אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה טו

תשובה יד

סקאלא יום א' ז' אדר תרי"ח לפ"ק. החיים והשלום. יחדיו יהיו תמים. לכבוד אה' מח'. ידיד נפשי ורחומי ה"ה הרב החריף הגדול המפורסם והבקי משנתו קב ונקי מי יחיאל מאיר הלוי נ"י אבד"ק מילניצא.

מכתבו קבלתי ושדר לך חורפי' מהני מילי מעליותא. שנתחדשו לו בסוגיא דר"פ המוצא תפלין. ואנכי עדיין לבי בל עמי. כי הילד קטן שלי שיחי' עדיין לא חזר לאיתנו. והשם ישלח עזרו מקודש וירפאהו במהרה. וגם מצד טרדות רבות העוטרים אותי מכל צד. גלל כן לא יכולתי לעיין היטב בדברי פלפלו רק כמציץ מן החרכים. אמנם נמצאתי להשיב לכת"ה ע"ד הקושיות החמורות שהביא כת"ה במכתביו בשם הגאון הגדול בעהמ"ח ס' שאגת אריה וטורי אבן. אשר שפך סוללה על רבותינו הקדמונים לדחות דבריהם מחמת קושיות חמורת שהקשה על דבריהם ולא נחה דעתי במה שעמד כ"ת לימין צדקם ע"ד הפלפול. וגם זולת מה שהביא כת"ה בשם הגאון הנ"ל עוד תמה הגאון הנ"ל על רבותינו תמיה עצומה לפי דעתו בס' ט"א. ואנכי הרואה מתוך טרדות שונות שלפע"ד אין כאן קושיא כל עיקר לזאת נמצאתי להשיב בקצרה על דבריו. וליישב דברי רבותינו הקדמונים ז"ל וגם ליישר העקוב למישור בדבר אשר נסתבך כת"ה בדברי רבותינו האחרונים בדיני ברירה.. אמים באתי בקצרה כפי האפשריות. וזה החלי ב"ה. א. הביא כת"ה דברי הט"א בר"ה ד' כ"ח שתמה על רשב"ם הביאו ר' יונה בפ"ק דברכות שסובר דאף למ"ד מצות א"צ כוונה. ה"מ בסתמא. אבל נתכוין שלא לצאת א"י יי"ח לכ"ע. דא"כ מה קאמר הש"ס בסוגין דת"ק סובר מצות אצ"כ. ומש"ה גם לעבור לא בעי כוונה. ומש"ה א"א להכניס רק זוג ולא ב"ב הא אכתי יוכל להכניס ב"ב ויכוין שלא לצאת וכיון דבכה"ג אינו יוצא לכ"ע כ"ש שאינו עובר בכה"ג. כדמוכח בסוגיין. ובאמת גם התוס' בסוכה דל"ט והרא"ש שם דמ"ב כתבו בפשיטות כשטת רשב"ם. אלא שהט"א דחה דעת כל רבותינו הנ"ל מחמת קושיא זו. וכת"ה האריך בפלפול ליישב קושייתו. ואחר כל האריכות לא העלה מזור ליישב קושיות הט"א שם מהך דר' יהושיע שסובר ינתנו במתן אחת משום בל תוסיף ומשום דגם לעבור בזמנו לא בעי כוונה כדאי' שם בסוגיא דר"ה דכ"ח יע"ש בפרש"י ואכתי תקשי יכוין בפי' בשאר מתנותיו שלא לשם בכור ובכה"ג לא עבר על ב"ת כיון דא"י בכה"ג לכ"ע. אמנם הנלע"ד דמעיקרא לק"מ דודאי אי הוי אמרינן דגם למ"ד מצות צ"כ אם עשה המצוה בל"כ הוי מצוה אלא שלא יצא בה יי"ח כיון שעשאה בל"כ דומיא דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לש"ח. ודאי שהיו עובר בבל תוסיף גם בל"כ דמה כ"מ לענין ב"ת במה שא"י בכה"ג י"ח כיון דעכ"פ עביד מצוה אף בל"כ. וכה"ג מבואר בש"ס זבחים דאף דכל שאינו ראוי להקריב בפנים א"ח עליו משום ש"ח. מ"מ אם שחט בחוץ שלא לשם בעליו כיון שכשר הוא אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חייב משום ש"ח כמבואר דקי"ד ע"ב וע"ש בפרש"י ד"ה אבל שלא לשמו אלא דלמ"ד מצ"כ כל שלב"כ לאו שמה מצוה כלל כמ"ש רש"י בסוגין ד' צ"ה ע"ב ד"ה ת"ק סבר מצ"כ. וע"ש בדצ"ו ד"ה ואיבע"א אי ס"ל. ולהכי לדידיה לא עבר על ב"ת בל"כ דהא כה"ג אי אקריב חטאת בחוץ אינו חייב משום ש"ח משום דחטאת שלא לשמו פסול וע"ש ברש"י בזבחים ד"ה רב חלקי'. אבל למ"ד מצות אצ"כ. אף אי כיון בפי' שלא לצאת דס"ל להקדמונים הנ"ל דא"י יי"ח הוא מטעם שכ' התוס' והרא"ש שם בסוכה משום דבע"כ לא נפיק. אבל עכ"פ מצוה היא למ"ד מצות אצ"כ. וכיון שכן אף בכה"ג עבר על ב"ת. וכדכתיבנא. וסרה ק' הט"א מעל רבותינו ז"ל. ובזה נסתר כל הבנין שבנה כת"ה (ב) ואחר שסתרתי תמיהת הט"א הנ"ל. נלע"ד להביא ראיה לדברי רבותינו ז"ל מן הש"ס ברכות ד"כ דאי' התם א"ל רבינא

**((א

) עיין בספר בית מאיר החדש ביו"ד סי' רס"ה מה שכ' בזה ובדברי אאמו"ר הג' זללה"ה נדחה כל דבריו שם.

(ב) בספר ישועות יעקב באו"ח ש ל"ד כ' לתרץ קשיא הראשונה על שיטת הרשב"ם מהא דתפילין ע"פ דברי רש"י בעירובין שם שכתב דלהכי אסור להכניס ב' זוגות תפילין למאן דס"ל דעובר על בל תוסיף משום דאתי איסור ב"ת ומשוי להו עליה כמשאוי דלהכי דקדק רש"י ולא כ' סתם משום איסור ב"ת דקשה ליה קושיא זו דיכוון שלא לצאת ובכה"ג לא עבר על בל תוסיף אלא דמ"מ מחזי כמוסיף ומשוי לה כמשאוי עכ"ד אבל עכ"פ מהא דר' יהושע גבי דמים שנתערבו מוכרח דאף בכה"ג עובר על ב"ת וע"כ כחילק אאמו"ר הג' ז"ל או ע"פ דרך שכ' בתשו' חסד לאברהם חאו"ח סס"י ז' וקיימתי ב"ה מסבראי. ואחר הצעה זו אראה אור כי יהל ולדעתי בשני הוכחות האלו הרגישו חכמי התוס' במתק דבריהם במנחות ד"מ ע"א על הא דאיתא בש"ס שם אר"ה הטיל לבעלת ג' והשלימה לד' פסולה משום תולמ"ה כו' והא"ר זירא הטיל למוטלת כשירה אמר רבא השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי מתקיף לה ר"פ ממאי דגברא לאוסופי קא מכוין דלמא לבטולי קא מכוין וב"ת ליכא מעשה איכא עש"ה בפרש"י ובתוס' ד"ה ממאי דגברא אוסופי קמכוין אפילו למ"ד בפ' בתרא דעירובין דצ"ו (כנלע"ד להגיה דלא כהגהות צ"ק דלפי דבריו לא מתיישב היטב מה דכתבו התוס' לקמן ומשמע נמי בהאי.) דלעבור משום ב"ת לא בעי כוונה ומשמע נמי בהאי פ' דלר' יהושע ל"ב כוונה מ"מ הכא מודי דליכא ב"ת כיון דלביטולי' קמכוין ודבריהם צריכין ביאור מאי בעי בזה דגם ר"י סובר כן דהלא כבר כתבו התוס' דאיכא למ"ד דלעבור ל"ב כוונה ודלמא רבא סבר כהאי מ"ד ויותר הוי לי' להביא מד' רבא בעצמו בר"ה דכ"ח דס"ל דלעבור ל"ב כוונה אלא דלא יכלו להביא מד' רבא דזה הוא סברא פשיטא מבחוץ לחלק כמו דחילק הרשב"ם דשאני בלא כוונה כלל מכוון להיפך וא"כ יפה הקשה ר"פ ולהכא הקשי מסוגיא דעירובין דצ"ו גבי תפילין דמשם מוכח דגם בכה"ג עובר על ב"ת רק משום דא"ל כחילק הישי"ע דשאני התם דמחזי כמוסיף ומשוי ליה כמשאוי והכי לאלומי קשייתם הביאו מדר"י בהא דנתערב דם חטאת בדם בכור שסובר ונתנו במתן א' משום ב"ת. מוכרת שפיר דאף בכה"ג דמכוין בפי' שלא לעבור נמי עובר על ב"ת וא"כ מאי הקשה ר"פ וזה כתבו לתרץ דהכא מודי דליכא ב"ת כיון דלביטולי' קמכוין היינו דיש חילק בין כיון בפי' שלא לעבור דאפ"ה עבר ובין כיון בפי' לבטל המצוה הקודמת ולעשות זו המצוה לבדה בזה אין שום סברא דעובר על ב"ת ודו"ק. ובזה נדחה מה שכתב הב"ח בסי' יו"ד דלהכי לא ס"ל להרא"ש כדחיות ר"פ כיון דס"ל לעבור א"צ כוונה דכבר תי' התוס' הקושי' בטוב טעם ודעת והיותר תימה דנראה דאשתמוטי ליה בשעה חדא דברי הרא"ש בסוכה דל"ו דכ' דהיכא דמכוין בהדיא שלא להוסיף אינו עובר על ב"ת (ובאמת צ"ע בעיני שמדברי הרא"ש הנ"ל יקשה גם על חילק אאמו"ר הג' ז"ל כנראה מלשון הרא"ש שם קאי למ"ד מאצ"כ ואפ"ה כתב דמכוין לנוי אינו עובר על ב"ת). ואשר אנכי אחזה לתרץ דברי הרא"ש גם הפי' בב' הלשונות שכ' שנתקשו בזה קדמאי ובתראי עיין בב"י ובט"ז בסי' יו"ד ולענ"ד נראה דרבא תי' לפי שיטתו דס"ל בכ"מ מאצ"כ וגם לעבור אצ"כ ולהכי תי' דברי ר"ז דאיירי בסתם דכיון דעובר בסתם על ב"ת להכי לא הוי שום מעשה ולא נקרא עשוי כלל ורבא לשיטתו בכ"מ דס"ל דכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ ובאמת מודי דאי כיון בפי' לביטולי' דנמי כשר כמו סברת ר"פ וכמו דפי' הב"י בסברת ר"פ לשיטת הרמב"ם דכיון דמכוון לביטול וא"כ לא נברא מעשה בפסול כיון דמבטל הציצית ה"א ועומדים לחתוך אלא דהוא לשיטתו דס"ל בסתם א"נ כוונה ועובר משום ב"ת תי' כמו כן דברי ר"ז דאיירי בסתם דעכ"פ כיון דבסתם עובר על ב"ת והכי לא נקרא שום מעשה כ"א אז בשעת חתיכת קמאי. אבל ר"פ הקשה עלי' בזה דהיא ס"ל כסברת אביי דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני (ועיין היטב בזה בתשו' צלעות הבית שבסוף ספר בית מאיר סי' ד' דהוכיח כן מש"ס פ' מרובה דר"פ ורבא מחולקין בענין דאעל"מ ור"פ ס"ל דמהני עש"ה דבריו כי נעמו) ולכך הקשה אותו על תי' דאמאי לא תי' בפשוט דבסתם בודאי לביטולי' קמכוון דאיהו ס"ל מצ"כ וכמו דבאמת הוא שיטת ר"ז בר"ה דכ"ח ואם לא כיון לשם מצוה מכוון לבטל והוי מעשה גמור ולא עשה בפסול ולכך הרמב"ם פ' כר"פ דכמה אחרונים כ' משמו דס"ל כאביי דאע"מ עיין בתשו' נו"ב מה"ת חאה"ע סי' קכ"ט אבל הרא"ש ס"ל בזה כרבא דאעל"מ עיין בתשו' הרא"ש כלל ז' דין ד' ולכך בין אי כיון להוסיף או לבטל כשר ממ"נ וכמו שכתבנו בשיטת רבא וזה נ"ל דמחולקין הני תרי לישנא דהרא"ש דבלשון ה"א שם מסיים ואע"ג דהנהי לאו לצורך עבדיני' בשעת עשי' ומשמע מכש"כ אי עבדיני' לצורך והיינו לשם מצות ציצית ובזה ס"ל דכשרים כסברת רבא כיון דבין בפי' ובין בסתם עובר משום ב"ת לא חשיב מעשה אבל עכ"פ לא שמעינן אם כיון בפי' לבטל אם כשרים דבזה י"ל כפירש"י וכדחיות ר"פ דפסולין אבל בלשון הב' כ' ואע"ג דאכתי לא ביטל קמאי ומשמע מכ"ש בביטל דכשרים וע"כ הפי' בד' ר"פ דס"ל דכשרים בזה דזה הוי מעשה גמור ולא מעשה בפסול וגם רבא מודה ליה בזה אלא דפליג דאפי' לא כוון לביטולי' ג"כ כשרים משום דכיון דעבר על ב"ת לא חשיב שום מעשה וקיי"ל כרבא כנלע"ד בזה ואל יקשה לפי זה דברי ר"פ בש"ס גיטין ד"צ ע"א דבעי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו וע"ש בפרש"י ואנן הא כתבנו בשיטת ר"פ דס"ל כאביי דאע"מ חדא די"ל דבעי כן לרבא והיא לפי שיטת רבא דס"ל אעל"מ ועוד דכבר העלה בתשו' נו"ב סי' הנ"ל דבעיות ר"פ היא אפי' אליבא דאביי עש"ה דבריו בסוגית הש"ס ונמצא דברינו כנים.

והנה הפמ"ג באו"ח במ"ז סי' ל"ד השיג על הט"ז שם דבשל תורה אפי' שלא בכוונה הוי ב"ת דנהי שלא בכוונה עובר היינו בסתם אבל אי מפרש שעושה כן משום ספק ליכא ב"ת כדמוכח מהא דעירובין ד"ק במתן ד' שנתערב במתן א' דנותן במתן ד' דהשאר לשם מים ליכא ב"ת ותמהני מאוד דאדרבה הא אנן פסקינן כר"י דינתנו רק במתן א' ולא יותר וחשבתי כוונתו ע"פ דברי התוס' שם שהקשו וליתי עשה ולדחי ל"ת ותי' כיון דנעשה הדבר בפשיעה וא"כ בדליכא פשיעה אינו עובר על ב"ת דאתי עשה נדחי ל"ת אכן זה ליתא דהתם שאני דודאי מחיוב בעשה להכי הקשו דידחה העשה הלאו דב"ת אבל בגונא דהרא"ש והטור שם לענין תפילין דר"ת הא יש ס' אם חייב במצות עשה דדלמא כבר יצא וספק עשה אינה דוחה ל"ת וכמבואר בש"ס וכה"פ ואדרבה לכאורה יש להביא ראיה איפכא מש"ס דר"ה דכ"ח דאמר אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכפי הנראה מד' רש"י בעירובין דצ"ו ד"ה הישן קאי הקושי' על אנן דיושבין בסוכה בח' ומזה הביא הגרא"ו ראי' דלא כראב"י דס"ל דאין ישנים בסוכה בח' וקשה דאמאי הוצרך רבא לתרץ דשלא בזמנו בעי כוונה ות"ל דמשום ס' לא שייך ב"ת אלא ש"מ כהט"ז דאף בכה"ג שייך ב"ת אולם באמת נלע"ד דסברת הרשב"א בחי' לר"ה דט"ז תורה הוא דמאי שקיימו וקבלו חכמים לעשות מספק אין בזה משום ב"ת. ולזה נא' לא תסור ולהם היה כח בדבר (ואפשר דנאמר כן לענין תפילין דר"ת כיון דכבר תקנו חכמים מספק והרא"ש אפשר דס"ל דדוקא חכמי הש"ס היה להם כח הזה ועיין ברא"ש בשבת דכ"ד ואכ"מ. ובפרט דכאן לא היה תקנה קבוע ורק להרוצה לצאת ידי שניהם) אבל בהא דר"א ור"י בנתערב דם חטאת בדם בכור כיון דהוא ס' ע"ד מקרה אף שעושה מס' שייך איסור ב"ת והנה בקושית הש"ס אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה הוכרח הרשב"א לדחוק א"ע דהקושיא קאי להישן בח' בזמן שהי' בקיאין בקביעא דירחא כ"כ בכוונתו למעיין שם אולם הלב מהסס בזה דמאי קושיא אימא דאה"נ כמו לאביי הישן בח' לשם מצוה וכבר כתבנו דנראה מרש"י בעירובין דמסוגיא דמעלמא פריך ותקשה קושיית הרשב"א הא כל מה שצוו חכז"ל לעשות מס' בודאי אין בו משום ב"ת וחלקי אמרה נפשי דאדרבה מכאן יש ראיה דלא כהגרא"ו חדא דבלא"ה יקשה אמאי נקט הש"ס בב' מקומות דוקא אלא מעתה הישן בח' בסוכה ילקה ואמאי לא הוקשו אלא מעתה התוקע ביום ב' דר"ה ילקה ואכל המצות שאנו עושין ביו"ט ב' שקבעו לנו חכז"ל ועוד אם כדברי הגרא"ו מדוע לא פרש"י בהדיא ואנן ישנין בח' או דה"ל הש"ס להקשות האוכל בח' בסוכה ילקה לכן נלע"ד דהכי אזדי קשיית אביי דבשלמא לדידי ניחא דיתיבא יתבינן בח' בסוכה ע"פ תקחז"ל ואין בזה משום ב"ת אפי' אם מכוון לשם מצוה כמו כל המצות שקבעו לנו חז"ל לעשות מס' רק משום דבשמיני חלה קדושת יו"ט דכי היכא דלא לזילזולי ביה קיי"ל דיתיבא יתבינן ברוכי לא מברכינן כמ"ש הראשונים ובשינה דליכא היכר בברכה אין ישינין בה מטעם זה (ודברי ראבי' שכ' משום ב"ת לאו דוקא דהא קיי"ל לעבור שלא בזמנו בעי כוונה ועוד דהא מברכינן על אכילת מצה ותקיעת שופר ביו"ט ב') ולא חיישינן שמא יבא לידי שינה בסוכה כיון דלא יכוון לשם מצוה והוא ס"ל דלעבור בעי כוונה אלא לדידך דס"ל מאצ"כ וא"כ גם לעבור אצ"כ וא"כ כיון דלא תקנו חכמים לישן בסוכה בח' ואף הישן בה שלא בכוונה במזיד ילקה וא"כ קשה האיך תקנו חז"ל השתא דבקיאין בקביעא דירחא לישב ולאכול בסוכה אף בלילה ואמאי ל"ח שמא יישן בה ויעבור על ב"ת כמו דחששו לענין תפילין שהוצרכו לחלצן בלילה אף למ"ד לילה זמן תפילין משום שמא יישן בהם וכי תקיני מלתא דמצי אתיא בה לידי תקלה וא"כ אדרבה מכאן ראיה גדולה לראבי' ודלא כהגרא"ו וכסוגי' דעלמא כנלע"ד ובתוס' שם ד"ה דלמא קסבר ר"י מצות עובר עליהן שלא בזמנו והישן בסוכה ילקה לר"י ובשמיני ספק שביעי לא יתיב ע"כ ואכתי צריך ביאר דהא תינח לאיכא דאמרי בסוכה דמ"ז דס"ל דכ"ע מודי דלא מברכין אלא דפליגי אי יתיבא יתבינן אבל לא"ד דס"ל דכ"ע ס"ל דיתיבא יתבינן רק דפליגי אי מברכין קשה לר"י לפי הס"ד ולדברינו נכון מאוד דלא"ד זו י"ל דס"ל לר"י דברוכי מברכין וא"כ לדידי' ישנים ג"כ בסוכה מתקחז"ל ולק"מ ודו"ק.

והנני חתר ושב אל הענין אשר התחלנו ואראה כי במתק לשון הזהב של אאמו"ר הג' זללה"ה יתי' הקושיא שהקשיתי במוסגר על האי כללא שכיילו לנו אחרונים כי לעבור על ב"ת עובר אף היכא דכיון דלא לעבור. והקשיתי מדברי הרא"ש בסוכה אי הוסיף מין א' על הד' מינים שבלולב ומכוין לנוי אינו עובר. והנה לפי תי' של תשו' חס"ל שרמזתי בתחילת דיבורינו אין מרפא להקושיא דהיא תי' דהא בסתם אינו עומד לעבור ואעפ"כ חזינן דלעבור ל"ב כוונה וא"כ ה"נ היכא דכיון להיפך ותקשה מהא אבל לפי חילוקו של אאמו"ר הג' ז"ל דאף היכא דכיון שלא לצאת עכ"פ מצוה עביד רק דבע"כ לא יפיק ולהכי עובר על ב"ת אמינא ה"מ היכא דעבד הדבר הנוסף ממין המצוה כמו בב' זוג תפילין או בד' מתנות כיון דאם לא עביד מקודם המצוה ויעשה רק זאת המצוה לבדה אף אי יכוין שלא לצאת מ"מ שפיר יחשב למצוה רק דלא נפיק לכך עבר אב"ת אבל בכה"ג דמיירי הרא"ש דהוסיף מין אחר שאינו מינו של הלולב וכיון רק לנוי דבזה לא שייך הא דעכ"פ מצוה עביד כיון דבמין אחר שלא צותה התורה לא עביד מצוה כלל ולכך אינו עובר ומעתה כראה שזו טעמו של הטור שכ' באו"ח סס"י תרכ"א דאם לא כיון במין אחר של הלולב להוסיף אינו עובר והב"י תמה עליו דבזמנו ל"ב כוונה ולדברינו לק"מ דזה דוקא אם הוסיף ממין המצוה היכא דשייך ב"ת במין המצוה (משא"כ בלולב דל"ש כמ"ש הראשונים דהתורה לא צותה רק שלא לגרוע ממנו הכתוב בה) אז ל"ב כוונה כיון דמצוה קעביד משא"כ אם הוסיף מין אחר דלא עביד מצוה כלל זה הטעם דשלא בזמנו בעי כוונה והיא ג"כ מהאי טעמא והבן אך מ"מ יקשה באמת על הרא"ש מדוע הוצרך לתרץ דאינו מוסיף רק לנוי ות"ל דאפילו בל"כ כלל אינו עובר וגם על הטור דיפסוק בסתם נגד דעת אביו הרא"ש מבלי הביא דעתו כלל ונראה דהנה המ"א תי' על קשיית הב"י דה"מ דלעבור ל"ב כוונה כ"א להפוסקים דס"ל מאצ"כ אבל לדידן דס"ל בסי' ה' דמצ"כ להכי גם לעבור ב"כ ולכאורה היא תימה על הב"י שלא הרגיש בדבר הפשוט אך באמת יפה הקשה הב"י דע"כ לא ס"ל דמצ"כ אך לחומרא אבל מדוע פ' הטור לקולא דלעבור אינו עובר בלי כוונה וממה שקלטה הנפה תצא הסולת נקיה דבאמת שלא בזמנו כיון דעושה המצוה הנוסף שלא בעת שעושה המצוה הקודמת בעי כוונה ובלא"ה אינו עובר כלל כמו שביארנו אבל בנוטל ד' מינים שבלולב עם עוד מין אחר ביחד אם אינו מכוין למצוה למאן דס"ל מאצ"כ בעי עכ"פ שיכוין במין הנוסף שלא לצאת דאל"כ אין היכר בין עיקר המצוה ובין מין הנוסף אבל אם כיון שלא לצאת דלא עביד מצוה כלל אינו עובר על ב"ת ולהכי כ' הרא"ש אפילו למאן דס"ל דבזמנו ל"ב כוונה והיא הסוברים דמצות אצ"כ להכי בעינן שיכוון לנוי אבל הטור לשיטתו שפ' בסי' ס' דמצ"כ וא"כ בלא"ה בעינן שיכוון לצאת בד' מינים וא"כ אפי' לא כיון כלל בהנוסף יצא ודוק היטב.

ובהיותי בענין זה לא אוכל להתעלם מה דנתקשיתי בדברי הב"י סי' יו"ד שחקר בהא דמוטלת אי שניהם קיימין אם כשרים וכ' דנראה מד' רש"י שגם בשניהם קיימין כשרים רק שלא נראה כן מד' הרא"ש וגם חקר שם אי פסקיני' לבתראי ונשארו קמאי מה הדין וכ' מד"ע דכשר והט"ז כ' בשמו להיפך ובתשו' נאות דשא סי' ס"ג המליץ בעד הט"ז דע"כ לא כ' הב"י דפסקיני' לבתראי כשרים רק לפום מה דס"ל דשניהם קיימין כשרים אבל לפי מה דהעלה אח"כ דבשניהם קיימין פסולים א"כ ה"ה היכא דפסק לבתראי לבד ועפר אני תחת כפות רגליהם ותמה תמה אקרא דהלא דברי רש"י ברור מללו בסוגיא דמנחות דמ"א ע"א ד"ה חדא זימנא וז"ל הטיל למוטלת כשירה וכיון דמתכשרי בהני בתראי וכש"כ בקמאי אי הוי פ' לבתראי כו' ע"כ הרי איפשט לן שני הספיקות ועיין בתשו' שאגת ארי' סי' למ"ד והברור בעיני דמ"ש רש"י בד"מ ואע"ג דהדר פסקיני' לקמאי ר"ל ומכש"כ אי פסקיני' לבתראי ונשארו קמאי כמש"כ ריש דמ"א וכנ"ל ומהפלא על הב"י ונושאי כליו שלא הרגישו בזה וצ"ע. לרבא נשים בברהמ"ז דאו' או דרבנן למאי כ"מ לאפוקי רבים יי"ח. אא"ב דאו' אתי דאו' ומפיק דאו' ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחיוב בדבר וכל שא"מ בדבר א"מ הרבים יי"ח מאי וע"ש בסוגיא. ולכאורה קשיא טובא דהא רבינא קאמר שם בסמוך זאת אומרת הרהור כדיבור דמי ע"ש וא"כ ת"ל דאף אם האשה א"מ בדבר והשומע א"י משום שומע כעונה דבעינן שישמע ממחיוב בדבר ת"ל כיון דשומע א"כ יוצא מתורת הרהור דנפשי' דהא הרהור כדיבור דמי. לרבינא ועוד ק' לרבינא דהרהור כד"ד אמאי קתני במשנה בסוכה דל"ח מי שהיו עבד או אשה מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ולרבינא תקשי ות"ל דהא הרהור כד"ד ויוצא בהרהור והנה בס' ט"א במגלה די"ט הק' אמתני' דהתם דקתני הכל כשרים לקרות המגלה חוץ מחש"ו וטעמא משום דחש"ו א"מ בדבר. ולרבינא ת"ל דל קריאה זו. והא כיון ששומע יי"ח ע"י הרהור. ותי' שם במגלה לכ"ע הרהור לאו כד"ד כדאי' שם די"ח דאתי' זכירה זכירה ע"ש בש"ס ובשאגת אריה סי' י"ג. עוד תי' דמיירי שאין מגלה כשרה לפני הפיקח ומש"ה א"י יי"ח ע"י הרהור דאף אי כד"ד הוי קורא ע"פ דלא יי"ח. אבל בשומע ממי שמחיוב בדבר הוי שומע כעונה והוי כאלו הוא בעצמו קורא מתוך המגלה ע"ש. אבל אין תי' עולים ליישב מתני' דתוכה הנ"ל כמ"ש הט"א בעצמו שם. אמנם לפני זה כ' הט"א ליישב דלמאי דמוקי התם מתני' דמגלה כר' יוסי א"ש דהא רי"ו ס"ל דצריך להשמיע לאזליו כ"ש דאיי"ח בהרהור אף אי כד"ד ולמאי דמוק' לה כר"י י"ל דמתני' לכתחלה הוא ולכתחלה ודאי דאיי"ח בהרהור דהא צריך לכתחלה להשמיע לאזניו ובזה מיושב מתני' דסוכה ע"ש ועוד תי' דגם רבינא מודה דאיכא מ"ד דהרהור לאו כד"ד דהוא ת"ק דריב"ק בשבת דק"נ. והנך מתני' דסוכה ומגלה אתיין כוותי'. ואכתי הא דרבינא דברכות אינו מיושב כיון דרבינא קאמר סתמא שם בסמוך זאת אומרת הרהור כד"ד ואף שבאיזה מקומות אמרו בש"ס זאת ולא ס"ל. וכן אי' בתוס' בכתובות ס' די"ט ובכ"ד קשה מאוד לומר כיון דבסמוך קאמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור ולפני זה בסמוך יסתום רבינא דהרהור לאו כד"ד. ואף נאמר דמדרבנן אף לרבינא הרהור לאו כד"ד וראיה מהא דב"ק אינו מברך לפניו ולאחריו ועל המזון נמי אינו מברך לפניו. ולרבינא דהרהור כד"ד אמאי הפקיעו ממנו שלא להרהר דמותר בב"ק כדאי' תוס'. וכבר נתקשה בזה בס' פנ"י שם ולפי הנ"ל א"ש דמדרבנן הרהור לאו כד"ד. ומש"ה אינו מהרהר רק בק"ש וברהמ"ז שחייב מה"ת ומה"ת יי"ח בהרהור אבל לא בברכת דרבנן כיון דמדרבנן הרהור לאו כד"ד אבל הא דרבינא שם לענין נשים אכתי קשה כיון דמה"ת הרהור כד"ד ויי"ח ע"י הרהור ומדרבנן שפיר אתי אשה דחייבת מדרבנן ומוצא שפיר. ויותר מזה תקשי ע"ד הרמב"ם בפ"א מה' ברכות שעסק שם בה"ז דבכל הברכות יוצא ע"יי הרהור בדיעבד. ואח"כ בהי"א פסק דאם היו המברך חייב מד"ס והשומע חייב מה"ת לא יצא יי"ח. וע"ש בכ"מ ובה"ז. וברמב"ם שם פ"ה הטו"ז ובכ"מ שם. וכיון שהרמב"ם פסק דבכל הברכות הרהור כד"ד וע' בשאגת אריה סי' ואו א"ם אמאי אינו יי"ח אם שמע ברהמ"ז ממי שחייב רק מד"ס דל שומע כעונה ות"ל דיוצא יי"ח ע"י הרהור ע"כ נלע"ד דמש"ה א"י י"ח ע"י הרהור משום דכיון דגמר בלבו לצאת רק ע"י שחבירו יוציאו משום ששומע כעונה ל"מ לדידי' הרהור כיון שלא נתכוין לצאת ע"י הרהור. ודומה לזה הוכחתי בתשו' דאף דבקרבנות חייב אף ע"י שגמר בלבו כדאי' בשבועות סדכ"ו אעפ"כ קאמר בנדרים ריש ד"ז דקרבנות יש להן יד ותקשי ומה צורך לידות כיון דחייב ע"י גמר בלבו וע"כ דוקא גמר בלבו אבל היכא שהוציא בשפתיו ולא ניחא להו להתחייב ע"י מחשבה שבלב מש"ה בעינן יד מעליא וכן בצדקה והארכתי בזה. א"כ ה"ה לענין ברכות. ואכתי תקשי כיון דרבא סובר בר"ה דכ"ח דמלות אצ"כ א"כ מה קא"ל רבא לרבינא שם בברכות ת"ש באמת אמרו כו' אא"ב דאו' כו' אא"א דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאו' כיון דלרבינא הרהור כד"ד ורבא בעצמו סובר דמצות אצ"כ מש"ה נפקי ודאי כיון דמה"ת די בהרהור וא"ל דרבא דפשיט סובר כר"ח דהרהור לאו כד"ד אכתי מה פשיט לי' לרבינא ועוד כיון דפלוגתא דתנאי הוא בשבת אי הרהור כד"ד או לא כמ"ש הט"א. א"כ מה פשיט לי' לרבינא מברייתא דלמא הך ברייתא ס"ל דהרהור כד"ד מה"ת רק מדרבנן לאו כד"ד. ועוד דלכתחלה צריך להוציא בשפתיו ומש"ה אשה מברכת לבעלה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ועוד דהא הרז"ה מראשונים ז"ל דפ' דמצות אצ"כ וכ' הרז"ה בפ"ב דר"ה שטעמם משום דרבא דהוא בתרא ס"ל הכי והרי ע"כ רבינא דהוא בתרא מרבא ס"ל דמצ"כ א"ו כד' רשב"ם ותוס' ורא"ש דבכיון שלא לצאת ודאי א"י אף אי מצות אצ"כ (א) ומש"ה אף אי מצות אצ"כ כיון דכוון לשמוע ולצאת משום שומע כעונה א"כ כיון שלא לצאת ע"י הרהור רק שהמברך

**((א

) ונראה להביא ראיה נכונה לסברת הקדמונים הנ"ל מהא דרבא בשבת דע"ה גבי צידת חלזון עיין בפי' רש"י ד"ה טפי ניחא וכנראה דהוכרח לזה מחמת קושיית התוס' מפ"ק דחגיגה וע' במ"א סי' רע"ח (ובזה מיושב לפענ"ד קושיית המג"ש שם מאי דרש"י סותר א"ע לדף ק"ג וגם מסוגיא דכריתות ד"כ ולפי דברינו לק"מ) וע"כ כחילק הנ"ל דאף בדבר שאין בו משום כוונה עכ"פ הכוונה להיפך מלתא הוא וכעין זה אמרינן בעירובין די"ג גבי מגילת סוטה ומזה נסתייע היטב תי' הש"ך בסי' ר"א ס"ק ט"ו עש"ה ודו"ק וכדומה לזה כ' היש"ש בחולין פ"ב סי' י"ג דאע"ג דלא בעינן כוונה לשחיטה מ"מ אי כיון בפי' לנחור ולא לשחוט אף אי שחיט כראוי שחיטתו פסולה הביאו השמ"ח והפמ"ג בסי' ג' והיא כשיטת הקדמונים הנ"ל דהא חזינן בש"ס שם דל"א דהוצרכו ללמוד דשחיטה שלא בכוונה כשר מדגלי קרא בקדשים דמתעסק פסול ובלא"ה הי' לנו ללמוד מטבילה דבעינן כוונה והיא משום דשניהם מכשירי מצוה הוא עיין ברין בחמש שיטות שם וא"כ לא נוכל לילף רק דבחולין כשר מתעסק אבל לא בכיון להיפך וכסברת הקדמונים הנ"ל (וצ"ע דס"ל דהא דאמרינן בש"ס מרגלי מתעסק בקדשים שפסול ש"מ בחולין כשר דלא קאי רק על ענין א' של מתעסק כמו שכ' התוס' שם די"ג ע"א ד"ה מנין אבל לא על ענין הב' דמתעסק שכ' התוס' שם ובדי"ב ע"ב בד"ה קטן דא"כ הוי לי' ללמוד מזה דגם אי כיון להיפך שרי אלא דענין הב' של מתעסק בקדשים אין לו שייכות לענין שחיטת חולין וז"ב וראיתי מי שנתקשה בזה והנלע"ד כתבתי) וכן נלע"ד גם גבי טבילת נדה שנטבלה בלא כוונה דאפי' לשיטת הסוברים דל"ב כוונה לכן פסקו אחרונים להלכה רק היכא דאפשר לטבול פ"א מ"מ זו דוקא בלא כוונה כלל אבל אם בפי' כיוונה שלא יעלה לה לטבילה אינו עולה דהא חזינן בש"ס דשחיטה קיל מטבילה ובשחיטה ס"ל ליש"ש ותב"ש דאף דל"ב כוונה מ"מ כוונה להיפך מגרע גרע (זולת להפמ"ג דנסתפק אולי דוקא בהוציא בפי') ומכש"כ גבי טבילה כנלע"ד אכן נסתפקתי באם אנסה חברתה וטבלה דקי"ל דאפי' להאומרי' דב"כ דעלתה לה הטבילה כמו שכ' הפוסקים ביו"ד סס"י קצ"ח אם דוקא כשהיא לא כיוונה כלל אבל אם היא כיוונה להיפך אפשר דלא מהני ולכאורה אפשר להביא ראיה מש"ס דל"מ דאמרינן שם האי נדה שנאנסה וטבלה ה"ד אילמא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה ושנטרפה אם יש להן פקחות מתקנות אותן אוכלת בתרומה כו' קשה מאי הקושיא דלמא שא"ה דלית בהיא דעת כלל ומש"ה מהני כוונה דחברתה אף לתרומה אבל הכא מיירי דהיא לא רצתה באין אופן לטבול ומש"ה ל"מ רק לבעלה ולא לתרומה אלא ש"מ דפשיטא להש"ס דבכה"ג אף לבעלה אסורה שוב מצאתי בספר ראש יוסף נתקשה בזה וסיים בצ"ע ולדברינו לק"מ אולם מצאתי בתשו' רדב"ז ח"א סי' ל"ד שכ' להיפך מדברינו וז"ל שם ול"מ היכא דיודעת הוא דאונסין אותה להטבילה דהא איכא כוונה דידה אלא בע"כ אלא אפי' דלא ידעה שאונסין אותה לטבול אלא להשליכה תוך המים כיון דחברתה מכוונת להטבילה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא עכ"ד מבואר דפשיטא ליה להיפך ובאמת נתקשיתי בזה טובא דהיא נגד הסברא דמה"ט דחאו כמה קדמונים שיטת הרשב"ם בהא דס"ל בכיון שלא לצאת אף למאן דס"ל מאצ"כ לא יצא מהא דכפאיהו פרסיים לאכול מצה דאלמא דאפי' היכא דהוי בע"כ וא"כ ממילא הוא כיון שלא לצאת ואעפ"כ יצא עיין בב"י באו"ח סי' תקפ"ט בשם הרא"ה ולשיטת הרשב"ם צ"ע כמש"כ הב"י בשם רבינו ירוחם בסי' תע"ה דמיירי דלא ידע שהיא מצה וסבר שכופין אותו לאכול חמץ ובזה נלע"ד ליישב דלמה נקט הש"ס שכפאיהו פרסיים ולא שכפאיהו ישראל והבן עכ"פ סברת הרדב"ז היא קשה הבנה לפענ"ד וצ"ע. אכן יהיה איך שיהיה נלע"ד דמה דאיתא בש"ס והובא בפוסקים דאם אנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא דזה לא מיירי כמו כל אונס שבש"ס דא כייף לחברי' דמוכרח בעצמו לעשות גזירת האנס דא"כ אמאי פשיטא ליה להש"ס דכוונה דחברתה הוי כוונה טובה בזה לא מצאנו בעלמא ובכוונת המצות למאן דס"ל מצ"כ בעינן דעת שומע ומשמיע ועיין בהג"א פ"ג דר"ה דס"ל דכוונת טבילה וכוונת המצות שוין המה אפי' לדברי הר"ן בחמש שיטות וכן היא דעת הרדב"ז בתשו' הנ"ל דאין ענין זה לזה דזה הוי הכשר מצוה מ"מ הא אפילו לחומרא לא מצאנו דזה שאינו עושה המעשה ועשה מידי בכוותו כמו דאיתא בש"ס לקמן דל"ח וקיי"ל כן להלכה דזה מחשב וזה עובד ל"א ולהכי נראה ברור דמיירי דחברתה עשתה מעשה הטבילה ודחפה לתוך המים לשם טבילה וכן הוא מדוקדק בלשון הש"ס דאנסה חברתה ואטבלה ולא לטבול וכה"ג הוא הדין שהביא הרמ"א באו"ח סי' קנ"ט למאן דס"ל דבעינן כוונה לנט"י דכוונת הנותן ע"י המקבל מהני ופשיטא דל"מ אם אחר שאינו הנותן מכוין כתבתי זאת לפי שראיתי בס' ראש יוסף בסוגיא שם ובס' ישועות יעקב באה"ע סי' קכ"ג שתמהו על דברי התוס' שם ריש דל"ב דמאי הוקשו שם לרבנן אותה ולא אותה ואת חברתה ל"ל עש"ה והקשו הם דמאי הקשיא הא איצטריך בכה"ג דשוחט לא כיון כלל רק דאחר היה לו כוונה ומפני היסח הדעת לא מפסיל דהשוחט לא היה לו כלל היסח הדעת דהיא לא כיון כלל והבהמה כשירה דכוונת האחר מהני ולדברינו לק"מ דכוונת אחרים ל"מ כלל כ"א בכה"ג דהיא אחז בידי השוחט ושחט עיין בתב"ש סס"י ב' ובכה"ג שוב פסל משום היסח הדעת ומה"ט נראה לפענ"ד מש"כ בס' ישי"ע בפי' הקצר בסי' ג' דטעם הרא"ה דס"ל דשוחט בהמות חבירו לע"ז דאסורה באכילה היא מסברת היש"ש הנ"ל דכיון בפי' שלא לשחוט שחיטה הגינה וכ' דלפ"ז ל"ק מאי שהקשו הפוסקים עליו מהא דפריך הש"ס משנים אוחזין בסכין (וכוונתו אפי' למאן דס"ל דשנים ששחטו א' כשר וא' פסול השחיטה פסולה דל"ש תי' הט"ז בסי' ד' עיין בתב"ש שם ס"ק י"ד) דש"ה דכוונת חבירו לשם שחיטה מהני ע"כ ולפענ"ד דזה אינו דבאם נאמר דזה דמי לא' כשר וא' פסול ל"מ כוונת חבירו ודוקא גבי טבילה מהני כוונה דחברתה דחברתה עשתה כל מעשה הטבילה וכטובל כלים מטומאה לטהרה:

ואני טרם אכלה לדבר אל לבי מענין זה פקחתי עיני ואראה בדברי אדונינו התב"ש בסי' ג' וראיתי שם בס"ק ז' ח' כ' ג"כ בפשיטות דבשחיטה מהני כשאחרים כיונו ושם כלל נמי גט שהוא דומה לשחיטה וטבילה בזה)** יוציאו ומש"ה א"י אף מה"ת אף אי הרהור כד"ד כד' הקדמונים הנ"ל. ובזה אזדא להו כמה ראיות שהביאו השאג"א בסי' י"ג ותמהני שלא הרגיש בהא דרבינא בברכות ד"כ הנ"ל. והנלע"ד כתבתי. ב. הביא כת"ה דברי הש"א סס"י מ"א שתמה ע"ד רש"י בסוגין שכ' סד"ה ת"ק סבר שבת דאתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו כמשאוי ע"כ מהא דתנן ס"פ הקומץ ד' ציצית מעכבת זא"ז שארבעתן מצוה א'. רי"א ארבעתן ד' מצות וקאמרינן מאי בינייהו וא"ר דר"ה א"ב דאמר היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת והיינו שאם הטיל רק לג' לת"ק חייב ולר"י פטור דג' ציצית מיהו איכא. והרי לר"י במטיל לג' ולא לד' עובר על בל תגרע כדאמר פ"ח דזבחים דע"ט גבי הניתנים מתן ד' שנתערבו בניתנין מתן א' דה"ה עובר על בל תגרע אע"ג דקיי"ל כל הניתנין במתן ד' שניתנין במתנה א' יצא. הה"נ אע"ג דד' ציצית אין מעכבין זא"ז מ"מ בהטיל לג' ולא לד' עובר על בל תגרע וא"כ לד' רש"י הא ליכא מידי בהא דר"ה בין ת"ק לר"י דאע"ג דלר"י הו"ל מצויצת כהלכתה בהטיל לג' הואיל וד' מצות הן מ"מ הואיל ועבר על בל תגרע מ"מ אתי איסור ב"ת ומשוי עליו למשוי וא"כ גם לר"י חויב חטאת אע"כ דמשום איסור דב"ת לא משוי להו כמשא וה"ה איסור ב"ת ושלא כד' רש"י עכ"ד הש"א וכת"ה הוציא מחמת זה דברי רש"י בסוגיין מפשטן ולענ"ד אין כאן אף ריח קשיא דודאי אינו עובר על בת"ג אלא בשקיים המצוה רק גרע ממנה חלק מחלקי המצוה כמו בהך דהניתנים מתן ד' שנתנן במתן א' דכל מתן ד' מצוה א' הם ואם נתנם במתנה א' אף שבדיעבד כיפר כמבואר טעמא בש"ס דזבחים רפ"ד מ"מ עובר על ב"ת אבל אם ישב ולא קיים מ"ע א' כלל ודאי דאינו עובר על ב"ת וכ"כ הגור אריה פ' ואתחנן וכ"כ הש"א בעצמו בספרו ט"א בר"ה דט"ז על הרשב"א שתי' על קושיות התוס' בענין התקיעות שתוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהם עומדין שהקשה התוס' הא קעבר משום ב"ת ותי' הרשב"א דתק"ח לצורך ליכא משום ב"ת וה"ה בל תגרע לצורך כגון יו"ט של ר"ה שחל בשבת אע"ג דרחמנא אמר תקעו גזרו שלא לתקוע עכ"ד ותמה הט"א שם עליו דמשמע מדבריו דהמבטל איזה מצוה פ"א עובר בבל תגרע מלבד שעובר בעשה וא"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתורה ילקה על לאו דבל תגרע שעמה. וזה ל"מ לשום תנא או אמורא דלימא הכי עכ"ד וברור לענ"ד דודאי לא עלה ע"ד הרשב"א דלימא הכי וחה"ר ר"ה אינו לפני ולענ"ד בכוונתו דודאי סובר ג"כ כתי' התוס' דאם עושה מצוה א' ב' או ג"פ ביום ודאי דאינו עובר על בל תוסיף. והכי יעלה על הדעת דלמאי דמסקינן דלעבור בזמנו ל"ב כוונה. אם יהיה אסור לאכול בליל פסח יותר מכזית מצה או שיהיה אסור ליטול הלולב כל היום כמ"ש התוס' הוכחה זו. רק שהיה ע"ד כיון שחז"ל תיקנו שמחיובים לעשות כן בכל שנה ושנה להוסיף על תקיעת של תורה יהיו בזה חשש בל תוסיף להכי תי' דלצורך רשות ביד חז"ל לתקן כן ואין זה בל תוסיף. וכן כשתיקנו חז"ל לגרוע מתקיעות של תורה תמיד כשיחול בשבת ר"ה אין בזה חשש בל תגרע מה"ט. וע' הרמב"ם ספ"ב מה' ממרים ובהשגת הראב"ד וכ"מ שם ועד"ז הם דברי חה"ר לפע"ד אבל לא עלה מעולם ע"ד הרשב"א דמי שאינו מקיים מ"ע באקרעי יהיו עובד על בל תגרע. דהא ודאי ליתא. וא"כ אין התחלה לקושיות הש"א הנ"ל דהא לר"י כיון שארבעתן ד' מצות אם עשה רק ב' ציצית לא עבר על בל תגרע רק שחיסר מצוה שלימה וז"ב. אמנם לפ"ז לכאורה ק' דלמה ל"א בש"ס כ"מ בין ת"ק לר"י באם עשה רק ג' ציצית דלת"ק עבר נמי על בל תגרע כיון שמצוה א' הם וחיסר חלק מהמצוה ולר"י לא עבר על ב"ת כיון שגרע מצוה שלימה. אלא שלענ"ד העיקר כמ"ש הגאון הנ"ל בקונטרס אבני שוהם בר"ה דכ"ח דש"ס דילן אינו סובר הא דאיתא בספרי. והובא ברש"י פ' ואתחנן דאם עשה ג' פרשיות בתפלין או ג' מינים בלולב או ב' ציצית עובר על בל תגרע והש"ס שלנו אינו סובר כן רק דאינו עובר על ב"ת אלא כההוא דמתן ד' שנתנם במתנה א' דגרע חלק מהמצוה ואעפ"כ קיים המצוה דהא בדיעבד הניתנים במתן ד' אם נתנם במתנה א' כיפר אבל היכא שהגרעון מעכב בדיעבד כמו ג"פ בתפלין או נ"מ שבלולב או ג' ציצית הוי כאלו לא עשה המצוה כלל ואינו עובר על בל תגרע ע"ש שהביא ראיה ברורה מברייתא דמייתי בסוכה דקתני ד"מ בלולב כשם שאין פותחין מהן כו' לא מצא אתרוג לא יביא פרוש ולא רמון ופריך פשיטא ומשני מ"ד לייתי כי היכי שלא תשכח תורת אתרוג קמ"ל ע"ש ות"ל כיון דפרוש ורמון לאו אתרוג הם וכמאן דליתא הוא. א"כ לאו נטל רק ל"מ ועובר על בל תגרע אע"כ דס"ל לש"ס דילן דבכה"ג אינו עובר על בל תגרע ע"ש ויש לי עוד ראיות לזה ולקצר אבי צריך ועכ"פ קושיות השאג"א על רש"י אינו קושיא כל עיקר כדכתיבנא. ואגב ראיתי לתמוה על הש"א שם דפשיטא לי' דגם להרמב"ם אין איסור להניח תפלין בשבת ויו"ט וראייתו מספ"ק דביצה ולא ראה ד' הרמב"ם שם בפיה"מ ובפ' בתרא דעירובין דאסור. ומש"ס הנ"ל לק"מ די"ל כמ"ש התוס' בשבת ד"ס סע"א. ויותר יש לתמוה ע"ד הצל"ח בביצה שם דאישתמיט לי' ד' הרמב"ם שבפיה"מ שם במקומו וע' במג"א סי' ש"ח סקמ"א וע' תשו' רדב"ז ח"ג סי' תק"ן:

ג) עוד האריך הגאון הנ"ל בקונ' אבני שהם בר"ה דכ"ז לדחות ד' רש"י הנ"ל מהא דסנהדרין דפ"ח דקאמר דזקן ממרא אינו חייב אלא ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורור ואין לנו אלא תפלין ע"ש בסוגיא ומתחלה האריך הגאון הנ"ל לדחות ד' התוס' שם ד"ה ואין לנו שמבואר דס"ל דר"י חולק לגמרי על ר"מ שם דפ"ז. ואינו ז"מ חייב רק על תפלין דהא ליתא דהא בקרא כתיב בין דם לדם בין דין לדין א"ו דמודה לר"מ דבכל דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת נעשה ז"מ. אלא שבא להוסיף על ר"מ שגם בתפלין אף שהוא רק מ"ע חייב משום תורה ויורך (והיא כד' הראב"ד בהשגות פ"ד ממרים ה"ג והרמ"ה שם פ"ג ה"ה וע"ש בכ"מ ולח"מ) והרי בין דין לדין אין בו כרת וחטאת אלא שאפשר לבא לידי כרת וחטאת עפ"י סיבה רחוקה. ואעפ"כ נעשה ז"מ בכ"מ שאפשר לבא ע"י סיבה רחוקה לידי כרת וחטאת כמבואר בש"ס דפ"ז ע"ב. וא"כ מה הוסיף ר"י תפלין משום דאיכא תורה ויורך. הא בלא"ה גם לר"מ נעשה ז"מ דהרי אפשר לבא לידי כרת וחטאת אם יעשה כדברי הז"מ שיעשה חמשה בתים בתפלין ואתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו משאוי. אע"כ שלא כדעת רש"י ע"ש באריכות והנה לפמ"ש הראב"ד בהשגות הנ"ל של"ד בתפלין נעשה ז"מ לר"י ה"ה בציצית ולולב רק הא דאמר ואין לנו אלא תפלין היינו על מה דאמר ואם הוסיף גורע ועשבכ"מ ולח"מ היו מקום לומר דגם רש"י סובר כן ומש"ה איצטריך קרא דויריך לר"י. ותפלין לדוגמא נקט דאית כו' כל המוסיף גורע אבל קרא איצטריך לשאר מצות ובהא הוא דמוסיף ר"י על ר"מ וסרה חומר הקושיא מעל רש"י. אמנם תמהני על הגאון הנ"ל ואני אומר ולטעמיך והרי בלא דברי רש"י ניחא והלא כיון שעשה ה' בתים כדברי הז"מ א"כ התפלין פסולין כמבואר שם בש"ס א"כ כל התפלין הוין כמשאוי. כיון שהם תפלין פסולין ואף אי נימא דלכ"ע תפלין כשרים תכשיט הם אף אי שבת לאו ז"ת הוא כיון שרגיל להניחם בחול. אבל תפלין פסולין פשיטא דלאו תכשיט הם. וכן ראיתי בס' פמ"ג א"ח סי' ש"א במג"א סקי"ג לענין המוצא תפלין דר"ת דאסור להביאם דרך ר"ה משום דספק אם הם כשרים והו"ל ס' תורה להחמיר והיינו דתפלין פסולין ודאי הוי משאוי וא"כ תקשי הא דאמרן אלא שבאמת אני תמה על הגאון בעל ש"א ועל הפמ"ג דתפסו בפשיטות דאי התפלין הוי משא יש בזה הוצאה דאו' וחייב כרת וחטאת ול"מ בהוציא תפלין פסולין או מבת ה' בתים דנראה ודאי דאינו חייב כרת וחטאת אם הוציאן בדרך הנחת תפלין ולא הוציאן בידו ממש כמבואר במשנה וש"ס בשבת דצ"ב שלא הוציא כדרך המוציאן ואף אי נימא דתפלין דרך הוצאתן בכך ה"מ תפלין כשרים. אבל לא תפילין פסולין ואף אם נאמר דתפלין דר"ת כיון שעכ"פ דרך להניחן הוי דרך הוצאתן בכך מ"מ אף אם הוציא כמה תפלין כשרים בדרך הנחתן אף אם נימא דהויין משאוי ממש אינו חייב על הוצאה כמו שהוציאן דרך מלבוש משום דכל הוצאה דרך מלבוש הוי הוצאה כלאחר יד וכן מבואר בשבת דס"ב ע"א דפריך אטבעת והא הוצאה כלאחר יד הוא ופרש"י וז"ל והוצאת טבעת שמוציאתה דרך מלבוש באצבע וזה שאינו תכשיט לה אמאי חייבת חטאת הרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותן בידים ולא דרך מלבוש עכ"ל ואף דמשני הש"ס התם באשה גזברות עסקינן והיינו דדרך הוצאתה בכך מש"ה חייבת גם כשהוא דרך מלבוש באצבעה. וא"כ גם גבי תפלין הכי הוא. ואף בתפלין דר"ת נימא הכי **(ועיין בפמ"ג שם במ"ז ולי העני שדרכי החכמה נעלמו ממנו דברים אלו קש"ה ורחוקים מן הדעת דא"כ לד' התוס' בגיטין דכ"ג ע"א ומנחות דמ"ב דס"ל דהא דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד הוא דעושה סתם ולא דכוונתו להיפך רק גבי גט דסתמא שלא לשמה קאי פסול וקש' אכתי יכשר כשהבעל מכוון לשמה אלא ש"מ דזה כותב וזה מכוון לא אחרינן וכן חליצת שוטה פסול מה"ט שכ' התוס' בחילון די"ב ובגיטין דכ"ב מטעם דאין בשוטה דעת כלל אפי' אי מלמדין אותו ולדבריהם מאי הוי הב"ד יכוון מכ"ז מוכח דכוונת העומד ע"ג לא מהני רק כשמלמדין אותו ומזהירין אותו לעשות לשמה והעושים בעצמם יכוונו וז"ל התה"ד סי' רנ"ז אכן אין נראה לאסור מטעם דפ' בהג"ה דאשירי פ"ב דחולין דאשה לבעלה אע"ג דבעלה חולין הוי בעי כוונה לטבילה כר"י לגבי רב וא"כ נימא דקטן לאו בר כוונה היא לטבילה דהא ליתא שהרי התוס' פ"ק דחולין הוכיחו דקטן בר כוונה היא אם עומדים ע"ג ומלמדין אותו אפי' לכתוב את הגט ונראה דלענין הך טבילה יכולין ללמדו שיכוין לטהר אפי' אם לא יעמדו ע"ג כו' ע"כ ועיין בש"ע יו"ד סס"י ק"כ ובאחרונים שם מכ"ז נראה בעליל דוקא לימוד להעושים שהם יכוונו מהני והא דהוכיח הש"ס בחולין דכוונה דחברתה כוונה מעלי' אף לתרומה הוא מהא דחרשת ושוטה דשם ל"מ הא דמלמדין אותה דשוטה אין בה דעת כלל כמש"כ התוס' וע"כ מיירי דהפקחות מתקנות אותו ועושין בעצמו מעשה הטבילה שדחפים אותם לתוך המים והנה הרשב"א בתשו' הביאו הב"י באו"ח סי' ת"ס כ' בשם מורו היא ר"י לחלק בא"א על קושיית התוס' בחולין די"ב והיא דיש חילוק בין דבר שא"א להיות ע"י שליח כמו בחליצה פסול בעומד ע"ג ומשמע אפי' אי מלמדין ומזהירין אותם ובין דבר שאפשר ע"י שליח כמו גיטין ושחיטה כוונת העע"ג ככוונת העושה (וקצת צ"ע דדבריו שבתשו' הנ"ל בשם מורו סותר א"ע ממ"ש בחי' לחולין בשם מורו דבתשו' כ' דשחיטה היא מדבר ששייך בו שליחות ולהכי מהני בג"ע ע"ג ומשמע דס"ל הוכחת הש"ס כמו סברת התוס' דאחרים רואין אותן בעלמא משמע ובחי' כ' להיפך דשחיטה הוי כמו חליצה דל"ש בו שליחות כיון דל"ב דהשוחט בהמות חבירו בלי ידיעתו כשרה ולהכי מוכיח הש"ס דל"ב כוונה) עכ"פ משמע מדבריו דבדבר שא"א לעשות ע"י שליח אין מקום להכשיר בג"ע ע"ג וא"כ איך מפרש הר"י דברי הש"ס כוונה דחברתה כוונה מעליותא היא וע"כ כדברינו דש"ה דחברתה בעצמה עושה מעשה הטבילה ודברי רבותינו האחרונים התב"ש והפמ"ג והישי"ע נעלמו ממנו כוונתם וצ"ע.)** כיון שעכ"פ דרך להניחן בענין זה. מ"מ זהו למ"ד שבת ז"ת הוא. אבל למ"ד שבת לאו זמן תפלין נראה דבדרך הנחתן הוי הוצאה כלאחר יד. וזהו בראה בפי' דברי הש"ס שם דס"א דקאמר אלא אפי' למ"ד שבת לאו ז"ת הוא אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא. והיינו דכיון דלאו ז"ת הוא הוי הוצאה כלאחר יד אם הוציאן דרך מלבוש וכן מבואר ברמב"ם פי"ט מה"ש ה"ה דכל הוצאה שהוציא דרך מלבוש פטור. וכ"כ שם סוף הי"ד וז"ל ואם ינא בקמיע שאינו מומחה פטור מפני שהוציאו דרך מלבוש וכן היוצא בתפלין פטור ע"כ ומשמע דמפ' כן מ"ש הש"ס דרך מלבוש עבידא. והמג"א סי' ש"ח סקנ"ז לא הביא דברי הרמב"ם הנ"ל וכבר עמד בזה בס' חו"ש סימן ש"ה סקכ"ז. אלא שגם היא לא דקדק להעתיק דברי הרמב"ם כלשונו וע"ש היטב וקצרתי. ומ"מ לענין תפלין פסולין או לענין ב' זוג תפלין ומכ"ש א' עובר על בל תוסף דודאי אין דרך מלבוש בהם אף בחול ודאי אם הוציאן דרך הנחתן ולא בידו ממש הוי הוצאה כלאחר יד ואינו חייב חטאת וכבר הקשו התוס' בשבת ד' ס"ב ד"ה כל מ"ע מאי פריך אמאי דקתני ואחד האשה והא מ"ע שהז"ג הוא והא הוצאה כלא"י הוא ושריא משום בזיון תפלין ותי' כיון דלגבי נשים משאוי הוא ויכול לבוא לידי חיוב חטאת היכא דמוציא בלי שינוי משום בזיון לא שרינן לי' וע"ש וזהו כוונת רש"י בסוגיין דאתי איסור בל תוסיף ומשוי לי' עליו כמשאי. היינו דכיון דלאו תכשיט הם הגם שאינו חייב חטאת משום דהוי הוצאה כלאחר יד מ"מ זהו ל"מ להתיר משום בזיון תפלין כמ"ש התוס'. וכ"ה פ' דברי רש"י בד"ה ת"ק סבר מצ"כ ע"ש. אבל חיוב חטאת וכרת ליכא אף אי הוי משאי משום דהוי הוצאה כלא"י. ולענין דינו של הפמ"ג. הגם שמד' הרמב"ם הנ"ל נראה שמפ' דמאי דקאמר בש"ס לענין תפלין דרך מלבוש עבידא היינו דכיון שלא הוציאן רק דרך מלבוש לא הוציא כדרך המוציאן מ"מ מדברי התוס' בעירובין דצ"ו ד"ה אבל באשה נראה דמפרשי כפשטו דהוי תכשיט ומלבוש. א"כ דברי הפמ"ג נכונים. אבל דברי הגאון בעל ש"א תמוהין ובחנם דחה דברי רש"י כדכתיבנא:

ד) הנה כת"ה הביא דברי הג"פ שהקשה על דברי החוששים בנתינת שני גיטין בספק בשמות משום דאין ברירה ומ"ש מהא שכ' הטא"ח בסי' ל"ד לענין תפלין דרש"י ור"ת דיניח שתיהן ויכוין לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא. וכת"ה תי' דגבי גיטין אם כיון לגרש בשניהן הוי חשש משום שני ספרים וכיון שא"א לו לכוין לגרש בשניהן רק בא' יש חשש ברירה. משא"כ בתפלין אף אי מכוין לצאת בשניהן ליכא בל תוסף כיון דא' מהם פסול כמ"ש המג"א בסי' ל"ד סק"ג. א"כ גם שכיון לצאת בא' מהם ל"ש א"ב והא שכ' הטור שיכוין לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא היינו לכתחלה לברר הכוונה יותר. וכ' שכן מ"כ בנו"ב מה"ת ודרכם לא ישרו בעיני יחדיו דאכתי מה נעשה לשי' התוס' בסוכה ד' ל"א ריש ע"ב דבמינא אחרינא עובר בב"ת אף כשנותן אותו חוץ לאגד אף לר"י וכ"ש לרבנן. ובכה"ג שא' מהתפלין פסולין להא דמיא. אלא שד' המג"א סי' תרנ"א סקכ"ז שד' הטור כה"ה שאין בכה"ג משום בל תוסף רק דלכתחלה לא יעשה כן. ובזה אפשר ליישב ד' הטור בסי' ל"ד דמש"ה יכוין לכתחלה לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא. משום דלכתחלה איכא בל תוסף אפי' בא' פסול. אמנם המעיין בלשון הטא"ח סי' תרנ"א יראה דדברי המג"א אינם מוכרחים. ונראה דס"ל דבכה"ג איכא משום בל תוסף ממש כדעת התוס' בסוכה הנ"ל. אלא שאכתי אפשר לומר דכיון דעכ"פ מינא דתפלין הם אולי דומה לסיב ולעיקרא דדיקלא בש"ס סוכה דל"א ע"א. וע' בהשגת הראב"ד וה"ה פ"ז מלולב ה"ז. אמנם בר מן דין סברתם לא ישרה בעיני. דמה בכך שיוכל לכוון שייצא בשניהם עכ"ז כיון שעתה מכוון רק לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא א"כ לד' האחרונים שחששו בנתינת שני גיטין לדיני ברירה גם בזה שייך ברירה. אמנם מה שנלפע"ד בזה עפ"י מה שתמהתי בחי' על האחרונים וביותר על רמ"א בתשו' שחושש בנתינת שני גיטין משום דבדאו' אין ברירה שלכאורה היא נגד סוגיות הש"ס בעירובין דל"ו ע"ב דפריך מ"ש לכאן ולכאן דלא דא"ב למזרח ולמערב נמי א"ב אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם. ופרש"י מתני' בהכי עסקינן שבא חכם כבר ק דם ביה"ש. אבל זה לא היו יודע להיכן בא או אם בא או לא ולמחר כשנשמע לו גלוי מלתא בעלמא הוא ואיגלאי מלתא דההוא עירוב קנה ואין זו סמך על ברירת ספק אלא קניה ודאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית העירוב וקנה ע"כ. הרי דבכה"ג שא"צ להתחדשות עתידות לדעת עצמו או לדעת אחרים רק מה שנעשה כבר הי' אף שהוא א"י להיכן נתכוין שיקנה לו העירוב שא"י לאיזה צד בא החכם שיקנה לו העירוב ביה"ש אעפ"כ אין בה ענין לדיני ברירה כיון שעכ"פ לצד החכם קנה לו העירוב והחכם כבר בא קודם ביה"ש אף שהוא לא ידע אז וא"כ שפיר כ' הטא"ח סי' ל"ד שיכוין לצאת באותן שהם אליבא דהלכתא אף שהוא אינו יודע איזהו הם אליבא דהלכתא מ"מ הא לא יתחדש בזה שום דבר והוי כמו וכבר בא חכם אף שהוא לא ידע. ובהך שני גיטין דכוותי' היא דהא אותו הגט שהוא כשר באמת גם עתה כשר הוא ולא יתחדש בזה אח"כ דבר רק שהוא א"י למה שייך זה לדיני ברירה. ולא העליתי בחי' תי' לקושיא זו אמנם עכשיו עיינתי ליישב ד' רבותינו האחרונים עפ"י מ"ש התוס' בגיטין דכ"ה ע"ב ד"ה לאיזה שירצה דאף למאן דס"ל בעלמא יש ברירה מודה בגט משום דכ' וכתב לה לשמה משמע שיהיו מבורר בשעת כתיבה ע"ש. ומש"ה א"ש דהא דחששו בשני גיטין לברירה ע"כ אשעת כתיבה הוא דקפדי דלנתינה לא איכפת לן וע' בס' ג"פ בסי' קכ"ט ס"ק ק"ו ובנו"ב מה"ת חאה"ע סי' ק"ב קכ"ב. ומש"ה אף דבעלמא לכ"ע יש ברירה בכה"ג שא"צ להתחדש ענין חדש כמו בהך דכבר בא חכם מ"מ בגט ל"מ משום דבעינן שיהי' מבורר בשעת כתיבה וממילא סרה קו' הג"פ שהקשה מתפלין דהא באמת בכל התורה חוץ מגט אמרינן יש ברירה בכה"ג לכ"ע כמו בהך דוכבר בא חכם וזה נכון.

ה) כתב כת"ה דקשיא לי' מהך דהספיקות חולצת ולא מתייבמות. והיינו שקידש א' משתי אחיות כדאמר הש"ס ביבמות דמ"א ע"ב. והיינו דא"צ לומר בזה איגלאי מלתא למפרע כמ"ש התוס' שם דל"ה ד"ה תיגלי והק' כת"ה דאכתי הא א"ב. ותי' דלענין חליצה עכ"פ לא גריעי כוונה זאת מחליצה מיטעת דכשרה עכ"ד כת"ה. וכל דבריו בזה תמוהים א' דמה ענין זה לחלוצי מיטעת אטו חליצא מיטעת חסרון כוונה הוא דבאמת אם הוא חסרון כוונה פסולה כדאמר הש"ס שם ריש דק"ו. תיר חליצה מוטעת כשרה איזו חליצה מוטעת אר"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה. א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כא' ואת אמרת חליצה כשרה. אלא כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לה מאתיים זוז ע"ש. וטעמא דבכה"ג חליצה מוטעת כשרה וגט מוטעה פסול קאמר בש"ס בכתובות דע"ד משום דכוון דא"א לקיים ע"י שליח התנאי בטל ומעשה קיים משא"כ בגט. אבל בחסרון כוונה אין חילוק בין גט לחליצה וכבר האריך הרחיב בזה הדיבור בתשו' ח"צ סי' א'. דאין חילוק בענין חסרון כוונה בין גט לחליצה והוכיח מד' התוס' ביבמות דק"ד רע"ב דחסרון כוונה פוסל בחליצה מה"ת. וע' בס' בית מאיר סי' קס"ט סמ"ד. והארכתי בזה בתשו' ואכ"מ. ועכ"פ נסתר תי' של כת"ה. ועוד דבריו תמוהים דא"כ לדבריו בגט פסול בכה"ג. ומשנה שלימה שנינו ביבמות דכ"ג ריש ע"ב מי שקידש אחת משתי אחיות וא"י איזהו מהן קידש נותן גט לזה וגט לזו אלא שהאמת הוא שאין כאן ענין לדיני ברירה ל"מ למ"ש לעיל דכיון שא"צ בזה לעתידות כמ"ש התוס' ר"פ החולץ הנ"ל א"כ מה"ט לא שייך לומר א"ב כמש"ל מש"ס עירובין דל"ו. אלא אפי' לענין כתיבת גט דחמיר טפי ואף בכה"ג דא"צ להתחדש דבר א"ב כמ"ש למעלה מ"מ כאן הא כל גט או החליצה שנותן לכל אחת ודאי כשר אלא שהספק הוא אי צריכה גט או אי צריכה חליצה מאי זה ענין לדיני ברירה. ואני תמה על מעכת"ה שנסתבך בזה כלל. אמנם בחי' הערותי לשטת הנמק"י שם ר"פ החולץ דטעמא דר"ל דל"א איגלאי מלתא למפרע הוא משום דשמא מקודם לא היתה ראויה להפיל אלא שאח"כ נולד מקרה שהפילה ע"ש. וא"כ אמאי סובר ר' יוחנן דאמרינן איגלאי מלתא למפרע הא זה ברירה ממש. ור' יוחנן אית ליה בעלמא אין ברירה. והארכתי שם בזה ביושב נפלא בטעם פלוגתת ר"י ור"ל ולא רציתי לכפול הדברים כאן זהו מה שראיתי להשיב לכת"ה מתוך טרדות שונות. והש"י יזכינו לשמוע בשורת טובת תמיד כנפשו ונפש מח' אוהבו בלב ונפש. שלמה במוהר"י זללה"ה חוכ"פ הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה