אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה יד

תשובה יג

סקאלא. יום ב' ער"ח אדר תריו"ד לפ"ק. למרבה המשרה ולשלום אין קץ. לכבוד אה' חתני חביבי כנפשי. הרב המאה"ג החריף ובקי כש"ת מו"ה ברוך מאיר כ"י אבד"ק פאטיק.

קבלתי מכתבו. ובתוכו רצוף אהבה שדר לן חורפי' מהני מילי מעליותא אשר חידש בעניני ברכות ששתי ושמחתי בראותי כי זך וישר פעלו רציתי להרחיב הדיבור להשיבו אמנם הטרדות עלי רבו כמו רבו. ואעפ"כ להוציאו חלק א"א והנה רו"מ התפלא מאוד מדוע גר יכול להיות ש"ל כמבואר בש"ע א"ח סי' נ"ג הא עיקר הש"צ הוא להוציא את שאינו בקי בחזרת התפלה ולפמ"ש הרא"ש בפ"ג דברכות. בטעם דאם נשים בברהמ"ז דרבנן מש"ה א"י להוציא אנשים בברהמ"ז משום דאינם בכלל ערבות וא"כ כיון שכ' רש"י בנדה די"ג דגרים אינם בכלל ערבות. א"כ כיון שכבר יצא יי"ח בתפלה שהתפלל בלחש. א"כ אינו מחיוב בדבר וא"י להוציא אחרים וע"ז האריך רו"מ לתרץ ומקודם הקשה על הרמב"ן שכ' בפ"ג דברכות להוכיח דחייב מה"ת בברכת המזון באכילת כזית דאל"כ אמאי קאמר בש"ס ברכות דמ"ח דלהוציא רבים יי"ח עד שיאכל כזית דגן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא הא תנינן כל שאינו מחיוב בדבר אינו מוציא אחרים יי"ח ומה"ת הוא דאין מוציאין מן הפיטור על החייב ע"ש ותמה רו"מ מה יענה הרמב"ן להא שאמרו ספ"ג דר"ה כל הברכות כולן אם יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין שמזה הביאו התוס' והרא"ש שם בברכות ראיה לדבריהם דמה"ת אף אם לא אכל כלל יכול להוציא חבירו בברהמ"ז אף במקום שנתחייב מה"ת מטעם ערבות. ולזה האריך לתרץ דרמב"ן סובר לחלק דבדרבנן מוציא אף אם לא נתחייב כיון שעכ"פ בר חיובא הוא משום שהם תיקנו הברכות והם אמרו שיוכל להוציא חבירו. אבל בשל תורה כמו בהרמ"ז אינו יכול להוציא חבירו כל שאינו מחיוב עכשיו משום דערבות ל"מ ול"מ. ומש"ה נמי הא דברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא משום דברכת הנהנין נמי מה"ת הוא כמ"ש הפנ"י רפ"ו דברכות משום דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וזה הסברא מה"ת הוא. ולזה כ' רו"מ דאף הפוסקים החולקים על הרמב"ן וסוברים דברכת הנהנין אינו מה"ת וגם סוברים דאף בשל תורה בשאר ברכות אם יצא מוציא מ"מ מודים בזה דבדרבנן א"צ לטעם ערבות ומש"ה הגר יכול להיות ש"צ דתפלה דרבנן זהו תורף דבריו הנה מה שנסתייע מדברי הפנ"י לא הוטב בעיני. כי הפנ"י עצמו לא אמר רק בדרך הערה בעלמא אבל א"א לספק נגד הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דכל ברכת הנהנין הם רק מדרבנן חוץ מברהמ"ז. ובברכת מע"ג יש מחלוקת אלא שלפי דרכו לא היה צריך רו"מ לכ"ז דאף אם יכול להוציא בלי טעם ערבות מתק"ח. מ"מ י"ל דבברכת הנהנין לא תיקנו משום דלא ליהני כו' ויותר נכון טעם הרא"ש דמ"ח משום דכיון שרוצה ליהנות מעוה"ז כו' אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך. אמנם בעיקר תירוצו ע"ד הרמב"ן יפה כיון. וכיון בזה לדעת הגאון בעל שאג"א סי' י"ג. ובספרו הנכבד טורי אבן ספ"ג דר"ה שכ"כ ליישב דעת בה"ג שהביאו רש"י וקדמונים שם בברכות דמ"ח שלא תקשי עליו מספ"ג דר"ה ע"כ כ' לחלק בין דאורייתא לדרבנן דערבות ס"ל דל"מ ול"מ ע"ש ודידיה עדיפא כי בד' בה"ג א"ל בא"א באולי סמך על הירושלמי שהביא הרא"ש שם ובה"ג סובר שמה"ת הוא. ע"כ צריך כדי שביעה דוקא וכ"כ התב"ש סי' א' סק"ס בד' בה"ג. ודוקא בברהמ"ז הוא הא בעלמא יודה לתוס' והרא"ש דאף בדאורייתא מוציא מטעם ערבות אבל בד' הרמב"ן שכ' בפי' בטעמו דאין מוציאין מן הפיטור על החיוב ע"כ לכאורה ההכרח כנ"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואם כי איני כדאי להכריע מ"מ נלע"ד להביא ראיה לדעת בה"ג והרמב"ן מהא דפריך הש"ס שלהי פסחים אראב"י דאמר דסומא פטור מהגדה מהא דאמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי ר' יוסף מ"ד אגדתא ביה ר"י ואמרו ר"י מ"ד אגדתא בי' ר"ש אמרו ע"ש. ולדברי התוס' והרא"ש מאי קושי' הא אע"פ שסומא פטור מלומר הגדה. עכ"פ מטעם ערבות יהיה יכול להוציא דהא ע"כ דראב"י סובר כרבנן דסומא חייב בכל המצות מה"ת דלא כר"י דהא לא פטרו רק מהגדה וא"כ כבר נכנס בכלל הערבות וא"כ יהיה יכול להוציא אחרים. וא"ל דהש"ס הכי מקשה דכיון דודאי גם נשותיהן הי' שם. ונשים אינם בכלל ערבות ופשיטא לי דכשם שהם לא נכנסו לערבות בשביל אנשים כמ"ש הרא"ש כמו כן לא נכנסו אנשים להיות ערבים בשבילם. וכמ"ש בש"ס סוטה דל"ז ע"ב דל"ח ערבות רק כמנין האנשים ע"ש שמזה הוכיח רש"י בנדה שלא נתערבו בשביל הגרים. והוכחה זו יש כמי לענין נשים. דלא כס' דמ"ר סי' רע"א שנסתפק בזה. ובכל המצות הנהיגות בליל פסח גם הנשים חייבות (א) ולזה מקשי הש"ס דאיך הי' יכולין להוציא הנשים דז"א דהא למאי דדחי הש"ס התם וקאמר קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן ע"כ דסומא חייב עכ"פ מדרבנן ולא מחמת הטעם שנראה מרשב"ם שם דאם נאמר דמצה בזה"ז דרבנן הסומים כפקחים לענין הגדה אבל אם מצה דאו' יש חילוק בין פקחים לסומים דמדברי התוס' בר"ה דל"ג ע"א ובמגלה די"ט ע"ב מבואר דלא כפי' הרשב"ם אלא דאף אם נאמר מצה בזה"ז דאורייתא מ"מ עכ"פ אף לראב"י סומא חייב בהגדה מדבריהם רק דאם מצה דאו' א"י להוציא החייבים מה"ת דהא סומא פטור מה"ת ולמ"ד מצה בזה"ז מדרבנן שפיר יכולין להוציא אחרים דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומזה הוכיחו התוס' במגלה דתרי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן וע"ש בד' התוס' הנ"ל ובהרא"ש ספ"ק דקידושין היטב ותראה שכן הוא וא"כ הא כ' התוס' במגלה דף ד' דהא דנשים חייבות במצות ליל פסח משום שאף הן היו באותו הנס הוא רק מדרבנן רק במצות חייבות מה"ת משום היקשא לאכילת חמץ וא"כ מאי הוצרך לשנויי שם בפסחים קסברי רבנן מצד בזה"ז דרבנן וגם מאי פריך והא כל דתקין רבנן כו' והוצרך לומר דר"י ור"ש פליגי אראב"י הא מעיקרא לק"מ דאף אם מצה דאו' מ"מ נשים אינן חייבות בהגדה רק מדרבנן כנ"ל ושפיר הסומא מוציאן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ועוד הא לא נפשטא האיבעיא אי נשים בברהמ"ז דאו' או דרבנן ולשטת הרמב"ן סובר הרי"ף דנפשטא האיבעי' דנשים בברהמ"ז דאו' ולכאורה קשה מהא דקאמר בש"ס ברכות דמ"ח שמעון ב"ש דעבד לגרמיה הוא דעבד דארתב"א אר"י לעולם אינו מוציא עד שיאכל כ"ד ולשיטת רש"י ותוס' ורא"ש אעובדא דשמעון ב"ש קאי דאם היה אוכל כ"ד אף שהם אכל כדי שביעה שפיר הי' מוציאן וקשה הא גם המלכה היתה צריכה לברך ברהמ"ז כמבואר שם בש"ס ואם נאמ' דנשים בברהמ"ז דאו' איך יוציאה שב"ש הא הוא אינו חייב מה"ת כיון שלא אכל כ"ש וא"ל מטעם ערבות כמ"ש התוס' והרא"ש דהא נשים אינם בכלל ערבות ועכצ"ל דכיון דינאי עצמו עם חבורתו נתחייבו בברהמ"ז ושב"ש ערב עבורם א"כ הוי כנתחייבו כולם גם היא מה"ת מתורת ערבות ושפיר יכול להוציא אף המלכה דהוי כמו שאכל גם הוא דפשיטא דיכול להוציא וא"צ לטעם ערבות וז"ב וא"כ בהך דרב יוסף ור"ש בפסחים כיון שהי' גם רבנן בי רב יוסף ור"ש כדמוכח מדברי הש"ס וא"כ הי' יכולין ר"י ור"ש להוציאן בהגדה מתורת ערבות שפיר אף הנשים יצאו כנ"ל ומאי פריך הש"ס אראב"י וזו תימה גדולה ובאמת לפי מה שנראה מלשון התוס' בברכות שם דמ"ח שלא כתבו סיום דברי הרא"ש דנשים אינם בכלל ערבות נראה שסברי דלאו מטעמא שנשים לא נכנסו בערבות. אלא שאם נאמ' דנשים פטורות מה"ת מברהמ"ז ממילא לא נתערבו עבור מצוה זו ודוקא באיש שחייב מה"ת בברהמ"ז א"כ אף שעתה לא אכל ולא נתחייב בברהמ"ז יכול להוציא מטעם ערבות ע"כ י"ל דאם נאמ' דסומא פטור מהגדה גם הוא אינו בכלל ערבות לענין מצות הגדה ומש"ה אינו מוציא ושפיר פריך הש"ס אבל בדברי הרא"ש ד"ך מבואר דהא דנשים אינן מוציאות אנשים בברהמ"ז אם נאמ' דנשים בברהמ"ז דרבנן הוא רק מטעם שנשים אינן בכלל ערבות ומבואר מזה דאל"כ היתה מוציאות אף שהוא פטורה מה"ת מברהמ"ז אעפ"כ היתה מוציאה אנשים מטעם ערבות וא"כ קשה טובא מש"ס דפסחים הנ"ל. ומזה לכאורה ראיה גדולה לדעת בה"ג ורמב"ן ודלא כתוס' ורא"ש ועוד תימה גדולה על התוס' ובפרטות על הרא"ש הנ"ל ממשנה שלימה במגלה דכ"ד דפליגי ת"ק ור"י בסומא דת"ק סובר דפורס על שמע ור"י סובר דכל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס ע"ש ומשום דל"ל הנאה ממאורות כמ"ש שם בש"ס וקשה לדבריהם נהי שהסומא פטור מ"מ אמאי אינו פורס על שמע להוציא רבים יי"ח מטעם ערבות וא"ל דר"י לטעמי' שפוטר סומא מכל מצות האמורות בתורה וע"ש בתוס' ומש"ה גם בערבות אינו דא"כ אמאי קאמר בש"ס שם דטעמייהו דרבנן דסומא ג"כ אית ליה הנאה ממאורות ומנ"ל דלמא לעולם מודו בזה לר"י דל"ל הנאה ופטור. ואעפ"כ סברי רבנן דפורס ע"ש ומוציא הרבים יי"ח מטעם ערבות כיון דרבנן סברי דסומא חייב בכל המצות האמורת בתורה וא"כ נהי דפטור מברכה זו שפיר מוציא אחרים וזה תימה רבה על הרא"ש וסיוע לדברי בה"ג ורמב"ן ועוד תימה על התוס' והרא"ש ממשנה שלימה במגלה די"ט ע"ב דחרש אינו מוציא אחרים בקריאת מגלה משום שאינו מחיוב בדבר וע"ש בסוגיא אף שהוא בכלל ערבות שהוא חייב בכל המצות האמורות בתורה כיון שהוא מדבר ועוד תימה על התוס' והרא"ש מן הירושלמי פ"ב דמגלה ה"ג דגרסינן התם בן עיר מהו שיוציא בן כרך יי"ח ייבא כהדא כל שאינו מחיוב בדבר אינו מוציא את הרבים יי"ח בן כרך מהו שיוציא ב"ע ייבא כהדא כל שאינו מחיוב כו' ע"ש ולדידהו תקשי הא עכ"פ יוציאם מטעם ערבות וא"ל דהך דירושלמי דלא כהילכתא הוא דהרי התוס' והרא"ש פ"ק דיבמות די"ד הביאו הירושלמי הזה לפסק הלכה ע"ש היטב ועיין בר"ן ריש מגלה סוף פירושו למשנה ראשונה שנראה שלא ראה אז הירושלמי הלזה וכ"כ מסברא דנפשי' ועכ"פ זה תימה רבה על התוס' והרא"ש וא"ל דא"כ על בה"ג ורמב"ן

**((א

) באשל אברהם (הנדפס בגליון הש"ע) באו"ח סי' תע"ג ס"ק ב' כתב בפשיטות דאין אנשים חייבים באמירת הגדה אף שהיה באותו הנס דטעם זה לא שייך במצוה דאורייתא ובאמת אף שלכאורה יש מקום לדברי בתוס' פסחים דק"ח ע"ב ד"ה היה אבל בתוס' מגילה ד"ד שהביא אאמו"ר ז"ל בכאן משמע דס"ל דאף במצוה דאורייתא שייך הטעם דהן היה באותו נס והתבוננתי בדבר וראיתי שאף לשיטת התוס' בפסחים חייבים באמירת הגדה עכ"פ מדרבנן כיון דחייבין בד' כוסות לכך ממילא חייבים באמירת הגדה כמו שכ' התוס' בסוכה דל"ח ע"א ד"ה מי דמסתמא לא תקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהן הגדה והלל ודברי הא"א הנ"ל תמוהים.)** נמי תקשי דהא בדרבנן גם הם מודים דאף אם אינו מחיוב מוציא כדקתני ספ"ג דר"ה בכל הברכות כולן אם יצא מוציא ז"א קושיא דדוקא בגברא שהיא בר חיובא אז אף אם עתה אינו חייב כגון שכבר יצא אז מוציא אבל במי שאינו מחיוב ודאי דאינו מוציא אף בדרבנן כמו בהלל ומגלה דתנן קטן אינו מוליא משום שאינו מחיוב בדבר אבל לד' התוס' והרא"ש דהעיקר תלי בערבית וכל היכא דאיתא בערבות מוציא משום דמחיוב קרינן בי' תקשי להו כל הני דאמרן והנלע"ד ליישב כ"ז לדעת התוס' והרא"ש דהא שכתב דאיש בר חיוב אף שאינו חייב במצוה או בהברכה זו מוציא חבירו מטעם ערבות לא אמרו רק במצוה או בברכה של תורה אבל בדרבנן לא והיינו טעמא משום שנלע"ד דלא קבלו ערבות רק לתרי"ג מצות של תורה שכבר קבלו עליהם וכבר נצטוו משא"כ למצות דרבנן שלא נצטוו אז עדיין וכן מבואר להדיא מדברי התוס' סוטה דל"ז ע"ב ד"ה א"ר משרשיא דלא קבלו ערבות רק לתרי"ג מצות וע"ש החשבון ומש"ה מיושב ק' הנ"ל מהא דסומא שלא ראה מאורת מימיו אינו פורס על שמע משום דפריסת שמע הוא רק מדרבנן כמבואר בתוס' שם במגלה ד"ד סע"א וגם מש"ה חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא בקריאת המגלה וגם מש"ה בן כרך אינו מוציא ב"ע בקריאת המגלה מטעם ערבות משום דלא קבלו ערבות רק על תרי"ג מצות של תורה ולא על מצות שמדברי קבלה ולפ"ז צ"ל דהא דפ' בש"ע א"ח סס"י תקפ"ט לענין שופר דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים בתקיעת שופר משום שאינו מחיוב ע"ש ע"כ הוא דלא כשטת התוס' והרא"ש הנ"ל דלדידהו אכתי יוציאו משום ערבות ע"כ היה נראה שהש"ע תפס בדעת התוס' כמ"ש למעלה דכל שפטור ממצוה זו לא נתחייב נמי בערבות על מצוה זו. אמנם כבר נתבאר דמלשון הרא"ש ל"מ הכי ואין בידי ליישב לע"ע רק לומר דעכ"פ אינו מוציא גם להרא"ש בתקיעת דרבנן וכיוצא בזה כ' בשאגת אריה סי' י"ג לדעת בה"ג דמפרש הכי למתני' ע"ש ואכתי צ"ע. אמנם הא דפסחים אכתי אינו מיושב לכאורה דהא המקשה היה ס"ד דמצוה בזה"ז מה"ת וא"כ מה מקשה. אמנם י"ל דלא רצה לשנויי דר"י ור"ש הוציאו ב"ב מטעם ערבות ומש"ה ל"פ אראב"י דז"א דהא לפי האמת סובר ראב"י דמצה בזה"ז דרבנן וא"כ אכתי תקשי מר"י ור"ש ולבתר דמסיק דר"י ור"ש פליגי אראב"י הוי מצי למימר דפליגי עליו וסוברים דמצה בזה"ז דאורייתא ולעולם סברי כוותי' דסומא פטור מהגדה אלא דעדיפא משני דלא גמרי ג"ש דראב"י כלל ובזה נייח לי ד' התוס' בר"ה דל"ג ובערובין דצ"ו ובמגילה די"ט והרא"ש ספ"ק דקידושין שמבואר מדבריהם שפירשו הא דמשני הש"ס שם בפסחים קסברי מצה בזה"ז דרבנן היינו דמש"ה אף לראב"י דסומא פטור מהגדה מ"מ עכ"פ חייב מדרבנן וכיון דמצה בזה"ז בדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן ע"ש היטב בדבריהם ולכאורה יש להפליא עליהם מדוע נטו מדרך הישר והפשוט בפי' הש"ס כמו שפי' הרשב"ם שם והיינו דאם נאמר דמצה בזה"ז דרבנן סומא ופקח שוין כיון שאין מיעוט למעט סומא ע"ש בפי' רשב"ם והמעיין בש"ס יראה דפי' רשב"ם יותר מתקבל בפי' הש"ס ולפי הנ"ל א"ש דלשטת התוס' והרא"ש במצוה של תורה אף הפטור מוציא החייב משום ערבות אלא שעיקר קושיות התוס' שם בפסחים הוא משום דסמך ע"ז דראב"י סובר דמצה בזה"ז דרבנן ובזה אין ערבות ומש"ה מקשה וא"כ מאי קושיא הא באמת לפי מאי דסובר ראב"י מצה בזה"ז דרבנן א"כ סומא ופיקח הוין ושפיר הוציאו ר"י ור"ש את ב"ב וא"ל דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון הא אדרבה בדאו' ודאי יכולין להוציא מטעם ערבות ובזמן שביהמ"ק היה קיים הי' הסומא מוציא רבים בהגדה משום ערבות ואחר חורבן ביהמ"ק כיון שהסומא עצמו פטור מהגדה משום דלא עדיף אחר חורבן מקודם חורבן כן הם פטורים כששמעו ההגדה מסומא מטעם זה ומש"ה פי' דלתי' הש"ס דמצה בזה"ז דרבנן היינו וכיון שסומא חייב עכ"פ מדרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן ולזה הקשה והא כל דתיקון רבנן וכו' וכיון שכן א"י דרבנן להוציא המחיוב בתקנה שתקנו כעין דאורייתא ועיין בהר"ן פ"ק דקידושין דל"א לשטת התוס' דס"ל דקטן מקרי ב"ח דרבנן כמ"ש התוס' בברכות דמ"ח ריש ע"ב ובמגלה די"ט ודכ"ד דלא כמו שעלה על דעתם בתחלה בר"ה דל"ג ובעירובין דף צ"ו דקטן לאו ב"ח הוא כלל ע"ש היטב לפי"ז צ"ל דס"ל דכזית לענין בהמ"ז לא מקרי כעין דאורייתא כיון דלעולם דרבנן הוא משא"כ מצה בזה"ז דעיקרו דאורייתא בזמן ביהמ"ק וצע"ק מסוגיות הש"ס ביבמות דפ"א ע"א וע"ש בתוס' בד"ה ואין מאכילה ויש כאן מקום אריכות רב ואכמ"ל והנה בס' טורי אבן במגלה דכ"ד ע"ב האריך בסוגיא דפסחים הנ"ל וכתב שמבואר מדברי הרשב"ם שמפרש דהמקשן הוי ס"ד דראב"י ס"ל דמצה בזה"ז דאו' ומש"ה סומא פטור אף מדרבנן והמתרץ משני קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן ומש"ה סומא גם כן חייב מדרבנן ומשום הכי מוציא אחרים שפיר דתרווייהו דרבנן ודחה פירושו דאיך אפשר להעלות על הדעת לומר כן דבזמן הבית שהיה הכל חייבין מדאו' היו סומא פטור אף מדרבנן. ובזה"ז דכולן רק מדרבנן יהי' הסומא ג"כ חייב מדרבנן ואף שבמסקנא לא קיימא הכי מ"מ הדבר תמוה שיטעה המתרץ בזה. ע"כ מפרש הט"א דמתחלה היו הס"ד דמצה בזה"ז מה"ת וסומא חייב מדרבנן ומש"ה פריך דאיך מוציא חיוב דרבנן לשל תורה ומשני דמצה בזה"ז דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. ומש"ה מקשי מכלל דראב"י ס"ל דמצה דאו' כו' והיינו דהא ראב"י בזה"ז קאמר וקאמר דסומא פטור ש"מ דס"ל דבזה"ז מצה דאו' וסומא פטור מה"ת וש"מ דאינו מוציא אחרים ומשני כל דתיקון רבנן כו' והיינו דסומא פטור אף מדרבנן כמו בזמן הבית שהיו פטור והדר פריך ור"י ור"ש הא ודאי כל דתיקון רבנן כו' היינו דא"כ אף דמצה בזה"ז דרבנן מ"מ כיון דסומא פטור אף מדרבנן לא אתי רשות ומפיק חיובא דרבנן ע"ש באריכות ולפי"ז אפשר לפרש מ"ש הר"ן ספ"ק דקידושין בשם ואחרים אומרים שמפרשים ממש כפי' הטורי אבן הנ"ל. ולפי"ז אפשר לומר שגם התוס' במגלה די"ט ודכ"ד מפרשי כן דאף דמפרשי הא דמשני בתחלה קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן היינו דכיון שכן אתי דרבנן ומפיק דרבנן מ"מ הא דקאמר אח"כ כל דתיקון רבנן כו' היינו דאז סומא פטור לגמרי אף מדרבנן ונרויח שאז לא תיקשי מדוע קטן מוציא הגדול שאכל כזית משוה דלעולם אף בעיקרו דאו' כל שהוא דרבנן קטן שחייב מדרבנן מוציא וטעם דקטן אינו פורס על שמע משום דהוי הקטן תרי דרבנן כמ"ש התוס' בדכ"ד משא"כ לענין גדול סומא כמ"ש התוס' ובדי"ט ואף שע"כ התוס' בעירוכין ור"ה ע"כ לא מפרשי הכי דהא התם בעי למימר דרשות גמור מוציא דרבנן. לפירוש זה ע"כ רשות גמור א"מ אף דרבנן דהא דחה והא כל דתיקון רבנן כו' והיינו דכיון דסומא אינו חייב אף מדרבנן אינו מוציא אחרים אף אי מצה בזה"ז דרבנן וע"כ לשטה זו מפרשי התוס' דהא דדחה והא כל דתיקון רבנן היינו בדעיקרו מה"ת לא מפיק הסומא שהיא רשות ומש"ה לק"מ מקטן בברהמ"ז כנ"ל משום דקטן עכ"פ מחיוב מדרבנן אלא שמבואר שם מדברי התוס' שתפסו לשטה זו דקטן לאו ב"ח הוא אפי' מדרבנן והוא כשטת רש"י בברכות דמ"ח ופי' אחרים הנ"ל שבר"ן קידושין וצ"ל לפ"ז לחלק דכזית בברהמ"ז לאו עיקרו דאו' כנ"ל. אמנם לפי שטת התוס' במגלה אצל"כ ושפיר נפרשו כפי' הט"א וכנ"ל אלא שאני תמה א"כ מנ"ל להט"א שהרשב"ם אינו מפרש כפירושו דהא הרשב"ם לא פי' כלום רק אהא דקאמר הש"ס כעין דאו' וע"ז פי' הט"א כמו הרשב"ם ממש. ומנ"ל להט"א שבתחלת הסוגיא הרשב"ם אינו מפרש כפירושו אלא שגוף פי' הט"א הוא תמוה כיון דע"כ לשטתו מתחלה דס"ל לש"ס דס"ל מצה בזה"ז דאו' ע"כ ס"ל לש"ס בפשיטות דאפ"ה סומא חייב מדרבנן דאל"כ מה משני הש"ס אח"כ קסברי מצוה בזה"ז דרבנן כמו שהקשה הט"א על פי' רשב"ם וכיון שכן מאי פריך אח"כ הא כל דתיקון כו' הא אעפ"כ א"ש דחיוב דרבנן מוציא דרבנן ואם חידש זאת עכשיו דאי דאו' סומא פטור אף מדרבנן עיקר חסר מן הספר ודוחק לומר דה"ק דכמו דאי מצה בזה"ז דאו' סומא פטור מדאו' ה"ה דאי מצה בזה"ז דרבנן סומא פטור מדרבנן דהא בפריסת שמע אף שהוא רק דרבנן אפ"ה סומא חייב מדרבנן כמו שכ' התוס' ע"כ פי' הט"א תמוה וע"כ פי' אחרים שבר"ן הוא פי' רשב"ם ממש והתוס' מפרשי בפי' קמא שבר"ן ועכצ"ל בשטת התוס' כמ"ש למעלה ואכמ"ל עוד וכיון שנתברר דמש"ה אף לדעת התוס' והרא"ש בדרבנן אף איש גדול כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים יי"ח הוא משום בדרבנן אין ערבות עתה צ"ל הא דבהלל ובמגלה ובכל הברכות דרבנן אם יצא מוציא היינו כיון שבמצות שהם מדברי קבלה או מדרבנן אף בלא טעמא דערבות מוציא ואף שאינו מחיוב עכשיו כל שהוא בר חיובא עכ"פ במצוה זו אם יצא מוציא כמ"ש הגאון בעל ש"א לד' בה"ג כנ"ל נמי לד' התוס' והרא"ש כמ"ש רו"מ דבזה לא פליגי וה"ז הוכחה רבה ועצומה לדברי רו"מ ולפ"ז צ"ל דהא שהביאו התוס' והרא"ש בברכות דמ"ח ראיה לדבריהם דגדול אף אם לא אכל כלל מקרי בר חיובא מהא דספ"ג דר"ה דקתני כל הברכות אע"ג שיצא מוציא. וה"ט משום ערבות היינו מדקתני כל הברכות כולן. ובכלל זה הוא גם ברכות של תורה כמו קידוש של שבת או ברכות התורה או הגדה ש"פ ובכולן אמר דאע"ג שיצא מוציא וע"כ מטעם ערבות הוא. וזה הטעם נמי בברהמ"ז איתא. אבל בברכות דרבנן לאו מטעם ערבות היא רק דכן אמרו והתקינו דמי שהוא בר חיובא אף אם יצא מוציא חבירו יי"ח. אמנם מדברי רש"י ספ"ג דר"ה מבואר דלא ס"ל הכי. דנהי דממ"ש בד"ה אע"פ שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבין זב"ז למצות י"ל דכיון דבברכת המצות קמיירי עדיפא מיני' נקט דאיכא נמי טעמא דערבות אם המצות הן מצות של תורה אע"ג דבברכות עצמן הן דרבנן. ומ"מ כיון שהוא ערב בעד חבירו בגוף המצוה שפיר יכול לומר וצונו. אבל ממ"ש אח"כ בד"ה חוץ מברכת הלחם כו' ובזו אין כאן ערבות שאינה חובה על האדם לא ליתהני ולא ליברך ע"כ. ות"ל דהא ברכת הנהנין דרבנן ולא שייך בהו ערבות וא"ל דסובר כמו שעלה ע"ד הפנ"י דברכת הנהנין היא מה"ת מסברא דאסור ליהנות מעוה"ז בל"ב ז"א דהא רש"י כ' בברכות דט"ז ד"ה ואין מברכין לפניו שאינה מה"ת. וא"ל דשאני התם דכיון שצריכין עכ"פ לברך לאחריו. א"כ לא שייך הסברא דאסור ליהנות בלא ברכה כמ"ש הפנ"י שם רפ"ו דברכות. ז"א דא"כ אמאי סתם ותני ואין מברכין לפניו. הא לפעמים צריך לברך לפניו באכל פחות מכזית שא"צ לברך לאחריו. וגם עיקר דברי הפנ"י שכ' דאף אי נימא דברכת הנהנין היא מה"ת כשטתו. אפ"ה אין לזה סתירה ממ"ש כל הפוסקים דבספק אם בירך ס' ברכות להקל דהוא משום חומר לא תשא. והוא תימה דא"כ גם בס' אמר אמת ויציב או בס' בירך ברהמ"ז נמי נימא הכי. ומזה הוכיחו התוס' בר"ה דל"ג וכל הקדמונים דכל שאמר דרך ברכה אין בו איסור תורה. ומש"ה כל שאינו מברך לחנם ממש אין בו איסור וע' בפר"ח סס"י ס"ז וכבר כ' האחרונים שגם ד' הרמב"ם כן דלא כמג"א סס"י רט"ו. וא"ל דלעולם טעם דס' ברכות להקל משום דגם להיפך יש חשש ברכה לבטלה והא דס' בירך בהרמ"ז או אמר אמת ויציב דחוזר ומברך משום דכיון דודאי נתחייב בברכה וא"י אם נפטר ממנה אוקמי אחזקת חיוב. ומש"ה חוזר ומברך משא"כ בברכת הנהנין דכ"ז שלא נהנה לא נתחייב דז"א דעכ"פ גם בברכת הנהנין בס' אם בירך יש חזקת הגוף דלא נעשה מעשה חדש דזהו תורף חזקת הגוף בכל מקום וגם הא מקודם לזה היה עומד בחזקה זו שאם ירצה לאכול יצטרך לברך וס' אם בירך או לאו. וע' ברש"י יבמות דל"א ע"ב ד"ה אמר רבה והדברים ארוכים אכ"מ. ע"כ דברי הפנ"י תמוהים וע"כ מדכ' רש"י דטעמא דבברכת הנהנין אי לא שייך ערבות משום דלא ליתהני כו' מוכח דסובר דאף במצות דרבנן יש ערבות ושלא כדברי ועכצ"ל דס"ל לרש"י כמ"ש בראשונה בד' התוס' דכל שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות לענין מצוה זו ומש"ה כ' רש"י ריש מגלה שבני הכפרים אין בקיאים לקרות המגלה וצריכין שיקראנה להם א' מבני העיר ומבואר דסובר דלא כהירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש ביבמות והיא מטעם דרש"י סובר דאף בדרבנן יש ערבות א"כ אף שבן עיר אינו מחיוב ביום הכניסה מ"מ מוציא את בן כפר מטעם ערבות כיון שגם הוא מחיוב עכ"פ במצות קריאת מגלה. אמנם נראה דאף שרש"י חולק בזה אקדמונים הנ"ל וסובר דבדרבנן יש ערבות מ"מ יוכל להיות דמודה דבדרבנן אף היכא שאין שייך ערבות מוציא. והא דבברכת הנהנין אינו מוציא הוא משום שכ' הרא"ש בברכות דמ"ח משום שכיון שרוצים ליהנות מעוה"ז ואסיר ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ע"כ אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך ע"ש רק שאם שייך ערבות בברכת הנהנין א"כ הוי המברך כמו הנהנה בעצמו. לזה כ' רש"י דבזה אין שייך ערבות. ובזה שסובר רש"י דאף בדרבנן יש ערבות. נלע"ד דלשטתו אזיל דכבר כ' למעלה דמסברא נראה שלא נתערבו רק עבור מצות שכבר נצטו דהיינו תרי"ג מצות ושכ"מ מתוס' סוטה. אמנם לדעת הרמב"ם שסובר דכל מצוות דרבנן העובר עליהם הוא בלאו דלא תסור א"כ י"ל דאף בדרבנן שייך ערבות דהא על לא תשא כבר נצטוו. וגם הוא בכלל תרי"ג מצוות. אמנם הרמב"ן ורוב הפוסקים חולקים עליו ודעת המבי"ט שאף הרמב"ם מודה בעובר להנאתו דאינו בלאו דלא תשא ע' בלח"מ ריש ה' ממרים. אמנם מדברי רש"י ברכות די"ט ע"ב ד"ה כל מילי מבואר דסובר דהעובר אדרבנן עובר בלאו דלא תסור ממש ע"ש היטב. ולזה סובר אף בדרבנן יש ערבות וזה נכון לפע"ד. אבל י"ל דאף רש"י מודה דאף במקום דל"ש טעמא דערבות מ"מ בדרבנן כל שהיא בר חיובא אף שיצא או שאינו חייב עכשיו מוציא וכאשר העלנו למעלה שכ"ד כל הפוסקים ובזה נתיישב לי דברי המג"א בסי' תרצ"ב סק"ד שכ' דיקרא המגלה לנשים אחר יציאת ביהכ"נ דמצוה שיצא הוא בקריאת הציבור ע"ש וקשה אדרבה כיון שכבר יצא איך יכול להוציא הנשים אח"כ. הא נשים אינם בכלל ערבות ואנן לדידהו כמי לא כנ"ל. ועלה בלבי ליישב עפ"י מה שענה בלבי לתמוה אהא דתנן ספ"ג דר"ה לענין תקיעת שופר דכל שאינו מחיוב אינו מוציא והא עיקר מצוות שופר היא השמיעה ולא התקיעה דמש"ה מברכין לשמוע ולא לתקוע כמ"ש הרא"ש פ' בתרא דר"ה סס"י יו"ד בשם בה"ג וא"כ מה נ"מ אם התוקע בר חיובא או לא. ועמדתי בקושיא זו עד שמצאתי להגאון מוהר"ם ב"ח בס' יום תרועה שעמד בזה הלשון הרמב"ם ריש ה' שופר ויותר הו"ל להקשות מדברי הרא"ש בשם בה"ג הנ"ל. והאריך לתרץ שאעפ"י שעיקר מצוה הוא השמיעה מ"מ גם התקיעה הוא חלק מחלקי המצוה ע"כ אם שמע ממי שאינו בר חיוב א"י יי"ח ע"ש באריכות שוב ראיתי שכ"כ בשאגת אריה סי' ואו. ודבריהם מוכרחים וא"ל דאף דבשמיעה לבד תליא מ"מ אם התוקע לאו בר חיובא הוי כאלו לא שמע קול שופר. דאכתי ל"ל כוונת משמיע כיון דמשמיע ב"ח הוא סגי א"ו דגם בתקיעה תליא מלתא כנ"ל ומה שדקדק ע"ז מהרמב"ם מהא דפ' הרמב"ם דיוצאין בשופר גזול שאין גזל בקול. לאו דקדוק הוא דהא גם במגלה דינא הכי כדאי' בטוש"ע סס"י תרצ"א אף דבקריאה תליא דהא מברכין על מקרא מגלה וע' בהרא"ש ור"ן פ"ק דפסחים וכ"מ להדיא בש"ס במגלה די"ט ע"ב דלמ"ד בלא השמיע לאזנו יצא מקרי חרש ב"ח אלא שי"ל דמגלה שאני שאין עושה מעשה בגוף המגלה רק שמעיין בה וקורא. משא"כ בשופר אם נאמר דבתקיעה תליא ועיין בתשו' הרשב"א סי' תמ"א מ"מ בלא"ה לפי לשון הרשב"א שם אין ראיה דבגזל אנו הולכין אחר עיקר מה שיוצאין בו אבל לעולם גם בשופר התקיעה הוא חלק מהמצוה כנ"ל ולפ"ז בקריאת המגלה בנשים לדעת הפוסקים שנשים אינם חייבות בקריאה רק בשמיעה ומש"ה סברי דאם אשה קוראת בעצמה אינה מברכת על מקרא מגלה רק לשמוע מש"ה אף מי שאינו בר חיובא מוציאה אבל באמת ז"א דאף להפוסקים הנ"ל לא עדיף מגלה לנשים מתקיעת שופר לאנשים שג"כ מברכין רק לשמוע ואעפ"כ אם שמע ממי שאינו ב"ח לא יצא עיין ברא"ש שם בפרט שדיעה זו אינה מוסכמת ועיין בפר"ח רס"י תרפ"ט ולפי הנ"ל א"ש דבדרבנן מוציא אף בלא ערבות כנ"ל ובזה נ"ל נכון מ"ש המג"א בסי' קפ"ו סק"ג ובסי' תרפ"ט ס"ק ד' דקטן שהגיע לחינוך מוציא גדול בברהמ"ז באם לא אכל הגדול כדי שביעה שאינו חייב רק מדרבנן אף שהקטן לא אכל ג"כ כדי שביעה ול"א דאין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן כס"ל לרבנן גבי מגלה במשנה דמגלה די"ט ודלא כמ"ש התוס' במגלה די"ט דבברכות ד"כ מיירי דוקא שהקטן אכל כדי שביעה וגם בפסקי התוס' שם במגלה לא הביא דברי התוס' בזה והיינו דשאני במגלה שהקטן לאו בר חיוב הוא כלל רק מחמת תרי דרבנן ומש"ה אינו מוציא את הגדול שהוא בר חיוב מחמת חד דרבנן אבל בברהמ"ז דהקטן נמי בר חיוב הוא בברהמ"ז מחמת חד דרבנן אם אכל כדי שביעה שפיר יכול להוציא הגדול שאכל כזית שנמי לאו ב"ח הוא רק מחמת חד דרבנן אף שעכשיו לא אכל הקטן רק כזית מ"מ בגדול כה"ג דאכל כזית מוציא הגדול שאכל כדי שביעה ול"א דאיך אתי דרבנן ומפיק דאו' וע"כ כמ"ש התוס' בברכות דמ"ח דכיון דעכ"פ בר חיוב הוא אם היה אוכל כדי שביעה מש"ה שפיר מפיק כמו בכל הברכות דאם יצא מוציא ורק שצריך לאכול כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו וה"ה בקטן לענין דרבנן להוציא מי שאכל רק כזית אף שהתוס' שם בברכות סיימו טעמא משום דכל ישראל ערבין זב"ז וזה ל"ש בקטן דאינו בכלל ערבות מ"מ כבר הוכחנו דבדרבנן א"צ לטעמא דערבות רק כיון דב"ח הוא אע"פ שיצא מוציא וזה נכלל בד' הרא"מ שהביא המג"א שם בסי' תרפ"ט סק"ד וגם לענין קידוש יפה כ' הדגמ"ר בסי' ער"א על המג"א סק"ב דאם הקטן והגדול שניהם התפללו ערבית תלי בהך דמג"א סי' קפ"ו ודלא כמ"ש בס' מחצית השקל שם שדבריו תמוהין בתרתי שם וקצרתי וסמכתי על המעיין והעיקר כמ"ש המג"א בשם הרא"מ דבכה"ג ל"ח תרי דרבנן כיון דעכ"פ הקטן ב"ח הוא מחמת חד דרבנן ובדרבנן לא בעי ערבות. ובזה מיושב דברי המג"א סס"י רי"ג שכ' דאם בירך ברכת הנהנין אותו שאינה אוכל עמהם אף בדיעבד לא יצאו בשמיעתו משום דהא בירך לבטלה ע"ש. ובבירך בשוגג באמת יצאו כמ"ש רמ"א סי' ר"ט סס"ב וע"ש במג"א סק"ה וקשה דת"ל דלא יצאו אף בבירך בשוגג דהא אינו מחיוב בדבר כיון שלא נהנה ואינו מוציא הרבים דהא בזה ל"ש ערבות כמ"ש רש"י ספ"ג דר"ה דלא ליתהני ולא לברך וא"ל דאל"כ היה יוצאין משום שומע כעונה ז"א דהא אף במילה או בברכת קטן וכדומה אף דלא הוי ברכה לבטלה עכ"ז לא יצא המחיוב משום דכל שאינו מחיוב בדבר אינו מוציא ולפי הנ"ל א"ש משום דבדרבנן כל שהוא איש בר חיוב אף שאינו מחיוב עתה מוציא אף בלא ערבות ומש"ה צריך המג"א ליתן טעם דלא יצאו אף בדיעבד משום דהוי ברכה לבטלה ואם בירך בשוגג יצאו ועכ"פ המתבאר להלכה כדברי רו"מ דאף במקום דלא שייך ערבות כל שהוא בר חיוב אף שכבר יצא ואינו עכשיו בר חיוב בזה מוציא ומש"ה אף דגר יכול להיות ש"צ ויש לי עוד הרבה דברים בזה אלא שלקצר אני צריך מחמת אפיסת הפנאי.

(ב) וע"ד אשר העיר רו"מ בנדון אשר הפנ"י בקו"א פ"ק דברכות על המנהג שהמסדר קידושין מברך על הכוס ואינו שותה ממנו רק החתן והכלה שותין ע"ס ברכת המסדר והא בברכת הנהנין אין המברך יכול להוציא כשאינו נהנה ואף דברכת היין של קידוש וברכת המוציא של מצת מצוה מוציא אע"פ שלא נהנה שאני התם בקידוש שהכוס מעכב משא"כ בברכת אירוסין כמבואר באה"ע סי' ל"ד שהכוס הוא רק ממנהגא ואם אין שם כוס מברכין בלא כוס א"כ איך מוציא כשלא נהנה וכ' רו"מ שהפנ"י דחק ביושב והאריך רו"מ מאד בזה ואני אומר שמ"ש הפנ"י שם שבברכת חתנים ניחא שהכוס מעכב אינו מוסכם ועיין בח"מ וב"ש באה"ע רס"י ס"ב וא"כ אברכת חתנים נמי תיקשי ויותר מזה אני אומר שהפנ"י לא תמה רק על המנהג. ובאמת קש' הפנ"י יש להק' גם על דין המפורש בש"ע יו"ד סי' רס"ה ס"ד שפ' המחבר דביוה"כ וט"ב מברכין ברכת אשר קידש שאחר המילה בלא כוס ובג' תעניות יכול לברך על הכוס אם היולדת שומעת ותטעום ממנו היולדת ע"ס הברכה שבירך המברך וכיון שאין הכוס מעכב דהא ביוה"כ וט"ב מברכין בלא כוס א"כ איך מותרת היולדת לשתות מן הכוס ע"ס ברכת המברך בשלמא הא דכ' רמ"א שנותנין לתינוקת א"ש משום דלתינוקת יכולין לברך בכל ברכת הנהנין כמבואר בש"ס פ"ג דר"ה אבל פורס לבניו ולב"ב כו' ע"ש ובב"י בא"ח סס"י רס"ז ובט"ז שם סקט"ז וברש"י בעירובין דף מ"ב ע"ב ד"ה ליתיבי' אבל מה שפסק המחבר שתשתה ממנו היולדת קשה. והנה מד' הש"ע הנ"ל מבואר כמ"ש למעלה דבדרבנן מוציא חבירו אף במקום דלא שייך ערבות דהא אשה אינה בכלל ערבות ואנן לדידהו נמי לא כנ"ל ואיך יכול להוציאה בברכתו א"ו כנ"ל וזה ראיה ברורה לפע"ד אבל קש' הפנ"י קשה כנ"ל. והנה מ"ש רו"מ שתי' הפנ"י הוא דוחק הנה הפנ"י תי' שכיון דמ"מ עיקר היין לאו ליהנות מכוון חשיב שפיר כברכת המצות ע"ש ולכאורה עלה ע"ד שהוא תי' מרווח דבהא תלי דכמו דבברכת המוציא של שבת אינו מוציא אף שג"כ חיובא הוא והיינו מטעם שכ' הט"ז א"ח סי' רע"ג שהמצוה משום הנאה הוא וכ"כ המ"א סי' קס"ז סקמ"א ה"ה להיפך י"ל דכיון שאינו מכוין להנאה מוציא ואפשר להעמיס זה בכוונת התוס' פ"ג דר"ה ד"ה ברכת הלחם שעמדו המפו' על כוונתם ולפי הנ"ל א"ש אלא שיש להק' על תי' הפנ"י מד' בעה"ע שבטור א"ח סי' תפ"ד שסובר שא"י להוציא אחרים בברכת בפה"א שבטיבול ראשון אם אינו נהנה עמהם ואע"פ שבטור כ' שם שהרא"ש חולק עליו היינו מטעמא שכ' שם דכיון דתק"ח הוא משום היכרא לתינוקות הו"ל כברכת מצה ומבואר מזה דאל"ה הי' מודה דאינו מוציא אף שאינו מכוין ליהנות דהא אינו עושה רק משום היכרא לתינוקות ע"כ המחוור לפע"ד כמו שאמרתי לרו"מ פא"פ דהא כ' התוס' והקדמונים דמברכין אמנהגא כמו שמברכין וצונו על אכילת מצה בליל פסח בשני אף שהוא ממנהגא וכן הסכים ר"ת לברך על קריאת הלל בר"ח אף שהוא רק מנהג וכן נוהגין ואמרו בש"ס דפסחים דאסור לעבור על מנהג שנהגו אבותינו משום ואל תטוש וגו' ומש"ה הוי כמו חיובא מתקנת חז"ל כמו ברכת בפה"ג על קידוש אף שאינו רק מדרבנן והרי הסכימו הרי"ף והרא"ש שיכול להוציא אחרים בברכת בפה"א של טיבול ראשון אף שהוא רק משום היכרא דתינוקות ואין מברכין וצונו על טיבול זה וכן אמרו בש"ס פסחים דקי"ד ע"ב א"כ מאי מצוה ואפ"ה אע"פ שיוצא מוציא וע' בב"ח וט"ז רס"י תפ"ד א"כ ה"ה בפרה"ג של ברכת אירוסין והנה עלה בלבי לומר דע"כ לא מיבעיא להו לש"ס ספ"ג דר"ה לענין ברכת המוציא של מצה או בפרה"ג של קידוש רק באם כבר יצא. אבל בברכת אירוסין שאין הברכה חיוב על חתן והכלה לבד רק על כל העומדים שם כמ"ש הרא"ה בחי' ובש"מ בשם הריטב"א פ"ק דכתובות שאין זה ברכת המצות שלא מצינו שזה מקיים מצוה וזה מברך. ומש"ה בכה"ג פשיטא לן דכיון שנהגו לברך על הכוס יכול לברך אע"פ שאינו נהנה דכיון שעיקר ברכת אירוסין גם בשבילו הוא מברך אלא שמדברי רש"י בעירובין ד"מ לא משמע כן. מדכ' דמש"ה קאמר ליתיבי' לינוקא משום דקתני אבל פורס הוא לבניו ולב"ב. אף שלא טעם הוא. אף שבברכת זמן גם הוא נתחייב בה. אלא שדברי רש"י שם בלא"ה צע"ג לפע"ד דהא עכשיו קפ"ד דברכת זמן בעי כוס וכיון דבעי כוס שוב הו"ל כברכת בפה"ג דקידוש דאע"ג שיצא מוציא. ול"ל להביא הך דפורס לבניו ולב"ב דהא בכה"ג אף לגדול יכול להוציא ואף אם נדחוק לומר דרש"י סובר דהא דבברכת המצות אע"פ שיצא מוציא הוא רק מטעם ערבות ולא כמ"ש למעלה. ולגבי קטן אין ערבות ומש"ה הוי כברכת הנהנין ואינו מוציאו רק מטעם דאף בברכת הנהנין מוציאו כדי לחנכו במצות כמו דקתני אבל פורס הוא לבניו ולב"ב. הנה חוץ ממה שהוכחנו למעלה דאאל"כ. בלא"ה ק' אמאי כ' רש"י שם לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אא"כ אוכל עמהן שהרי הן יכולין לעשות דהא אף אם אינן יכולין לברך א"א להוציאן בברכת הנהנין אם אינו אוכל עמהם דדוקא כשאוכל עמהן אמרינן ר"פ ג' שאכלו דסופר מברך ובור יוצא. אבל בשלא נהנה עמהן אף שחבירו אינו בקי אינו יכול להוציא וע' בס' פנ"י ספ"ג דר"ה ותדע לך דהא אף בברכת המצות א"י להוציא חבירו רק כשאינו בקי כמבואר בטוש"ע סי' רע"ג וע' בב"י ובתב"ש סי' א' סק"ס. וצ"ע בהג"א ספ"ג דר"ה וע"ש בספנ"י ואכ"מ ומ"מ מבואר דבברכת הנהנין א"י להוציא אף שאינו בקי כשאינו נהנה עמהן ע"כ ד' רש"י צ"ע ועוד צע"ג על רש"י שם שכ' דהאי שיטעום דקאמר לאו דוקא קאמר אמברך דה"ה כי שתי אחריני דטעמא משום גנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר שתהא ברכת היין דבפה"ג שלא לצורך ומכי טעם ליה אחריני שפיר דמי עכ"ל ותימה גדולה למה כ' משום דגנאי היא לכוס של ברכה כו' שתהא ברכת בפה"ג שלא לצורך. הא אי יברך בפרה"ג ולא ישתה שום אדם ודאי הוי ברכה לבטלה לגמרי ולמה ליה למיתלי בגנאי. והא דאמרו בש"ס שם לברך עליו ולנחי' המברך צריך שיטעום. היינו דאי לא אמרו המברך צריך שיטעום היה די שיברך על הכוס ולא יברך כלל ברכת בפרה"ג ולא ישתה ממנו רק שיברך ברכת קידוש או זמן על הכוס משום שאין אומרים שירה אלא על היין. רק משום שאמרו המברך צריך שיטעום ע"כ צריך לברך ברכת בפה"ג על הכוס משום שאסור ליהנות מעוה"ז בל"ב. אמנם ל"ד דהמברך צריך שיטעום בעצמו רק די בטעימת אחר וע' בפרש"י ספ"ג דר"ה שם מבואר על נכון. וע' בפי' רשב"ם פסחים דק"ה ע"ב. ולשון רש"י בעירובין הנ"ל לע"ג שוב ראיתי בתשו' הר"ן סי' נ"ב שעמד בזו. (א) גם צ"ע על לשון הש"ס ספ"ג דר"ה דפשיט שם על ברכת היין של קה"י מהא דר"פ דהוי מקדש לן וכי הוי אתי ארוסי' מדברא הוי מקדש ליה ע"ש. ואינו מובן דמאי ראיה היא זו דלמא הי' האירוסין מברכין בפה"ג בעצמן ונהי שצריך לברך בפה"ג קודם קה"י דהא קיי"ל כב"ה ר"פ א"ד. מ"מ הא אפשר שבירכו בעצמם קודם שקידש להם ר"פ. ואף שהי' הפסק גדול בין ברכת בפרה"ג לשתיי'. לא איכפת לן דהא כמו שאין הפסק במקדש עצמו. כמו כן במקדש אחר להוציאו דהא הוי כאלו מקדש בעצמו. ועוד ק' דדלמא טעים ר"פ בעצמו מן הכוס ג"כ וא"כ נהנה עמהן ויכול להוציאן בברכת בפה"ג כמו בשאר ברכת הנהנין וע' בש"ס ברכות דמ"ג. וא"ל דכיון שר"פ כבר יצא בקידוש א"כ הוי הקידוש הפסק בין ברכת בפה"ג לטעימה שלו ז"א דאם נאמר דיכול להוציא מטעם ערבות א"כ הוי היא בעצמו כבר חיובא. א"כ אין כאן הפסק ולמ"ש למעלה דבדרבנן אין ערבות הי' אפשר ליישב יושב הנ"ל. ולומר דכאן מיירי בקידוש של ירט דוקא שהוא רק מדרבנן וכצ"ל לדעת הרמב"ן ובה"ג שסברי דבדאו' אין יכול להוציא חבירו וכ"כ הש"א הנ"ל ובספרו ט"א שם. ואכתי צ"ע ולומר דהש"ס ידע דר"פ לא היה שותה וגם ידע שהם לא הי' מברכין גם בפה"ג רק ר"פ הוציאן ושפיר פשוט כל זה הוא דחוק דהעיקר חסר מלשון הפשטן וצ"ע את זה ראיתי להשיב לרו"מ וע"ד פלפלו והווכח שלו עם הרב מוהרש"ק ע"ד הט"ז יו"ד סי' א' אין הפנאי מסכים לע"ע כי אני טרוד מאד להשיב תשו' נחוצת למעשה וגם בשאר ענינים ועוד חזון למועד בל"נ ברצה"י. והיו זה שלום כנפשו ונפש חותנו ידידו דוש"ת באהבה עזה כה"י שלמה במוהר"י או"פ הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה