בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה עז
וע"ד החטים ושעורים שלימים שבגללי בהמה שכתבתי להחמיר לענין חימוץ כמו בנמצא במעי העוף או בזפק שמבואר באחרונים בסי' תס"ז דשלמים ודאי אין חשובים כמעוכלים ואף שיצאו דרך בית הרעי מבואר בש"ס ותוס' במנחות דס"ט להחמיר בשלמים וכן הכריע הפר"ח ביו"ד סי' פ"ג וכ"ת כתב שיש לפקפק שאין ראיה מש"ס מנחות הנ"ל כמו שהביא הר"ש פי"א דאהלות ראיה מדלא פסלינן להו למנחות רק משום הקריבהו נא לפחתך דאף דהוי כמעוכל מ"מ הוי אוכל מעליא והביא רו"מ שכ"כ בס' א' נקרא שירי טהרה עכ"ד. הנה התוס' שם במנחות ברד"ה דבלע כ"כ לחלק בין טומאת אוכלין דאף דהו כמעוכל מ"מ מטמא טומאת אוכלין משום דעכ"פ חזיא לגר ע"ש אבל על ראיית הר"ש ממנחות ודאי דאין לחלק בהכי דכיון דהוי כמעוכלין אינן ראוין למנחות וע"ש ברש"י ד"ה והשתא כחיש ואין דברי המחבר ש"ט כדאים לפקפק נגד הר"ש וגם מדברי הרא"ש והמרדכי בפסחים פכ"ש מוכח דאין לחלק בהכי דהוכיחו דאין צואת תרנגולים מחמיצין מדקאמר שעורי שבגללי בהמה אי למנחות הקריבהו נא לפחתך ואינו אוסרו משום חימוץ ע"ש ואם איתא מה ראיה דלמא לענין חימוץ שפיר חשיב כמעוכל א"ו דאי הוי כשר למנחות ודאי לא הוי כמעוכל ושוב מחמיצין ע"כ שפיר הביאו ראיה וראיתי בס' קרבן נתנאל שם שכ' דיש לדחות ראייתם דהש"ס רוצה לפסול אותן חטים אפילו לשתי לחם ולחמי תודה שמצוותן להיות חמץ עכ"ד ובמח"כ לא ראה דברי המרדכי שם שהרגיש בזה ודחה דמנחות משמע כל המנחות ע"ש אלא שגם דברי המרדכי צ"ע דבלא"ה אין בדחי' זו כלים דהא מיבעי להו נמי שעורין בגללי בהמה ע"כ שפיר יש הוכחה דאם נאמר דצואה מחמיץ א"כ מאי קאמר אי למנחות ואיך אפשר דהאי בעיא הוא למנחות תינח חטים שבגללי בקר דאפשר לאשכוחי למנחות לשתי הלחם וחמץ שבלחמי תודה שעורין שבגללי בהמה מאי איכא למימר דהא שעורין למנחות אינו רק למנחות העומר ומנחת קנאות והני בעי מצה דוקא. ונראה דמש"ה לא הביא הרא"ש בראייתו רק סיפא דהאיבעיא היינו שעורין שבגללי בהמה משום דמזה עיקר הראיה וע' בנו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ז אות ב' ותמהני שלא הרגיש במאי דקמי' ע"ש:
ב עכ"פ כיון דהר"ש כ' מפורש שחטה שבמעי תרנגולת מחמצת אע"פ שהקיאה דרך בית הרעי וכ"כ התוס' במנחות בפי' ע"ש סוף ע"א וכ"מ מדברי הרא"ש והמרדכי כנ"ל ודאי דאין לזוז להרהר אחר דבריהם וכמו שפי' הפר"ח ומ"ש רו"מ לענין הטיט שנתגבל בצואת בהמה שיש להתיר על ידי שיטוחו על הטיחה הנ"ל טיחה מועטת א"כ תהי' השעורה בלוע ואינו וצא בלי רוטב א"י מה הוא סח דא"כ למה צריך טיחה כעובי אצבע כלל שיטיחו עם שעורים חמוצים ואח"כ יטיחו עליו טיחה מועטת לא יטיחו רק טיחה מועטת מתחלה על הכירה החמיצה
**((א
) בס' פ"ת בח"מ רסי' ר"ט הביא בשם תשו' באר יצחק סי' ו' (ואינו ת"י) דבזה לא שייך סמכא דעתי' וכתב כי כן מנהג במכירת חמץ והביא הרבה ראיות לזה ולכאורה ע"כ מוכרחין אנו לומר כן בדעת המק"ח גופי' שלא יסתור דבריו שבסי' תמ"ח לדבריו בסי' תל"ז סק"ד עש"ה וצ"ע כי לפע"ד בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל טובא דקנסא דרבנן בעלמא הוא היה אפשר לומר דאפי' מכר לו במקח ג"כ מותר ויש לסמוך ע"ד הסמ"ע רסי' ר"ט דס"ל דבשניהן א"י מה בבית קונה כמו במשחק בקוביא לדעת הרמ"א בסי' ר"ז וכ"כ הט"ז שם ומ"ש אאמו"ר הג' ז"ל דדברי הש"ך מוכרחין דאל"כ מאי חילק בין רישא לסיפא הלא גם ברישא הוי כמשחק בקוביא כבר הרגיש בזה הג' בעל מג"ש בתשו' גא"ב סי' י"ט וז"ל שם דודאי צריך טעם מ"ש רישא ומ"ש סיפא והא גם רישא קוביא היא אלא ע"כ היינו טעמא דברישא שרואה הערימה והמרתיף ומשער בדעתו שכך יהי' שם והוי ככל מקח דעלמא שאדם סובר שהיא כך ואינו כך שהמקח קיים ומחזיר אונאה כו'. משא"כ בדבר דל"ש אומדנא שהרי א"י מה בתוכה הוי קוביא והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה שכנים דברי דרישא כ' שנמצא חסר או יתיר על האומדן כו' משמע שהי' אומד בדעתו וחסר משיעורו ובסיפא כ' דלא סמכא דעתי' של הלוקח שהרי א"י אם תבן אם זהב כו' ומדכ' שהרי א"י משמע דהאי שהרי היא הוכחה דלא ס"ד דהאיך אפשר שיסמוך דעתי' שהרי א"י כו' וא"כ ע"כ לא ס"ד הוא ענין אחר והפ' דל"ס דעתי' לומר שהי' אומד בדעתו כך לנסמך ע"ז דזה ל"א שהרי א"י אבל ברישא סומך דעתו אאומד כנ"ל עכ"ד ודברים אלו המה ממש היפך דברי הש"ך שכתב דסיפא מפני דיש לומר שהי' סבר שיהי' כך וכך כפי אומד דעתו והמג"ש ס"ל אדרבה דבזה ודאי לא ס"ד אאומד וא"כ לפי דבריו דמי ממש למשחק בקוביא דאם שניהם לא ידעו תליא במחלוקת הפוסקים גבי משחק בקוביא וכ"כ בהדיא בסוף התשו' וז"ל וא"כ בנ"ד הוי ממש כזה דהוי משחק בקוביא דאין כאן מכירה דא"ל הלא גבי משחק בקוביא איכא פוסקים דכה"ג לאו אסמכתא הוא וקונה כיון דזה א"י מי הרויח אגב דבעי למקני גמר ומקני כיון דהרבה חולקים ע"ז לא מפקינן מיד הלוקח לכופו לקיים המקח מספיקא עכ"ד וא"כ בחמץ שעבר עליו הפסח דסמכינן אפילו אמיעוט הפוסקים כמ"ש המ"ב סי' ל"ה ולפע"ד יש לצדד להיתר בזה וכן כתב הגאון מ' מיכל טיימר בתשו' גא"ב על הנידון דהמג"ש וז"ל ועוד דגם במשחק בקוביא מסקי הטור והרמ"א סי' ר"ז דלא הוי אסמכתא דאגב דבעי למיקני' גמר ומקני'. ה"ה בנ"ד נמי כ"א בעי למיקני דאפשר דכ"א יפסיד או זה או זה לכך המקח קיים אפי' א"א לשער כלל כמה ימצא עכ"ד וכ"כ הגאון בן הב"ח בתשו' גא"ב שם בשם אביו הב"ח זללה"ה דפי' כן דברי המחבר שכתב דה"ז כמשחק בקוביא והא גם במשחק בקוביא קנה ותי' דהיינו דוקא היכא ששניהם א"י משא"כ היכא דמוכר יודע ולא לוקח אז לא הוי קנין כלל ע"כ ומעתה כיון דהסמ"ע והב"ח והט"ז והג' בעל מג"ש והג' מ' מיכל טיימר והג' מ' שמואל הירץ בן הב"ח כולם מסכימים לדעה א' וגם בכל מה שבבית מכר לך אם שניהם אינם יודעים דמי ממש למשחק בקוביא דקנו לדעת הטור ורמ"א בודאי הדעת נוטה להקל בחמץ שעה"פ ובפרט בדכ' בדשיימי בי תלתא לולא דמסתפינא מד' אאמו"ר ז"ל שדעתו רחבה מדעתינו.
ב ע"ש בסי' ס"ח שהרגיש הג' מהרי"ב בזה והגאון בעל נו"ב צידד ליישב ולא עלתה בידו.)** דעדיף טפי לדברי רו"מ דבהכירה אינו רק איסור בלוע ועל ידי הטיחה התחתונה יש חמץ בעין ובאמת בדיעבד אין איסור אם נתן קדירה על כירה חמוצה ובפרט אם טחו טיחה מועטת כמ"ש המג"א סימן תנ"א סקמ"ד אלא דשני קדירות אסור לכתחלה וגם בדיעבד אם יזוב מהקדירה לחוץ או יתנו שם מצה בעין אסור אף בדיעבד וא"כ מה הועיל רו"מ בדבריו ועיין בזה באריכות בתשובה ח"ס חא"ח סי' ק"ל ואם כי לאסור לערב צואת בהמה בטיט איני אומר לאיסור גמור עפ"י דין כי יש כמה ספיקות אבל בכל גלילותינו נוהגין להקפיד וגם שמעתי בשם אדמור הרב הגאון דק' בוטשאטש זצלל"ה שהקפיד שלא לעשות כן ובמקומותינו מערבין חול או שער מעור בהמה שאצל הרצענין בהטיט ועי"ז מחזיק יפה. ז"ז לא רציתי להאריך בדברים כאלו וגם כחי אין עמדי ולא יכביד עלי מעתה כי לא אשיב כפעם בפעם והי' בזה שלום ויקבל חה"פ בכשרות כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל: