בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה טז
סקאלא. יום א' ז"ך ניסן תרי"ח לפ"ק. ושלום תנינא. שלמא בכפילא. לכבוד אה' מח' חביבי וידי"נ. הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו כעמר נקי. כש"ת מו"ה יחיאל מאיר הלוי נ"י אבד"ק מילניצא.
מכתבו קבלתי קודם חג העבר. ויען שאנכי עמדתי לעזר רבותינו הקדמונים ז"ל להצילם מפי הארי החי הגאון בעל ש"א וט"א ז"ל אשר שם דבריהן לתמהין. וכת"ה בא להשיב על דברי לחזק דברי הג' בעל ש"א. לזאת מצאתי א"ע מחיוב להשיב על מכתב כת"ה. אמנם בקצרה בכל האפשרי מאפס הפנאי.
א) ראשונה השיב כת"ה על מ"ש במכתבי אות א'. כי לא הונח לכת"ה לאמר שבשאר מצות יצויר שלא יצא יי"ח ואעפ"כ עביד מצוה. ודוקא בקדשים שייך לומר דכשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה דשני דברים הם משא"כ בשאר מצות ל"ש לומר כן עכ"ד. הנה בזה א"צ תשובה וכבר ציינתי במכתבי לדברי רש"י בעירובין דצ"ו ואיב"ע דכ"כ כמי לענין מצוה של"ב. ומכ"ש במצוה בזמנה למ"ד לב"כ אלא שנתכוין שלא לצאת. וכבר בארתי הדברים היטב במכתבי. וגם מצד הסברא הוי הכי דלמ"ד מצ"כ אם לא כיון חיסר חלק מחלקי המצוה המעכבת ולא הוי מצוה כלל. משא"כ למ"ד אצ"כ לא חיסר כלום. אלא שבע"כ לא נפיק כמ"ש התוס' והרא"ש עכ"פ מצוה איכא אלא דהוא לא יי"ח. אמנם מ"ש כת"ה דאף לפי דעתן ארווחנא במ"ש ליישב קו' הט"א מהא דמתן ד' דהא בקרשים דלב"כ ובמכוין לשם חולין נפיק אף דמכוין שלא לצאת. מש"ה עובר כמי על ב"ת בכה"ג. והביא ד' המלחמות בספ"ב דר"ה שכ"כ ליישב דעת הרי"ף עכ"ד הנה באמת לולא דברי הרמב"ן הייתי אומר דלא תלי זב"ז דאף אי בקדשים עלו נמי לשם חובה אף בכיון לשם חולין מ"מ בכאן לענין מצות זריקת דם קדשים קיימינן אי עושה מצוה או לא. מה לנו בזה אי הקדשים עלו לשם חובה או לא. דאף דעלו לש"ח אם נאמר מצ"כ ומכ"ש להאומרים דאף אי אצ"כ אי כיון שלא לצאת לא יי"ח מצות זריקה דכוותייהו הוא ולא עוד אלא דבעבודת קדשים אי כיון שלא לשמן או לשם חולין הוי מה"ב דהא עבר על לאו דלא יחשב כמבואר ברש"י בזבחים ד"ב ד"ה ונדבה. וברמב"ם פט"ו מה' פה"מ ה"ג. אלא מהא דפריך אביי ארבא בספ"ב דר"ה. א"מ הישן בשמיני בסוכה ילקה ולא פריך הכא אמתני' דזבחים דקאמר ר"י ה"ה עובר על ב"ת כיון דלא אסיק אדעתי' לחלק בין בזמנו לשל"ב לענין ב"ת מזה נראה כד' הרמב"ן דשאני בקדשים דלב"כ להכי לא פריך הש"ס מהך דר"י רק אתירוצא דרבא דמשני לצאת לב"כ ואפ"ה לעבור בעי כוונה וכיון דגם בשאר מצות לצאת לב"כ והוי דומיא דקדשים א"כ פריך שפיר מדר"י. ומזה ראיה לד' הרמב"ן ויפה כ' כת"ה אלא שתמהני למה לא הרגיש כת"ה שלכאור' ד' הרמב"ן הם כעד דברי מדכ' השוחט קדשים לשם חולין כשרין ועולין לבעלים לש"ח ואפי' חטאת כדאי' פ"ק דזבחים ה"ה לזורק וע"ש במלחמות ומשמע דמה"ט היא דס"ל לר"י דגם לעבור לב"כ הא אי לא עלו לבעלים לש"ח אף דכשרים גם לעבור ב"כ וזהו להיפך ממה שכתבתי מיהו י"ל דרמב"ן לרווחא נקט הכי אבל לא תלי בהכי אלא שתמהני על ד' רבינו הרמב"ן דהא מבואר בש"ס זבחים דמ"ו ע"ב דלשם חולין כשר ואינו מרצה וכ"פ הרמב"ם שם ה"ד וא"ל דס"ל לרמב"ן דדוקא בחטאת הוא דל"ע לש"ח ולא בשאר קדשים והא שכ' הרמב"ן ואפי' חטאת אעיקרא דמלתא קאי דאפי' חטאת לשם חולין כשר אבל בחטאת לא עלה לבעלים לש"ח דמאין הרגלים לומר כן דדוקא בשלא לשמו הוא דיש חילוק בין חטאת לשאר קדשים דבש"ק כשרים ול"ע לש"ח ממוצא שפתיך ובחטאת כ' חטאת היא אבל לענין לחלק אי עלו עכ"ח מה חילוק בין חטאת לש"ק אמנם לכאורה יש להוכיח כן מש"ס שם ד"ג דמשני קדשים דל חולין מנייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים ועלו לבעלים לש"ח וזה סותר לסוגיות הש"ס דמ"ו ולכאורה ע"כ לחלק מה"ט בין חטאת לש"ק ומזה יש לסייע לכאורה לד' הרמב"ם פ"ד מה' מעה"ק ה"י שכ' ואם שחט ועבד סתם ולא חישב כלל בעולה ובשלמים ה"ה כשרים ועלו לבעלים. ומשמע דבחטאת לא הוי הכי וכבר תמהו בזה וע"ש בכ"מ ולח"מ ומל"מ לפי הנ"ל הדבר מוכרח מן הש"ס דהא קאמר הש"ס ד"ג דמש"ה לשם חולין כשרה משום דדל חולין מינייהו הו"ל סתמא ולקמן מבואר דבחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה ש"מ דבחטאת גם בסתמא הכי הוי אלא שא"כ קשה על מה שפי' הרמב"ם בפט"ו מפה"מ הי"א דפסח ששחטו לש"ח פסול ואם נאמר דהא דקאמר הש"ס ד"ג דלשם חולין הוי כסתמא ע"כ דלש"ח גם בפסח כשר דהא סתמא כשר גם בפסח כמבואר בסוגיות הש"ס ד"ב ע"ב א"ו דלמסקנא דמסיק הש"ס ד"ג דהא דחטאת לשם חולין כשרה כר"א דנפ"ל מדכ' ולא יחלל את קדשי ב"י קדשים מחללין קדשי' ואין חולין מחללין קדשים וכא' בדמ"ו בטעמ' דרב הדר ביה מטעמא קמא דלשם חולין הו"ל כסתמא אלא דלשם חולין גרע מסתמא וסתמא כשר ומרצה אף בחטאת ופסח כמ"ש הלח"מ ומל"מ שכ"ה נמי ד' הרמב"ם ולשם חולין כשר ואינו מרצה אף בשאר קרבנות ונראה דהך קרא דלא יחללו דנפ"ל דקדשים מחללין ואין חולין מחללין קדשים דוקא בחטאת ופסח קאי דבהו שייך לשון חולין דמיפסלי בשינוי קודש ולא בשאר קרבנות דלא מיפסלי אלא דלא עלו לש"ח ועיין בתוס' ד"ב ד"ה לשם גבוה דלד' הרמב"ם רק אחטאת קאי ולא אפסח וע"ש בכ"מ פט"ו מה' פה"מ. ובשאר קדשים אין חילוק בין שינוי לשם קדשים או לשם חולין בתרווייהו כשרים ואין עולים לבעלים לש"ח לזאת לשון הרמב"ן במלחמות הנ"ל תמוה מאד ובר מן דין יש לתמוה דמה ענין להא דר"י במתן ד' לאם עלו לש"ח או לא הא לענין בכור אין נ"מ בזה כדאמר הש"ס די"א ע"ב בכור בר ריצוי הוא ועיין בתוס' ד"ב סד"ה לשם גבוה וא"כ אף אי בשאר קרבנות לא עלו לבעלים לש"ח מ"מ שפיר קאמר ר"י דעובר בב"ת אם נתן במתן ד' משום דלענין בכור לב"כ ואף אם כיון לש"ח כשר וה"ה לעבור לב"כ וגם פשטא דלישנא דהרמב"ן שכ' ואפי' חטאת משמע דאדסמיך ליה נמי קאי והיינו דאפי' חטאת ששחטו לשם חולין עלה לבעלים לש"ח וא"כ דבריו הם נגד ש"ס מפו' בזבחים סוף דמ"ו דקאמר דכשר ואינו מרצה לזאת אין לי מקום ליישב דברי הרמב"ן כמו שהם לפנינו אלא לומר שדברים אלו שכ' ועלו לבעלים לש"ח הם מיותרים וט"ס הם וא"כ נהי דאין לי ראיה לדברי מד' הרמב"ן הנ"ל למ"ש במכתבי הקודם דהרי חזינן דלעבור לר"י לב"כ ואף שיתכוין להדיא לשם בכור ל"מ ומשום דגם לצאת בקדשים לב"כ דהא אף בשחט וזרק לשם חולין כשרים ואף דלא עלה לבעלים לש"ח מ"מ כיון דעכ"פ כשרים מש"ה בכה"ג עובר על ב"ת כמ"ש במכתבי די"ל דשאני בבכור דלאו בר ריצוי הוא מ"מ אין מד' הרמב"ן סתירה לדברינו ועכ"פ דברינו נכונים לפענ"ד ליישב בזה דברי רבותינו הקדמונים מקושיא חמורה של הט"א ז"ל:
ב) על מ"ש במכתבי אות ב' ליישב קש' הש"א סי' מ"א על רש"י בעירובין דף צ"ה ע"ב סד"ה ת"ק מן הש"ס ס"פ הקומץ דל"ז וכ' דלר' ישמעאל דארבעתן ארבע מצות כל שחיסר א' מהן חיסר המצוה לגמרי ובכה"ג אינו עובר על בל תגרע כמ"ש הש"א עצמו בספרו ט"א וע"ז השיב כת"ה והביא ד' הרמב"ם בספר המצות שורש י"א דאף בדברים שאין מעכבין זא"ז כמו תכלת ולבן הם רק מצוה אחת ואינם נימנים בשתיים וגם הביא ד' הרמב"ן בהשגותיו שורש ט' שכ"כ ולענין ד' ציצית שאף לר' ישמעאל שארבעתן ד' מצות היינו שאין מעכבין זא"ז אבל בחשבון המצות הענין בתשלומיו נימנין א' וגם הביא ראיה מד' התוס' בסוטה ריש ד"ג דאל"כ אין מקום לקושייתם דהא לר' ישמעאל נתוספו ג' מצות דציצית אע"כ דגם לר"י אין למנותם רק למצוה א' כמ"ש הרמב"ן ומעתה כיון דגם לר"י אין ארבעתן נחשבין רק מצוה א' מקובץ מד' חלקים שוב בגורע מצוה א' מהן גורע חלק מהמצוה ועובר על בל תגרע כמו במתן ד' לר"א ונסתר תירוצי וניצבה קושיות הש"א ולזאת תי' כת"ה על ק' הש"א דלר"י כיון דבשבת א"א לו לעשות ציצית אם לבש בגד בג' ציצית אינו עובר על בל תגרע משום דעשה דציצית דוחה לאו דבל תגרע כמו שהקשה התוס' בעירובין ד"ק ד"ה מתן ד' וגם כתב כת"ה להשיב על דברי מ"ש דלכאור' לדברי שכ' דלר"י אם עשה רק ג' ציצית אינו עובר על ב"ת דא"כ למה ל"ק הש"ס נ"מ בין ר"י לת"ק בזה וכתבתי משום דגם לת"ק אינו עובר בכה"ג על ב"ת כיון שהגרעון מעכב בדיעבד הוי כלא עשה המצוה לגמרי דאינו עובר על ב"ת וכמו שהוכיח בט"א מש"ס דילן בסוכה דל"א דלא כספרי וכת"ה דחה דאין ראיה מש"ס סוכה הנ"ל דאף דלעבור בזמנו לב"כ מ"מ של"ב ב"כ וה"ה לענין ב"ת כל שאינו מקיים המצוה הוי כשל"ב דב"כ וא"כ שפיר קאמר הש"ס דהו"א דליתי לזכרון בעלמא בל"כ וכיון שאינו מתכוין וגם אינו מקיים המצוה אינו עובר על ב"ת אבל במכוין עובר על ב"ת אף שחיסר חלק המעכב כד' הספרי וכיון שכן א"א כדברי לימא נ"מ בין ר"י לת"ק בהכי א"ו דגם לר"י עובר על ב"ת כיון שחיסר חלק מהמצוה דאף לדבריו אינם רק מצוה א' כמ"ש הרמב"ן וזה סתירה לדברי עכ"ד כת"ה. והנה בראש אני תמה למה לא הרגיש כת"ה שגם לדבריו תיקשה למה ל"א בש"ס נ"מ בין ר"י לת"ק אי מותר ללבוש בשבת בגד בג' ציצית דלר"י מותר ומצוה משום דעשה דוחה ל"ת ולת"ק אסור משום דעובר על ב"ת ול"ל לענין להוציא בר"ה הא אף לענין ללבוש בביתו בשבת יש נ"מ בזה אלא שבעיקר דבריו מ"ש דלר"י בשבת אינו עובר על ב"ת משום דעשה דוחה ל"ת אינו מודה לו דכיון דלדברי כת"ה גם לר"י עובר בכה"ג על ב"ת ל"ש לומר בזה עשה דוחה ל"ת דהא בכה"ג כתבה רחמנא ללאו ב"ת דלא יגרע חלק מהמצוה אף שיקיים המצוה והא היא דאסרה רחמנא וא"ל דל"א רחמנא רק באופן שאפשר לקיים המצוה בשלימות דכיון שאפשר לקיים בשלימות שניהם עשה דוחה ל"ת כדאמר ר"ל בכמה דוכתי אבל היכא שא"א לקיים המצוה בשלימות בזה ל"א רחמנא משום דעשה דוחה לל"ת ז"א דסתמא כתבה התורה לאו דב"ת ואינו דומה לשאר עשה דוחה ל"ת שבאו במקרה שיהיה העשה נגד ל"ת אבל בלאו דב"ת זה הוא דאסרה רחמנא שלא יגרע חלק מהמצוה אף שמקיים המצוה וכיוצא בזה כ' בצל"ח פסחים דמ"ט לענין שוחט הפסח על החמץ דאף במקום שא"א לו לבער ולבטל החמץ ל"ש לומר דעשה דפסח ידחה לאו דלא תשחט על החמץ מה"ט דהא הוא דאסרה רחמנא שלא לשחוט הפסח על החמץ ואין חילוק בין אפשר ללא אפשר ודחה בזה ד' האהע"ו בסי' תמ"ד וחיזק ד' המג"א שם סקי"א ע"ש ובנ"ד דכוותי' הוא והא דאנו לובשין טלית בלא תכלת לאו מטעמא דעשה דוחה ל"ת הוא ומשום דאין לנו תכלת ז"א דהא במתני' סתמא קתני דתכלת אינה מעכבת את הלבן ומשמע אף שיש לו תכלת ולא עביד רק לבן קיים מצות לבן וכ"מ שם מפרש"י שכ' ואי עביד כו' יצא משמע דאף באית ליה תכלת מיירי ול"א כיון דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת כיון שאפשר לקיים שניהם א"כ הוי מה"ב ואף בדיעבד לא יצא ועיין בנו"ב קמא בתשו' אחרונה ובתנינא חא"ח סי' קל"ה קל"ו ובש"א סי' צ"ו ועוד דהא הא דתכלת ולבן אינם מעכבים זא"ז נפ"ל מקרא וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע כמבואר בש"ס ואם נאמר דהוא רק מטעם דעשה דוחה ל"ת א"כ קרא דראשו וקרא דכלאים בציצית למ"ל להא דעשה דוחה ל"ת כדנפ"ל בריש יבמות ובפ"ג מינים ות"ל מהך קרא דאל"כ הו"ל מה"ב דהא בכל חדא לחודייהו עובר על ב"ת א"ו דלאו מטעמא דעשה דוחה ל"ת הוא אלא מדכ' אותו כל חד לחודי' משמע גלי לן קרא דאף בכל חדא וחדא מצותו בכך ול"ד להא דמתן ד' דנפ"ל מקרא דאם נתן במתנה א' כיפר ואעפ"כ עובר על ב"ת דשם לא כ' קרא במתן ד' ביוחד ודעת לנבון נקל ע"כ לא הונח לי בתי' כ"ת. ואני על משמרתי אעמודה ליישב ד' רש"י כמ"ש במכתבי הקודם והשגת כת"ה אינו כלום דאף אם נאמר בד' הרמב"ן כמ"ש כת"ה עכ"פ אין מקום תימה על רש"י אם לא יסבור כד' הרמב"ן וכבר גליתי לכת"ה שהגאון מהר"ד אופנייהם הובאו דבריו בהקדמה לס' ידי משה שעל המ"ר כ' באמת ליישב קו' התוס' בריש סוטה דלר' ישמעאל אפיק הני תלתא מתרי"ג מצות דרשות הם לר"י ועייל מצות ציצית דהם ארבעה מצות לדעתו וזהו דלא כד' התוס' והרמב"ן ושפיר י"ל דדעת רש"י כן הוא ואף שבתשו' שיבת ציון סי' ל"ד דחה ד' הג' מוהרד"א הנ"ל משום דא"כ הא רבא קאמר ס"פ הקומץ טלית ב"ה כנפות א"ב והיינו דלר"י בטלית ב"ה כנפות מחיוב להטיל חמשה ציצית דכל חדא מצוה בפ"ע הוא כמ"ש רש"י שם. וא"כ לדבריו נפישי להו מתרי"ג מצות דהא לפעמים מצות ציצית עולה חמש מצות לר"י וגם הביא שם ד' הרמב"ם והרמב"ן שבס' המצות הנ"ל אני איני רואה מקום השגה דכיון דעכ"פ מצות ציצית יוכל להתקיים בטלית בת ד' כנפות כדכ' בקראי א"כ א"א לחשב לר"י מצות ציצית רק לד' מצות ואף דאם יש לו בגד בת ה' כנפות מחיוב להטיל ה"צ לר"י ז"א כלום דהא אם יש לו שני טליתות כ"א של ד' כנפות מחיוב להטיל בכ"א ארבע ציצית הכי יש לנו לומר לחשב לר"י שמנה מצות ולת"ק בשני מצות הא ודאי ליתא דכיון דעכ"פ יוכל להתקיים מצות ציצית בטלית של ד' כנפות א"כ אין לחשוב לת"ק רק לאחת ולר"י לארבעה כיון דבפחות מד' כנפות ל"ש מצות ציצית כלל דבת ג' פטורה א"כ כל שחייב בציצית היינו בת ד' מחיוב להטיל ד' ציצית ושפיר יש לחשב לר"י ד' מצות אבל לא ה' מצות אף שב"ה כנפות חייבות בה' ציצית כל שיותר מד' הוי רק ככופל המצוה וכמי שיש לו שני טליתות או יותר דחייב להטיל ד' ציצית בכל טלית וז"פ אמנם אף לד' הרמב"ן שכ' דאף לר"י אין לחשב בחשבון המצות רק למצוה א' היינו ע"כ דס"ל לרמב"ן דאף לר"י דהם ארבע מצות היינו דכל כנף הוי מצוה בפ"ע וכל הארבע ציצית שעושה בד' כנפות הוי כאלו כופל המצות ציצית ד' פעמים וכמו שלובש ד' טליתות ועושה בכ"א ציצית או שיש לו כמה פתחים בביתו וקובע מזוזה בכל פתח דפשיטא דכולם אין נחשבים בחשבון המצות רק למצוה אחת רק שחייב לעשות ציצית בכל טלית ולקבוע מזוזה בכל פתח ולר"י כן הוא בטלית א' של ארבע כנפות וע"ש בתשו' ש"צ ועכ"פ לענין לאו דב"ת פשיטא דאם לבש שני טליתות ולא עשה ציצית רק בא' מהן ובהשני' לא הטיל בה ציצית כלל פשיטא דאינו עובר על ב"ת רק שביטל מ"ע דציצית לגמרי מהטלית השניי'. ולר"י דאמר ארבעתן ד' מצות היינו שכל כנף מצוה בפ"ע הוא כמו בכל בגד אם לא הטיל רק ג' ציצית הג' כנפות אינו בלאו דב"ת אלא שביטל מ"ע לגמרי מכנף זה וזה ברור בלי ספק. ע"כ אין מקום לקושיות הט"א כלל אף אי רש"י סובר כשטת תוס' ורמב"ן וכל מ"ש במכתבי הקדום בזה היא שריר וקיים:
ועתה נבא למ"ש כת"ה לדחות הראיה של ט"א מסוכה דל"א כמו שכתבתי למעלה בשמו. והנה בפשיטות הי' אפשר לכת"ה לדחות ראייתו דהש"ס קאמר סד"א ליתי היינו כמ"ד מצ"כ לצאת וב"ש לעבור. אלא שכבר הרגיש הט"א בעצמו בדחייה זו ודחאה משום דא"כ ל"ל לש"ס למימר דנפיק חורבא דאתי למיסרך דאינו חושש רק לשנים הבאות כשיהיה אתרוג וגם הוא בשוא"ת ות"ל משום חורבא בשעתי' דשמא יכוין עכשיו לשם מצוה ויעבור בקום ועשה בב"ת. א"ו דהש"ס לא ס"ל כספרי. ובכה"ג דמעכבין אינו עובר על בל תגרע ע"ש בט"א ודבריו ברורים מאד. ועוד ראיה ברורה מהא דמר בר ר"א ס"פ הקומץ דאיפסק ליה קרנא דחוטי דקאמר בכרמלית א"צ למשדי' משום דאינו רק מדרבנן ופסקו האחרונים בש"ע סי' י"ג דאף בחול במקום שיש בו בזיון גדול כגון בט"ק א"צ לפושטו משום כבוד הבריות כיון שהוא בשוא"ת. ואם איתא דבכה"ג שיש לו רק ג' ציצית בבגדו עובר על לאו דב"ת א"כ קום ועשה הוא שעובר בידים על לאו דב"ת וכ"כ גם כ"ת. ואמאי מותר משום כ"ה. וא"ל כמ"ש כ"ת דשאני הכא דכיון דיודע שנפסקה א' מציציותיו. א"כ ודאי אינו מכוין לצאת מצות ציצית בג' ציצית הנשארים ובכה"ג אינו עובר על ב"ת דא"כ בהך דמר בר"א שלא ידע שנפסקה קרנא דחוטי'. ואמאי לא א"ל רבינא למשדי' כיון שעבר בקום ועשה בלאו דב"ת דהא מר בר"א הי' סבור שיש לו ד' ציצית ובודאי כיון למצוה. וא"ל כיון דלכתחלה לבשו בשעת היתר א"כ חשוב אח"כ שוא"ת והא דמבואר בש"ס שם דברה"ר מחיוב למשדי' היינו משום דלענין איסור הוצאת שבת בעקירה והנחה תליא ועקירת גופו כעקירת חפץ ומש"ה הוי נמי כקום ועשה משא"כ לענין לאו דב"ת. ז"א דהא מבואר מסוגיות הש"ס בשבועות די"ז גבי נזיר בקבר מבואר דאף במקום שתחלת המעשה היו בהיתר חשוב הכל מעשה וע"ש בפרש"י ד"ה נזיר ובתוס' ד"ה או א"צ. וע' בש"א סי' ל"ב. ודברי המל"מ ספ"ג מה' ביאת מקדש תמוה והדרי' קושיא לדוכתי'. אלא דמזה אין ראיה דהא ע"כ רבינא הוי ס"ל דאף באיסור דאו' שהוא בקום ועשה א"צ להודיע דהא לל"ק דהתם ברה"ר הוי ואפ"ה לא הודיע לרבינא. אמנם אכתי יש ראיה מל"ב דהתם דמהתם א"ל רבינא וקא"ל מר בר"א מאי דעתיך למשדי'. והאמר מר גדול כ"ה שדוחה ל"ת בלאו דלא תסור ובכרמלית דרבנן הוי ע"ש. וא"א מנ"ל למר בר"א שרבינא טעי בהא שמא גם הוא יודע ומש"ה קא"ל בכדי שידע שנפסקה ולא יכוין לשם מצוה דקודם שידע בודאי מכוין לשם מצוה ויעבור על לאו דב"ת בקום ועשה וזה אינו נדחה משום כ"ה. וגם כל האחרונים פ' כן. דאם רואה בחבירו שנפסק א' מציציותיו. א"צ להודיעו במקום שיש כ"ה ואמאי הא יעבור בשוגג בקום ועשה בלאו דב"ת ובכה"ג לד' הרמב"ם מחיוב להודיעו איו דבכה"ג כיון שמעכבין זא"ז ולא קעביד מצוה כלל אינו עובר בלאו דב"ת. וא"כ תקשי אש"ס אמאי ל"ק נ"מ בין ת"ק לר"י אי עובר בכה"ג אלאו דב"ת דלת"ק אינו עובר ולר"י עובר לפ"ד הש"א סס"י מ"א ולד' כת"ה. א"ו דאף לר"י אינו עובר וכמ"ש. וגם מפרש"י שם בס"פ הקומץ סדל"ז ד"ה מהתם שכ' וז"ל הייתי משליכה מעלי דלית הלכתא כר"י אלא כת"ק כו' ע"ש וגם מש"ס גופי' מוכח כפרש"י הנ"ל מדאייתי הך עובדא דמר בר"א סמוך להא דקאמרי אר"י א"ש הלכה כר"י ולית הלכתא כוותי'. ואהא מייתי עובדא דמר בר"א מוכח דהיינו דמוכח נמי מהא דמר בר"א דלית הלכתא כר"י וזה נראה כוונת רש"י שם ד"ה הלכה כו' עש"ה. ואם איתא הא אף אי הלכה כר"י הי' חייב למשדי' משום לאו דב"ת לפי מ"ש הש"א סס"י מ"א וכ"ת החזיק בדבריו א"ו דליתא וכמ"ש וכ"ז ברור לפע"ד בלי ספק.
ג) על מה שכתבתי במכתבי להפליא על הג' בעל ש"א וט"א. במה שדחה דברי רש"י הנ"ל מסוגיא דסנהדרין דף פ"ח דהא בתפלין אפשר לבוא לידי חיוב חטאת ע"י הוראת הזקן ממרא. אם יניח תפלין בת חמשה בתים דאית איסור ב"ת ומשוי עליו משאי וע"ז השבתי עפ"י ד' התוס' בשבת דס"ב דבנשים הוי הוצאת תפלין דרך הנחתן הוצאה כלאחר יד ואינו רק איסור דרבנן. רק אעפ"כ לא שרינן הוצאה זו משום בזיון תפלין וזה כוונת רש"י אבל חיוב חטאת ליכא אף בב' זוגות היכא דיש משום ב"ת וכ"ש בתפלין פסולין בת חמשה בתים דאף דלא הוי תכשיט מ"מ כיון שאין דרך להניחן הוי הוצאה בדרך הנחתן הוצאה כלאחר יד. וע"ז האריך כת"ה לתמוה מדר"ה דהיוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת ואמאי הא הוי הוצאה כלאחר יד. כיון שאין דרך ללבוש טלית בעלת שלש ציצית והאריך כת"ה בדברים שאינם מתקבלים לפ"ד לחלק. והנה אי בעינא אמינא דהא לפעמים לובשים טלית בג' ציצית משום כבוד הבריות וכיון שדרך ללבשו לפעמים רחוקות שוב הוי דרך הוצאה כדאמר התם רבא אטבעת משא"כ תפלין או ב' זוגות דאיכא איסור ב"ת. אבל חוץ מזה אני תמה ולמה לא הרגיש כת"ה לפי דעתו תימה רבה על המג"א בסי' ש"א סקנ"ד שהביא דברי הש"ס בשבת דס"ב הנ"ל וכ' ז"ל ולכן נ"ל שאם יצאה בטלית המצויצת חייבת חטאת ע"ש. והוא נגד ד' התוס' שם שכ' דאשה שהוציאה תפלין דרך הנחתן הוי הוצאה כלא"י. וכבר הרגיש קצת בזה בס' תו"ש שם אבל באמת לא ניתן להאמר על המג"א שלא ראה ד' התוס' במקומן אבל באמת אין כאן קושיא כלל. דשאני תפלין שאינם מלבוש ותכשיט כמו מלבוש או תכשיט דעלמא שלובשין או מתקשטין בו אלא שעיקר דרך לבישתו עד"ז הוא משום מצותו הא לא"ה אין דרך לבישה וקישוט בכך בודאי. ומש"ה בתפלין בת חמשה בתים או בב' זוגות תפלין אי איכא ב"ת ודאי אין דרך לבישה וקישוט בהם וכיון שהוציאן בדרך הנחתן פטור משום שלא הוציא כדרך המוציאין כיון שאינם תכשיט ולא הוציאן בידו כשאר המוציאין משא"כ בטלית שהכל לובשין טלית אף שלא למצותו. ואף שהחיוב הוא על הציצית והציצית אינם בטלין להטלית דמה"ט חייב עליהם כדאמר בשבת דקל"ט. מ"מ לענין זה נחשבים גם הציצית מגוף הטלית כיון שהם מחוברים לו. דכיון שלבישת הטלית דרכו בכך והוציאו כדרך הוצאה ממילא גם הציצית הוציא כדרך הוצאה וז"ב לפע"ד וע"ש בס' פרמ"ג. ובזה ממילא סרה כל הקו' והפלפול של כת"ה דלענין גוף הטלית ודאי דנחשב דרך הוצאה אף שישראל אינו לובש טלית בציצית פסולין. מ"מ הטלית מצ"ע הוא מלבוש גמור והכל לובשין טלית וזהו כוונת רש"י בשבת דקל"ט דבלא ציצית כלל הוי מלבוש אף שאסור ללבוש בלא ציצית. מ"מ במלבוש גמור לא מיבטל מתורת מלבוש אף שאסור ללבשו. ובחנם נסתפק הפר"מ בבגד כלאים. והרי כ' המג"א דמלבוש גמור אף שהוא רק מלבוש לאיש ולא לאשה. אפ"ה מותרת האשה לצאת בו אף דנשים עם בפ"ע היא. וה"ה מלבוש בלא ציצית או מכלאים. דעכ"פ הנכרים לובשים אותו משא"כ בתפלין דאינם מלבוש רק מצד שישראל לובשין למצוה. וה"ה לענין דרך הוצאה דיש לחלק בכך וכ"ש הוא. דהא לענין שיהיו הציצית משאי אמרינן דבנשים הוי משאי כמ"ש המג"א. אבל לענין דרך הוצאה הוי גם בנשים דרך הוצאה כמ"ש המג"א דחייבת חטאת. ומה"ט נסתפק הפרמ"ג בתפלין דר"ת אף שודאי דרך ללובשן. מ"מ אי ליכא מצוה לא מקרי מלבוש אף שדרך ללובשן. ומה שהק' כ"ת עליו מש"ס עירובין דצ"ו ע"ב. דמשמע דאי נשים סומכת רשות מקרי תכשיט גם לגבי נשים. אי בעינא אמינא דכיון דמקרי עכ"פ תכשיט לגבי אנשים משום מצותן. אף דנשים עם בפ"ע הן מ"ה מהני עכ"פ גם לגבי נשים אי נשים סומכת רשות ומניחות גם הם לפעמים כמ"ש הש"א סי' ק"ה משא"כ בתפלין דר"ת. אבל העיקר נראה די"ל דסוגיות הש"ס בשבת דס"ב פליגא אסוגיא דעירובין דצ"י ולסוגיא דשבת. אף אי נשים סומכת רשות. אעפ"כ אי נשים פטורות לא הוי תכשיט. (א) וסרו בזה הקושיות החמורות שהק' בש"א סי' ק"ה על שיטת רש"י ועכצ"ל כן לכאורה בד' המג"א דסי' ש"א הנ"ל לענין טלית מצויצת בנשים דאף דמותרת ללבוש טלית עם ציצית לשטת התוס' בעירובין דצ"ו כמ"ש המ"א בא"ח סי' י"ז ס"ב אלא אם נאמר דכיון דציצית חובת גברא אין להם ללבוש בגד עם ציצית דמחזי כיוהרא כמ"ש רמ"א שם. משא"כ בתפלין למ"ד רשות מניחות לפעמים כמ"ש הש"א סי' ק"ה. מ"מ נ"ל יותר כמ"ש. וזה ספיקו של הפרמ"ג. ואף דגם למ"ד שבת לאו ז"ת אפ"ה הוי תכשיט לאיש. ה"ט משום דבחול הוי תכשיט למצותן משא"כ בנשים. וכיוצא בזה בטלית המצויצת מותר לאיש לצאת אף בלילה כמ"ש הרמב"ם פי"ט מה"ש ה"כ ובנשים הוי משאי כמ"ש המג"א. ומעתה לא תקשי על הר"ש מדרוש שבמרדכי שסובר דגם בשבת אם לבש בגד ארבע ככפות בלא ציצית שעובר בעשה. דא"כ מה פריך בשבת דקל"ז מ"ש מדר"ה לישני דהא דקאמר ר"ה חייב חטאת משום הטלית הוא כיון דאסור ללבשו אתי איסורא ומשוי עליו משאי. כמו שפירש"י לענין בל תוסף ואף אם שי"ל דר"ש אינו סובר כרש"י. מ"מ מה פירכא אדר"ה הא בריש סוגיין דעירובין קאמר דכיון דבחול זוג א' טפי לא מש"ה גם בשבת אסור להוציא יותר מזוג א' אף להציל אף דבשבת מותר להניח יותר. וכיון דפשיט לי' הכי שוב אינה מוקצה מן הדעת לומר דאף חיוב חטאת איכא כמ"ש רש"י ומה מקשה. ולפ"ז גם אשטת ר"י שבמרדכי דבשבת אינו עובר בעשה נמי תיקשי. כיון דבחול עובר. ואף דכל הסוגיא שם בעירובין אזדא דאי בשבת מותר ל"א לן במה דבחול איכא ב"ת ולא הוי משאי. מ"מ אכתי מאי קושיא אדר"ה אם נאמר דסובר כסברא דקאמר בריש הסוגיא והכי קיי"ל כמ"ש המג"א סי' ש"א סקנ"ד. ונימא דמש"ה סובר ר"ה דחיוב חטאת נמי איכא. ולפמ"ש א"ש דגם לפירש"י דוקא בתפלין הוא דקאמר הכי משום דאינו תכשיט רק משום מצותו ומש"ה כל דאיכא איסורא בהנחתן לא הוי תכשיט. משא"כ במלבוש גמור. ובעיקר הדבר שהשיב כת"ה על השגתי על קו' הט"א. משום דאכתי אפשר לבא לידי חיוב חטאת באופן שיטעו הכל אחריו ויעשו תפלין בת ה' בתים ושוב הוי דרך הוצאה שכיון שדרך ללבשן כן. והד"ק הט"א לדוכתי' על רש"י עכ"ד. אני אומר דלק"מ. כמו דאיסורא דב"ת מפקא לי' מתכשיט ומשוי עליו כמשאי כן מה"ט משום איסורא דב"ת מפקא לי' מדרך הוצאה ומשוי ליה שלא כדרך הוצאה כיון דלא תכשיט הוא לא הוי דרך הוצאה בדרך לבישה רק להוציא ביד כדרך כל המוציאין וכמ"ש רש"י בשבת דס"ב ד"ה והא הוצאה וא"כ קו' הט"א ליתא כמ"ש במכתבי. וחוץ מכל מ"ש שם וכאן לא ידעתי מקום קושיא די"ל דרש"י לא כ"כ כ"א לפי הסברא דשבת ז"ת ולאו תכשיט וכל שאין מצוה אין היתר דלאו תכשיט הם כמ"ש רש"י לעיל בסמוך ושפיר כ' דכ"ש כיון דז"ת הוא ואיכא ב"ת ומשוי עליו כמשאי אבל ר"מ ור"י נהי דס"ל דשבת ז"ת הוא כמבואר שם דצ"ו. אבל שפיר י"ל דאעפ"כ ס"ל דתכשיט הם וע' בתוס' שם דצ"ה ד"ה אי קסברי ובתכשיט י"ל דגם רש"י סובר דל"א ב"ת ומשוי משאי. והא שכ' רש"י בד"ה ר"ג ומשום ב"ת ליכא הכא ע"ש. ות"ל דאף אי איכא ב"ת כיון דתכשיט הם לא הוי משאי דז"א דאי איכא ב"ת
**((א
) עיין בשעה"מ פי"ט מה' שבת מש"כ בזה בשם הראב"ד והרשב"א עש"ה.)** אף דאין איסור משום שבת עכ"פ יהיו אסור משום ב"ת לזה כ' רש"י דליכא הכא משום ב"ת ועוד דאף אם נימא דגם אי תכשיט הוא אפ"ה אי איכא ב"ת הוי משאי. היינו אי שבת לאו ז"ת הוא אבל אי שבת ז"ת הוא אי תכשיט הוא י"ל דגם רש"י מודה דל"א ב"ת ומשוי לי' משאי ול"ק קו' השאג"א ומה שהתנצל א"ע מעכת"ה על מה שתמהתי עליו באות ה'. דבריו תמוהים מאד. וע' בתשו' ח"צ סי' א' ד"ה תמיה לי טובא. גם בענין שרצה להעמיס ליישב דבריו בענין חליצה מוטעת דבריו תמוהין מאד. מה ענין דיני תנאי לכאן. ולא ראיתי להאריך בזה עוד. מאפת הפנאי. ושלום תורתו יוגדל נפשו ונפש מח' הדבוק באהבתו. שלמה במוהר"י זללה"ה חונ"פ הנ"ל.