בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה סב
סקאלא יום ד' אדר"ח אייר תר"ד לפ"ק:
ע"ד האי עובדא דאתי לקדמנא באיש א' שמכר חמצו לעכו"ם בע"פ. ע"י קנין אג"ק בשטר כנהוג וגם קיבל אדראף והשאר זקף עליו במלוה כנהוג לכתוב בכל שטרי מכירה. ואחה"פ כשבא לידו השטר מכירה מהעכו"ם בחזרה אחר שחזר וקנה החמץ מהעכו"ם ראה ששכח לחתום א"ע על השטר מכירה והחמץ עולה לסך רב שנמצא שם משקים יקרים הנעשים מחמץ ושאל השואל מה דין החמץ הנ"ל. תשובה. הנה זה ברור דהך שטרא לאו כלום הוא כיון שנכתב בכתב יד אחר והבע"ד אינו חתום עליו וגם לא חתמו עליו עדים פשיטא דלא הוי שטרא לקנות ע"י כדמוכח להדיא בש"ס בגיטין פ"ק דמש"ה פריך אשטר מתנה הנעשה בערכאות חספא בעלמא היא:
אף שהדבר אמת דלא מרעי נפשייהו מ"מ כיון שאין עדים כשרים בעיקר הדבר לא מהני וכ"כ בס' המקנה לקידושין דכ"ו ומאי דמשמע לכאורה מדברי התוס' בגיטין שם ד"ה חספא להיפוך כבר האריך בזה בס' קצוה"ח רס"י מ"ב בדברים ברורים בביאור דברי התוס' שגם כוונת התוס' כן. וכ"כ התומים באריכות ס"ס מ"ח בביאור הדברים וכיון שכן א"כ מכירת הקרקע בטילה דהא עכו"ם אינו קונה קרקע בכסף לבד רק עם השטר כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מכירה ומה' זכיי'. ובש"ע רס"י קצ"ד א"כ יש לחוש לכאורה בנדון החמץ תלתא חשש' כאשר יתבאר. וגם יתבאר לפנינו דרכי היתר שיש בזה לפי קט שכלי:
חששא ראשונה אחר שלא קנה העכו"ם הקרקע א"כ לא נקנה החמץ אג"ק ולא בקנין חצר רק בכסף והלא הסכימו רוב הפוסקים דעכו"ם מישראל אינו קונה מטלטלים בכסף אלא שהמ"ב כ' בתשו' סי' נ"ט דדיעבד סמכינן במכירת חמץ בקנין כסף לכ"ע מטעם דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם רק דרחמנא אוקמי ברשותי' לעבור עליו בב"י וההיא כיון דמכר לעכו"ם קודם זמן איסורו גלו בדעתיו דלא ניחא ליה למהוי זכותי' בגוי'. הלכך בקנין כ"ד נפיק מרשותי' לרשות הנכרי ע"כ. והביאו האחרונים לפסק הלכה אלא שלכאורה דבריו סותרים לדברי הרמב"ן במלחמות בשמעתתא דנכרי שהלוה את ישראל שנראה מדבריו שם דמש"ה בעי הרהינו לרבא ולא סגי במעכשיו לחוד. משום דעכו"ם במשיכה קונה דוקא. וא"א לדברי המ"ב הא בחמץ אף למ"ד דעכו"ם במשיכה מהני קנין כסף ג"כ מה"ט כנ"ל. וא"כ למ"ל הרהינו ליקני' בכסף דמי הלואתו. וא"ל משום דבמלוה אינו קונה במקום כסף הא כיון דמעכשיו אמר ליה א"כ מההוא שעתא דהלוהו קני למפרע ולאו מלוה הוא ודוחק לחלק דשאני בההוא דמ"ב דהוי המכירה בע"פ מש"ה הוי גילוי מילתא טפי משא"כ בהך דנכרי שהלוה כו' דמיירי נמי אף בזמן רב קוה"פ דלא הוי גילוי דעת כ"כ דזהו דוחק אלא שאפשר לומר דשאני בהך דנכרי שהלוה כיון דהישראל מתחלה לא החליטו ביד העכו"ם ע"י מכירה חלוטה משעה ראשונה מש"ה לאו גילוי מילתא היא דאם לא היה חפץ בהחמץ הי' מוכרו לחלוטין משעה ראשונה ודברי הרמב"ן במלחמות צע"ק דהרי בתה"א בית ה' סוף ש"ב כ' בשם הרמב"ן דאף למ"ד מעות קונות נכרי קונה בא' משני קנינים או במשיכה או במעות דלא קיי"ל כהך סוגיא דבכורות וא"כ אף אם נאמר דרבא ס"ל כר"י דבישראל מעות קונות וע' בתוס' רפ"ב דבכורות מ"מ למ"ל הרהינו ומ"מ אף אם נאמר דדברי המ"ב כזה אינם מוכרחים דלמ"ד בעלמא נכרי במשיכה דוקא בחמץ סגי בקנין כסף מ"מ כיון דפלוגתא דרבוותא הוא עכ"פ אם נכרי קונה בכסף א"כ בחמץ שעה"פ שהיא קנסא דרבנן יש להקל אף שהאחרונים חלקו על המ"ב במ"ש דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י והם כתבו להיפך מ"מ אכתי מידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק דהרבה מרבוותא הסכימו לדעת רש"י ומה שגמגם בס' פרמ"ג דכין דבפסח עצמו הו"ל ס' דאורייתא א"כ ל"מ להקל אחה"פ דהוי ס' דרבנן ע"י גלגול ז"א גמגום בנ"ד לפי מה שהסכימו האחרונים ז"ל דאם לא נודע הספק איסור עד אחר שנעשה דרבנן יש להקל. אמנם בס' פרמ"ג כ' להחמיר באם עבר על ס' ב"י לאסור החמץ אחה"פ מטעם אחר דכיון דקנסא הוא דקנסוהו רבנן וכיון דעבר עכ"פ על ס' ב"י קנסוהו רבנן כיון דעבד איסורא. אמנם כ"ל להביא ראיה דהיכא דעבר על ס' ב"י לא קנסוהו. מהך דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאחה"פ מותר והנה הב"ח כ' דמש"ה נקטו התנא אחה"פ ולא לענין פסח עצמו דבפסח צריך לבער כיון דבידו לפדותו ואח"כ גמגם בזה ע"פ דברי הר"ן דבמחוסר ממונא לא הואיל ובט"ז כ' להתיר אף לכתחלה הואיל ודעתו לשקעו ביד העכו"ם. והאחרונים הראו פנים להחמיר לדינא דהא עכ"פ בפסח עצמו ס' איסור הוא דאולי יכוף העכו"ם לפדותו דע"י התנאי שהתנה הישראל מעכשיו שעבודו דעכו"ם משאר נכסיו לא פקע דהתנאי התנה הישראל לטובת העכו"ם אבל הברירה ביד המלוה העכו"ם לומר שאינו רוצה שיהי' החמץ נקנה ונחלט בידו רק שיפרע הישראל החוב ובס' מק"ח האריך בזה והביא סמוכים מדברי הש"כ סי' ע"ג ומדברי המג"א סי' תמ"א ודבריו נכונים למעיין והנה בתשו' צ"צ סי' ס"ט השיב על קו' חתנו הגאון בעל עה"ג שהק' על הרשב"א בביצה ס' טריפה שכ' דלא הוי דשיל"מ משום שאין המתיר עתיד לבוא בודאי ות"ל דבטלה ממ"נ אם אסורה הוא לא הוי דשיל"מ ואם מותרת הוא א"צ ביטול והשיב הצ"צ שם וז"ל האמת הוא אפי' אם תימצא התרנגולת אח"כ שלא היתה טריפה כו' מ"מ האי דאוכל ביצתה בעוד שהיתה בס' איסור קודם שנודע היתרא עביד איסורא ולא פקע מיני' האי איסור אפי' כשתמצא אח"כ שלא היתה טריפה מעיקרא דאיהו מיהו איסורא עביד ואלו עביד כה"ג היכא דאיקבע איסורא כגון שהיה ב"ח א' חלב וא' שומן ואכל א' וא"י איזה אכל חייב א"ת ול"א דלמא שומן אכל ומייתי חולין לעזרה דזה עצמו הוא האיסור שאכל ס' איסור וע"ז חייבה התורה בקרבן ואפי' אם יוודע לו אח"כ שאכל שומן ל"א למפרע שהביא חולין לעזרה דכיון שעבד איסורא ואכל ס' איסור ולא ידע חייב להביא קרבן וכו' וע"ש באריכות. ונלע"ד להביא ראיה לדברי הצ"צ מש"ס יבמות דל"ו ע"ב וע"ש ברש"י דיה תנא וד"ה באיסור וד"ה אבל וקצ"ע לפ"ז בדברי האחרונים סס"י קפ"ה (א) וא"כ בעכו"ם שהלוה לישראל ע"ח כיון שבפסח הי' חייב לבערו מחשש ס' בל יראה וכנ"ל והוא השהה אותו ועבר על ס' ב"י ואף שאח"כ נשקע החמץ ת"י העכו"ם דהעכו"ם לא כפאו לפדותו וקנהו העכו"ם בתנאי דמעכשיו ונעשה של העכו"ם למפרע עכ"פ איסורא דעבד עביד ואמאי לא קנסוהו רבנן לאסור החמץ אחה"פ אלא ע"כ דבס' ב"י לא קנסוהו רבנן אלא שלדברי הח"י בסי' ת"מ שסובר דבחמץ של עכו"ם שתחת הישראל וקיבל הישראל אחריות דאינו נאסר אחה"פ אף שהישראל עבר על ב"י מ"מ גוף החמץ הוא של עכו"ם וא"כ היה לכאורה מקום לדחות ראיה, זו מ"מ ע"כ הח"י מודה בזה שלא היה תיכף אח"פ מוחלט של עכו"ם דאל"כ נדחו דבריו מדברי הרא"ש שם כאשר נבאר לקמן ובזה נלע"ד להביא סמוכים לדברי הרמב"ם שפ' דחמץ של ישראל שע"ע הפסח אסור אף שהניחו שוגג או אונס וה"ה וכל האחרונים נלאו למצוא פתח מאין הוציא הרמב"ם דינו וע' בתשו' נו"ב מ"ק סי' י"ט ולפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם הוציא דינו מסיפא דמתני' דישראל שהלוה לעכו"ם אחה"פ אסור בהנאה והנה אף אם נאמר כדעת הב"ח והט"ז דאף בפסח מחיוב לבערו וכ"כ רש"י להדיא הביאו הט"ז מ"מ הוא רק ס' איסור דשמא לא יפדנו העכו"ם אח"פ ונמצא עובר למפרע וא"כ כשאנו אוסרים אח"פ לא מטעם שעבר במזיד ס' איסור דהא על ס' ב"י לא קנסו אע"כ דקנס הוא משום דכיון דהעכו"ם לא פדאו אח"פ איגלאי מילתא למפרע דעבר על ב"י והא אח"פ אין זה ביד הישראל שיפדנו העכו"ם ואנוס הוא ומזה ראיה דאף באונס קנסו. אמנם לדעת המג"א שם דבפסח אינו חייב לבערו ולישנא דמתני' מסייע לו דנקט הדין על אח"פ א"כ דברי הרמב"ם מפורשים במתני' דהא זה אונס גמור היא דבפסח לא היה צריך לבער ואח"פ כשלא פדאו העכו"ם אנוס היא ואעפ"כ אסור בהנאה לאח"פ וש"מ דאף באונס קנסו והנה האחרונים תמהו על המג"א מדברי רש"י ד"ה הגעתיך שהביא הט"ז שמבואר שם כמ"ש הט"ז וגם מצד הדין הוא תמי' דכיון דס' איסור דאורייתא הוא שמא לא יפדנו העכו"ם ויעבור למפרע בב"י פשיטא דצריך לבערו קודם פסח ובס' א"ר כ' ליישב ד' המג"א דמיירי שבטל קודם פסח החמץ. ובזה א"צ לבער ואף דבשאר חמץ צריך ביעור מדרבנן אף שביטל מ"מ בחמץ זה שעדיין היא ברשות העכו"ם דשמא יפדנו מהני ביטול וא"צ ביעור אף מדרבנן וצ"ל דאעפ"כ אח"פ כשלא פדאו העכו"ם כיון דאיגלאי מילתא למפרע דעבר אדרבנן קנסוהו ואסרו החמץ. והנה בתשו' האחרונים האריכו באם יש תרתי לטיבותא שביטל וגם הי' אנוס על הביעור אם החמץ אסור אחה"פ ועיין בתשו' תוה"ש ובנו"ב ולפי הנ"ל הדבר מוכרח דאף תרוייהו יחד לא מהני דהא כבר כתב דמלישנא דמתני' דנקט הדין באחה"פ ש"מ כדברי המג"א דבפסח עצמו א"צ לבער וע"כ בביטל מיירי כדברי הא"ר הנ"ל ואפ"ה כשלא פדאו העכו"ם קתני במתני' דאסור לאחה"פ. ומזה מוכח דאף בתרתי לטיבותא אנוס וגם ביטל אסור החמץ לאחה"פ. שוב עיינתי בחי' הרמב"ן בפ' כ"ש דל"א בשמעתתא דחנות של ישראל דגרס בגירסת ר"ח דחנות ומלאי של עכו"ם ופועלים ישראלים דחמץ שנמצא שם אח"פ אסור בהנאה וה' הרמב"ן וז"ל שמא מיד פועלים ישראלים נפל קוה"פ ואין בעל החנות זוכה בו כו' משום מציאה שהרי שנינו מצא בחנות הרי אלו שלו וכיון שאין בעל החנות זוכה בו אלא הרי הוא של מוצאו כל זמן שלא זכה בו אדם ברשות הבעלים הראשונים היה עומד ול"מ למ"ד בס' נדרים הפקר כמתנה כו' דהו"ל חמץ של ישראל. אלא אף למאן דל"ל הכי הכא גזרינן ובודאי דהא מתניתא כר"ש כו' וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ של ישראל שעה"פ לאו דוקא בעבר עליו בב"י וב"י. אלא בין שוגג
**((א
) בודאי כוונתו למ"ש הרמ"א שם והאשה אין צריכה כפרה ואם שמשה שלא בשעת וסתה וכו' משמע דמקודם איירי בשימשה בשעת וסתה ואפ"ה אינה צריכה כפרה אולם עיין בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' פ"ה שפי' גם דברי הרמ"א דקודם דמיירי שלא בשעת וסתה אכן עכ"פ לשון הנו"ב שם בד"ה דע שכתב על אשה שיש לה וסת ואם זו שמשה ומצאה אח"כ על עד שלו אפילו בדקה לפני תשמיש הוא והיא צריכין כפרה משמע דאם לא מצאה כלום א"צ כפרה אלא די"ל דא"צ כפרה בקרבן אבל עכ"פ צריך תשובה כמ"ש בספר תוה"ש סי' קפ"ד סק"ג בשם הש"ד. וכן מצאתי בהדיא בתוס' סוטה דכ"ח ע"א ד"ה מה ת"ל וז"ל די"ל הכתוב אסרה קודם שתייה כאלו היא ודאי ואע"ג דליכא מלקות כדמוכח בפ"ק דיבמות מיהו לאו הבא מכלל עשה איכא ואפי' אם היא טהורה נענש בב"ד של מעלה אם בא עלי' כמו על חייבי עשה ולא כשאר ספיקות כגון ספק חלב ס' שומן ואכלו ונודע שהיא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מיהו לא חמיר כחייבי עשה מכ"ד ובעיקר הדין אם קונסין אה"פ בעבר על ספק בל יראה עיין בתשו' ב"א חאו"ח סי' מ"א כ' דאפי' למאן דמחמיר דוקא בספיקא דמעשה ולא בספיקא דפלוגתא מש"ה בנועם לשונו.)** בין מזיד בין באונס בין ברצון קונסין אותו דהא חמץ זה שנמצא בחנות שאסור בהנאה קודם פסח אבד הימנו והרי היא של מוצאו ולא עבר כלל בב"י וב"י ואעפ"כ אסור לאחה"פ וטעמא משום קנסא כו' ומסתייעא נמי הך סברא מההוא דב"ק דגרסינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך כו' אלמא אסור בהנאה בין לו בין לאחרים ואע"פ שלא עברו בעליו בב"י וב"י וא"ת כיון שגזלן חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא עברו עליו בכלום. אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים ובירושלמי הפקיד חמצו בי"ג כו' עכ"ל הרמב"ן ואולי מכאן הוציא הרמב"ם דינו לענין דקנסו לאח"פ אף באונס וכמה הלכתא גבורתא איכא למישמע מיני' דהרמב"ן ז"ל מדבריו הנ"ל דמשמע מדבריו דאף אם הפקיר חמצו וה"פ בהפקר גמור אסור לאחה"פ ודלא כמו שעלה ע"ד קצת האחרונים הקל גם מוכח להדיא מדבריו דהא דהחמץ שת"י הגזלן נאסר משום לתא דהנגזל הוא דעל מה שעבר הגזלן בב"י לא הוי קנסינן להנגזל דהא הגזלן אומר הרי שלך לפניך וכ"כ הנו"ב סי' כ' ואף דהנגזל פשיטא דלא עבר אב"י דהא אינו ברשותו וא"י להקדישו וכמו שהאריך בזה בנו"ב. מ"מ כיון שמדרבנן אף היכא שאינו עובר בב"י חייב לבער ולא מהני להו תק"ח שהצריכו ביעור מה שהוא ת"י הגזלן אף שבאמת אנוס הוא על הביעור כיון שהוא ת"י הגזלן ואונס רחמנא פטרי' מ"מ לענין קנס שאחה"פ ל"מ אונס ובזה ניחא דלא סתרי אהדדי דברי הרמב"ן הללו למ"ש הר"ן בשמו וכ"ה בחי' הרמב"ן שם פ"ק דכ' שבחמץ של ישראל המופקר ביד עכו"ם דאינו עובר בב"י וב"י וכת' שם דעכ"פ מדבריהם צריך ביעור והביא ראיה מברייתא דנכרי שהלוה את ישראל כו' אחה"פ עובר דש"מ דאסור הואיל ועבר מדבריהם דהתם שפיר מביא ראיה דאם נאמר דאף מדבריהם אינו חייב לבערו חמצו המופקד ביד עכו"ם א"כ פשיטא דמותר לאחה"פ דהו"ל כחמצו של עכו"ם שעעה"פ ומש"ה ש"מ דעכ"פ מדבריהם צריך ביעור. ומש"ה גם בנדון דגזל חמץ אף שהוא ת"י הגזלן ועדיף מהפקיד אצל עכו"ם דלאו ברשותי' הוא כלל אף להקדישו ולמכרו מ"מ מדרבנן צריך ביעור. ואף שבאמת גם מדרבנן פטור ולא עבר הנגזל אף אדרבנן זה הפטור הוא משום דאנוס הוא ואונס לא מהני בזה להתיר החמץ אחה"פ וממילא יצא לנו הדין דאף בעכו"ם שגזל חמץ מישראל קוה"פ והיא ת"י עכו"ם הגזלן כל ימי הפסח אסור החמץ אחה"פ משום לתא דהנגזל וזה כדמשמע להדיא מדברי הח"י רס"י תמ"ח סק"ד והאחרונים תפסו עליו דבזה אין לקנסו כיון שהנגזל לא עבר בכלום ובנו"ב סי' כ' יצא לידון בדבר החדש דאף בגזלן ישראל שגזל מישראל קוה"פ ועה"פ ת"י הגזלן דהחמץ מותר לאחה"פ כיון דדינא דהגזלן אומר להנגזל הש"ל ואין כאן קנס להגזלן והנגזל לא עבר אמידי והאריך בזה מאד והרי דברי הרמב"ן לפנינו היפך דבריהם. ורוח ה' דיבר בהגאון שבו"י בתשו' תוה"ש סי' וא"ו שכיון לדברי הרמב"ן בזה שמוכח מהך דגזל חמץ כו' דאף באונס קנסו והאחרונים דחו דבריו דשאני התם דמשום לתא דגזלן הוא והרי מפורש בדברי הרמב"ן היפך דבריהם. אלא שמה שהיקל שם בתוה"ש בצירף ביטול וגם אונס הוא תמי' דהא בגזל חמץ עדיף מביטל דהא הנגזל פשיטא דא"צ לבטל ולא עבר אב"י ואף הערמה רחוק לומר דשייך בזה וגם הוא אנוס על הביעור אפ"ה קנסו אלא ש"מ דלא חלקו חכמים בהך קנסא ואונס בצירף ביטל ג"כ לא מהני. ונחזור לנ"ד דעכ"פ בנ"ד שנשאר עכ"פ על גוף החמץ קנין כסף בדיעבד מותר ובפרט שכל האחרונים הסכימו לדינא להמ"ב דבדיעבד סמכינן על קנין כסף אף בנודע בפסח דיש חשש איסור דאורייתא מכ"ש בנ"ד שלא נודע עד לאחה"פ שאינו רק מדרבנן פשיטא דיש לסמוך בדיעבד על קנין כסף וז"ב. החששא השני' שבנ"ד הוא משום דכיון דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף והוא קנה הקרקע והחמץ בקנין א' א"כ אף אם נאמר דבדיעבד סמכינן לענין החמץ על קנין כסף מ"מ כיון שהקרקע לא קנה גם החמץ לא קנה ואף שבקני את וחמור קיי"ל כר"נ דקנה מחצה מ"מ הא פ' הרמב"ם בפ"ט מה' אישות בקידש נשים רבות והי' בהן אחיות דאף הנכריות אינן מקודשות רק באומר הראוי לביאה תתקדש וכ"פ בה"ג וכתב הר"ן שם בטעמא דאף דקיי"ל כר"נ בקני את וחמור דקנה מחצה הכא לא מקדישיא חדא מינייהו דבשלמא במקנה איכא למימר שדעתו שיקנה. מי שיוכל לקנות כו' אבל מקדש זה קונה הוא אותן נשים בכלכלה של תאנים ולא ניתנה להן אלא כדי שיזכה בכולן שכן דרך הלוקח ליקח רע ויפה כאחת ומוכרים יעשו פשרה ביניהם וכשם שלוקח ממוכר א' יכול לומר כל מקחי אני רוצה ולא חציו בחצי דמיו כדמוכח בה' בית כור כו' אמרינן דכור בשלושים אני מוכר לך דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כו' ע"כ והמחבר בש"ע אה"ע סי' מ"א הביא גם דעת הרמב"ם וא"כ בנ"ד לכאורה דכוותי' הוא ואף שאכתי מידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק מ"מ קשה להקל כ"נ לכאורה אחר שבקנין כסף עצמו יש דעות דלא קנה כנ"ל די להקל בקנין כסף בחמץ עצמו אבל בהצטרף ריעותא זו עוד דעת בה"ג והרמב"ם אולי יש להחמיר אלא שבספר בית מאיר שם כתב דדעת הר"ן יחידאה הוא דאף לדעת הרמב"ם י"ל כמ"ש הרמב"ן דטעמו משום דבדיבור א' כולל כולם שאמר כולכם וז"א בנ"ד ועוד נלע"ד ברור דטעמא דהר"ן הנ"ל לאו משום דבקנין א' הקנה את שניהם אלא ס"ל דאף אם היו מקנה לאדם א' במכר שני דברים ולכל א' קצץ סך מיוחד והקנה בק"ס א' וא' מהם לא קנה מ"מ קנה השני שפיר למאי דקיי"ל כר"נ דקנה מחצה מ"מ אם כלל שני הדברים בסך א' שמכר שניהם בסך א' כיון שבטל א' מהם לא קנה השאר משום דמקח א' הם ומכרם בסך א' ח"כ יכול לומר במקח שלם אני רוצה כמבואר בא"מ סימן קפ"ב ס"ח. והראיה דהא הר"ן הביא ראיה מהך דכור בשלושים והתם מפורש בש"ס דאם אמר כור בלמ"ד סאה בסלע ראשון ראשון קנה. וכן מפורש להדיא בד' ה"ה פכ"ד מה' מכירה הי"ג בטעמא דארעא ודקלי דטעמא דהרמב"ם שם דאם אינו נותן לו דקלים בטל המכר מהקרקע משום דמכר לו שניהם בערך א' ולא פרט ערך לכ"א בפ"ע ע"ש. ואף הרשב"ם דפליג י"ל כמ"ש המל"מ סוף ה' זכי' דס"ל לחלק בין שני דברים שהם ממין א' כההוא דכור בלמ"ד ובין שני דברים משני מינים כההוא דארעא ודקלי. ובזה נלע"ד ליישב לשון הר"ן דכאן כ' סברא זו בהחלט עכ"פ לענין ליקח ממוכר א' ב' דברים בסך א' ובפ"ב דגיטין בשמעתתא דעציץ וזרעים כי נמי הך סברא דכיון דבב"א מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניות העציץ לא נגמרה. והביא ראיה מהך דכור בלמ"ד וכ' שם הדבר בלשון אפשר ולחליקו של המ"ל הנ"ל א"ש דשאני בהך דעציץ וזרעים דשני מינים הם משא"כ בהך דחמש נשים דמין א' הם והוא קידש אותן בכלכלה א' א"כ הו"ל כמין א' במקח א' דאם בטל א' מהן יכול לבטל השאר וכ"ה דעת הר"ן בר"פ האיש מקדש גבי כל דבר שבמדה ובמשקל ע"ש. משא"כ בנ"ד שקצב סך הקרקע בסך בפ"ע וערך החמץ ג"כ בסך מיוחד למאי דקיי"ל כר"נ אף שהמקח בטל לגבי הקרקע קיום לגבי החמץ ודלא כמו שנראה מס' בית מאיר שם שאינו מחלק בזה לפ"ד הר"ן והברור נלע"ד כמ"ש והנה באמת שיטת הר"ן בקידושין הנ"ל צ"ע דאם נאמר דשיטת הש"ס אף לר"נ דקנה מחצה ואין הקנין של מי שראוי לחול נגרע ממה שצירף עמו דבר שאינו ראוי לחול רק דפריך משום דמקח טעות הוא דיכול לומר במקח שלם אני רוצה א"כ מאי משני הש"ס אליבא דרבא דאמר כולכם וא' משתי אחיות וכו' ע"ש ובפרש"י. ולדברי הר"ן מאי מהני הא עכ"פ כיון דאין האחיות מקודשת לו יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ יכול לבטל המקח מהנכריות נמי משום דיכול לומר במקח שלם אני רוצה וצ"ע. שוב ראיתי שהרגיש בזה בס' פנ"י. ותמהני על הב"מ שהביא מסוגיא זו לסייע לשיטת הרמב"ן דלשטתו א"צ לדחוק כפרש"י ולא הרגיש דלהר"ן אין מרפא אף בפרש"י וצ"ע. מ"מ נתברר לפנינו דאף לשיטת הר"ן אין כאן בית מיחוש בנ"ד ועוד בלא"ה אינו דומה נ"ד לקני את וחמור ועדיף נ"ד מההוא דר' שמחה במרדכי פ' מי שמת בהקנה בק"ס מטלטלין ומטבע כא' דס"ל לריש דעכ"פ הקנין קיים לגבי מטלטלין משום דעכ"פ אף מטבע בת קנין הוא בשאר קניינים וכאן עדיף טפי דהא באמת קנין כסף בקרקע ג"כ קנין הוא אלא שבעכו"ם ל"מ בלא שטר משום דלא סמכא דעתי' וכן בישראל במקום שכותבין שטר ובעינן שטר עם נתינת הכסף וא"כ עכ"פ גם הכסף קנין הוא ואינו דומה לאת וחמור ולכ"ע מכירת החמץ קיים אלא שלסברת הר"ן ק' לחלק בכך וגם חילק ר"ש אינו לפי סברת הר"ן כמ"ש בס' בית מאיר אלא שכבר כ' דהך דסברת הר"ן אינו בנ"ד ועכ"פ מכירות החמץ קיים וזה ברור ויש מקום לפלפל בש"ס נדרים דכ"ו וע' בס' שעה"מ פי"ב מה' נדרים הלכה יוד מ"ש בשם ס' קול יעקב ומ"ש שם עליו ואכמ"ל. החששא השלישית שבנ"ד הוא משום דהעכו"ם אף שקנה החמץ כיון שלא קנה המקום שהחמץ בתוכה הו"ל חמצו של עכו"ם ברשות ישראל ואחריות על ישראל ובס' מק"ח סי' ת"מ ותמ"ח החמיר מאד בזה באם שלא הקנה לעכו"ם המקום שהחמץ בתוכו אף שקנה העכו"ם החמץ בקנין המועיל אסור החמץ אחה"פ מטעם הנ"ל אלא שדבריו אינם מוכרחים לפע"ד. ומכ"ש בנ"ד וז"ל בס' תמ"ח ואם לא הקנה הרשות שהחמץ בתוכו אף שהקנה לו אג"ק לא מהני כיון דאחריות על ישראל כיון שעומד ברשות ישראל והעכו"ם חייב לו מעות הוי כמו משכון ובההוא הנאה דתפוס ליה אזוזי הוי ש"ש ואף דאין שומרים לעכו"ם מ"מ במשכון אף בעכו"ם הוי ש"ש כמ"ש הרמב"ם ס"פ ה' האומנין עכ"ל ודבריו תמוהים דדוקא לטעמא דשמואל דהו"ל כאלו פירש שאם יאבד המשכון יפסיד החוב הוא דקאמרי התוס' דאף במשכון של עכו"ם חייב הישראל באחריות מה"ט דלאו מדין שומרים הוא. אלא מדין תנאי הוא וכל תנאי שבממון קיים וכ"ה בתוס' ס"פ שבועות הדיינים. אבל משום ההוא הנאה דתפוס לי' אזוזי פשיטא דהך הנאה לא עדיף מאלו נתן לו העכו"ם שכר שמירה מכיסו דודאי הנאה הוא ואפ"ה פטור הישראל מאחריות דרעהו כתיב וכ"כ התוס' להדיא בשבועות ומהך טעמא דשמואל א"א לחייבו בכ"ד דהא לא נתן לו העכו"ם החמץ בפי' בתורת משכון שנאמר דהו"ל כאלו פירש ולא גרע ממשכון שלא בשעת הלואתו כמבואר בהג"א ס"פ האומנין ובד"מ לטור ח"מ סי' ע"ב. דלא שייך הך דשמואל. ועוד דהא הך דשמואל ספיקא היא והפוסקים דפ' כר' יוסף ל"ל דשמואל וממילא בענין חמץ שעה"פ יש להקל. אלא שצ"ע לשיטת התוס' והרא"ש בכ"ד דטעמא דהוי ש"ש משום דר' יצחק הוא משום בההוא הנאה דיכול לקדש בו האשה וא"כ בישראל שהלוה לעכו"ם ע"ח אמאי עובר לר"מ ולרבנן דאמרי אינו עובר הוא משום דבמשכון עכו"ם ל"ל דר' יצחק ות"ל דאף אי שייך דר"י וקנה משכון הא אין דין שומרים בשל עכו"ם. וצ"ל דאם נאמר דהך דר"י אף במשכון עכו"ם איתא. א"כ אף שאין הישראל חייב באחריות מ"מ עובר משום דקני ליה כדר"י והוי כשלו. וכ"מ מד' התוספות פסחים ל"א ד"ה שקונה אלא שמד' התוס' ס"פ האומנין לא משמע כן לכאורה וכן משמע להדיא מד' ה"ה פ"ד מה' חו"מ שהיה עש"ה. וכ"מ להדיא בפר"ח רס"י ת"מ וצ"ע. ועכ"פ דברי המק"ח תמוהים עוד כ' בס' מק"ח וז"ל ואפי' אם התנה בפי' שפטור מאחריות מ"מ כיון שידוע שהעכו"ם לא ישלם לו כשיאבד הוי כאחריות אלם עליו דאסור כו' ואח"פ אסור ג"כ החמץ מצד אחריות ואין לסמוך על הח"י שפ' דחמץ של עכו"ם שקיבל עליו הישראל אחריות דלא נאסר החמץ דבמשכון גרע כו' ע"כ. והנה הגם שזה אמת שכן מבואר בס' פנ"י בפסחים דל"א דבמשכון של עכו"ם שת"י ישראל והישראל קיבל אחריות דאסור אחה"פ וכדמוכח להדיא מד' התוס' והרא"ש שם ובהאומנין וביוחד בתוס' ס"פ שבועות הדיינים מ"מ הא כ' הפנ"י שם בטעמא דאף דבשאר פקדון אף שהאחריות על הישראל מותר לאחה"פ כמבואר בירושלמי מ"מ במשכון גרע משום דקנוי לישראל לשיעבוד ולאפותיקי כמ"ש הפנ"י שם וזה לא שייך בנ"ד דהא לא הלוה בפי' על החמץ וכבר כתבו הרשב"א והר"ן בפ"ב דקידושין דמ"ח ע"ב דאף באומן דקאמר בש"ס דהוי ש"ש מטעם דתפיס ליה אאגרי'. מ"מ אין דינו כמשכון ועכ"פ כל היכא דלא שמעינן בהדיא דתפיס ליה אאגרי' אליבא דכ"ע אין דינו כמשכון. כמ"ש הב"ש באה"ע סי' כ"ק ס"ק מ"ם. ואף לדעת הרמ"א שם בסי' כ"ח סט"ו. שנשמע מדבריו בד"מ ובהג"ה דלדעת ר' ירוחם באומן בכ"ג הו"ל כמשכון מה"ט דתפיס ליה מסתמא אאגרי' כמ"ש הב"ש שם. וכ"מ באמת בדברי הרא"ש פ"ק דקידושין ד"ח ע"ב סי' יוד היינו דוקא באומן דאמרינן שמסתמא תפס לי' אאגרי' כמבואר בש"ס ב"מ ד"פ ע"ב. אבל בעלמא אף שיש לו של חבירו בידו ל"א דהוי כמשכון בידו משום דיכול לתוספו בעד חובו כמבואר בד' הרמ"ה שהביא הטור שם בסי' כ"ח בענין אם קדשה במלוה שלה שיש עליו משכון וזהו כוונת הד"מ שם אות זיין. ע"כ מ"ש בס' מק"ח שבכאן כיון שהחמץ הוא ברשות ישראל והעכו"ם חייב לו דמי החמץ הו"ל כמשכון הוא תמוה. גם מ"ש הרב בעל מק"ח בספרו נתיבות המשפט סי' רצ"א סק"ג דאם מכר א' לחבירו סחורה בהקפה. והיא זבינא דרמי על אפי'. וגוף הסחורה הוא עדיין ת"י המוכר רק שהקנה אותה להלוקח בק"ס וכדומה ופ' שם דהמוכר הוי ש"ש מטעם דהוי כמשכון ובההוא הנאה דתפיס ליה אזוזי וכו' ומשמע שם להדיא דבזה אף אם לא אמר בפירוש שתופס הסחורה עד שישלם דינו כמשכון ע"ש לפי הנ"ל ליתא דדוקא באומן אמרינן דהוי ש"ש מטעם דמסתמא תפיס לי' אאגרי' ולא בעלמא. ומש"ה לא הוי רק ש"ח וע' היטב בחידושי הרשב"א בקידושין הנ"ל. בפרט בנ"ד שהישראל סבר כל ימי הפסח שהשטר מכירה כדינו שחתם עליו א"כ הי' ברשות העכו"ם ולא קיבלו לשיעבוד ולאפותיקי בפרט שהפנ"י בעצמו כ' דלשטת רש"י אף במשכון וקיבל אחריות מותר אחה"פ וששטה זו מחוורת בעיניו. אמנם בגוף הך דינא דחמץ עכו"ם ואחריות על ישראל דפליגי בזה המג"א והח"י בסי' ת"מ. הנה האחרונים ז"ל הביאו ראיה לד' המג"א מדברי הרא"ש דל"א שכ' דמש"ה אליבא דאמת בעי הרהינו לרבא ולא סגי במעכשיו לחוד. משום דאל"כ אף דהוי של עכו"ם למפרע מ"מ מטעם אחריות אסור וע' בב"ח והתם אח"פ מיירי ובס' מק"ח כ' ליישב בסי' תמ"א דשאני בהך משום דאם אנו אוסרים החמץ ממילא פקע הקנין מעכשיו דהא אם לא יפדנו אמר וכיון שנאסר אינו ראוי לפדותו כמ"ש התומים סי' ע"ב סקי"ג. ומש"ה שפיר קנסינן לי' ולא שייך סברת הירושלמי חמצו של עכו"ם הוא ישראל עבר עליו דאם יקנסו אותו לאסרו שוב יהיה חמץ של ישראל ומש"ה מיישב המק"ח הא דתמהו המחברים דהא לדברי הרא"ש דהרהינו בעי מטעם אחריות א"כ גם לאביי צריך הרהינו ובש"ס משני אליבא דרבא הב"ע כשהרהינו משמע דלאביי א"צ הרהינו. ולפי הנ"ל א"ש דלאביי דלמפרע גובה אף שהאחריות על ישראל אינו נאסר אחה"פ כדברי הירושלמי והאריך בזה ותמהני איך אישתמיט לי' ד' הרא"ש תכ"ד שכ' דלאביי ג"כ בעינן שאם הוא ברשות ישראל לא יהיה אחריות על הישראל וע"ש. ובעיקר ד' הרא"ש שלכאורה הם תמוהים מאד דאמאי ניחא כי' לאביי בלא הרהינו וצ"ל דמוקי באין אחריות על ישראל א"כ לפי האמת גם אליבא דרבא למה בעינן דוקא הרהינו והא אף בלא הרהינו מותר במעכשיו כמו לאביי בלא מעכשיו והיינו כשאין האחריות על ישראל נלע"ד ליישב דבריו דהנה לכאורה יש להבין בש"ס שם דפריך ממתני' דנכרי שהלוה את ישראל ע"ח דאחה"פ מותר וקאמרי בש"ס בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה כו' וק' לשיטת ר"ת וסייעתו דעכו"ם אינו קונה בכסף רק במשיכה א"כ למ"ד למפרע הוא גובה ג"כ לא ניחא דבמאי קני העכו"ם למפרע דהא בדמי הלואתו לא קני דהא עכו"ם אינו קונה בכסף. אמנם האמת שזה לק"מ דהא הך מ"ד דלמפרע גובה הוא אביי ואביי אית ליה להדיא ברפ"ב דבכורות דעכו"ם בכסף הוא דקונה רק שהר"ת ל"פ כוותי'. אלא דאכתי תיקשה על הש"ס דפריך אא"א מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה כו' ומשני הבמ"ע כשהרהינו אצלו ותקשי הא הך מ"ד דלהבא הוא גובה הוא רבא והא שיטת ר"ת שם בבכורות דרבא ס"ל כר"י דישראל בכסף ועכו"ם במשיכה א"כ לדידיה אף אם היה סובר דלמפרע גובה צריך הרהינו דוקא דבלא"ה במאי קני הנכרי למפרע דהא כסף גרידא אינו קונה בנכרי ונראה דהנה הר"ן בר"פ שבועות הדיינים הביא בשם הר"י הלוי דבמודה במקצת ונתן משכון לא הוי הילך והביא ראיה מהך דפ"ק דקידושין דמנה אין כאן משכון אין כאן והראשונים תמהו על ראייתו וביאר הר"ן ז"ל דבריו דס"ל להר"י הלוי דבע"ח אינו קונה משכון רק אם משכנו שלא בשעת הלואתו ע"פ ב"ד מגזה"כ או בשעת הלואתו משום דקני ליה לשיעבוד במעות ההלואה אבל במסר לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו מדעתו במאי קנה להך משכון אם בכסף אין כאן כסף דהא עתה אינו נותן לו שום דבר ובמלוה שהלוהו מקודם זה אינו כסף דהא מלוה אינו קונה בתורת כסף וא"ת דקני ליה במשיכה זה יליף הר"י הלוי מהך דפ"ק דקידושין דמשיכה לא מהני רק לקנות גוף החפץ ולא לענין שיעבוד ע"כ. ודבריו אלו הובא בנימוקי רפ"ק דמציעא בשם הר"ן ז"ל בביאור דברי הר"י הלוי ז"ל. וק"ל דלדבריו אמאי קאמרי בש"ס טעמא דברייתא דנכרי שהלוה את ישראל ע"ח אחה"פ עובר משום דעכו"ם מישראל אינו קונה משכון דל"ש בי' ולך תהיה צדקה. ותיפוק לי' דבלא"ה במאי קני דהא עכו"ם אינו קונה בכסף רק במשיכה והא הורינו הר"י הלוי דמשיכה ל"מ לענין שיעבוד וא"ל דזהו כוונת הש"ס שם דמש"ה עכו"ם מישראל לא קני משכון דא"כ אמאי פליגי בישראל מעכו"ם אי שייך דר"י כמבואר שם ות"ל דהא ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לענין קני' חד דינא אית לה כמ"ש הש"כ בח"מ סי' קצ"ד. ועוד דא"כ למאי דס"ד במאי דמשני אמתני' כשהרהינו משום דבע"ח קונה משכון כמו שפרש"י ז"ל שם. ואיך אל"כ והא עכו"ם אינו קונה בכסף ומשיכה לשיעבוד ל"מ. ונתקשיתי בזה עד שמצאתי שבס' קצה"ח רס"י ע"ב הרגיש בזה ותי' עפ"י ד' הג"א בהזהב דבמקום דל"ש משיכה מעות קונות לכ"ע כמו בנתן לבלן ומש"ה בשעבוד דלא שייך משיכה מעות קונות ע"ש. ומש"ה מיושב ק' הנ"ל דרק לרבא משום דסובר מכאן ולהבא גובה היא דקשה מהך דנכרי שהלוה לישראל ע"ח אבל אי הוי סובר למפרע גובה היה ניחא אף בלא הרהינו משום דלענין שיעבוד כיון דל"ש משיכה א"צ משיכה כלל אלא שלפי"ז קשה על הרא"ש דהא למאי דמסיק הש"ס אליבא דרבא דמיירי דא"ל מעכשיו ופי' הרמב"ן במלחמות והרא"ש ז"ל דהפי' הוא דא"ל קני מעכשיו אם לא אפרע עד יום פלוני וע"ש וכיון דא"ל קני מעכשיו א"כ הקנה לו החמץ שיהי' לו קנין בגוף החמץ לא לענין שיעבוד וע' בהרמב"ן שם א"כ למ"ל הרא"ש לומר דטעם דבעי הרהינו משום אחריות ות"ל דבלא הרהינו ל"ק לרבא משום דעכו"ם אינו קונה בכסף במקום דשייך משיכה והנלע"ד דבלא"ה לק"מ אף אם נאמר שלא כדברי הר"י הלוי אלא כדעת הרבה ראשונים דמשכון ג"כ ניקנה במשיכה לענין שיעבוד אפ"ה א"צ כאן משיכה משום דהא כתב בהג"א הנ"ל דהיכא דא"א במשיכה מעות קונות וא"כ ל"מ למ"ד למפרע גובה איך אפשר לומר דאפשר במשיכה הא בעת התחלת השעבוד נשתעבדו לו כל הנכסים של לוה מקרקע ומטלטלי רק כשגבה איזה דבר מנכסים אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע שיקנה מעות ההלואה ועכ"פ בעת ההלואה ל"ש בי' משיכה במה שגבה לבסוף דבשלמא בקונה חפץ פרטי שייך בו משיכה משא"כ בזה דהא נחית אדעתא דשיעבד על כל הנכסים ול"ש בהו משיכה אלא אף לא"ד מוקי אליבא דרבא דמיירי בקני מעכשיו עכ"פ שיעבודא משאר נכסים דלוה לא פקע כמ"ש בס' מק"ח רס"י תמ"א דהתנאי לטובת המלוה הותנה הא אם רוצה המלוה לגבות יכול לגבות חובו משאר נכסים והביא ראיה מד' הש"ך והמג"א וא"כ אין שייך בזה משיכה ושוב מעות קונות וא"כ למה צריך הרהינו וע"כ כ' הרא"ש דאעפ"כ צריך הרהינו לרבא משום דאל"כ אסור משום דאחריות על הישראל וא"ל דמאי פסקא לוקמי באין אחריות על ישראל וא"צ הרהינו ז"א דאיך משכחת שלא יהיה אחריות על ישראל הלוה שלא יצטרך לשלם החוב משאר נכסים ולא משכחת רק בעשה החמץ אפותיקי מפירש שלא יהי' פרעון אלא מזו דבזה אם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וכיון שכן א"כ בלא"ה צריך הרהינו דאל"כ עכו"ם אינו קונה לרבא בכסף וא"ל משום דאין לו רק שעבוד ולא שייך משיכה כדעת הר"י הלוי ז"א דהא לרבא מיירי בקני מעכשיו וא"ל משום דהשעבוד ג"כ על כל נכסיו ול"ש משיכה ז"א דהא ע"כ מיירי באפותיקי מפו' ואין השעבוד על שאר נכסים וזה לרבא וממ"נ צריך הרהינו אבל לאביי דאית לי' למפרע גובה וגם דעכו"ם קונה בכסף א"כ שפיר אף בלא הרהינו ובלא אחריות באפותיקי מפו' דל"מ לשיטת הר"י הלוי דבמשכון ל"ש קנין ע"י משיכה דא"ש אף אם אין העכו"ם קונה רק במשיכה אלא אף לדעת החולקים מ"מ הא לשטת אביי עכו"ם קונה בכסף וזה נכון לפע"ד בע"ה. אמנם ליישב דברי הח"י שלא יהי' נסתרים מדברי הרא"ש הנ"ל דמוכח להדיא מדבריו דבקיבל אחריות והחמץ ת"י ישראל אסור לאחה"פ לכ"ע נלפע"ד לחלק דבאמת זה סברא נכונה כמו שהביא הח"י מהירושלמי דחמץ של עכו"ם ישראל הוא שעבר עליו ואין לקנוס חמץ של עכו"ם בשביל ישראל ועיין בחי' הרמב"ן הנ"ל וזה אם הי' בעת התחלת איסור הקנס דהיינו תיכף במוצאי פסח (ועיין בנו"ב סי' י"ט וכ') חמצו של עכו"ם ע"כ אין כח ביד חכמים לבטל איסורם ע"ח של עכו"ם אבל אם במוצאי פסח עדיין הוא חמץ ישראל כמו בעכו"ם שהלוה לישראל ע"ח דעכ"פ במוצאי פסח כיון שעדיין לא הגיע הזמ"פ ויוכל להיות שיפדנו החמץ אסור וע"ש בב"ח אף ע"ג דאח"כ כשלא פדאו הישראל איגלאי מילתא למפרע דהי' של עכו"ם אינו ניתר למפרע דאיסור הקנס לא פקע מיני' אחר שעכ"פ הישראל עבר עליו בב"י וב"י ודוקא בלא קיבל הישראל אחריות או שהי' בבית עכו"ם דאף דבמוצ"פ הי' אסור דשמא יפדנו מ"מ כיון שאח"כ לא פדאו איגלאי מילתא למפרע שהקנס שלא כדין דהא לא עבר בב"י אבל באם הי' בבית ישראל וגם קיבל עליו אחריות א"כ אח"כ אף שלא פדאו הקנס כדין עכ"פ דהא עכ"פ עבר בב"י וב"י כיון שהי' בבית ישראל על אחריותו רק שאיגלאי מלתא שהי' חמץ של עכו"ם ואינו מן הדין לקנוס חמץ של עכו"ם זה לא מהני כיון דבעת התחלת איסור כשחלה הקנס עדיין לא הי' בהחלט של עכו"ם וז"נ לפע"ד ליישב שטת הירושלמי והח"י שלא יסתרו דברי הרא"ש אלא שלדינא קשה לסמוך אתך היתרא דח"י הנ"ל נגד ד' המג"א אחר שלשון הרמב"ם ז"ל הוא להדיא נגד דברי הח"י שכ' בפ"ד מה' חו"מ ה"ג וז"ל ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכלו אחה"פ כו' ע"כ דמשמע להדיא דברישא בקיבל אחריות אסור לאחה"פ אלא שכ"ז לענין היתר אכילה אבל לענין היתר הנאה יש לסמוך על הח"י דבזה אין סתירה לדבריו מדברי הרמב"ם וכ"כ הא"ר הכרעה זו בשם הראב"ן ז"ל. אמנם בעיקר הדבר שבנ"ד הנה אין כאן קבלת אחריות בפי' רק מצד שהעכו"ם אלם כמ"ש המק"ח. והנה אף שהסכימו רוב הפוסקים לדעת הרמב"ם להחמיר אף בדיעבד מ"מ לענין אחה"פ נראה מדעת האחרונים שיש להקל כדעת הראב"ד וא"ל דאף לדעת הראב"ד יש להחמיר בנ"ד דהא אם חייב באחריות מדינא דמלכותא מודה הראב"ד דצריך לבער וכאן אם יאבד החמץ פשיטא דבדיניהם יפסיד הישראל שלא ישלם העכו"ם דמי החמץ דהא בדיניהם אינם מחזיקים במכירה רק להערמה בעלמא וכ"נ מלשון המק"ח סי' ת"מ גם זה אינו מחוור בעיני דהא ד"ז חידוש הוא דאזלינן בתר דיניהם ואטו כל שטרי מכירות דידן נעשו ע"פ דינא דמלכותא ואעפ"כ הם קיימים מחמת ד"ת אף שמצד דין המלכות אינו מכירה והוי חמץ של ישראל מ"מ לא איכפת לן אחר שיצא מרשותינו ע"פ ד"ת [והך דפ' חז"ה דמלכא אמר לא לקני' אלא באגרתא כבר דברו מזה המחברים] רק דגבי אחריות דינא הוא. דאף אם מחק המלכות חייב לשלם הו"ל כדידי'. וזה אם דין המלכות לחייבו מדין אחריות אבל אם דין המלכות שאין המכירה כלום וממילא כדידי' הוא בין אם יאבד או לא מאי שייך כאן גורם לממון ממ"נ אם נאמר דניזל בתר דין המלכות בלא"ה דידי' הוא ועובר עליו אף אם הוא ברשות עכו"ם להרבה פוסקים ולפי ד"ת בכל ענין לאו דידי' הוא אף אם יאבד ואף שאין העכו"ם בטוח דגברא עניא הוא ג"כ לא איכפת לן לומר שזה הוי אחריות על ישראל דאטו אם עכו"ם חייב מעות לישראל ויש לו חמץ בבית ישראל ולא קיבל הישראל אחריות והעכו"ם אינו אלם רק שממילא אם יאבד החמץ לא יהי' להעכו"ם לשלם ממקום אחר מחמת דחקו הכי בשביל זה יעבור הישראל בב"י על החמץ זה לא ניתן להאמר ודבר זה היא עיקר שאם חיוב התשלומין בא מצד החמץ יוקם ברשותו ע"י אבדתו הן מצד ד"ת הן מצד דד"מ אבל מצד אחר אין גרם חיוב ישראל מחייבו בביעור וז"ב לפע"ד. (א) ועוד בר מן דין אף אם נאמר דזה הוי כמו קע"א מ"מ כיון דבשעבוד סמכינן אדעת ר"ת דיוחד לו מהני זה הוי כמו יוחד לו בית אף שלא קנה העכו"ם המקום דל"מ לד' הפר"ח שסובר דלר"ת דיוחד מהני אף אם לא יוחד ועשה בעצמו מחיצה יוד אף שלא בפני עכו"ם שרי משום דאינו מצוי בידו כ"ש בנ"ד דמהני ואף לדעת הב"ח והאחרונים הסכימו עליו דל"מ מחיצה שלא בפני העכו"ם ה"ט כמ"ש הב"ח דדלמא העכו"ם אינו חפץ רק שיהי' ברשות ישראל משא"כ בנ"ד. ועוד י"ל סברא אחת להקל בנ"ד ע"ד החידוד והו"א לכאורה בנ"ד והוא דהנה מריש הוי קשיא לי על הך דפחז"ה וברמב"ם וש"ע סי' קצ"ד דישראל שקנה קרקע מעכו"ם ונתן דמים ולא קיבל שטר דדינא דכל המחזיק בהם זכה בהם וטעמא מבואר שם דעכו"ם מכי מטא זוזי לידא איסתלק לי' ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' ומש"ה הוי הפקר דש"מ דאף שהישראל לא קני אפ"ה העכו"ם אינו יכול לחזור מהמקח דלגבי עכו"ם הוי קנין גמור בכך לענין דנפיק מרשותי' והוי הפקר וכן מבואר להדיא ברא"ש שם וע"ש ומדוע בישראל שקנה מישראל קרקע בכסף בלא שטר באתרא דכתבי שטרא דאינו קונה כלל כמפו' פ"ק דקידושין ושניהם יכול לחזור בהם וגם לא הוי הפקר כלל רק הדרי' למריא הא בתרווייהו טעמא דלא קני משום דלא סמכא דעתי' דהלוקח בלא שטר ומצאתי שהעיר בזה שם בס' נה"מ וכתב שם לתרץ בטעמא דמלת' דבשלמ' בישראל מישראל כיון דהמוכר יודע שאין הלוקח קונה בכסף לבד משום דל"ס דעתי' גם הוא לא גמר ומקני מש"ה הדרי' למרי' משא"כ בישראל מעכו"ם אף שהישראל הלוקח ל"ס דעתי' ולא קני מ"מ העכו"ם א"י מזה וגמר ומקני מש"ה הוי הפקר. והנה בעכו"ם שקנה קרקע מישראל בכסף בלא שטר דלא קני הוא ג"כ מטעם דל"ס דעתי' דעכו"ם דאף דטעמא שאין העכו"ם קונה בחזקה בלא שטר הוא משום אלמותו דעכו"ם שלא יחזיק בשל ישראל בחנם אבל בכסף בלא שטר ל"ש ה"ט וטעמא דלא קני בכסף בלא שטר הוא משום דל"ס דעתי' והמעיין בה"ה וכ"מ בפ"א מה' מכירה וזכיי' ובסמ"ע יראה שכן הוא. והנה בס' מק"ח תמה על המ"ב שכ' דקנין כסף מהני בחמץ לכ"ע משום דבגילוי דעתא סגי ותמה עליו משום דאף דזו סברא טובה לומר דמשום שלא יעבור בב"י גמר הישראל ומקני מ"מ במכר בעינן דעת שניהם ואין הכותי גומר וקונה ואף דשוב הוי הפקר כיון שהישראל המוכר גמר ומקני מ"מ בענין חמץ ל"מ הפקר והאריך בזה וא"כ בנ"ד שבודאי ג"כ הישראל גומר ומקני הקרקע ג"כ בכדי שלא יעבור בב"י על החמץ המונח ברשותו ואף שהעכו"ם ל"ס דעתיי לקנות הקרקע בלא שטר מ"מ הוי הקרקע הפקר אלא שמש"ס פ"ק דב"מ בשמעתתא דחזר ולקחה מבעלים הראשונים מוכח דאף במקום שיש סברא טובה דהמוכר גמר ומקני כל של"ס דעתי' דלוקח לאו כלום הוא וצ"ל דאף דרוצה לגמור ולהקנות מ"מ כיון שיודע שהלוקח ל"ס דעתי' לא גמר ומקני ויש לדחות ואכמ"ל. אמנם בנ"ד כיון שהמוכר לא ידע כלל אם לא חתם א"ע על השטר וסבר דשטרא מעליא הוי בודאי גמר ומקני אף שהלוקח ל"ק מטעם שאין זה שטר וכיון שאם לא הי' שטר כלל לא ה' קונה מטעם דל"ס דעתי' ה"ה בשטר פסול אף דלא ידע העכו"ם מזה ולא שייך ה"ט מ"מ לא חלקו חכמים מ"מ עכ"פ המוכר הישראל גמר ומקני ואף אם נאמר דהוי הפקר משום זה כמ"ש הנה"מ רס"י קצ"ד מהך מאי אפשי מ"מ כיון שעכ"פ החמץ נימכר לו ע"י כסף ונקנה לגמרי להעכו"ם מאי איכפת לן שחמצו של עכו"ם ברשות הפקר והישראל קיבל אחריות פשיטא דאין עובר עליו הישראל בב"י כמו בחמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם והישראל קיבל עליו אחריות דאינו עובר כן ה"ה אם הוא ברשות הפקר. אמנם באמת הראיה שהביא הנה"מ שם מהך דאי אפשי תמוה דהא זה הוא שיטת ר"ה גאון בס' המק"ח והרשב"ם בב"ת דקל"ח דהיכא שהמוכר גמר ומקני אף שהלוקח לא רצה לקנות מעיקרא כלל הוי הפקר אבל התוס' וכל הקדמונים חלקו עליהם דבזה הדרי' למרי' משום הך טעמא דאיתא התם בכריתות דכי יהיב אינש אדעתי' דליקבלי מיני' והביאו ראיה מהך חמרא דרב ספרא בהגוזל וא"כ אדרבה משם ראיה לסתור דאף דהמוכר או הנותן גמיר ומקני כל שהלוקח או המקבל אינו רוצה לזכות הדרי' למרי' אלא שלענין הדין עכ"פ צריך לחלק בין הך דאי אפשי להך דנכסי עכו"ם ה"ה כמדבר דאל"כ אינו מובן דברי הש"ס אמאי הוי הפקר דאף דעכו"ם מכי מטא זוזי לידי' איסתלק מ"מ הא לא נסתלק רק אדעתא שיזכה בה הלוקח ולא אדעתא דכ"ע וכמו בהך דא"א לשטת התוס' וסייעתם וכמו בהך דרב ספרא וע"כ צריך לחלק או בין מכר למתנה או דשאני התם בהך דא"א משום דהמקבל אינו רוצה לזכות אבל בהך דנכסי עכו"ם הוא רוצה לקנות אלא דל"ס דעתי' מ"מ בין כך וב"כ דברי נלפע"ד נכונים בגוף הדין דכיון דהישראל המוכר בנ"ד גמר והקנה רק העכו"ם ל"ק משום דל"ס דעתי' עכ"פ דמי ממש להך דנכסי עכו"ם דהוי הפקד וז"ב אלא שתמוה מאד על הנה"מ שהביא ראיה לסתור:
והנה האחרונים ז"ל בתשובותיהם האריכו בענינים אלו אם לצרף היתר מחמת הביטול מחמת שעכשיו כולם מבטלים החמץ בנוסח כל חמירא ול"ש הערמה ולא ראיתי להאריך בזה בנ"ד ל"מ אם נאמר דהקנין הי' קנין גמור רק דהחשש הוא משום חמצו ש"ע באחריות ורשות ישראל כיון לא קנה הקרקע פשיטא דאין הביטול סניף להקל דהא בחמץ כזה לא מהני ביטול כמ"ש הפנ"י ובתשו' ש"א אלא אף נאמר דבקנין חמץ נמי יש לפקפק מ"מ הי' מקום לכאורה לומר היפך ממ"ש התוה"ש דהיכא דהי' סבור שהמכירה הי' כדין מהני הביטול והסברא נותנת לדין להיפך דבזה ודאי הביטול לאו כלום היא. כיון שהי' סבור שמכרו א"כ לא הי' בדעתו לבטלו אחר שאינו שלו ואף שהי' בטעות ושלו הי' מ"מ לא הי' דעתו לבטלו. ולכאורה יש לדמות זה להך סברא דאמרינן בס"פ אין בין המודר אליבא דר' יוסי דלא נפיק מרשותי' קודם דאתי לרשות זוכה אעפ"כ אם הפקרו קודם לנדרו מותר משום דאין דעתו על מה שהפקיר וה"ה בנ"ד. אלא די"ל דש"ה דאף עפ"י האמת נפיק קצת מרשותו דאם הי' זוכה בו אחר קודם שחזר בו הי' מהני אבל במה שהוא עפ"י האמת שלו לא אמרינן הכי וראיה מש"ס ב"ק דק"ב דאידחי התם טעמ' דר' אבא דכל המקדש אין דעתו על כסות אשתו ובניו ואכתי מצד הסבר' יש לומר דאחר דבדעתי' הי' הדבר בהחלט שכבר מכרו פשיטא דלא הי' בדעתו לבטלו. הן אמת שהראיה מס"פ אין בין המודר שכתבתי למעל' ליתא דהא רבא דחי לה התם מהך דמקצתן לראשון ואף דלפרש"י שם לא דחי רבא הך מילתא מ"מ המעיין יראה שפרש"י שם הוא תמוה מאד ואין לפ' בהסוגי' אלא או כפי' הר"ן או כפי' הרא"ש שם וב"כ וב"כ אידחא לה הך סברא ואף שבש"ס שם לקמן קאי כל הסוגיא דטעמ' דר"י משום דהפקר כמתנה וכיון שכן צ"ל כהך תי' דלעיל דאין דעתו על מה שהפקיר מ"מ הא כ' הר"ן דכל הך סוגיא אידחא לה מכח הך דרבא וכ"כ עוד הר"ן דמ"ו ע"ב. ובאמת הך דאין דעתו על מה שהפקיר והך דאין דעתו על כסות אשתו ובניו שבב"ק תרווייהו ר' אבא קמשני להו ואידחא לה בשתי המקומות אלא שאעפ"כ מצד הסברא לענין הדין דבריו נכונים דאף לפי פי' הר"ן י"ל דשאני התם בהך דמקצתן לראשון די"ל דמש"ה שני קונה הכל משום דידע דאין במתנת הראשון ממש וידע הדין ומש"ה דעתו על מה שנתן כבר וכן בהפקר אם נימא דלא הוי יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה משא"כ כאן כיון דבאמת סבר שנמכר כדין אלא דלפי פי' התוס' בשם ר"ת והרא"ש בפי' קמא שם בהך דמקצתן לראשון א"כ נידון זה ק"ו מהתם דהא התם באמת הראשון קנה ואפ"ה אמרינן דלשני נתן גם מה שנתן לראשון אלא שהמעיין יראה ששטה זו דחוקה היא מאד ובלא"ה לשטת הרמב"ן והריטב"א בד' הרמב"ם בהך דכולכם מקודשת דאין הנכריות ג"כ מקודשת משום דבדיבור כולל כולם ע"כ א"א לומר כשטתם דא"כ בלא"ה דאם עמד חתר בל"ז שני לא קנה כיון דנתן לו כל הנכסים בדיבור ומקצתן כבר אינן ניקני' שכבר נתנם לראשון והשטה המחוורת היא שטת התוס' והרא"ש בפי' בתרא וכ"ה שטת הר"ן ושפיר איכא למימר דהיכא דהי' סבר שנמכר כדין לכ"ע אינו בכלל הביטול אלא הך סברא לחלק בין הפקר לנ"ד משום דבהפקר אף אליבא דר"י נפק מרשותו במקצת דהא אם זכה בה אחר קודם שחזר בו המפקיר מהני זה אי אפשר לומר לפי פי' הר"ן וסייעתו הנ"ל דא"כ לא הקשה הש"ס מידי מהך דמקצתן לראשון ולפי שיטתם אלא שלענין דינא בלא"ה לא כ"מ דסניף דביטל בודאי לא מהני ובשהגם דכבר האריך בתשו' פנ"י וכל האחרונים נמשכו אחריו דהחמץ הזה אינו בכלל הביטול כיון שדעתו לזכות בו אחה"פ כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' ע' ובביטול והפקר בעינן דוקא פיו ולבו שוין כמבואר בש"ס ס"פ אין בין המודר מפני הרמאין וכמו שפירשו הראשונים ז"ל וכ"כ הר"ן ריש פסחים וכ"כ הרמב"ן בחי' ריש פסחים. וראיתי בס' פרמ"ג סי' תמ"ח דמסיק שא"צ פיו ולבו שוין כענין הביטול ואף כשלבו בל
**((א
) ואני העירותי זה כביר על דברי המק"ח הנ"ל מדברי הש"ך חו"מ בסי' רמ"ח עש"ה ודו"ק.)** עמו מועיל ביטול והפקר וז"א כנ"ל ומ"ש ראיה מירושלמי דשבועות לא ראה הד"מ בסי' תמ"ה שכ' בשם הא"ז דמותר להפקיר חמץ קוה"פ ע"ד שיזכה בו אחה"פ והביא ראיה מירושלמי והרואה שם יראה שכיון לירושלמי דשבועות הנ"ל והד"מ כ' שאין לסמוך ע"ז והא"ז הנ"ל הובא בקצרה בהג"א פכ"ש ומצאתי בתשו' רדב"ז ח"ג סי' תל"ו שנשאל אם מותר לעשות כן להפקיר חמץ קוה"פ ולזכות בו אחה"פ ושיש שהורו להתיר והשיב שהמתירים סמכו על הירושלמי דשבועות הנ"ל ודחה היא דבריהם ומחלק בין איסור שבועות לאיסור חמץ וכ"ז הי' בהעלם מהפרמ"ג הנ"ל. ועוד דהא מדברי הרמב"ן בחי' פכ"ש שהעתקתי למעלה מוכח להדיא דאף הפקר גמור לא מהני להתיר החמץ אחה"פ ע"כ אין מזה אפי' סניף להקל לפע"ד. אמנם ממ"ש למעלה בהנאה פשיטא דיש להקל דהא אף בחמצו של עכו"ם ברשות ואחריות ישראל הסכימו האחרונים דעכ"פ מותר בהנאה אחה"פ ואף באכילה יש לצדד להקל בהפ"מ כזה מחמת הני טעמי דכתיבנ'. אמנם למעשה חלילה לסמוך עלי עד שיסכים אתי א' מחכמי הדור המפורסמים. והסכים על ידי הגאון ראבד"ק בראד שבהנאה ודאי מותר ואף באכילה אם היא הפ"מ יש להתיר מטעמא דכתיבנא.