתיר ובנ"ד אדרבה הא מבואר ברמב"ם וראב"ן לאסור באכילה. וא"כ אף שבירושלמי פליגי אמוראי לא עדיף עכ"פ משאר ספק איסור דאסור למכרו לעכו"ם. מ"מ הא כתב מהרי"ט ס"ב חיו"ד סי' ב' דטעמא דאסור למכור ס' טריפה שאינו ניכר לעכו"ם ולא הוי ס"ס משום שאין עושין ס"ס בידים ומה"ט אסור למכור איסור דרבנן שאינו ניכר לגוי ולא הוי סד"ר משום שאין עושין סד"ר בידים ועיין במג"א רס"י תס"ז ובמ"י בדיני ס"ס ועיין בנו"ב קמא חיו"ד סי' מ"ג ולזה י"ל דזה דוקא בס' איסור תורה או בודאי איסור דרבנן אין לגרום שיהיה עוד ס' בכדי להתיר אבל בס' דרבנן אף במקום שמחמירין **(ולבסוף נמצא שאין לו ת"י בעד חטים רק בעד שעורים הדבר צ"ע בעיני אם נאמר דבטל המחאה דאפשר דאין זה דומה להדין שכ' המחבר בסימן קכ"ו ס"ד בצוה לתת לו מעות ויש ת"י המומחה חטים דאינו נותן לו חטים כיון דצוה לתת לו מעות דוקא דהתם שאני דחטים ומעות מלתא אחרינא הוא אך אפי' אם נאמר דאף בכה"ג אינו מחויב ליתן לו מהמעות שיש ת"י מהשעורים מ"מ בגוף הדין שכ' בס' יהושע בשם הש"ך הא כבר שדא בי' נרגא בס' נה"מ שם וכתב דזה מיירי דוקא באופן דהתנה לשלם בשוי' בשעת השכירות אף אם הסוס או החפץ יוזל אח"כ או תפחת מחמת העבודה אבל בשוכר סתם חייב לשלם גם השכירות וכן הגאון מהר"ס והגאון מהרא"ז מרגליות בתשו' בית אפרים חחו"מ סי' מ"ה וסי' מ"ו האריכו טובא בזה והעלו דדין הש"ך הנ"ל מיירי דוקא בגוונא דאין צריך לשלם מכח הדין רק מכח התנאי ובזה א"צ לשלם בעד השכירות וכ' דכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא היא (ובס' זכור לאברהם ח"ב בחו"מ אות ס' כתב בדין זה דלא מצא הדבר מפורש והתימא שלא הביא כלל דברי הש"ך ולפלפל בו) וא"כ כל הרואה יראה דא"א בשום אופן לדחוק בדין המחבר שהיא מתשוב' הרא"ש דמיירי בכה"ג דכל כי האי מלתא הוי ליה לפרושי וראיתי באו"ת ואסברה לה בדרך אחר דמיירי דשכר מאתו דוקא חפץ הזה למלאכה ידוע אך דישלם לכל יום ויום שכר קצוב ומיירי בגוונא דא"א למצוא חפץ אחר כזו להשלמת המלאכה ובכה"ג אם נאנס תוך הזמן אינו מחיוב לשלם לו השכירות כמבואר בסי' ש"ו ולהכי ל"ש בו מעמ"ש דלא הוי חוב ברור כמו גבי כתובה ובתומים בעצמו הודה שזה הוא ציור רחוק רק להתנצלות על הרא"ש מקשיית הש"ך אבל מה אעשה שראיתי בגוף תשו' הרא"ש שנראה משם כמו שכתב הקצה"ח דז"ל שם דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו כשיחזיר החפץ כדמוכח בהאי דעשה לי שורים ונזמים ואקדש אני לך הלכך אין כאן לא מלוה ולא פקדון עכ"ל משם נראה בעליל דלא כתי' או"ת ודלא כתי' ספר יהושע דמקור ראייתו היא מהא דקידושין כמ"ש הקצ"ח ובעיני יפלא הדבר טובא ויהי' בזה נ"מ לדינא באם אשה שכרה מא' חפץ לימים ואח"כ בגמר השכירות קדשה המשכיר בהנאת מחילת מלוה שיש לו בידה מדמי השכירות דלפי סברת הרא"ש הנ"ל גם בזה אינה מקודשת עד שתחזור לו החפץ כמש"כ הב"ש בהיכא דעשה לה נזמים והיא דבר שנגד הסברא לפענ"ד וצ"ע גדול:
אחרי כותבי זאת רא תי ונתתי אל לבי להביא ראי' מפורשת לדינו של הרא"ש הנ"ל ודלא כהש"ך מהא דאיתא בערכין די"ז ע"ב ספינתו בים ובאה לו ברביאות אין להקדש בה כלום ובש"ס שם א"ר חסדא כשהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים (ופרש"י ואין לו בתוכה כלום אלא שכרה) והאיכא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ע"כ. והנה חקרתי לדעת מה הדין בערכין אם לא השיג ידו בעת שהעריכו הכהן כפי חיוב הערך רק שיש לו מלוה בע"פ ת"י אחרים אם נותן כפי ערך עני או כפי ערך עשיר ע"ש בפ"ד משנה ב' ובתיו"ט שם ולע"ע לא מצאתי הדבר מפורש רק בתשו' מבי"ט ח"א סי' רפ"ד וכתב שם וז"ל ונראה לו דמלוה בשטר והגיע זמנה בשעת הערכה ואפי' מלוה ע"פ דהוי בכלל הערכה ואם לא יעלה מה שנמצא בידו אחר הסידר להשלים חיוב הערך ישלימו גם מן המלוה ויעריכו אותו מדר"נ מנין שמוצאין מזה ונותנים לזה ולא יגרע כח הקדש מכח הדיוט לענין זה ע"כ. ודבריו מסתברים מאד אך כתב מקודם לזה דזה היא דוקא בהגיע ז"פ אבל בלא הגיע לא והביא ראיה מדברי רשב"א שכ' דאין ב"ד מגבין ממנה לבע"ח וס"ו לדבר אשה שחבלה באחרים שאין ביד מגבין מכתובתה לניזק עש"ה. אבל באמת כבר האריך הש"ך בעצמו בסי' פ"ו סקי"א שאפי' במלוה שלא הגיע ז"פ שייך שעבודא דר"נ וע"ש מה שתי' היטב הקושיא מאשה שחבלה וכל האחרונים קלסו דבריו ועיין מ"ש בסי' ק"א סק"ג. וא"כ פשיטא דגם במעריך מחשבין החוב אף שלא הגיע ז"פ ואעפ"כ קאמר הש"ס גבי ספינה ששכרה לאחרים ואף שכבר באתה הספינה בחזרה כמו שדקדק המבי"ט שם מדברי הש"ס אעפ"כ כיון דאין שכירות משתלמות אלא אחר הפריקה ממנה להכי נדון בערך עני דלא נחשב לממונם עדיין וזה ראי' ברורה לדין הרא"ש ודלא כש"ך ודו"ק.)** מותר לגרום עוד ספק ולהתיר וע"כ בנדון דידן שיש פלוגתא בירושלמי אם מותר באכילה שוב מותר למכור לנכרי כיון דס' הוא אם ימכרנו לישראל אבל בחה"ר בחולין דצ"ג כ' דהך חששא דשמא ימכרנו לישראל לאו ספיקא הוא וכודאי משוינן לי' דודאי ימכרנו לישראל ע"ש ומש"ה גם בנ"ד יש להחמיר ע"כ נראה להורות דמה שימכור לנכרי שישתה בביתו או בחנות שלו מותר למכור לו כך ואם ירצה נכרי לקנות לביתו ממשקה חמץ הנ"ל יערב הישראל ברוב חמץ היתר וימכור לו דאז אף אם ישתה ממנו הישראל אח"כ אין איסור דהא חמץ שעה"פ בטל ברובא לרוב הפוסקים וכ"ש בנ"ד דקיל טובא ומבטל איסור אין כאן דהא היתרא הוא דהא אינו מתכוין רק שישתה ממנו הנכרי ולנכרי אף חמץ זה מותר הן אמת שלא מצאתי ד"ז בפוסקים שיתירו לבטל למכור לנכרי דבר איסור שיש חשש שימכור לישראל ויאכל ואולי י"ל דלדברי הרשב"א הנ"ל דכודאי משוינן לי' הו"ל מבטל איסור אמנם בנ"ד שבלא"ה יש כמה צדדים להקל דהא פלוגתא הוא בירושלמי וגם היא רק קנס דרבנן נלע"ד להקל באופן הנ"ל בפרט שא"א לתקן חשש דמכירה לישראל לגמרי דהא אם יחזירו החמץ להנכרי מלבוב וזה היתרא הוא כנ"ל ג"כ יש חשש דמכירה לישראל וגם יש לצרף ד' הר' יונה שבראש שסמך בתשו' פ"י עליו לסניף בענין יי"ש שעבר עה"פ לערוב ברוב לכתחלה כנלע"ד: