אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה יז

תשובה טז

סקאלא יום ב' י"א טבת תרכ"ה. אשר שאלתני ידיד נפשי אודיעך דעתי במי שהוא חצי עבד וחצי ב"ח אם חייב בק"ש וכיצד יצא יי"ח אם יוכל לקרות ק"ש וברכותיה כשאר אנשים ויצא בה יי"ח. או שצריך לשמוע מישראל אחר:

זאת תשובתי כבר ראית מה שהשיב בתשו' חס"ל שחיבר יד"נ הגאון אבד"ק בוטשאטש בסי' ח' ע"ד גיסו מח' הגאבד"ק זלאטשיב. שד' גיסו הנ"ל נוטה שאם חייב בק"ש איי"ח בברכת ק"ש ע"י עצמו כמו שאמרו לענין תקיעת שופר דאף לעצמו אינו מוציא משום דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חירות רק שנראה לו דפטור מק"ש והוכיח מד' הירושלמי פ"ג דברכות דקאמר טעמא דנשים פטורות מק"ש מדכ' ולמדתם וגו' בניכם ולא בנותיכם ועבדים מנ"ל דכ' שמע ישראל וגו' ד' אחד מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו שני אדונים וקשיא לי' דל"ל קרא מיוחד ות"ל מקרא דלה לה מאשה דכל מצות שאין האשה חייבת בהן גם עבדים פטורים כדפריך הש"ס ריש חגיגה ד"ד על ר"ה ומשני רבינא התם ל"כ אלא לח"ע וחב"ח וא"כ גם כאן עכצ"ל הכי. ואח"כ כ' דלפי מ"ש הש"ס שם דלפי משנה אחרונה חשוב ח"ע וחב"ח אין לו אלא אדון א' כיון שכופין את רבו לשחררו וחייב בראיה א"כ הה"נ דחייב בק"ש עכ"ד הגאבד"ק זלאטשוב. וגיסו הגאון בעהמ"ח הנ"ל האריך להשיב ע"ד גיסו הנ"ל דאם היה חייב בק"ש פשיטא דמוציא א"ע בק"ש ול"ד לתק"ש אלא דפטור מק"ש והאריך בזה בפלפול רב ועצום. והנה כי חביבים עלי דברי הג' המחבר הנ"ל. אולם האמת אהוב מהכל ובתורה דכתיב בה אמת אין מחניפים לש"א כמ"ש הרא"ש בתשו' ויען כי מלאכת שמים לא אוכל להעלים דברי. כי דברי הג' הנ"ל בתשובה זו לא ישרו בעיני. ובמה דסיים אפתח במה שעמד ע"ד רש"י בערכין ד"ב ע"ב במ"ש בד"ה מי שח"ע וז"ל אבל עבד גמור פטור דכתיב אל פני האדון מי שאין לו אלא אדון א'. והפליא ע"ז דהא ש"ס ערוך הוא ריש חגיגה דעבד גמור בלא"ה פטור מגז"ש דלה לה מאשה ומשתאה הרב הנ"ל שלא העיר בזה שום א' מהמחברים ז"ל ותי' דברורן של דברים הוא עפ"י דברי התוס' בב"ק דפ"ח דהא דגמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לפחות במצות שהאשה חייבת בהם אבל לא לגרועו מאיש עכ"ד וא"כ לענין מצות ראיה דכתיב זכורך גם עבד בכלל זכורך. וא"כ מאי פריך הש"ס ריש חגיגה ות"ל מלה לה מאשה הא לא ילפינן מאשה להקל. ותי' דדברי התוס' הנ"ל אינם רק לרבא דס"ל דלאיסורא אקשינהו ולא להיתרא כמ"ש התוס' ביבמות ד"ח ד"ה רבא וה"ה לגז"ש אבל לשאר אמוראי שם ביבמות ורבינא מכללם שם ביבמות דלא ס"ל כרבא ל"א כן. ומש"ה שם בחגיגה הסוגיא אליבא דרבינא שפיר פריך משום דס"ל דהג"ש לכל מילי הן לחומרא הן לקולא ומש"ה רש"י בעירוכין אתי אליבא דרבא ואליבי' צריך קרא לעבד גמור דלא נפ"ל לפטור מגז"ש דלה לה. ע"כ כ' דגם גבי ק"ש יש לחייב מסברה גם עבדים בקבלת עמ"ש ומנשים לא ילפינן לרבא לפטור ע"כ י"ל דקרא דמייתי בירושלמי לעבד גמור אתי ולעולם ח"ע וחב"ח חייב כמו בכל המצות אלא שכיון שהרמב"ם פ' דח"ע וחב"ח פטור מראיה ה"ה לק"ש עכ"ד:

ובמחכ"ת כל דבריו אלו נאמרו שלא בהשגחה. דפשיטא דאין חולק על הא שאמרו בש"ס בכ"ד אין היקש למחצה ואין גז"ש למחצה וילפינן מינייהו חומרא וקולא וגם בהיקשא דחמץ ומצה ילפינן בפכ"ש חומרא וקולא כדאי' התם ושטר שחרור דמועיל בעבד דהוא קולא ילפינן מגז"ש דלה לה וכ"מ להדיא מדברי התוס' בפסחים דכ"ד ד"ה אמרת והתוס' ביבמות כ' וז"ל דקסבר דלענין איסורא הוא דאקשינהו רחמנא דבהכי איירי קרא ולא לענין היתרא ע"כ. וזהו טעמא דרבא לפ"ד התוס' אבל בעלמא אין היקש למחצה וגז"ש למחצה הן לחומרא הן לקולא (א) ועמ"ש בחיבורי ישי"ע ביבמות ריש דט"ז ובדנ"ב ע"ב תירוצים נכוחים על קו' התוס' שבד"ח הנ"ל. אמנם מדברי התוס' שבב"ק הנ"ל טעמא אחרינא איכא בהו. עפ"י מה שהקשה בס' טורי אבן בחגיגה שם דמנ"ל להש"ס למילף מגז"ש דלה לה דכל מצוה שאין האשה חייבת אין עבד חייב והא האי קרא דחופשה לא ניתן לה בשפחה כתיב ועבד זכר מנ"ל דלמא עבד חייב בכל המצות כזכרי ישראל ותי' דאי לא רבי קרא לחייב עבד ושפחה במצות ממילא הוי פטורי דהתורה רק לישראל נאמרה אלא דמגז"ש דלה לה נפ"ל דשפחה חייבת במצוה שהאשה חייבת ועבד נפ"ל מק"ו משפחה דבמצות שהשפחה חייבת כ"ש עבדי אבל במצוה שאין אשה ושפחה חייבין גם העבד פטור משום דיו לבנו מן הדין להיות כנדון עכ"ד הט"א שה. וכ"כ שם הג' בעל ט"א בקונ' אבני שוהם שלו שם בריש חגיגה באריכות. וזה כוונת דברי התו' בב"ק הנ"ל דמלה לה לא ילפינן לקולא משום דלה בשפחה כתיב ועבד משפחה ל"ג להקל. ולפלא בעיני שהג' ט"א לא הביא ד' תוס' אלו אלא בס' כפות תמרים בר"ה דכ"ט כ' בקצרה ככל דברי הט"א הנ"ל והביא ד' התוס' דב"ק הנ"ל. וא"כ לכ"ע ל"א גז"ש דלה לה להקל ולא תליא כלל בפלוגתא דרבא ומחלוקותו. וע"כ הא דפריך בריש חגיגה על ר"ה ות"ל מלה לה מאשה היינו נמי כמ"ש הט"א שם דלולי קרא מצד הסברא ממילא עבדים פטורין ממצות ראיה וכה"ת דלאו בכלל ישראל הם. ומ"ש בעל חס"ל דהם בכלל זכורך הוא תמוה מאד דהא ודאי דכל בני נח פטורים מראיה כמו שדרשו בש"ס דגנך ולא דגן עכו"ם וא"כ ה"ה לעבדים וע' בפי' הרע"ב ריש חגיגה שכ' דכתיב בבא כל ישראל ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו ע"ש וכ"כ הרמב"ם בר"פ ב' מה' חגיגה ע"ש. וע' בתוס' פסחים ד"ט סע"א ובכמה דוכתי רק דבכל המצות שהאשה חייבת נתרבו עבדים מג"ש דלה לה ובעיקר התמי' שתמה הרב בעל חס"ל ע"ד רש"י בערוכין הנ"ל וכ' שמשתאה על שלא העיר בזה א' מהמחברים הנה באמת העיר ע"ד רש"י אלו המגיה במל"מ בפ"י מה' מלכים. ותורף תירצו הוא ג"כ עפ"י דברי התוס' דב"ק דלקולא לא נאמרה גז"ש דלה לה. רק שכ' דהמקשה בחגיגה הי' ס"ל דלא כד' התוס' אמנם כיון דמסיק שם דלמשנה אחרונה ח"ע וחב"ח חייב בראיה ע"כ קרא דאדון

**((א

) התוס' בקידושין ד"ג רע"ב כתב וז"ל וי"ל דרבוי קניינים גמרינן מהיקשא ולא מיעוט קניינין דכה"ג אמרינן בפ' כ"ה תלתא קראי כתיבי בדם חד לאפוקי מנותר וחד למיעוטא ממעילה וחד מטומאה ובפ' ב"ש יליף נותר חילל חילל מטומאה וא"כ אמאי צריכי תרי קראי חד לנותר וחד לטומאה אלא לאו משום דלא נאמרה גז"ש דחילל להקל אלא להחמיר ע"כ וע"כ צ"ל דכוונתם דע"כ לא אמרינן אין גז"ש למחצה ואין היקש למחצה רק לדון כל החומרות מאחד לחבירו או כל הקולות אבל אם מצאנו איזה היקש ונוכל לחלק בהיקש האחר שבאנו ללמוד זה מזה באיזה סברא ל"א אין גז"ש והיקש למחצה ועלה על לבי דבהאי סברא יש ליישב דברי רש"י במה שתמהו עליו התוס' בקידושין די"א ע"ב דעל הא דאיתא התם אמר ר"י אמר ר"א כל כסף האמור בתורה כסף צורי פריך הש"ס והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן שבועות הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ומשני התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומאי כלים דבר חשיב אף כסף ד"ח כך כתב רש"י הגירסא בשם רבותיו ופי' דבריהם שהדינר היא מטבע הפחיתה שבצורי ופירכא מדקתני שתי כסף שהן מעות ותירוצא מה כלים ד"ח אף כסף ד"ח ומעה ד"ח היא והקשה רש"י עליהם כמה קושיית וקושיא א' הוא דא"כ דכל כסף האמור בתורה דינר היא היאך אתיא הך היקשא ומפקי' ליה הא כי אתא היקשה לאשמעינן מה כלים שנים אף כסף שנים היא דאתא ותמהו ע"ז בתוס' שם וכתב דלא ק"מ דאין היקש למחצה וכי היכא דגמרינן מני' שנים גמרינן נמי מני' ד"ח עכ"ד ולפי האי סברא דברי רש"י נכונים דהא היקש הראשון דמה כלים שנים אף כסף שנים ע"כ בא להקל על הנתבע דבלא"ה היה מחויב אף בכסף א' כמו שכתב רש"י בסוף ד"ה ותנן וכללא הוא בזה דתפשת מרובה לא תפשת דא"כ אין לדבר סוף וכן כתב בהדיא הריטב"א שם בפי' רבותי' של רש"י והאי היקש דבעי לאקשוי' דמה כלים ד"ח אף כסף ד"ח היא חומרא לנתבע דסד"א דהוי דינר כמו סתם כסף קמ"ל דבשני מעין נמי חייב כמו דמפורש בתוס' בסוף הדיבור ועיין בחי' מהרש"א שם וכ"כ בהדיא בחי' הריטב"א שם וא"כ יפה הקשה רש"י דבכה"ג ל"א אין היקש למחצה ובפרט להוציא ממשמעות הקרא ודו"ק. ובזה היה מקום אתי לכאורה ליישב קושיית השואל בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קצ"ה אמה דאמרינן בש"ס בבא מציעא ד"ו עשירי ודאי ולא עשירי ס' והקשה דא"כ אמאי ס' בכור אסור בגיזה ועבודה הא גמרינן בש"ס בגז"ש עברה עברה בכור ומעשר ואין גז"ש למחצה וניליף נמי מה מעשר עשירי ודאי ולא עשירי ס' אף בכור כמי בכור ודאי ולא בכור ס' וע"ש בתשו' הנ"ל סי' קצ"ו קצ"ז מה שהאריכו בזה אכן לפי הסברא הנ"ל יש לישב ולומר דהגז"ש הלז לא נאמרה בש"ס מעילה די"ג ובכורות דל"ב אלא לחומרא וכן בזבחים דל"ז לענין תמורת מעשר דאין קרב תמים עד שיפיל בו מום וכן בזבחים ד"ט דלענין פסח בשאר ימות השנה שקרב שלמים אם רצה להקריב אותו לבכור או למעשר ולא להביא נסכים ילפינן לחומרא גבי מעשר דזה מעשר ואין אחל מעשר וילפינן לזה הגז"ש דעברה עברה לענין בכור ואע"ג דיש בזה ג"כ צד להקל כמו דנתבאר בש"ס שם מ"מ כיון דצריך להביא נסכים וא"כ ממילא לאו בכור ומעשר הוא שאין טעין נסכים אבל לענין הילפיתא דלגמרי לקולא אפשר לומר ע"פ דברי התוס' בקידושין ד"ג הנ"ל דאין אומרים בזה אין גז"ש למחצה. אולם באמת ראייתם שם מזבחים דמ"ה הוא תמי' מאוד למעיין ועיין בתוס' חולין דקי"ז ע"א ד"ה חד למעוטי ולזה כיון הג' מהרי"ב בהגהותיו ועיין בתוס' זבחים דמ"ו סע"א ועיין בתוס' יומא ד"ס סע"א. וסברתם ביומא שם הוא סיוע לסברת הפ"י בקידושין ד"ג שם וסברא זו צריך בקיאות בש"ס ואני לא באתי לידי מדה זו רק מה שעוררו רעיוני בהשקפה ראשונה (ועיין בש"ס קידושין ד"כ ע"ב וברש"י ד"ה או דלמא ובתוס' שם ד"ה גאולתו ובחה"ר שם בשם הראב"ד ובריטב"א בשם הרמב"ן ובספר פני יהושע) ובעיקר הדין שנסתפקו הגדולים אי חצי עבד וחצי ב"ח חייב בק"ש כבר התעורר בזה הגאון בעל פמ"ג בקונטרס נועם מגדים להביא הירושלמי הנ"ל והשאיר בספק.)** בעבד גמור הוא והיינו כמ"ש התוס' בב"ק הנ"ל ע"ש אמנם דבריו תמוהים וכבר תמה עליו הג' מהרע"א בתשו' קע"ז ובלא"ה הא משכחת לה דלא כפינן אף למשנה אחרונה כמ"ש התוס' בגיטין דמ"ב ע"א והראשונים שם. אמנם בלא"ה מ"ש דא"א לפטור עבד מראיה מגז"ש דלה לה משום דלא נאמרה גז"ש זו לקולא כמ"ש התוס' כבר תמהו עליו בנו"ב מה"ת חח"מ סי' י"א. וכ"כ בס' שעה"מ פ"א מה' מילה בשם מורו הרב בעל ב"כ שהשיב על מהר"ש אלגזי והם כדברי הנו"ב ממש וכ"כ בס' ט"א שם בחגיגה ודבריו ברורים הם. וכ"ז דלא כדברי הרב בעל חסל"א שכ' דמצד הסברא הוי עבד חייב בראיה והא ליתא ובד' רש"י בעירוכין הנ"ל לע"ע אין לי יושב אחר רק לומר דהא שכ' רש"י אבל עבד גמור היינו אף ח"ע וחב"ח לפי משנה ראשונה ופי' כן לפי המסקנא דהא דקאמר לאתויי מי שח"ע וחב"ח היינו למשנה אחרונה דוקא. וסעד לדברי יש לי מדיוק דברי התוס' שם בד"ה מי שחציו עבד והמעיין יבין הדבר לאישורו. ע"כ לכאורה דברי הגאבד"ק זלאטשוב נכונים דע"כ הירושלמי דמפ' טעמא דעבדים פטורים מק"ש משום דכתי' ד' אחד ע"כ לח"ע וחב"ח אתי אמנם לפע"ד אאל"כ בד' הירושלמי דבגיטין פ' השולח הלכה ה' איתא בירושלמי. וז"ל מצא מציאה ביום של רבו של רבו. ביום של עצמו לעצמו. ולית מחר בעי ועבדי' לי' למרי'. ומפ' הפ"מ דטעמא קאמר שהרי למחר לעבוד למרי' ואין לו כלום הלכך ביום של עצמו כולו לעצמו ע"כ קידש אשה ביום של מרי' אין חוששין לקידושין ביום של עצמו חוששין לקידושין. ולא כן אמר ר"ח בשם ר' יוחנן מי שח"ע וחב"ח קידש אשה א"ח לקידושיו דכוותי' גירש א"ח לגורשיו ע"כ. ופי' הפ"מ דמייתי ראיה מהא דאר"י בקידושין אם קידש אשה א"ח לקידושין וקאמר התם דכוותה אם גירש א"ח לגירושין ע"כ והיכי משכחת לה גורש הא אין לו קידושין אע"כ דביום של עצמו חוששין לקידושין ואם גורש למחר ביום של רבו אין חוששין לגירושיו ע"כ. והנה הך דר"ח אר"י איתא כמי בירושלמי דפסחים רפ"ח סוף ה"א. ובס' משנה למלך פ"ב מהק"פ הי"ג בסוף דבריו הביא דברי הירושלמי דפסחים הנ"ל ותמה דכיון דקידושין לא תפסי גירושין היכא משכחת לה ובתחלה. תי' שני תירוצים דחוקים. ואח"כ כ' אבל מן הירושלמי דבפ' השולח א"כ כן אלא דס"ל לירושלמי כסברא דדחי גמרא דידן דקאמר קידש ביום של רבו אין קידושין תוספין ביום שלו קידושין תוספין וכו' ע"כ היינו דהמל"מ מפ' הירושלמי דהשולח נמי כפי הפ"מ הנ"ל דקושיות המל"מ הוא ראיית הירושלמי דע"כ ביום של עצמו היא ב"ח גמור אף לענין איסור והיתר וקידושיו קידושין. וביום של רבו הוא עבד גמור אף לענין או"ה ואין קידושיו קידושין והוא כסברא דדחי בגמרא דידן בהשולח היינו הא דקאמר בש"ס דילן דהשולח דמ"ב סע"א אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא בת חורין ודחה איסורא ל"ק וע"ש בפרש"י ולהירושלמי גם לענין איסורא קאמרינן הכי (ולכאורה ק' דא"כ אמאי קאמרינן במתני' לישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח א"י ולהירושלמי יכול לישא שפתה וב"ח וי"ל ואכ"מ) ובס' קצוה"ח סי' רמ"ט הבין בפשיטות דהא דקאמר הירושלמי ולא כן א"ר יוחנן היינו דר' יוחנן פליג. אהא דאמר שם בירושלמי לעיל מזה בסמוך אלא ס"ל לר' יוחנן דאף אם קידש ביום של עצמו א"ח לקידושיו ומש"ה תמה על המל"מ הנ"ל ע"כ כ' שטעות נפל בדפוס בדברי המל"מ והחליף הדברים עליונים למטה ותחתונים למעלה וכ"ז עלה בידו בדוחק ע"ש באריכות ובאמת המל"מ מפ' כפי' הפ"מ הנ"ל ואין כאן ט"ס. וגם בלשון הירושלמי שלפני זה בסמוך דקאמר ולית מחר בעי ועבדי' לי' למרי' פי' הקצוה"ח שם בריש דבריו פי' זר ותמוה דהירושלמי מקשה דמאי נ"מ דמציאתו לעצמו כיון דביום מחר שהוא יום של דבו א"כ צריך למיתבי' לרבו דמה שקנה העבד קנה רבו אפי' מה שקנה בהיותו ב"ח ע"ש ולדבריו נשאר הירושל' בקושיא ולא תי' כלום ומש"ה הק' שם הקצוה"ח דא"כ תיקשי על סוגי' דידן דמ"ב דקאמר נגחו שור יום של עצמו לעצמו והא אח"כ ביום של רבו צריך למיתבי' לרבו והאריך בזה וכל הדברים תמוהים וכי אין כאן כ"מ במה שהוא שלו והא יכול לעשות בו אז כחפצו לאכלו וליתנו במתנה למי שירצה או ליתנו במתנה ע"מ להחזיר לו ביום שלו וככה יעשה תמיד ועוד יש לדחות דבריו בכמה אנפי'. אמנם כוונת הירושלמי הוא כפי' הפ"מ הובאו דבריו למעלה שהוא סייעתא ולא קושיא ועד"ז הוא פי' הירושלמי בהא דקאמר ולא כן אמר ר"ח בר"י הכל כפי' הפ"מ וכמ"ש למעלה וכיון ששטת הירושלמי הוא דלכל מילי ביום שלו הוא ב"ח גמור וביום של רבו הוא עבד גמור א"כ אין לפרש בדברי הירושלמי דברכות הנ"ל דיהיב טעמא לח"ע וחב"ח דלהירושלמי ביום שלו הוא ב"ח גמור ואין לו אלא אדון א' וחייב בק"ש וא"כ טעמא דירושלמי ג"כ אינו ביום שלו וביום של רבו הוא עבד גמור ופטור מן ק"ש אף בלא טעם הירושלמי רק מג"ש דלה לה מאשה. ועוד כראה דליכא לפרושי כן בירושלמי דברכות דטעמא דקיהיב התם הוא לח"ע וחב"ח כמו בטעמא דקאמר בש"ס דחגיגה דילן ד"ד דהא בש"ס דילן בחגיגה שם קאמר דיקא נמי דקתני ועבדים שאינם משוחררים מאי שאינן משוחררים אילימא שאינן משוחררים כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו שאינם משוחררים לגמרי ומאי נינהו מי שח"ע וחב"ח ש"מ ע"כ וכיון דהתם בברכות קתני עבדים סתמא ול"ק שאינם משוחררים ש"מ דבעבדים לגמרי מיירי ולא במי שח"ע וחב"ח ואף דלפמ"ש למעלה ע"כ דלהירושלמי ל"מ ליה הך דיוקא דדייק בש"ס דינן מדקתני שאינן משוחררים דהא להירושלמי ח"ע וחב"ח ביום ש"ר אינו משוחרר כלל כמו עבד שאינו משוחרר כלל מ"מ לפמ"ש למעלה בלא"ה אא"ל דטעמא דד' אחד דנקט בירושלמי לח"ע וחב"ח קאתי דלהירושלמי ביום ש"ר דינו כעבד לגמרי וביום ש"ע דינו כב"ח לגמרי רק שנתבאר בזה דאף אם נאמר דהירושלמי דברכות לח"ע וחב"ח קיהיב טעמא דידי' ע"כ הש"ס שלנו חולק בזה על הירושלמי דאם נאמר דסובר כירושלמי א"כ ק' דהו"ל למיתני במתני' בברכות נמי עבדים שאינם משוחררים לרבות ח"ע וחב"ח דפטור מק"ש משום שיש לו אדונים כמו דקתני בריש חגיגה מטעמא דקאמר התם אע"כ דלש"ס דילן ח"ע וחב"ח חייב בק"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן. אמנם בעיקר דברי הירושלמי דברכות הנ"ל דקיהיב טעמא דעבדים פטורים מק"ש משום שיש לו שני אדונים ובתלמודן ל"ק טעמא נראה דקסמיך אטעמא דלה לה מאשה דזה הטעם פשוט כדפריך בריש חגיגה נראה ע"פ מ"ש בס' פנ"י שם בברכות ד"כ על הא דפריך שם בש"ס על נשים ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג הוא כו' ובירושלמי קאמר טעמא דכתיב ולמדתם וגו' בניכם ולא בנותיכם משום דהירושלמי ס"ל דטעמא דנשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג הוא משום דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד וא"מ והיינו דא"מ מינייהו בבנין אב דבדכוותייהו קממעטי אבל ק"ש דאיכא למילף מינייהו בק"ו משום דאית ביה מלכות שמים שפיר ילפינן מינייהו מש"ה צריך מיעוטא דבניכם כו' אבל תלמודא דידן סובר כמסקנא דפ"ק דקידושין דכל מ"ע שהזמ"ג נשים פטורות הוא מהיקשא דתפלין ואין משיבין על ההיקש מזה ממילא נמעיט גם ק"ש ע"ש. ובמל"מ פ"י מה' מלכים כ' דלא פטרינן עבדים מכל מה שהאשה פטורה רק במ"ע שהזמ"ג בהא ילפינן עבד מאשה בגז"ש דלה לה אבל במה שהאשה פטורה מצד גזה"כ לא ילפינן עבדים לפטור מגז"ש דלה לה ע"ש הלכך א"ש דלהירושלמי דנשים אין פטורות מק"ש מטעם מ"ע שהזמ"ג רק מצד גזה"כ דבניכם ולא בנותיכם לכן הוצרך הירושלמי לפטור עבדים מטעמא שיש לו שני אדונים. אבל בש"ס דילן דפוטר נשים מטעם מ"ע שהזמ"ג ממילא עבדים פטורין מגז"ש דלה לה אלא שלא עלה תי' זה לפני לרצון חדא דאינו דומה לגמרי לד' המל"מ דהמל"מ כ' שם לענין פו"ר דנשים פטורות מפו"ר מדכתיב וכבשוה איש דרכו לכבש ולא אשה וזה הטעם ל"ש בעבדים משא"כ הכא ועוד דבס' שעה"מ פ"א מה' מילה הביא ראיה דלא כד' המל"מ הנ"ל וגם הג' בעל ש"א בקונ' א"מ שלו ריש חגיגה עלה על דעתו לחלק כחילוק המל"מ הנ"ל וחזר ודחאו בטוב טעם ע"ש ועיקר מה שהביאו להמל"מ שחלק בחילוק זה הוא מחמת דברי התוס' שכתב בריש חגיגה ד"ב ע"ב שעבד חייב בפו"ר והקשה המל"מ הא ילפינן לה לה מאשה והאשה פטורה מפו"ר וע"כ הוצרך לחילוקו ואני תמה דלד' המל"מ הקודמים מעיקרא לק"מ דהא כתב המל"מ לפני זה שם ליישב תמיהת המהרש"א מעל התוס' בחגיגה שם במ"ש ועוד פו"ר אכולהו ב"נ כתב אף לכנען ותמה המהרש"א דהא מפורש בסנהדרין דכל מצוה שנאמרה לב"נ אף פו"ר ולישראל נאמרה ולא לב"נ והמל"מ מישב קושייתו בטוב טעם דרש"י פי' בסנהדרין דכל מלוה שנאמרה לב"נ אף שתחלה נאמרה לב"נ מ"מ כשבאו ישראל לסיני ניטלה המצוה מב"כ ונשארה רק לישראל וכיון שמתחלה קודם סיני ניתנה לכל ב"נ ועבדים בכללן כמ"ש התוס' א"כ כשנטלה אח"כ בסיני מכל ב"נ אבל עבדים שניתוספה עליהם קדושה מסיני ואילך דהא חייבים עכ"פ במצות שהאשה חייבת עכ"פ לא ניטלה מהם בסיני דכל מה שהיה חייבים קודם סיני ולפ"ז אין מקום לתמיהתו מה שתמה אכתי יהיה פטורין מפו"ר מגז"ש דלה לה דהא כבר כתבנו בשם התוס' דב"ק דגז"ש דלה לה הוא רק לחומרא ולא לקולא וכתבנו דטעמן דבאמת חופשה לא ניתן לה בשפחה דהוא אשה כתיבא ולא בעבד זכר אלא דלולא דהיה גז"ש דלה לה ממילא עבדים היה פטורין מכל המצות דלישראל נאמרו רק כיון דכתיב בשפחה לה וחייבת בגז"ש דלה לה מאשה א"כ עבד ג"כ חייב בק"ו אבל במה שהאשה ושפחה פטורין ממילא עבד פטור דדיו לבא מן הדין כו' ומש"ה לקולא לא פטרינן עבד מגז"ש דלה לה כיון שלא נאמר רק בשפחה וכיון דבלא גז"ש דלה לה עבד חייב בפו"ר מטעם שכתב המל"מ ממילא ליכא למיפטרי מגז"ש דלה לה. דבזה צדקו ד' הג"ה שבמל"מ. שוב ראיתי בסוף דברי הט"א בקונ' א"מ ריש חגיגה שכ"כ והדברים ברורים ולפ"ז נדחה מ"ש שם בתחלה ע"ד התוס' שנעלם מהם הש"ס דסנהדרין והוא כתמיהת המהרש"א ולפמ"ש אח"כ כנ"ל לא נעלם מהם כלום ותמהני טובא על הגאון נו"ב מה"ת חח"מ סי' י"א שהשואל כ' לתרץ קושיות מהרש"א הנ"ל בקצרה כמ"ש המל"מ והט"א הנ"ל ושמח מאד בישוב זה והנו"ב כתב לו ולשמחה מה זו עושה כי דבריך הם דברים בטלים ע"ש ויפה תמה המהרש"א ואני תמה מאד כיון שהביא שם הנו"ב בתחלת תשובתו דברי הגהת מל"מ שם איך לא ראה דברי המל"מ במקומו שדברי השואל הם דברי המל"מ ממש וגם על השואל אני מתמי' שהוא הביא דברי הג"ה במל"מ ואיך כתב דברי המל"מ בשם עצמו ועכ"פ תי' הנ"ל ע"ד הירושלמי לא עלה לפני לרצון ועוד לפמ"ש למעלה לד' הירושלמי בהשולח מי שח"ע וחב"ח ביום ש"ע דינו כב"ח ממש וביום ש"ר דינו כעבד ממש א"כ אכתי תיקשי ר' הירושלמי ריש חגיגה דקאמר התם טעמא דעבדים פטורין מראייה משום שיש לו אדון אחר כמ"ש שם בש"ס דילן ות"ל מגז"ש דלה לה דאא"ל דאתי לח"ע וחב"ח כמו דמשני רבינא בש"ס דילן דלשיטת הירושלמי אאל"כ כמ"ש למעלה אלא נראה דהירושלמי בברכות וחגיגה נקט דרשא הפשוטה יותר ומצוי כן גם בש"ס דילן כמ"ש התוס' בעירוכין דט"ו ד"ה בכתיבה ובשבת דקכ"ח בד"ה ונתן ובכמה דוכתי כמו שציין שם הגרי"ב וגם בדברי רש"י בעירוכין י"ל כן שמצוי כן בדברי רש"י ומ"מ כיון דבש"ס דילן בברכות ל"ק ה"ט וגם לא קתני במתני' בברכות שאינן משוחררין כדקתני בחגיגה מבואר דמי שהוא ח"ע וחב"ח חייב בק"ש משום צד חירות שבו וז"ב לדעתי בלי ספק ובפרט שנתברר שגם בדעת הירושלמי אא"ל דקרא דמייתי לפטור מי שח"ע וחב"ח אתי אלא כמ"ש ונתבאר למעלה:

ועתה הבא נבא לשאר דברי הרבנים הגדולים הנ"ל שהגאבד"ק זלאטשוב כתב לשטתו דח"ע וחב"ח פטור מק"ש ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל דמ"מ למשנה אחרונה חייב בק"ש דכיון דכופין רבו לשחררו אין לו אלא אדון א' כמו שאמרו בש"ס ריש חגיגה לענין ראייה וגיסו הגאון בעל חסל"א חלק עליו והביא קושיות התוס' שם בחגיגה ד"ד בד"ה לא נצרכה הק' מגיטין דמ"ב דמספ"ל לש"ס במחוסר גט שיחרר אי מקרי אדון ותירצו דהתם כיון דמית לבסוף איגלאי מילתא למפרע דל"ה עומד לשיחרר ומש"ה מספ"ל והרשב"א בגיטין שם תי' דשאני לענין ראיה דטעמא דפטור דכיון שמחיוב לעבוד את האדון לא יעלה לרגל משום ביטול מלאכתו ומש"ה בח"ע וחב"ח למ"א מע"י לעצמו מש"ה חייב בראייה משא"כ לענין קנס וא"כ לתי' הרשב"א ק"ש דומה לקנס שאין טעם הפיטור מק"ש משום ביטול מלאכתו א"כ דומה לקנס. אמנם גם לשיטת התוס' הכי הוא דהא בספר פנ"י בגיטין הקשה על תי' התוס' הנ"ל דלדבריהם מאי פשיט הש"ס התם מהפיל את שינו וסימא את עינו דהא התם לא מת ועומד לשיחרר ומש"ה ודאי לאו אדון הוא. ותי' הרב הנ"ל דלכאורה קשה דאמאי פטרינן לח"ע וחב"ח מראייה למ"ר משום שיש לו אדון אחר הא עכ"פ בצד חירות שבו אין לו רק אדון א' וא"כ אכתי לחייב בראייה מצד חירות כמו דחייב בכל המצות מצד חירות ותי' ע"פ ד' הר"ן בר"פ השותפין דבשעה שנשתמש בו הוי כולו שלו א"כ כולו יש לו אדון אחר ומש"ה א"ש דלמ"א כיון שאין האדון רשאי להשתעבד בו ממילא חייב בראייה משום צד חירות שבו וא"כ לכאורה מה הקשה התו' מגיטין הא שם החצי קנס מצד עבדות ובצ"ע ודאי יש לו אדון אף למ"א עכצ"ל דפסיקא להו דאדוניו דגבי קנס לא מקרי רק אם הוא כולו אדון גם בצד חירות ומש"ה שפיר מקשי וע"ז תי' דכיון דמת ואינו עומד לשיחרר שפיר הוי אדון בכולו ומש"ה שפיר קאמר ת"ש מהפיל את שינו אף דחי ועומד לשיחרר מ"מ שם הוא כולו עבד ובצ"ע אף אם עומד לשיחרר מקרי עבד והאריך להביא ראיות דצ"ע במקומה עומדת אף במקום שכופין האדון לשחררו וא' מראיות הוא דאל"כ למה הוצרך הש"ס בחגיגה דהכל לאתויי ח"ע וחב"ח למ"א נימא דאתי לאתויי מעוכב גט שיחרר דעלמא אע"כ כנ"ל ומש"ה כ' דאף דחייב בראייה למ"א משום צד חירות שבו אפ"ה לענין ק"ש פטור דכיון שיש לו אדון בצ"ע א"י לומר ד' אחד כיון שיש לו אדון אחר במקצתו עכ"ד הרב בעל חס"ל. והנה מה שהביא ראיה דלמה לא מוקי הש"ס בחגיגה דהכל לאתויי מעוכב ג"ש תמהני ולדידי' מי ניחא דא"כ לשטת הרשב"א שהביא בעצמו דטעמא דעבד פטור מראייה הוא משום ביטול מלאכת האדון וא"כ לדידי' ודאי תיקשי למה לא מוקי במעוכב ג"ש שמעש"י שלו וכבר הק' כן בספר שעה"מ בפ"ב מה' חגיגה ונשאר בקושיא ועמ"ש לקמן. אמנם יותר הו"ל להביא ראיה מהא דח"ע וחב"ח אינו מוציא אף מינו בתק"ש ואף לעצמו אינו מוציא ואף למ"א הכי ועכצ"ל דלצ"ע ל"מ מה שכופין את רבו לשחררו וכבר האריך הרחיב בזה בס' ט"א בספ"ג דר"ה וקדמו בזה הפר"ח בסי' תקפ"ט בא"ח דמצד עבדות עבד הוא אף במקום שכופין האדון לשחררו. וז"ב בל' ספק גם מ"ש הרב הנ"ל דהתוס' דמקשי משום דפסיקא להו דאדוניו דגבי קנס לא מקרי רק אם הוא כולו אדון הוא תמוה דמנ"ל להקשות עד שהוכרחו לתרץ בשינויא דחיקא קצת ועיין בסנהדרין דפ"ו בתוס' ד"ה דבר ובכמה דוכתי ובתוס' גיטין ריש דמ"ב ובב"ק ד"צ סע"א גם מ"ש דמש"ה למשנה אחרונה הוי כולו אדון אף לצד חירות ע"פ ד' הר"ן פ' השותפין ליתא לענ"ד ועיין בקצוה"ח סי' קע"א אמנם ביסודן של דברים לענ"ד דדוקא לענין חיוב ופיטור של מצות ואיסורין זה לא תליא באדנות אם אדוניו קרוי אדון או לא אלא בשיחרר תלוי דכל שצריך גט שיחרר עדיין לא נכנס לדין ישראל ומותר בשפחה ופטור ממצות שהאשה פטורה ואף מפקיר עבדו שמע"י שלו למאי דקיי"ל כר"י דצריך גט שיחרר להתירו בב"ח קודם הגט שיחרר דינו לכל מצות ואיסורים כעבד ועיין בספר שעה"מ פ"ב מה' מגילה שתמה על הב"י באה"ע סימן ד' ובספר בית מאיר בסימן ד' סי' י"ב ובח"ע וחב"ח דהיינו שנשתחרר ע"י גט שיחרר מחציתו. הוא אסור בשפחה מצד חירות שבו ואסור בב"ח מצ"ע שבו גם חייב במצות שאין האשה חייבת מצ"ח שבו אבל צ"ע במקומו עומדת אף שכופין רבו לשחררו מ"מ כל שלא קיבל השיחרר עדיין צ"ע שבו במקומו לאיסורין ולמצות. אמנם לענין ראייה למ"ד פטור כיון שיש לו אדון אחר אף שאין לו אדון רק למחצה מ"מ אכתי יש לו אדון אחר ומש"ה אקשי התוס' שפיר מגיטין דבחגיגה קאמר דלמ"א דכופין רבו כיון שמעש"י שלו לא מקרי אדון כלל אף בצ"ע אף דצ"ע במקומו עומדת קודם השיחרר ואסור בב"ח גם אינו מוציא בתק"ש מ"מ לא מקרי אדוניו אדון וא"כ חייב בראייה מחמת צ"ח שבו. ולענין קנס דכתיב יתן לאדוניו מיבעיא להו אי מקרי אדון. וז"ב ואמת ונסתר כל בנינו גם קו' השעה"מ על הרשב"א לק"מ דלא מצי הש"ס בחגיגה לאוקמי ריבויא דהכל אמעוכב גט שיחרר משום דל"ק הרשב"א דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני ביטול מלאכתו אלא במה שפטרה התורה מראייה מהטעם שיש לו אדון אחר זה הוא רק מפני ביטול מלאכתו וכל שמע"י שלו ל"א לן במה שיש לו אדון אחר וא"כ בח"ע וחב"ח חייב בראיה מצד חירות כמו שחייב בכל המצות שהזמ"ג מצד חירות שבו אבל במעוכב ג"ש בלאו טעמא דאדון אחר פטור כיון שכולו מעוכב גנו שיחרר דינו כאשה ופטור מראיה כמו שפטור מכל מ"ע שהזמ"ג ולק"מ ולקו' הפנ"י הנ"ל על התוס' כבר כתב השעה"מ שם תי' מספיק ע"ש נמלא לפי הנ"ל הנה לשטת התוס' דבחי ועומד להשתחרר ודאי לא מקרי אדון א"כ חייב בק"ש מצד חירות שבו אלא אפי' לשטת הרשב"א (והרשב"א הביא כן בשם התוס' ובאמת כ"כ התוס' ריש עירוכין והשעה"מ והחס"ל לא הרגישו) מ"מ כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא ועיין ברמב"ם פ"ד מה' חובל ומזיק הי"א ובפ"ה מה' עבדים הי"א ובהשגת הראב"ד שם עכ"פ חייב בק"ש מספק דהוי ספיקא דאורייתא. ועוד נראה דלמשנה אחרונה ודאי מי שח"ע וחב"ח חייב בק"ש דכבר כתבנו למעלה להוכיח דע"כ ח"ע וחב"ח חייב בק"ש דהא ח"ע וחב"ח לא נכלל בכלל עבדים סתמא ובריש חגיגה דממעט מראייה ח"ע וחב"ח קתני עבדים שאינם משוחררים כדדייק התם בש"ס ד"ד וכיון דקתני בפ"ג דברכות עבדים סתמא וא"כ ממ"נ לשטת התוס' בחגיגה ח"ע וחב"ח חייב בק"ש למשנה אחרונה ולפי שיטת התוס' בעירוכין והרשב"א ע"כ כיון דלא איפשטא בעיין ע"כ ח"ע וחב"ח אף למשנה ראשונה חייב בק"ש ומש"ה קתני עבדים סתמא ועכ"פ מוכרח לכ"ע דמי שח"ע וחב"ח חייב בק"ש בודאי לכ"ע וז"ב לפע"ד:

ועתה הבא נבא לבאר אם הוא יוצא יי"ח בקריאת עצמו או שצריך שישמע מישראל כמו בתק"ש. והנה הגאון בעל חס"ל כ' דפשיטא ליה טובא בל"ס כלל דכמו שיוצא מי שח"ע וחב"ח בכל המצות כאכילת פסח וק"ש כו' ה"ה בברכת ק"ש כו' ודבריו תמוהין דהא ח"ע וחב"ח אינו אוכל בפסח וחייב בפסח אף עבד גמור ועל ק"ש אנו דנין כמו על ברכת ק"ש וא"י למה פלפלו הרבנים הנ"ל על ברכת ק"ש ולא על ק"ש עצמה. והנה הגאון בעל חס"ל כ' דדוקא בתק"ש הוא דאמרינן דאף עצמו אינו מוציא דתק"ש המצוה הוא בשמיעה ולא בתקיעה דהא התוקע לתוך הבור לא יי"ח כשלא שמע קול שופר וטעמא דאיי"ח כששמע קו"ש מגברא דלאו ב"ח משום דהוי כאלו לא שמע קו"ש וראיה דאל"כ קשה לד' ראב"ש שהביא הש"ל דל"א שומע כעונה במקום שא"י לענות דכל שאינו ראוי לבילה כו' ובהג"א פ"ק דחולין מסתפק באלם ששוחט אי יוצא בשמיעת הברכה מאחר מה"ט וק' לדידהו דהא מפורש בש"ס דח"ע וחב"ח אינו מוציא לעצמו ויוצא בתקיעת אחר אלמא דבתק"ש לאו משום שומע כעונה הוא רק המצוה בשמיעה דוקא ומש"ה ח"ע וחב"ח אינו מוציא לעצמו דל"א צ"ע התוקע ומוציא צב"ח השמיעה משא"כ שאר מצות עכ"ד. הנה קושייתו ע"ד ראב"ש והג"א וכבר קדמו השאגת אריה סי' ואו. וגם כ' לתרץ דשאני בתק"ש דמצותו בשמיעה ולא בתקיעה וכ"כ הרא"ש בשם בה"ג דמש"ה מברכין לשמוע ולא לתקוע ובתוקע לתוך הבור כשהוא עומד על שפת הבור אף הוא עצמו לא יצא ע"ש. וה"ז ככל דברי החסל"א הנ"ל. אלא שהש"א חזר ודחה דמצות תק"ש ע"כ בתקיעה נמי תליא דהא תנן השומע מן המתעסק ל"י וגם השומע ממי שא"מ בדבר ל"י. וא"א דבשמיעה לבד נגמר מצותו למה לא יי"ח ע"ש. והנה להא דשומע ממי שאינו ב"ח ל"י הי' אפשר לומר כמ"ש החס"ל דהוי כאלו לא שמע קו"ש אבל אכתי הראיה שהביא השאג"א מהשומע מן המתעסק דל"י הוא ראיה מוכרחת דמה לי לכוונת התקוע כיון דבשמיעה תליא מילתא בלבד די בכוונת השומע א"ו דבתקיעה נמי תליא. וגם בס' כפות תמרים בר"ה דכ"ט בד"ה חש"ו הוכיח מהא דחש"ו א"מ רבים יי"ח דהמצוה אינו בשמיעה לבד רק גם התקיעה הוא מחלקי המצוה. ואע"ג דחזר ודחה ודחק בטעם הדבר ותמהני דמהא דבעינן נמי כוונת משמיע איכא ראיה ברורה כמ"ש השאג"א. והא דהקשה מד' הרמב"ם פ"א דשופר מ"ש בשופר הגזול כבר כתבתי בתשו' ליישב ואכ"מ. ומ"מ לענין דין ח"ע וחב"ח הי' אפשר לקבל חילוק' של הרב חסל"א כי חילוק מתקבל הוא לומר דשאני בתק"ש עכ"פ עיקר המצוה היא בשמיעה כמ"ש הרא"מ בשם בה"ג. ומש"ה כשצד ב"ח שומע התקיעה מצד עבד שתוקע לא יי"ח משא"כ בק"ש ושאר ברכות דטעמא דיוצא השומע משום דשומע כעונה אבל המצוה היא הדיבור לכך ח"ע וחב"ח יוצא בדיבור של עצמו אמנם הרב הנ"ל בעצמו הרגיש סתירה לדבריו מהא שפ' הב"י בסי' תרפ"ט גם במגילה דח"ע וחב"ח אינו מוציא א"ע רק צריך לשמוע מאחרים. אף דשם יי"ח בקריאה לבד והשומע יוצא משום שומע כעונה דהא מברכין על מקרא מגילה והכי מוכח כולה סוגיא דמגילה די"ט ע"ב וד"כ ריש ע"א. וחזר ודחה דע"כ גם בקריאת המגילה המצוה רק בשמיעה דאל"כ תקשי למ"ד הרהור כדיבור דמי אמאי קתני שם במתני' דחש"ו אין מוציאין אחרים בקריאת מגילה משום שאינם בני חיובא ות"ל דאחר השומע יוצא משום שמהרהר בשעת השמיעה למ"ד הרהור כד"ד ועכצ"ל דמיירי כשהשומע שומע בע"פ ואין מעיין במגילה ע"כ לא יצא יי"ח בהרהור דאף אי כד"ד הוי כקורא ע"פ וא"י וא"כ תקשי הא בכה"ג אף אם שומע מבר חיובא נמי איי"ח דאף דשומע כעונה הא הוי כקורא בע"פ. א"ו דלאו משום שומע כעונה יוצא אלא דגם במגילה המצוה רק בשמיעה וע"כ דהסוגיא שבדי"ט ע"ב דמוכח מינה דהמצוה בקריאה ולא בשמיעה דהא מדמי מגלה לק"ש ולמ"ד דבק"ש א"צ להשמיע לאזניו ה"ה במגילה ע"כ סוברת הסוגיא דהרהור לאו כד"ד ומש"ה מדמי מגילה לק"ש ומש"ה מיירי מתני' בהשומע מעיין במגלה ומש"ה יוצא משום שומע כעונה. אבל בשומע מחש"ו איי"ח ומשום הרהור איי"ח דהרהור לאו כד"ד וע"כ הרמב"ם שפ' דהרהור כד"ד שפיר פ' דהשומע מחרש שמדבר ואינו שומע איי"ח אף שפוסק בק"ש דקרא ולא השמיע לאזניו יצא וכבר עמדו עליו המחברי' ולפי הנ"ל א"ש משום דע"כ אי הרהור כד"ד ע"כ המצוה רק בשמיעה וא"כ חרש שאינו שומע לאו ב"ח הוא וא"מ אחרים עכ"ד ואני תמה דאף לדבריו אין לד' הרמב"ם הכרח דהא שפיר י"ל דבמגילה יוצא או בקריאה או בשמיעה ונסתר כל בנינו אמנם כבר קדמו בקושייתו בס' ט"א במשנה דחש"ו דהק' למ"ד הרהור כד"ד א"כ אמאי א"י השומע מחש"ו הנ"ל דיוצא בהרהור דנפשי' ותי' ע"ז הרבה תירוצים ע"ש. ותי' האחרון שתי' שם הוא התי' אשר כ' החסל"א דמיירי שאין מגילה לפני השומע דמתורת הרהור איי"ח דאף דהרהור כד"ד הוי כקורא ע"פ. אבל בשומע מב"ח יוצא יי"ח משום שומע כעונה אף שאין מגילה לפניו משום דשומע כעונה הוי העונה כמו הקורא והקורא קורא מתוך מגילה ע"ש והדין עמו ודלא כמ"ש בחשל"א דהא קיי"ל דהשומע יוצא יי"ח אף במקום שאסור לו לענות ש"מ דל"א שומע כעונה כאלו הוא אומר אלא דדין השומע כדין המשמיע וז"ב. אמנם בעיקר הקושיא הנ"ל הנה בס' ט"א תי' שם תי' פשוט ואמת. דבמגילה לכ"ע הרהור לאו כד"ד כדאי' שם במגלה די"ח ע"א דאתי' זכירה וזכור בפה וע' בשאג"א סי' י"ג באריכות וקיימתי מסברא. אלא שלפע"ד מעיקר' לק"מ ואבי תמה גם על הג' בעל ט"א דלמה לא קשיא לי' יותר על הא דרבינא בברכות ד"כ ע"ב דקאמר דאי נשים בברהמ"ז דרבנן אינה וכולה להוציא אחרים יי"ח משום דל"א דרבנן ומפיק דאו' והא באותו עמוד קאמר רבינא ז"א הרהור כדיבור דמי וא"כ ת"ל אף אם נשים אין חייבין בברהמ"ז מדאו' והא השומע יוצא בהרהור דנפשי'. ובזה לא יספיקו כל התירוצים שכ' הט"א. א"ו דלק"מ כיון דהשומע נתכוין לצאת רק בהשמיעה ששומע מפי הקורא ולא בהרהור דנפשי' איי"ח בהרהור אף למ"ד הרהור כד"ד ל"מ למ"ד מצ"כ אלא אף למ"ד מאצ"כ דבע"כ לא נפיק כמ"ש התוס' והרא"ש בסוכה דל"ט. ובזה נסתרים הרבה ראיות שהביא השאג"א בסי' י"ג והארכתי במק"א ואכ"מ ע"כ נפל כל בנינו של בעל חס"ל. והדבר ברור דבמגילה בקריאה תליא ולא בשמיעה מדמברכין על מקרא מגילה ולא לשמוע כמו בשופר וע' בהרא"ש פ"ק דפסחים. ובד' הרמב"ם הנ"ל כבר כ' המחברים תירוצים שונים וע"כ כיון שפ' הב"י דמי שח"ע וחב"ח אינו מוציא איוב בקריאת המגילה ה"ה בק"ש וברכותיו דלא כחילוק של בעל חס"ל. וכן משמע להדיא עד' הלבוש סי' תקפ"ט ס"ה שכ' וז"ל שאין לו תקנה לתקוע בעצמו דלא אתי צד עבדות כו' כי התקיעה מכח כל גופו הוא בא והרי כח צד עבדות מוציאו אם תוקע בעצמו מה שאין שייך כן גבי סוכה שאין צד העבדות מועיל לצד החירות משום דכ"א מן הצד הולך לסוכה בעצמו על משענתו ואוכל ושותה ויושב בשלו ואין חבירו מועיל לו ועוד אפי' את"ל שהא' מסייע לחבירו וצ"ע מסייע לצ"ח ללכת בסוכה מה בכך אטו אם נכרי ישא את הישראל לסוכה על כתפו ל"י הישראל ידי הסוכה בתמיה ה"נ הכא דמ"ש עכ"ל. ומבואר בזה דבק"ש ובברכותיה א"מ א"ע. וכ"מ גמי להדיא מדברי הט"א הנ"ל שעל מה שהק' על המשנה דחש"ו דלמ"ד הרהור כד"ד בלא"ה יצא יי"ח בהרהור וכתב דלכאורה לא משכחת הך דינא דמתני' דחש"ו רק לענין ח"ע וחב"ח לפי התוספתא דאין אשה מוציא איש א"כ ל"מ מי שח"ע וחב"ח לצאת בהרהור דהא אף בדיבור א"מ א"ע ע"ש. וה"ז כדברינו וכ"מ להדיא מדברי בעל קצוה"ח בספרו אבני מלואים סי' מ"ד סק"ג דלא ס"ל כחילוק בעל חס"ל הנ"ל אלא דבע"ח א"מ א"ע ע"ש. וכן העיר בזה בס' פרמ"ג במ"ז בא"ח סי' תקפ"ט ס"ב ובס' חסל"א כ' דהלכה זו לא נתבררה בדברי האחרונים. והרי נתבאר בדברי האחרונים להיפך לזאת היוצא מדברינו אלה דמי שח"ע וחב"ח חייב בק"ש וברכותיה. אף דלשיטת הרמב"ם בה' ק"ם ובה' חגיגה סי' מקום לפקפק מ"מ דעת הרמב"ם דעת יחיד נגד כל הראשונים זולתו וכלאו כל המחברים ליישב דעתו ע"כ ודאי דהלכה כרבים וחייב בק"ש וברכותיה ואינו יי"ח עד שישמע מפי ישראל אחר כמש"פ השאגא"ר בסי' ואו לענין אלם וע' במג"א סס"י ס"א ובפר"ח שם רס"י ס"ב והנלעד"כ. שלמה במוהר"י זללה"ה חוכ"פ הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה