בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
סימן כז
תשובה להרב הגדול החריף ובקי בח"ת יר"א מרבים כש"מ חכם
יוסף מרדכי הלוי ידיד ס"ט מק' אחלוב בארם צובה המפורסם בין החכמים לשבח שליט"א.
ע"ד השאלה בראש פנה בהבתולה מ' מרים תלא בת החכם כמו"ה מרדכי פלאג'י נ"י קבלה קדושין מהבחור נעים הי"ו בן ה"ר ניסים סומאן הי"ו (ספרדים) ואביה שסמר שערות בשרו הכחיש הדבר. ובאו לדין בפני הרב דראש פנה והרב קיבל העדים, וקיבל עדותן ולא חקר את העדים בדו"ח. וגם קבלת עדות היתה בין השמשות סמוך לחשיכה וגם הי' הקבלה שלא בפני הנערה. ואח"כ ישבו ב"ד שלם בצרוף הרב דראש פנה הנ"ל וכולם ביחד שלחו אחרי העדים ואחרי הנערה והתחילו לתקור עדותם ויצא כך שהעד סלים גנין נ"י העיד בתורת עדות שהלכו המקדש והנערה בדרך והנה בקשה ממנו שתי דברים ובפניו הוציא המקדש הנ"ל רבע מגידי מחיקו ואמר לה הרי את מקודשת לי בכסף זה וכו'. והי' מדבר עמה בתחלה בענין הקידושין. והעד השני אמר שלא ראה ולא שמע ולא ידע מכל אלה. ושאלו אותו הבי"ד כיצד אמרת אז לפני הרב נ"י שקידשה קדושין גמורים והשיב שהי' אז שכור והבתולה. ג"כ מכחשת כל המעשה, ובאיזה ימים עמדו אח"כ פעם שני לדין לפני הב"ד. והנה העד סלים גנין העיד בפירוש שבמקום הנ"ל אמר לה הרי את מקודשת לי בכסף זה כדת משה וישראל, והעד השני אמר שלא ראה ולא שמע ואמרו לו הב"ד בכח תוה"ק שיעיד עדות נאמנה דברים כהויתן והוא השיב וקלל א"ע בתוה"ק שלא ידע כלום ושאלו אותו מדוע העדת בפני הרב דראש פנה שנתקדשה. השיב שהי' שכור ושוטה, ע"כ תוכן המעשה והשאלה:
והנה כ"ת נ"י כתב קונטריס ארוך ורחב ידים ומנגח צפונה וימה בכל פרט ופרט מלשון הקידושין ומקבלת העדות הראשונה שהי' שלא בפני הבע"ד, וגם בלא דו"ח וגם הספק של בין השמשות ומביא כל השיטות וספרי שו"ת רבים מאד והרבה לפלפל בדבריהם ז"ל. ומסיק להקל מכח ס"ס ומכ"ש כו"כ ספיקות שמביא בשם השו"ת הנ"ל כגון האיסור של קידושין שלא בפני עשרה וכן בעדות של ע"ה. וכתב אעפ"י שהספרדים היו פוסקין הכל כמרן הב"י ז"ל מ"מ בדיני אישות נוהגין לחוש לפסק הרמ"א ז"ל, וכל דברי קונטרסו הארוך מפיקים טעם, ומבקש ממני לעיין בזה ולהגיד לו את דעתי בזה בע"ה החונן לאדם דעת
תשובה הנני העני ממעש ובתורה ועני בספרים, והספרים שהביא כ"ת נ"י אין אחד בגבולי, וגם איזה ספרים מגדולי הדור שמביא כ"ת נ"י אשר בעו"ה לא זכיתי לשמוע אף שם קדשם זי"ע – אולם עכ"ז אשיב לו מה שחנני ה' ית"ש ברחמיו החונן לאדם דעת, ומה' אבקש שיעזרני שלא אכשל ח"ו בדבר הלכה
וזה החלי בע"ה. ע"ד הלשון קדושין שאמר העד שהגיד בלשון מקדשת לי כסף מטבע זו דהמשמעות היא הרי את מקדשת לצדקה או לשאר הקדש בשבילי דלי הוא ג"כ פירוש בשבילי כסף מטבע זו כמו שהבין כ"ת נ"י כן היא בבירור, אך יש לחקור למה לא יכול העד לתקן אח"כ ויאמר הרי את מקודשת לי ולמה יהי' חוזר ומגיד, הא קי"ל גבי עדות דבדבר שדרך העם לטעות אנן מכשירין גבי עדים כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בה' עדות, אמר ע"א בשתי שעות ביום והשני אמר בג' שעות עדותן קימת שדרך העם לטעות בשעה אחת עכ"ל, והיא מהמשנה, והרי קחזינן דאנן מעצמינו רואין לקיים העדות בדבר שדרך בני אדם לטעות בו, וה"נ למה לא יכול העד גופי' לקיים דבריו דבאמת אמר ה"א מקודשת אך שטעה בלשונו שכן דרך ב"א להגיד בשיבוש לפעמים במבטא ונפלט מפיו מקדשת במקום מקודשת ואי אמר ה"א מקודשת לי לא איכפת לן במה שאמר כסף זו ולא בכסף זו כמובן. אבל ז"א דזה אינו דבר שדרך ב"א לטעות, דוקא בשתי שעות ביום או בג' דרך ב"א לטעות משא"כ בתיבה אחת דנפ"מ בהמבטא במשהו להפוך הענין בתיבה הזה כיון דתלי במשהו הנפ"מ בזה אין לנו לומר שטעה כי בזה מדקדק מאד ואדרבא משום דתלי הרגשה במשהו בנקודה קטנה בודאי אדם מדקדק בזה ובענין שנחוץ לו, וראי' גמורה לזה מהא דגרסינן במס' נדרים ד' ט"ז ובמס' שבועות ד' כ' שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור ופריך הגמ' אלמא שבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהו שבועות שתים כו' שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי כו' מדקאמר שלא אוכל כו' אלמא שאוכל אכילנא משמע אמר אבא שאוכל ב' לשונות משמע כו' כו' רב אשי אמר שאוכל דשבועה שאי אוכל קאמר א"כ מאי למימרא פשיטא מהו דתימא מיקום לישנא דאתקיל לי' קמ"ל, וכתב הרא"ש ז"ל בפירושו לנדרים ובפסקיו דה"פ מהו דתימא מיקם לישנא והי' לי' לאמר שאוכל והי' מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהימנין לי' קמ"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנין לי' במאי דקאמר בתר הכי עכ"ל ז"ל, ולכאורה קשה עליו קושית התוס' במס' שבועות דף כ' מ"ש דבמתכוין להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין דמותר דאין פיו ולבו שוין ונאמן ע"ז והב"ח ז"ל רוצה לישב בדוחק גדול עיי"ש בסי' רל"ו, וכבר כתב הק"נ ז"ל דדוחק גדול היא תירוצא ומתרץ גם הוא בדוחק גדול דמיירי דאינו נאמן על לאחר זמן אבל מיד נאמן, וג"ז דוחק גדול וכי זה קמ"ל המשנה הזאת ועיקר חסר מהספר ועוד דבכל מקום הוא כך דלאחר זמן אינו נאמן עיין במס' גיטין ד' נ"ד ע"ב, אך באמת ברור בל"ס דכך פ' הגמ' כדפרש"י ז"ל מהו דתימא מיקם לישנא כלומר תיקון הלשון היא דאיתקל דבדעתו הי' לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא נהוי כמאן דאמר שאוכל קמ"ל דלא דודאי אסור, וצ"ב מדוע מסיק רש"י ז"ל התיבות הללו דודאי אסור הרי התיבות הללו מיותר והו"ל לסיים קמ"ל דלא ודי בזה, אך רש"י ז"ל הרגיש בזה דהיכי ס"ד למימר כן דמהכ"ת נימא דכונתו שאוכל אימא באמת כונתו שאי אוכל ומהכ"ת ליסק אדעתין דכונתו על שאוכל יותר משלא אוכל, ע"כ מפרש רש"י ז"ל דהס"ד היא לא שנאמר אנן דכונתו על שיאכל יותר משלא יאכל ז"א אלא דהוי לן ספק כיון דהוי הרגש דק במבטא דרך ב"א לטעות אולי כונתו על שיאכל וע"כ לא ילקה בשיאכל ע"ז קמ"ל המשנה כיון דהוציא בפיו שאי אוכל בודאי כונתו על שלא יאכל ואין לנו להסתפק בזה שיהא לן ספק אלא דודאי אסור ולוקה ע"ז דאין שום ספק לנו בהך שבועה ובאמת מ"ט אין ספק לנו הא בנקל דרך ב"א לטעות בהרגש דק במבטא ולפיכך הי' הס"ד דאולי הכונה שיאכל, ע"ז קמ"ל דאדרבה כיון דהוי הרגש דק במבטא ע"כ בשבועה ודאי מידק דייק כמו דרך ב"א בשמדבר להרכיב ב' אותיות ביחד, ובק"ש דצ"ל אתכם מארץ מצרים צריך ליתן ריוח בין תיבת אתכם לתיבת מארץ, וכן הרבה תיבות, ואדרבה מתוך שדרך ב"א לטעות בו, ע"כ צריך לדקדק משום דכיון דבמבטא דק משונה הענין, וע"כ גבי שבועה כיון דהוא הרגש דק במבטא לא מספקינן שמא טעה במבטא, וע"כ בזה לא מהימן כדפי' הרא"ש ז"ל, ואילו גבי מתכוין להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין פסק הרא"ש ז"ל דמהימן משום התם תיבה אחרת ולא צריך לדקדק, ע"כ יש לומר שרצה להוציא מפיו פת חיטין ונכשל ונתקל ואמר פת שעורים משא"כ בתיבה אחרת בהרגש דק ידקדק אדם בשבועה וזהו הפי' הפשוט הרי להרא"ש ז"ל מוכח דבהרגש דק בתיבה אחרת מדייק אדם בשבועה, ודכוותי' גבי הגדת עדות ידקדק אדם בין מקודשת למקדשת ולא מהימן לומר שטעה ואין חילוק בזה בין ת"ח לע"ה עיין במס' נדרים ד' י"ד ע"א עיי"ש, וע"כ לפ"ז אין כאן אפילו ע"א, וכיון שהגיד בקבלת עדות ראשונה לשון זה שאינו כלל לשון קידושין לא מהימן עוד בקבלת עדות שני' לעשות לשון קדושין, ואפילו לדעת התוס' דסבירא לי' דמהימן לומר שטעה הנ"מ על עצמו אדם נאמן אפילו בהרגש דק משא"כ על אחרים גם התוס' ז"ל מודים, ובאמר לשון שאינו משמע לשון קדושין לא מהני אפילו במדבר עמה על עסקי קדושין כדאיתא במס' קדושין ד' ו' ע"א וכמו שכ' כ"ת נ"י
ואי דהגיד בגב"ע לפני הרב דראש פנה לשון קדושין ושם אמרו ב' עדים שקידשה בלשון קדושין על גב"ע הזה פקפק כ"ת נ"י הרבה פקפוקים דהי' בה"ש ושלא בפני בע"ד ובלא דו"ח, וכ"ת נ"י דן על כאו"א ספקות דרבוותא צ"ל ומצרף כל הספיקות ועושה מהן ס"ס, וספק דספק ספיקא, ומביא ראיות דיש הרבה גדולי מחברים דמתירין קדושין בס"ס בספיקא בפלוגתא דרבוותא ז"ל ולפענ"ד שמותרת אף בלא ס"ס והיא הא דהי' הגב"ע בה"ש לא הוי שום ספק בנ"ד לענין שאינו חוזר ומגיד דהא הטעם שאינו חוזר ומגיד כתב הרב המאירי ז"ל דהוא משום דכתוב ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר ואם יכולין לחזור ולהגיד האיך יקום דבר. והיינו דאמרינן וכ"ת הנ"מ ע"פ, [ובאיזה סברא היינו מחלקין בין בע"פ בין בשטר] והוא משום דכתוב ע"פ שנים יקום דבר וכתוב יקום גבי בע"פ עיי"ש. נמצא דבעינן דהב"ד יהיו יכולין לקיים הדין לאלתר ואם דיכולין לחזור לאלתר א"כ אינן יכולין לקיים הדין לאלתר כשיחזרו לאלתר בדבורם וא"כ לפ"ז הנ"מ דאין יכולין לחזור אחר ההגדה דווקא כשהגידו ההגדה בשעה שמתקיים יקום דבר וע"כ אינן יכולין לבטל ולחזור ולהגיד אבל כשהי' ההגדה בשעה שהס"ד לא הי' יכולין לקיים הדבר ע"פ דבורם יהי' מאיזה טעם שיהי' ומאיזה עיכוב שיהי' וכיון דבין השמשות ספיקא הוא אין ביד ב"ד לקיים דבר ע"כ דיבורם של בה"ש דשמא לילה הוא וע"כ כיון דאין כח ביד ב"ד לקיים הדבר יהי' מאיזה עיכוב שיהי' אפילו מצד ספק דהא צריכין לעשות הגב"ע אח"כ ביום והספק עושה העיכוב לקיים הדבר, ע"כ לא הי' הגדתן לקיים הדבר לאלתר כשיצא הגדתן מפיהם נמצא דיכולין שפיר לחזור ולהגיד דהא לא מתעקר בזה הקרא דע"פ שנים עדים יקום דבר והנה המאירי ז"ל כתב שם עוד טעמים מנין לקחו חז"ל מן התורה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, פי' התוס' דנפקא לן מדכתיב, אם לא יגיד ונשא עונו אית לן למידרש כיון שהגיד שוב אחו"מ כדפרשינן גבי יבם אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה, וכיון דכן ע"כ הוא דבעי למימר כיון שלא הגיד בתחילה בענין זה שבא לומר עכשיו שוב אינו חו"מ, ואחרים פירשו דאת"ל דחו"מ לא תמצא קרבן בשבועות העדות דלעולם חו"מ, וקרוב לזה פי' רש"י ז"ל דאיחו"מ דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד, ולא נהיר דחיוב שבועת עדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד וע"ז ראוי לחייבו קרבן אפילו חוזר ומגיד עדות ומהטעם הזה אין פרוש הראשון מחוור דלא שייך למידרש בי' מידי במי שהעיד בב"ד אבל הנכון דנפק"ל האי פרוש דאם לא יגיד מדכתיב ע"פ שנים עדים וכו' כי האי דנזכרת לעיל ומסיים המאירי ז"ל דיש לפרש פרש"י ז"ל דה"ק דגבי עדות חדא הגדה כתיב פי' דאם הגיד כבר שוב אין בי' נשיאת עון אע"ג דיחזור ויכפור, ואם אתה אומר דחוזר ומגיד אותה הגדה כמאן דליתא ואכתי קרי כאן ונשא עונו אע"ג דהגיד. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והא דאמרינן כיון שהגיד שוב איחו"מ נפקא לן מדיוקא דקרא א"ל יגיד ונשא עונו מדהו"ל למיכתב אם לא הגיד וכתיב א"ל יגיד ש"מ דהא נמי אתא לאשמעינן דכיון שלא הגיד שוב לא יגיד כך פי' הר"י בעל התוס' ז"ל ויש מלמדין אותו מדחזינן שאם כפר עדותו שלא בפני ב"ד א"צ להביא קרבן ואם איתא דחו"מ למה צריך להביא קרבן כשכפר בב"ד והרי יכול לחזור ולהגיד אלא ש"מ דכיון שהגיד בב"ד או חתם בשטר שוב איחו"מ עכ"ל המאירי ז"ל, ונראה לפענ"ד כאשר הרב המאירי ז"ל רוצה לפרש פירש"י ז"ל ומפרש ב' פרושים ולא נתקררה רוחו עדיין ובאמת אין ב' הפירושים שלו סובל לשון רש"י ז"ל בשום אופן, ונלענ"ד דפירש"י ז"ל ברור וצהור ופשוט דהנה פי' הפסוק א"ל יגיד ונשא עונו פירש"י בתוס' ז"ל במס' ב"ק ד' נ"ו ע"א ד"ה פשיטא עיין מהרש"ל ז"ל שם וכן הריטב"א ז"ל מפרש דהאי ונשא עונו הוא עון גזל דמפסיד לזה ממון ונושא עון גזל ומפורש בתוס' ז"ל שם דאפילו בלא שבועה ובלא קרבן נמי הוא נושא עון והוא עון גזל דמתחייב זה ממון ועי' בירוש' מס' סנהדרין פ"ג ה"ט ובדברינו ברידב"ז ושם מפורש בגמ' כן עיי"ש ועפ"ז עולה פרש"י ז"ל כפתור ופרח בע"ה ובנקל ופשוט דהנה הפי' התוס' שהביא המאירי דילפינן דאיחו"מ מא"ל יגיד כמו גבי יבמה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וה"נ כן ופירש המאירי ז"ל דהרי בעי למימר כיון שלא הגיד בתחלה בענין זה שבא לומר עכשיו שוב איחו"מ עכ"ל ז"ל, והנה ביבמה גופי' הדרש של לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אימא אדרבה אשר לא יבנה הוא אשר אינו רוצה עוד לבנות ואדרבה מחויב לבנות וע"כ פשוט הדבר דכתב התורה את עונשו של האיש הזה שלא יחפוץ לקחת את יבמתו ונגשה היבמה לעיני הזקנים וחלצה נעלו ונשאר יחף ורקקה בפניו לבזותו וקוראה ככה יעשה לאיש הזה וקיבל את עונו ע"כ לא שייך למימר אשר לא יבנה שצריך לחזור ולבנות לתקן העיות הא קיבל עונשו ואם יש לו תקנה לא שייך עונש. וכיון שהתורה כתבה את עונשו לא שייך למימר דיתקן אח"כ ויבנה לאחר שנענש דכיון דיש לו תקנה שיחזור ליבמה א"כ אין מקום להעונש אלא אין זה תיקון אלא דנענש ג"כ בעוד עונש דאפילו אם כעת ירצה ליבמה אינו רשאי, וז"פ מאד, וכמו בנרצע כתבה התורה מפורש לאחר שנענש ונרצח ועבדו לעולם מפני שעבר על הל"ת ולא כתבה התורה תקנתו לאחר העונש שיחזור ויתקן ויצא לחפשי לקיים עבדי הם ולא עבדים ולא עבדים לעבדים אלא אדרבא נענש ועבדו לעולם דאפילו אם ירצה לילך לחפשי שוב אינו יכול ע"כ כיון שכתבה התורה את העונש ולא כתוב שיחזור ליבמה ע"כ דלא מיבם אותה לאחר העונש ומדכתיב אשר לא יבנה ולא כתיב אשר לא בנה ע"כ דמגלה לן דאדרבה דשוב לא יבנה ועונש דכעת אסור ליבמה אפילו אם ירצה והפי' דלא יבנה הוא דאינו יכול לבנות ולא אינו רוצה לבנות וה"נ דכוות' מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו וקיבל העונש שלו מן התורה בנשיאת עון אפילו בלא שבועה ובלא קרבן ולא כתיב אם לא הגיד אלא לא יגיד [כדכתב המאירי ז"ל בשם הר"י ז"ל] ואי אפשר דלאחר העונש שיחזור ויגיד לתקן אשר עיות ע"כ דלא יחזור ויגיד וזהו כונת רש"י ז"ל דאינו חו"מ דגבי עדות חדא הגדה כתיבא ולא כתיב שיחזור עוד ויגיד אלא תיכף לאחר שהגיד שאינו יודע בהגדה ראשונה נושא עון וע"כ אי אפשר דלאחר העונש דנענש בנשיאת עון שיחזור ויגיד לתקן עותתו ע"כ דאיחו"מ וזהו ג"כ עונשו, דאפילו אם ירצה כעת לחזור ולהגיד שוב אינו יכול וזה הפירוש פשוט ונכון בע"ה, ולא קשה קושית המאירי ז"ל דחייב קרבן על שבועתו משום דכבש עדותו ועבר על השבועה בתחלה אעפ"י שחו"מ אבל ל"פ התוס' ז"ל והריטב"א ז"ל דיש נשיאות עון אף בלא שבועה וכן היא בירושלמי מפורש, א"כ לפ"ז הנשיאות עון הוא שהפסיד לחבירו ולמה ישא עון אם יכול לחזור ולהגיד לתקן דלא גרע מגזל גמור, ע"כ רש"י ז"ל ותוס' ז"ל והר"י ז"ל כולם מכוונים בכונה אחת וכן היש מלמדין שכתב המאירי ז"ל הוא ג"כ קרוב לסגנון זה, וכיון שבררנו ת"ל פירש"י ותוס' והר"י ז"ל וכמו שכ' המאירי ז"ל על פי' התוס' דהכונה כיון שלא הגיד בתחלה בענין זה שבא לומר עכשיו שוב איחו"מ ע"כ בנ"ד דהקבלת עדות הי' בה"ש ע"כ לא שייך למימר שאיחו"מ דהא כל עיקר דאיחו"מ הוא משום שקיבל עונשו מה"ת של נשיאות עון ולא חייבו רחמנא לחזור ולהגיד לתקן העיות אחרי שקיבל העונש של נשיאות עון וגזר רחמנא דאדרבה איחו"מ דלא מקבלינן עוד עדותו [ושג"ז עונש הוא] וא"כ בנ"ד דהוא בין השמשות דאין לחייבו בנשיאות עון על מה שלא הגיד בתחלה האמת שבא לומר עכשיו דהא בה"ש אינו מחויב להגיד דהא ב"ד אין יכולין לכופו שיגיד בה"ש דהא אין דין ישיבת ב"ד בה"ש, וע"כ אינו נושא עון כלל וכיון שאין עלי' העונש של נשיאות עון שפיר חו"מ דהא בזה לא גזר רחמנא וע"כ אין שייך כלל בנ"ד מקום ספק שמא קבלת העדות הוי קבלה כיון דבה"ש ספיקא הוא והוי ספק קדושין ז"א דהא כיון דאינו מחויב להגיד בה"ש דהא לא יועיל עדותו מספק לילה ואין בכח ב"ד לכופו בה"ש להגיד עדותו ע"כ אינו נושא עון. דהא בה"ש אינו מחויב כלל להגיד עדות ע"ד הקדושין דאין לו לומר שלא נתקדשה ולא לומר שנתקדשה בהאשה מכחיש הקבלת קדושין לא יכול לומר שנתקדשה דהא יעשנה ספק מקודשת, ועיין בתוס' במס' גיטין ד' י"ב ע"ב דיעשכ לו רעותא דיזרקנו גט סק"ל ספק קרוב לו ויהי' רעותא עיי"ש וה"נ כן דאינו מחוייב להגיד בהשמ"ש דנתקדשה ולעשותה ספק מקודשת ולעשות לה רעותא וכן אין יכולין להעיד שלא נתקדשה משום שאין שום פעולה בהגדתן דהא עדיין ישאר ההכחשה שבין האיש והאשה הוא אומר שקידש והיא אומרת שלא נתקדשה והגדת העדים הוא ספק יום וספק לילה, וספק אם הגדתן הוא הגדה או לא ונשאר ההכחשה על מקומו כשהי', וע"כ אינו מחויב להגיד ואי דהעידו שקר באמרם נתקדשה בשביל זה אין עיכוב לחזור ולהגיד דהא שני לאוין האמורים גבי עדות א' ל"ת ברעך עד שקר הוא ל"ת שאסור להגיד שקר, ואם לא ירצה להעד שקר וגם ישתמט ולא ירצה להעד כלל להעד אמת ע"ז בא עוד ל"ת מנשיאות עון שמחויב להעד האמת ואם לא יגיד הרי הוא בנשיאות העון והא דגזר רחמנא שלא יוכל להחזיר ולהגיד האמת הוא לאו דקנסו אותו בשביל שהגיד פעם הראשון שקר ז"א אלא דהוא משום דעבר בנשיאות עון בלא יגיד ונושא עון על מה שלא הגיד בתחלה אותו העון שבא להגיד עכשיו כדכתב הרב המאירי ז"ל] וכיון דנשא עון בשביל שלא הגיד בתחלה האמת שוב אין בידו לתקן אחר נשיאת עון לחזור ולהגיד האמת כדברינו וכיון שהוא בהשמ"ש שאינו באזהרה להגיד האמת דהא אינו מחויב בה"ש להגיד כנ"ל ע"כ לא עבר אלא בספק בה"ש שמא הוא עוד יום והעיד שקר אבל מכיון שלא עבר בספק בה"ש על מה שלא העיד האמת דהא אינו מחויב להעיד בהשמ"ש כנ"ל ואינו בנשיאת עון בשביל שלא הגיד האמת ע"כ שפיר חו"מ כנ"ל [ואולי אפילו אם יש לו ספק עון דשמא הוא יום מ"מ ודאי נשיאת עון אין לו ולא מצינו גזה"כ שלא יועיל שוב עדותו אלא גבי ודאי נשיאת עון ולא גבי ספק כדאמרינן בעלמא אצטריך קרא למעוטי ספיקא אבל באמת דאינו נושא עון כלל דהא אינו מחויב להגיד ואין ב"ד יכולין לכופו להגיד בה"ש] ולא גזר רחמנא אלא בנושא עון דאיחו"מ אבל באינו נושא עון שפיר חו"מ, כי מדוע לא יהי' התקנה לתקן להגיד האמת עכשיו מה שהי' לו לומר בתחלה, ונמצא דלא נשאר רק ע"א לבד. וע"א בהכחשה לאו כלום הוא ואפילו שאומר שהי' עמו עוד העד השני כיון דהשני מכחישו לאו כלום הוא כמו שכ' כ"ת נ"י מכמה ספרי שו"ת ובאמת כן מוכח ממס' כתובות ד' ע"ב ע"א עיי"ש ואולי הספרים הנ"ל מביאין הגמ' הזאת.
וע"ד שלא הי' חו"ד בהעדים בראשונה בראש פנה הגם דנפסקה הלכה בשו"ע סי' מ"ב דעדי קדושין א"צ חו"ד והוא מתשו' הרשב"א ז"ל הלא הרא"מ ז"ל פוסק דדוקא באינו מכחישתו אבל במכחישתו לכו"ע בעי דו"ח, ומובא בנו"כ של השו"ע ז"ל, וע"כ בנ"ד כיון שהאשה מכחישתו לכו"ע היא דבעי דו"ח. וכיון דלא הי' דו"ח יכולין לחזור ולהגיד כדאיתא עד שלא נחקרו העדים אמרו מבדין היינו נאמנין, וכן בהגהות דופ"ר על ב"י ז"ל חו"מ סי' ל' כתב ג"כ כן דביש הכחשה לכו"ע בעינן דו"ח וכן לענין קדושין כתב הב"י ז"ל גופי' בחו"מ ס"ל דאפילו להנך מרבוותא ז"ל דעדות נשים כד"מ דמיא דלא בעינן דו"ח הנ"מ בגיטין ומיתה וזנות משא"כ בקידושין בעינן דו"ח דהא עדיין לא שייכי לממונא דהא ארוסה א"ל כתובה ובסוף הסימן ד"ה צריך מסיק הב"י ז"ל דעדי גיטין וקדושין כד"נ דמיא ובב"ה ז"ל שם בסוף הסימן מקשה הא הב"י ז"ל קאמר לעיל דעדי גיטין וקדושין כד"מ דמיא וכן בהגהות דו"פ מקשה ג"כ בסי' הנ"ל סתירה מדברי הר"י ז"ל אהדדי. סוף דבר דיש בזה מבוכה רבה אם צריכין דו"ח בקדושין, וידעתי את מך ערכי מאד שאני כזבוב קטן לנגד הנשר הגדול מעופף בשמים, ובהענין שהביא מרן ב"י ז"ל דעת הרב אלפסי והרא"ש והר"ן ז"ל מפרש דבריהם ז"ל דדיני אשה כד"נ דמיא ומביא בשם המרדכי ז"ל להיפוך גבי עדות מיוחדת דדמי לדיני ממונות ומפלפל מרן הב"י ז"ל בהירושלמי ריש פ"ק דסוטה ומגיה שם וכותב שיש טעות סופר ומעמיד הירושלמי שהביא המרדכי דלא איפשיטא וקי"ל להלכה כהבבלי עיי"ש דמוקי דעת הרב אלפסי והרא"ש ז"ל דלא כהר"נ ז"ל אלא מטעם אחר וכבר כתב ביאור הגר"א ז"ל דזה דוחק למימר הטעם הזה על הרב אלפסי והרא"ש ז"ל, ולפ"ז להנך פוסקים ז"ל דסבירא להו כד"מ דמיא לא קי"ל כהרב אלפסי ז"ל לשיטת הב"י ז"ל בפירושו על הירושלמי עיי"ש. וכבר כתבתי בתוס' הרי"ד ריש פ"ק דמס' סוטה אשר הירושלמי מתוק כדבש ממש בלא שום ט"ס ואדרבא דוקא כמו שהוא, ולבי נכון בטוח שזכיתי מן השמים לכוון לאמיתה וכ"א יבא על מקומו בשלום ומובטחני שמרן הב"י ז"ל שמח בג"ע בעולם העליון בדברים הללו וימליץ טוב בעדי וזכותו יגן על ולפי דמסקינן שם מוכח דהרב אלפסי ז"ל והרא"ש ז"ל סבירא להו דעדי נשים בגיטין וקדושין כד"נ דמיא וכמו שמפ' הר"נ ז"ל בדבריהם ז"ל, וממילא בעי דו"ח. והמה שנים משלשה עמודי הוראה, אך כיון דבנ"ד האשה מכחישתו לכו"ע בעי דו"ח שפיר חו"מ.
ועוד מה שכ' כ"ת נ"י דלא נעשה הגב"ע בפני הבע"ד דיש בזה מחלוקת מרבוותא ז"ל בודאי סניף גדול להצירוף לשיריותא דהאיתתא, ועוד והוא העיקר הגדול דהגב"ע לא נעשתה בפני ג' דיינין והרב בעצמו הי' ומה שנתקבצו כמה אנשים וישבו ג"כ בעת מעשה הי' באו לשמוע החדשות שנעשת בהעיר אשר פב"פ קידש את פלונית ב"פ והוי כמו גבי עדים דבעינן דיתכוונו להעיד אבל למחזי אתינן אין זה עדות וכיון דאי למיחזי אתו לא הוי עדים כמו כן בדיינין אם למיחזי אתו לא חשיבי דיינין לקבלת עדות והכי מפורש בראב"ד ז"ל פ' י"א בהלכות סנהדרין דכתב שם מפורש אי למיחזי אתו לא חשיבי דיינין כמו גבי עדות והיא במס' סנהדרין ד' ל"ו עיי"ש,, ע"כ אין לפקפק כלל וכלל, ובל"ס שהבתולה הזאת מותרת להנשא לכל גבר
ומה שכתב כ"ת נ"י אע"ג דהספרדים הי"ו קיבלו לפסוק כמרן ז"ל הוא הב"י ז"ל מ"מ בעניני אישות חוששין גם לדעת הרמ"א ז"ל כמ"ש בס' חיים ושלום. ובס' משאת משה ז"ל, ורצה כ"ת נ"י לחדש בנ"ד כיון דלא הוי כולם מומחים לא חשוב קבלת עדות משום דכן ס"ל למרן ז"ל הוא הב"י ז"ל, ואע"ג דבעניני אישות חוששין לדעת הרמ"א ז"ל הנ"מ בעניני אישות ממש, אבל מה שנחלקו בעניני ממונות כגון בה' עדות ונמשך מזה גם בה' אישות בזה פסקינן כמרן ז"ל, – לא נראה לפענ"ד החילוק הזה, דנהי דבממונא הנמשך מזה לאישות יש לכם לפסוק כמרן ז"ל הנ"מ בעניני קנין דאם לדעת מרן ז"ל לא קנה הממון ולא מהני יאוש, או שינוי רשות וכדומה אם קידש אח"כ אשה בזה הממון יש לכם לפסוק כמרן ז"ל אפילו לקולא דאינה מקודשת בזה הממון. והוא משום דכיון במדינות הספרדים הי"ו באמת לא קנה המעות כי כן קבלתם על עצמיכם וממילא אליבא דדינא לא קנה המעות לד"ה, משא"כ בפלוגתא בה' עדות גופי' אם זה חשוב עדות או לא בזה לא תוכלו להקל כי כל ישראל מחותנים זל"ז וב"ש וב"ה מודיעים ופרשי כדאיתא בגמ' – אבל כיון דלא מודיעים ואנחנו כולנו משדכים בינינו צריכין אתם להחמיר כדעת הרמ"א ז"ל כי כולנו בני אבות הק' ואין לעשות ריחוק בינינו בעניני השידוכין כי קרובים אנחנו עצמינו בשרינו כולנו, ואך מרוב עתים וימים בעוה"ר באריכות הגלות נתרחקנו במלבושים וביחוד בהכתב והלשון כי נתפזרנו בעו"ה בכל קצוי תבל זה למזרח וזה למערב ונתבלבלו הלשונות של חול גם במבטא של לשון הקודש יש נפ"מ (וקרוב לומר שהמבטא של לה"ק אצליכם מתוקנת יותר יען שאנחנו בעו"ה נדדנו כמה פעמים מגולה אל גולה גלות אחר גלות יותר מכם ע"כ יש להאמין שהמבטא של לה"ק אצליכם מתוקנת הרבה יותר) אבל זולת זה אין שום הבדל בינינו כלל כי כולנו עובדים לאל אחד ומחזיקים בתורתנו הק' תורה שבכתב ושבע"פ ומשדכן בינינו ע"כ בעניני פלוגתא בעניני אישות והמסתעפים לזה יש להחמיר, וה' ירחם עלינו וישלח לנו גואל צדק ויקבץ פזורינו מכל ד' קצות תבל לארצנו הק' אז יגיל יעקב ישמח ישראל אמן.
ידידו דו"ש וש"ת ומברכו