אור ברסלב
בית רידבז סימן טו

בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

סימן טו

סימן יד

ראיתי להדפיס פה מקצת מן המקצת וכטיפה מן הים אזכיר בכאן איזה חידושי תורה מגרגרי החידושים מבן אחותי העילוי העצום והנורא הגאון המובהק, זה סיני ועוקר הרים וטוחנן זו בזו כסולת נקי' והעלה מהם מטעמים להעלות על שולחן מלכים כש"מ

יהודא נ"י מאשיץ חתנא דבי נשיאה נכד אדמו"ר מקאיידינאוו זצ"ל וכעת הגאב"ד דקהלת ווילייקא אויעזנא גאראד בפלך קאוונא.

גרסינן בב"ק דף כ' ע"א בעי ר' זירא מתגלגל מהו ה"ד כגון דקיימא עמיר ברשות היחיד ובא מתגלגל ואתא מרשות היחיד לרשות הרבים מהו ופירש"י ז"ל וז"ל מהו בתר אכילה אזלינן ופטורה או בתר דשקלה אזלינן וחייבת וה"ה נמי אי בהמה ברשות הנזיק ועמיר ברשות הרבים וקא מתגלגל ואתי מרשות הרבים לרשות היחיד אי בתר אכילה אזלינן וחייבת או בתר דשקלה ליה אזלינן ופטורה, עכ"ל. והנה הרא"ש ז"ל הביא ג"כ פירש רש"י ז"ל ופי' התוס' וכתב על פירש שניהם דסלקה בתיקו וכן פסק הטור חו"מ סימן שצ"א והקשה בש"ג דהא פסק בר"פ כרבה דבתר מעיקרא אזלינן וכן גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה בר"הי דאזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק וא"כ אי מיירי מרשות היחיד לרשות הרבים הוי כרבה ואי מרשות הרבים לרשות היחיד הוי כהתיזה ועוד הקשה מדלקמן דאכלה היכי אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא עיי"ש בדף כ"ג ע"א וכתב שם הרא"ש ז"ל בעצמו וז"ל מהכא שמעינן דאע"ג דנטלת הבהמה בחצר הניזק בעינן שתהא גם האכילה בחצר הנזיק וא"כ אמאי כתב במתגלגל מרשות היחיד לרשות הרבים דסלקה בתיקו וזה הקושיא ג"כ הקשה התוס' על פי' רש"י ז"ל וא"כ אמאי הביא פירש רש"י ז"ל. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ל נזקי ממון כתב כפירש רש"י ז"ל בלשון שני דהיינו מתגלגל מרשות הרבים לרשות היחיד ועיי"ש במגיד משנה ז"ל שהרגיש בקושית התוס' וחילק בין היכא דהוי קולא למזיק בין היכא דהוי חומרא למזיק עיי"ש ותירץ זה לא הבנתי והיא דתוק לענ"ד ועוד הקשה דפ"פ ו' מנזקי ממון כתב דהתיזא ברשות הרבים והזיקה בר"הי דחייב אלמא דאזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק משום דכתיב ובער בשדה אחר כדברי הרא"ש ז"ל והכא פסק דמתגלגל מרשות הרבים לרשות היחיד דסלקה בתיקו אף דהנזק נעשה בר"הי עיי"ש מה שהאריך בזה בפילפולה.

ונלענ"ד לתרץ דברי רש"י ז"ל ודברי הרא"ש והרמב"ם ז"ל בעזר השי"ת ומתחילה נקדים מה דכתבו התוספות בדף כ"ג עמוד א' דבור המתחיל תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי שהקשו וז"ל תימא דאמאי לא פשיט משאר בבי דמתנייתן דתנן השן מועדת לאכול את הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה ומתוך החנות וכו' ותירצו ז"ל ונראה לר"י דאכל הני דמתניתין לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררא משום דס"ד דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה בר"הר או בחצר המזיק חייב דמחייבינן בלקיחה לחודא וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר ר"הר היינו לקיחה וקמבעי ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה של חרש שוט"וק וכותי דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הנזיק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה וכו' עיי"ש.

והנה בש"מ הקשו על דברי התוס' מה שפירשו וכגון שהבהמה לא הייתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה דמשמע דפשיטא להו דאם היתא יכולה ליקח בעצמה הייתה הבהמה חייבת הא כיון דאין אנו יכולין לחייבו אלא בשביל הלקיחה ולא בשביל האכילה א"כ מאי מהני מה שהייתה יכולה ליקח בעצמה כיון דסוף סוף ליכא מעשה לקיחה שהי' החרש שוט"וק נתן לתוך פיהו ותירצו בשם תלמידי האר"י ז"ל דאם הייתה הבהמה יכולה ליקח בעצמו הייתה הבהמה חייבת אף שהחרש נתן לתוך פיה מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס ע"כ. ובעניי לא הבנתי תירוצו דמה שייך כאן תחילתו בפשיעה כיון דפי פרה כחצר המזיק דמי ונמצא דהאכילה היא כחצר המזיק וגם מעשה לקיחה לא עשתה סוף סוף כיון דהחרש נתן לתוך פיה וא"כ מה שייך לומר שיתחייב בשביל האכילה בזה שפשע מתחילה לענין לקיחה כיון דסוף היא שן ברשות המזיק והרי כתבו התוספות בדף כ"ב ע"א דלא שייך תחילתו בפשיעה לענין זה דא"כ שור המועד לחייב נ"ש ברשות הרבים אף על מעשה שן ורגל משום דהוי תחילתו בפשיעה לענין רגל וסופו באונס לענין שן אלא ע"כ דגז"הכ היא דאפי' פושע גמור בשן ברשות הרבים פטור ועיי"ש בתוס' הנ"ל

ועוד צריכין להבין דברי התוס' דכיון דחשוב אונס מה שהחרש שוטה נתן לתוך פיה כיון דליכא תחילתו בפשיעה כיון שלא הייתה יכולה ליקח בעצמה ועל נתינת חרש לא הו"ל לאסוקי אדעתיה א"כ אמאי חייב על האכילה אי אמרינן דפי פרה כחצר הניזק דמי כיון דאנוס הוא נהוי תחילתו וסופו באונס.

ונראה לענ"ד בפשטות הבנת דברי התוספות דאי אמרינן פי פרה כחצר המזיק דמי נמצא דאין לחייבו בשביל האכילה אלא בשביל המעשה לקיחה דנעשה אבוד בזה כדאבאר לקמן בעזר השי"ת הלכך אם היה כרוח מצויה שיבוא חשו"ק ויתן לתוך פיה היה חייב אף שהבהמה לא הייתה יכולה ליקח בעצמה מ"מ כיון דההיזק נעשה ע"י ממונו ופרתו מה שבא ממון חבירו לתוך פיה נמצא דגם ממני עושה המעשה הזיק שהרי בפרתו עושה החרש מעשה הזיק מה שבא לתוך פיה וא"כ הוי כשנים שהזיקו וכדאמרינין בדף נ"ג ע"א דשור שדחף חבירו לבור אף בבור חבט דההיזק נעשה ע"י הנפילה שניהן חייבין אף שהשור דחפו והבור לא עשה שום מעשה מכל מקום כיון דע"י הבור איתזיק ע"י דחיפת השור נקרא שגם הבור עשה מעשה הזיק וכן אמרינן בדף כ"ב ע"א דאם הניח חנוני נרו מבחוץ חנווני חייב אף דהגמל מסכסכת כל הבירה כולו וחשוב גופו מכ"מ כיון דסוף סוף נעשה ההזיק גם על ידי אשו של החנוני שבאשו מסכסך הגמל גם החנווני חייב וכן משמע בדברי התוס' דף ו' ע"א ד"ה לאתויי בור המתגלגל באם הדליק אש ובא אדם שלא בכונה או חרש"וק ושרף טלית חבירו באשו דחייב בעל האש כיון דההזיק נעשה ג"כ ע"י האש או ע"י הבור ודחיפת החרש הוי כרוח מצויה וא"כ ה"נ אף שהחרש נתן לתוך פיה כיון דההזיק של המעשה נתינה והלקיחה נעשה ג"כ ע"י הפי פרה חשיב שפי פרתו ג"כ עושה מעשה היזק כמו שור שדחף לבור הנ"ל וא"כ הוי כשנים שהזיקו וכיון דהחרש לאו בר תשלומין הוא כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי כר' נתן לחייב בשביל העצם מעשה לקיחה כמבואר רק מה שכתבו התוס' דבשביל שלא הייתה יכולה ליקח בעצמה דכטור בשביל הלקיחה כיון דנעשה ע"י החרש ע"כ צ"ל דס"ל דהוי כרוח שאינה מצויה שיהא שם חרש ליתן לתוך פיה והלכך פטור על המעשה לקיחה של הבהמה מה שבא לתוך פיה ע"י סיוע החרש משום דהוי אונס דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה על מעשה הזיק זה של המעשה לקיחה כיון שאינה יכולה לעשות מעשה זו אלא ע"י רוח שאינה מצויה דנתינת חרש"וק והלכך כיון דאין הפטור אלא בשביל שאנוס בהלקיחה דלא הו"ל לאפוקי אדעתיה מובן היטב דברי תלמידי הר"י ז"ל דאם הייתה יכולה ליקח בעצמה היה חייב בשביל המעשה הזיק של הלקיחה שנעשה ע"י פי פרתו בסיוע החרש מטעם תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אבל זה דווקא אי אמרינן פי פרה כחצר המזיק דמי דאז איני יכול לחייבו בשביל עצם האכילה אבל אי אמרינן דפי פרה כחצר הניזק דמי דאז יכולין לחייבו בשביל עצם מעשה אכילה אף שנתן אחר לתוך פיה כדאבאר בזה לקמן בדברינו אזי אין להקשות דאמאי חייב כיון שאינה יכולה ליקח בעצמה הוי תחילתו וסופו באונס דהנה אמרינן לקמן דף נ"ב ע"א איבעי להו כסהו כסוי שיכולה לעמוד בפני שוורים ואינה יכולה לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלי ביה וכתבו התוס' שם וז"ל פירש הקונטרס דאי נפלו ביה גמלים לא מיבעי לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא וכן משמע הלשון ויש ליתן טעם בדבר דאפי' לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבואו גמלים ויפלו אבל אין לחוש שירעו גמלים ויפלו אח"כ שוורים עכ"ל הרי מוכרח מכאן דהיכי דהוי רשא"מ שיבוא כאן דבר הנזיק לא מיפטר מטעם רשא"מ כיון שאיני מחוסר רושא"מ שיוכל המזיק לעשות מעשה הזיק הלכך נקרא מזיק רק מחוסר רושא"מ שיהא לו מה להזיק הלכך נקרא הכשרתי את נזקו וחייב בנזקין הלכך חייב אף על הגמלים אף דהוי כמו רוח שאיני מצויה שיבואו גמלים ויפלו אבל לענין נפילת שוורים מחוסר רשא"מ שיהא מזיק ושיוכל לעשות מעשה הזיק בשוורים כיון דכ"ז דלא אתו גמלים וארעוה לא הוי בור לענין שוורים כיון דהוי כיסוי לגבייהו ולא איתרע הכיסוי אלא ע"י מעשה הגמלים וכיון דביאת גמלים הוי כרשא"מ נמצא דלא הוי עדיין מזיק לענין שוורים והוי שמירה וכיסוי לענין שוורים הלכך ניחא שפיר דאי נימא פי פרה כחצר הנזיק דמי נמצא דיכולין לחייבו בשביל עצם מעשה האכילה אין לפוטרו בזה דהוי כרוח שאיני מצויה שיפול לתוך פיה כיכר של חברו ע"י מעשה החרש כיון דאיני מחוסר רוח שאיני מצויה שתוכל לעשות המעשה הזיק אלא דהוי כמו רשא"מ שיבוא לתוך פיה ממון חברו איהא לה מה להזיק הלכך חייב כיון דסוף סוף לא שמר שורו המזיק כמו דמחייבינן בגמלים הנ"ל אף דהוי רשא"מ שיבאו גמלים ויפלו לתוך בורו וה"נ חייב אף דהוי רשא"מ שיפול כיכר לתוך פיה ותאכלנו אבל אם באנו לחייבו בשביל עצם מעשה הלקיחה מה שנפל לתוך פיה ולא בשביל האכילה משום דפי פרה כחצר המזיק דמי א"כ כיון דהוי רשא"מ שיפול הכיכר לתוך פיה כיון שאינה יכולה ליקח בעצמה והנפילה לתוך פיה ע"י חרש ש"וק הוי כרשא"מ נמצא דמחוסר רשא"מ שתוכל לעשות מעשה הזיק ושתהא מזיק על הכיכר וא"כ הוי ממש כמו שוורים הנ"ל דמחוסר רשא"מ שיפלו ע"י שיבאו גמלים ברוח שאיני מצויה וירעו הכיסוי שיוכלו השוורים ליפול אחרי כך דפטור כיון דע"י רוח שאינו מצויה נעשה מזיק ובור על השוורים וזה פשוט כפשוטו לענ"ד.

אבל אכתי קשה בדברי התוס' הנ"ל דהנה לכאורה יש להקשות קושיא עצומה בהא דאמרינן בע"ב ואי אמרת כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה ופירשו התוספות כיון דמסוגיא דשמעתין מוכרח דבעינן גם אכילה וההפסד שתהא ברשות הניזק מדלא מחייבינן אי אכלה בגדיש דעלמא אף דשקלה בחצר הניזק וקשה דבאמת אמאי לא מחייבינן על זריקתה את הפירות לתוך פיה דהנה איתא בהכונס דף נ' ע"א בתוס' ד"ה אילימא דלמאן דאמר אשו משום חיצו אין חלוק בין מקרב דבר אצל האש ובין מקרב האש אצל הדבר תלכך אם כפתו והביאו במקום שסוף חמה וצינה לבוא או ארי חייב עליו מיתה משום חציו כיון דבכחו עשה שימות ברוח מצויה וכחו כגופו ע"כ וא"כ כיון דמקרב דבר אצל האש הוי חיצו א"כ אם בהמתו קרבה פירות חברו במקום שהארי בודאי יבוא בוודאי דחייב בעל הבהמה משום חציו דבהמתו וכמו דאמרינן בדף כ"ב ע"א דאי אשו משום חציו דחייב על אש כלבו משום דהוי חציו דכלבו וא"כ קשה לי מאי פריך הש"ס ואי אמרת כחצר הניזק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא נהי דעל האכילה אין לחייבו משום דהוי במקום פטור מיהו לחייב על מה שזרקה לתוך פיה ובוודא שהיא תאכל את הפירות והוי מקרב דבר אצל האש דאילו אם היה זרקה הפירות לתוך פי חברתה בוודאי דהיה חייב משום חץ בהמתו דהוי ממש כמו כפתו והביאו למקום שסוף ארי לבוא דחייב משום חציו דהוי כמו כחו וכגופו ומ"ל אם זרקה לתוך פי חברתה ומה לי אם זרקה לתוך פיה וא"כ לחייב משום כח בהמתו על הזריקה דהוי חציו ואי"ל דמשום חץ בהמתו של הזריקה אין לחייבו אלא חצי נזק מטעם צרורות וגם חצי נזק אין לחייבו משום דהוי כהתיזה ברשות הניזק והזיקה ברשות הרבים ופטור משום דהנזק וההפסד נעשה במקום פטור ולענין שן ורגל אזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק משום דכתיב וביער בשדה אחר דאזלינן בתר מקום והפסד כמו שכתב הרא"ש ז"ל מהאי טעמא דחייב בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד משום דהביעור נעשה ברשות הניזק אף דהזריקה והמעשה חיוב נעשה בר"הר עיי"ש אבל באמת ז"א דהא בזורק כלי קיי"ל כרבה דאזלינן בתר מעיקרא ולא הוי צרורות והראשון חייב והשני פטור משום דמיד שנעשה הזריקה והמעשה הזיק בגוף הכלי חשבינן ליה כמנא תבירה כיון שנעשה מעשה הזיק וריעותא בגוף הכלי שיהא עומד להשתבר הוי כמנא תבירה ופטור על השבירת השני שלאח"כ וא"כ כיון דהכא בזריקת אוכלין לתוך פיה הוי ממש כזורק כלי ונעשה מיד מנא תבירה וכלי מופסדת ע"י המעשה הזריקה שנעשה בה ברשות הניזק ולא נפקא לן מידי על המעשה אכילה שאחר כך כיון דכבר הוי מנא תבירה ואם אחר היה אוכל ומזיק את הפירות היה פטור א"כ נקרא שפיר וביער בשדה אחר כיון דע"י הזריקה נעשה ביעור ומנא תבירה מדפטור השני משא"כ בהתיזה בר"הי והזיקה ברשות הרבים או איפכא כמובן דלא שייך סברא זו ועיין בתוס' דף י"ז ע"ב דכתב דסברא פשוטה לחלק בין זורק כלי לזורק חץ כמובן.

וע"כ צריך לומר לענ"ד דע"כ לא אמרינן בזורק כלי דבתר מעיקרא אזלינן דהוי כמנא תבירה אלא היכי דהנזק נעשה ע"י כח החבטא של המעשה זריקה הלכך אמרינן דכיון דכבר נעשה בגוף הכלי כח שבירה נמצא דהכלי נעשה כלי מופסדת ומקולקלת שמונח בה כח החבט וכח שבירה ועומדת להשתבר אבל הכא שאין הזריקה עושה את המעשה הזיק. וכח שבירה רק השניים עושין את המעשה שבירה וההפסד והשניים לא עשו עדיין שום מעשה בהכלי ובזריקתה לתוך פיה לא עשתה אלא כמו קירוב אצל האש שברוח מצויה יזיקו ויפסידו השניים את הפירות הלכך לא הוי אלא כזורק חץ על הכלי דלא נחשב מנא תבירה משום דאכתי לא מונח החץ בהכלי וה"נ עדיין לא מונח כח השניים בתוך הכלי ולא הוי אלא כזורק חץ דמ"ל אם זורק חץ על הכלי ומ"ל אם זורק כלי אצל החץ כיון דאכתי לא מונח כח החץ בתוך הכלי ובזורק חץ הרי כתבו התוס' דלא נחשב כמנא תבירה ולא הוי אלא צרורות והלכך פטור לגמרי על זריקתה לתוך פיה אי נימא פי פרה כחצר המזיק דמי דהוי כמו התיזה ברשות הניזק והזיקה ברשות הרבים דאזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק משום דכתיב וביער בשדה אחר וזה פשוט וברור לענ"ד

וגם נראה לענ"ד ברור דאף הרא"ש ז"ל סובר כדברי התוס' דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ואך שמצאתי בקצה"ח ז"ל בסי' ש"ץ שכתב להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דס"ל דאף בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא מהא דכתב הרא"ש ז"ל בדף י"ט ע"א גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד וז"ל אע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מסקינן לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר מקום שנעשה בו היזק דגלי קרא וביער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל הרא"ש ז"ל והוכיח מזה הקצה"ח הנ"ל דאי אמרינן דס"ל להרא"ש ז"ל דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא אפי' לרבה א"כ מאי מקשי הא הכא בהתיזה צרורות לא הוי אלא כמו זורק חץ ע"כ.

אבל באמת פליאה נשגבה היא על הקצה"ח ז"ל שנעלם ממנו דברי הנמו"י ז"ל שבהדיא כתב בשם הרא"ש ז"ל דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא וז"ל בדף י"ז ע"ב בד"ה מנא תבירה וכו' ומיהו כתב הרא"ש ז"ל שאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו חייב דיש לחלק בין ענין זה לזורק כלי עצמו עכ"ל הנמו"י ז"ל, יעוי"ש.

ועוד נלענ"ד להביא ראיה דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ממתניתין דף כ"א ע"א הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם ואי אמרינן דבזורק חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא א"כ אמאי חייב נזק שלם הא על עצם מעשה השבירה בגופו אין לחייבו דהא תיכף בשעה שהתחילה נפילת הכלב נעשה כבר מנא תבירה משום דהוי נפילת הכלב על הכלי כמו שאילו היה כבר נזרק חץ על הכלי ואילו הי' בא אחר ושברן קודם שהגיע גוף הכלב על הכלים היה פטור כיון דכבר נחשב מנא תבירה לפי דברי הקצה"ח ז"ל וא"כ מה לי אחר ומה לי הכלב בעצמו כיון דכבר נחשב מנא תבירה וע"כ דאין אנו יכולין לחייבו אלא בשביל המעשה קפיצה שהפיל א"ע על הכלים א"כ אמאי חייב נ"ש דהא איני אלא צרורות כמו זורק חצו כיון דנעשה מנא תבירא ע"י מעשה כחו ולא עשה מנא חבירה במעשה בגופו בהכלי דהא בשעת נפילה לא הוי אלא כזריקת חץ וצרורות על הכלי.

ועוד יש להביא ראיה לענ"ד דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא מהא דאמרינן במת' דף מ"ז ע"ב נפל לבור והיה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר ואי אמרינן דבזורק נמי אזלינן בתר מעיקרא א"כ נמצא דמיד שהתחילה נפילת השור נעשה כבר נפסד ממונו ונעשה כמנא תבירה ע"י הנפילה דהוי כמו שכבר נזרק עליו חץ ועל מעשה הזה אין לחייבו בכופר משום דאיני אלא כחו דהיינו צרורות ולא גופו כמו דאמרינן בדף י"ט ע"ב דברוח שבכנפיהם לא ישלם אלא חצי נזק משום דלא הוי אלא כחו ואמרינן בדף מ"ד ע"ב דעל צרורות איני משלם את הכופר וא"כ נמצא דעל תחילת הנפילה שנעשה בזה מנא תבירה אין לחייבו בכופר ועל עצם המעשה הכאה שעשה בגופו בשעה שנפל עליו ג"כ אין לחייבו כיון דכבר נעשה נפסד ממונו כמנא תבירא וא"כ הוי כמו דאמרינן בדף ס"ז ע"א זרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו דפטור למ"ד כופר דמי ניזק כיון דכבר אין לו דמים אלא ע"כ דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא ואפשר שיש לדחות ראיה זו אך אין להאריך עוד. אלא ע"כ צ"ל דאף הרא"ש ז"ל סובר כדברי התוספות דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא כמו שכתב בהדיא הנמו"י ז"ל בשמו והא דהוכיח הקצה"ח הנ"ל דסבירא ליה דאזלינן בתר מעיקרא מהא דהקשה גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד מהא דאסקינא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן נלענ"ד דהרא"ש מפרש האיבעיה דבתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא דלא אמרינן דהאיבעיא הוא בזורק כלי אם נחשב מנא תבירה בזה שעומדת להשתבר אם לאו דהנה ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' והרא"ש דבזורק כלי או בזורק חץ חשוב יכול להציל ע"י הדחק מדס"ל דבזורק חץ חייב האחרון שקדם ושברו דאל"כ תיקשי מפ' הגוזל דף קט"ו ע"ב גבי שטף נהר חמורו וחמור חברו הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות וכן מי שהיה בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו דכיון דעומד לאיבוד חשיב הפקר ולא הוי שלו ויכול לומר מהפקירה קזכינא ואינו יכול להקדיש ולהפקיר וא"כ ה"נ כיון דעומד לאיבוד לא גרע מאנס כנגדו דהוי הפקר דהוי כמו אבודה ממנו ומכל אדם וא"כ אמאי חייב השני אלא ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' והרא"ש ז"ל דהוי כמו יכול להציל ע"י הדחק דל"ה הפקר כמו שעקל בית הבד כרוך עליה דמסתמא אם הספיק השני לקדם ולשבר במקל כמו כן יכול לקדם בכרים וכסתות ולא ס"ל כדברי הרמב"ן דס"ל דחשוב כאבוד וכהפקר וע"כ צ"ל דהא דחשבינן ליה כמנא תבירה או אמרינן דבתר מעיקרא אזלינן ובזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא היינו משום דדינא הוא דכיון דכבר נעשה המעשה הזיק דהכלי נשתברה בשביל זה המעשה וכבר עשה מעשה בגוף הכלי שהכלי נעשה כלי רעועה במה שמונח בה כח שבירה מכבר ואינו מחוסר בה עוד שום מעשה שישתבר שהכלי נשתבר אח"כ מאיליו דינא הוא דנחשב בזה חסרון בעצם הכלי דהוי כמנא תבירה אבל בזורק חץ איני מונח עדיין שום מעשה בעצם הכלי ושום חסרון שמחוסר עדיין שהחץ יעשה מעשה בהכלי והלכך לא נקרא עדיין חסרון בגוף הכלי והוי כמו דאמרינן בסנהדרין דף ע"ח ע"א דההורג את הטריפה פטור משום דנחשב גברא קטילה וההורג את הגוסס חייב אף שגוסס קרוב למות בודאי טפי מידי טריפה מ"מ גוסס חייב וטריפה פטור וכתב שם רש"י ז"ל דההורג את הטריפה פטור משום דניכר בגופו חתיכת סימני חיותו כגברא קטילה חשיב ליה אלמא חזינן דהילכך פטור בטריפה משום דכבר נעשה בו המעשה מיתה שנעשה חסרון בגופו שבזה הוא בר מיתה הלכך חשוב גברא קטילה אף שיכול לחיות עדיין י"ב חודש אבל בגוסס לא נעשה עדיין בגופו מעשה מיתה אף שעומד ע"ז שבודאי יעשה מעשה וימות מיד מ"מ ליכא עדיין חסרון בגוף האדם אלא שאין לו לחיות עוד אלא שעה אחת הלכך ה"נ בזורק כלי נעשה כבר המעשה היזק בגוף הכלי דהכלי יש לה חסרון כזה שצריכה להשתבר ואינו מחוסר בה עוד מעשה היזק והלכך חשיב מנא תבירה כמו דטריפה חשיב גברא קטלה אבל בזורק חץ דלא נעשה עדיין מעשה היזק וקילקול בגוף הכלי אלא שעומדת לזה שהחץ יעשה בה מעשה היזק לא נקרא עדיין חסרון בגוף הכלי שיחשב כמנא תבירה כמו דגוסס לא נקרא גברא קטילה משום דליכא עדיין מעשה חתיכת סמני חיותו אלא שעומד ע"ז שיעשה בו מעשה מיתה אח"כ אבל זה דווקא אי נימא דבתר מעיקרא אזלינן פירש דהא דחייב על זריקת חץ דהיינו כחו אף דאינו עושה מעשה בעצם דבר הניזוק אלא לא עשה אלא הזמנה בעלמא שיותזק ממון חברו אי אמרינן דחייב בשביל תחילת זריקת החץ והכשרת הנזק דאמרינן דהזמנה מילתא היא והזמנה חשוב מעשה היזק בנזקין שמחויב בעבור הזמנתו בלבד בנזקין אזי שייך לחלק בין זורק כלי לזורק חץ דכיון דהזמנה מילתא היא דחשוב מעשה בנזקין ממילא כיון דזרק הכלי ועשה מעשה הזמנה והכשר בגוף הכלי ממילא נקרא דכבר נעשה מעשה היזק בגוף הכלי שיהא הכלי כלי כזה שמונח בה כח שבירה והוי שפיר כטריפה דנקרא גברא קטילא כיון דכבר נעשה חתיכת סמני חיותו אבל אי נימא דבתר תבר מנא אזלינן פירש דהא דחייב בזריקת חץ דהזריקה לא הוי אלא הזמנה והכשר בעלמא ולאו מילתא היא ולא חשוב מעשה היזק בנזקין ואיני חייב אלא בשביל עצם המעשה השבירה שעושה החץ אח"כ אלא שהזריקה עושה אותו לבר חיובא שיתחייב על המעשה שעושה החץ כמו גופו כמו גבי אש דמעשה ההבערה עושה אותו לבר חיובא על המעשה שעושה האש אח"כ א"כ לא שייך לומר דבזה שזרק הכלי מראש הגג שיחשב בזה הכלי מנא תבירה כמו טריפה גברה קטילה כיון דלא עשה עדיין שום מעשה היזק וקילקול בגוף הכלי אלא הזמנה בעלמא והזמנה הרי לא חשבינן מעשה היזק אי נימא דבתר תבר מנא אזלינן הלכך לא חשיב עדיין מנא תבירה כיון דלא מונח בה עדיין שום מעשה וקילקול אלא הזמנה ולא הוי כטריפה דנעשה בו מעשה חתיכת סימני חיות וגם הפקר לא חשוב מה שעומדת לאיבוד כמו שביארנו למעלה דע"כ דסבירא ליה להתוס' והרא"ש ז"ל דמיירי דיכול להציל ע"י הדחק על ידי כרים וכסתות או באופן אחר ודו"ק ופשוט וברור הוא לעניות דעתי.

והשתא מובן היטב דברי הרא"ש ז"ל הנ"ל מה דהקשה גבי התיזה בר"הר והזיקה ברשות היחיד מהא דאסקינא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן דהנה לכאורה צריכין להבין דברי הרא"ש ז"ל דמאי תלוי הפטור דר"הר בהתיזה בר"הר והזיקה בר"הי בזה אי נימא דבתר מעיקרא אזלינן ונחשב מיד כמנא תבירה או אי נימא דבתר תבר מנא אזלינן ולא נחשב מיד כמנא תבירה הא כיון דהכלי מונחת ברשות הניזק נמצא דאף אם נימא דבתר מעיקרא אזלינן ונעשה מיד מנא תבירה סוף סוף לא נעשה מנא תבירה אלא ברשות הניזק אלא שבמעשה הזריקה שעשה ברשות הרבים עשה נזק ברשות היחיד וה"נ אי בתר תבר מנא אזלינן נמצא שבהמעשה שעשה ברשות הרבים עשה שאח"כ יעשה מנא תבירה אבל לפי דברינו ניחא שפיר דכיון דספיקו של הש"ס דבתר מעיקרא אזלינן הוא אם הוא חייב על תחילת זריקת החץ דהזמנה והכנה נקרא מעשה בנזקין אבל אינו חייב על המעשה דאח"כ דהיינו עצם המעשה שבירה שעושה החץ משום דאז איני עושה כלום ואז הוא אנוס כמו שכתב הנמו"י ז"ל לענין נר שבת או דאמרינן דבתר תבר מנא אזלינן וחיוב על עצם המעשה שבירה שהחץ עושה רק הזריקה ועשיית החץ עושה אותו לבר חיובא שיתחייב על מעשה השבירה שיעשה החץ אח"כ על ידו ודינא הוא דדמי כמו שהוא המזיק כיון דעשה מתחילה שהחץ יעשה מעשה מאיליו הלכך אי נימא דבתר מעיקרא אזלינן ואיני חייב בשביל המעשה השבירה שעושה החץ אח"כ אלא בשביל תחילת הזריקה דהיינו הזמנת ההיזק א"כ אמאי חייב בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד הא המעשה היזק שמחויב בשביל זה הרי עשה בר"ה וליכא מעשה ביעור בשדה אחר שהרי איני חייב בשביל מעשה שעושה החץ ברשות הניזק אלא בשביל הזריקה והזריקה עשה ברשות הרבים דהיא המעשה חיוב וע"ז מתרץ הרא"ש ז"ל דגזה"כ הוא דלא אזלינן בתר המקום שעשה בו המעשה היזק שמתחייב בעבורו ולא בעינן אלא שההפסד יהא נעשה ברשות הניזק דגלי קרא וביער בשדה אחר דהוא לשון הפסד וקילקול ופשוט הוא כפשוטו לעניית דעתי.

אבל לפי דברינו שביארנו דעל כרחך זריקת אוכלין לתוך פיה לכאורה לא הוי אלא כזורק חץ משום דמחוסר עדיין כח המעשה היזק של השניים כמבואר למעלה קשה להבין דברי התוספות בדף כ"ג הנ"ל דכתבו דמשאר בבי דמתניתין לא מצי למפשט משום דס"ד באם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה בר"הר דחייב דמחייבינן בלקיחה לחודה וקשה דכיון דהלקיחה אינו אלא כזורק חץ דלא עשתה מעשה בידים אלא קירבה אל החץ או אצל האש ולא עשתה אלא שברוח מצויה יזיקה האש או הארי כמו כפתו במקום שסוף חמה וכו' כנ"ל א"כ נמצא דהמעשה לקיחה לא הוי אלא צרורות בעלמא דהא אם הי' בא אחר וקדם ושברו הי' חייב השני וא"כ אמאי חייב נזק שלם דהא בשביל מעשה לקיחה אין לחייבו אלא חצי נזק מטעם צרורות ועל מעשה האכילה אין לחייבו משום דהוי שן ברשות הרבים.

ועוד יש להקשות לכאורה דכיון דאיני אלא צרורות כמו שביארנו אפילו חצי נזק אין לחייבו כמו שכתב הרא"ש ז"ל הנ"ל גבי התיזה ברשות הרבים והזיקה בר"הי דגלי קרא וביער בשדה אחר דאזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק וה"נ הכא הוי כמו התיזה ברשות הניזק והזיקה ברשות הרבים דההיזק נעשה ברשות המזיק או ברשות הרבים דהי' לו לפטור אף דנעשה מעשה היזק בר"הי דהיינו עשיית החץ ודו"ק.

אלא ע"כ צ"ל דאין כוונת התוס' שיתחייב על מעשה לקיחה בלבד ועל מעשה אכילה יפטור מטעם שן בר"הר אלא דס"ל להתוס' דבאמת חייב ג"כ על עצם האכילה דכיון דאיני פטור אלא מטעם שן בר"הר דגז"הכ הוא דבעינן וביער בשדה אחר ובעינן שיעשה בהמתו מעשה ביעור בשדה אחר הלכך נקרא ביעור בשדה אחר באחד משני אלה אופנים או שיעשה ההפסד בר"הנ אף דמעשה חיוב בר"הר כמו התיזה בר"הר והזיקה בר"הי הנ"ל דקרינן בי' וביער בש"א כמו שכתב הרא"ש ז"ל הנ"ל או שיהא פושע במעשה היזק בפירות דמונחים בר"הנ אף דההפסד נגמר בר"הר או בחצר המזיק דלא בעינן אלא שיפשע בפירות דמונחין בר"הנ או בההפסד דפשע בבהמתו שיגיע הפסד על ידה בחצר הניזק כמו התיזה ברשות הרבים כנ"ל או שיפשע בבהמתו שתעשה מעשה היזק בפירות המונחין בחצר הניזק דאין לו רשות להוליך שם בהמתו והלכך כיון דביארנו דעכ"פ לקיח' וזריק' לתוך פי' חשוב מעשה היזק דעשה בפירות מעשה שיוזקו בר"מצ כמו כפתו והביאו במקום דסוף ארי לבא כמבואר למעלה לפיכך קרינן בי' שפיר וביער בש"א וממילא חייב בשביל עצם אכילה כיון דקרינן בי' וביער בש"א דפשע במעשה ביעור בש"א דעי"ז נגמר ההיזק וההפסד אח"כ ואף דמעשה לקיח' לא חשוב אלא כמעשה צרורות מ"מ מעשה היזק ומעשה ביעור נקרא דהא מסקינן דכחו כגופו דמי רק ה"למ מסיני דאיני חייב בשביל מעשה ביעור זה אלא חצי נזק אבל עכ"פ מעשה ביעור בש"א נקרא וממילא אנו מחייבין אותו בשביל עצם מעשה אכילה כיון דקרינן בי' וביער בש"א דהרי פשע במעשה ביעור בש"א ועי"ז נגמר ההפסד אח"כ וקאמר תפשוט מסוגיא דשמעתין מדפטרינן בעל הכלב אם אכל בגדיש דעלמא, אלמא דלא מחייבינן במעשה ביעור של לקיחה לחוד ובעינן דיהא גמר ההפסד והנזק ברשותו דניזק ואז קרינן וביער בש"א ואם כן ע"כ צ"ל לפ"ז דפי פרה כחצר הניזק דמי דאל"כ פטור שן כיון דגמר ההפסד דהיינו אכילה נעשה במקום פטור וז"פ וברור.

והשתא נחזור לעינינינו לתרץ קושית הש"ג ז"ל על הרא"ש ז"ל וקושית התוספות על רש"י ז"ל דמאי מיבעיא לן במתגלגל מר"הי לר"הר הא פסקינן לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן וזה לא קשה מידי לענ"ד דהא בהדיא אמרינן הכא דאי פי"פ כחצר דמזיק דמי דפטור אף דהלקיחה הי' בחצר דניזק וע"כ צ"ל כמו שביארנו לעיל דלא דמי לזורק כלי מראש גג דנחשב מנא תביר' משום דהתם השבירה בא מכח הזריקה לפיכך נקרא דכבר נעשה מעשה דחץ בכלי אבל הכא אינו אלא כמו כפתו והביאו במקום שסוף ארי לבוא דמחוסר עדיין מעשה הטריפה של הארי ה"נ מחוסר עדיין מעשה אכילה והפסד של השניים ואיני אלא כמו אש בעלמא דלמ"ד משום חצו איני אלא משום חץ בעלמא ולמ"ד משום ממונו פטור לגמרי וכיון דלא הוי אלא כזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא אף לשיטת הרא"ש ז"ל כמו שכתב הנמו"י ז"ל הנ"ל בהדיא בשם הרא"ש ז"ל.

ומה דהקשה התוס' על רש"י ז"ל וכן הש"ג על הרא"ש ז"ל מהא דאמרינן בד' כ"ג הנ"ל דאי אכלה בגדיש דעלמא פטור ולא מחייבינן בלקיחה לחוד נלענ"ד דהנה רש"י ז"ל לא פירש גבי תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי כדברי התוס' דהפשיטות הוא מסוגיא דשמעתין מדפטרינן אי אכלה בגדיש דעלמא אלא מפרש בפשיטות דהפשיטות הוא ממתניתין מדקא משלם חררא עיי"ש שכתב כן בהדיא ולא חששו לקושית התוספות דאמאי לא נפשוט משאר בבי דמתניתין דה"ה שהיה יכול לפשוט משאר בבי דמתניתין ולפיכך ניחא שפיר דהנה לכאורה יש להקשות הא דאמרינן בדף כ"ג ע"ב דשיסה בו את הכלב דפטור משסה וכתבו התוס' דשיסה מיקרי אפילו הכניס יד חברו בפי דכלב וא"כ קשה מ"ש מכפתו והביאו במקום שסוף חמה או ארי לבוא ברוח מצויה דחייב משום חצו וה"נ הרי הכניס יד חבירו במקום שיותזק בר"מצ ע"י שיני הכלב דישיכנו ובשלימא בשיסה בו את הנחש כבר הקשו התוס' בדף נ"ו ע"א ד"ה אילימא וז"ל וא"ת ההיא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו הוא מכיש אמאי פטור לפ"מ דפי' בשמעתין דפי פרה, ששם ידו לתוך פיו והשיך לחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם ותירצו דשאני התם שאין הארס עדיין בעולם עכ"ל אבל הכא לא שייך האי תירוצא דהרי השניים דהן המזיק ישנו בעולם ונלענ"ד דבאמת לא קש"מ דהנה לכאורה יש להקשות דאמאי פטור שיסה בו את הכלב מ"ש מהא דאמרינן בדף נ"ו ע"ב המעמיד בהמת חברו על קמת חברו דחייב משום חיציו לשיטת הרמב"ם משום דהוי כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו בר"מצ דחייב משום חציו למ"ד אשו משום חציו וכמו בור המתגלגל ברגלי אדם ורגלי בהמה דבהדי דאזלי חייב משום חציו כמו שכתבו התוס' ז"ל בדף ו' ע"א וה"נ בזה שהעמיד את גוף הבהמה אצל הקמה עשה מעשה דברוח מצויה יתגלגל גופה על ידי רגליה ותזיק את הקמה דמ"ש אם היה מניחה ברוח מצויה תתגלגל שיניה ע"י רגלי בהמה אחרת ומ"ש אם עשה מעשה בגופה שברוח מצויה תתגלגל ע"י רגלי עצמה ובאמת קשה על שיטת התוס' דאמאי לא חייב משום חצו מ"ש מבור המתגלגל ברגלי בהמה ומ"ש מכפתו והביאו במקום שסוף ארי לבוא דחייב משום חצו ויש לי בזה אריכות גדול אך אין כאן מקום להאריך ועכ"פ קשה דלשיטת הרמב"ם ז"ל שיסה בו את הכלב נמי לחייב משום מעמיד כיון דבשיסויו עשה מעשה בגוף הכלב שיזיק ברוח מצויה וקלא נמי חשיב מעשה כדאמרינן בדף י"ח ע"ב חמור שנער וסוס שצנף משלם נזק שלם לסומכוס וכדאמרינן בקידושין דף כ"ד ע"ב א"כ נמצא דבקולו ששיסוהו עשה בו מעשה שיזיק ברוח מצויה כמו בור המתגלגל דחשוב חציו משום דבהנחתו את האבן עשה שיתגלגל ברגלי בהמה דהוא כרוח מצויה והוי כמעמיד לשיטת הרמב"ם ז"ל

אלא ע"כ נלענ"ד דלא קשה מידי דהנה אמרינן בדף ס' ע"א דליבה ולבתו הרוח פטור אם אין בליבויו כדי ללבות ובלבוי הרוח כדי ללבות וכתבו שם התוס' דלא חייב משום אש אלא היכי שבפני עצמו עשה המזיק שיוכל להזיק אח"כ ע"י הולכת הרוח ואז קרינן בי' המבעיר את הבעירה אבל בליבוי ולבתו הרוח שלא נעשה אש ומזיק ע"י מעשיו אלא בסיוע הרוח אף דהוי רוח מצויה וברי הזיקא מ"מ לא קרינן בי' המבעיר את הבעירה כיון דבמעשה עצמו לא עשה שום מזיק אלא בסיוע הרוח ולא הוי אלא גרמא בעלמא וה"נ גבי שיסה בו את הכלב לא נעשה מזיק ע"י השיסוי של השסה בלבד וע"י קולו אלא שהכלב משסה ונכעס בעצמו בשיסוי המשסה ונמצא דנעשה מזיק ע"י מעשה שניהם ע"י שיסוי המשסה וע"י דעת הכלב דנכעס ועשתסו כדאמרינן בדף כ"ד ע"ב כיון דידעת בכלבך דמשסי לי' ומשתסי לא איבעי לך לשהויי וכדאמרינן בדף צ"א ע"א המבעית את חברו פטור מדיני אדם מטעם דהוא הוא דאבעית אנפשיה ומפחד בעצמו וניתזק עי"ז וה"נ הכלב משסה בעצמו מחמת שיסוי המשסה הלכך נמצא דהוי כליבה ולבתו הרוח שהרי גם ע"י מעשה הכלב ודעת הכלב נעשה מזיק והלכך אין לחייבו מטעם אש והלכך ניחא שפיר דפטור משסה אף דשיסוהו עי"ז דהכניס יד חברו בפי הכלב כיון דכ"ז דלא נשסה לא נעשה מזיק ולא הוי עדיין שם אש עליו ולא נעשה מזיק אלא ע"י המשסה לי' ע"י מעשה זה ומחוסר עדיין שיעשה מזיק ע"י השיסוי וכיון דהשיסוי אינו עושה הוא בעצמו אלא שגם הכלב משסה בעצמו ונכעס מדעת עצמו הוי כמו המבעית את חברו הנ"ל א"כ הוי כמו ליבה ולבתו הרוח דלא קרינן בי' המבעיר את הבעירה אף דהוי רוח מצויה וברי הזיקו ודו"ק.

הלכך ניחא שפיר דברי רש"י והרא"ש ז"ל דלגבי כלב דנטל חררא והלך לגדיש דעלמא ואכלה שם את החררה אין לחשוב מעשה לקיחה זו מעשה ביעור ומעשה היזק כמו כפתו והביאו במקום שסוף ארי לבוא הנ"ל דכיון דבשעת נטילה לא נטל עדיין ע"מ לאכול לאלתר אלא לאכול לאחר שיצא מן החצר הרי חזינן שירא לאכול במקום שנטל את הכיכר שכן דרך כלב שירא לאכול במקום שנטל את האוכל והוי כמו טרפה להניח בדף ט"ז ע"ב א"כ נמצא דאכתי לא הוי עדיין מזיק על הככר כיון דמחוסר בדעתו שיאכלנה כמו דמחוסר שיסוי ולא הוי עדיין אש אלא דהוי כרוח מצויה שילך למקום שיעשה שם מזיק שיוכל לאכול את הכיכר ויאכלנה והוי כמו מחוסר ליבוי והבערה שיעשה מזיק ועיי' בדף נ"ט ע"א דבתוס' דלבתו הרוח פטור אף ברוח מצויה ואפי' החולקים על הר"י ז"ל היינו דווקא בגחלת אבל בעצים בוודאי פטור אם יעשה אש ע"י רוח מצויה דיבעיר את העצים ויש לי ע"ז ראיות ברורות אך אין כאן מקום להאריך הלכך לא נקרא בשעת נטילה מעשה הזמנת היזק כמו אש ומעשה חץ חציו ולא דמי לכפתו והביאו במקום שסוף חמה או צינה לבוא כיון דכ"ז שהוא ברשות הניזק איני מוכשר עדיין להזיק ולאכול מפני שירא לאכול שם אך כשיצא מן הגדיש שנטל אז הוא מוכשר להזיק ונקרא דעשה מעשה חץ כמו כפתו והביאי במקום דסוף ארי לבוא משום דהתם הוא מוכשר להזיק ונעשה אש ונעשה ארי אבל מעיקרא ליכא עדיין הזמנת והכשר הנזק והלכך ליכא מעשה ביעור בשדה אחר אפי' מעשה חץ לא נקרא עדיין דעדיין לא הוכשר הנזק אבל במתגלגל מר"הי לר"הר דהתם הוא מגלגל ע"מ לאכול לאלתר א"כ נמצא דהוי ממש כמו כפתו והביאו במקום שסוף ארי לבוא ונקרא שפיר מעשה חץ מה שעשה שיוזק ברוח מצויה אח"כ ונקרא שכבר הוכשר הנזק בזה מבעיא לנו שפיר אם קרינן ביה וביער בשדה אחר משום דעכ"פ נקרא מעשה היזק ומעשה ביעור וממילא חייב בשביל זה על ההפסד ומעשה אכילה כיון דאיכא כאן פשיעה במעשה ביעור בשדה אחר דבזה הזמין והכשיר שיוגמר ההיזק אח"כ או דהקפידה התורה על גמר ההפסד ומעשה אכילה שיהא בחצר הניזק והא דאמרינן בדף כ"ג ע"ב הנ"ל ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אף דהתם הוי ממש כמתגלגל שהרי לקחה וזרקה לתוך פיה ע"כ צ"ל דס"ל לרש"י והרא"ש ז"ל דקושיא זאת היינו באת"ל דבעיא דר' זירא דמבעיא ליה אם מתגלגל פטור א"כ אי נימא דפי פרה כחצר המזיק דמי שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כנלענ"ד בפשטות הבנת שיטת רש"י והרא"ש ז"ל

אמנם לפי דברינו שביארנו למעלה דהיכי דבהזריקה לא מונח כח השבירה לא אזלינן בתר מעיקרא אפי' דזורק כלי קשה לי קושיא עצומה דהנה איתא בדף נ' ע"ב אמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו דקרקע עולם הזיקתו וכו' וקשה לי לפי דברינו דבחבט שייך בתר מעיקרא שההיזק נעשה ע"י הנפילה ובהבל לא שייך בתר מעיקרא שאין ההיזק נעשה על ידי הנפילה אלא שהנפילה עשתה דההבל יזיקה והוי כמו זורק לתוך פיה כדביארנו א"כ קשה דהיכי משכחת לה שיחייב רב בבור דיש בו הבל וחבט דהא מיד שהותחל בה הנפילה לתוך הבור כבר נעשה מנא תבירא ע"י החבט דאזלינן ביה בתר מעיקרא ועל החבט הוא פטור מטעם דקרקע עולם הזיקתו ונמצא דההבל עושה מעשה היזק אח"כ במנא תבירה והוי ממש כמו דאילו הקרקע עולם עשה מעשה בהבהמה כמו זורק כלי מראש הגג ובא הבלו וקדם ושברו דאמרינן בי' מנא תבירה תבר דפטור השני וה"נ כבר נעשה מנא תבירה ע"י מעשה נפילה להחבט קודם דנעשה בה מעשה היזק דההבל. ואין להקשות בלאו הכי אמאי מחייב רב נזק שלם בבור שיש בו הבל וחבט הרי החבט נמי עושה מעשה היזק והו"ל כשני שוורים של שנים שהזיקו דאפילו אי אמרינן דהאי כולה הזיקה עבד מ"מ אליבא דרבנן דר' נתן דאמרי כי ליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי לא לחייב הכורה דעשה את ההבל אלא שהרי חבטא דקרקע עולם נמי עושה מעשה היזק ונמצא דיש לו שותף בהנזק וכי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי. ועיין עוד בדברי רש"י ז"ל דף נ' ע"ב ד"ה מאי בינייהו וז"ל מידי היכי דמת בו בין לרב ובין לשמואל חייב דאפילו נבקעת כריסו ונשבר מפרקתו איכא למימר דהבלה נמי קטלתו ואפילו נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש עכ"ל וקשה טפי דהא בודאי שבירת הרגל לא נעשה אלא ע"י נפילת החבט רק החולי והכחש נעשה נמי ע"י ההבל ונמצא דאפי' על הכחש לא לשלם אלא פלגי לרבנן דר' נתן דס"ל כי ליכא לאישתלו מהאי לא משלם מהאי דהא הכאת החבט ג"כ עושה את הכחש כמו דאמרינן בדף ל"ד ע"א כחשה כשעת העמדה בדין דקרנה דתורך קבירא ביה ונראה לענ"ד דזה יש לתרץ בפשטות דהנה איתא בדף נ"א עמוד ב' בעי מניה רב שזבי מרבה הרחיבה מהו וכו' ומסקינן אמר רב אשי נחזי אנן אי בהבלה מיית הרי מיעט הבלה אי בחבטה מיית הרי קירב הזיקה איכא דאמרי עיי"ש ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' נזקי ממון הל' י"ג דאי מת בחבטה חייב אפילו אם נפל באידך גיסא באותו צד שלא הרחיב כלישנא קמא דלא מחלק בין האי גיסא לאידך גיסא ועיין בטור חושן משפט סימן ת"י ומאד קשה להבין דאם נפל מאידך גיסא נמצא שלא הזיקו כלום בכרייתו ומה היזק הוסיף בכרייתו לענין נפילה וחבטה.

אלא ע"כ צ"ל דלק"מ דהנה איתא בדף נ"א ע"א החופר בור ט' ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב אלמא דאע"ג דהבל ט' טפחים של פלוני נמי הזיקו שכתב רש"י ז"ל בדף י' ע"ב דבחופר בור ט' רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה ואפ"ה חזינן דחייב על כל המיתה אף שכרייתו איני עושה אלא מקצת הנזק ולכאורה צריכין להבין דמ"ש מהא דאמרינן לרב דפטור על החבט משום דקרקע עולם הזיקתו ה"נ הבל פלוני הזיקתו אלא ע"כ דגז"הכ הוא דאם עשה מעשה כרייה בבור ובכרייתו הוסיף היזק בבור שנעשה מזיק יותר מבתחילה נעשה בעליה ובר חיובא על כל הבור כדאמרינן בדף נ' ע"א דאף בבור ברשות הרבים היה פטור מן הדין משום דהוי הפקר מ"מ רחמנא אוקמיה ברשותו משום דכתיב כי יפתח וכי יכרה שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו דהכריה עושה אותו בעלים על הבור ועיין בדף כ"ט ע"ב דאמרינן שני דברים אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואילו הן חמץ בפסח ובור בר"הר ולא בעינן אלא מעשה כריה בבור. ובזה נעשה בעלים אף על המזיק שהוא הפקר הלכך ניחא שפיר דאם הוסיף כריה בבור כדי מיתה חייב אף לרב על הכל כיון דהראשון פטור משום דמעטה רחמנא בור ט' ממיתה ועל נזקין הוי שניהם בעלים על הבור משום דקרינן בשניהם כי יכרה לענין נזקין ולרבנן אמרינן נמי סילק מעשה ראשון וחייב אף על נזקין על הכל דנעשה בעלים אף על הבל חברו והלכך ניחא שפיר גבי הרחיבה דלשמואל דאמר לחבטה נמי חייבה תורה חייב אף אם נפל מאידך גיסא משום דהוסיף בכריתו היזק ותקלה בבור שנעשה מזיק יותר מבתחילה הוי כחופר בור ט' ובא אחר והשלימו לעשרה דנעשה בעלים אף על הבל שעשה חברו משום דקרינן ביה כי יכרה וה"נ כיון דגם הוא עשה בו כרייה שיש בו כדי להמית נעשה בעלים אף על התקלה והחבט שעשה חברו הלכך חייב אף אם נפל מאידך גיסא שעל עסקי כריה ופתיחה נעשה בעלים על כל הבור והלכך ניחא שפיר דחייב על הכל לרב אם נשברה מפרקתו ונשברה רגלו אף דשבירת מפרקת ושבירת הרגל נעשה ע"י החבט וגם החולי והכחש נעשה ע"י החבט מ"מ כיון דההבל נמי ג"כ יכול לעשות המעשה הזיק ונקרא כרייה וגם בעשייתו את ההבל הוסיף היזק שיוזק יותר מחמת החבט וחלה טפי מחמת הכאת החבט משום דאיכא ג"כ הבל המזיקו באותו שעה הלכך חייב אף על המעשה חבט של הקרקע עולם דהוי כמו שאילו היה הקרקע חפירה בור ט' ובא הוא והשלימו לעשרה דנעשה בעלים במעשה כרייה זו אף על כל הבור וה"נ נעשה בעלים אף על הזיקה דחבט דכיון דקרינן ביה כי יכרה עשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו. ואין להקשות א"כ אמאי אמרינן בדף נ"ג ע"א דאם נפל לאחוריו מקול הכריה דפוטר רב הרי נעשה בעלים אף על הזיקו דחבט זלק"מ דעד כאן לא אמרינן דהיכי דעשה כרייה בבור נעשה בעלים על כל הבור אלא היכי דבכרייתו הוסיף היזק בבור כמו בחופר בור ט' ובא אחר והשלימו לעשרה שבכרייתו הוסיף הבל בבור ועשה המזיק יותר מבתחלה שעשה את ההבל גדול וחזק יותר מבתחילה הלכך קרינן כי יכרה וכי יפתח בבור זה ונעשה בעלים על כל הבור אבל הכא בזה שהוסיף ההבל לא עשה את החבט יותר מזיק מבתחילה אלא הוסיף עוד מן מזיק אחר דהיינו בור הבל אבל בבור חבט לא הוסיף שום היזק דקרקע עולם עושה את החבט והוא לא גרם אלא נפילה בעלמא הלכך כשנפל לאחוריו נמצא שבכריתו לא הוסיף היזק כלל אבל היכי דנפל לפניו נמצא דגם כריתו הוסיף היזק דההבל נמי מזיק דבלאו ההבל לא היה מתזיק כ"כ ע"י החבט דמחמת ההבל נתכחש יותר ע"י החבט הלכך נעשה בעלים אף על מעשה החבט וד"ק כי נכון הוא אבל זה אכתי קשה כיון דבהבל ל"א בתר מעיקרא כמו שביארנו ובחבט שייך בתר מעיקרא נמצא שההבל עושה מעשה היזק במנא תבירה.

ונלענ"ד לתרץ קושיא הזאת ומתחילה נקדים מה דלכאורה קשה לי שתי קושיות עצומות דהנה איתא בדף נ"ג ע"א שור שדחף את חברו לבור פלוגתא דר' נתן ורבנן דלרבנן בעל השור משלם ובעל הבור פטור ולר' נתן בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ומשמע דדין זה שייך אף בבור שיש בו הבל ואין בו חבט כגון בספוגין של צמר וע"כ דהא דחייב משום מעשה הדחיפה אף שאין ההיזק מחמת הנפילה אלא שההבל מזיקה ואם כן ע"כ דאינו חייב אלא משום דינא דכפתו והביאו במקום שסוף חמה או צינה לבוא דהיינו מקרב דבר אצ' האש דחייב משום חצו לפי מאי דקיי"ל אשו משום חצו וא"כ איני אלא צרורות דכהאי גוונא לא שייך בתר מעיקרא אפילו לרבה כמו שביארנו למעלה וא"כ לא לחייב בעל השור לרבנן אלא חצי נזק ולר' נתן לא לחייב בעל השור אלא רביעי נזק כיון דאית ליה שותף ולרבא דס"ל דבתר תבר מנא אזלינן אפי' בזורק כלי קשה אפילו אם נוקמה דמיירי בבור חבט דזורק כלי איני אלא צרורות אליבא דידיה ועוד קשה דאמאי מחייב רבא בדף נ"ג ע"ב כופר על מיתת אדם בשור שדחף אדם בבור הא הוא ס"ל דבתר תבר מנא אזלינן ואיני אלא צרורות ובמעשה צרורות ליכא חיוב כופר כדאמרינן בדף כ"ה עמוד ב'.

אלא נלענ"ד דמיירי שפיר בבור הבל והכא כיון שדחף את השור או האדם בבור נמצא דעד שבא לתוך חלל הבור הוי גופו ממש ולא מעשה צרורות משום דקאזיל מיניה כדאמרינן בדף י"ח ע"א גבי דלי עיי"ש ואח"כ כשבא לתוך חלל הבור מיד מונח כל גופו בתוך ההבל נמצא דהוי כאילו הי' מניחו ממש בחזק האש דמיד התחיל בו ההיזק ולא חשוב בו צרורות אלא גופו ממש כדאמרינן בדף כ"ב ע"א גבי הכלב שנטל חררא דעל מקום גחלת חייב נ"ש דלא חשוב צרורות אלא גופו וכן במסכסכת לא חשוב צרורות אע"פ שמחוסר שהגחלת יעשה הבערה שהרי אם יסלק תיכף את הגחלת לא יוזק כלום כדמשמע בדף כ"ז ע"א ונמצא שהגחלת עושה את ההיזק בזה שמונח עליו כל שעה ושעה מכל מקום כיון דבידים הניח את הגחלת ומיד הותחל ההיזק נקרא גופו ולא צרורות דהוי כמו היצית בגופו ממש שם דף כ"ב ע"ב וא"כ ה"נ כיון דבידים הניחה את הבהמה ע"י דחיפתה מיניה בתוך הבל הבור דהוי כמו הבל האש ומיד הותחל בו הנזק נמצא דהוי כל גופו כמו מקום גחלת וכמו מסכסכת הנ"ל דלא חשוב צרורות אלא כמו היצית בגופו ממש ובזה וודאי אזלינן בתר מעיקרא דלא הוי כחו אלא מעשה היזק בגופו ממש וזה ברור לענ"ד והלכך ניחא שפיר קושיתינו הנ"ל דמש"ה מחייב רב בבור על הבל אף בבור שיש בו חבט משום דמיד שדחפו לתוך הבור מיניה מיניה והותחל ליפול בתוך חלל הבור מיד מונח כל גופו בתוך הבל הבור דהוי כולו כמקום גחלת ובזה וודאי שייך בתר מעיקרא משום דחשוב כהצית בגופו ממש ואף שנגמר ההיזק אח"כ מ"מ חשבינן כאילו כבר נעשה בו כל הנזק כדאמרינן בדף ל"ד ע"א כחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנה דתורך קבירה ביה ואי נימא דאף בכי האי גוונא ס"ל לרבא דלא אזלינן בתר מעיקרא א"כ לא חשוב כחו והוי צרורות ולא לשלם על הכחש אלא חצי נזק וה"נ הרי חשוב כאילו כבר היצית בגופו כמבואר והלכך ניחא שפיר דנמצא דמעשה החבט ומעשה ההבל באין כאחד והלכך חייב אף על מעשה החבט משום דההבל הוסיף היזק ונעשה בעלים אף על החבט כמו שביארנו למעלה ודו"ק כי נכון הוא לענ"ד.

ולפי דברינו מתורץ היטב מה שיש לדקדק בדף נ"א ע"א דפריך הגמ' לרב נחמן דאמר דד' טפחים דמכריסיה דתורא לארעא אהני לחבטה אלא מתניתין דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא ומשני אמרי דאיגנדר לבור ויש לדקדק דהא מעיקרא פריך הש"ס לרב נחמן דאמר דיש חבטה בפחות מעשרה ומתניתין דקתני דפחות מעשרה פטור לאו משום דלית ביה חבטה ומשני לא משום דלית בה הבלה וע"כ דניחא להו דרב נחמן יסבור כרב דאמר להבלו ולא לחבטו א"כ מאי פריך אח"כ הגמ' נהי דמכריסיה דתורא לארעא ד' טפחים מ"מ לית בו הבל של י' טפחים והראני בס' ים התלמוד שעמד בזה והניח בצע"י.

ולפי דברינו מתורץ היטב דהשתא דמסיק הגמרא דהד' טפחים דמכריסיה דתורא לארעא אהני לחבט א"כ נמצא דהזיקה דחבט מתחלת קודם שהגיע גוף השור לחלל הבור ועדיין לא הותחל הזיקו דהבל דאכתי איני מונח בתוך ההבל א"כ לדידן דקיי"ל כרבה דבזורק כלי בתר מעיקרא אזלינן א"כ ליכא למימר דיסבור כרב דאמר להבלו ולא לחבטו הרי קודם שהגיע גופו לחלל הבור כבר נעשה מנא תבירה ע"י החבט שכבר הותחל קודם שבא בתוך ההבל א"כ נמצא דההבל עושה מעשה היזק במנא תבירה שנעשה מכבר מנא תבירה ע"י החבט וא"כ אמאי חייב דהא אפי' אם היה בא אחר וקבלו בסייף בידים קודם שנפל לחלל הבור היה נמי פטור משום דמנא תבירה תבר אלא ע"כ דהשתא צ"ל דרב נחמן יסבור כשמואל דחייב בבור משום החבט א"כ פריך הגמ' שכיר דמשום חבט בשית נמי סגיא כיון דמכריסה דתורא לארעא ד' טפחים ומשני מתניתין דאיגנדר לבור והנפילה הותחלה מעת שבא גוף השור לחלל הבור והלכך צריך שיהא עשרה טפחים אף מחמת החבט וא"כ ממילא יכול עכשיו לסבור אפי' כרב שהרי עתה מתחילין בבת אחת הזיקו דהבל והזיקו דחבט דבעת שמתחיל החבט מיד הוא מונח בתוך ההבל דהוי מעשה בגופו כמקום גחלת הנ"ל כדמבואר למעלה כנלענ"ד

עוד נחזור לענינו לתרץ קושיא השניה של הש"ג על הרא"ש ז"ל וקושית המגיד משנה על הרמב"ם ז"ל דמאי מספקא לנו במתגלגל מרשות הרבים לרשות הניזק מ"ש מהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דאזלינן בתר מקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא וביער בשדה אחר וה"נ הרי הביעור וההפסד נעשה ברשות הניזק ולדידי קשה יותר דכיון דלא שייך כאן דנעשה מנא תבירה משעת גילגול משום דלא הוי אלא כזורק חץ משום דלא מונח עדיין כח השבירה בהכלי כמו שביארנו למעלה א"כ נהי דעל מעשה הזריקה יש סברא לומר דפטור משום דנעשה במקום פטור מ"מ דל זריקה מהכא ולא גרע מאילו היה חרש שוטה וקטן מגלגל לתוך פיה שעומדת בחצר הניזק מ"מ היה חייב משום מעשה אכילה דכיון דלא שייך כאן מנא תבירה הוי כזורק חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דחייב השני וה"נ הרי עשתה מעשה אכילה בדבר שלא נחשב עדיין מנא תבירה.

ונלענ"ד לתרץ בעזר הש"ית דהנה איתא לקמן דף נ"ח ע"א גבי נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית אמר רב כהנא לא שנו אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה ור' יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה ואפילו כל היום כולו עד שתצא ותחזור לדעת וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל ומיירי בדאפשר לרועה למיטרח בתרה ולאפוקא וכו' ואפ"ה פטור כיון שהנפילה הייתה באונס לא קרינן ביה ושילח וביער עד דעבד כעין ושילח וביער וכו' ואע"ג דידע דקיימה התם ויכול לאפוקה אפ"ה פטור דבעינן ושילח וביער וליכא וכו עכ"ל עיי"ש הרי חזינן דדינא הוא בשן ורגל דבעינן שיפשע בהליכתה בחצר הניזק לעשות המעשה היזק ואע"פ שפשע בהמעשה נזק לא מהני דבעינן ושילח שיפשע במה שהלכה בחצר הניזק ועי"ז עשתה שם המעשה נזק וא"כ ה"נ בעמדה הבהמה ברשות היחיד וקא מתגלגל מר"הר לר"הי אף דהמעשה אכילה עשתה ברשות הניזק אבל מ"מ כיון דבעינן ושילח שיפשע בהליכתה לחצר הניזק לעשות את המעשה נזק נמצא דהכא ליכא לחייבו בשביל פשיעת הליכתה לחצר הניזק שהרי בזה לא הגיע שום נזק להניזק שהרי בשעה שנכנסה לחצר הניזק לא היה שם הפירות ונמצא דלא הליכתה לחצר הניזק גרם להכשיר שתעשה הנזק וההפסד שהרי הליכתה לחצר הניזק לא גרם את הנזק שהרי כמו כן הייתה יכולה לאכול את הפירות בר"הר ואף שפשע שיש לו לשמור את בהמתו שלא תיכנס במקום שאין לה רשות להלך מ"מ מבעי לן שפיר דאפשר דאין לחייבו בשביל זה על הנזק דבעינן ושילח וביער דע"י פשיעת הליכתה תעשה הביעור בחצר הניזק אבל הכא לא נעשה הביעור ע"י פשיעת הליכתה שהרי כמו כן הייתה יכולה לאכול בר"הר והלכך כיון דאין לחייבו מחמת הליכתה בחצר הניזק על הנזק הוי ממש כמו נפלה לגינה הנ"ל דפטור על האכילה אפילו כל היום כולו אף שיכול לשומרה ולאפוקה שלא תעשה את הנזק ושפיר מספקא להש"ס אי אמרינן דפטור מטעם הנ"ל דלא קרינן ביה ושילח וביער דאין הביעור נעשה ע"י פשיעות השילוח או דילמא דלא בעינן אלא ושילח בעלמא שיפשע בהליכתה בעלמא בחצר הניזק מקום שנעשה בו הנזק שיש לו לשמור שלא תהלך מקום שאין לו רשות להלך וגז"הכ הוא דאיני חייב בשן אלא באופן זה אבל בהתיזה בר"הר והזיקה בר"הי ע"כ צ"ל דקרינן ביה ושלח וביער שיש לו לשמור את שורו שלא תלך במקום שתעשה ביעור בשדה אחר כיון דע"י הליכתה במקום הזה מגיע היזק בחצר הניזק ע"י התזת צרורותו כמו דאמרינן בב"ק דף כ"ה ע"א מרחיקין את החרדל מן הדבורים ואת הדבורים מן החרדל אע"פ שהדבורים ברשותו מ"מ על המזיק להרחיק את עצמו ולא דמי לנפלה לגינה באונס הנ"ל כמובן.

ואין להקשות לפי זה הא דאמרינן בדף י"ד ע"א לשיטת רש"י ז"ל בחצר המיוחדת לפירות לאחד מהן ולזה לשוורים דלגבי שן הו"ל חצר הניזק אף דלא פשע בהליכתה במקום זה שהרי יש לו רשות וקנין להכניס שם שורו וא"כ מ"ש מנפלה לגינה הנ"ל דאף שפשע באכילה פטור כיון דלא פשע בכניסתה לחצר הניזק. זה לק"מ דע"כ צ"ל דכיון דעל המזיק להרחיק א"ע אין לו רשות וקנין להכניס את שורו אלא בשמירה שיהא משומר שלא יזיק אבל בלא שמירה דמוכשר להזיק אסור לו להכניס שם שורו דאז הוא מזיק ועל המזיק להרחיק א"ע כדאמרינן בפ' לא יחפור דעל המזיק להרחיק א"ע אף ברשות הלכך קרינן ביה שפיר ושילח וביער דכיון שלא שמרו שלא יזיק פשע בכניסתה בחצר המיוחדת לפירות לאחד מהן דקרינן ביה בשדה אחר אף דיש לו קנין להכניס שם שורו מ"מ על המזיק להרחיק א"ע וכמו דאמרינן בדף מ"ח ע"ב דאם הכניס שורו בחצר בע"הב ברשות דרבי ס"ל כר' טרפון ומשלם הנגיחה נזק שלם מטעם קרן בחצר הניזק אע"פ שלא פשע בכניסתה לחצר הניזק שהרי ברשות הכניס ומ"ש מנפלה לגינה הנ"ל דכיון דלא פשע בכניסתה דפטור על האכילה אלא ע"כ דנקרא ושלח משום דאין לו רשות להכניס שם שורו אלא באופן אם הוא משומר אבל בלא שמירה שהוא מוכשר להזיק אסור להכניס שם שורו והלכך אם לא שמרו נמצא שפשע בכניסתה וקרינן ביה שפיר ושילח וביער

ולפי דברינו מתורץ היטב קושית הרא"ש על רש"י ז"ל בדף כ"ג ע"א בהא דאמרינן זאת אומרת דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב ופירש"י ז"ל וז"ל ולא תימא משונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם והקשה הרא"ש ז"ל בפירקין סימן ג' דמאי איכפת לן מה דהחתירה הוי שנוי הרי אנו מחייבין אותו אלא בעבור האכילה ואכילה הוי אורחה. אבל לפי דברינו ניחא שפיר דהנה רש"י ז"ל פירש בדף ט"ו ע"א למ"ד פלגה נזקה קנסא משום דבחזקת שימור קיימי שאין רגילין בנגיחה ואין צריכין שמירה מן הדין רק רחמנא הוא דקנסיה הלכך ניחא שפיר דכיון דהחתירה הוא שינוי נמצא דמן הדין אין לחייב בשמירה בדבר זה א"כ נמצא דלא פשע בכניסתה לחצר הניזק ע"י החתירה שהרי אין לו לשמור מדבר זה מן הדין א"כ אין לחייבו על האכילה דאח"כ משום דהוי ממש כנפלה לגינה הנ"ל דכיון דלא פשע בכניסתה לחצר הניזק פטור אף שפשע באכילה ה"נ כיון דמן הדין לא נקרא פושע בכניסה ע"י חתירה פטור אף על האכילה דלא קרינן בי' ושילח וביער דבעינן שיפשע בשילוחה ועיין בדף נ"ה ע"ב דאמרינן דשן ורגל מיעטה התורה בשמירתן יותר מקרן משום דכתיב ושלח עד דעבד כעין ושלח הלכך איני חייב אלא חצי נזק מדין קרן והרא"ש ז"ל צ"ל דס"ל דהא דפטור קרן לאו משום דלא הוי פשיעה כ"כ דאין לו לשמור מדבר זה אלא דס"ל דגז"הכ הוא דפטור משום דמחוסר שינוי שיעשה מזיק ואכתי לא מוכשר להזיק הלכך נקרא שפיר פושע בשילוח וצ"ע.

עוד גרגיר אחד

הנה איתא בב"מ דף ל"ט ע"א תנא וכולן שמין להם כאריס אהייא אילימא אשבוין השתא זריז ונשכר הני מאי דאשבח מבעי' וכו' ופירש"י ז"ל השתא זריז ונשכר הוי ויטול הכל עכ"ל ז"ל ומשני הגמ' דמיירי בנטושין וכרשב"ג דאמר נטושין כשבויין כשבוין ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין מידו ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר הוי ואילו הכא שמין להם כאריס עכ"ל הש"ס ופירש"י ז"ל וז"ל דאילו התם זריז ונשכר הוי דכיון דשמעו בו שמת כי נחת לה אדעתא דכולהו פירי נחת אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולהו נחת אלא לטול כאריס בכל שנה והשאר פירות יהיו מונחים עכ"ל רש"י ז"ל ותמוה לי מאד דברי רש"י ז"ל דמאי מהני דעתו מה דנחית אדעתא דכולו פירי להחזיק מטעם זה בממון אחרים כיון דבאמת אין השדה זו שלו אלא שהוא סבור שהיא שלו וירשה א"כ לא הוי אלא כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאיני נוטל אלא היציאה ואפי' אם נחזיק אותה כשדה העשויה ליטע אבל עכ"פ יותר מאריס לא יטול ומ"ש מן הלוקח מן הגזלן וסבור שהוא שלו והשביחה דאיני נוטל אלא את היציאה אף דנחת אדעתא דכולהו פירי דהא סבר שהיא שלו וחל הקנין כמו שכתב רש"י ז"ל דף י"ד ע"ב ד"ה בגוזל ונגזל וז"ל וכגון שגזלה עם פירותיה וכו' א"נ גזלה בלא פירות ומכרה לאחר ועשה בה פירות וטוען נגזל ארעאי אשבח ומיהו היציאה שהוציא הלוקח ישלם לו הנגזל שהרי מתוך כך הושבחה יותר ואם אין השבח יותר אלא היציאה יתרה נותן לו יציאה שיעור שבח ודיו עד כאן לשונו וא"ל דהכא מיירי בהכיר בה שאיני שלו דהא בהכיר בה שאיני שלו קאמר שמואל בדף ט"ו ע"ב דאפילו מעות אין לו וא"כ אמאי גובה מנכסים משועבדים ומבני חורין עיי"ש וא"כ קשה מאד דאמאי זוכה בכולהו פירי מטעם דנחת אדעתא דכולהו פירי.

ואחר העיון מצאתי בש"מ שהקשה כן בשם הרשב"א והר"ן ז"ל בד"ה זריז ונשכר פירש"י ז"ל מפני שזה ע"ד ירושה ירד ואינו מספיק כל הצורך וכי מפני שהיה בדעתו ליטול כל הפירות יזכה בשל אחרים אלא י"ל שתקנת חכמים היא לפי שחששו שמא יפסידום דלא סמכא דעתיה אע"פ ששמעו בו שמת יחששו כאן יותר מבנטושין לפי שאיני בוש כ"כ מלהפסיד כיון ששמעו בו שמת אבל בנטושין בוש מלהפסיד הרשב"א והר"ן ז"ל עכ"ל

ולענ"ד לתרץ דברי רש"י ז"ל בעז"הש"ית ומתחלה נקדים מה דאמרינן במס' ב"ב דף מ"ד ע"א גבי מכר לו בית מכר לו שדה איני מעיד לו עליה וכו' פריך הש"ס ולוקמיה בגזלן ומשני משום דבעי למתני סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה דדווקא מכר משום דהו"ל יאוש ושינוי רשות אבל לא מכר דהדרא ליה לא תנא רישא נמי מכר וכתב הרשב"א ז"ל אבל בקרקע לא מהני יאוש דקרקע אינה נגזלת והקשו התוס' וז"ל וקשה לר"י דבירושלמי אמר דיאוש מועיל בקרקע דאע"פ דאינה נגזלת מ"מ מהני בה יאוש וכו' עיי"ש ולכאורה צריכין להבין דנהי דשייך יאוש בקרקע מ"מ הא בודאי אמרינן דיאוש לא מהני אלא באבידה או בגזילה דילפינן משמלה וגזילה ילפינן מאבידה כמו שכתבו התוספות במכלתין ד' כ"ז ע"א ד"ה מה שמלה עיי"ש וכבר ביארתי בקונטרס ארוך בסוגיא דיאוש של"מ דאם הוא במקום המשתמר דלא נקרא אבידה כדמוכח בדף ל"ב ע"א גבי מצאה ברפת ובדף כ"ה ע"ב גבי מצא אחר הגפה ובתוס' עיי"ש דלא מהני יאוש אף אם שכחו ונתייאש דמטעם זה לא מהני יאוש באבידה בתר דאתא לידיה דכיון דנתחייב בשמירה נמצא דהוי כרפת המשתמרת ולא הוי אבידה ולא מהני יאוש משום דיאוש לא הוי היתר אלא באבידה כמו פחות משוה פרוטה דלא הוי היתר אלא באבידה משא"כ בגזילה דאיכא למ"ד דמהני יאוש משום דבגזילה אדרבה בתר דאתא לידו קנה קנין גזילה ונעשה אבוד וגזול טפי מאבידה וביארתי זה בראיות ברורות אך אכמ"ל

וא"כ קשה לכאורה כיון דקרקע אינה נגזלת וקיימא בחזקת הבעלים וברשותן וודאי דלא מהני בה יאוש כיון דהוי ברשות ולא הוי אבידה וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' אליבא דהירושלמי דנהי דאמרינן דקרקע אינה נגזלת אבל אבוד ממנו מיקרי כיון דאיני ברשותו לגמרי להחזיק בה ולהשתמש בה ויותר מזה כתבו התוס' בב"ק ד' נ"ח ע"א בד"ה א"נ בסה"ד וז"ל ור"י אומר דלא מבעי וכו' אלא אפי' יודע בוודאי שאם לא מהדר זה לקנות היו חוזר לבעלים בדמים הללו כ"ש שירצה דאף דהשתא אין מצילו מן ההפסד מ"מ לא דמי כלל למבריח ארי כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד העכו"ם וזה מוציאו מיד העכו"ם ומחזירו ליד ישראל לא דמי כלל למבריח ארי ונוטל מה שהנאהו אלמא דגזילת קרקע חשוב הפסד גמור ואפי' מבריח ארי לא מיקרי הלכך מהני בה יאוש שפיר מדין אבידה וכן מוכח מסוגיא דגיטין דף ל"ז ע"ב דמהני יאוש בעבדים אף למאן דאמר עבדי כמקרקעי דמי ואינם נגזלין ועל כרחך דמהני מטעם אבידה.

אבל אכתי קשה בסוגיא הנ"ל דהנה לכאורה יש להקשות בהא דכתבו התוס' בב"ק דף נ"ו ע"ב ד"ה פשיטא וכו' דגזלן לית ליה חיוב שומרין ויש דברים שהשומר חייב וגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ופירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא דגזלן אומר לו הש"ל משום דלא חשוב שינוי ולא קננהו ופטור אפי' בפשיעה משום דלא קבל עליו שמירה וכו' עיין שם עכ"ל התוס'.

ולכאורה קשה אמאי לא חל על הגזלן דין שמירה אע"פ שלא קבל עליו שמירה מדין שומר אבידה דהא קיי"ל בכל דוכתי דהיכי דמונח תחת ידו ממון אחרים שאין הבעלים יכולין לשומרן חל עליו דין שמירה כמו דאמרינן בלוקח שנמצא מקחו מקח טעות דנעשה שומר חנם על המקח כמו שכתבו התוס' ב"מ דף מ"ב ע"ב ד"ה הכא בספסירא דהיתמי הוי שומרי חנם על השור דלא הי"ל ככי ושני דהוי מק"ט עיי"ש וע"כ דהוי מטעם שומר אבידה שהרי לא קבלו עליהן שמירה וכן אמרינן בב"ק דף ל"ו ע"ב כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו דנעשה עליו ש"ש לנזקין אף דלא קבל עליו שמירה עיין שם וכן משמע בכמה דוכתי ואין להאריך וא"כ קשה אמאי אין הגזלן חייב בשמירה אף דלא קבל עליו שמירה מטעם שומר אבידה אלא ע"כ דלא שייך בגזילה דין השבת אבידה כיון דנעשה קנין גזילה בהממון ונעשה אינו ברשותו לענין שאינו יכול למוכרו ולהקדישו ולא הוי תו בעלים גמור על הממון הלכך ליכא על ממון זה דין השבת אבידה דליכא דין השבת אבידה אלא היכי דהוי בעלים לגמרי על הממון אלא דעומד להפסד אז חל עליו מצות השבה ולהצילו מן ההפסד ולהשיבו אבל היכי דנעשה קנין גזילה בהממון וכשמחזירו נקרא דמהנהו ונותן לו חפץ שכבר נפסד ממנו וליכא ע"ז מצות השבה דלא חייבו התורה אלא להצילו מהפסד ממון ולא להויתו ממון שכבר נפסד ממנו והוי כמו אבודה ממנו ומכל אדם דליכא מצות השבה כיון שכבר נעשה ההפסד ויותר מזה אמרינן לרמב"ח ב"ק דף קי"א ע"ב דהיכא דגזל מחבירו ובא אחר ואכלו ממנו דפטור ואיני חייב לא מטעם מזיק ולא מטעם גזלן כיון דכבר נפסד ממנו ונעשה אינו ברשותו ועיי"ש בתוס' ד"ה גזל ולא נתיאשו הבעלים בסוף דבריהם דמשמע כדברינו ולענין חיוב השבת אבידה אפי' ר' יוחנן מודה דלא חשוב כממונו ממש וכבר ביארתי בזה בפ' מרובה בראיות נכונות אך אכמ"ל אבל זה דווקא בגזילת מטלטלין דנגזלין ונעשין אינו ברשותו אבל בגזילת קרקע דאינה נגזלת וליכא בה קנין גזילה ועומדת עדיין בחזקת בעלים דוודאי דחל עליו דין השבת אבידה כיון דבקרקע נמי איתא דין השבת אבידה כדאמר רבא בב"מ דף ל"א ע"א לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע.

וא"כ קשה דהאיך מהני יאוש בגזילת קרקע בתר דאתא ליד הגזלן כיון דקרקע אינה נגזלת והוי ברשות הבעלים אלא שאבוד ממנו וכיון דתיכף בשעה דאתא לידו נתחייב מדין השבת אבידה להשיב ממון חבירו המונח ת"י כמו שביארנו למעלה דלא גרע מלוקח שנמצא מקחו מק"ט דחל עליו דין שמירה מדין שומר אבידה א"כ אמאי מהני יאוש הא קי"ל דבתר דאתא לידו דנתחייב כבר בהשבה דלא מהני יאוש כיון דבאיסורא הוא דאתא לידו כדאמרינן דף כ"א ע"ב ולא דמי לגזילה דמהני יאוש אף דבאיסורא אתא לידו לחד מ"ד ולכו"ע מהני היאוש עכ"פ לענין שינוי רשות כמו שביארתי למעלה דהלכך לא מהני יאוש באבידה בתר דאתא לידו משום דתיכף בשעה דאתא לידו מיד הוא מחויב לשומרו בשביל הבעלים מדין מצות השבה וא"כ נמצא דהוי כמונח במקום המשתמר שהרי הוי כאילו היה מעמיד שומר על הממון וכבר ביארנו דמקום המשתמר לא חשוב אבידה והלכך לא מהני יאוש דיאוש לא מהני אלא באבידה כמבואר למעלה וזה דווקא באבידה אבל בגזילה כיון דליכא חיוב השבת אבידה ואדרבה שהרי אינו ברשותו טפי מאבוד כיון דנעשה בהממון קנין גזילה בוודאי דהיה מהני יאוש דילפינן מאבידה רק מאן דס"ל דיאוש גרידא לא מהני היינו משום דהיאוש לא מהני לסלק ממנו החיוב והשיב את הגזילה דרמיא עליה מכבר דהוי כמו שיעבוד ואפותקי כמו דלא מהני יאוש בחוב ואף דשיטת התוס' בפ' מרובה דף ס"ו ע"א ד"ה ה"נ משמע בענין אחר כבר ביארתי בזה בקונטרס ארוך אך אכמ"ל אבל זה דווקא בגזילת מטלטלין אבל בגזילת קרקע דלא נעשה קנין גזילה אלא אבודה בעלמא וכיון דנתחייב בהשבה ולהציל את הממון לבעלים תיכף בשעת גזילה דאתי לידו ונעשה אבוד מן הבעלים א"כ הוי אבידה בתר דאתא לידו דלא מהני יאוש לכולי עלמא אפי' ע"י שינוי רשות ואין לתרץ דכיון דקרקע נתמעט מדיני שומרים דפטור אפי' בפשיעה כמו שכתבו התוס' בדף נ"ז ע"ב א"כ נמצא דאף בתר דאתא לידו לא הוי משומר לבעלים דהא פטור אפי' מן הפשיעה הלכך אף בתר דאתא לידו נקרא אבידה ולא דמי למטלטלין דנעשה שומר ואם יפשע חייב לשלם הלכך לא הוי אבידה דנקרא שהוא כמקום המשתמר לבעלים אבל באמת ז"א דהנה אמרינן בב"ק דף נ"ו ע"ב דרב יוסף אמר שומר אבידה הוי ש"ש בההיא הנאה דל"ב למיתב ריפתא לעניא. וכתבו התוס' דדוקא בשעה שעוסק בה כגון שוטח לצורכה ולכאורה קשה דא"כ בכל ש"ת נימא שיהא שומר אבידה דהא בשעה שנעשה בה אבידות שצריכה לשוטחה מפני שעומדת להתקלקל הרי נמצא דהוי אבידה כמו דאמרינן בדף ל"א עמוד א' ראה מים ששוטפין ובאים ה"ז גודר בפניהם משום לא תוכל להתעלם אלמא דהיכי דעומד לאיבוד חשוב אבידה אף דבר שהוא ברשותו ובחצירו וא"כ ה"נ עומדת לאיבוד אם לא ישטחנה ובאותה שעה אינו ברשות הבעלים ואינו יכול לשומרה וכבר ביארנו דהיכא דמונח ת"י ממון אחרים שאין הבעלים יכולים לשומרן חל עליו דין שמירת אבידה כמו לוקח שנמצא מקחו מק"ט הנ"ל. א"כ להוי ש"ש מטעם דרב יוסף הנ"ל אלא ע"כ צ"ל כיון דכבר נתחייב בשעת משיכה על שמירה זו ואם לא ישטחנה לצורכה אזי יתחייב לשלם מדין שמירה א"כ נמצא דאינו עושה מצוה בשטיחה זו שהרי קנאו הבעלים בגופו קנין שמירה וקנין פועל משעת משיכת השומר נעשית לו פעולה זו הלכך ל"ש כאן מצות השבת אבידה שהרי אינו אבוד מן הבעלים כלל שהרי כבר קנה קנין פועל לשומרה מכל מה שצריכה נמצא דבשעה ששוטחה ושומרה אינו עושה את המעשה בשביל שום מצוה אלא דהוי כמו פשעית התחייבות והשתעבדות שנתחייב בשעת משיכה בחוב פעולה זו כמו כל קנין פועל דעלמא וגם לא שייך כאן דין אבידה דנימא דנתחייב ג"כ לעשות שטיחה זו בשביל מצות השבת אבידה נמי דדמי כמו שאילו שכר פועלים מכבר לשמור ולתקן את כל הצורך ואם לא יעשו כראוי יגרמו היזק להבעלים בודאי אינו חל על הפועלים דין שמירת אבידה כיון דעיקר פעולתם הוא רק בשביל ההשתעבדות שנשתעבדו לו מכבר. וגם אין להקשות דהא באבידה נמי נעשה שומר בשעת הגבהה ונתחייב אח"כ בשטיחה לצורכה מדין שומר ואם לא ישטחנה ויתקלקל בודאי דיתחייב מדין פשיעת שומרין ואפ"ה נקרא עוסק במצוה בשעת שטיחה ולא נקרא דעושה כן בשביל עצמו כיון דהבע"הב כבר קנה בו קנין פועל וחוב שמירה על פעולת שמירה זו ז"א דהא בשומר אבידה נעשה שומר בתחילה בשביל שהיה חל עליו מצות השבה והמצות השבה עשה עליו דין שמירה אלא דבתר דאתא לידו אינו יכול תו לחזור בו וא"כ נמצא דכל שעה ושעה ששומרו ומשיבו להבעלים הוא מקיים מצות השבה ואטו היכא דנדר ליתן צדקה לעני אינו נקרא דבשעת נתינה עושה מצות צדקה אף דאיני יכול לחזור בו מן המצוה מ"מ ודאי נקרא דמקיים את המצוה שנתחייב ה"נ נקרא דבשעת שמירה הוא מקיים מצות השבה שנתחייב כבר בשעת הגבהה ואז הוא גומר את המצוה ואטו היכא דהתחייב לעשות מצוה לא נקרא מצוה בשעת עשייה, אבל שומר חנם בתחילת ההתחייבות לא הוי מצוה מה שנשתעבד לשמרו בחנם כדאמרינן בשבועות דף כ"ה ע"א דמתנה לעשיר לא הוי מצוה אלא מתנה לעני הוי מושבע מהר סיני עיי"ש והא דאמרינן דגמ"ח בין לעניים ובין לעשירים היינו דווקא דכיון דהעשיר צריך להלוות מעות א"כ נקרא עני על אותה שעה כמו דאמרינן בחולין דף ק"ל דעשיר העובר ממקום למקום ואין בידו מעות דמאכילין אותו מעשר עני וכשיבוא למקומו צריך לשלם משום דעני היה באותה שעה וכן נמי דנצרך מעות להלוואה נקרא עני על צורך זה אבל הכא הי' יכול לשכור פועלים וליכא מצוה לשמרו בחנם דמה לי מתנת כסף בחנם דלא הוי מצוה ומה לי מתנת פעולה בחנם דהוי שוה כסף ובוודאי דלא הוי מצוה. והיכי שיעשה ש"ח דהוי מתנה לעני בודאי אמרינן דהוי ש"ש לרב יוסף כיון דתחילת ההתחייבות לתת לו פעולת השמירה הוי מצוה נמצא דבשעה שהוא עוסק בהשמירה עושה את המצוה שכבר נתחייב כמו שכתבו התוס' ז"ל בשבועות דף מ"ב ע"ב בד"ה ש"י וכו' וז"ל ונראה דש"ש נמי פטור מפשיעה כדמוכח בפ' החובל גבי ההוא ארנקי דצדקה דאתו לפומפדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בי' אתו גנבי וגנבי ובעי למיפטר משום לשמו ולא לחלק לעניים והתם ש"ש הוי לרב יוסף דאמר בסמוך דשומר אבידה הוי ש"ש משום דלא בעי למיתב ריפתא לעניא וכו' אלמא משמע מדברי התוס' ז"ל דהיכא דנעשה ש"ח לעני חל עליו דין שומר שכיר, לרב יוסף כיון דעושה מצוה בשמירתו ומיפטר שפיר למיתב ריפתא לעניא דחשוב שעושה המצוה בכל שו"ש כמבואר אבל בעשיר דההתחייבות לא הוי מצוה לא נקרא דעושה מצוה בשעה שעוסק בשמירתו ואבידה נמי לא נקרא כיון דמחויב מדין פועל ואין לך משומר גדול מזה דהא כשיפשע יהא חייב לשלם. אבל אכתי קשה לכאורה דהיכי דהוי ש"ח בבעלים דפטור מן הפשיעה ואיני מחויב בשמירה ונמצא דהוי אבוד מן הבעלים כיון דאין הבעלים יכולים עתה לשמרו אז יחול עליו דין שומר אבידה כיון שמונח בידו ממון ישראל ואינו תחת שמירת הבעלים כמו לוקח שנמצא מקחו מק"ט הנ"ל ואזי אינו יכול לפטר מטעם שמירה בבעלים דלא הוי פטור אלא על חוב שמירה שבאה מחמת התחייבות וקבלתו אז אמרה תורה דקבלת שמירה בבעלים אינו מחייבו בתשלומין על הפשיעה אבל שומר אבידה שבאה עליו מטעם מצות הרבה שהטילה עליו תורה ל"ש הפטור דאם בעליו עמו דלא הוי אלא פטור על וכי יתן איש וכו' אלא ע"כ צ"ל כיון דחיוב שמירה איכא עליו שמחוייב לתת פעולת השמירה שנתחייב במשיכה דלא גרע מכל פועל דנתחייב ונשתעבד להבעלים בהתחלת מלאכה דהוי קנין בפועל כדאמרינן בדף ע"ו ע"ב וה"נ המשיכה הוי התחלת מלאכת השמירה וקנה בו הבעלים קנין פועל על שמירה אף דפטור על הפשיעה מ"מ לא נקרא אבידה כיון דמחויב בשמירה ונקרא דהחפץ הוי משומר להבעלים כיון שיש לו שומר על הממון שמחויב לשמרו וה"נ אע"פ דבקרקעי ליכא חיוב שומרין מ"מ כיון שמחויב לשמור מדין השבת אבידה ונעשה שומר אבידה אלא דדינא הוא דבקרקעות פטור השומר אפילו מן הפשיעה דלא הוי אלא גרמא בעלמא אבל בפעולת השמירה הוא בודאי מחויב כיון דנשתעבד ע"ז מדין פועל וה"נ בשומר אבידה מחויב בפעולת השמירה מדין מצות השבה דשומר אבידה וא"כ הדרא קושיתיינו לדוכתא דכיון דתיכף בשעה דאתא לידו נתחייב בשמירה מדין שומר אבידה משום דלא נעשה בה קנין גזילה אלא אבידה נעשה בהמעשה גזילה וכיון דל דנתחייב בשמירה והו"ל לבעלים שומר על הממון ליכא על הממון דין אבידה ולא מהני בה יאוש כדאמרינן כיון דבאיסורא אתא לידו בדף כ"א ע"ב עיי"ש אלא ע"כ אנו צריכין לתרץ דאף דמרבינן בדף ל"א עמוד א' מלכל אבידת אחיך אבידת קרקע לא מרבינן אלא דאיכא בקרקע לא תוכל להתעלם אבל דין השב תשיבם דלא נתחייב אלא בהגבה כדאמרינן בדף כ"ו ע"ב המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלן אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד אבל בהשב תשיבם איני עובר כ"ז שלא עשה מעשה הגבה דהשבה לא נקרא אלא בדבר שהוא בידו דחייבה התורה לילך ולתנו להבעלים אבל בקרקע דל"ש הגבה ומציאה ליכא השב תשיבם דלא קרינן השב תשיבם אלא על אשר תאבד ומצאתה דהיינו היכא דנעשה אבידה ומציאה אז חל דין השבה ומציאה לא נקרא אלא בשעה דאתא לידו כדאמר רבנאי וכו' כמו דדרשינן בדף כ"ז ע"א לענין פחות משו"פ דבעינן שתהא קרויה אבידה ומציאה ואם זל קודם הגבה פטור מהשבה ה"נ בעינן שתהא קרוי' מציאה דתיתי לידו ואז חייב בהשבה הלכך ניחא שפיר דמהני יאוש בגזילת קרקע מטעם אבידה כמו שביארנו ול"ש באיסורא הוא דאתא לידו כיון דליכא הגבה ולא נתחייב בהשבה אלא בלא תוכל להתעלם כדאמרינן המתין לה עד דנתייאשו הבעלים ונטלן דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. אבל בלא תגזול אינו עובר אף דעובר על לא תוכל להתעלם מכל מקום כיון דלא עשה הגבה ולא חל עליו מצות השבה מהני היאוש כנלע"ד ודו"ק.

ונקדים עוד דהנה אמרינן בדף כ"ז ע"א דאם בשעת אבידה היה פחות משו"פ והוקרה ועמדה על פרוטה דפטור דבעינן אשר תאבד ומצאת שתהא שו"פ בשעת אבידה ומציאה ויש לחקור איך הדין אם יאובד שתי אגודת פחות משוה פרוטה והוקרו ועמדו בשעת מציאה על שו"פ כל אחד מהן והגביה אחד מהן מי חייב בהשבה מי אמרינן כיון דנאבד ממנו ב' אגודת דשוין ביחד שו"פ הרי יש חשיבות אבידה על כל אחד מהן ונקרא אשר תאבד כיון דאיכא חשיבות ממון בהדבר שנאבד ממנו ונקרא אבידת ממון מונח החשיבות ממון על כל פורתא ופורתא אף דלא הגביה אלא אחד מהן מ"מ נקרא גם מציאה כיון דבשעת מציאה היתה גם אגודה זו לבדה שו"פ כדי מציאה, או דילמא דלא נקרא אבידה אגודה זו בפ"ע אלא בשביל אגודה השני' וכיון דלא הגביה האגודה השני' נמצא דלא חל עליו דין השבה על האגודה השנייה שבשבילה הי' כדין אבידה אלא על אגודה זו והאגודה זו לא קרינן בה אשר תאבד שהרי לא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ומאי אהני לו מאי דעבד עם ממון זה עוד ממון כיון דעל ממון זה שחל עליו מצות השבה שמצא לא היה מתחילה כדי אבידה.

ויש להביא ראיה לזה לפי עניית דעתי דהנה איתא בדף כ"ז ע"א בתוס' דבור המתחיל לגיזת וזה לשונו. ואם תאמר אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה וכו'

וצריכין להבין דברי התוס' ז"ל הא כיון דעיקר הבהמה והגיזה יש בה שיעור אבידה א"כ הוי חדא אבידה שיש בה שו"פ הגע עצמך אם מצא ב' אגודת בש"פ אטו יפטר מהשבה כיון דכל אגודה בפ"ע אינו שוה אלא חצי פרוטה ומצאתי בש"י ז"ל שכתב בשם הריטב"א ז"ל ד"ה שור לגיזת זנבו וז"ל דאע"ג דלית בה שוה פרוטה חייב להחזיר כיון דעיקר האבידה יש בה שו"פ דאילו לגיזת זנבו שיש בה שו"פ לא איצטריך קרא וכו' ובתוס' הקשה דאם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שו"פ למה יחזיר וכו' ואין זה הפי' נכון ודקטנותא היא עכ"ל עיי"ש ובאמת פירש הריטב"א נמי צריכין להבין דפשיטא דכיון דבין עיקר הבהמה והגיזה היה שו"פ פשיטא דמחויב בהשבת כל אבידה.

והנראה לענ"ד דהנה משמע בב"ק דף ק"ה ע"א דאם אין הגזילה ש"פ אף דבשעת הגזילה הייתה שוה פרוטה אינו מחויב להחזיר גוף החפץ כיון דאין החפץ נקרא גזילה אלא דמיה צריך לשלם כדין כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ועיין בדף ס"ה ע"א בתוס' בד"ה גופא קרן כעין שגנב דמשמע דאינו בת השבה אם הוזלה ואיני שו"פ אלא דיכול לפטור עצמו בהחפץ מטעם הרי שלך לפניך כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח עיי"ש

ולכאורה צריכין להבין דמ"ש מהשבת אבידה דאמרינן בפרק הזהב דף נ"ה ע"א דהמוצא אבידה ששוה פרוטה חייב להחזיר אף על גב דזל כיון דבשעת מציאה היה שוה פרוטה.

אבל זה לק"מ דהנה באבידה ילפינן דבעינן ש"פ מאשר תאבד ומצאת דאי לא היה כתוב ומצאת הוה אמרינן דאף דבשעת מציאה לא היה שו"פ כיון דבשעת אבידה היה שו"פ מחויב בהשבה כיון דנאבד ממנו ש"פ והשתא דכתוב ומצאת ילפינן דשעת הגבה דמחייב אותו בהשבה בעינן שיהא בה שו"פ שיהא נקרא שמצא מציאת ממון ואז חל עליו דין השבה על הממון ונעשה שומר אבידה אבל בגזילה דהא דבעינן שו"פ הוא משום והושיב את הגזילה דפחות משו"פ לא נקרא גזילה דאיני נקרא ממון אחרים כדמשמע בב"ק דלא הוי ממון א"כ אם הוזל ועמד על פחות משוה פרוטה לא קרינן ביה והושיב שעושה השבה בממון גזילה שהרי לא הוי ממון ולא נקרא דעושה השבה בממון גזילה אבל באבידה דבעינן שיהא מציאת ממון ואבידת ממון ואבידת ממון קרינן ביה שפיר השב תשיבם שמחויב להחזיר אותו דבר שאבד חבירו ומצא הוא כיון דבשעת מציאה היה נקרא מציאה וקרינן ביה שפיר ומצאת שמחויב עתה להחזיר מה שמצאת מתחילה וזה פשוט וברור.

אבל זה עדיין יש לחקור דהנה מצאנו בגזילה בדף ק"ה הנ"ל בעי רבא גזל ב' אגודת בפרוטה והחזיר לו אחד מהן מהו מי אמרינן השתא ליכא גזילה גביה או דילמא הא לא הדר גזילה דהוואי גביה הדר פשטה גזילה אין כאן השבה אין כאן הרי חזינן מהתם דאף דדינא דאם מצא שו"פ והוזל דמחויב להחזיר לכ"הפ דמיה כדין כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה כיון דבמעשה הגזילה הפסידו שו"פ מ"מ אמרינן בגזל ב' אגודת בפרוטה אף דמעשה הגזילה היה בשו"פ מ"מ כיון דכבר החזיר אגודה א' ונסתלק ממנו החיוב גזילה ואינו מחויב עוד אלא בשביל מעשה הגזילה של אותה אגודה ובאותה אגודה לא היה מעולם חיוב מעשה גזילה של שו"פ וכתבו נמי התוס' ז"ל בד"ה אמר רבא גזל שלש אגודת שוה ג' פרוטת והוזלו ועמדו על ב' חייב להחזיר לו אחרת וכתבו בסוף דבריהם וז"ל ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה דאם גזל ג' אגודת שוות ב' פרוטת והחזירו לו ב' מהן דלא מחויב להחזיר לו שלישית כיון דמעיקרא בשעת גזילה לא הוי ממונא וכו' עכ"ל התוס' עיי"ש היטב.

תוכן העניינים

בית רידבז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה