בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
סימן כו
עוד תשובה אחד מכבוד חתני הגאון אב בית דין דקהלה איהומען.
נשאלתי מסופר סת"ם דעירנו ששכח לקדש את השם בפסוק אין כאל ישורן היינו שלא ידע כלל בעת כתיבתו שהוא כותב אותיות הש"ס גם בתחילת כתיבת הס"ת לא אמר וכל האזכרות שבה כתיקון הט"ז ז"ל סימן רע"ד מה דינו.
הנה בהשקפה ראשונה רציתי לדון בזה ספק ספיקא ולהכשירו חדא דילמא סתמא כשר אף באזכרות כדמשמע לחד תירוצא בתוס' מנחות מ"ב דבור המתחיל ואל, ואת"ל כאינך תירוצי דסתמא פסול דילמא לא בעי לשמה רק בשם הוי לחוד ולא בשאר שמות כדמשמע מדברי הנימוקי יוסף הביאו הב"י סימן רע"ו וכן כתב הרדב"ז להדיא בסי' ק"ב עיין בח"י הגרעק"א ז"ל שהסכים כן להלכה, ואף שבפתחי תשובה שם אות ב' הביא בשם בר"י ז"ל שמסיק מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. כן רציתי לדון בזה לכאורה, אך הסופר אמר לי בשם ס' משנת אברהם שמביא מכמה תשובות ומס' יד מלאכי דאין לסמוך על הרדב"ז ז"ל בזה כלל אפילו לעשות מזה סני' לס"ס. ועיינתי בס' יד מלאכי ודבריו נכונים מאד כן נראה מדברי הגר"א ז"ל ועיין בקובץ פ"א מהל' תפילין וכן הך ספיקא דסתמא כשר גם כן לא ברירא לי לכן משכתי ידי מזה ונתתי אל לבי לעיין בהך דינא בעזרת החונן לאדם דעת ומאתו ית' אבקש שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו בא"י למדני חקיך.
וראשונה עלינו לברר או הא דבעינן לשמה הוא מדאורייתא או מדרבנן עיין בחי' הגרעק"א ז"ל שהביא ספק זה בשם ס' דבר שמואל ואינו אצלי.
א הנה הגאון פמ"ג ז"ל בפתיחה להלכות תפילין וכן בא"א ס' ל"ב ס"ק י"ג ול"ב נקיט בפשיטות דבין העיבוד בין הכתיבה הוא רק מדרבנן והיינו משום דעיבוד פשיטא לי' דהוא רק מדרבנן מתשובת הרמב"ם ז"ל פ"א מה"ת יעיי"ש בכס"מ ומלשון הגמ' גטין מ"ה ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי משמע דכתיבה מעיבוד ילפינן ע"כ גם כתיבה רק מדרבנן רק שבלבוש משמע דיליף מציצית ומשמע דמ"הת עכת"ד ז"ל יעיי"שה, ולענ"ד במחכ"תה לא יצא בזה חובת העיון כל הצרוף דהנה בעיקר הך דינא אי בעי כנ"ל לשמה גבי עיבוד וכתיבה נחלקו אבות העולם הראשונים ז"ל עיין במאור ומלחמות וריטב"א ז"ל פ"ק דסוכה ותמצית דבריהם ז"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דכיון דלא כתיב לך לשם חובך גבי תפילין ומזוזות לא בעי כלל לשמה ורק בס"ת דכתיב כתבו לכם דרשינן לשם חובתכם ע"כ בעי לשמה והמאור ז"ל כתב דכל הדברים שהם עיקר המצוה בעינן בהו לשמה והריטב"א ז"ל הוסיף עוד וז"ל דדוקא גבי דברים שאין עצמן דבר שבקדושה והן נזרקין בעינן דליכתוב קרא בהדיא דבעינן עשיה לשמה והיכא דלא כתב לשמה לא בעינן לי' אבל דברים שבקדושה כגון תפילין ספרים ומזוזות מסתמא משמע דבעינן בהו לשמה כקדשים עד דאיכא קרא או גמרא דלא בעינן לשמה עכ"ל וגמרא ר"ל הלכה למשה מסני כדמוכח דבריו דלרבנן הללמ"מ דתפילין לא בעו לשמה הרי מפורש יוצא מדברי אלו הראשונים ז"ל דמאן דבעי לשמה הוא מדאורייתא וכיון דנקטינן להלכה דגם עיבוד בעי לשמה הוא מדאורייתא וכן מוכח נמי מהתוספות ז"ל דפסקו כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה והם בעצמם הקשו מנ"ל דילמא ציצית שאני דכתב בהו לך לשם חובך עיי' מנחות מ"ב דבור המתחיל כתנאי וד"ה עד יעיי"שה.
ב ובדעת הרמב"ם ז"ל הי' נראה לכאורה כדברי הפמ"ג ז"ל דהוא מדרבנן וכן ראיתי בתשו' רעק"א ז"ל סי' ס"ט דכתב ג"כ דהרמב"ם ז"ל סובר דעיבוד לשמה הוא רק מדרבנן והיינו מדחילק בין ס"ת ותפילין למזוזה ואי מדאורייתא הוא לא שייך לחלק אולם לענ"ד אין זה מוכרח כלל ואדרבה יותר משמע דגם הרמב"ם ז"ל סובר דעיבוד לשמה הוא מדאורייתא דז"ל הרמב"ם ז"ל בתשובתו בהחילוק שבין ס"ת ותפילין למזוזה לפי שעצמו של ס"ת ועצמן של תפילין הם המצוה בי' ועצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב בי' עכ"ל והכס"ם ז"ל תמה עליו דמנין ליה לרמב"ם ז"ל לאמר כן. גם על מה שכתב הרמב"ם ז"ל תחילה דלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה כתב בכס"מ דלא מכרע מידי יעיי"ש
אבל לע"ד נראה ברור דהרמב"ם ז"ל סבירא לי' ממש כסברת הריטב"א ז"ל הנ"ל דכל מילי שאין עצמן דבר שבקדושה והן נזרקין ור"ל ציצית דאין גופן מצוה אלא בהצטרפות הבגד בעינן דליכתוב בהו קרא בהדיא דליבעי לשמה, וע"כ גם במזוזה סובר הרמב"ם ז"ל דאין גופה מצוה אלא בהצטרפות הבית (והא דמזוזה יש בה קדושה הוא לא משום הקלף אלא מחמת כתיבת הפרשיות והשמות הקדושים שעליה והבן) ע"כ בעינן דליכתוב קרא בהדיא דבעי לשמה וזהו שכתב דלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה.
וא"ת מ"ט ס"ת ותפילין צריכין לשמן הוא מפני שהן עצמן גוף המצוה הרי מסתמא משמע דבעינן בהו לשמה כדברי הריטב"א ז' דבעינן ליכתוב קרא בהדיא דלא בעינן לשמה ודברי הרמב"ם ז"ל מאירים ושמחים וקושית הכס"ם ז"ל מההיא דאין בין ספרים לתו"מ כבר מתורצת בדברי תמלחמות ז"ל שם בסוכה ועיי' בט"ז סימן רפ"ח והא דבכתיבה גם במזוזה מצריך הרמב"ם ז"ל לשמה הוא מטעם דגלי קרא בהדיא כדבעינן למימר לקמן בעז"ה
ולכאורה הי' נראה עוד להביא ראי' דדעת הרמב"ם ז"ל דעיבוד לשמה מדאורייתא מדכתב שם בהי"א לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשמה כו' שהכותי על דעת עצמו הוא עושה בו ויעיי"ש בכס"ם ז"ל שלמד זה מגט (גטין כ"ג א') ולכאורה לפי מה שכתב רשיז"ל שם דהא דאדעתיה דנפשיה קעביד לא הוי רק ספק (וכן משמע מהה"מ וכס"ם פ"ג מגירושין ועיין בב"ש סי' קכ"ג סק"ה) ואי נימא דעיבוד לשמה איני אלא מדרבנן אמאי פסול הא הוה ספיקא בדרבנן. אך יש לדחות דאולי הרמב"ם ז"ל כתוס' סבירא ליה דאדעתא דנפשי' הוה רק סתמא (וצ"ע בב"ש שם) ובעיבוד פשוט דסתמא לאו לשמה קאי כדכתבו התוס' ז"ל גטין מ"ה דבור המתחיל עיבוד. ואחרי כתבי מצאתי שכבר העירו בזה הקובץ כאן ובשעה"מ פרק ג' מגירושין בטעה"מ אולם הם נקטו הראיה להיפך ול"נ כמש"כ.
ג ובכתיבה נראה דלכו"ע בודאי בעי לשמה מדאורייתא מדגרסינן במנחות ל"ד וכתבתם יכול על האבנים נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה מה להלן על ספר אף כאן על הספר וכו' ופירשיז"ל דמגט יליף לה ובתוס' ז"ל הקשו על רש"י דהא בגט לא בעי סופר וכתבו דיליף לה מפרשת סוטה או מכתיבת משנה תורה למלך, ועיי"ש ובין לפירש רש"י דיליף מגט הא בעינן התם לשמה ובין לתוס' ז"ל דמסוטה או ממלך ילפינן ג"כ ידעינן דבעי לשמה דהא בסוטה די"ח אמרינן דבעי לשמה וכן ס"ת של מלך משנה מפורשת בסנהדרין כ"א וכותב לו לשמו ע"כ ידעינן מגזירה שוה זו דבעי כתיבה לשמה.
והנה מגזירה שוה זו ליכא למילף עיבוד לשמה לא לפירש"י ז"ל ולא לפירש תוס' ז"ל דהא בגט וסוטה ודאי לא בעי עיבוד לשמה, ואף בס"ת של מלך לא כתיבא בהדיא עיבוד לשמה:
בל כמה דהא ידעינן בכל הס"ת. ובזה ניחא לי דלא, תקשה מה דלכאורה התוס' ז"ל סותרים את עצמם בדף מ"ב ד"ה כתנאי די"ל דלא בדייק נקטו ולענין קושיתם אין נפ"מ ודו"ק.
(ולכאורה יש להעיר לפי זה דילפינן מסוטה ומשנה תורה או מגט א"כ גם בסתו"מ ניבעי לשמו של הבעלים דהא בהני כולהו מלבד דבעינן לשם המצוה בעינן נמי לשמן של הבעלים וי"ל דבמזוזה הא קיי"ל דחובת הדר היא ובתפילין הא מותר לצאת בשל חבירו כבסי' י"ד והיינו משום דעיקר המצוה היא הקשירה וגם בס"ת עיקר המצוה הוא הלימוד ואפשר גם בשל חבירו ושמעתי מהגאון אבד"ק בילסק שרב אחד הביא ראי' דכל עיקר לשמה הוא מדרבנן מגמ' דשבת קל"ג ב' ז"א ואנוהו התנאה לפניו בי' וכתוב לשמו בדיו נאה בי' הרי דבין הדברים שהם רק משום הידור מצוה חשוב גם לשמו. והג' הנ"ל שיחי' השיב ע"ז דהא דנאמר לשמו הכונה לשמו של הכותב או של בעל הס"ת. ונסתייע מהמשנה דסנהדרין הנ"ל. ולדעתי זה דבר חדש ומגמרא דסנהדרין אין ראי' דשם דוקא בס"ת של מלך בעי לשמו ועיין בלח"מ פ"ג מה' מלכים בשם התוספתא וכן הוא בספרי והנה רש"י ז"ל כתב דהקונה ס"ת כחוטף מצוה היינו שיצא ידי מ"ע אף דלא הוי לשמו ויותר נראה דהא דאמר שם בשבת וכתוב לו לשמו שיגרא דלישנא הוא והכונה היא לשמה של הס"ת ומ"מ אין להוכיח מזה דלא הוה רק מדרבנן דשיגרא דלישנא הוא ובאמת התיבות הללו אינם בכל המקומות שהובאה מימרא זו.
עכ"פ הא אית לן גז"ש כתיבה כתיבה דבעינן לשמה בכתיבה מדאורייתא וע"כ צריך לי עיון מה לשמה דלפי דברינו אין חילוק וגם מפסוק וכתוב זאת בספר לא ידענא איך מצינן למילף ועיין במנחות דל"ב ברש"י ותוס' וי"ל בזה, עכ"פ צריך ביאור דברי הגמ' דנין כתיבה הנוהגת לדורות וצ"ע
ד. והא דבעינן באזכרות ביחוד לשמן והוא מגמ' דגיטין דנ"ד דמשמע דאף דכל הס"ת כתיבה לשמה בעינן באזכרות ביחוד לשמה נראה לי פשוט וברור דהוא ג"כ דאורייתא כיון דילפינן דבעי לשמה בעינן בכל דבר לפי ענינו, וע"כ באזכרות דהם קדושים וקדושתן חמורה, ואסור למחקם בעינן בהו ביחוד לשם קדושתן ולא סגי בלשמה דכל הס"ת דאם לא יהי' האזכרות לשמן אף דיהי' עליהם קדושת שאר הספר יהי' מותרים במחיקה כדין שאר כתבי הקדש דאינם אסורים במחיקה רק מדרבנן כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ו מיסוה"ת וע"כ בעי בהו ביחוד לשמה שתחול עליהם קדושתם המיוחדת להם ואם לא נתקדשו אף דכל הס"ת נתקדשה מ"מ אין על השמות רק קדושת שאר הספר ולא סגי בהכי והבן. וראיתי בס' משנה ברורה סי' ל"ב שהביא משם ס' דבר שמואל דקידוש השמות הוא מדאורייתא ולא הביא טעמו אך כמ"ש נכון בסברא בע"ה.
ה. עתה נחקור בדין סתמא. הנה בתוס' גיטין מ"ה ב' ד"ה עיבוד משמע דפשיטא להו דסתמא כשר ובתוס' ע"ז כ"ז פשיטא להו דסתמא פסול בין בכלל הס"ת ובין באזכרות והוא מסוגיא דגיטין נ"ד. ובמנחות מ"ב יש בתוס' ג' תירוצים לחד תירוץ סתמא פסול ולתירוץ ב' סתמא כשר ולתירוץ ג' בכלל הס"ת סתמא כשר אלא דבאזכרות דוקא בעי לשמה ולא מהני סתמא וכתירוץ זה האחרון כתב ג"כ במרדכי הובא בב"י סי' רע"ד בשם רבינו שמשון ז"ל וס"ס הוא מש"כ שם רש"י ועיין בט"ז ובנה"כ שם באריכות, ואין פסקינן דסתמא פסול ואף הש"ך והב"ח ז"ל לא הקילו היכא דלכה"פ חשב לשמה אבל בסתמא מודו דפסול.
ונחזי אנן הנה מצד הסברא נראה דסתמא כשר כמו בקדשים דהא כיון דהקלף מעובד לשמו ואסור לכתוב עליו דברי חול [ועיין בתשו' רעק"א ז"ל סי' ב'] א"כ אינו עומד לדבר אחר אלא לס"ת, ומיבעי לן למימר דסתמא לשמה קאי וביותר לפי מה שכתב הגאון טורי אבן ז"ל ר"ה כ"ט א' כללא בהאי מילתא דסתמא לשמה היינו דהיכא דאם עשה שלא כמצותן בטל מצות דבר זה לגמרי כגון גבי קרבן דאם עשאו שלא לשמו נפסל קרבן זה וכן גבי מילה אם נעשית בפסול הרי בטלה מצוה זו לגמרי ע"כ סתמא לשמה קאי אבל גבי גט דאם יפסל זה יעשו גט אחר ע"כ סתמא לא לשמה קאי א"כ גבי ס"ת כיון דהיא פסולה בשלא לשמה וכן האזכרות נפסלין בשלא לשמן מיבעי לן למימר דסתמא לשמן הוו. ולכאורה לפי סברת הטו"א ז"ל יהיה מוכח מזה חדא מתרתי או דסתמא כשר או דמותר למחוק את השם שנכתב סתמא ודו"ק עכ"פ הא טעמא בעי למה פסקינן דסתמא פסול.
ו. והנלענ"ד בזה לפי מה שכתבנו לעיל דהא דבעינן כתיבה לשמה ידעינן מהגז"ש כתיבה כתיבה מגט לפירש"י ז"ל אפשר לומר דגם הא דסתמא פסול ילפינן מגט כי היכי דבגט סתמא פסול ה"נ בס"ת. ואף דמצד הסברא לא שייך כלל ילפותא בזה כיון דהא דסתמא פסול בגט הוא משום דסתמא לאו לשמה קאי והוה כאילו חשב בפירוש שלא לשמה ובס"ת הא כתבנו דהדעת נותנת דסתמא לשמה קאי והוה כאלו חשב בפירוש לשמה וא"כ לא שייך כלל למילף ס"ת מגט בזה. אבל באמת כבר העירותי בלמדי מס' זבחים דלכאורה צריך ביאור לדעת רש"י ז"ל ודעימי' דמחשבת קדשים בעי אמירה בפה ולא סגי במחשבה איך יתכן לומר סתמא לשמה קאי בשעה שהוא חושב בפירוש לשם קרבן אחר ואמרתי אז דבאמת הא דבקדשים סתמא כשר ובגט סתמא פסול לאו מסברא לחוד דידעינן אבל יש ע"ז לימוד מקראי דהא אמרינן שם ד"ג ודמ"ו דחטאת ששחטה לשם חולין כשרה דאמר קרא ולא יחללו את קדשי בנ"י קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים וביארו שם בגמ' הטעם דלפיכך כשר משום דדל חולין מינייהו הוה סתמא וכשר וא"כ מוכח מהאי קרא להדיא דסתמא כשר בקדשים [ובזה אפשר לבאר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מעה"ק ה"י שכתב דינא דסתמא בעולה ובשלמים דמשמע מזה דבפסח וחטאת סתמא לא עלה לבעלים לשם חובה שכבר עמד ע"ז בכס"ז ונשאר בצ"ע ובאמת גם בהלכה י"א משמע קצת כן וע"כ תירוץ הלח"מ ז"ל דחוק ולפי דברינו י"ל דהנה בשחט לשם חולין לא נתבאר היאך דינו בעולה ושלמים אם עלו לבעלים לשם חובה ומהרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' פסוהמ"ק ה"ד וי"א דכתב גבי חטאת ופסח דלא עלו לשם חובה. וגבי עולה ושלמים לא הזכיר דין זה נראה דאה"נ דעולה ושלמים ששחטן לשם חולין כשרים ועלו לשם חובה, ובודאי הי' לו איזה מקור לזה אשר למיעוט בקיאותי לא אדע אמצאהו, ולפי דברי הגמ' דלפיכך כשר לשם חולין משום דדל חולין מינייהו הוה לי סתמא הרי חזינן מהכא דדוקא גבי עולה ושלמים עלה לשם חובה בסתמא ולא בפסח וחטאת והארכתי עוד בדברי הגמ' סוף דמ"ו] וכן בגט הא כתבו התוס' ז"ל גיטין נ"ד ד"ה לאיזה דאפי' למ"ד יש ברירה מודה באומר לאיזה שארצה אגרש משום דוכתב לה לה לשמה משמע שגם בעת הכתיבה יהי' מבורר לשמה. והגאון בפני יהושע ז"ל ביאר דבריהם דהיכא דאינו מבורר בשעת הכתיבה לא הוה רק סתמא נמצא דגלי קרא דסתמא פסול בגט ועומק החילוק הוא דבקדשים הקפידה התורה דלא יהי' שלא לשמה היינו שלא יחשוב לשם קרבן אחר וע"כ בחולין דגלי קרא דאינו מחייב הרי הוא כאלו הי' כאן העדר כל מחשבה דזה כשר וכן לרש"י ז"ל דאינו פוסל רק אמירה בפה נמצא דמחשבתו אינה כלום הוה כאלו לא חשב כלל אבל בגירושין הקפידה התורה שיהא מפורש לשמה דוקא ולא סגי בהעדר כל מחשבה ומה דרמי הש"ס גירושין אזבחים הוא רק למיסבר טעמא דקראי והארכתי להביא ראיות לזה ואכ"מ. ולפ"ז שפיר מצינן למילף ס"ת מגט כי היכא דהתם הקפידה התורה שיהא בפירוש לשמה וסתמא לא מהני, ה"נ בס"ת בעינן בפי' לשמה ולא מהני סתמא. אבל התוס' ז"ל דס"ל דהגז"ש היא מפרשת סוטה וס"ת של מלך הנה בסוטה אין הדבר ברור בסתמא אי פסול עיין סוטה ד"כ תוד"ה אבל בגיטין ד"כ ד"ה אי ובעירובין י"ג ד"ה אבל וכן בס"ת של מלך אין מבורר דין סתמא ע"כ נסתפקו התוס' ז"ל בדין סתמא גבי ס"ת.
ז. ואפשר עוד לאמר לדעת הראשונים ז"ל שהבאנו לעיל דס"ל דכל דבר שבקדושה בעינן לשמה מסתברא כקדשים דלכאורה יקשה א"כ למה כתבה התורה קרא דכתבו לכם, ובשלמא הגז"ש מיבעי לן דבעינן ספר אבל הפסוק אי נימא דדרשה גמורה היא כדמשמע מהרמב"ן ז"ל קשה למה לן הלא ידעינן זאת מסברא. ואפשר לומר דאה"נ דמצד הסברא אנו יודעים דבעינן לשמה אבל היינו אומרים דסתמא כשר כקדשים לזה בא הפסוק דכתבו לכם להורות דבעי מפורש למה ולא סגי בסתמא דסתמא פסול. ובזה יש ליישב ע"ד החידוד קושיות בעל המאור והרשב"א ז"ל דהקשו בגמ' דגיטין מ"ה במוקים לה לברייתא דתני ס"ת שכתבו עכו"ם קורין בו כהך תנא לוקחין ספרים מן הנכרים בכ"מ ומתמה הגמ' ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והקשו הראשונים ז"ל הנ"ל דמאי פריך לרשב"ג דוקא הא גם רבנן מודו בכתיבה דבעי לשמה. גם התוס' ז"ל שם הקשו דילמא בעיבוד פוסל רשב"ג משום דסתמא פסול אבל בכתיבה סתמא לשמה קאי ועכו"ם לא הוה רק סתמא יעויש"ה ולפי דברינו נוכל לומר דלדעת הרמב"ן ז"ל פליגי רבנן ורשב"ג בסברת הריטב"א ז"ל דרשב"ג אית לי' הך סברא ורבנן לית להו וע"כ מרבנן לא מצי למיפרך כקושית התוס' ז"ל דאף דבעו כתיבה לשמה זהו מהגז"ש או מהפסוק דכתבו לכם וע"כ גם סתמא לשמה קאי וכשר בעכו"ם וע"כ פריך דוקא לרשב"ג דאיהו ס"ל דבעי עיבוד לשמה משום דס"ל כסברת הריטב"א וע"כ דהקרא דכתבו לכם מורה דבעינן מפורש לשמה וסתמא פשוט וסתמא פסול קשיא שפיר היאך לוקחין מן העכו"ם הא בעינן מפורש לשמה ועכו"ם לא הוה רק סתמא ודו"ק. ומדברי הרמב"ם ז"ל ג"כ נראה דסתמא פסול באזכרות שהרי דייק בלשונו פ"א מה"ת שלא היתה לו כונה, וכן בפ"ט שכתב האזכרות בלא כונה משמע בהדיא דסתמא פסול, ויש להעיר דלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שיכתוב הדין דבעינן לשמה בכלל הס"ת ורק בהאזכרות כתב כן, ואף דאפשר לומר דס"ל להרמב"ם ז"ל דבכלל הס"ת כשר סתמא מ"מ הו"ל לפרש דבעינן שיכתוב לשמה דודאי אם כתב בפירוש שלא לשמה דפסול וצ"ע. ומצאתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג עשין כ"ה שהקשה מנ"ל להסמ"ג דבכתיבת הס"ת בעי לשמה דילמא רק באזכרות בעינן ונסתייע מהרמב"ם ז"ל דלא כתב רק באזכרות. ואני תמה דהא הסמ"ג למד כן מסוגיא דדף מ"ה ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי וכן הבינו הב"י והגר"א ז"ל ובארנו לעיל דמגז"ש יליף לה.
ח. ונראה פשוט דאף אי נימא דסתמא כשר כמו בקדשים מ"מ אין זה אלא ביודע שהוא שהוא כותב את השם אלא שלא נתכוין לקדשו לשם קדושת השם, אבל אם לא הי' יודע כלל שהוא כותב את השם רק עשה מעשה גוף בעלמא בודאי פסול כדכתבו התוס' ריש זבחים ובפ"ק דחולין דמתעסק פסול בקדשים וזה ברור ועיין במחנה אפרים שנביא דבריו לקמן בעז"ה ומיושב בזה קושית הגאון ישועות יעקב ז"ל סי' רע"ד שהקשה להתוס' ז"ל דסתמא כשר א"כ מאי פריך הגמ' בגיטין נ"ד מאי שנא דבאזכרות שלא לשמן אין הסופר נאמן ובגוילין שלא לשמן נאמן הא איכא למימר דלפיכך בגוילין נאמן משום דבמה שאומר שלא הי' לשמן אינו נגד החזקה כיון דסתמא פסול וצריך לומר בפירוש לשמה מוקמינן אחזקה דלא אמר אבל באזכרות דסתמא כשר וע"כ שטוען הסופר שאמר בפירוש שלא לשמן זהו נגד החזקה יעוי"ש שנשאר בקושיא. ולפי דברינו לק"מ דלא בעינן כלל שיאמר בפירוש שלא לשמה אלא שאם הי' מתעסק ג"כ פסול ואין זה נגד החזקה
עכ"פ הרי נתברר לנו דסתמא ומכ"ש מתעסק פסול מדאורייתא כמש"כ דמגט ילפינן לה או מיתורא דכתבו לכם וכן מוכח להדיא מהתוס' ז"ל בע"ז ובמנחות שהקשו למה לי קרא לפסול נכרי לכתיבה הא עכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד והלא דעת התוס' דאדעתי' קעביד לא הוה רק סתמא ומוכח מזה דסתמא מדאורייתא פסול לדעתם ז"ל ולזה רמז הגרעק"א ז"ל בהגהותיו לסי' רע"ו.
ט. וראיתי בתשו' הרדב"ז ז"ל סי' ע"ז שכתב בנידון דומה לזה וז"ל ומ"מ מודה אני שאם כתב השם סתם בלא כונה שאסור למחקו מפני שכתיבת האותיות מוליך אותם לקדושתן דומיא דשוחט הזבחים סתם דאמרינן סכין מוליך אותם למה שהן כו' אבל אם הי' צריך לכתוב שם וכתבו סתם בלא כונה נתקדש ממילא ומעביר עליו הקולמס ואפילו לדברי חכמים דלא פליגי אלא בזמן שנתכוין לכתוב יהודא דאלת"ה לפלגו בכותב השם בלא כונה ולאשמעינן דאפילו בכי האי לא הוה מן המובחר וכו' עכ"ל יעויש"ה. והנה הא דכתב דברתם אסור למחקו כן הסכימו גם האחרונים כמו שנביא דבריהם לפנינו בעז"ה אך כלל דבריו הקדושים לא זכיתי להבין מה שהביא ראי' משוחט הזבחים דאמרינן סכין מוליך אותם למה שהן זה אינו כלל, ונראה דכונתו ז"ל למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ריש זבחים דקרבנות צבור אין שלא לשמה פוסל בהן משום דסכין מושכתן למה שהן וביארו האחרונים ז"ל כונתו דהוא מפרש כך דברי הגמ' דזבחים ד"ו אבל מ"מ אין זה ענין כלל להך דהכא דשם בקרבנות צבור איירי והטעם הוא משום דלב ב"ד מתנה עליהם אף בפירוש שלא לשמן שאין זה שייך כלל בס"ת. ומה שהביא ראי' מדיוק פלוגתת ר"י וחכמים ג"כ לא אבין דהלא בגיטין כ' קאמר טעמא דרבנן דהוא משום ז"א ואנוהו והאי טעמא שייך בכל השמות הצריכים איזה תיקון ולדברי רב חסדא שם בודאי דלא מהני הע"ק וצע"ג [ועיין מה שכתבנו לקמן על דברי הפני יהושע ז"ל] ומצאתי להגרעק"א ז"ל בתשו' סי' ע' דפשיט לו דטעמא דחכמים דז"א ואנוהו הוא משום דאף בתיבה אחת הוה כמנומר ולדבריו ז"ל בודאי דאין מקום לדברי הרדב"ז ז"ל. אבל לענ"ד יש לעיין בזה דא"כ גם על איזה תיבה שתהי' אסור להעביר קולמס ואף אם נדחוק לומר דמנומר כזה הוא דוקא באזכרות א"כ בודאי אסור להעביר קולמס על אזכרות והאחרונים ז"ל לא כתבו כן עיין בפ"ת סי' רע"ו וגם מלשון הגמ' גיטין נ"ד דקאמר עד כאן לא קאמר' ר"י אלא בחדא אזכרה אבל דכולה ס"ת לא. ולדברי הגרעק"א ז"ל הול"ל כי 'פליג' ר"י כו' אבל דכולה ס"ת 'מודה' ודו"ק.
היוצא לנו מכל מה שבארנו לענין נדון דידן דלא ידע כלל בעת כתיבתו שהוא כותב אותיות השם לכו"ע אין בו שום קדושה והוא פסול מדאורייתא. ואף אם הס"ת נכתבה לשמה מ"מ השם שלא נתקדש אין בו קדושת השם והוא רק כשאר כתבי הקודש.
יוד. עתה נחקור בדין סתמא כזה אם מותר למחקו, הנה שם שלא נכתב בקדושה אם מותר למחקו כבר הביאו האחרונים ז"ל דברי הגהות מיימוני ריש פ"ו מה' יסוה"ת שכתב וז"ל רא"מ כתב ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהי' צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכ"א אין השם מן המובחר אלמא דבעיא כונה ע"ש בספרי עכ"ל, וביאור ראייתו היא מהא דתניא במס' סופרים פ"ה ה"ג בדין זה דהי' צריך לכתוב כו' מוחקו וכותב השם במקומו. הרי להדיא דמותר למחוק את השם שלא נתקדש. כן ביאר הגר"א ז"ל בסי' רע"ו סק"ו וכל האחרונים ז"ל ועיין לקמן בדברינו מה שנלענ"ד בביאור ראיית ההגה"מ. עכ"פ הא ברור דכונת ההגה"מ להתיר מחיקת שם שלא נתקדש. והנה לדברי ההגה"מ ז"ל צריך לומר הא דהי' כתוב על ידות הכלים דצריך גניזה וכן הי' כתוב על בשרו אסור למחוק איירי בנכתב בקדושה כן כתב הט"ז ז"ל סי' רע"ו סק"ב ובמחנה אפרים ז"ל בהגהותיו ליו"ד ועיין בשו"ת חות יאיר סי' ט"ז שפקפק על ההגה"מ והט"ז ז"ל מגמ' דערכין ד"ו ודבריו ז"ל לא נתחורו אצלי ולא זכיתי להבינם, חדא מה דנקיט לודאי פירוש הגמ' שם שלא במקומו לא קדוש כפי' השני שברש"י ז"ל ומזה הקשה על הט"ז ז"ל ורש"י ז"ל בעצמו כתב דפי' הראשון עיקר. ועוד דאף לפי פירוש השני שברש"י ז"ל אין זה ענין כלל לדברי הט"ז ז"ל דהוא איירי לענין מחיקה וכתב דהא דהי' כתוב על ידות הכלים מיירי שקידש את השם [ולפנינו יתבאר בע"ה ביאור הדברים] וע"כ אף שהוא שלא במקומו מ"מ צריך גניזה ואסור למחקו, ואיזה סתירה יש לזה מדברי הגמ' שלא במקומו לאו קדוש אף לפי' השני דרש"י ז"ל דהכונה היא דשם כזה שנכתב שלא במקומו לא אלים קדושתו להתפשט בכל החתיכה. אבל השם עצמו הא מבואר שם בהדיא דטעון גניזה, אבל אה"נ דאם לא נתקדש השם כלל אף אם נכתב במקומו לא קדוש כלל אף מקום כתיבתו וצע"ג. גם יתר דברי החו"י ז"ל נדחים במה שכתב במחנה אפרים ז"ל ואין להאריך. ולהלכה הנה הסכימו כל האחרונים ז"ל לדברי ההגה"מ ועיין בב"י שהביא כן גם בשם הסמ"ק והתשב"ץ ז"ל ומסתימת דבריהם ז"ל נראה דגם איסור דרבנן ליכא במחיקת שם שלא נכתב בקדושה ורק הש"ך ז"ל סקי"ב כתב דרק לצורך תיקון דוקא שרי למחוק.
יא. ובדברי בזה עם הלומדים דפה עוררני אחד להקשות ע"ז מסוגיא דגיטין נ"ד נאמן אתה להפסיד שכרך וא"א נאמן לפסול ס"ת א"ל ר"י נהי דמפסיד שכר אזכרות שכר כולה ס"ת מי מפסיד א"ל אין שכל ס"ת שאין אזכרות שלה כתיקון לשמן אינה שוה כלום ואי נימא כדברי ההגה"מ דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו למה מפסיד הס"ת ימחוק האזכרות ויכתוב אחרים במקומן לשמן. ומצאתי קושיא זו בישועות יעקב סי' רע"ו יעו"ש שהביא תירוץ מהגאון שב יעקב ז"ל דס"ל לר' אמי כמ"ד דאין כותבין שם הקודש על המחק וא"כ אין תקנה לס"ת זו דאם ימחוק האזכרות יהא אסור לכתוב אחרים במקומן והגאון ישוע"י ז"ל הסכים שם לתירוץ זה ולענ"ד לא נהירא לי, חדא דזה דוחק לאמר דר"א ור"י וגם סתמא דסוגיא זו יסברו כמ"ד דאין כותבין שם הקודש על המחק דלא כדפסקינן אנן. ועוד הא המחנ"א ז"ל הוכיח דגם הרמב"ם ז"ל סובר כההגה"מ והב"י ז"ל הא הסכים בהדיא לדברי הסמ"ק והתשב"ץ ז"ל דמותר למחוק השם שלא נתקדש. ואינהו פסקו דמותר לכתוב שם הקדש על המחק ויקשה לדידהו איך העתיקו הדין בסופר שאמר שלא כתב האזכרות לשמן דמפסיד כל הס"ת. וצ"ע איך לא הרגישו בזה. והנה נכדו הגאון רצ"ה אורינשטיין ז"צ בתשו' שבישוע"י שם תירץ קושיא זו בדרך יותר מרווח ע"פ מה דבחד תירוץ כתבו התוס' ז"ל במנחות דסתמא כשר בס"ת רק באזכרות בעי לשמן וכן הוא דעת המרדכי בשם רש"י ז"ל שהבאנו לעיל. ולפ"ז יצא לחלוק דהא דמותר למחוק שם שנכתב שלא בקדושה הוא רק היכא דכתב בפירוש שלא לשמו אבל היכא דכתב סתמא דבשאר הס"ת אף דבעינן לשמה מ"מ סתמא כשר גם באזכרות אף דאין מועיל להכשיר הס"ת אבל לענין שלא למחוק קדושת השם עליו ואסור למחוק.
ומעתה ניחא הך דהניזקין דהתם איירי בסתמא וא"כ ליכא למימר דימחוק ויכתוב במקומן דהא אסור למחוק השם שנכתב סתמא. אבל בהא דמס' סופרים דהי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודא הרי עיקר מחשבתו לשם יהודא והוה כנכתב בפירוש שלא לשמה שפיר מותר למחקו ולכתוב אחר במקומו עכ"ד הנעימים ז"ל.
יב. ולענ"ד קשה לי על תירוצו זה קושיא עצומה דאם כדבריו לחלק בין הך דר' אמי להך דהי' צריך לכתוב את השם וכו' דר"א איירי בכתב את האזכרות סתמא ומחיקתן אסורה וההיא דהי' צריך איירי בכתב בפירוש שלא לשמן דמותר למחוק. א"כ מאי מקשה התם הגמ' וליעבר עלייהו קולמס וליקדשו כמאן נימא דלא כר"י דתניא הי' צריך וכו' ומאי קושיא הא כתבו התוס' ז"ל לעיל בדף י"ט ד"ה דיו דהא דדיו ע"ג דיו אינו כלום הוא דוקא היכא דבכתב השני אינו מתקן כלום. אבל היכא דהכתב השני מתקן הוה כתב ולפ"ז נראה דהיכא דבכתב השני הוא מתקן הוה כדיו ע"ג סיקרא ובשבת חייב שתים משום כותב ומשום מוחק וכשהתיר ר' יהודא להעביר קולמס ולקדשו אה"נ דבכתיבה השני' מוחק את הכתב הראשון. והשתא היכא מקשה וליעבר עלייהו קולמס וליקדשו הא כיון דמעיקרא הי' פסול ועתה יהי' כשר מתקן הוא בכתיבתו השני' והוה מחיקה לכתב הראשון ולדברי הגרצ"ה ז"ל דאיירי בסתמא הלא אסור למחקם. ובשלמא בהא דהי' צריך וכו' ונתכוין לכתוב יהודא דכתב בפירוש שלא לשמה שפיר קאמר ר"י דמעביר עלי' קולמס דהא התם מותר המחיקה. אבל הכא דאיירי בסתמא א"א להעביר קולמס משום דבזה מוחק את הכתב הראשון. ובעניי היא קושיא עצומה לדבריו ז"ל.
יג. ובזה נראה לפרש דברי הגהת מיימוני שהבאנו לעיל שראיתי שם בישוע"י בתשו' שני' של הגאון רצ"ה ז"ל מביא בשם הגאון מיאססי שלמד בביאורו דלמה לי' להגה"מ ז"ל להביא סיום הברייתא וחכ"א אין זה מן המובחר. דהא עיקר ראייתו מהא דאיתא במס' סופרים מוחקו וכותב השם במקומו. ובאמת שזה דקדוק עצום. ולענ"ד אפשר לומר דבאמת לא הזכירו ההגה"מ את מס' סופרים ורק גמ' דפרק הבונה [ותיבת ובמנחות צריך תיקון] ובגמ' דידן בשבת ובגיטין חסר דין זה דמוחקו וכותב השם במקומו ע"כ נראה דהגה"מ ז"ל לא נתכוין למס' ועיקר ראייתו הוא מהגמ' כמו שהיא כתובה לפנינו וכונתו הוא ע"פ מה שבארנו לעיל דהיכא דבכתיבה השני' מתקן הוה מחיקה לגבי כתב הראשון וא"כ ר' יהודא דאמר מעביר עליו קולמס ומקדשו ע"כ דסובר דמותר למחוק את השם שלא נתקדש. וחזינן דאף רבנן דפליגי עליו אמרו דאין זה מן המובחר והיינו דהחסרון להכשר הס"ת הוא בכתב השני דאין זה הידור ואנן בעינן ואנוהו אבל אי הי' בכתב השני ואנוהו לא איכפת להו מה דבזה מוחק את הכתב הראשון אלמא דגם לרבנן מותר למחוק את השם שלא נכתב בקדושה כנ"ל נכון בעז"ה בכונת הגה"מ ז"ל:
שוב מצאתי בישועות יעקב או"ח סי' ל"ב אות י"ז שם תירוץ לקושית השב יעקב ז"ל הנ"ל כמעט כתירוץ נכדו הגרצ"ה ז"ל והקשה ע"ז ג"כ כדרך שהקשיתי אף באופן אחר והיינו דמתחילה ביאר דברי התוס' דחילקו בין היכא דמתקן בכתב השני או לא דהנ"מ הוא היכא דכתב הראשון עומד למחוק משום דהוא פסול אז חשוב כתב השני כתב אבל היכא דהכתב הראשון כשר ואינו עומד למחוק לא חשוב כתב השני כתב. ועפ"ז הקשה דמאי מקשה הגמ' וליעבר עלייהו קולמס מהא דר"י הא התם כיון דכתב הראשון הוא בפירוש שלא לשמה ועומד למחוק כדעת ההגה"מ שפיר מהני הע"ק דכתב השני חשוב כתב. אבל בההיא דר' אמי דאסור למחוק לא חשוב כתב השני כתב ולא מהני הע"ק עכ"ד ז"ל ותם אני לא אדע מה חסר לו בהסבר דברי התוס' שהוצרך לטעם דעומד למחוק הלא שפתי התוס' ברור מללו דהעיקר תלוי בכתב השני אם מתקן אם לא ולא תליא כלל אי כתב הראשון עומד למחוק או לאו. וגם ההסבר הוא נכון דהא הדיו השני מכסה את הדיו הראשון אלא דאין זה ניכר הילכך היכא דיש לנו תועלת ניכר בכתב השני חשוב כתב. ולדברי הישוע"י ז"ל לא ידענא איך יפרנס בגיטין דמאי עומד למחוק שייך התם ועיין בתוס' גיטין פ"ד ע"ב ד"ה ואם ובב"י אה"ע סי' קכ"ה ודו"ק וע"כ בענ"ד נראה כמשכ"ל נכון:
יד. ובעיקר קושית הגאונים ז"ל הנ"ל נלענ"ד לתרץ בטוב טעם ודעת בעז"ה דקושיא מעיקרא ליתא, אך נקדים לבאר דברי הגמ' והראשונים ז"ל שלא נתבררו כל צרכן לפעוט כמוני. דהנה בהא דהקשה ר' ירמי' לר' אמי נהי דהפסיד שכר אזכרות שכר דס"ת כולה מי הפסיד כבר הקשו הראשונים ז"ל הרשב"א והר"ן מאי דעתי' דר"י אם נפסל הס"ת בכך הלא הפסיד גם שכר כולה ס"ת ואם לא נפסל גם שכר האזכרות לא יפסיד. והנה בשם הר"ח ז"ל הביאו דס"ל לר"י דסגי בהעברת קולמס, והא דמפסיד שכר אזכרות ביאר הר"ן ז"ל משום דהבעה"ב יוכל לאמר לו אני אעביר קולמס. ואהדר לי' ר"א דכל הס"ת פסולה ולא ביאר טעמו ולכן חזר ר"י והקשה וליעבר עלייהו קולמס. והרשב"א ז"ל תירץ עוד דס"ל לר"י דהא דבעינן באזכרות לשמה הוא רק למצוה מן המובחר אבל הס"ת לא נפסלה בדיעבד וע"כ שכר האזכרות מפסיד אבל לא שכר כולי' ס"ת.
ולהלן אהא דאמר ר' אבהו לסופר שאמר גוילין לא עבדתי לשמן מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך אתה נאמן לפסול ס"ת הקשו בגמ' שם ומ"ש מדר' אמי ומשני התם איכא למימר טעי בדר"י הכא כיון דקא מפסיד כולי אגרא ואתא ואמר אימר קושטא קאמר עכ"ל הגמ' ופרש"י ש"י ז"ל התם איכא למימר דמשקר ונתכוין להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר"י אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתא ואמר אימר קושטא קאמר עכ"ל. וכפי הנראה לכאורה כונת רש"י ז"ל היא דהסופר טעה וסבר כדס"ד דר"י דרק האזכרות בלבד נפסלו יהי' מאיזה טעם שיהי' ומכיון שרק שכר אזכרות מפסיד דהוא הפסד מועט משקר ומתכוין להקניט את חבירו אף שגם חבירו לא יפסיד אלא הפסד מועט דהיינו האזכרות אבל בגוילים בלבד דליכא למיטעי ויודע שהוא מפסיד הרבה אף שגם חבירו מפסיד הרבה אמרינן דקושטא קאמר. והגבול בזה מה נקרא הפסד מועט ומה נקרא הפסד מרובה הי' נראה לכאורה בדעת רש"י ז"ל דהיכא דלבד ההפסד עוד ישאר לו שכר, אף דלחבירו ג"כ ישאר הרבה זה נקרא הפסד מועט ולא מהימן. והיכא דמפסיד כל שכרו אף דחבירו ג"כ יפסיד כולו זה נקרא מרובה ומהימן [ובדברינו להלן יתבאר סמוכין לזה מדברי רבינו ירוחם ז"ל] וכנראה גם הר"ן ז"ל הבין כן ברש"י ז"ל והא דהקשה ע"ז וז"ל ואינו מחוור שלא מצינו הפרש בין הפסד מרובה להפסד מועט עכ"ל יש לפרש קושיתו על שני פנים או דלא מחוור אצלו הגבול בזה בין מועט למרובה דאין סברא דאם הי' שכרו מאה זהובים והוא מפסיד צ"ט זהובים לא יהי' נאמן. או דלא ניחא לי' כלל לומר דיתרצה להפסיד אף דבר מועט בשביל להפסיד את חבירו. לפיכך מפרש הר"ן ז"ל כפי' הר"ח ז"ל דטעי בדר"י היינו שלא יפסיד כלל דסבר דסגי בהעברת קולמס. והרשב"א ז"ל ביאר פירוש הר"ח ז"ל ביתר ביאור היינו דלטרחתו אינו חושש ולדבריו ז"ל העיקר תלוי אם יש לו הפסד כל דהו אז נאמן ואם חושב שלא יפסיד מאומה אינו נאמן ועל הפסד חבירו אין אנו משגיחין כלל וצ"ל לדבריו ז"ל דהוא רוצה להקניט את חבירו במה שנצטרך אליו או לסופר אחר להעביר קולמס והבן.
טו. אבל הרשב"א הוסיף דברים בפירש"י ז"ל שכתב וז"ל פירש"י ז"ל דסבור שלא יפסיד אלא שכר האזכרות כסברתי' דר"י וניחא לו דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דליפסיד אידך כולי' ספר אבל הכא דפסיד כולי' אגרי' מהימן יעו"ש דלפיכך כתב דהקושיא שהקשו על רש"י ז"ל שלא מצינו הפרש בין הפסד מועט למרובה אין לה עיקר משום דהכלל הוא אם הפסד חבירו גדול משלו אף דיצוייר דגם שלו הוא הפסד מרובה מ"מ לא מהימן ואם הפסד חבירו שוה לשלו אף דהוא הפסד קטן מאד מ"מ מהימן יעוי"ש בדבריו ז"ל.
ולכאורה הדברים מתמיהים מאד איך אמרינן דטעה בדר"י היינו דסבר הסופר כסברתי' דר"י הלא הרשב"א ז"ל בעצמו פירש לעיל דר"י הי' סבור דרק האזכרות נפסלין היינו או דבעו העברת קולמס או דבאמת כשרים אלא דלא הוו מן המובחר, אבל עכ"פ הס"ת לא נפסלה בכך. ואיך קאמר הכא דלפיכך משקר וניחא לי' לפסוד דבר מועט היינו האזכרות בשביל להפסיד את חבירו הפסד מרובה היינו כל הספר והלא הספר יהי' כשר. ודוחק גדול הוא לאמר דהא דהס"ת לא תהי' מן המובחר הוא הפסד גדול יותר מהפסד האזכרות שמפסיד הסופר דהא לכאורה שיעור הפסד זה מיבעי לן לנכות להסופר על האזכרות.
ועלה בדעתי לאמר בזה סברא חדתא היינו דבאמת כיון דאין הס"ת בידו וגם בפעם הראשון לא א"ל ולא מידי שורת הדין היא דלא מהימן כלל אלא דהיכא דבאמירתו הוא מפסיד את עצמו חידש לנו ר' אבהו דמתוך שנאמן להפסיד עצמו נאמן להפסיד גם את חבירו. אך זה דוקא על מה שידע בשעת אמירתו שיהי' הפסד לו ולחבירו. אבל מה שלא עלה על דעתו כלל לא לגבי עצמו ולא לגבי חבירו אלא שמתוך דבריו אנו למדין להפסיד את חבירו יותר ממה שחשב הוא על זה ליכא מתוך ולא מהימן אף דע"י זה גם הוא יפסיד מה שלא חשב. וזהו דקאמר הגמ' טעי בדר"י היינו דאם היינו יודעים דהסופר אומר לפסול כל הס"ת בשביל האזכרות אז היינו מאמינים לו משום שגם הוא מפסיד כל השכר באמירתו. אבל הלא נוכל לומר דטעה ולא עלה על דעתו כלל להפסיד הס"ת כולה ואם נאמין לו מה שאמר היינו לפסול האזכרות על כרחנו נצטרך לפסול כל הס"ת מה שלא רצה הסופר כלל וע"ז ליכא מתוך. לכן אמרינן להיפך דגם על האזכרות לא מהימן ורק על עצמו להפסיד שכרו נאמן אף מה שלא אמר ודו"ק ורציתי להמשיך לזה דברי הרשב"א ז"ל כי סוף דבריו ז"ל במה שהקשה וא"ת א"כ באזכרות נמי ניהמני' לגבייהו וליפסוד [ר"ל הלוקח] שכר האזכרות הא ליתא דבאזכרות אי מהימנת לי' כולי' ספר אינו שוה כלום עכ"ל דברים אלו מטין לכאורה כמו שכתבתי אבל אחרי, שובי נחמתי כי לשון הש"ס ולשון הרשב"א ז"ל אינם סובלים כלל פירוש זה. וגם בגוף הסברא יש לדון הרבה ודו"ק.
ועל כרחינו צריכים אנחנו לדחוק ולאמר בכונת הרשב"א ז"ל דהסופר טעה רק מחצה כדר"י היינו דהוא לא יפסיד רק שכר האזכרות אבל הס"ת ידע גם הוא דתהי' פסולה כולה דרק על אמורא שייך להקשות קושית הראשונים ז"ל ממנפ"ש הנ"ל אבל סופר דהוא אינש מעלמא שפיר נוכל לאמר דהסביר לעצמו דבכל הס"ת עשה מלאכתו שלמה ורק באזכרות דלא עשה מלאכתו הפסיד השכר. וע"כ לא מהימנינן לי' משום דאמרינן דמשקר הוא וניחא לי' להפסיד דבר מועט בשביל להפסיד את חבירו כל הספר, אבל אם היינו יודעים דהסופר סבר להפסיד גם לחבירו רק האזכרות [לענין הע"ק או למצוה מן המובחר] היינו מאמינים לו דליכא במה לחשודי לי' בשיקרא. והא דמקשה הרשב"א ז"ל להלן איננו מוסב על פירש"י ז"ל רק הוא מקשה על דברי הגמ' איך אנו אומרים דמפסיד הסופר שכר כל הספר כיון דלא הודה רק על האזכרות בשלמא אי הוה אמרינן דהסופר לא טעה וידע שהוא מפסיד הכל הוה הודאתו הודאה גמורה אבל השתא דאמרינן דהסופר טעה סבור שיפסיד רק שכר האזכרות לא יותר ובאמת משקר הוא רק דאמרינן דלגבי עצמו מהימן ניהמני' רק על האזכרות וז"ש וליפסיד ר"ל הסופר. וע"ז מתרץ הרשב"א ז"ל דכיון דמהימנינן לי' לגבי עצמו על האזכרות ממילא נכלל בהודאתו כל הספר. ואף כי הוא דוחק קצת בדברי הרשב"א ז"ל מ"מ אין לנו דרך אחרת מרוחת יותר.
טז. היוצא לנו מדברינו דשלש שיטות יש בסוגיא זו וביניהן נפקותא רבתי לדינא. שיטת רש"י ז"ל כפי הנראה מדבריו וכפי הנראה שהבין בו הר"ן ז"ל. והיינו דהחילוק הוא אם הוא מפסיד כל שכרו אז נאמן אף דגם חבירו יפסיד כולו ואם הוא מפסיד רק מקצת אינו נאמן אף דגם חבירו לא יפסיד רק מקצת. שיטת ר"ח ז"ל הוא דרק אם אינו מפסיד כלל אז אינו נאמן. אבל אם הוא מפסיד אף מקצת אז נאמן. ועל הפסד חבירו אין אנו משגיחים כלל דאף אם לא יהי' לו הפסד רק טרחא ג"כ אינו נאמן אם לעצמו לא יהי' הפסד. השיטה השלישית היא שיטת הרשב"א ז"ל בשם רש"י ז"ל דהעיקר תלוי בהפסד חבירו שיהי' גדול מהפסד עצמו. דאם הם שוים אף דהוא דבר מועט מהימן ואם הפסד חבירו גדול משלו אף דגם שלו הוא מרובה אינו נאמן.
יז. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' תפילין הי"ח כתב דאם אמר הסופר לא כתבתי אזכרות לשמן אינו נאמן לפסול וכתב הטעם וז"ל ולמה אינו נאמן לפסלן שמא לא נתכוין אלא להפסיד על הלוקח או על זה ששכרו ודומה שאינו מפסיד באמירה זו אלא שכר האזכרות לפיכך אם אמר כו' עורות שלהן אינם מעובדות לשמן כו' נאמן לפסלן שהרי הכל יודעים שאם אין העורות מעובדות לשמן אין שכר לו כלל עכ"ל ובלשון זה כתב גם בשו"ע סי' רפ"א. נראה לענ"ד ברור שהרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל כדפירשנו דהעיקר תלוי אם הוא מפסיד כולו או מקצתו ולא תלוי בהפסד חבירו כן נראה מדיוק דבריו שכתב שמא לא נתכוין אלא להפסיד כו' ודומה שאינו מפסיד דמשמע דהפסד הסופר והלוקח יהי' שוים וכן סוף לשונו שכתב אין שכר לו כלל מורה ג"כ הכי. וידעתי שיש מקום להתעקש ולומר דכהרשב"א ז"ל ס"ל אך לענ"ד ברור כמ"ש.
יח. ובשיטה זו אזיל גם רבינו ירוחם ז"ל הובאו דבריו בב"י סי' קכ"ז שכתב וז"ל פועל אם הוא כו' מפסיד שכירתו נאמן לומר אסור כו' דכיון דהפסיד אגרי' ודאי קושטא קאמר כדאמרי' גבי גוילים כו' אבל אם הוא דבר שיכול לטעות [כצ"ל] הפועל כו' שלא יפסיד שכרו או שיפסיד דבר מועט ולא כולו כגון כו' לא כתבתי אזכרות שבו לשמן וכיוצא בזה שסבור שלא יפסיד כ"א שכר אזכרות אע"פ שבדין אח"כ יפסיד כל השכר אינו נאמן כו' וכן י"ל הדין בענין יין וכיוצא בו כי לפעמים לא יפסיד כל משכורותו כגון שנתנסך באונס ואז אינו נאמן כו' או כשיכול לטעות שסבור שלא יפסיד שכרו או שלא יפסיד ממנו כי אם דבר מועט כו' עכ"ל והארכתי בהעתקת לשונו כי מזה נראה ברור דהוא אזיל בשיטה זו של רש"י כמו שפירשנוה לעיל ובמרדכי פרק הניזקין סי' שצ"ד הקשה ג"כ קושית הרשב"א ז"ל מאי ס"ד דר' ירמי' ותירץ דסבר דמעביר עליו קולמס ומ"מ שכר אזכרות הפסיד ולכאורה י"ל דכשיטת הר"ח ז"ל ס"ל ודאמרינן אח"כ דטעי בדר"י סבר הסופר דלא יפסיד כלום וכפי שבארנו לעיל שיטת הר"ח ז"ל ואתי שפיר מה שכתב המרדכי להלן דהקשה תלמיד לראב"י ז"ל ויתן לו לכה"פ כשכר חומש בעלמא ללמוד בו תינוק ותירץ דאה"נ רק העודף ששוה ס"ת העשוי' כדין יותר מחומש זה לא יתן עכ"ל ופשוט דקאי גם אבבי' שני' דגוילים (וכן מוכח מהרמ"א ז"ל סי' רפ"א) ומ"מ אין זה ריעותא להנאמנות אף דיהי' לו שכר חומש כיון דאזיל בשיטת הר"ח ז"ל ולדידי' כל היכא דאיכא לי' הפסד אף דבר מועט ג"כ מהימן. אולם הנראה יותר נכון בדעת המרדכי ז"ל דכשיטת הרשב"א ז"ל ס"ל דהא במרדכי קידושין פרק האומר סי' תקכ"ט [הביאו בסי' קכ"ז הנ"ל] אחרי שכתב הך דינא דכשמפסיד שכרו נאמן כתב וז"ל דוקא בשכר מרובה שטרח לכתוב ומפסיד שכרו אבל בשכר מועט דילמא מחמת איבה אומר ואין חושש לשכר מועט כדי שיפסיד לחבירו הרבה הילכך אין נאמן עכ"ל. הרי דתלה הטעם דחיישינן דמשקר משום דניחא לי' להפסיד שכר מועט כדי להפסיד את חבירו הרבה והוא ממש כדברי הרשב"א ז"ל. אך גם לפ"ז לא קשה מה שכתב המרדכי דשכר חומש אית לי' דהא כנגד זה גם חבירו הלוקח יהי' לו חומש ולא יפסיד כולו והבן, ומה שכתב המרדכי אבל בשכר מועט ע"כ דאין כונתו דכל שכרו לא הי' אלא דבר מועט דא"כ חזרה קושית הרשב"א ז"ל למקומה דלא מצינו הפרש בין הפסד מועט למרובה והגע עצמך אם הי' שכר כתיבת ס"ת עשרה זהובים ומחיר הגוילים מאה זהובים האם לא יהא נאמן ל וע"כ דכונת הרשב"א ז"ל היא דמשערינן ערך שכר הסופר לעומת שוי' של הס"ת, וע"כ אפילו אם כל שכרו הוא רק דבר מועט כיון שהוא מפסיד כולו נאמן אף היכא דחבירו מפסיד אלף אלפים ודו"ק כי זה ברור כשמש ולפיכך גם המרדכי דאזיל בשיטת הרשב"א ז"ל אין כונתו במ"ש בשכר מועט דכל שכרו הוא דבר מועט אלא ר"ל דהוא מפסיד משכרו דבר מועט.
שוב מצאתי בנמוק"י להמק"ט סוף הס"ת ונראה דגם הוא מפרש כהרשב"א ז"ל וצ"ע
יט. ובעניי אני מתפלא מאד על רבותינו הפוסקים ז"ל וירא אני לומר שלא הרגישו בכל זה דכבר בארנו דשיטת הרמב"ם ז"ל היא כשיטת רש"י ז"ל דהעיקר תלוי אם הוא מפסיד כולו אז נאמן ואם ישאר לו עוד שכר אז אינו נאמן, והנה המחבר ז"ל העתיק ממש כלשון הרמב"ם ז"ל בסי' רפ"א, ואיך הגיה הרמ"א ז"ל דמיהו כשכר חומש בעלמא חייב לשלם לו והוא מדברי המרדכי וכבר בארנו דהמרדכי או כר"ח ז"ל או כרשב"א ז"ל ס"ל. והנה הט"ז ז"ל הרגיש בזה להקשות דא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא יעוי"ש ולא הרגיש דשתי שיטות הן והנקה"כ ז"ל נכנס בדוחקים רבים וג"כ לא הרגיש. אבל יותר מזה אני תמה על רבינו המחבר ז"ל שכתב בסי' קכ"ז ס"ב במה ד"א כשעושה עמו בחנם כו' או ששכרו דבר מועט. אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כו' נאמן דמלבד מה שלא הביא כלל דעת הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה דלשיטתו כל היכא דמפסיד באמירתו נאמן מלבד זה הנה הרכיב דברי רבינו ירוחם עם דברי המרדכי שהם שתי שיטות נפרדות וגם מש"כ או ששכרו דבר מועט כבר בארנו דהא ליתא אף לדעת המרדכי דאם הוא מפסיד כל שכרו נאמן אף אם הוא דבר מועט וכ"ז צע"ג לפעוט כמוני ואי"ה שכשאפנה אשנה פרק זה.
כ. ומעתה נבוא לחקור אם נניח לודאי דיש תקנה לאזכרות שלא נכתבו לשמן דהיינו למחקן ולכתוב אחרים במקומם אם ישתנה הדין בנאמנות הסופר אם לא. הנה לשיטת הר"ח ז"ל פשוט דאין שום נפ"מ כיון דיש לתלות דהסופר סבור שלא יפסיד כלל אינו נאמן. גם לשיטת רש"י ז"ל דהעיקר תלוי אם הוא מפסיד כולו או מקצתו ולא איכפת לן בהפסד בעל הס"ת ג"כ לא ישתנה הדין כלל. רק לשיטת הרשב"א ז"ל לכאורה הי' מקום לאמר דישתנה הדין כיון דחבירו אינו מפסיד כולו אלא ג"כ רק שכר האזכרות מיבעי לן למימר דנאמן לפסול ס"ת. אבל באמת זה אינו דהא כיון דיש רק מקום לומר דטעה הסופר אמרינן דטעה וא"כ גם עתה נימא דהסופר טעה וחשב דלא יהי' תקנה לס"ת זו ורצה להפסידו כל הספר והוא לא יפסיד רק שכר אזכרות ומשקר הוא. ע"כ ברור הוא דגם לרשב"א ז"ל לא מהימן. נמצא לכל השיטות אף אי נימא דמותר למחוק את השם שלא נתקדש וא"כ במעשה דר' אמי יש תקנה לס"ת זו למחוק את האזכרות ולכתוב אחרים במקומם מ"מ לענין נאמנות הסופר לא ישתנה הדין בשביל כך ואינו נאמן. והנה התוס' בב"ב דל"ג סוד"ה לסוף ביארו הטעם דנאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן לפסול ס"ת דהוא משום דכיון דהס"ת ביד הלוקח אנן סהדי דכשרה היא ובאמת נכתבו האזכרות לשמן והא דמפסיד שכרו הוא מטעם הודאה שאין חייבין לו כלום
ואחרי שזכינו לברר כל זה הנה מבואר דאין כאן אף ריח קושיא כלל מה שהקשו הגאונים הנ"ל לדברי ההגהות מיימוני. דלענין לפסול הס"ת הא בארנו דאין שום נפקותא מזה ולכל השיטות אינו נאמן מה תאמר למה מפסיד שכר כל הס"ת כיון דלא הודה רק על האזכרות ולדבריו האזכרות אינן פוסלין כל הס"ת דיש תקנה למחוק ולחזור ולכתוב וא"כ נהי דשכר אזכרות מפסיד שכר שאר הספר אמאי מפסיד. הא ליתא דהא אף לפי דבריו הס"ת כמו שהיא עתה אינה שוה כלום וצריכה תיקון. והרי כיון דאנן סהדי דהאזכרות נכתבו לשמן הלא לא נניח לו למחוק את השמות הקדושים שאינם נמחקין ועל כרחו תשאר הס"ת בפסולה לפי דבריו שפיר מפסיד שכר כולה ס"ת דהא הודה שעשה בס"ת זו פסול כזה שהוא מעות לא יוכל לתקון ואף דהוא ברצונו לתקן מ"מ אנן לא שבקינן לי' ואם תאמר א"כ מאי מקשה וליעבר עלייהו קולמס וליקדשי' הא בארנו לעיל דיש בזה מחיקה וא"כ לא נניח לו להעביר קולמס זה אינו דלהעביר קולמס ממנפ"ש מותר. אם כדבריו כן הוא דנכתבו שלא לשמן ובכתיבה השנית יתקן הא מותר למחוק כיון דלא נכתבו לשמן. ואם כדברינו דהאזכרות נכתבו לשמן. א"כ אין בכתב השני שום תיקון ולא הוה כתב כלל ואין כאן מחיקה. אבל למחוק את השמות ולחזור ולכתבן זה לא נוכל לעשות כיון דאנן סהדי דכשרים הם וא"כ הוה הודאתו הודאה גמורה שאין חייבים לו כלום ולדעתי הוא נכון וברור בעז"ה.
כא. ואחרי כתבי כ"ז ראיתי בב"י בבד"ה שהביא בשם התשב"ץ שכתב דמותר לקדור את האזכרות והקשה התשב"ץ ז"ל ע"ז סוגיא דהניזקין אמאי פסול כל הס"ת הא איכא תקנה לקדור האזכרות יעוי"ש מה שתירץ. הנה קושית התשב"ץ ז"ל נכונה דכשאנו מתירים לקדור האזכרות ע"כ דאין בזה איסור כלל אף באזכרות כשרים וא"כ שפיר יוכל הסופר לאמר ממנפ"ש כעין שכתבתי לעיל בהע"ק. עוד יש ליישב קושית הגאונים ז"ל הנ"ל וגם קושית התשב"ץ ז"ל די"ל דזה הי' פשוט להגמ' דאם ימחוק כל האזכרות ויחזור ויכתבם יהי' כמנומר כדכתב הש"ך ז"ל בסי' רע"ו סקי"ב וכן כתב ב"י בשם הריב"ש ז"ל ואף דהריב"ש ז"ל למד זאת מתירוץ הגמ' מ"מ י"ל דמחיקה ואח"כ כתיבה מחדש הי' פשוט להגמ' דמנומר הוא יותר מהעברת קולמס וגם זה נכון.
כב. וראיתי להגאון רצ"ה אורינשטיין ז"ל שם בתשובתו לקח לו דרך לעצמו בפירוש הגמ' הנ"ל וכתב דר' ירמי' ידע דהס"ת נפסלה כולה אך סבר דהסופר לא יפסיד רק שכר האזכרות משום דמה שע"י האזכרות נפסלת כל הס"ת הוא היזק שאינו ניכר ועפ"ז האריך שם בפלפול רב ועצום. ולענ"ד במח"כ גאונו כי רב הוא כל פלפולו שם חידודו קודם לליבונו ופירש זה בגמ' לא נהיר ולא צהיר חדא דא"כ מאי משני ר' אמי אין שכל ס"ת שאין אזכרות כתובין לשמן אינה שוה כלום מה חידש בזה הלא גם ר' ירמי' ידע זאת ועוד דאין שייך כאן היזק כלל ורק הסופר לא עשה פעולתו עדיין ולפיכך אין לו שכר. וראיתי בתשוב' שני' שם דהגאון מיאססי השיב לו כן והגרצ"ה ז"ל השיב ע"ז דמ"מ הוא מזיק את הגוילין אבל מ"מ לא יתכן זה בפי' הגמ' דהא ר"י לא איירי לענין הגוילין כלל ורואה אני דאישתמיטתי' להגרצ"ה ז"ל דברי התוס' ב"ב דל"ג הנ"ל וגם לשון הרמב"ם ושו"ע ז"ל ונלאיתי להאריך עוד.
אמנם אף שדחיתי דברי הגאון רצ"ה אורינשטיין ז"ל מ"מ הא דכתב דבשמות שנכתבו סתם אסור למחוק מילתא דמסתברא הוא. והיינו משום דדוחק גדול הוא לאמר דהא דתניא הי' שם כתוב על בשרו וכן הא דהי' כתוב על ידות הכלים איירי בנתכוין לקדש את השם ויותר נראה דלא נתכוין לקדשו אלא דהי' יודע שהוא כותב את השם ומוכח דסתמא כזה אסור למחוק. אבל אם בשעה שכתב לא ידע כלל שהוא כותב את השם ובגונא שכתבתי לעיל דהוה רק מתעסק בודאי דמותר למחקו וכמו שכתב הגאון במחנה אפרים ז"ל להדיא יעוי"ש דבריו הנחמדים וכן משמע מלשון הישועות יעקב ז"ל.
כג. ואחרי החיפוש מצאתי בסמ"ג ל"ת ג' שכתב ג"כ כדברי הגה"מ ומדבריו מוכח דאם כתב סתם שלא ידע שהוא כותב את השם ג"כ מותר למחוק כו' ז"ל ובלבד שנתכוין לכתוב שם בכונה בעינן כדמוכח בשבת ובספרים דתניא הרי שהי' צריך וכו' שאמרו חכמים שאינו מקודש אף בהעברת קולמס עכ"ל וכתב ע"ז בביאורי מהרש"ל ז"ל קשה דילמא התם נתכוון לכתוב יהודא הוא דאינו קדוש אבל סתם הוא חמור יותר וי"ל מדאמרו שאף בהעברת קולמס אינו מקודש דכיון [נראה דר"ל דנתכוין לקדשו בהעברת הקולמס] א"כ ממילא שמעינן דסתם נמי לא עדיף יותר דאל"כ למה לא יהא מהני הכא לכתוב [נראה דצ"ל כשנתכוין לכתוב] יהודא אף בהעברת קולמס ודו"ק עכ"ל וכונתו לכאורה הוא דסבר דהא דאמרו חכמים אינו מן המובחר ר"ל דאינו קדוש כלל ואף לאחר הע"ק אין בו קדושה כלל ומותר למחקו וע"כ הוכיח המהרש"ל ז"ל מזה דגם סתמא מותר דאין סברא שיהא סתמא חמור מהיכא דהעביר בקולמס לקדשו בפירוש והבן ואף דאין זו ראי' מכרחת ויש לדון הרבה בזה מ"מ דיוקו של מהרש"ל ז"ל דגם סתמא אין בו קדושה הוא מוכרח בדברי הסמ"ג ז"ל ומוכח להדיא דהיכא דלא נתכוין לכתוב שם היינו שלא ידע שהוא כותב השם מותר למחקו דהא בדיני מחיקת השם איירי הסמ"ג ז"ל והוא ברור שוב בא לידי ס' יראים שממנו מקור דין זה בהגה"מ ובסמ"ג ונראה לכאורה מדבריו דנתכוין לכונת מהרש"ל ז"ל. וא"כ אין אנו צריכים לפלפל כלל בכונת הגה"מ. אך כלל דברי היראים ז"ל שם עמוקים ממני מאד מאד ולא נפניתי כעת לעיין בדבריו הקדושים.
היוצא לנו מזה דבנ"ד דלא ידע כלל בעת כתיבתו שהוא כותב את השם הנכבד והוה רק מתעסק בעלמא אין שום ספק בדבר דמותר למחקו ולכתוב אחר במקומו לשמו וכמש"כ המחנ"א ז"ל וכמש"כ גם מהישוע"י ז"ל ובפרט שכן מוכח מהסמ"ג וכדכתב המהרש"ל ז"ל להדיא וכן יש לדייק מלשון הש"ך ז"ל סי' רע"ו ס"ק י"ב שכתב וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון דוקא כו' ואחרי שהש"ך ז"ל כבר ידע מספיקם של התוס' ז"ל לדייק מלשון לא כתב לשמן דגם סתמא בכלל ובכ"ז כתב כלשון זה שלא נכתב לשם קדושה בודאי דדעתו ז"ל דגם סתמא מותר למחקו לצורך תיקון. וכן מצאתי בפ"ת אות ט' בשם ס' משנת חכמים ולרווחא דמילתא יש לעשות המחיקה ע"י קטן.
כנלע"ד בעז"ה להלכה ולמעשה אם יסכימו רבותינו שי'. היום יום ועש"ק י"ט אייר התרנ"ג פה אורל"י יצ"ו וצור ישראל יצילנו משגיאות.
ישראל יהונתן ירושלימסקי. כד. ומדי עיוני בזה ראיתי להגאון בפנ"י ז"ל דברים מתמיהים בענין זה שהקשה בגיטין ד"כ אהא דהי' צריך לכתוב כו' אמאי לא נקיט פלוגתייהו בכתב את השם בסתמא והוכיח דסתמא פסול מסוגיא דהניזקין כהוכחת התוס' במנחות וכתב וליכא למימר דבכה"ג כיון דכתיבה ראשונה היתה בסתם אע"ג דודאי פסול אפ"ה כ"ע מודו דמהני העברת קולמס ולא פליגי אלא בנתכוין בפירוש לשם יהודא [והיינו ממש כמש"כ הרדב"ז ז"ל באמת עיין בדברינו לעיל רק דהרדב"ז ז"ל אפשר דמפרש סוגיא דהניזקין דאזכרות לא כתב לשמן היינו בפירוש שלא לשמן] הא ליתא דא"כ בגיטין נמי יש לחלק בכה"ג אם הי' סתמא או לשם אשה אחרת ומדפסיק רב חסדא ונקיט סתמא משמע דבכל ענין שייך בגט וכו' עכ"ד ז"ל ואני תמה דהדיוק מרב חסדא הוא קלוש מאד דנוכל לאמר דדוקא נקיט ר"ח שכתבו שלא לשמה אבל בסתמא אה"נ דלכ"ע מהני הע"ק. ולמה לו כ"ז והוא מסוגיא דהניזקין דעסיק בה יש להוכיח זאת בפשיטות דהאיך, מקשה וליעבר עלייהו קולמס כמאן נימא דלא כר"י משמע דלרבנן אתי שפיר והלא לדבריו איירי התם בסתמא וא"כ גם לרבנן מהני הע"ק ודו"ק. גם מה שהקשה עוד על ר"ח מלשון חכמים אין זה מן המובחר דמשמע רק לכתחילה אישתמיטתי' דברי הרשב"א ז"ל בשם הירושלמי, גם מה שהביא בסוף דבריו דברי התשב"ץ והסמ"ק דשם שלא נתקדש מותר למחקו וכתב עליהם דלפי דבריו משמע מסוגיא זו איפכא לא ידענא למה והלא אף לפי דבריו דהכי קאמרי רבנן אין זה מן המובחר להיות הס"ת כשרה אבל אה"נ דאסור למחקו. הלא נוכל לאמר דרק אחרי שהעבירו עליו הקולמס אסור למחקו לא קודם לכן וצ"ע
יש"י הנ"ל.