בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה עה
סקאלא יום ג' טוב סיון תרכ"ד לפ"ק. ושלום תנינא לכבוד אה' ידידי הרב המופלג החריף ובקי חכם השלם מ' שמעון צבי הירש אבד"ק קריפטש.
תמול קבלתי מכתבו ולרב טרדותי וחולשת כחי וזה התשו' השלישית שאני משיב היום לא יכולתי להאריך רק להשיב בגוף הדין. על דברי היין שרף שלקח הפאסעסיר באלמות מישראל אחר ועבר עה"פ. ומכותלי מכתב ניכר שהפאסעסיר מחיוב להשיב היין שרף להישראל שקיבל ממנו. והנה כ"ת צידד היתר מחמת ד' הנו"ב קמא סי' כ' שכ' דבגזל חמץ ועבר עה"פ כיון שהגזלן אומר הש"ל מותר החמץ דאין מקום לקנוס את הנגזל ע"כ. הנה כדברי הנו"ב מבואר גם כן בביאור הג' מהרי"ט. אלגאזי בפ"ה מהי בכורות עיין שם שהאריך. אמנם בפר"ח סי' תמ"ח סק"ג כתב בפירוש דאף דהגזלן הוא שעבר על בל יראה ולא הנגזל. אעפ"כ החמץ אסור לכל. אמנם מבואר מזה דאם היה הגזלן נכרי מותר החמץ לאחה"פ אמנם מדברי הח"י שם סק"ד מבואר דאף בכה"ג אסור החמץ אם ברור שלא החליפו וראיתי לא' מהאחרונים שהתפלא עליו. אמנם בס' מק"ח סי' תמ"ח סק"ט האריך והעלה דנאסר בשביל הנגזל אף שהנגזל אנוס הוא. ולא עבר על בל יראה. מכל מקום החמץ אסור לאחה"פ עיין שם בטעמו. אלא שכל המבוכה היה שלא ראו כל האחרונים דברי הרמב"ן בליקוטיו פכ"ש שכ' בפי' דגזל חמץ ועה"פ אסור החמץ אחה"פ משום לתא דהנגזל אע"פ שלא עבר עליו בב"י ולא משום לתא דהגזלן עיין שם באריכות וזה כדברי הח"י ומק"ח על כן אין היתר זה כלום והצד היתר שכ' כ"ת משום דבעל היין שרף אומר שאינו מאמין להפאסעסיר שלא מכרו קוה"פ כנהוג ומדמי לה כ"ת לדינים שביו"ד סי' קכ"ז עד כאן דבריו. הנה שם מחמיר הש"כ סקט"ז באם א"י בירור הדבר אלא דטעם הש"כ הוא משום דהוא איבעיא דלא איפשטא אם עא"נ נגד חזקה. ואם כן כאן שהוא רק קנסא דרבנן ודאי דיש להקל וע' בנו"ב מה"ת חאה"ע סי' ז' ח' קמ"ז וה"ה בנ"ד הוי איפכא כיון דס' הוא יש לומר דאין עא"נ. וחוץ מזה יש לומר דא"נ משום דאאמע"ר שעבר על בל יראה דהא הגזלן ודאי עובר אבל באמת לאו כלום הוא דדל אמירתו מהכא א"א להתיר מסתם דנימא דודאי מכר ואינו דומה להא דסי' קכ"ז כלל וגם יש לומר דהעמד היין שרף בחזקת שלא נמכר וא"ל דאדרבה העמידנו בחזקת היתר ז"א כיון שידוע שעבר עליו הפסח אם כן גם מעיקרא בעידן היתרא הו"ל חזקת איסור לכשיעבור עליו הפסח ואתה בא לומר שנתחדש בו ענין חדש שנמכר קודם פסח עליך הראיה. כדאמר הש"ס יבמות ד"ל ע"ב אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אף שנולד הספק בעידן איסורא כמו שכתב רש"י שם בד"ה אמר רבה ועיין שם בחה"ר ואף באיסור אחד אמרינן הכי מדפריך עלי' אביי א"ה בקידושין נמי ועיין שם בחיבורי ובס' ש"ש ש"ה פ"ה פ"ו. וא"ל דכאן אמרינן שבודאי מכרו משום דודאי לא שביק היתרא ואכיל איסורא כדאמרינן ריש חולין גבי חמצו של עוברי עבירה דז"א דהא אפשר לומר דמש"ה לא מכרו דסבר היה שלא תועיל מכירתו משום דהיין שרף אינו שלו ואינו מועיל מכירתו כאשר התנצל באמת לפני כבת"ה ואף דבאמת מועיל מכירתו כמו שכתב המק"ח סי' תמ"ג מכל מקום לאו כ"ע דינא גמירי ואף שהש"כ בח"מ סי' ס"ו סקנ"ו כ' דלאו בכל דוכתי אמרינן לאו כ"ע דיני גמירי בכה"ג שזה אינו דין פשוט. ואדרבה מצד הסברא אין הגזלן יכול למכור משום שאינו שלו ודאי אמרינן לאו כ"ע דיני גמירי וע' בש"כ ח"מ סי' שנ"ו סק"ז דכל היכא דאין הדין פשוט אמרינן הכי ובש"ס כתובות דע"ד קאמר בהא היא דלא טעי אבל בהנך טעי עיין שם. וכ"ש בנ"ד דודאי יש לומר הכי ואין להתיר משום ספק דשמא החליפו הפאסעסיר ביין שרף שלו כמ"ש הח"י ברס"י תמ"ח לענין נכרי והארכתי בזה בתשו' במק"א הנה ל"מ באם מכיר הישראל שהיין שרף שלו דל"ל הכי ואף אם אינו מכיר רק שהיין שרף שמחזיר לו אינו גרוע מזה דל"ח בכה"ג לחלופין אף בנכרי כמבואר ביו"ד סי' קי"ח ס"ב אף לקולא. אלא אף אם אינו מכיר ל"ח לחלופין רק בנכרי או בישראל חשוד מה שאין כן בנ"ד דהישראל הפאסעסיר אינו מוחזק לחשוד וגזלן דאף שלקח ממנו היין שרף באלמות כולהו עבדי הכי וכהיתרא דמי להר שסוברים שכ"ה מצד דד"מ. ואף שמבואר בש"ס ריש חולין דכל היכי דאיכא למימר דמורי היתרא חיישינן לחלופין זהו בע"ה שחשוד על המעשרות מה שאין כן הכא ועוד דכאן אדרבה ל"ח להכי וכמו דבחמצו של עוברי עבירה דאמרינן דהחלופן משום ל"ש היתרא וכמה דמצי למיעבד בהיתרא עביד כמו שכתב רש"י חולין דף ד' רע"ב אם כן כאן להיפך לא חשדינן שהחליף להכשיל רבים בחמץ שעה"פ ואמרינן דודאי מחזיר להישראל ויוצא יי"ח במה שמודיעו שלא מכרו קוה"פ. אמנם מה שכתב כ"ת צד קולא משום דיין שרף בזה"ז שעיקרו מקטניות או מתפוחי אדמה ואף שמעמידין במאלץ מכל מקום מעמיד הוא רק דרבנן יפה כיוון והארכתי בזה בתשו' במק"א ואין רצוני להכפיל הדברים והנה בתשו' פ"י ס"א סי' י"ג האריך ביין שרף שעה"פ והעלה להתיר על ידי ביטול ברוב לכתחלה והגדולים בס' באר יעקב האריכו בזה וחלקו על הפ"י ולא התירו רק בביטל וגם נאנס אז פסקו דיש לבטל ברוב ולהתיר רק בהנאה והנה בנ"ד בודאי נאנס הנגזל. וגם ביטל אף דביטל מטעם הפקר היא ול"מ בדבר שא"ב כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים וע' בקצוה"ח סי' רי"א סק"ד ובסי' ת"ה סק"ב. מכל מקום כיון דשניהם בטלו יש לומר דמהני וע' בב"ש סי' כ"ח סקט"ז ובס' מק"ח סי' תמ"ג סק"ה. אלא שבס' א"מ שם סי' כ"ח סקי"ג האריך לחלוק על הב"ש בטוב טעם. ומכל מקום בנ"ד שהי' אנוס גמור ויין שרף שלנו אינו רק חמץ דרבנן כנ"ל ואיכא נמי עוד סניפי היתר יש להתיר לבטלו ברוב היתר ואז יהי' מותר אף בשתי' זה הנלע"ד בשאלה הראשונה:
ב) וע"ד שאלתו השני' באשה מיניקת שזה זמן שמוצאת על העד שמקנחת בו אחר ההשתנה קרטין שחורים דקין מאד והוא מרגשת כאב בצדדי בטנה עכ"ד שאלתו הנה כפי הוצעת שאלתו אינה מוצאת אלו הקרטין רק אחר הטלת מ"ר אם כן ה"ה דברי הר"ן בתשו' שברמ"א סס"י קצ"א:
ובנ"ד שיש לה כאב הוא שאלת הר"ן ממש. רק שהנו"ב מה"ת סי' צ"ט כתב בביאור הוראה שבק' ליסא דאם לא נמצא תוך המ"ר כלל אין להקל. לכן הצריכו לסנן השתן דרך ח' פשתן דק ואם תמצא יש להקל עיין שם. אלא שהג' מהרא"ה בתשו' ב"ח החדשות חוכך להחמיר בקרטין שחורים דשמא לא הקיל הר"ן רק באדומים דהנהו מצוי להוולד בכליות ולא שחורין עיין שם והג' מהרש"א שם בסי' ל"ז כ' להקל משום דנמצא גם כן חצוץ וחול אדום ויגיד עליו ריעו עיין שם. ואולי דוקא בכה"ג הקיל. ובנו"ב שם סי' קי"א כ' בפשיטות להקל בכה"ג ע"י סינון מ"ר אף שמצאה נקודת שחורת שם נמצאו אדומת גם כן ובכה"ג אולי יש להקל יותר כד' מהרש"א הנ"ל והנה הג' מהרא"ה הקיל על ידי שאמרה האשה שבדקה על ידי מיעוך בצפורן ולא נימוחו ואף שחשש שם שמא אין המיעוך ניכר משום קטנותם עכ"ז הקיל משום ס"ס ואני הייתי מקיל בכה"ג אף באם לא היה באפשרי לבודקם כלל מחמת קטנותם כמצוי לפעמים בפרט שיש לצרף ד' הרשב"א במה"ב ובחידושיו שכ' דהבדיקה אם נימוחו אינו רק לחומרא ורובן בריות נינהו ול"מ אם הם כמין קלופת ושערות אלא אף אם הם כמין קרטין דקין י"ל דהוי כמין עפר כמו שכתב מהרא"ה וע"ש בנו"ב סי' קי"ב. אלא שלפי שכ' כ"ת שהאשה עצמה אמרה שבדקה עצמה במיעוך ע"י הצפורן והם מצביעין בהעד או בהכתונת בכה"ג לא מלאני לבי להקל נגד ד' הג' מהרא"ה אף שהד"מ והובא בש"כ בסי' קצ"א כ' דאם לא נמצאו רק אחר מ"ר אף בשנימוחו טהורין מכל מקום בנ"ד שהם שחורים לא מלאני לבי להקל נגד הגאון מהרא"ה אך כבר נודע לי דבענינים כאלו אין דברי הנשים מעלין ולא מורידין כי יש להם דמיונות כוזבות ואעפ"כ למיחוש מיהא בעי ע"כ יטריח א"ע כ"ת לטהר אשה לבעלה לבדוק הקרטין במיעוך ברוק ע"י הצפורן ע"ד שכ' בס' ס"ט סי' קפ"ח סק"ו. אלא שצריך לתת מעט רוק ע"ג הציפורן קודם המיעוך כמאמר רשב"ג בברייתא דכ"ב. ואף אם על ידי המיעוך יתפרדו לחלקים דקים כל שאינם מצביעים הם טהורים ואין לו לכ"ת לחוש שמא מתוך דקותם לא נתברר לו שפיר אין לו לחוש בכך כמ"ש בזה הג' מהרא"ה ובתשו' שבו"י ח"ג סי' ק"ו בפרט שכבר כ' בשם הרשב"א דהבדיקה לחומרא הוא. אמנם משום שמבואר ברמ"א דצריכה לבדוק כל מה שראתה וע"ש בס' ס"ט וידוע דקרטין אלו הבדיקה קשה ואם מצאה הרבה בפ"א ממש שא"א לבדוק כולם וטורח זו למה. ע"כ יצוה כ"ת שבעת שתמצא הרבה בפ"א תשליך כך ולא תביא לפניו ורק אם תמצא בפ"א רק א' או ב' תביא לפניו וכ"ת ילקנום במחט בנחת מע"ג העד ע"ג הרוק שישים ע"ג הציפורן וימעכם בציפורן בידו השנית ואם לא ימוחו יבדוק כן ג"פ ולא יתמעכו להפוך לדם אדום או שחור שוב א"צ לחוש להם. אמנם אם לא יוכל בשום אופן לבדוק אותם על ידי בדיקה זו תבדק האשה על ידי בדיקת מהרי"ו שבסס"י קצ"א ע"ד המבואר בנו"ב קמא סי' מ"ג וסי' מ"ח ואם יעלה לה בדיקת מהרי"ו ג"פ שיתברר שהקרטין הם מן הצד או ממקום מ"ר גם כן יש לטהר כל הקרטין הנמצא אחר הטלת מ"ר רק שא"א לטהר אותה רק אם לא ראתה בימי מניקתה דעדיפא מאשה שיש לה וסת. ואם כבר הוא רואה דם א"א לטהר רק בין וסת לוסת או עכ"פ בין עונה לעונה ע"ד שכ' מהרמ"ל הובא בש"כ סי' קצ"א סק"ז. וכ"ז אם אינה מוצאת אלו הקרטין רק אחר הטלת מ"ר אבל אם מוצאת גם אף בלא הטלת מ"ר הנה על ידי הבדיקה הראשונה ע"י מיעוך יש להקל אף בזה. אמנם אם רוצים לטהר גם הקרטין שתמצא שלא בשעת הטלת מ"ר צריכה לבדוק מקודם הקרטין שמצאה שלא בשעת הטלת מ"ר אם אין נמוחים וכן לענין בדיקת מהרי"ו השנית ל"מ בדיקה זו רק כשתנסה שלא בשעת הטלת מ"ר, וטעם הדבר ביארתי בתשו' במק"א ואין רצוני לכפול גם אין בכחי עתה להאריך אבל אם אינה מוצאת רק אחר הטלת מ"ר יעשה בדיקת מהרי"ו ע"ד המבואר סס"י קצ"א וגם אם אינה מוצאת רק אחר הטלת מ"ר אף אם נבדקו בבדיקה דמיעוך ונתמעכו אעפ"כ מועיל בדיקת מהרי"ו. אבל אם מוצאת גם שלא בשעת הטלת מ"ר אם לא הי' יכול לבדוק במיעוך מועיל בדיקת מהרי"ו אבל אם ודאי נתמעכו נסתפקתי בתשו' קצת בזה ולא רציתי להאריך עכשיו ומ"מ בין בדיקה הראשונה בין בדיקה השניה צריך לעשות ג"פ כמבואר בסי' קפ"ח וקצ"א וקשה לסמוך על המקילין נגד דברי רמ"א גם ל"מ לטהר רק אם היא בחזקת מסולקת בדמים או בין וסת לוסת או בין עונה לעונה כנ"ל וכיון שתצא בטהרה מצד הדין כל המחמיר אינו משובח כמ"ש בתשו' באר עשק דדוד קרא עצמו חסיד שהי' מטהר אשה לבעלה. ובפרט בדין הקרטין שרבו המקילין והט"ז ועה"ג מקילין יותר מזה:
ג) וע"ד האשה שיש לה חולי מורידין לפעמים פתוחים ולפעמים סתומין אי יכולה לתלות כתמים בזה. וגם אי יכולה לתלות גם בימי ספירתה או אף בג"י הראשונים ע"כ שאלתו הנה בימים הידועים שיצא אז ממנה דם מבית הריעי אז הוי מכה שידוע שמוציאה דם. ולד' רמ"א תולין בזה אף בג' ימים הראשונים. אמנם הט"ז והש"ך פקפקו עליו וכ' דא"י לתלות רק בא"א לה להזהר. וחולי מורידין לא מקרי א"א להזהר וכ"כ בפי' בתשו' הג' רע"א סי' ע"ח ובתשו' ח"ס סי' קפ"ה דאין תולין בכה"ג בג"י הראשונים אבל חוץ מג"י הראשונים הוא תולה אף אינה יודעת בבירור אם המורידין הם פתוחים אז דהא כתמים יכולה לתלות אף במכה שא"י אם מוציאה דם כמ"ש הרמ"א בסי' קפ"ז ויותר מזה כ' בתשו' נו"ב מה"ת סי' ק' דאף דכל הפוסקים כתבו דכאב אינו כמכה אבל לענין כתמים אמרינן דכאב כמכה. ובתשו' רע"א סי' נ"ו הקיל יותר דאף אם יש לה וסת קבוע לחולי זה היינו ששופעת דם מורידין פ"א לל' יום אעפ"כ יכולה לתלות כתמיה אף בזמן שדרכו להיות סתום דהוי כמכה שיכולה להגלע ולהוציא דם ע"ש. וקשה לסמוך על זה דאינו דומה דכאן אין דרכו בזה בימים אלו וגם הוא ז"ל הניח בצ"ע לדינא. אבל אם אין לה וסת קבוע לזה כל שיש בה חולי זו אף אם אינה יודעת אם היה פתוחים אז תולה כתמיה בזה חוץ מג"י הראשונים:
ד) וע"ד שאלתו בכלי נחושת שנאסרה על ידי תשמישו על ידי אור. וכ' כ"ת שצריכה ליבון ממש ולא סגי בציפוי בדיל דזה הוי ליבון קל. וא' ערער עליו זה המערער א"י בין ימינו לשמאלו ופשיטא דבעי ליבון כדינא שניצוצות נתזין ממנו או שיסיר קליפתו החיצונה ואין עושין ליבון כזה בציפוי בדיל. וגם אף בכלים שדי בהגעלה ואז די להם בליבון קל הרבה פוסקין מחמירים שאינו די בציפוי בדיל וצריכה הגעלה אחר הציפוי כמבואר כ"ז בפר"ח ואחרונים והחיבורים הביאו בשם האר"י ז"ל שהיה מחמיר להגעיל קודם הציפוי דוקא מטעם דהציפוי מפסיק כמו בכלי שיש בה טלאי והציפוי לבד אינו מועיל וכבר נדפס כן בסידורים משמו ז"ל. עכ"פ בכלי הצריך ליבון ודאי דאסורה עד שילבנה כדינא וע"י הציפוי לבד ברור כאחותו שהוא אסורה:
ה) וע"ד המחט התחוב בין קמטי ההמסס וסירכא כנגדה ואמרו לו לכ"ת בשמי שאני מכשיר זה שקר בימי חורפי ראיתי מהשו"ב שמכשירין והי' קשה עלי מאד כי ראיתי בתשו' שבסוף ס' ראש אפרים שמאריך ומרעיש מאד להחמיר ושאלתי את פ"ק אדומו"ר הרב הג' הקדוש זצללה"ה האבד"ק בוטשאטש אם אמחה בידם והשבני שגם הוא יודע מזה שהשו"ב מכשירין ומעלים עין ע"כ החשיתי מאז ואח"כ נדפס תשו' חתם סופר וראיתי בסי' מ"ב כ' שאין למחות ביד המקילין אמנם שם מדמה זה לנמצא על הפרש ואם כן לדידן דמקילין בפשיטות היה לנו להקל גם בזה אמנם דברי הח"ס תמוהין שם שמקיל בזה ומחמיר בתחוב שלא כנגד הסירכא ונהפוך הוא וכתבתי מזה בתשו' במק"א. עכ"פ אין למחות בנ"ד ביד השו"ב המקילין. אבל מאתי לא יצאתה הוראה להקל אבל כבר נתפשט המנהג להקל והנה ס' ראש אפרים אינו ת"י ולא נמצא פ"ק. וכפי העולה על זכרוני הוא מחמיר בתחוב בקמטים והמחט לאורך הדופן אף בלא סירכא ע"פ דברי או"ה והגהש"ד שהביא הט"ז סי' מ"ו סק"ד והתב"ש סי' מ"ח סקי"ז פ' כוותייהו ולפע"ד דיפה כ' השבו"י בח"ב סי' ס"ד שהאו"ה והגהש"ד לא החמירו רק באם המחט טמון כולו בתוך העור של המסס וביה"כ ואינו ניכר לא מבפנים ולא מבחוץ. אבל אם ניכר שבא מבפנים כשר הוא ע"ש ולפי זה למה שהמנהג השו"ב להקל אף בסירכא כנגדו ג"כ אין לחלק עכ"פ בהפ"מ. אמנם זאת צריך להשגיח היטב באם שהמחט נכנס מבפנים וניקב אפי' כ"ש מעור ההמסס או ביה"כ עצמו וסירכא נגדו אין מקום להקל ועל הכו"פ לבד ודאי אין לסמוך כלל בזה. הנה מלאתי רצונו עכשיו והשבתי לו על כל שאלותיו בקושי גדול כי נחליתי מאד על המיחוש שלי וגם טרדות רבות עלי מכל הצדדים. ושלום כנפשו ונפש הדו"ש באהבה. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל.