אור ברסלב
בית רידבז סימן ב

בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

סימן ב

סימן א

ע"ד העגונה שעזבה בעלה יותר מי"ג שנים ועקבותיו לא נודעו. אך פעם אחת שלח מכתב לאביו אשתי בת פלוני זאל זיך נעהמען א מאן וועהמען זיא וויל און אויב דוא וויללסט גט איהר, והמכתב של הבעל נתקיים כתב ידו ע"פ עדים. והאשה הזאת נשארה עגונה על כל ימיה, והיא עדיין צעירה בימי נעורותיה ועקבותיו לא נודעה זה י"ג שנים אלא על ידי שאביו יקיים שליחותו ויכתוב לה גט פטורין

והנה בדין הזה יש לעיין טובא והוא ענין חמור מכמה רעיתות הגם שדברי הבעל לאביו "גט איהר" הרי הוא כלשון המשנה גרשוהו פטרוהו עשי לה כדת כולן לשון גירושין הם הנ"מ כשצוה לרבים אחד כותב ושנים חותמים משא"כ כאן שצוה ליחיד וכשיצוה לסופר לכתוב ולעדים וחתמו הגם שנאמר דנעשה כאומר אמרו ע"פ התוס' ז"ל במס' גטין דף ס"ו ע"ב, דבור המתחיל כשצוה לשנים ליתן גט לאשתו כיון שאי אפשר בלא ג' דחתם סופר ועד פסול. ע"כ כונתו שישתתפו עוד שלישי ונעשה כאמר אמרו עכ"ל ז"ל, וה"נ כן אבל באומר אמרו נפסק הלכה בטוש"ע דפסול, ואף דהמהרש"ל ז"ל מקיל באומר אמרו במקום עיגון אבל איך נפסק הלכה למעשה נגד השו"ע והראשונים ז"ל ומובא בפ"ת ז"ל באה"ע סי' ק"כ סקי"ח דהגאון בית אפרים ז"ל מביא המהרש"ל ז"ל וכתב דכמה ראשונים ז"ל מקילין באומר אמרו במקום עיגון מ"מ סיים דלא מלאו לבו להקל כיון דלהשו"ע וגדולי אחרונים ז"ל להחמיר בזה ולדעת כמה מן הראשונים ז"ל יש כאן פסול דאורייתא.

ב דהא השו"ע פוסל, כששלח הבעל להשליח בכ"י שיגרש את אשתו ואף שהפ"ת ובאר היטב ז"ל מביאים כמה פוסקים ז"ל דמקילין בכ"י במקום עיגון מהריב"ל והרד"ך והמהרי"ט זכר כולם לברכה הא הרמ"א ז"ל בדרכי משה מביא ג"כ ההיא דהרד"ך ז"ל וכתב ומסיים בצ"ע ואף הגאון מבריסק תשובות מהרי"מ ז"ל לא רצה להקל בכ"י אפילו במקום עיגון אלא בצירוף שניהם דיעשה הבעל שליח בפיו שלא בפניו בעדים ובצירוף אלו השנים מקיל והכא לא שייך בעצה השני' ואף בצירוף שניהם מסיים הפ"ת ז"ל בס"ק הנ"ל דלמעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים.

ונראה לפענ"ד דלאחר העוגן יש להתיר האשה הזאת מכבלי עיגון ראשית החומרא של כתב בכתב ידו לסופר ולעדים דפסול לפי רוב הפוסקים ז"ל ופסק וסתם בשו"ע דפסל. לא שייך בנ"ד דהנה כאשר נבין היטב הענין של כתב בכ"י מדוע פסול אז נבין דבנ"ד כשר לכל הפוסקים ז"ל.

דהנה הרמב"ן ז"ל כתב אפילו עושה שליח שלא בפניו לא מהני בגט וז"ל ז"ל כיון דהגט בעינן לשמה ובעינן וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו וכל שלא שמעו מפיו אפילו אינו אומר אמרו מדעתכם אלא שהבעל עצמו ממנה אותו שליח בכ"מ שהוא פסול. וכדאמרינן בהדיא אמור לפלוני ולפלוני ויחתמו וכן פרש"י ז"ל לסופר פלוני שיכתבו ואין צד היתר לאמר לאחרים שיכתבו אלא השומע מפיו יכתוב ע"כ לשונו ז"ל והרא"ה ז"ל והר"נ ז"ל חולקין עליו וס"ל בממנה שליח שלא בפניו מהני בגט ג"כ כגון שאומר אני ממנה פב"פ שליח לכתוב מהני אלא דווקא האומר אמרו חיישי' דילמא נפיק מיני' חורבא דילמא משום כיסופא דסופר וכתב הב"י ז"ל דאפילו לדברי המכשירין בממנה סופר ועדים שלא בפניהם היינו בממנה אותם בפיו אבל לא ממנה אותם בפיו אלא כתב בכ"י הדבר תלוי בהפוסקי' ז"ל והאריך הב"י ז"ל בדין של כתב ידו אם מהני בגט שכתב בכ"י לסופר שיכתוב גט עבורו מביא דעת הרמב"ם ז"ל להכשיר ודעת ר"י בשם ר"ת ז"ל דפסול מדרבנן אבל מה"ת כשר אבל דעת הרא"ש והרשב"א והר"נ והמרד"כי ובעה"ת וסמ"ג וסמ"ק והגה"ת מיימני זכר כולם לברכה להחמיר בכ"י והא דמהני בהרכנת הראש הוא משום דדמי לשמיעת קול כדאיתא בירושלמי היא הרכנת הראש היא שמיעת קול והנה אין לאמר דתלי זב"ז דמאן דמכשיר במינוי שלא בפניו מכשיר בכ"י ולמאן דפוסל במינוי בפניו פוסל בכ"י ז"א דלא תלו זב"ז אלא אפילו למאן דמכשיר במינוי שלא בפניו היינו דווקא בקול אבל לא בכתב דהא הר"נ ז"ל מיקל במינוי שלא בפניו ופוסל על ידי כתב ידו, וכן אפילו למאן דפוסל שלא בפניו מ"מ מקיל בכ"י דהוי כמו בפניו ובאמת צריך טעם מדוע לא מהני בכתב ידו בשמכיר את כ"י או שהוא מקוים בשני עדים:

ונראה לפענ"ד דהענין הוא כך דכונת הרמב"ן ז"ל דפוסל במינוי שלא בפניו את השליח בגט על כתיבת הוא לאו משום דמחוסר שליחות ז"א דהא הרמב"ן הוא מהסוברין דלא בעינן שליחות בכתיבה אלא פירש עומק כונתו הוא כך דהנה בריש מס' זבחים גרסינן גבי הכותב טופסי גטין לשם כריתות דפסול משום דהוי סתמא וסתמא לא חשיב גבי אשה לשמה אף דבקרבן חשיב לשמה וכשר שאני בגט דאשה לאו לגירושין קיימא עיי"ש וזהו בשכותב טופסי גטין סתם לשמה ולשם גירושין לכל מי שיזדמן ויצטרך לגרש את אשתו ששמו כשמו וכתבו התוס' ז"ל במס' גטין דף כ"ב עמוד ב' ד"ה והא דהא דגרסינן בדף ע"ב ע"א גבי כתב ספר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לו וחזר ונתנו לה פסול עד שישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו היינו טעמא דכשלא צוה הבעל לא חשיב לשמה אלא חשיב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא כדאיתא בריש מס' זבחים עכ"ל ז"ל והא הכא כתב הסופר בפירוש לשמה בפירוש לשם האיש הזה ולא כותב טופסי גטין לכל מי שיצטרך ויזדמן ס"ל להתוס' ז"ל דגם זה חשיב סתמא כיון שלא נכתב בצוואת הבעל משום דאשה לאו לגירושין קייימא. וזה ג"כ סברת הרמב"ן ז"ל דהא דבעינן שישמעו את קולו לסופר כתוב ולעדים חתומו הוא ג"כ משום סברת התוס' ז"ל הנ"ל דבלא צווי דהבעל חשוב סתמא והוסיף עוד הרמב"ן ז"ל אפילו כשצוה הבעל אך לא שמעו את קולו של המצוה חשיב ג"כ כסתמא והפ' דהרמב"ם ז"ל דשאני גט כיון דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ר"ל דהכתבה דהלשמה האמיתי והלשמה הגמור הוא כשכותב הבעל דהוא המגרש ובידו לגרש וע"כ כשכותב לגרש את אשתו וע"כ כשכותב לגרש את אשתו הוא הלשמה הגמור ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו מפיו ר"ל דאין יכולין לעשות הלשמה הגמור כמו הבעל אלא דווקא בששמעו מפיו אבל כשלא שמעו מפיו הוא חשיב סתמא משום דאשה לאו לגירושין קיימי והם אינן יודעין אם בוא לידי מעשה הגירושין בפועל וע"כ כשצוה להם שלא בפניהם לכתוב ולחתום הוי לענין לשמה כמו שנכתב בלא צוואת הבעל דחשיב סתמא דאין הכתיבה שלהם לשמה גמור לשם גורושין כמו כתיבת הבעל דהגם דהוי שלוחים של הבעל אבל מכיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ע"כ כ"ז שלא שמעו מפיו הרי הוא ג"כ בחזקת שלא יגרש וע"כ חשיב סתמא, ואפילו דאדם עושה שליח שלא בפניו וחשיב שלוחו אבל לא הוי שליח על לשמה.

והחולקין על הרמב"ן ז"ל וס"ל דשליח שלא בפניו מהני גם לענין גט ס"ל הנ"מ כשעשאו בקול אבל בכתב מודים לסברת הרמב"ן ז"ל דהוי לענין לשמה כמו שנכתב שלא בצוואת הבעל והוי סתמא דהא איש ואשה לאו לגירושין קיימא והרי הוא בחזקת שלא יגרש עד דישמעו קולו ואח"כ מצאתי בס' הזכות להרמב"ן ז"ל בפ"ב דמס' גטין וז"ל ז"ל שכל עיקר אינה נפסלה כתיבת אחרים מעצמן אלא דאין כתיבה שלהם לשם גירושין לפי דאין האשה מצויה להתגרש ובגט שלהם ומחשבה שלהם שמא תתגרש זה איני כלום דבעינן כתיבה כריתות לה לשמה עכ"ל ז"ל הרי מפורש כונת הרמב"ן ז"ל כמו שכתבתי וע"כ כ"ז דווקא כשכתב להם בכתב לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ולא כתב להם שיתנו ג"כ וע"כ כ"ז שלא שמעו מפיו לא הוי שילוחיו לענין לשמה דהא אשה לאו לגירושין קיימא והרי הוא בחזקת שלא יגרש כ"ז דלא שמעו מפיו ממש והגם דאדם עושה שליח שלא בפניו ובכתב הנ"מ לענין שליחות דעלמא אבל לא לענין לשמה וה"נ הוי שלוחו אבל לא לענין לשמה משא"כ בשכתב להם בכ"י כתבו ותנו או בנ"ד דכתב לו גירשוה בהא לא שייך למימר דאשה לאו לגירושין קיימא והרי הבעל בחזקת שלא יגרש עד דישמע מפיו ז"א דהא ניתן לי כח הגירושין ובידו לגרשה דהא שלוחו הוא על הנתינה אפילו שלא בפניו דהא לכו"ע עושה שליח שלא בפניו וגם בכתב על הנתינה ונמצא דהוא במקום המגרש בעצמו וממילא בטל החסרון דלשמה דהוא בעצמו כותב שפיר לשמה על לגרש בו וע"כ גרסינן בבבלי דך ע"ב ע"א גבי וכתב שלא בצוואת הבעל רישא דברייתא וסיפא דברייתא מובא בירושלמי גבי כתב בכ"י לסופר כתוב ולעדים חתומו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל עד דישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ולא משתמט בשום מקום למתני כתב בכ"י לסופר כתוב ולעדים חתומו ותנו. וכן כל הפוסקים ז"ל דמביאין זאת להלכה ובטוש"ע אה"ע ס' ק"כ דכתב בכ"י לסופר כתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ויחתמו ולא משתמיט חד מהם לכתוב דכותב חתמו ותנו משום דבזה לכו"ע כותבין ונותנין.

ואין להק' לדברינו אלה מההיא סוגיא דמס' גטין דף ס"ו ע"ב דגרסינן שם אמר ריב"א שלחו לי' מבירב לשמואל ילמדינו רבינו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו וכו' וכו' ואי ס"ל האי כתובו כ"י הוא הא כתב הגט כשר והא אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא ממסרי לשליח ולכאורה קשה מאד לפי דברינו דילמא לא מהני כתובת הסופר הא הסופר כותב לשמה לשם איש ואשה הזאת ולא יהא אלא כותב מעצמו לשם איש ואשה הזאת דהא כל עיקר דפסיל בשכתב סופר לשמה וחתמו וכו' ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה דפסול עד דישמעו את קולו היא משום דהוי סתמה דאשה לאו לגירושין קיימא אם לא כששמע מפיו והכא קיימי בחזקת לגירושין דהא אמר להם גם תנו ז"א דהא סוף סוף השתא נמי דהגירושין ביד השליח נמי אמרינן דאשה לאו לגירושין קיימא דהשליח לא יגרש ג"כ דהא לקולא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותיו עיי' בדף ס"ד וע"כ צריך לשמוע מפיו דהבעל גופי' דאז בחזקת לגירושין קיימא דלא קיימא בחזקת לגירושין עד דישמעו מפיו דהבעל והא לא שמעו מפי הבעל גופי' אך שומע מפי השליח המגרש ואף דהשליח עומד כעת במקום המגרש ובידו לגרש אך כיון דמילי לא ממסרי לשליח איני עומד השליח במילי במקום הבעל דיהא בחזקת גירושין קיימא ואמירתו לא כלום אלא כאילו הסופר כותב מעצמו ולא חשיב על מילי השליח במקום הבעל והוי נכתב שלא בצואת הבעל דלא שמעו לקולו והוי כמו ההיא דמשני הר"נ ז"ל על קושיות הרא"ה ז"ל דמקשה על הרמב"ן ז"ל דמנ"ל להגמ' דר' יוסי ס"ל דמילי לא ממסרי לשליח דילמא הוא משום דלא שמע מפי הבעל ומתרץ הר"נ ז"ל דאי היה ס"ל לר' יוסי דמילי ממסרי לשליח א"כ היה השליח במקום הבעל והוי דומה בשומע מפי השליח כמו דשומע מפי הבעל אך מכיון דמילי לא ממסרי לשליח א"כ לא חשיב בזה כלל שליח על מילי ולפיכך הוי הפסול דלא שמע מפי הבעל, וה"נ דכוותי' דהשליח איני עומד במקום המגרש על לשמה דבחזקת לגירושין קיימא כיון דמילי לא ממסרי לשליח אם כן לא שמע הסופר מפי הבעל והוי סתמא ולא חשיב לשמה

וע"פ דברינו דבכותב בכ"י לסופר ולעדים כתבו וחתמו ותנו בזה לא נמצא בש"ס הפוסקים ז"ל שום פסול בעולם לפסול כתב ידו והתשו' מהרי"מ זצ"ל דלא נחית לדברינו אלה פלא בעיני הלא דברינו ברורים לאמש"ת דע"פ שבררנו העומק הענין של הפסול דכ"י לא שייך כלל כשכותב כתבו וחתמו ותנו והברייתא דמובא בבבלי דף ע"ב ע"א כתב ספר לשמה וחתמו עדים לשמה ונתנו לו וחזר ונתנו לה פסול עד שישמעו את קולו דמחמירין הפוסקים ז"ל אף בכ"י משום דרישא דברייתא מובא בירושלמי בזה"ל הרי שכתב בכ"י לסופר כתוב ולעדים חתומו וכתבוה וחתמוה ונתנו לו וחזר ונתנו לה פסול עד דישמעו את קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו עכ"ל הברייתא התם מיירי בכתבו וחתמו לבד והנותן הוא הבעל וקמ"ל אע"פ שהסכים הבעל לא מהני. אבל לא מצינו לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתות ובפוסקים ז"ל להפסיל הכ"י בכותב כתבו ותנו. ואולי כיון דהיה לפני הרי"מ ז"ל הב' תקנות ע"כ לא נחית בזה כל כך דהא פשיטא דבהדי ב' תקנות יש לסמוך במקום עיגון. אבל עכ"פ דברינו בע"ה ברורים המה.

ואכתי יש לנו לעיין מה נעשה בכתיבת הגט בנ"ד דהאיך יאמר לסופר לכתוב הא מילי לא ממסרי לשליח ואפילו דהוי כאומר אמרו ע"פ התוספות ז"ל דף ס"ו הנ"ל כיון דיודע דגט צריך שלשה סופר וב' עדים וע"כ כשצוה לשנים הוי כאומר אמרו לצרף עוד שלישי וה"נ בנ"ד כיון שיודע שא"י לכתוב ע"כ כונתו שיאמר לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו זה לא מהני כלל מב' טעמים א' דבאומר אמרו ג"כ פסול לרוב ראשונים ז"ל ולפסק הטוש"ע ז"ל ב' אפילו למאן דמיקל באומר אמרו במקום עיגון מ"מ בכתיבה שיאמר לסופר כתוב לא הקילו אלא באומר בפירוש אבל לא אמרינן נעשה כאומר אמרו כדמוכח בפירוש בסוגיא דף ס"ו ע"ב דגרסינן שם הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר' יוסי באומר אמרו ע"כ. א"כ קשה מההיא דגרסינן במשנה שם אמר ר' יוסי נומינו לשליח אפילו לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו ולמה צריך שילמדו לכתוב יאמרו לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו כיון שיודע שאינן הב"ד יכולין לכתוב כדאיתא שם בסוגיא, אלא ע"כ דבכתב הגט לא אמרינן דנעשה כאומר אמרו כיון דבידם ללמוד לכתוב או לקרוע נייר חלק ולמלאות הקרעים דיו ע"כ לא אמרינן בזה דנעשה כאומר אמרו, אך באי ס"ל דהאי כתובו כתב ידן הוא אמרינן גבי כתיבת הגט דע"ז נעשה כאומר אמרו לסופר שיכתוב ולא שיכתבו בעצמם כדפרש"י ז"ל אי ס"ל דהאי כתיב דקאמר לא הוי אלא כתב ידן איכא למימר דכתב הגט מדלא קפיד עליה נעשה כאומר אמרו עכ"ל פי' דהוי כאילו אמר בפירוש כתבו בכתב ידכם דהוא החתימה וע"כ כתב הגט דלא קפיד נעשה כאומר אמרו או כפי' התוס' ז"ל דלא מפרשי ע"כ כפירש"י ז"ל דהא מפרשין דה"ה דמבעיא לי' מבי רב לשמואל באומר לשנים תנו עיי' בעמוד א' תוד"ה אמר וע"כ מפרשין דכיון דגט בעי ג' הוי כאמר בפירוש שיצרפו עוד ג' ומבעיא לן מה רוצה הבעל דיעשו הם עכ"ל ז"ל והוא דווקא באמר לשנים דכיון דגט בעי ג' והוא אמר לשנים ע"כ כונתו למימר אמרו לג' שישתתף עמכם וע"כ מיבעיא לן אי כתב הגט או כתב ידן מה רוצה הבעל שיעשו הם אבל באומר לג' תנו ואינן יודעין לכתוב ע"כ כונתו שיכתבו בעצמם ולא אמרינן דהוי כאומר אמרו למי שיודע לכתוב ולחתום ז"א אלא דילמדו לכתוב ולחתום כיון דיש לזה העצה שילמדו לכתוב לא הוי כאומר אמרו בזה וא"כ בנ"ד אף דהוי כאומר אמרו דהא גט בעי ג' אבל לא לענין מעשה דהכתיבה אך עכ"פ לא מספקא לן בנ"ד האיבעיא דהגמ' מה רוצה הבעל שיעשו הוא או דיכתוב או דישתתף לעדות (בהא נשאר איבעיא דלא איפשיטא והא דלא מובא בפוסקים ז"ל האיבעיא הזאת משום האי פסול דאומר אמרו פסול ע"כ לא מובא זאת בש"ע. אבל להנך פוסקים ז"ל דמכשירי במקום עיגון נשאר הך איבעיא דלא איפשיטא) ז"א דהא אביו פסול לעדות וע"כ הוי כאומר אמרו לעדים אבל לא הוי כאומר אמרו על כתיבת הגט דהא יכול ללמוד לכותב ע"כ בנ"ד ע"פ הלכה למעשה יכתוב אביו בעצמו כעצת המשנה ילמדו ויכתבו ויתנו ועוד הא השליח יכול לכתוב כתב מושיטא וע"פ יש להקל בשעת הדחק כל כתב יד ואפילו שלא במקום עיגון אלא לאחר הנתינה כמבואר בב"ש ז"ל סק"כו סק"ד וכ"ש במקום עיגון דמותר לכתחלה כדאיתא ברמ"א ז"ל סק"כו וכבר נעשה מעשה ע"פ חכמים בגט דש"מ דנדחקה השעה ומ"מ טוב הוא שילמוד את הכתב כי איש בן תורה הוא ובנקל לו ללמוד או לכל הפחות בקריעת נייר חלק.

ואכתי יש לנו לעיין מה נעשה בחתימת העדים הא הוי אומר אמרו ועוד לנו לעיין כיון דהשליח הוא בווילנא והמגורשת בפיטסבורג האיך ישלח לה ע"י שליח שני הא הוי אומר אמרו כיון דבתחלת השליחות הוי במילי לא מהני אפילו לאח"כ כשנעשה מעשה בפועל דהא גרסינן בהמשנה אמר לשנים תנו או לג' חתומו ותנו הרי אלו יכתבו ויתנו וקשה בשלמא כתיבה וחתימה הוי מילי אבל לאחר שנכתב ונחתם למה לא יעשו שליח על הנתינה הא הנתינה לא הוי שוב מילי וכבר נתלבטו השוסקי' ז"ל בהאי דינא המהר"ם גאלאנטי ז"ל ועוד פוסקים ז"ל אחרונים ועיי' בקצה"ח ז"ל ס' רמ"ד אך בזה כבר העליתי בתוס' הרי"ד במס' גטין בפ"ג בראיות ברורות דרשאי ליתן לאחר ליתן הגט לאחר הכתיבה דלא הוי שום מילי ע"כ בהנתינה אין עיכוב ויכול לעשות שליח שני על הנתינה אבל בדבר חתימת העדים בודאי הוי אומר אמרו וכבר נפסקה בשו"ע דאומר אמרו פסול, ונראה דבזה יש להקל שימסור הגט ע"י ע"מ דהא אנן קיי"ל דאע"פ דאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר דקי"ל כר"א דע"מ כרתי ובמקום עיגון יש להקל בל"ס לכתחלה בלא ע"ח כלל ומשום דמודה ר"א במזויף מתוכו דהוא פסול ע"כ טוב יותר שלא לחתום כלל ע"ח דהא הפסול דחתימת העדים באומר אמרו הוא משום לתא לשמה דהוי סתמא כדברינו לעיל ואנן קי"ל דכשחתמו עדים שלא לשמה לא מהני אח"כ ע"מ דמשום דזה נמי נקרא מזויף מתוכו כדאיתא בריש מס' גטין דף ד' ע"א עיי"ש בסוגיא ובתוס' ז"ל עיי"ש ע"כ טוב יותר דלא יחתמו עדים כלל וימסור הגט בע"מ לבד דזה כשר דקי"ל דע"מ כרתי כר"א כדאיתא בשו"ע ס' קל"ג ובס' ק"ל והגם דהמהרש"ל ז"ל ביש"ש ז"ל כתב דאיני כשר בלא ע"ח רק במקום עיגון ובאופן דווקא בשנמסר הגט כבר אבל קודם הנתינה לא מהני אף במקום עיגון מ"מ אין לנו אלא פסק השו"ע והרמ"א ז"ל דפסקו כתוס' והרא"ש ז"ל דהא דתיקון ר"ג ע"ח מפני תיקון העולם הוא לעצה טובה ולא משום תקנה דאילו למהרש"ל ז"ל אפילו בדיעבד פסול לאחר הנתינה בלא ע"ח אך במקום עיגון כשר וקודם הנתינה לא מהני במקום עיגון ואילו להשו"ע בס' קל"ג מכשיר המחבר ז"ל אפילו שלא במקום עיגון וכן הרמ"א ז"ל מכשיר בס' ק"ל ס"ח אפילו שלא במקום עיגון ותמה אני על המהרש"ל ז"ל דפסק כן לדינא הא בזה"ז דקורעין את הגט לא שייך כלל התקנה כדאיתא בב"ש ז"ל סק"ל ס"ק א' ואך כל עיקר דצריכין לע"ח הוא משום דלכתחלה נהיגין לכתוב גט שיהא כשר, אף לר"מ כמו שכתב הב"ש ז"ל בשם ת"ה ז"ל ופשיטא כיון דהלכה כר"א דע"מ כרתי פשיטא דלא בעינן בזה עיגון וכל עיקר שמחמיר המהרש"ל ז"ל הוא כמ"ש שם בהדיא אפילו יש לחוש לעיגון אין ליתן לכתחלה לנגד התקנה בלא ע"ח משום דלאו עצה טובה הוא אלא תקנה (ודלא כתוס' והרא"ש ז"ל) והא בזה"ז דקורעין את הגט לא שייך כלל התקנה ואין לאמר דס"ל להמהרש"ל ז"ל דאפילו דבטל הטעם דהתקנה מ"מ לא נעקר הדין של התקנה משום דהוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו ז"א דהא מבואר בהרא"ש ז"ל ברפ"ק דמס' ע"ז דבמקום דמפורש בתלמוד דתיקונו הוא אך משום טעם זה בשבטל הטעם בטלה התקנה. אך במקום דאיני מפורש הטעם אלא תקנת חכמים סתם אפילו בשבנתבטל הטעם התקנה במקומה עומדת ועיי' בפר"ח ז"ל ביור"ד ס' קט"ז דמבואר ג"כ כן וכבר בארתי זאת בתשובה ס"ב עיי"ש והכא מפורש בהמשנה הטעם דהתקנה דגרסינן במשנה העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם הרי מפורש הטעם דלפיכך עדים חותמין על הגט הוא מפני תיקון העולם. וכיון דהטעם הוא מפני תיקון העולם על כן בזמן הזה דקורעין את הגט ממילא לא הוי שוב תיקון העולם ופלא גדולה דעת היש"ש ז"ל דכתב להחמיר אפילו במקום עיגון מפני התקנה דהתקנה איני עצה טובה אלא תקנתא דרבנן הוא הא בזה"ז לא הוי משום התקנה דשמא ימותו סהדי או אזלי למדינת הים דהא קורעין את הגט אלא כל עיקר דבעינן חתימת העדים הוא משום דבעינן לכתחלה הגט שיהא כשר אף לר"מ כדכתב הת"ה ז"ל הנ"ל והאיך החמיר המהרש"ל ז"ל אף במקום עיגון בלא חתימת עדים ליתן לכתחלה גט משום התקנה הא התקנה לא שייך בזה"ז ואולי המהרש"ל ז"ל ס"ל דלא כת"ה ז"ל הנ"ל אלא בזה"ז הוא ג"כ מפני התקנה ואף דלא שייך התקנה בזה"ז מ"מ ס"ל דלא משנין לכתחלה אף במקום עיגון מהגטין דנכתבו בזמן התלמוד ולא כת"ה ז"ל הנ"ל. וכן דעת הגר"א ז"ל בס' קל"ג דלא כת"ה ז"ל הנ"ל דכתב שם הא דצריכין לעדי חתימה הוא משום התקנה דתיקון העדים שמא ימותו סהדי או אזלי למנה"י והוא אליבא דר"א ומפרש כן להשו"ע ז"ל ומסיק דזה לאו דווקא אלא עצה טובה הוא כתוס' ז"ל והרא"ש ז"ל ומוכח דס"ל דאף בזה"ז שקורעין את הגט מ"מ צריכין לע"ח משום התקנה אף לר"א דהוקבע בזמן התלמוד ולא משנין מהגטין הראשונים אך דהוא מסיק דלאו דווקא אלא עצה טובה הוא לכתחלה כתוס' והרא"ש ז"ל. וכן מוכרחים אנחנו לאמר כן דאילו לדעת הת"ה ז"ל קשה ג"כ הא לר"מ נמי אין צריך לפרש שמותיהן בגטין בזה"ז דקורעים את הגט כקושית הב"ש ז"ל ונשאר בקושיא וע"כ מפרש הגר"א ז"ל דהוא התקנה אליבא דר"א ואף דלא שייך התקנה בזה"ז מ"מ אין משנין מגטין הראשונים אך הגר"א ז"ל פסק כתוס' והרא"ש ז"ל דזהו אך עצה טובה ולא מעכב והמהרש"ל ז"ל חולק על התוס' והרא"ש ז"ל וס"ל דתקנת חכמים הוא ולא עצה טובה ונמצא דלהתוס' והרא"ש ז"ל ובאור הגר"א ז"ל איני אלא עצה טובה ולא דינא ואינו מעכב אף בלא מקום עיגון והיש"ש ז"ל יחידי הוא בהלכה הזאת, ואך כדי לצאת ידי כל הפוסקים ז"ל יש תקנה הזאת שתיסע האשה למקום השליח או שהשליח יבוא אל האשה ויכתוב השליח הגט בכ"י או בקריעת נייר חלק וימסור לה בע"מ ואח"כ יקח הגט מידה ויצוה לעדים שיחתמו וימסור לה עוד הפעם ובזה תהיה מותרת לכל אדם בלא שום ספק דלהפוסקים ז"ל דפוסלין באומר אמרו אפילו במקום עיגון ולא מהני המסירה השניה משום דהוי מזויף מתוכו הא נתגרשה במסירה הראשונה על ידי עדי מסירה לבד וחתימת עדים אינו מעכב בפרט במקום עיגון דאיני אלא עצה טובה. ולהמהרש"ל ז"ל דס"ל להחמיר בלא עדי חתימה אפילו במקום עיגון לכתחלה קודם הנתינה לדידי' מתגרשת בנתינה האחרונה דלדידי' כשר באומר אמרו במקום עיגון ובפרט שהרבה פוסקי' ז"ל אחרונים מקילין בכ"י והרבה מקילין באומר אמרו במקום עיגון וכן הרמב"ם ז"ל מכשיר בכ"י וכן התוס' ז"ל במס' גטין ד' ע"ב ע"א מקילין גם כן בכתיבת יד עיין שם ד"ה קולו דלא ס"ל דהרכנה הוי כשמיעת הקול (כמו הרשב"א ז"ל בשם הירושלמי) אלא כיון דקים לן דמתרצה לא בעינן שמיעת קול כלל ולא אתא אלא לאפוקי מדר"כ אבל גבי פקח מהני כתב יד ועל כן כפי עצתינו הנאמנה תהא האשה הזאת מותרת להנשא לכל גבר על פי דת משה וישראל כן נראה לפענ"ד הלכה למעשה וד' יאיר ענינו בתורתו ויצילינו משגיאות ככתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך אמן.

תוכן העניינים

בית רידבז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה