אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה עג

תשובה עב

סקאלא. יום ג' ואו אייר תרכ"ב לפ"ק. ושלום תנינא. לכבוד אה' חתני חביבי. הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מ' ברוך מאיר נ"י אבד"ק אוסטציא.

היום קבלתי מכתבו ואני טרוד מאד בלי שיעורץ ומוכרח אני להשיבו בקיצור על השגותיו על אשר כתבתי דפשוט דגם הקצוה"ח בסי' מ' מודה דאודיתא בח"י מועיל דכת"י כעדים דמי כמ"ש התוספות בגיטין ד"ג ד"ה שלשה וכ"כ הש"כ סי' מ' סק"ה. ע"ז השיג כ"ת דכיון דהקצוה"ח כ' דבאודיתא צריך עדים לגוף הקנין הוי כקידושין דלא סגי בלא עדים ולא מישתמיט בקידושין לומר דדי בכת"י ונסתייע מלשון הקצוה"ח שם שכ' ואע"ג דבכל הקניינים לא איברי סהדי אלא לשיקרא היינו משום דהקנין נגמר בפני עצמו בלא עדים אבל קנין אודיתא אף היא אינו נגמר אלא בפני עדים ושוב הביא בשם ס' בית מאיר סי' קל"ג דעתו כן דהיכא דהקנין אינו נגמר בלא עדים גם כת"י לא מהני עכ"ל במח"כ כ' שלא בהשגחה כלל. דהרי גבי גט ל"מ בל"ע ואפ"ה מועיל בכת"י כמ"ש התוס' הנ"ל דאף לר"מ דס"ל דכותב דקרא אחתימת עדים קאי ולא סגי בל"ז מכל מקום מועיל גט בכת"י. וגם בש"כ הנ"ל הביא דברי המ' והג"א וטור בשם ר"ת דכ' בכת"י בדבר שאינו חייב מהני ולקצוה"ח מטעם אודיתא היא ומ"ש מענין קידושין בכת"י. תמהני דהא הרא"ש ביבמות ד"ל כ' בפשיטות דכת"י כשר בקידושין והתוס' שם דל"א דמספקי להו היינו דכיון דבגיטין פסול לכתחלה שמא ה"ה בקידושין. אבל באודיתא לא עלה ע"ד שום אדם להסתפק וגם הנמק"י שמסתפק ליה בקידושין משום דשם ל"מ הודאת בע"ד דמחייבי לאחריני וע"ש בחה"ר. וברמ"א אהע"ז סי' ל"ב מה שאין כן בממון וע' בתוס' גיטין דף ד' סע"א וע' בתומים סי' ס"ח ססק"ח ובקצוה"ח רס"י מ"ב ובמק"ח סי' תמ"ח ססק"ט בדברי המתחיל הנה והדברים ברורים כמו שכתבתי:

ב' על מה שכתב לתמוה על הח"ס וכ"ת והאריך ונסתבך בהם מאד ולא דק כלל. ותורף דברי הוא שהח"ס כ' להחמיר ביין שרף אף אם רוב היין שרף בא מדברים שאינם חמוצים והמיעוט בא ממאלץ לא מהני ביטול ברוב כיון שהיין שרף נתהוה מתערובת על פי המרדכי פ' הזרוע מזב שראה קרי. ואני כתבתי להיפך. חדא כיון דהאיסור ביין שרף הוא מטעם דכיון דזיטא כממש כמ"ש הריב"ש הוי כהמחהו וגמעו דחולין דק"כ כמו שכתב הח"צ אם כן אין כאן בריה חדשה והבאתי ראיה מביצה דף ד' עש"ה. שמת דהא כ' הכרו"פ והפרמ"ג והחו"ד ביו"ד סי' ק"כ דדברי המרדכי הללו אינם סותרים לדברי המרדכי שממנו פסק רמ"א סי' ק"ב דאף דשיל"מ בטל באם שלא ניכר האיסור קודם שנתערב והיינו משום דבמרדכי דהזרוע הנ"ל לא היה ההיתר ג"כ מעולם בפ"ע. מה שאין כן בהך דסי' ק"ב אדרבה ההיתר היה מתחלה בפ"ע והאיסור בא לעולם מעורב

**((א

) וכן הוא ביותר ביאר בצל"ח ביצה דיד עש"ה במה שתי' ע"פ סברא זו סוגיות הש"ס שבת דכ"ט והבן.)** ולפי זה ביין שרף שנתהוה קודם פסח דאף שכשמגיע הפסח נאסר היין שרף שנתהוה מחמץ מ"מ כיון שקודם הפסח היה היי"ש מותר א"כ ההיתר היה מתחלה בפ"ע דהא היה כולו היתר ובשעת שהגיע הפסח שאז נאסר היי"ש שבא מהמאלץ מ"מ כבר הי' מעורב בהיי"ש שבא מהקאקוריזיס או מהבארבאליס ולא היה ניכר האיסור בפ"ע רק ההיתר אם כן בטל אף בדשיל"מ ויען כי היה מקום לחלק בין זה להך דסי' ק"ב. ע"כ הבאתי ראיה מתשו' חוות יאיר בבהמות שנתערבו ואחר כך שחט ולד של א' מהן דמותר לשחוט הבהמות באותו יום אף דבע"ח לא בטלו משום דקודם ששחט ברתה היה כולם היתר ובעת ששחט הבת נאסרה האחת כבר היתה מעורבת בין שאר הבהמות וכיוצא בזה כ' הפרמ"ג במ"ז בסי' ס"ט סק"ה בשם או"ה וחילק מה"ט בין דין או"ה לדין המרדכי דהזרוע הנ"ל ע"ש. וגם הבאתי ראיה ממה שהקשה הכרו"פ ע"ד רמ"א בסי' ק"ב הנ"ל ממשנה דמעילה דפרוטה בכיס זה הקדש דמעל וע"כ הוא מטעם דשיל"מ או משום דמטבע חשיב ולא בטיל ולדברי רמ"א סי' ק"ב שפיר בטיל דהא לא היה ניכר האיסור קודם שנתערב ע"ש בכרו"פ ודלא כמו מי שחישב דהכו"פ הק' על המרדכי דהזרוע דאמאי צריך הכ"מ לטעם דשיל"מ לא בטיל ות"ל דבא לעולם ע"י תערובת ולא כן הוא כי טעם דשיל"מ נצרך על הדין דבמשנה דנפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס אלא שקושיות הכו"פ הוא על הרמ"א סי' ק"ב דאמאי פרוטה בכיס זה הקדש לא בטיל ואף דהוי דשיל"מ מ"מ בכה"ג בטיל ע"ש בכו"פ ותראה שכן הוא ומזה מבואר כדברי דכה"ג דיי"ש דנ"ד בטל אף בדברים שאינם מתבטלין דלא כח"ס. אמנם אח"כ כתבתי דלפ"ז צריך ליישב קו' הכו"פ מהך דמעילה וגם מה שקשה מהך דתמורה לזה כתבתי תי' נכון דשם מש"ה לא בטיל דשאני באיסור שנתערב בהיתר אף שאין האיסור ניכר או שלא נודע מעולם או בזוז"ג אף דאין גורם דאיסור ניכר בפ"ע והיתר בפ"ע מ"מ גורם דאיסור איסור הוא וגורם דהיתר היתר הוא ואיסור בהיתר בטל משום דלא הוי מין במינו כמ"ש הר"ן בנדרים דהא זה איסור וזה היתר. אבל בהך דמעילה בפרוטה בכיס זה הקדש אם היה בכיס שלשה פרוטות הנה לא נתברר ולא יתברר לעולם אפילו ע"י אליהו וכל פמליא של מעלה איזה פרוטה הוי הקדש דהא לא פרט איזה פרוטה מהשלשה פרוטות יהיה הקדש רק שפרוטה א' מהשלשה פרוטות יהיה הקדש וכן בהך דתמורה בשותפים שחלקו א' נטל בבת אחת עשרה טלאים ושכנגדו נטל כנגדן בב"א תשעה טלאים וכלב א' ויש בין עשרה טלאים של ראשון טלה א' מחיר כלב. הנה לא נהברר ולא יתברר לעולם אף ע"י אליהו ולא ע"י כל מלאכי השרת איזה מהטלה הוא המחיר כלב רק א' מהעשרה הוא מחיר כלב אם כן כל א' מהטלאים וכל א' מהפרוטות יכול לחול עליו שם היתר ושם איסור א"כ הוי מב"מ גמור ולא בטיל בכה"ג אף לרבנן דר"י כמ"ש הר"ן בנדרים דנ"ב. אמנם לענין גוף השאלה הנה כ' כ"ת שנתברר לו שהעובדא היה שקודם כן הם גמרו עם הנכרי שיקנה החמץ שלהם ויתן להם אדראף סך למד צ"ל ומסרו אח"כ השטר להנאמן ע"ד שימסרנו להנכרי ויקבל ממנו אדרויף והנאמן שכח לקבל ממנו אדראף וכ' כ"ת שאם כן לח הוי אודיתא כי הם מסרו השטר ליד השליח והאמינו לו שלא ימסור השטר עד יקבל ממנו אדראף והשליח שכח ואם כן אין כאן רק שטר אמנה שהם בדעתם היה באמת לקבל אדראף ולא להקנות לו לכתוב שקבלו ושלא יקבלו דכל אודיתא הוא שיודע בעצמו שהחפץ שלו ומחמת שרצונו להקנותו לחבירו מודה שהוא של חבירו ומכוין להקנותו לו משא"כ בנ"ד עכת"ד. ובודאי שהוא תיוהא גדולה מאד. אמנם אחר שהוא הפ"מ גדול על סך כמה אלפים נראה לי לצדד היתר דל"מ אם נכתב בסוף השט"מ וכל הנ"ל נעשה בכאוהו"מ לדחז"ל כנהוג לכתוב בכל שט"מ א"כ זהו בעצמו קנין אודיתא הוא דכיון דהודה דנעשה בכאוהי"מ אף אם לא נעשה בו קנין כסף הודאת בע"ד כמאה עדים ונעשה המכירה ע"י קנין אחר המועיל אלא אף אם לא נכתב בו כן נלפע"ד דודאי אם לא הי' רוצה הנכרי להחזיר החמץ והי' מחזיק בקנינו והי' באים לפנינו לדין נראה דלא הי' יכולין להוציא מהנכרי כיון שנכתב בשטר שקיבל ממנו אדראף ותפיסתו מוכחת עליו שבא השטר לידו מיד המוכר או שלוחו כמ"ש הראשונים דמש"ה לא בעי עידי מסירה שתפיסתו בהשטר כעדים דמי כמ"ש הרשב"א בחי' גיטין בשמעתתא דשליש והר"ן שילהי גיטין בשמעתתא דשלש גיטין פסולין ואף שהנכרי מודה שלא קיבל ממנו כלום מ"מ כיון שהודה בכת"י שקיבל זהו הוי אודיתא ואף שלא מסר השטר רק להשליח והשליח מסרו שלא כדין מ"מ הא קיי"ל בסוגיא דשליש כר"ח דהיכא שהשליש אומר לגירושין דהשליש נאמן משום דהא הימני' ופי' התוס' דהא הומני' כיון שמסר לידו ע"ד כן מסר לו שיהיה וגירושין אם יאמר לגירושין אע"פ שהוא משקר ע"ש בתוס' ובחה"ר באריכות. ומזה הוציא הרשב"א הדין המבואר בח"מ סי' מ"ה ס"ג וע"ש בסמ"ע סק"ה עשיה ואף דשם מיירי שהשליש אומר לגירושין שם הגט ביד השליש אבל כשהגט בד האשה והוא אומר שלגירושין נתן לה אף שגם השליש אומר לפקדון לא מהימן וע"ש בחה"ר ובש"כ ח"מ סי' נ"ו סק"כ עש"ה ואף דכאן גם הנכרי מודה שלא נתן לו אדראף מ"מ עכ"פ לדבריהם מסר לו השטר לקנין ותפיסתו מוכחת עליו א"כ זהו קנין אודיתא ממש דאף ששניהם מודים ששקר הוא אפ"ה מועיל לענין ממון וכאן נמי אף שהשליח וגם הנכרי מודה שלא נתן לו אדראף מ"מ כיון שמסר השטר ליד השליש ליתנו להנכרי וחתם א"ע שקיבל אדראף והימני' להשליח להתחייב במסירת השליח כמו במסירתו א"כ גמר בדעתו להתחייב במעשה השליש כמו במעשה עצמו והרי גם בדין דסי' מ"ה מבואר בתשו' המיוחסת והובא בסמ"ע דמדמי לה להך דשליש אף ששם יש עדים שחתם עד שלא קראו וגם המלוה מודה בכך אעפ"כ מתחייב בכל מה שכ' בו וכ' הרשב"א דמתחייב כיון שסמך על הסופר בדעתו להתחייב בכל אותו חיוב אף שלא לוה כמו בהך דשליש ועיין בתשו' המיוחסת הנ"ל בסי' ע"ו ובסמ"ע הנ"ל ותראה שכן הוא אלא שלכאורה יש מקום לבטל הקנין מטעם שליח ששינה שהשליחות בטל ועיין בש"ס גיטין דס"ה אלא שנראה דבנ"ד אנן סהדי דניחא ליה דאף אם השליח ימכרנו בקנין אחר תהיה המכירה קיימת להנצל מאיסור בל יראה או עכ"פ מאיסור דרבנן וגם שלא יאסר החמץ ויבא לידי הפסד ואף בשלח שליח לקנות חטים וקנה שעורים אם הריוח הוא לאמצע אף ששינה ועיין בש"ס ב"ק דק"ב. אלא די"ל דשאני התם שלא הודיעו שהוא שליח של פ' ועיין בסמ"ע סי' קפ"ב סק"י ובש"ך שם. ועוד י"ל דבמוכר מיגרע גרע וע' בח"ש בכתובות דנ"ט ע"ב ובנה"מ סי' הנ"ל סק"ד מ"מ כיון דדעת הראב"ד הובא בסמ"ע שם דבכל שליח שעיוות אם רוצה המשלח לקיים המקח המקח קיים בהפ"מ באיסור קל דרבנן יש לסמוך ע"ד יחיד. ובפרט שבנ"ד אנן סהדי דודאי המוכר ניחא ליה בקיום המקח אף ששינה י"ל דכ"ע מודי דלאו קפידא הוא. ועוד נראה דאף אם נאמר דכיון ששינה השליחות בטל הא גם בישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל אחר מחיוב הנפקד למכור החמץ משום השבת אבידה והמקח קיים אף שלא עשאו המפקיד שליח כלל משום דודאי מינח ניחא ליה להמפקיד ואף דודאי איש א' א"י למכרו רק המפקיד מ"מ בנ"ד שהמשלח סמוך על השליח שימכרנו מוטל עליו למכרו משום השבת אבידה ואף אם מכרו בדרך אחר שהשליחות בטל מ"מ לא יהיה שלא היה שליח כלל דהמקח קיים. ועיין במק"ח סי' תמ"ג סק"ה וחוץ מכ"ז אני אומר לצדד היתר דכיון דזה גופא אינו ידוע דשמא באמת קיבל השליח ממנו אדראף כמו שצוהו המשלחים אמרינן דחזקת שליח עושה שליחתו ובודאי קיים כפי שליחותו וקיבל ממנו אדראף ולא נעלם ממנו שכבר האריך המשנה למלך בפ"ד מבכורת בכיוצא בזה לענין מכירת בכור והעלה לאיסור אלא שטעם הראשון והאחרון שכ' המל"מ לאיסור בנדון דידיה ל"ש כאן דטעם הראשון שכ' שם משום שהשליח מתעצל באותו יום ואח"כ שמא אירע לו אונס ול"א חזקת שע"ש רק באופן שאם לא יעשה השליח שליחותו תיכף יוכל המשלח לבא לידי איסור ע"ש בנ"ד ליכא למימר הכי כיון שהי' ידוע שהשליח לא ימכור עד ע"פ ואם לא ימכרנו אז כדינא ודאי יבא המשלח לאיסור תשביתו ובל יראה דאחר זמן איסורו אין בידו למכרו אמרינן דודאי מכר וקיבל מעות כמו שצוהו המוכר משום חזקה שע"ש הטעם האחרון שכ' המל"מ משום דכמה פוסקים פסקו כר"נ דבדאו' ל"א חזקה שע"ש בנ"ד דיי"ש שלנו לא הוי רק איסור דרבנן וגם איסור חמץ שעה"פ הוא רק דרבנן אמרינן חזקה שע"ש ואף שהמל"מ כ' אח"כ להחמיר אף שנעשה אחר כך מום בבכור משום דעיקר בכור הוא מה"ת מ"מ בנ"ד דאיכא תרי דרבנן כנ"ל יש להקל. ועוד דאף שהמל"מ הביא ראיה מדברי התוס' בעירובי דלר"נ כל שעיקרו מה"ת ל"א חזקה שע"ש אף בדרבנן זהו לר"נ. אבל לדידן דיש פלוגתא דרבוותא אי הלכה כר"נ או כר"ש אם כן באיסור דרבנן יש להקל כדין סד"ר לקולא אף שעיקרו מה"ת ולא נשאר הטעם להחמיר רק הטעם הב' שבלמל"מ דכאן ל"ש שע"ש כיון שהוא תלוי ביד אחרים ואפשר שלא ירצה העכו"ם לקנות מ"מ הלא כ' בעצמו דמש"ה ד' הרמב"ן בפ' התקבל דבההוא דנזיר אמרינן שע"ש אף שתלוי גם בדעת האשה דשמא לא תרצה להתקדש משום דודאי תרצה דאיתתא בכ"ד ניחא לה ע"ש. י"ל דבנ"ד נמי כיון שכבר פסקו עם הנכרי ונתרצה שיקנה ויתן אדראף כמ"ש כ"ת אמרינן דודאי נתרצה גם עכשיו. וראיתי בנו"ב קמא חאה"ע סי' ב' האריך לחלוק על המל"מ ופ' דלהלכה יש לפסוק כר"ש דאף בדאו' אמרינן חזקה שע"ש בדבר שיוכל המשלח לבא לידי איסור אלא שכ' להחמיר בנדון דידי' ששלח ג"פ לאשתו דשמא לא רצתה האשה להתגרש ואף ששלחתו מ"מ כיון שהבעל קבע זמן אולי אם היתה מרוצה וכיון שהבעל דחה האשה שוב לא נתרצית ע"ש. ובנ"ד דלא דחה השעה שפיר אמרינן דכיון דנתרצה הנכר מתחלה גם עכשיו ודא נתרצה ואף שהנו"ב כ' עוד טעם להחמיר בנ"ד דכיון שהאשה היתה צריכה לשלם שכר סידור הגט אולי לא היה ביד האשה לשלם להרב פרס כרצונו ע"ש. הנה בנ"ד ל"ש לומר כן דהא כבר השוו א"ע עם הנכרי שיתן אדראף סך למד צ"ל וגם הוא דבר מועט. ועוד היה הנאמן יכול ליתן להקונה למד צ"ל שהי' מגיע ש"ט ממקודם כמ"ש כ"ת במכתבו הראשון. ולומר דשמא לא היה גם לנאמן למ"ד צ"ל הוא דחוק. ועוד דיכול היה סלקו בקמח קאקיריזס בעד סך הנ"ל ולקבל זה תמורת האדראף לזאת נלפע"ד דשפיר יש להקל ולומר דודאי קיבל אדראף כמו שנצטווה ממשלחיו דחזקה שע"ש. שוב ראיתי בתשו' ר"ב אשכנזי סי' כ"ט שהשיב על שנשאל בראובן שהוציא כ"ת על שמעון שחייב לו מנה וטען שמעון שהכת"י שלח ליד לוי שימסור לו השליח אחר שישלח לו סחורה בעד מנה וראובן השיב חזקת שע"ש והאריך והביא דברי התוספות והרשב"א בסוגיא דשליש שהבאתי למעלה. ובאמצע דבריו כתב וז"ל אבל בנדון דידן כל שכתב לו בכת"י הריני חייב לך מנה הרי זה חייב אף על פי שלא היה חייב לו כלום כו' ולא מיחסרא אלא שתגיע ליד הלה שנתחייב לו וכיון דכתב יד זה יוצא מתחת יד לוי תפיסתו מוכחת עליו דאיהו יהבי' נהלי' וה"ה במקום השליש ותו ל"צ לעדותו של השליח ע"כ ושמחתי כי הוא ממש כדברינו שלמעלה ואח"כ כ' שם הגאון הנ"ל וז"ל דתפיסתן מוכחת עליו דהשליש יהבי' נהלי' ולא היה שום תנאי בדבר ואם היה בתנאי קיים תנאו ושוב נתן הכת"י לידו ואע"ג דפליגי אמוראי אי אמרינן חזקת שע"ש היינו כי מספקא לן בעיקר השליחות אי עשאו השליח או לאו אבל היכא דודאי נעשה השליחות דאנן סהדי בהם אלא דמספקא לן אי שינה השליח או לאו בהא ודאי ל"א דשינה השליחות אלא חזקת שליח דאינו משנה בשליחותו וכיון דהא קמן הכת"י יוצא מתחת יד לוי לא חשבינן להשליח דשינה ולוי במקום השליש קאי כו' ע"ש ודברים אלו הובאו בקצרה במג"א סימן ת"ט ססקי"ז ע"ש ובנ"ד דכוותי' הוא וא"כ אף לד' המל"מ אמרינן כאן חזקת שע"ש ובודאי קיבל האדראף כמדובר. ועוד אני אומר דע"כ ל"פ ר"נ ור"ש בעירובין ל"ב אי אמרינן בשל תורה חזקה שע"ש והתוס' כ' שם דבמקום שלא יבא המשלח לידי איסור גם ר"ש מודה דל"א חזקת שע"ש ע"ש ובגיטין דס"ד כ' התוס' דהיכא שתלוי ביד אחרים ל"א חזקה שע"ש ע"ש כ"ז הוא דוקא באם שאנו באים ע"י חזקה זו להוציא מחזקה אחרת כמו בעירוב דבאנו להוציאו מחזקת תחום ביתו וע' בתוס' בעירובין ד' ל"ו ד"ה העמד ובתוס' שם דל"ה ד"ה אר"י וגם בחדש וטבל דמייתי שם דל"ב דבאנו להוציא מחזקת איסור הקדום וכן בהך דנזיר די"ב דיש חזקת פנוי דקרובת וחזקת היתר שלהם וע' בר"ן דגיטין פ' התקבל וכן בההוא דשליש אומר לגירושין בגיטין דס"ד דבאים להוציא האשה מחזקת א"א אבל היכא דאין באים להוציא מחזקה אחרת לכ"ע אמרינן חזקה שע"ש בכל ענין אף בשל תורה והדבר מוכרח מדברי המל"מ עצמו דהא לא מספקא לי' אלא היכא שהשליח אינו לפנינו ומבואר דהיכא שהשליח לפנינו ואמר שמכר המבכרת לנכרי וילדה זכר מותר ואמאי לא מוקמינן הבהמה בחזקת מ"ק וגם השליח לא יהי' באמן דהא אין עא"נ בדבר שאיתחזיק איסורא א"ו דאף להמל"מ שסובר דהך חזקה שע"ש לומר שמכר יש בה הרבה ריעותות כמ"ש שם אפ"ה אכתי הוי כחזקה אחרת עכ"פ אלא שאם לא הי' ריעותות בחזקה זו דשע"ש וגם הוי פסקינן כר"ש דחזקה שע"ש מועיל גם בשל תורה הוי עדיפא מחזקת מ"ק כמבואר בכל הני דמייתי ר"ש בעירובין שם ומש"ה כ' המל"מ כיון דהרבה פוסקים פסקו כר"נ וגם יש בה הרבה ריעותות משום שהמשלח לא יבא לשעה לידי איסור וגם אינו בידו לא אלימא חזקה זו יותר מחזקת מ"ק וא"כ כיון שהשליח אינו לפנינו אסור הבכור מספק משום דאוקי חזקת שע"ש נגד חזקת מ"ק אבל אם הוא לפנינו ואמר שמכר נאמן כיון שנגד חזקת מ"ק יש חזקת שע"ש ועוד ראיה לזה מדברי הבע"ת הובא בש"כ ח"מ סי' צ"א סקי"ב עש"ה. והנה בנ"ד אין שייך לומר דנוקי היי"ש בחזקת מרי' קמי' שלא נמכר והוא של הישראל דהא כיון שכבר הגיע שעה חמישית ונאסר בהנאה שוב אין לו בעלים כמ"ש הרשב"א בתשו' סימן תשמ"ו תשמ"ז הובא ברמ"א בד"מ ובהגהותיו לש"ע א"ח סי' תרמ"ט ס"ב וכ"כ הריטב"א ספ"ב דקידושין וכ"מ בתשוב' הרשב"א סימן תר"ב וכמ"ש בר"ן בנדרים דפ"ה ע"א עש"ה וע' בנו"ב קמא חא"ח סימן י"ט ובחמץ בפסח מבואר בש"ס שני דברים אינו ברשותו של אדם ובקצוה"ח סימן נ"ה כ' דאף דיש להם בעלים מ"מ אינו ברשותו ומש"ה א"י לבטלו אח"ז איסורו ע"ש והוא תמוה דא"כ אף אי אינו ברשותו עובר עליו כל שהוא שלו לד' רה"פ וא"כ למה אמרו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וגם ברש"י פסחים ד"ו ע"ב כ' דלאו ברשותו הוא אינו שלו ע"ש ודלא כקצוה"ח הנ"ל וכיון שכן ל"ש לומר דנוקמי' אחזקת מ"ק ולא נמכר דאי לא נמכר ג"כ יצא מחזקת מ"ק ע"י שנאסרה בהנאה וכיון דאין שייך חזקת מ"ק א"כ שפיר מועיל חזקת שע"ש בכל ענין וא"כ אף שהשליח אומר שלא קיבל אדראף אינו נאמן לאסור של חבירו כמו בנתנסך יינך ביו"ד סי' קכ"ז דאין עא"נ לאסור של חבירו דבר שיש לו חזקת היתר וה"ה הכא נגד העדאת העד חזקת שע"ש וכנ"ל ואף שהש"כ שם סקט"ז הביא דעות כמה ראשונים דבהלה א"י נאמן לאסור מ"מ הא סיים דבפועל אף המחמירים מודים דא"נ דכיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ובנ"ד דכוותי' הוא ועוד דהא כ' הש"כ דטעם המחמירים הוא משום דבש"ס ר"פ האשה רבה ובריש גיטין מספקא לי' אי עא"נ בשאר איסורים נגד חזקה ומש"ה יש להחמיר מספק וא"כ מה"ט בנ"ד דדרבנן היא יש להקל וע' בנו"ב מה"ת חאה"ע סימן ז' ח' ועוד דהך חזקה דשע"ש עדיפא מחזקה אחרת לכ"ע מודי דאין עא"נ נגדה וע' בתה"ד סימן ר"ז ובנו"ב קמא חאה"ע סי' ס"א וקצרתי וסמכתי על המעיין היטב. אמנם דא עקא כיון שגם הנכרי אמר שלא נתן אדראף. והנה אם לא אמר עד שכבר קנאו ממנו בחזרה אין עדותו של העכו"ם כלום אמנם כפי ציור הענין נראה שנתוודע להם מפיו בעת שרצו לקנות ממנו החמץ בחזרה לכאורה כיון דאז היה החמץ עדיין בידו נאמן כמבואר ביו"ד סימן ט"ז סי"א וע"ש בט"ז וש"כ ובש"כ שם סימן קכ"ז סק"כ אלא דז"א דהא לפי דברי הנכרי שלא נתן אדראף א"כ לא היה החמץ שלו מעולם א"כ לפי דבריו ה"ה כנכרי דעלמא ואינו נאמן וכה"ג קאמרינן בש"ס יבמות דס"ז לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ועש"ה כי קצרתי אלא שלכאורה אפשר לומר דכיון דע"י אמירתו מפסיד שלו דהא עי"ז לא יחזיר לו היהודי האדראף בחזרה כיון שהודה שלא נתן יש להאמינו כמו דאמרינן בש"ס בגיטין סדנ"ד מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת. אמנם יש לומר כיון דהפסד מועט הוא והוא בא להפסיד להישראל על ידי אמירתו סך עצום אולי דומה להא דשכר אזכרות דאף דנאמן להפסיד שכרו א"נ להפסיד ספר תורה וע"ש בחה"ר ועוד נראה דכיון דהש"ס שם ריש דנ"ה קאמר כי דקמפסיד כולי אגרא ואתא ואמר אימא קושטא קאמר עיין שם אם כן נראה דמספיקא הוא דקאסר ר"א שם דאומר קושטא קאמר וא"כ כאן שהוא דרבנן יש להקל ומכאן יש לכאורה לדחות דברי הפרי מגדים אור חיים סי' ל"ב בא"א סקי"ג שכתב בפשיטות דעיבוד לשמה הוא רק מדרבנן ולפי הנ"ל מוכח להיפך מדאמר בש"ס על דאמר ס"ת גוילין לא עבדתי לשמה אימור כו' ש"מ דדאו' הוא ומה שהביא ראיה מתשו' הרמב"ם שבכ"מ פ"א מה' תפלין הי"א. הנה בתשוב' הרמב"ם עצמו סי' י"ח הלשון מתוקן כראוי עש"ה ואין ראיה משם. אמנם ע"ז לבד קשה לסמוך כי ברי"ף הגי' ש"מ קושטא קאמר וברא"ש הגי' ודאי קושטא קאמר ועוד דגם לשון אימור שהוא ודאי כמ"ש הר"ן בחולין דנ"ג על הני דקאמר התם אימור כלבא ואימור לא על וכן אימר דקאמר בפ"ק אימר בעצם המפרקת נפגמה וכן הא דקאמר בפ"ק דביצה אימר לא בדק יפה יפה עיין שם ועיין בפרי מגדים יו"ד סי' נ"ז במ"ז סקי"ז. אמנם אכתי נראה להתיר מטעמא קמא. ועוד נראה דדוקא התם גבי ס"ת שהי' פ"א בידו הוא דמהני הך טעמא דמתוך שנאמן להפסיד שלו כו' גם על חבירו אבל בעלמא אין סברא לומר כן דיהי' נאמן ע"א וגוי להפסיד של אחר סך עצום על ידי שבא להפריד את שלו דבר מיעוט ועיין בש"ס כתובות כ"ג ע"ב. ובחשן משפט סי' ל"ז ס"ד וס"ו. (א) וחוץ מכל הנ"ל יש לצרף טעמי היתרי בתראי שבתשובתי הראשונה להתיר ואף אי מקרי שינוי במה שלא לקח השליח אדראף כפי מאמר המשלחים כבר נתבאר בדברינו למעלה דלא איכפת לן בהכי בנ"ד ע"כ מכל הלין טעמי נראה להתיר היי"ש כמ"ש בתשו' הקודמת ובאמת שלולא ששמעתי שיש להם יי"ש סך עצום יותר מעשרת אלפים טעפאקוויט לא הייתי מקיל רק להתירו בהנאה דיש צירוף כמה אחרונים להתיר בלא"ה בהנאה בנאנס וגם ביטול אבל בשתיי' לא הייתי מתירו רק על כל פנים ע"י ביטול ברוב של היתר. אמנם מחמת שהיי"ש הבא בשאלה הוא סכום מרובה ואין להם יי"ש של היתר כ"כ וגם להתירו בהנאה בלבד שלא ישתה ישראל ממנו הוא ממש מהנמנע ועוד שגם זה הוא הפסד עצום כידוע ע"כ נלפע"ד מחמת צירף כל הטעמים הנ"ל בהפסד עצום בזה לסמוך להתירו אף בשתיי' וחוץ מכל הני יש לצרף דברי רש"י ורשב"ם דסבירא ליה דבשכירות קרקע נקנה במסירת מפתח וכיון שודאי מסר לו השליח המפתח מהמאגיזאן שהיי"ש בתוכו כי כן החובה כמבואר בפוסקים וכן הנהוג ואם כן לדברי רש"י ורשב"ם נקנה לו הקרקע בשכירות והיי"ש נקנה אג"ק או מתורת חצר לכ"ד כדאית לי'. ואף שרבו החולקים עליהם מכל מקום לענין חמץ אח"פ שהוא איסור קל יש לצרף דעתם לסניף ועיין במג"ש בפסחים ד"ד וגם ד' המ"ב שפ' דלענין מכירת חמץ סגי קנין כ"ד עיין בתשו' הרשב"א ח"א סי' רי"ג וברמ"א בח"מ סי' כ"ה והש"ך יו"ד סי' רמ"ב בפסק הוראת או"ה. ובס' ג"פ בכללים סוף כלל ואו ועל כל פנים בשעת הדחק שיש בו הפ"מ סמכינן לכ"ע בדרבנן אף על יחיד נגד רבים כמבואר בפ"ק דנדה. ומכ"ש באיסור חמץ שעה"פ שקיל יותר משאר איסורי דרבנן ובטל אף ברובא בעלמא כמ"ש המג"א סס"י תמ"ז וכן כל האחרונים בתשובותיהם חפשו קילות הרבה לענין חמץ שעה"פ:

אחר כתבי כ"ז ראיתי שיש בנדון זה היתר יותר פשוט וברור דמבואר ברמב"ם פ"א מה' מכירה הי"ח וז"ל כשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות הקרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה כו' ע"כ ויש לדקדק בדבריו דאמאי ברישא כתב כשם שקרקע ניקנית בכסף בשטר ובחזקה ולא כתב בכסף לבדו או בשטר לבדו וגבי שכירות קרקע כתב בכסף לבד או בשטר לבד וגם למה כתב בכסף לבד או בשטר לבד או בחזקה ולא סיים לבד נלפע"ד ברור דכוונתו משום שלמעלה בה"ג כתב הרמב"ם דקרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה ואחר כך בה"ד כתב דלפעמים אינה ניקנית בכסף לבד והיינו במקום שדרכן לכתוב שטר דל"ק עד שיכתוב גם כן שטר. ובהלכה ז' כ' דלפעמים אינה נקנה בשטר לבד והיינו במוכר שדהו שלא מפני רעתה דאינו קונה עד שיתן כסף אבל בחזקה לעולם קונה בחזקה לבד כמבואר בשלחן ערוך ח"מ סי' קצ"ב. ולזה נתכוין הרמב"ם כאן הי"ח דבשכירות קרקע עדיף טפי דלעולם נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו ומש"ה בחזקה לא כתב לבד. דהא גם מכירת קרקע נקנית בחזקה לבד כנלע"ד ברור ואמת בביאור דברי רמב"ם הנ"ל ומעתה בנ"ד כיון שהשכיר להנכרי הגראלניא והמאגזין קנה אותם העכו"ם בשטר מכירה לבד בלא כסף והחמץ נקנה לו אג"ק או מתורת חצר. ואף שפ' הרמב"ם שם הי"ז דעכו"ם אינו קונה רק בשטר עם נתינת כסף הלא כ' ה"ה והכ"מ שם שהטעם הוא משום דגם ישראל אינו קונה בשטר לבד רק במוכר שדהו מפני רעתה וכיון שנתבאר מד' הרמב"ם הנ"ל ששכירות קרקע נקנה בשטר לבד בכל ענין א"כ גם נכרי קונה בשטר לבד וחוץ מזה אני אומר דכיון שבתוך שכירות המקומות נכללין גם הגראלניא גם על ימי הפסח הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה דהא לא חזיא רק לנכרי גם המיגזאן מהחזקת היי"ש אינו ראוי לימי הפסח לקבל עבורו שכירות מישראל כ"כ כמו מנכרי שנכרי רשאי להחזיק בו יי"ש ולא ישראל וז"ב ועוד דהא המותר זקף עליו במלוה וזה מועיל גם במוכר שדהו שלא מפני רעתה כמבואר כן בכתובות בר"ן דצ"ב אף דרק המותר זקף עליו במלוה מכל מקום הזקיפה במלוה עולה גם על סכום השכירות מכל המקומות וז"ב ולא נשאר לי פקפק בהיתר זה רק מ"ש כ"ת בציור השאלה שאמרו להשליח לקבל אדראף והוא לא קיבל וזה לאו קפידא היא לפע"ד כמ"ש

**((א

) עיין בתשו' נו"ב מה"ק חאה"ע סי' מ"ג ד"ה אמנם לפי הנזכר אבל יש לחלק בכמה אנפין ואכמ"ל.)** למעלה ועיין בתשו' נאות דשא סי' ל"ט ועיין בספר מחנה אפרים ה' שלוחין סי' ג'. אמנם כפי שראיתי עכשיו השטר מכירה יש קצת לפקפק על טעם זה דנכתב בו והקנינו לו בק"ג מעכשיו כ"ד לפי קניני שכירות המקומות בקנין כסף ובשטר זה כו' וא"כ כיון שאמרו כן גלי אדעתייהו דבשניהם רצו להקנות ולא בשטר לבד ושמא דומה למה שנתבאר ברמ"א בח"מ סי' קל"ז סס"א. אלא דלפע"ד דגם זה אין בית מיחוש דל"מ לד' הרשב"א בתשו' שפ' כר' יונתן בש"ס בכמה דוכתי דכל היכא דלא כ' יחדיו משמע כ' א בפ"ע וע' בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס"מ ואף שהאחרונים פקפקו עליו ועיין שם בט"ז ס"ק מ"ט. מכל מקום אכתי ספיקא הוי וע' בתשו' הג' מהרע"א סי' קכ"ט. וע' בתוס' יבמות די"א ע"ב בד"ה לאו תירוצי וע' בתשו' מהרי"ט ס"א רס"י קל"ד והאחרונים לא ראו דבריו ואם כן לענין חמץ שעה"פ ספיקו להקל ויש לי עוד להאריך הרבה בכל פרט ופרט בפלפולים עצומים. ומרוב טרדותי לא יכולתי להאריך יותר לזאת נלע"ד להתיר היין שרף גם בשתיי' כאשר כתבתי במכתבי הקודם. סיומא דפיסקא הנלפע"ד להתיר היין שרף גם בשתי' כאשר כתבתי אמנם לאשר אני רוצה שיסכים עמי עוד רב אי בהוראה זו למעשה. לזאת תיכף יתיר כ"ת את היין שרף בהנאה בלי שום תערובת ובשתיי' לע"ע יתיר להם תיכף על ידי ביטול ברוב היינו מעט יותר. וכ"ת ימחול לעיין היטב הדק בתשוב' זו בלי עיכוב. ואם יסכים עמי כ"ת למעשה אזי יתיר להם היין שרף בשתיי' לגמרי:

ושלום כנפשו ונפש חותנו דוש"ת באהבה עזה כה"י. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה