אור ברסלב
בית רידבז סימן לג

בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

סימן לג

סימן לב

יום ה' לס' "אתה עתה ברוך ד'" התרס"ג שאדאוו יצ"ו.

אציע בזה לפני גאון תורתו מה שעלתה במצודתי לחדש איזה חדושים נעימים בענין נכבד אשר רבים נבוכו בו, והלינו על רבינו הרמ"א ז"ל, ולפענ"ד הראיתי לדעת כי רבינו משה אמת ותורתו אמת. ואבקש מאת מעכ"ג לשום עינו הבדולח על כל אלה, ולהודיעני חוות דעתו הגדולה בזה ובזאת אדע כי מצאתי חן בעיניו.

ביור"ד סי' ש"ה הלכות פדיון בכור כתב הרמ"א ואין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין "ב"ד פודין אותו בלא האב" עכ"ל בשם הריב"ש סי' קל"א והקשו עליו רבותינו בעלי הט"ז והש"ך הלא בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו, ומדוע לא יוכל לפדות ע"י שליח. ורבינו הגר"א ז"ל הוסיף לתמוה וזה לשונו "כל זה הוא תמוה דלא מיבעיא ע"י שליח דשלוחו של אדם כמותו, אלא דאף אחר יכול לפדות אפילו בלא דעתו של אב וכו'... וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה וכו'... וגם בריב"ש ליתא מזה כלום" עכ"ל עיי"ש – ובשער המלך הקשה דהלא כללא הוא דכל מילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, ואם איתא כדעת הרמ"א בשם הריב"ש ז"ל דפדיון הבן לא יכול להיות ע"י שליח, מדוע אמר רבא במס' קדושין דף ו' וכן נקטינן להלכה דמתנה ע"מ להחזיר בפדיון הבן שמה מתנה, ואיך מועיל התנאי כיון שאי אפשר ע"י שליח, ותירץ ע"ז הגרע"א ז"ל דמה דס"ל להרמ"א בשם הריב"ש דאינו מועיל ע"י שליח היינו דוקא היכא שהשליח עושה מעשה הפדי' שאומר לכהן בזה הכסף יהי' הבן פדוי, אבל היכא שהאב בעצמו אומר שבני יהי' פדוי בהכסף שהקניתי ע"י השליח זה ודאי מהני, דהקנאת הכסף יכול בודאי לעשות ע"י שליח, ובמתנה ע"מ להחזיר אין התנאי על הפדיון, אלא על הקנאת הכסף, וההקנאה הלא איתא גם ע"י שליח עכ"ל עיי"ש, ולא זכיתי לעמוד על דעתו הקדושה דהיכא מצינו דאמירת האב הוא לעיכובא בפדיון הבן, וכיון שיכול להקנות ע"י שליח מה לנו אמירתו ודיבורו. ולדעתי מטור יור"ד סי' ש"ה נראה ומוכח דלא כדעתו הנ"ל, דבטור מביא בשם בה"ג זה לשונו "כתב לכהן שחייב ליתן לו חמשה סלעים חייב ליתן לו חמשה סלעים, אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך בפדיון בני עכ"ל. ואם איתא דאמירתו של האב הוא בכ"מ לעיכובא, מאי שנא הכא דוקא שכתב שצריך שיאמר לו שזה בעד פדיון בנו הלא גם בנותן לו כסף מזומן ג"כ אמירתו לעיכובא אלא ע"כ דלא כדעת הגרע"א ועוד לי ראי' ממשנה מפורשת במס' מע"ש פ"ד הפודה מע"ש ולא קרא שם ר"י אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש, והלכה כר"י דאין צריך לפרש, וכלם כאחד פירשו דלאו דוקא גבי מע"ש ס"ל לר"י כן, אלא בכ"מ גבי שאר הפרשות ונתינות ג"כ ס"ל לר"י כן והלכה כמותו, זולת גבי גיטין וקדושין, וא"כ נראה דאמירת הפודה איננה לעיכובא.

והגאון בעל חמדת שלמה כתב לתרץ דעת הרמ"א דאיירי שהשליח פודה בכסף של עצמו, ולכן לא מהני דאע"פ שבכל מקום כמו גבי מכר וקדושין מועיל זאת מדין עבד כנעני, זהו דוקא גבי קנינים, אבל גבי מצוה שהתורה צותה שהאב יתן, לא יוכל להועיל מה שאחר נותן עבורו דרצון התורה שיחסר לו ממונו דוקא. ונפלאתי מסוגיא ערוכה נדרים ל"ו ע"ב התורם משלו על של חבירו תרומתו תרומה או אין תרומתו תרומה, מי אמרינן זכות הוא לו, א"ד ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו. הרי חזינן דגם גבי מצוה מהני מה שאחר נותן אם אך ניחא לי' לבעה"ב, ולא אמרינן שהתורה הקפידה שיחסור לו מתבואתו.

עוד קשה לי עליו מסוגיא ערוכה במס' בכורות י"א אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו [שלא מדעתו] פדיונו פדוי אלמא דגם גבי פדיון פט"ח מהני מה שאחר פודה, ואף כי לכאורא יש להשיב על זה מדברי התוס' שם בד"ה הפודה, אבל לאחר העיון מעט, נראה ומוכח מדברי התוס' כדעתי דהתוס' חילקו דלא דמי לתורם משלו על של חבירו דאיבעיא לן בפרק אין בין המודר אם צריך דעת, דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ל, הרי דמפורש אמרו דגבי פדיון פט"ח לא כתיב בעלים, וא"כ אין החיוב על הבעלים יותר מעל כל ישראל, ולכן מועיל מה שאחר פודהו, אבל היכא שהחיוב על אבי הבן כמו פדיון בכור יוכל להיות שלא יועיל פדיון אחרים כדעת הגאון הנ"ל, אבל אחרי העיון מוכח מזה גופא היפך דעת הגאון הנ"ל, דאם נאמר שבכ"מ שהחיוב מפורש על מי הוא, לא יועיל מה שאחר נותן, א"כ ל"ל לבעלי התוס' להקשות למה מועיל פדייתו בלא דעת הבעלים, וע"ז השיבו וחילקו דהכא שאני דלא בעינן בעלים, תיפוק להו דאפילו הי' מדעת הבעלים ג"כ אנו צריכים לטעמא דהכא לא כתיב בעלים, דאי כתיב בעלים א"כ החיוב מפורש על בעל החמור ואז אינו מועיל מה שפודה זולתו, אלא ודאי ע"כ דאם היתה מדעת בעל החמור היתה מועיל פדייתו אף אם גם היתה החיוב מוטל על הבעלים, דדין עבד כנעני מועיל בכ"מ, וזה ברור מדברי התוס'

וליישב דברי הגאון הנ"ל נלפע"ד דאין כונתו לאמר שלא יהי' שייך הדין של עבד כנעני גבי מצוה לאמר שהבן לא יהי' פדוי, דבודאי פדוי כמו שהוכחתי לעיל שדין עבד כנעני מועיל בכה"ת, אלא כונתו שהאב לא קיים המצוה המוטלת עליו אם אחר נותן כסף ופודהו מדין ע"כ, אף שהבן פדוי, אבל הוא לא קיים המ"ע, ועל זה לא שייך לאמר שמדין עבד כנעני יקרא המצוה על שם האב, דדין ע"כ מועיל רק שנתינתו ופדייתו מועיל לפדות הבן כמו שפדה האב בעצמו, אבל זאת אין סברא לאמר שבנתינת זולתו יחשב המצוה עליו, אחרי שסוף סוף לא נחסר לו ממונו ולא עשה שום דבר, ואיזה מצוה עשה א ואם כן עולים יפה סוגית הגמ' בנדרים ובכורות דשם איירי רק לענין שתרומתו תרומה לאמר שנפקע איסור טבל מהכרי ע"י הפרשתו, וכן גבי פט"ח שפדיונו פדוי ולא נצרך לערפו, אבל המצוה באמת אין על הבעלים אלא על הפודה והתורם ומדויק בזה יפה דברי רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות תרומות פ"ד הל"ב "אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותקן פירותיהם" עכ"ל. ולכאורא כשפת יתר הוא מה שסיים "ותקן פירותיהם" אלא שרבינו משמיענו בזה דדוקא רק לענין זה תרומתו תרומה שתיקן פירותיהם והוציאן מאיסור טבל, אבל לא לענין שנאמר שהמצוה נקראת על שם בעל הכרי מדין עבד כנעני, דאין המצוה נקראת על שמו אלא א"כ שיתן כסף עצמו או שאחרים יקנו לו, אבל לא מדין עבד כנעני ולכן אסור לו להאב להניח שיפדה אחר שבזה מבטל המ"ע המוטלת עליו, והנה אף שהדברים נעימים ונכונים לדינא, אבל אינם עולים יפה בדברי הרמ"א ז"ל, דבדברי הרמ"א לא נזכר שום רמז שהכסף הי' של שליח ולא של האב, וסתמא כתב דבריו משמע דעכ"פ אף אם יתן לו כסף ג"כ לא מהני, וא"כ קשה עליו קושית רבותינו הנ"ל, והעיקר הוא להפליא שהוא מביא דין זה בשם הריב"ש סי' קל"א ושם לא מוכח מידי בדבריו.

לזאת נראה לי לחדש ולאמר דבר נכון בדעת הרמ"א אשר בזה יסתלקו כל הקושיות. ומקורו אמצא כפי שהוא מציין בריב"ש סי' קל"א, דהריב"ש בסי' הנ"ל מחלק בין דין פדיון בכור לשאר מתנות כהונה, דבכל מתנות כהונה אין להכהן שום זכי' מעיקרא בגוף הכרי, רק כשמעשר ונותן לו אזי הם שלו, אבל גבי פדיון בכור הנה גוף הבן קנוי להכהן והוא שייך לכהנים ובהחמשה סלעים שנותן לכהן קונה האב גוף הבן ממנו, וזהו קני' ופדיי' ממש לא ככל שאר מתנות כהונה שנותן לכהן ואינו מקבל ממנו שום חליפין בעד זה יעו"ש היטב, והמחנה אפרים חולק על סברא זו, ודעתו שאין לחלק בין פ"ב לשאר מת"כ.

ורבינו הרמ"א החזיק בשיטת הריב"ש הנ"ל ובזה חידש דין חדש בדין פ"ב, דאע"פ שבכל מת"כ יכול אדם לצאת ידי חובת נתינה אף אם לא יתן התרו"מ ליד הכהן גופא, רק שמזכה הוא להכהן ע"י אחר כמו שאמרו בגיטין דף ל', היינו משום שאינם רק בתורת נתינת מתנה להכהן, ומתנה יכול לזכות להכהן גם ע"י אחרים שזוכין לאדם שלא בפניו אבל פדיון בכור שאינו בתורת נתינה או פרעון חוב בעלמא אלא הוא ככל דיני מקח וממכר, או חליפין, לא יוכל להועיל הקני' והפדי' אם לא שהכהן יודע מזה, ואם אחר זוכה הכסף להכהן, והכהן אינו יודע מזה איך יתכן שהבן יהי' פדוי, ויהי' שייך מעתה להאב, אחרי שהכהן לא ידע מזה ולא הוציאו מרשותו ולא הקנהו לאב – כן גם יש עוד נ"מ מעתה בין פ"ב לשאר מת"כ, דבכל מת"כ אם יעכבם הבעה"ב תחת ידו, יכולים ב"ד להוציא מת"י ולחלק לכהנים, אבל גבי פ"ב לא יועיל אם יתפסו ממנו ה' סלעים ויתנו לכהן, אחרי שהפדי' הוא מדין קנין, וקנין צריך דעת וכונה לקנין, וזהו שאמר הרמ"א ואין האב יכול לפדות ע"י שליח וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב, כונתו שהשליח יזכה להכהן כמו שאמרו בגיטין במזכה להן ע"י אחרים, זאת אי אפשר גבי פ"ב מטעם שהוא קנין ולכן צריך הכהן לדעת מזה בעת הפדי', וכן גם צריך לזה דעת האב מהאי טעמא, ולכן אין ב"ד יכולים לפדותו בלא האב, והמקור לשני הדינים הוא מהריב"ש, ולדעת המח"א אין חילוק בין פ"ב לשאר מת"כ, וכמו כן נראה לי שלשיטת הריב"ש אינם יכולים לפדות ע"י כהן קטן דקטן לאו בר הקנאה הוא, דלא כהפרי חדש, וגם אין לפדות על כרחו של כהן, דאין קנין בע"כ, ולדעתי ברור שזאת היתה כונת הרמ"א – אבל קשה לי על שיטת הריב"ש מהא דגרסינן בבכורות נ"א במתניתין המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהי' לך ופדה תפדה, ופי' רש"י כשיהי' לך הפדיון אז יהא פדוי אבל כל זמן שלא נתנם להכהן רק הפרישם ונאבדו חייב באחריות, יעו"ש והנה אם נאמר כדעת המח"א שאין חילוק בין פ"ב לשאר מת"כ, ואז הדין נותן שיהי' פטור מאחריות אם נאבדו כדין הפרשת תרו"מ שאינו מחויב להפריש פעם שנית, ולכן משמיענו קרא שיהי' חייב, דבלא קרא הייתי אומר שפטור, אבל לשיטת הריב"ש ל"ל קרא למילף שיהי' חייב תיפוק לי' דאפילו הזכה הכסף ע"י אחר ג"כ אינו מועיל כיון שהוא מדין הקנאה ואיך יעלה על הדעת שבהפרשת הכסף בביתו יהי' הבן נפדה, וא"כ קרא ל"ל? – עוד קשה לי מהאי סוגיא, דשם גרסינן וכי איתמר דריש לקיש ארישא איתמר מת לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן מנא לן אמר רשב"ל אתיא ערך ערך מערכין, רב דימי אמר ר"י וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין יעי"ש, והנה נחזי אנן דהגמ' מקשה על האי דינא מנ"ל, וע"ז מייתי ר"ל ור"י קראי שיהי' חייב אע"פ שמת. אבל בלא קראי הי' הדין נותן שיהי' פטור בשלמא לשיטת המח"א אעפ"י שהדין נותן שיהי' פטור כמו אם הי' לו כרי ממורח שנתחייבה בתרו"מ ונשרפה, שאינו מחויב לקנות תבואה אחרת ולהשיב להכהנים חלקם בתרו"מ, אע"פ ששיטת הט"ז ביור"ד סי' א' שהפרשת תרו"מ הוא חיוב גברא אף שאינו רוצה לאכול תבואת הכרי, בכ"ז כשנאבדו או נשרפו הנהו פטור מלקנות תבואה אחרת, דהחיוב הי' עליו רק כל זמן שהי' מונחים בביתו תבואה שאינה מתוקנת, וכשהתבואה אינו ברשותו אזי גם החיוב נפקע ממנו כמו מזוזה וכדומה וכמו כן הכא גבי בכור משמת נפקע החיוב מהאב, בכ"ז אעפ"כ רבתה תורה שיהי' חייב ולא נילף דין זה מתרו"מ אלא מערכין וראי' שאעפ"י שמת, בכל זאת החיוב עליו כמו שהי' קודם, אבל לשיטת הריב"ש שאין זה מדין חיוב, או פריעת חוב אלא מתורת קנין שפודה את בנו מיד הכהן, וכיון שמת הבן הלא אין לו להאב מה לפדות, והכהן אין לו מה להקנות להאב, ואיך יתכן שיחול דין פדי' והקנאה בדבר שאינו עוד במציאות א אם לא שנאמר שדעת הריב"ש דתרוייהו אית בי' בפדיון בכור, הקנאה וגם נתינה, וצ"ע ולתשובתו אחכה, חתנו כבנו ותלמידו המתאבק בעפר רגליו עבד לעבדי ד'.

יוסף בהרא"ח קאנוויץ החופ"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית רידבז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה