אור ברסלב
בית רידבז סימן לד

בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

סימן לד

סימן לג

עוד מחתני הנ"ל

ב"ה יום ג' לס' "תולדות יעקב יוסף" התרס"ג לפ"ק שאדאוו יצ"ו

והנני בזה להציע לפני גאון תורתו מה שחדשתי בימים אלו, וזה החלי בעזה"י, כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין הל"ט, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור, והשיג הראב"ד עליו, זה הטעם אין לו ריח אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית יעי"ש – ונראה לדעתי לישב דעת הרמב"ם עפ"י היסוד מדברי התוס' בגיטין ס"ד בד"ה שאני, שהקשו שם והלא זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן מאתם גם אתם, ותירצו דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא כגון תרומה דליתא בתרומה דנפשי', אבל בזכי' כמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים יעי"ש. נמצא לפי זה דבכל מלתא שיכול הקטן לעשות בעצמו יכול לעשות זאת גם ע"י שליח, ובאמת מוכח ומפורש כן בסוגיא דקידושין מ"א דמסקינן שם דשלוחו של אדם כמותו ילפינן מקדשים וגירושין ומקשה הגמ' ואלא אתם גם אתם בתרומה ל"ל מבעיא לי' כדר"י מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, הא ל"ל קרא מדרחב"א אר"י נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין, איצטריך סד"א עבד דלאו היתירא הוא כלל אבל עכו"ם הואיל ואיתא בתרומה דנפשי' דתנן העכו"ם והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליח נמי עביד קמ"ל. הרי מפורש שמה שעכו"ם נתמעטו משליחות אפילו במילתא דאיתא גבייהו הוא אך מפני שישנן בתרומה דנפשם, ובכ"ז אמרה התורה אתם גם אתם שלוחכם כמותכם הרי אפילו דבמילתא דאית בהו ג"כ נתמעטו, אבל קטן הלא אינו שייך בתרומה דנפשי' דתרומת קטן אינו תרומה, וא"כ אין לנו למעטו מצד הסברא אלא ממילתא דליתא גבי' כמו שאמרו גבי עבד מפני שאינו בתורת גו"ק, אבל במילת' דאית', שפיר שיי' גבי' דין שליחו' – וא"כ קטנה שיש לה יד לקבל בעצמה הגט מיד בעלה, בודאי יכולה לעשות גם שליח לקבלה, ואין לנו למעט מאתם גם אתם דתרומה הוא מילתא דליתא גבה, אבל גט הוא מילתא דאיתא, ומפורש אמרו בגיטין כ"א ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ, הרי דמה שהאב מקבל גט עבור בתו הוא מדין שליחות הרי שיש לקטנה שליחות גבי גט, לכן שפיר מסיק הרמב"ם טעמא אחרינא מפני מה אינה יכולה לעשות בעלמא שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן וכו', אבל לולא זה הטעם בודאי היתה יכולה לעשות, ואין לנו למעט מאתם גם אתם, כיון שיכולה בעצמה לקבל הגט, ומסולק ממנו השגת שהראב"ד ז"ל.

אבל לפי זה יקשה לן סוגית הגמ' בב"מ דף י' מחלוקת ר"י ור"ל אם קטנה יש לה חצר, מ"ס חצר משום ידה אתרבאי וכי היכי דאית לה יד חצר נמי אית לה ומ"ס חצר משום שליחות וכי היכא דשליחות לית לה חצר נמי לית לה, והלא אפילו אם נימא דחצר משום שליחות ג"כ צריך להיות לה חצר, מפני שגם שליחות אית לה גבי גט, אם לא מפני טעמא דאין מעידין על הקטן, ולכאורה היא פליאה עצמה על יסוד דברי התוס' הנ"ל וסוגית הגמ' בקידושין אבל יש ליישב דהנה בנדה מ"ו גרסינן, גופא הקדיש הוא ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין, ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין, במאי קמיפלגי מ"ס מופלא סמוך לאיש דאורייתא, ומ"ס לאו דאורייתא, ובירושלמי במס' תרומות נמצא הפלוגתא, והירושלמי תולה פלוגתתם בפלוגתא דתנאי ר' יהודא ור"י דמתניתין פ"א דתרומות, דר' יהודה אית לי' קטן שלא הביא ב' שערות תרומתו תרומה, ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה, אבל ר' יהודה משמע דס"ל דאף בקטן גמור ג"כ תרומתו תרומה, וכן פירשו המפרשים ובראשם הר"ש ז"ל, ומדאמר הירושלמי שר' יוחנן ור"ל כר' יהודה ס"ל הרי מפורש דס"ל לר"י ור"ל דתרומת קטן תרומה, וכיון דתרומתו תרומה ובכל זאת אמרה תורה אתם גם אתם שיהי' שלוחכם כמותכם נמצא דמיעטה התורה קטן משליחות אפילו במילתא דאיתא, דהא בתרומה איתא ובכ"ז אמרה תורה דוקא אתם גם אתם, כמו עכו"ם דאין להם שליחות אפילו במילתא דאית גבייהו ולכן שפיר אזלי בב"מ ר"י ור"ל לשיטתייהו דקטנה אין לה שליחות אפילו גבי גט, ואם היתה חצר מטעם שליחות, בודאי אין לקטנה דין חצר, דגם שליחות לית לה, אבל לדידן דפסקינן להלכה דתרומת קטן אינו תרומה אם לא במופלא הסמוך לאיש דחשבינן לי' כגדול אתיא שפיר סוגית הגמ' בקידושין ודברי התוס' בגיטין ופסק הרמב"ם הנ"ל, ורק זאת קשה לי למה להו להפוסקים כולם להביא הטעם דקטנה יש לה חצר מפני דמידה אתרבאי, הא לדידן אפילו אם נימא דחצר משום שליחות ג"כ אית לה חצר דגם שליחות אית לה בגט, והנראה לי דמה שהביאו הפוסקים זה הטעם הוא רק מפני מציאה, דאם היתה מטעם שליחות לא הי' לה חצר גבי מציאה, אבל מפני גט אין שום נ"מ לדידן אם חצר מטעם שליחות או מטעם יד לזאת הביאו אפילו גבי גט זה הטעם, ומפורש משמע זאת להמדייק בלשון הרמב"ם הל' גזילה ואבידה פ' י"ז הל"י יעי"ש – אבל לפי דברינו הנ"ל הלא יקשה פסק הרמב"ם בהלכות זכי' ומתנה פ"ד הל"ז שקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, הלא דעת הרב המגיד בפכ"ט שדעת הרמב"ם דקטן קונה מתנה מה"ת כיון שדעת אחרת מקנה אותו, נמצא דקטן איתא בזכי' דנפשי', וא"כ מדוע לא יהי' שליח לזכות גם לאחריני, ואמרתי לתרץ זאת עפ"י מה שכתב הקצה"ח בסי' רל"ה סעי"ז שדעת הרמב"ם דדעת אחרת מקנה מועיל רק מדין זכי', שהמקנה בעצמו הוא זוכה לו, ואע"ג דקיי"ל שאין הדם זוכה בשלו לאחרים, בכ"ז גבי קטן שאני, ושיטת התוסו' ועוד פוסקים אינו כן אלא ס"ל שהקטן בעצמו יש לו יד לזכות היכא שדעת אחרת מקנה לו יעי"ש, נמצא לפ"ז יפה דעת הרמב"ם דאף שקטן זוכה לעצמו היכא שדעת אחרת מקנה לו, אבל אין זה בכח עצמו כי אם בכח הנותן והקטן בכח עצמו אין לו זכי', הרי דליתא גם בזכי' דנפשי' ואיך יהי' שליח לזכות לאחרים שגם לעצמו אינו יכול לזכות, אבל לשיטת התוס' שזוכה לעצמו בכח עצמו הרי דאיתא בזכי' דנפשי', ולכן שפיר אמרו דכמו שזוכה לעצמו זוכה נמי לאחרים – וכל הדברים הנ"ל הוא רק עפ"י היסוד של הרב המגיד ובעל קצה"ח. אבל לי נראה לחדש כונה אחרת בדעת הרמב"ם דלא כהמג"מ והקצה"ח הנ"ל, דזה לשון הרמב"ם בהל' מכירה כ"ט הל' י"א, יראה לי שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אעפ"י שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו בפנינו וזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו עכ"ל, ודקדק הקצה"ח מלישנא דהרמב"ם שאמר מפני שזכין לאדם, דע"כ ס"ל שדעת אחרת מקנה הוא גופא מטעם זכי' להקטן, שהנותן בעצמו זוכה עבורו ולדעתי כונה אחרת בדברי הרמב"ם, ותחלה אקדים מה שהקשה הקצה"ח קושיא עצומה בסי' רל"ה דהרמב"ם כתב להדיא גבי מטלטלין דאין מקחן מקח ד"ת בפעוטות אלא מתקנת חכמים, ובע"כ הטעם משום דאין נתינתו בדמים נתינה וכמ"ש הרה"מ, וא"כ בקרקע ע"כ מקחו מקח ד"ת, דהא מצד התקנה אינו אלא גבי מטלטלין, ונמצא דבמטלטלין מקחן דרבנן ובקרקע ד"ת כלפי לייא עכ"ל יעי"ש, ולכן נלפע"ד דלא כהה"מ, אלא דהרמב"ם סובר שדעת אחרת מקנה אינו ד"ת אלא מדרבנן אפילו במתנה, זולת גבי מכירת קרקע בדמים דשם קונה קטן מה"ת ודוקא בקנין כסף אבל לא בקנין אחר, ומקור הדברים לחלק בין קנין כסף לשאר קנינים הוא מסוגית הגמ' קדושין כ"ג ע"ב בכסף ע"י אחרים אין, ע"י עצמו לא כו', אמר אביי לעולם שלא מדעתו ושאני כסף כו' רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו, שטר קבלת אחרים גרמו לו, ופירש"י ז"ל דמה שמקבל רבו הכסף, גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין אלא קבלת הרב, והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו, אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו וכיון דחוב לו אין חבין לו אלא מדעתו עכ"ל נמצינו למדים מזה דפעולת קנין כסף בכ"מ אינו נגמר ע"י הנותן את הכסף כי אם ע"י המקבל, כי המוכר בקבלתו את הכסף גומר את הקנין, אבל קנין שטר וכדומה קנין חזקה, הקנין נגמר ע"י הקונה ולא ע"י המוכר, וכיון דקנין כסף נגמר תמיד ע"י המוכר, ולכן לא איכפת לן מי הוא הקונה אם הוא בר קנין או לא דהעיקר בזה הוא רק המוכר, וכיון דהמוכר גדול ובר קנין הנה נגמר הקנין כולו ע"י, והקרקע שייך להקונה מה"ת אעפ"י שאיננו בר קנין דאפילו יהי' בר קנין ג"כ לא יוגמר הקנין ע"י אלא ע"י המוכר, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שקטן שקנה קרקע ונתן דמים תעמוד בידו' ומה"ת הוא ככל קניני כסף בעלמא שהמוכר מקנה להקונה מה"ת.

רק עלינו יש עוד לעמוד על זה, איך יש הרשות להמוכר לקבל בעצמו כסף מהקטן ולהקנות לו קרקע שלא מדעתו, שהלא קטן כמו שאינו בפנינו הוא, אמת שהקרקע תשאר שלו, אבל בכ"ז איך יכול המוכר לעשות דבר כזה שלא מדעתו? על זה השיב הרמב"ם ומסיק טעמו של דבר, שהוא מדין זכי' שזכין לאדם שלא בפניו, ר"ל שזכות הוא להקטן מה שלוקח ממנו כספו ומקנה לו קרקע עבור זה, אבל לוא היתה המכירה חוב להקטן, לא הי' יכול המוכר לקבל כסף ממנו שלא מדעתו, דאין חבין לאדם אלא מדעתו, שאינו דומה זה לרב שמשחרר עבדו בקבלת הכסף אף אם יהי' חוב להעבד, שבידו לשחררו בע"כ, אבל קנין בע"כ לא אשכחן אפילו אם המוכר הוא הגומר את הקנין, לזאת מסיק הטעם שהוא מטעם זכי', וכל זה הוא רק גבי מכירה, אבל אם יקנה להקטן קרקע במתנה ע"י שטר או קנינים אחרים בודאי לא יקנה, ואפילו במכירה הוא דוקא בקנין כסף ולא בקנין אחר, – וממילא תיתי לן דין חדש דגבי החליף דמי שור בפרה דשם קונה כסף מה"ת קדושין כ"ח ע"ב אפילו במטלטלין יהי' ג"כ הדין כן שקטן יקנה ד"ת. ומסולק היטב קושית הקצה"ח הנ"ל, ועולה יפה פסק הרמב"ם שקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, דמה שזוכה לעצמו כשדעת אחרת מקנה לו הוא רק מדרבנן דלא כהה"מ והקצה"ח, לכן אינו זוכה לאחרים. ואפילו במכירת קרקע שזוכה לעצמו ד"ת כמו שבארתי בכ"ז לא יוכל לזכות לאחריני, דאין הוא הזוכה בזה אלא המוכר כמבואר – ומדויק לפי זה לישנא דהרמב"ם הל' מכירה כ"ט הל"ו שכתב ומששה שנים מקחו מקח וממכרו ממכר כו' מדברי חכמים כו' והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל עכ"ל. הרי דגבי מטלטלין כתב בלשון שבין שהוא מוכר ונותן או שהוא קונה ומקבל הכל מדבריהם שתקנו להם חז"ל וגבי קרקע לא הזכיר רק שאינו מוכר ואינו נותן אבל לקנות שפיר יכול אף ד"ת בקנין כסף כמו שביארתי.

אבל לפי זה יקשה מה שכתב הרמב"ם הל' לולב פ"ח ואין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים ד"ת עכ"ל. ודקדקו המפרשים מלשונו שדעת אחרת מקנה הוא מה"ת דאל"כ הלא כקניתו כך מכירתו דמדרבנן יכול להקנות כמו שיכול לקנות ולכאורה היא הוכחה גמורה, אבל באמת אין מכאן הוכחה דמלישנא לא משמע כלום ואדרבא מדלא כתב שהקטן קונה מה"ת, ואין מקנה לאחרים ד"ת אלא כתב שקטן קונה ואינו מקנה לאחרים ד"ת, משמע דמה שקונה הוא רק מדרבנן, ובכ"ז כיון שאינו מקנה לאחרים מה"ת לא נוכל עוד לאמר כקניתו כך מכירתו, דהנה בגיטין ל"ו נפקא לן מקראי דהפקר ב"ד הוא מה"ת, ואם כן כל קניני דרבנן צריך להיות מה"ת, כיון שהם אמרו שבקנין זה נפקע רשות המוכר, ואם כן יצאה מרשותו מה"ת וכי גרע קנין מהפקר? נמצא דמי שנותן הלולב להקטן אף שהקטן אינו קונה אלא מדרבנן דדעת אחרת אינו ד"ת בכ"ז מרשות הנותן יצא הלולב ד"ת ולכן מה יועיל אח"כ חזרתו, כיון שלא יוכל להקנות לו מה"ת, אם לא שיתכוין לקנות מהפקר ולאו כ"ע ידעי לכוין זאת, ולא שייך לאמר בזה כקניתו כך מכירתו, דבאמת כשם שקנה הקטן כך הקנה אח"כ מדרבנן, והחסרון הוא מטעם אחר שהפקר ב"ד הוא מה"ת. כל זה נראה לי בדעת הרמב"ם ואם אולי שגיתי אבקשו להוריני דרך אמת, ובזה אשאר חתנו כבנו ותלמידו מכבדו ומוקירו כרום גאון ערכו מתאבק בעפר רגליו ומחכה לתשובתו.

יוסף בהרא"ח קאנוויץ החופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית רידבז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה