אור ברסלב
בית רידבז סימן א

בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

סימן א

ע"ד המקוה שנעשתה באופן זה שנחפר באר עמוק מים חיים כשרים למקוה ואצלו סמוך לו עשו בית הטבילה למעלה בלא מים ואך תיבה מקאחיל כמו וואנע וצינער של צימענט הולך מבאר המים דעמוק למטה לבית הטבילה דלמעלה ועוד חפרו באר מים וע"ג נבנה גיגית גדולה וע"י פאריוואיא מאשינא מתגלגל המים מהבור למעלה בהגיגית ושם נעשה שאובין ואח"כ ירדו השאובין להמקוה הכשירה שהיא מעיין גמור ולא מקוה וכשירדו השאובין דוחק המים השאובין להבור מים חים ונדחקו המים לצאת דרך הצינור להבית הטבילה ואח"כ נפסק החיבור להמעיין כן הוא הסדר של המקוה.

ונראה לפ"ענד שהמקוה הזאת אין להכשיר ולא דמי לההיא דגרסינן במשנה ח' פ"י במס' מקואות היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה. ז"א דהכא כיון דנתהוה כל עיקר הבית טבילה מי מקוה ע"י המאשינא ודוחקת את המים דרך הצינור לבית הטבילה א"כ הוי הויתה ע"י הכח דכלי מתכות דבר המקבל טומאה ואיתא במס' זבחים דף כ"ה דבעינן הויתו ע"י טהרה וכיון דעיקר הויתו היא ע"י דבר המקבל טומאה פסול כמו שפסק בשו"ע ס' ר"א סמ"ח ואי קשיא לך א"כ האיך כשר המקוה, דמשנה ח' פ"י הנ"ל הא כיון דהמקוה נתהוה ע"י נתמלא בכתף א"כ הוי הויתו ע"י דבר המקבל טומאה דהא דומה לההיא דגרסינן במס' פרה פ"י מ"ד ומובא במס' זבחים דף כ"ה ע"ב נתן ידו או רגלו שיעברו המים לחביות פסולין. ואפילו כשיאחז אדם דף בידו ויעבירם. על הדף ג"כ פסולין משום דאדם מקבל טומאה. וכדאיתא בשו"ע סי' מ"ח ז"א דאימתי הוי הויתו ע"י טומאה הנ"מ כשנשפך לתוך המקוה ממש אבל אם נופל על שפתו בחוץ ונמשכין בתוכו כדפסק הרא"ש ז"ל מההיא דזבחים דף כ"ה הנ"ל ומובא בשו"ע ס' ר"א סמ"ח א"כ גבי ב' מקואות דפ"י מ"ח הנ"ל דהיה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שיורד לתחתון הוא ששופך בעליון ומבחוץ יורד ע"י מדרון מאיליו והוא כההיא דס' מ"ח הנ"ל דנופל על שפתו בחוץ ונמשכין בתוכו כשר. משא"כ כאן דבכל המקבל טומאה דוחק אותו לפנים באויר המקוה הרי הוא פסול דאויר כלי ככלי דמי כדאיתא במס' זבחים דף כ"ה הנ"ל בדין הזה, ואין לומר דכיון דהמאשינעס מחוברין לקרקע א"כ כקרקע דמי וכדאיתא בשו"ע ס' מ"ח ואם הסילון של מתכות מחובר לקרקע אפילו מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אין מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע אבל כד נעיין בזה נראה שאיני כן ויש מקום לטעות בזה שאין הפירוש שבטל לקרקע דנטהר ע"י קרקע ז"א דהא לענין דנטהר ע"י קרקע בעינן דווקא נשרשים בקרקע אבל כ"ז דאיני נשרש אפילו טמון בקרקע לא נטהר אלא העיקר הוא עפ"מ דגרסינן במס' כלים פי"א כלי מתכות דיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול וכו' והציר והקורה והצינור מפני דנעשו לקרקע ופי' הרא"ש ז"ל דנעשו לשמש עם הקרקע והרא"ש ז"ל פי' בתשו' לשמש את הקרקע ולפיכך כתב הרא"ש ז"ל ואפילו אם אינן מחוברין לקרקע טהורין כיון דלא נעשו אלא לשמש הקרקע דלפיכך הני סיליונות כיון דנעשו להיות מונחים בקרקע תמיד אינו מקבלין טומאה ופשוט הדבר דפי' לשמש עם הקרקע דכתב הר"ש ז"ל ופי' לשמש את הקרקע דכתב הרא"ש ז"ל בתשו' הוא ענין אחד. והכונה דלאו דטהור דניקבע בקרקע ז"א דהא בזה הוי מחלוקת הפוסקים ז"ל בתלוש ולבסוף חברו אי הוי כקרקע אי לא עיי' בחו"מ ס' צ"ה אלא העיקר דעשו לשמש את הקרקע והוא משום דמחובר לשימוש טהור טהור וכההיא דכתב הרא"ש ז"ל וסיים בתשו' שם וז"ל לא מיבעיא כלי מתכות דנעשו לשמש עם הקרקע דהוא טהור דהוא בטל אגב הקרקע אלא אפילו נעשו לשמש פשוטי כלי עץ כדתנן בפי"ב דכלים אנקלי של דרגש טמאה ושל נקליטין טהורה של שדה טמאה של אקין טהורה של שולחן טמאה ושל מנורת העץ טהורה זה הכלל כל דבר המחובר לטמא טמא וכל המחובר לטהור טהור ובפ' י"ג עץ המשמש את המתכות טמא ומתכות המשמש את העץ טהור עכ"ל ז"ל וכן בפ' י"ד במס' כלים מ"ב גבי מקל דעשה בראשו מסמר עיי"ש בפי' הרא"ש ז"ל ע"כ ה"נ העיקר מה דנעשה לתשמיש טהור ע"כ פירשו הר"ש ז"ל וברא"ש ז"ל גבי צינור דנעשה לקרקע דנעשה לשמש את הקרקע או לשמש עם הקרקע והכל אחד הוא דהעיקר הטהרה הוא משום דנעשה תשמיש לשימוש טהרה וכמוה עץ משמש עם המתכות ומתכות משמש עם העץ תלי אם העץ משמש להמתכות או המתכות להעץ וכההיא דפ' י"ד מס' כלים הנ"ל גבי מקל דעשה בראשו מסמר אם המסמר הוא דלא תהא הארץ אוכלתו הוי מתכות משמש את העץ ואם כדי להכות בו הוי עץ משמש את המתכות עיי"ש וע"כ כשנקבע הצינור בארץ להולכת המים דצריך למשוך ע"ג קרקע וע"כ הוי מתכת משמש לקרקע ושניהם משמשין שימוש אחד להילוכת המים והצינור משמש עם הקרקע בעד המשכת המים וצינור הוא מתכת משמש את הקרקע וכמו מקל ומסמר דשניהם משמשין לדבר אחד ותלי מי משמש את מי וע"כ בנ"ד דהמאשינא אינו משמש להקרקע כלל דהקרקע איני מוצא המים ואיני מושך להמים והקרקע איני עושה שום פעולה ושום שימוש להמשיך המים אלא המאשינא לבד וכי כשעומדת על הקרקע איני מקבל טומאה בתמי' והרא"ש ז"ל ס"ל דאפילו איני מחובר לקרקע ואפילו כשמחובר לקרקע ג"כ כל הטהרה הוא משום דנעשה לשמש עם הקרקע ולא שייך זאת בנ"ד ולהצינור של מתכת דעומדת אצל הכותל מדובק במסמרות איני משמש עם הקרקע דהוא הכותל ז"א אלא אדרבה הכותל משמש להצינור דהכותל מחזיק את הצינור הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה, ואך יש לומר ע"פ ההיתר דכ' הרא"ש ז"ל בתשו' הנ"ל וכדפסק בשו"ע סמ"ח דאם נעשה צינור קטן של עץ בסוף באופן דאין המים נמשכין להדיא מתוך דבר המקבל טומאה כשר. וא"כ הכא בנ"ד דנעשה ע"י צימענט בסוף דנשפכים המים לתוך בית הטבילה ע"י צינורות צימענט שפיר דמי אך בנ"ד כיון דהמעין הוי עמוק הרבה מהבית הטבילה אך על ידי דוחק של המים דעוברים דרך צינורות המתכות דוחק המים דרך הצינורות הצימענטינא למעלה בזה אין להקל דאימתי מקיל הרא"ש ז"ל דווקא כשהדבר מקבל טומאה מוליך המים למקום שיכול לילך מעצמו כמו במשנה ח' פ"י הנ"ל דהאדם שופך למקום מדרון והמדרון מוליך בעצמו להמקוה אבל כשדבר שאינו מקבל טומאה אינו מוליך אותו מעצמו דהא הוא מלמטה למעלה אלא כל הליכתו הוא על ידי דוחק של דבר המקבל טומאה בזה לא מועיל מה שלא נשפך מדבר המקבל טומאה להדיא במקוה דהא כל הראייתו דהרא"ש ז"ל ממס' זבחים דף כ"ה הנ"ל ושם מוליך הדבר המקבל טומאה על הגילוח ואח"כ הגילוח מוליך בעצמו משא"כ בנ"ד וכן משמע בתשו' ח"ס ס' קצ"ט וראייתו שם ממה דצריך להניח הדף על הארץ והא אפילו יאחז בראש אחד מ"מ יתכשר ע"י סוף הדף אלא ע"כ דבלא אחיזת האדם לא היה מדרון ולא היה כח בהדף להוליך מעצמו המים. אך אח"כ התבוננתי דנעשה באופן זה דהצינור הצימענט מוליך מן המעיין מלמטה למעלה ואח"כ יורד צינור מצימענט מלמעלה למטה לבית הטבילה ונעשית כן בשביל שע"י כן נמשכים ל"ג בית הטבילה הרי בסוף יורד מלמעלה למטה במדרון ויכול לילך שם בעצמו ע"י דבר שאיני מקבל טומאה ע"כ יש ליזהר מזה במקומות שעושין מקוה כזאת דהצינורות יהיו בסוף מלמעלה למטה.

אך בנ"ד דא עקא מאד דכיון דהמעין' הוא שוטף נורא מאד באופן דלא היו יכולין בשום אופן לנקותו מפני שטף המים וכיון שהוא מעין על כן חוששני מאד מספק כרת במקוה הזאת על פי מה דמבואר בש"ך ז"ל ס"ס מ"א ואם הלכו אותן המים דהשליכו במעין למקוה חסר דלא היה בה כלום יש מתירין ג"כ לטבול בו עכ"ל רבינו ירוחם ז"ל ומביאו ב"י ז"ל ומשמע דיש אוסרין הילכך טוב להחמיר ומיהו נראה דווקא במקוה חסר דלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כ"ש ונשאר בו כ"א סאה איני פוסל המקוה לכו"ע דרובה בהמשכה כשירה עכ"ל הש"ך ז"ל והנה בתשו' נו"ב ז"ל ס' קמ"א דשואל אחד שאל לו דלא ידע שום סברא לאסור ע"ז השיב הנו"ב ז"ל דאדרבה הוא תמה על הש"ך ז"ל דמשמעותי' של הש"ך דאינו מפורש ברבינו ירוחם ז"ל אלא דמשמע מלשונו דיש אוסרין והרי אף דלא נתפרש בזה נתפרש ברבינו ירוחם ז"ל דהביא הש"ך ז"ל בשמו ס"ק קי"ב דמביא רבינו ירוחם ז"ל בזה ב' דעות ושם אני תמה ביותר על האיסור דהרי דין זה הוא ממש הדין דסנ"ה ועכ"פ לא יתמה על הש"ך ז"ל והרי הוא מפורש ברבינו ירוחם ז"ל עכ"ל ז"ל עיין שם. והנה בס' קי"ב מביא הש"ך ז"ל גבי מקוה כשנסתם אח"כ הנקב כשופופרות הנוד לאחר דנתכשר על זה כתב ורבינו ירוחם ז"ל כתב דנסתפקו במפרשים ז"ל אם נשאר השאוב בהכשירו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה ומביאו ב"י ז"ל וטוב להחמיר לכתחלה עכ"ל ז"ל והנה לכאורה קשה על רבינו ירוחם ז"ל גופי' למה נקט הדין הזה ב' פעמים ועוד קשה למה נקט הדין הזה גבי מעין כדמפרש אם הלכו אותן המים דהשליכו למעין ולמה פרט דווקא מעין והא גבי מקוה כתב לקמן ג"כ כן, ועוד קשה על הש"כ ז"ל מדוע בס"ק קי"ב כתב וטוב להחמיר לכתחלה ובס"ק מ"א גבי מעין כתב וטוב להחמיר סתם ולא לכתחלה בלבד אלא אפילו בדיעבד. אך האמת הוא דגבי מקוה כתב נסתפקו המפרשים ז"ל אם נשאר השאוב בהכשירו או חוזר לפסולו כבתחלה וי"מ כיון דהוכשר פעם אחד שוב איני חוזר לפסולו עכ"ל ז"ל עיי"ש. והנה גבי מקוה ליכא מאן דאסר אלא נסתפקו בו וע"ז כתב הש"ך ז"ל דגבי מעין משמע דיש אוסרין בלי שום ספק וע"כ כתב רבינו ירוחם ז"ל עוד הפעם גבי מעין דבזה יש אוסרין ויש מתירין בלא ספק ומקור ויסוד נאמן לחלק בין מעין למקוה בזה הוא כך דהנה הרא"ש בתשו' כלל ל"א פסק בזה וז"ל דכיון דנתערבו פעם אחד הוכשרו ופקע שם שאובה מינייהו ואין נפסלין עוד בסתימת הנקב מידי דהוה אמים טמאים דהשיקן למקוה דהוי כזרועים ובטלים לגבי מקוה ופרח שם טומאה מינייהו וכו' עיי"ש ומפלפל טובא בזה אם השקת מים טמאים להעלותן לטהרה דמי להשקת מקוה להכשירה משאובים עיי"ש. ולפ"ז המפרשים ז"ל דנסתפקו במקוה ספיקן הוא בזה אם השקת הכשר מים שאובין דמי להשקת מים טמאים לטהרן או לא. ומה דמביא הרא"ש ז"ל ראי' ממשנה דג' מקואות דבסעיף נ"ה הם ז"ל מסתפקין בזה ומפרשין המשנה הנ"ל דבאמת דהמקוה של השאובין לא נטהרה לעולם. אלא האדם הטובל השתא בחיבורין כמו דפי' הכס"מ ז"ל בפ"י ממקואות הי"ד עיי"ש וכ"ז במקוה אבל במעין יש אוסרין לגמרי בלא שום ספק ובזה ברור להם דלא דמי להשקה דמים טמאים וטהורים במקוה ומקור ויסוד לזה עפ"מ דגרסינן במשנה א' פ"ה דמקואות גבי מעין העבירו ע"ג בריכה להפסיקו הרי היא כמקוה וכתב ב"י ז"ל ור"ש ז"ל כתב והפסיקו דאין מי המקוה מחוברין למעין הרי היא כמקוה ואינו מטהר בכ"ש כו' דכבר פסק חיותן כו', וכתיב בהו מים חיים ע"כ ומשמע לי ע"פ דבריהם ז"ל דבריכה זו מלאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן ובמ' סאה וכשהעביר עליהם מי מעין חזרו מי הבריכה כאלו היו מי מעין לטהר אף בזוחלין ובכ"ש דע"י חיבורם למעין הו"ל כמעין וכשהפסיק מי המעין לקלח בבריכה כיון דאינה מחוברת עכשיו למעין חזרה למשפטה הראשון דדינה כמקוה דאינה מטהר אלא באשבורן ובמ' סאה כו' וכך הם דברי רבינו ולפי דבריהם אם היתה בריכה זו ריקנית והמשיך לתוכה המי המעין אע"פ דהפסיק הקילוח הנמשך מהמעין אפשר דמים הללו דנקוין בבריכה עדיין מי מעין עליהם וצ"ע עכ"ל ז"ל. ואבל דעת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל דבכל ענין דינו כמקוה עיי' בש"ך ז"ל ס"ק ל' עיי"ש והנה לפי דיעה ראשונה דהיא דעת מהרי"ק ז"ל דבבריכה ריקנית אע"פ שהופסק המעין דין מעין עליו אך בבריכה של מקוה אע"פ דע"י חיבורן למעין הו"ל כמעין בהשקה אבל כשהפסיק המעין לקלח בבריכה כיון דאינה מחוברת עכשיו למעין חזרה למשפטו הראשון ולא אמרינן כיון דהוכשרה פעם אחת מאיסור זוחלין מותרת לעולם ומ"ש פסול זוחלין מפסול דשאובין הרי מוכח בפירוש דלגבי מעין דהוא על ידי השקה כמעין וכשנפסק הקילוח מן המים חזר למשפטו הראשון ונתבטל ההשקה ולא אמרינן כיון דהוכשרה פעם אחת שוב אינה חוזרת לפסולה דהא כשמי המעין בעצמם הולכין למקוה חסר דאין בה כלום ונפסק הקילוח דינו כמעין לזוחלין משום דהוא כמשפטו הראשון (אך לענין כ"ש לא מהני אף דהוא עדיין מי מעין משום דכל עיקר דהמעין מטהר בכ"ש משום דמחובר אל המקור שלו והוי מים רבים כדאיתא בשו"ע סעיף נ"ב משא"כ בשפסק הוי אך כ"ש) אבל המים הנשקים בו דהלכו למקוה חסירה דאין בה כלום ונפסק הקילוח חזרה למשפטה הראשון ונתבטל השקת המים. ממילא כשהבריכה היתה של מים שאובין ונטהרה ע"י השקת המעין כשנפסק המעין חזרה למשפטה הראשון ונתבטל השקת המעין ואין מקום לבע"ד לחלוק ולחלק בין הכשרת זוחלין להכשרת שאובין לאחר דנפסק (הגם דאין סברא לחלוק) אך הא מוכרח מפורש דבשאובין ג"כ איני מוכשר לאחר ההפסקה דהא הטור וב"י ומהרי"ק ז"ל נקטו בלשונם בריכה של מים, והיא לאפוקי בריכה ריקנית כדאיתא שם מפו' ולמה נקטו מי גשמים הול"ל בריכה מים סתם לאפוקי ריקנית וכולם מדייקי מים מכונסים וגשמים עיין מהרי"ק ז"ל (ומים מכונסים הוי מים כשירים למקוה כדאיתא במס' שבת דף י"ד עיי"ש) או מי גשמים וכן השו"ע נקט מים דקוו וקיימו והוא מי מקוה א"ו משום דהא דהרי היא כמקוה לאחר דנפסק הוא משום דחוזרת למשפטה הראשון דכתבו מפורש דהרי הוא כמקוה משום דחוזרת למשפטה הראשון דהיתה מי מקוה משא"כ אם היתה מים שאובין כיון דפסקה אינה אפילו כמקוה אלא חוזרת למשפט' הראשון והטעם דאפילו דהכשרת המים שאובין ע"י השקה הרי הוא כזרועים ובטלים לגבי מקוה וע"כ כיון דנזרע נטהר ממים שאובין הנ"מ כשהיה זרועה גמורה מים שאובין למי מקוה דהנך ב' מימות מין אחד הוא ונזרעת בתוכו, משא"כ מים שאובין למעין דהוא מים חים לא חשיב זריעה גמורה דהא הגם דבשעה דהיה המעין בבריכה היתה מי המקוה כמעין לענין לטהר בזוחלין וכ"ש מ"מ היתה פסולה לקדש בה מי חטאת משום דכתיב מים חיים והנך לאו מים חיים נינהו עיי"ש במשנה א' פ"ה במקואות דגרסינן שם העבירו ע"ג בריכה והפסיקה הרי היא כמקוה חזר והמשיכו פסול לזבים ולמצורעים ולקדש בהם מי חטאת עד שידע דיצאו הראשונים ע"כ, והנה פשוט דה"ה ברישא, פסול לקידוש מי חטאת אך קמ"ל הדין הזה דהסיפא לאשמעינן דאפילו מי המעין דהיו בבריכה לאחר דנפסק פסולין ג"כ למי חטאת משום דכיון דפסקה חיותן הרי המה ג"כ פסולין למי חטאת עד דיצאו הראשונים כולם אפילו מי המעין, וכ"ש ברישא דפסולין למי חטאת אך הוי כמעין לענין זוחלין ולכ"ש וא"כ חזינן דלא נזרעה זריעה גמורה דלא נזרעת מים שאינן חיים למים חיים דיהיו גם הם מים חיים וע"כ מים דאינן חיים למים חיים לא הוי זריעה גמורה ע"כ אינו מועיל אלא בעת חיבורן על ידי זריעה הזאת אבל אינו מועיל להכשיר על אח"כ אלא בזריעה גמורה. וכן לענין השקת מים טמאים לטהרן להך שיטה אינו מועיל אלא במקוה ולא במעין משום דלא הוי זריעה גמורה ואינו מועיל לאחר דנפסק, ובמס' ביצה דף י"ז פרש"י ז"ל השקה במקוה, ובדף ל"ד ע"ב במס' פסחים דפרש"י דהיתה ההשקה דמים באמת המים שבעזרה ומסיק דהוטהר במקוה משום דאמת המים שבעזרה הוא ג"כ מקוה ולא מעין הגם דהיה הולך ממי השילוח דהוא מעין מ"מ היה מקוה דהא מי השילוח היה כמין פך קטן בשעה דנכנס לעזרה כדאיתא ביומא דף ע"ח עיי"ש והאיך היו טובלין בו, וע"כ דהיה ממשיך בצינור מהשילוח לאמת המים והמי שילוח היה עולה כדרכו והיו ממשיכים בצינור מן הצד אבל לא עבר דרך אמת המים ולא יצא כדרכו וע"כ הוי אמת המים מקוה ולא מעין עיין בפי' המשניות פ"ה מס' מקואות מ"א וברמב"ם ז"ל ה"מ פ"ט ה"ט:

אך ז"א דבאמת י"ל דלעולם בהשקה דמים טמאים למעיין שפיר מהני אע"ג דלא חשיב זריעה גמורה דיהא המים הללו נחשבים כגוף המעיין עצמו וע"כ כשנפסק חוזר למשפטו הראשון ולא חשיב כמי מעיין לענין לטבול בתוכו כשנפסק מ"מ כבר נטהר מטומאתו בשעה שהיה זרוע אע"ג דהזריעה לא הוי זריעה גמורה דיהא נחשב הוא גופי' כמו מעיין מ"מ נטהר מטומאתו דהא לענין להעלות מטומאה לטהרה לא בעינן דיהא נחשב הוא גופי' כמעיין עצמו באופן שיהיה מועיל אף לאחר שנפסק כמו דלא בעינן בהטביל כלי טמא דיהא הכלי גופי' כמו מעיין, אבל בהשקה דשאובין כשנפסק דאז בעינן זריעה גמורה דיהא נחשב הוא גופי' כמעיין וכמקוה עצמו וא"כ במקוה דנחשב הוא גופי' כמקוה דהא הוי זריעה גמורה ע"כ אף כשנפסק מן המקוה טובלין בתוכו משא"כ כשנפסק מן המעיין כיון דקי"ל דחוזר למשפטו הראשון דלא חשיב זריעה גמורה משום דלא חשיב כמעיין עצמו דלא נקרא הוא גופי' מים חיים לטבילת זבים ואך ע"י הזריעה כל דהוא נתחבר וראוי לטבול בו דהוי מחובר ולא גרע ממקוה חסירה שהשיקה למקוה של מ' סאה, וע"כ הא דמדמה הרא"ש ז"ל טהרת שאובין לטהרת מים טמאים שנכשרין ע"י זריעה ומחובר למקוה, הכונה דגבי הפיסול שאובים דנכשר ממקוה הוא ג"כ מתורת זריעה כמו במים טמאים שנכשרין אך מתורת זריעה ומחובר כדפירש"י ז"ל במס' ביצה דף י"ז ע"ב ובמס' פסחים דף ל"ד ע"ב דנזרעים ומחוברים למקוה ובטלי אגבי' ונטהר עכ"ל ז"ל ע"כ כיון דהוא בתורת זריעה הרי הוא עצמו כמי מקוה וא"כ אפילו כשנפסק נמי הוא מקוה, אבל אינו מדמה לטהרת השקה דמים טמאים דכמו דהמקוה מטהר מים טמאים מטומאה כן נמי מכשיר מקוה מן מים פסולין ז"א דלא מצינו אלא דמקוה הוא מטהר ולא מכשיר, וכי ג"ש הוא פסולין וטמאין למימר כשם שמקוה מטהר טומאה כן נמי מכשיר פסולין בתמי' ז"א דמקוה אינו מכשיר לשאר פסולין [מלבד דלא משכח"ל דמקוה יטהר מים פסולין, כגון שנפסלו בלינה דהא גרסינן במס' פסחים דף ל"ד ע"ב בשם ר"א מי החג שנטמאו משיקן ואח"כ הקדישן טהורין הקדישן ואח"כ השיקן טמאין משום דאין זריעה בהקדש עיי"ש אלא אפילו קודם שעשו מעלה בהקדש דאין זרעונה הקדש ג"כ אינו מועיל מקוה זה להכשיר פסול אלא לטהר טמא] אך דלגבי פסול שאובים מהני המקוה להכשירו ולטהרו והוא דכיון דאי זרעה נעשה הוא בעצמו מי מקוה ממילא אין עליו פסול שואבין ונטהר אבל אם היה עליו למשל גם פסול לינה הפסול דלינה אינו נפטר והפסול דשאובין נכשר ע"י זריעה ונעשה הוא גופי' מי מקוה לענין שיועיל טבילה בתוכו ופסול לינה שבתוכו לא מזיק לענין טבילת טמא בתוכו כיון דפקעה ממנו שם שאיבה ונעשה מי מקוה וראי' גמורה לדברינו דהרא"ש ז"ל לא ס"ל דמקוה מכשר פסול כמו דמטהר טמא ז"א אלא כדברינו דאך פסול דשאיבה לבד מכשיר והוא משום דנעשה ע"י זריעה כמו מקוה עצמה ממילא נפקע ממנו שם שאובה, אבל מה מועיל במה דנעשה ממי מקוה שיפקעו ממנו פסול לינה, וראיה גדולה לזה מהא דגרסינן במס' גיטין דף נ"ב ע"ב המטמא והמדמע והמנסך כו' פירש"י ז"ל מטמא טהרותיו של חבירו כגון תרומה עכ"ל ז"ל, ולכאורה למה לא פירש סתם מטמא טהרות של חבירו וגם כלים ובגדים בכלל, וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' חובל ומזיק בה"ב וז"ל ז"ל כיצד הרי שטימא אוכלין טהורין של חבירו או שדימע לו פירות או שעירב לו טיפות יין נסך בתוך יינו שהרי אסר עליו הכל, וכן כיוצא בזה שמין מה שהפסיד ומשלם נ"ש מן היפה שבנכסיו עכ"ל ז"ל, ולמה פירש הוא ז"ל אך אוכלין טהורים ולא נקט סתם טימא טהרות של חבירו והכל בכלל, וכן מה דמסיק גבי מדמע ומערב יי"נ, לשון שהרי אסר עליו הכל מאי בעי בזה, והדבר פשוט דע"כ כן הוא דגרסינן במס' ב"ק דף צ"ח ע"א אמר רבה הזורק מטבע ש"ח לים הגדול פטור מ"ט דא"ל הא מונח קמך אי בעית שקלי' והנ"מ בצלולין כו' פי' התוס' ז"ל דה"ה עכורין אך כשיכול להוציא המטבע, והנ"מ דאדי' אדוי' אבל שקלי' בידי' מגזל גזלי' השבה מעליא בעי למיעבד, אך באדי' אדוי' כיון דלא הוי הגבה [כדפי' התוס' ז"ל] א"ל הא מנח קמך פרש"י ז"ל ואי משום דבעי למיתב זוזי לבר אמוראה למישט ולמשקלי' גרמא הוא שגורם להפסיד אותו שכר וגרמא בנזקין פטור עכ"ל ז"ל וכן פי' הרא"ש ז"ל וסייעתם ז"ל עי"ש, וע"כ שפיר כתבו רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דווקא בשטימא אוכלין דאין להם טהרה במקוה משא"כ כשטימא טהרות שיש להם טהרה במקוה פטור לשלם הוצאות הטבילה דכיון דלא הגבה ע"כ הוי גרמא על שכר הוצאות המקוה דהא כשלא עשה שום שינוי בגוף המטבע אך כיסה אותו בשיכול להוציאה אינו על שכר היציאה אלא גרמא בעלמא וה"נ לא עשה שום שינוי בגוף הדבר אלא הכניס לתוכו טומאה ודימע החולין וכיסה אותו בתרומה וכן כיסה יינו ביין של נסך ואם היה באפשר להוציא החולין מן התרומה והיין כשר מן יין נסך והטהרה מן הטומאה אינו על הוצאות אלא גרמא וא"ל הא מנח קמך ושכר אמוראה חשוב גרמא, ע"כ מסיק הרמב"ם ז"ל שהרי אסר עליו הכל ר"ל דלא אפשר להוציא האיסור להכשיר ההיתר. וז"פ. וגרסינן במס' גיטין דף נ"ג ע"א מחיב ר"א העושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת פטור מד"א וחייב בד"ש וא"א היזק שא"נ שמי' היזק בד"א נמי נחייב, הוא מותיב לה והוא מפרק לה, פרה שהכניסה לרבקה שתינק ותידוש [ופרש"י ז"ל דתשלומין ליתא על מעשי ידיו כו' כו' אלא על המחשבה וגרמא בנזקין פטור] מי חטאת ששקל בהם משקלות כו' כו' אלא אידי ואידי שכנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה כו' פירש"י ז"ל לפיכך לא חייב בד"א דהוי גרמא בעלמא כיון דהוי' אך ע"י המחשבה עיי"ש ואיתא בתוס' ז"ל במס' ב"ק דף צ"ח ע"א ד"ה דהא דמי חטאת דפסיל בהם מלאכה הוא קודם קידושן דווקא כדאיתא במס' פרה פ"ד וכן בספרי מפורש עיי"ש וע"כ לא שייך בהם המעלה דקדשים דאין זריעה להקדש וא"כ אם נימא דמקוה מכשיר לפסולין כמו דמעלה טהורין א"כ קשה למה להגמ' לאוקמי' דמי חטאת ששקל בהם משקלות דהוי אך גרמא משום דהוי הפסול ע"י המחשבה הא אפילו אי בגופן נמי לא הוי אלא גרמא דהא יש להם טהרה במקוה ומיירי ע"כ בדלא הגביה וא"ל הא מנח קמך וזיל טבול ע"י השקה ויכול להוציא הכשר מן הפסול ושכר הטבילה הוי גרמא בעלמא והוי כמו דחף מטבע של חבירו לים הגדול במקום דיכיל בר אמוראה להוציא פטור משכר בר אמוראה כיון דלא עשה שום רושם בגוף המטבע וה"נ כשלא עשה שום רושם בגוף המים ולא הגביה אותם ולא הפסיד לחבירו אלא שכר השקה והוי אך גרמא, אלא מוכח מכאן דאין טהרה בהשקה למקוה מים פסולין להכשירן אלא לטהר הטמאים שיטהר וע"כ לפ"ז כל עיקר דנתכשר בהשקה הפסול שאובין הוא משום דנעשה הוא בעצמו מעין או מקוה כדברינו [ואין להק' על דברינו מדברי התוס' ז"ל במס' זבחים דף כ"א ע"א ד"ה כיור דלאחר שנפסל לא מהני זריעה דאין זריעה להקדש וקשה תיפוק ליה דבלא"ה לא מהני זריעה להכשיר הפסול ז"א דלרווחא דמלתא כתבו כן אפילו אם היה מועיל בעלמא אינו מועיל גבי הקדש כי גמ' מפורשת היא דאין מועיל בהקדש]:

ב) אך כל זה הוי ראיה והוכחה גמורה לשיטת המהרי"ק ז"ל דמי מעין גופי' דהלכו לבריכה ריקנית ונפסק הקילוח חשוב כמעין לענין זוחלין אך המים דע"י השקה חזרו למשפטם הראשון הוי ראיה גדולה לדין הזה מהמשנה מפורשת הזה ואם ירצה בע"ד לחלוק בין טהרת זוחלין לטהרת שאובין דבשאובין נכשרת מי המעין אך לא לזוחלין. ז"א דא"כ למה נקט המהרי"ק ז"ל והטור וב"י ז"ל דבריכה זו מלאה מי גשמים הול"ל בריכה מים סתם והפסיקה הרי הוא כמקוה אבל לשיטת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל אין מכאן שום ראי' להוכיח דהשקה דמעיין גרע מהשקה דמקוה דלא חשיב זריעה גמורה ז"א דהא דלא משום דלא חשיב זריעה גמורה אלא דגם המעיין בעצמו כשנפסק הקילוח הראשון חזר לדין מקוה, ולא משום דבטל ההשקה וחזר למשפטו הראשון ועכ"פ ראי' גדולה ונכונה דאין עליה תשובה כלל משיטת רבינו הטור ז"ל גופי' דפסק גבי מקוה כהרא"ש ז"ל דלאחר דנתערב הפסול עם הכשר אפילו רגע נשאר לעולם בהכשרו אפילו נסתם אח"כ עכ"ל ז"ל, ואילו במעיין פסק הטור ז"ל כשיטת המהרי"ק ז"ל דמעיין שהעבירו ע"ג בריכה הוא בריכה של מים וכשפסיק הקילוח הראשון חזרה למשפטה הראשון ולא אמרינן כיון דנתערב עם המעין והוכשר פסול דזוחלין והוכשר למעיין אפילו רגע נשאר לעולם בזה ההכשר אפילו נפסק הקילוח אח"כ הרי מכאן דחלוק מעיין ממקוה אעפ"י דבמקוה נשאר לעולם בהכשרו כדמוכח מהמשנה ג' דמקואות אבל במעיין חזרה למשפטה הראשון כדמוכח מהמשנה מעיין שהעבירו ע"ג בריכה, משום דהזריעה למעין לא הוי זריעה גמורה כנ"ל וע"כ שפיר כתב רבינו ירוחם ז"ל דיש מתירין גבי מעין וע"ז כתב הש"ך ז"ל דמשמע דיש אוסרין ר"ל דאינן מסתפקין כמו גבי מקוה אלא אוסרין לגמרי, ורבינו ירוחם ז"ל קמ"ל דאפילו במעין יש מתירין כמו גבי מקוה וע"ז כתב הש"ך ז"ל וטוב להחמיר, ולא מסיק לכתחילה אלא טוב להחמיר אפילו בדיעבד דבמקוה צריך להחמיר אך לכתחילה ולא בדיעבד משום דלא שבקינן שיטת המתירין בודאי לנגד המפרשים ז"ל דמסתפקין משא"כ במעין דיש אוסרין לגמרי אפילו מאן דמתיר במקוה מהמשנה ג' דמקואות מ"מ אוסרין גבי מעין מהמשנה דמעין שהעבירו ע"ג בריכה וא"כ בנ"ד שהוא מעין דהא אינו כמו הבארות מים שבכל העיר שמסתפקין מהם שיכולין לשאוב אותם משא"כ המעין הזה דשוטף כ"כ עד דאי אפשר להדלותו ובכל פעם כשנוטל ממנו דלי אחד טרם דשאבו השניה נתמלא הדלי הראשון פשיטא דהוא מעין נובע ואינו מי הנהר ובפרט שעומד המי המעין גובה ממי הנהר הרבה דמזה מוכח דאינו מי נהר אלא יש לו מקור בפ"ע כמו שכ' הל"ש ז"ל עיי' בכ"ת סקל"א עיי"ש בל"ש ז"ל הצ"ל ומה שכ' בתשו' משכנות יעקב ז"ל דספק לנו במדינות העומדים בין הנהרות ובצעי המים אם הוא מעין או מי נהר הוי מקוה הרי מסיק שם דווקא במקום שיש לספק דאין למעין מקור בפ"ע רק ממי הנהר נמשכין לו המים מתחת לקרקע הוי ספק מעין או מקוה אבל בנ"ד דיש לו מקור בפ"ע כנ"ל בודאי הוא מעין גמור וא"כ בנ"ד הו' ספק כריתות. ואל תשיבני מהמקוה דמביא הח"ס ז"ל דנעשה בעירו ע"פ חכמי הדורות דב' מקואות סמוכים ונקובים זל"ז כשפופרת הנוד בעליון וכשמנקים אחד מהן משליכין שאובין אל חבירתה עד שתתמלא עד הנקב ומשם משקה לחבירתה עד שתתמלא ושוב מנקין חבירתה וחוזרת ומתמלאת ע"י השקה כנ"ל ולית מאן דחייש למ"ש הש"ך ז"ל סקמ"א וקי"ב עי"ש בס' רי"ד ושם בס' רי"ב מכשיר ג"כ כה"ג עי"ש:

זה אין ראי' לנ"ד דהתם מיירי הכל במקוה שהוציאו המים ממנה לנקותה והמקוה הוא בור שיש לו נביה וידוע שקשה לפקוק נקבי הנבי' כדאיתא בשו"ע ס"מ ברמ"א ז"ל וע"כ השאובין גופי' היא חומרא דהא הרמ"א ז"ל כתב שם דהעיקר דאין שאיבה פוסלת במעיין אך לכתחלה אנו מחמירין משום שיטת הפוסקי' ז"ל דשאיבה במעיין והא דמעיין מטהר בכ"ש הוא דוקא לטבילת כלים אבל העיקר כדעת הפוסקי' ז"ל דמעיין מטהר בכ"ש אף לאדם, א"כ לפ"ז לא מחמרינן עוד כהש"כ ז"ל בס"ק מ"א וס"ק קי"ב לחשוש על ההפסקה ומקילינן כהנך פוסקי' ז"ל להכשיר כשנפסק והאיך מלאו לבם לחלוק על הב' דיעות שבר"י ז"ל וע"כ הכשירו חכמי הדורות משום דהתם שני המקואות הוי בורות נובעין עי' בח"ס ז"ל סי' רי"ב דהשאלה הוא ג"כ במקוה שניקוה וכבא למטה בור נובע וקרי לו הח"ס ז"ל בתוך התשובה מעיין משום דס"ל כמהרי"ק ז"ל והרמב"ן ז"ל דבארות הנובעים המה מעיין גמור לכל דבר עכ"ל ז"ל והספק של המשכנות יעקב ז"ל הוא דווקא במדינתנו משא"כ בשאר מדינות ע"כ כיון דשניהם נובעים בזה הקילו חכמי הדורות כיון דהעיקר הפסול דמים שאובין במקוה הנובע לאחר שניקוהו הוא חומרא ע"כ לא מחמרינן דתחזור למשפטה הראשון ועיי' בח"ס ז"ל בסי' רי"ב דכל התשובה שם הוא הכל על מקוה שניקוהו, ובושה וחרפה להמורים להדמות נ"ד להמקוה שנעשה ע"פ חכמי הדורות ז"ל המובא בח"ס ז"ל ולדעתם הוא דבר פשוט וכמה רחוקים הן מן הוראה להורות לעם ה' אלה הוראות כאלו ללמוד מזה על מקוה של תיבה פשוטה ועוד יש להר' דע"כ הני פוסקי' ז"ל דמכשירין בהשקה למקוה אחר שנפסק מודים דבמעיין לא מהני השקה לאחר שנפסק דהשקה דמקוה הוא בתורת זרעים כדכתב הרא"ש ז"ל משא"כ השקה דמעיין הוא בתורת חיבור ולא בתורת זריעה מלבד הראי' מהטור והשו"ע ז"ל גופי' דגבי מקוה מכשירין בס' נ"ב ולגבי מעיין פסקו דהשקה לאחר ההפסקה נתבטל. עוד יש ראי' גמורה לזה שאין עליה תשובה דגרסינן בתוספתא פ"ח במס' מקואות מרחץ שבלניה עכו"ם וישראל נכנס שחרית ומשיקה אע"פ שזה יוצא זה נכנס [זה נכנס וזה יוצא כן גי' הגר"א ז"ל] טהורה. נעלה או שנתיחדה לרשותו טמאה נמצאת אומר בימים טהורה בלילה טמאה ע"כ מפרש הר"ש ז"ל דמשיק שחרית למקוה אפשר להכשירה לטבילה אע"פ שזה נכנס ר"ל אע"פ שעכו"ם נכנס ויוצא הישראל וכו' לא חיישינן שמא הפסיק ההשקה דאימת ישראל עליו וטהורה עכ"ל ז"ל הרי דהר"ש ז"ל כתב מפורש דבנפסק השקה פסול. וע"כ דהשו"ע דפסק כהרא"ש ז"ל ולא כהר"ש ז"ל הוא משום דהכריע כהרא"ש ז"ל אבל קשה מה יעשה הרא"ש ז"ל בהך תוספתא מפורש ול"ל דהוא מפורש להתוספתא דלאו החשש דשמא הפסיק אלא החשש דשמא זילף הכשרים ומילאום שאובין כדאיתא בתוספתא לעיל ועי' בשו"ע ס"ב ז"א דאל"כ למאי הילכתא נקט הא דישראל נכנס שחרית ומשיקה דהא הברייתא אתא לאשמעינן כיון דישראל יוצא ונכנס לא חיישינן שמא זילף כל היום לאשמעינן סתם מקוה כשירה של גשמים או שישראל קוו אותה מ"ס לפנינו כשר כל היום כשישראל נכנס ויוצא ולא חיישינן שמא זילף כמו דחשש ר"ח ב"ז בתוספתא שם ברישא דחיישינן שמא זילף בלילה וע"ז קמ"ל דביום לא חיישינן שמא זילף אע"ו דישראל יוצא ועכו"ם נכנס ישראל נכנס ועכו"ם יצא ואינו פסול אלא בלילה ואי לאשמעינן דמהני השקה בשחרית ז"א דכי עד כאן לא ידעינן דמהני השקה במקוה וע"כ דהחשש הוא בענין השקה הזה וע"ז קמ"ל דלא חיישינן להפסקה ביום אלא בלילה אף דלא הוי הנאה כ"כ לעכו"ם ואין לאמר דמיירי במקוה חסירה דאז איפסל בהפסקה ז"א דלשון טהור וטמא לא שייך אלא דוקא בשאובין ולא בחסר כדאיתא בכמה מקומות. וע"כ דאפילו דעת המכשירין לא הכשירו לאחר הפסקה אלא במקוה דהוא בתורת זריעה כדכתב הרא"ש ז"ל אבל במעיין דלא חשיב זריעה אלא דמטהר מתורת חיבור ע"כ פסול בשהפסיק ומפרשין האי השקה דהתוספתא בהשקה דמעיין ולכאורה ראיה עצומה לזה ואין להק' על דעת המכשירין ברי"ו ז"ל אפילו במעיין מה יעשו בהאי תוספתא בשלמא המשנה דפ"ה דמקואות מובא בשו"ע ס"י דמעיין שהעבירו ע"ג בריכה כשנפסק המעיין מהבריכה בטל הזריעה לא קשה דהמה מפרשים כהראב"ד ז"ל דמיירי בבריכה ריקנית והמי מעיין גופי' לאחר ההפסק חשובין כמקוה אבל לא דנבטל הזריעה אבל מהתוספתא הזאת קשה מאד אך ז"א דאימתי מכשרין בשנפסק המעיין דוקא בשנטהר המים שאובין בלא נשיקה ונגיעה בעלמא אלא נשלך השאובין בתוך המעיין גופי' ואז כשבאו המים שאובין לתוך המעיין נזרעו שם ובאיזה מקום שנזרעו, שם הוי זרועין משא"כ בנשיקה דהוא נגיעה בעלמא לא חשובים זרועים מים שאינן חיים למעיין חיים אלא כל אחד באנפי' נפשי' קאי. וכמו שכתב הח"ס ז"ל בסי' רי"ב לדעת הרא"ה ז"ל בשט"מ ז"ל שאין חיבור מטהר אלא מין במינו. אבל לא מין בשאינו מינו ע"כ השקה דמים שאובין למעיין לא חשוב חיבור מ"מ כשנשלך לתוך המעיין מים שאובין נטהרו עיי"ש וה"נ דכותי' אפילו לדידן דס"ל דהשקה מועיל למעיין הוא אך מתורת חיבור ומהני בי' חיבור דלא כהרא"ה ז"ל ולא בתורת זריעה גמורה דיהא נכשר אפילו לאחר ההפסקה ז"א אלא בתורת חיבור וכשנפסק החיבור בטל אך דע"י הזריעה נתחבר ונתבטל למעיין כדפרש"י ז"ל אפילו ע"י זריעה כל דהוא והנ"מ ע"י השקה ונגיעה גרידא משא"כ כשהשליך מים שאובין לתוכו שפיר חשוב זריעה ובכ"מ שנזרעו המים חשובים זרועים וטהורים אפילו לאחר הפסקה וע"כ מדייק רי"ו ז"ל וכתב אם הלכו אותן המים שהושלכו אל המעיין לתוך מקוה חסר שאין בה כלום יש מכשירין לטבול בו ובדיוק גדול כתב אותן המים שהושלכו אל המעיין דווקא אבל בהשקה אם נפסק ההשקה חוזר למשפטו הראשון ודעת החולקין ז"ל ס"ל אפילו אותן המים שהושלכו אל המעיין הלכו למקום אחר ונפסקו מן המעיין ג"כ פסולין וחוזרים למשפטם הראשון:

וראיה גדולה לדבריהם ז"ל מהמשנה דפ"ה דמקואות מובא בס"י מעין שהעבירו ע"ג בריכה ונפסק, דמפרשין מקוה של מי גשמים ונעשה מעין כשנפסק חזר למשפטו הראשון אע"ג דשם לא היה ע"י נשיקה אלא המעין נכנס לתוך הבריכה גופי' מ"מ כשנפסק חזר למשפטו הראשון אלמא דלא חשיב זרועים על כל אופנים מים שאינן חיים למים חיים אלא הוא בתורת חיבור וכשנפסק החיבור בטל והמכשירין ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל דבריכה ריקנית מיירי והמעין גופי' כשנפסק שוב אינו מעין ע"כ לפי"ז לא קשה על המכשירין מהתוספתא הנ"ל דמוקי ההיא תוספתא בנשוקה למעין דלכו"ע דע"י הזריעה היא בתורת חיבור וכשנפסקה החיבור הוי שאובין:

היוצא לנו מזה הלכה ברורה כשמש דלענין הפסק נפ"מ גדולה בין שנפסק מים שאובין ממעין בין שנפסק ממקוה מי גשמים. וע"כ כפי שסתם השו"ע בס' נ"ב במקוה כשירה שנתחבר כשפ"ה למקוה פסולה דהוא אך השקה ונגיעה בעלמא כשר אפילו לאחר ההפסק הוא דווקא במקוה עם מקוה דחשוב זרעים וכשר אפילו לאחר ההפסק, אבל במקוה עם מעין סתם בס"י דבהפסיק בטל החיבור ואפילו שהוא לא על ידי ונגיעה בעלמא אלא דהמעין היה בתוך הבריכה, כשנפסק בטל החיבור וחוזר למשפטו הראשון, וסותם השו"ע כדיעה השניה שברי"ו ז"ל, והסומך להקל בשאובין העומדים בתיבה פשוטה כשנפסק מן המעין שלא חזר למשפטו הראשון וסומך על הפ"ת ז"ל שכתב בשם הח"ס ז"ל שהתיר בשנפסק ואפילו מן המעין טועה ואינו מרגיש שחכמי הדורות ז"ל שלית מאן דחש למ"ש הש"כ ז"ל בס"ק מ"א וס"ק י"ב חלילה וחלילה לא דחו הדברים הק' שיטות ראשונים ז"ל המובא ברבינו ירוחם ז"ל ולהקל כנגדם באיסור כרת ובני נדה רח"ל אלא אך בעובדא דידהו דהוא במקוה אחר הנקיון ומקואות נובעים דמדינא אפילו שאובין כשירים אך אנו נוהגין כהרמ"א ז"ל להחמיר והרמ"א ז"ל גופיה מסיק דחומרא הוא אך על לכתחילה אבל לא על בדיעבד ובמקום טורח גדול סומכין אפילו לכתחילה. עיין ברמ"א ז"ל ס"מ דכתב הדברים הללו. ע"כ בזה לא החמירו ונקטו הדיעה של יש מכשירין. ומצאתי בס' גדולי טהרה מגאון גדול וקדוש שכתב מפורש דגם המקוה הזאת נעשה ע"פ הדחק שלא היה אפשר באופן אחר שבעולם עיי"ש **(ובעו"ה בשנים האחרונות נתפשט עשיית מקוה הזאת וזהו לאחר שהלכו הגאונים ז"ל לעולמם ולא נתנו לנו סדר בזה ולחלק כל חלוקי דינים שיש בזה ונעשית ע"פ המיחאניק שמביא תעודה מרבנים [קטנים] והרב דהעיר סומך ע"ז התעודה והמלאכה נעשית מאליה והעיקר הסמיכה היא על הח"ס ז"ל הנ"ל ובאמת דהח"ס ז"ל אינו חולק על הראשונים ז"ל ועל הש"כ ז"ל אפילו במקוה אך דשם דא"א בענין אחר הוי כדיעבד עי' בשו"ת ב"א ז"ל שכתב כן והוא דוקא במקוה אבל במעיין גם בדיעבד פסול ובמקום אחד שנעשה ע"פ חכם אמיתי הורה כהלכה להמשיך עוד צינור קטן רחוב קצת וחללו הוא כחוט השערה ולא יותר ופותחין הברזא הקטנה ומוליכין הצינור על גובה הכותל וע"ג הכותל גופי' נפסק הצינור לגמרי ונתמשך המים ע"ג הכותל גופי' כחוט השערה ממש באופן שלא יעשה זוחלין ואז כשר והוא ע"פ התוס' ז"ל במס' חגיגה דף כ"ב וכן נפסק בשו"ע כי לא מצינו שום פוסק בעולם שבא אחר הש"כ ז"ל שיחלוק עליו וע"כ כיון שיכולין לתקן כן אין שום היתר משום פוסק בעולם בלא זה וכ"ש בנ"ד במעיין דאף בדיעבד פסול)** ואנן מה נענה אבתרי' אחר שהוא שאובין גמורין מעולם לא היה נמצא שום גדול בישראל ושום פוסק מעולם להכריע בשום אופן בעולם והאינם מבינים וסומכים על הפ"ת ז"ל הנ"ל ואינם יודעים לחלק במרחק רב שהוא כרחוק מזרח ממערב וכדי שיעשוהו מורה, וזה הוא כבן סורר ומורה וכבר אמה"כ ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. המקום ירחם על עמו:

ואדרבה מהח"ס ז"ל גופיה ראיה לדברינו דלא מקילין כנגד הרבינו ירוחם ז"ל דהא כתב הח"ס ז"ל בס' רי"ב דאם יש עוד איזה צד חומרא כגון מעיין מרודד ונפסקה הקילוח שפיר חוששין לסברת רבינו ירוחם ז"ל גבי מעין אך באין עוד צד חומרא אלא הענין של נסתם הקילוח מהמעין בזה לא מחמרינן כרבינו ירוחם ז"ל גבי מקוה והוא משום דיש להמקוה נבייה של עצמה אך דנקו אותה ונתמלא שאובין ואז כשנטהרו ע"י חיבור למעין ונפסק, בזה לא פסקינן כרבינו ירוחם ז"ל משא"כ ביש גם עוד צד חומרא כגון שמרודדת המעין בזה לא מהני אעפ"י שהשאובין היא המקוה שיש לה נביה תחתיו והשאובין הוא חומרא מחשש דעת הקדמונים ז"ל דס"ל דגם במעין נאסר שאובין מכל מקום כשיש עוד איזה צד חששא חיישינן לדעת רבינו ירוחם ז"ל, (ולכה"נ סובר הח"ס ז"ל דכל מקוה דיש לו נביה תחתיו לדעתו דהוי מעין ולא מקוה ולא כמשכנות יעקב ז"ל, ואולי במדינת הח"ס ז"ל גם המשכנות יעקב ז"ל מודה), ולפ"ז ח"ו בנ"ד שבית הטבילה אין לו מים נובעים כלל והוי ספק שאובין גמורין לא כ"ש שיש לחוש לדעת רבינו ירוחם ז"ל, וגם מהנו"ב ז"ל ראיה לדברינו דמעיין חמור ממקוה בנפסק הקילוח דהא כתב הנו"ב ז"ל הנ"ל דמתמה על הש"ך ז"ל דמשמעות הש"ך ז"ל דאינו מפורש ברבינו ירוחם ז"ל אלא דמשמע מלשונו דיש אוסרין והרי אף שלא נתפרש בזה נתפרש ברבינו ירוחם ז"ל שהביא הש"ך ז"ל ס"ק קי"ב דמביא רבינו ירוחם ז"ל בזה ב' דעות ושם אני תמה ביותר על האיסור שהרי דין זה הוא ממש הדין דסנ"ה וכו' עייי"ש מדוע כתב הנו"ב ז"ל דשם במקוה אני תמה ביותר על האיסור מדוע התמיה ביותר על האוסר במקוה יותר מהאוסר במעין. א"ו דבמעין יש מקום לאסור יותר ממקוה היוצא לנו מזה דבנ"ד כשנפסק מהמעין חזר למשפטו הראשון ואינו כשר אלא באופן שימשיך שמונים סאה דיהא בבירור מ' סאה מי מעי' ומ' סאה שאובי' כי גם במעין אנן מחמרינ' דבעי מ' סאה ואין להקל כדאיתא בסעיף מ' ואפילו לדעת המקילין במעין מ"מ במעין שנפסק ס"ל לכו"ע דבעי מ' סאה כדאיתא מפורש במהרי"ק ז"ל ס' קנ"ו עיי' בדגול מרבבה סק"ל.

ועוד והוא העיקר דאפילו היה בכאן מים שאובין לא יותר ממי המעין ואפילו מחע"מח לא דמי לההיא דסעיף כ' כ"א כ"ב גבי בור דמלא שאובין והאמה נכנסת ויוצאה ממנו דמחשבין מים היוצאין לפי חשבון כשירים ופסולין בס' כ' וגבי שלשה לוגין שנפלו למקוה מ' סאה דחשבון שכל הפסולין יצאו והוא בפ"ג דמקואות וכדפי' הרא"בד ז"ל דגבי בור מלא שאובין לא מהני עד שיצאו מיליאן ועוד דהכא כיון דכולו שאובין חשבינן המים שיצאו לפי חשבון הכשירים והפסולין וכמו שמבואר כ"ז בש"ך ז"ל ס"ק נ"ו דאזלינן הכא והכא לחומרא אם המים פסולין מרובים מהכשירים חשבינן מחע"מח וכשהמים הפסולין מועטים מהכשירים חשבון לפי חשבינן עיי"ש ועיי' בריש פ"ד במס' תרומות בסוגיא אם כל הטבל עלה בידו אי מזה ומזה עלו בידו עיי"ש. והוא משום דבאמת מספקא לן ולא ידעינן כמה יצאו מזה וכמה מזה ע"כ אזלינן לחומרא אבל עכ"פ יותר ממע"חמ ויותר מלפי החשבון לא חשבינן ולא אמרינן שמא כל הפסול עלה בידו והכשירים יצאו ז"א דלא דמי כלל נ"ד לההיא דבור מלא שאובין והאמה נכנסת ויוצאת ממנו. דהתם ע"כ לא חשבינן יותר מלפי חשבון או מחע"מח משא"כ בנ"ד שפיר חיישינן שמא היו בבית הטבילה רוב מים שאובי' ומיעוט מים כשירים פחות ממ' סאה ולא שייך כאן לפי חשבו' או מחע"מח והוא דאיתא בתוספתא מקוה שהניחו ריק' ובא ומצאה מלאה כשר מפני דזה ספק מים שאובי' ורצה הר"י ז"ל להוכיח מכאן דכולו שאוב הוא מדרבנן לפיכך האו ספיקו לקולא ע"ז כתב ר"ש דאדרבה מכאן מוכח דהוי דאורייתא דמסיק שם בתוספתא מפני דזה ספק מים שאובי' וחזקת המקואות כשירים פי' כשאדם עושה מקוה עושה כדי לטבול בו ע"כ איני ממלאהו מים שאובין אלא ממשיך לתוכו מים כשירים לטבילה משמע דמשום הך חזקה כשר וה"פ מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשירים מוציאו מידי ספק ע"כ וודאי כשר ואי לאו הך חזקה היה פסול מספק דספיקא דאורייתא היא תדע דקתני סיפא צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח (פי' הר"ן ז"ל במס' שבועות דאין לתלות בזה יותר מבזה) ואם יש רוב מקוה כשר מפני דזה ספק מים שאובין ומדמכשרינן כשיש רוב מקוה מספק וכשאין רוב פסלינ' מספק כיון דאין כאן חזקת המקואות כשירות וכו' וכו', אלמא דשאיבה דאורייתא ופסלינן מספק, כשאין חזקת עכ"ל ז'"ל ומובא ברא"ש ז"ל בה' מקואות עיי"ש ועיי' בתוס' ז"ל במס' ב"ב דף ס"ו ע'"ב. וא"כ הכא בנ"ד דבית הטבילה לא היה לה חזקת כשירות כלל דהא אין לה מים כלל וכשנשפך בתוכה המים קודם שנסתם הברזא לא היה לה חזקת כשירות דהא הוי זוחלין ואימתי נתכשרה הוא לאחר דנסתם הברזא ואז הוי לן ספק אם רוב מים שאובין בתוכה (כשנפסקה מהמעי' הוי שאובין כנ"ל) ואין בתוכה מ' סאה מים כשירים או דהוי בתוכה מ' סאה מים כשירים ולא היה לה מעולם חזקת כשרות א"כ הוי ספק מים שאובי' בלא חזקת כשרות מקואות משא"כ בההיא דסעיף כ' גבי בור מלא שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנה דהתם מוחזק המקום הזה במים כשירים ובמים פסולין ע"כ לא נוכל למימר דיצאו מכאן כל הכשירים ונשארו הפסולין ז"א דהא מוחזק בכאן גם מים פסולים ע"כ אמרינן בע"כ דמשניהם יצא אך דלא ידעינן כמה ע"כ מחמרינן או לפי החשבון או במחע"מח ואין ספק מוציא וודאי שהוא מוחזק לן ודמיא לרישא דהתוספתא משא"כ בנ"ד דלעולם לא היה בבית הטבילה חזקת מים כשירים וספק לן כעת שנתמלאה מים לאחר דנסתם המגופה והברזא איזה מים הוא בתוכה מ' סאה או מהשאובין או מהכשירים וספק לן על תחילת הכניסה אם נכנס כלל מים כשירים לתוכה ואיני מוחזק לן כלל מתחלת הכניסה והוי דומה ממש להסיפא דתוספתא הנ"ל ספק מהצינור מקלח להמקוה או מהמכתשת דכיון דאין לה חזקת מקוה כשירה הוי ספק מים שאובים ופסולה ואין להקשות מה חזית דאזל בתר הכניסה דבית הטבילה ליזול בתר היציאה מן המעין ושם מוחזק לן על שניהם על כשירין ופסולין ז"א דהתם במעין אין נפ"מ כלל בהחזקה מי יצא יותר דהא התם בתוך המעין כולם כשירים דהשאובין כשירים גם כן ובשעת יציאתו מן המעין דרך המזחילה לתוך הקאחיל הוי כולם פסולים משום דזוחלין אז דהא המעין הזה הוא מעין עומד ולא זוחל ופסול בזחילה כדאיתא בט"ז ז"ל וכל עיקר דנתהוה כשירים ופסולים הוא נעשה בבית הטבילה לאחר סתימת הברזא לאחר שנפסק החיבור דאז עלינו לדעת איזה מים נכנסו בתוכה א"כ הוי ספק מים שאובים בלא חזקת כשרות דהא אין לנו שם חזקה כלל אם נכנסו כלל מים כשירים מ' סאה לבית הטבילה דהא ע"כ דהא דבסעיף כ' דדיינינן לפי חשבון או מחע"מח הוא לאו דכן היא טבעית ז"א דא"כ למה בסעיף כ"ב אמרינן דכל הפסולין יצאו והא הוא לנגד הטבעי אלא ע"כ כדכתב הראב"ד ז"ל דיש סברא דאחרונים דוחקים הראשונים לצאת ויש סברא דהראשונים קרובים לצאת ע"כ בסעיף כ"ב דהוא מדרבנן אנן תלינן דיצאו הראשונים ולפי זה למה בסעיף כ' דהוא מן התורה לא חיישינן שמא יצאו כל האחרונים הוא ע"כ משום דכיון דהוחזק לן דנכנסו מים כשירים לתוך הבור וכשנתמלא הבור לאחר כמה ימים ונקוה וקיימי וכיון דהוחזק לנו מים כשירים דנכנסו לתוך הבור מה"ת לבטל ע"י היציאה חזקת מים כשירים ולהעמיד החזקת מים פסולין ע"ז אמרינן דלפי חשבון או מחעמ"ח כי שקולין הם חזקה דכשירים והפסולים כאחד משא"כ כאן אין לנו שום חזקה דנכנס מ' סאה מים כשירים כלל, וכבר נפסק בשו"ע והוחלט דספק מים שאובין פסול עיי' בשו"ע ס' ר"א ס"ג ברמ"א ז"ל ואין להקשות על דברינו מההיא דכתב הראב"ד ז"ל על ההיא מתניתין דבור מלא שאובין ואמה יוצאה ונכנסת הנ"ל דכן הוא גם במתניתין דמלא בכתף ונותן לעליון עד שיורד לתחתון ואי ס"ל דלא נפקי כהדדי או האי פסול או האי פסול דהוי כנטל סאה ונתן סאה ואמרינן עד רובו אלמא ש"מ דכי הדדי נפקי וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקיל רובא דמקוה כתירוצא דתרץ בפ' הערל משו"ה תרוייהו מתכשרי עכ"ל ז"ל ולדברינו יקשה הא התחתונה אין לה חזקת מקוה וניחוש שמא נפקי בהתחתונה רובא של שאובין ז"א דהא התם מתכשרי השאובין בהשקה דלא איפסקון להך שיטה והא דבנטל סאה ונתן סאה דבעינן דלא נשקיל רובא היא מדרבנן כדאיתא במס' יבמות הנ"ל ע"כ מקילינן ואמרינן דלא שקל רובא – והראב"ד ז"ל דמביא ראי' מהך מתניתין דממלא בכתף ונותן לעליון עד שיורד לתחתון על ההיא סברא דהמים יורדים יורדים לפי חשבון או מחע"מח הוא דלא אמרינן דמכח המים האחרונים דוחקים הראשונים וממהרים הראשונים לצאת או דהמים היורדים באחרונה קרובים יותר לצאת בתחלה וע"כ הוי הוכחה לחד צד ע"ז מביא ראי' מהך מתניתין דממלא בכתף ונותן לעליון ויורד לתחתון הנ"ל דלא הוי הוכחה לשום צד אלא דכי הדדי נפקי ויש לתלות דנפקי בהדדי אבל אין לנו הוכחה דע"כ תרווייהו בהדדי נפקי דהא הוי ספק אם לפי חשבון או מחע"מח ובסעיף כ"ב אמרינן בדרבן דכל הפסולין יצאו אלמא דאין לנו הוכחה ע"ז אלא דתלינן כן משום דאין לנו הוכחה על האחרונים או על הראשונים אבל אין לנו הוכחה דתרווייהו כהדדי נפקי דהא סוגיא ערוכה היא בירושלמי במס' תרומות פ"ד או דכל הטבל עלה בידו או מזה ומזה עלה בידו עיי"ש דאך אנן תלינן ע"פ הדין אבל אין הוכחה לזה עיי"ש בראב"ד ז"ל בס' בה"נ ומובא בב"י ז"ל ותמצא כן עיי"ש וכונתי דגבי האמה דנכנסת ויוצאת לא אמרינן כמו גבי ג' לוגין מים שאובין (דסעיף כ"ב) דתלינן שהפסולין יצאו והוא משום דהאחרונים דוחקים הראשונים כדאיתא בשו"ע אלא אמרינן דאדרבה יש סברא יותר לאמר דהמים אחרונים קרובים יותר לצאת עיי"ש ויש סברא לכאן ולכאן תלינן דבהדדי נפקי וכן במשנה דממלא בכתף ונותן לעליון ויורד לתחתון תלינן גם כן דבהדדי נפקי ואין הכרע לשום צד ועיי' בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ל"א דכתב וז"ל ז"ל כשנפלו ג' לוגין בעליונה וירדו מיד לתחתונה ל"א דהיינו ג' לוגין שאובים עצמם דירדו לתחתונה דאי אפשר שלא יתערב מעט במי בריכה עליונה עכ"ל ז"ל אלמא דלא ברור לן דכי הדדי נפקי אלא הם קרובים יותר לצאת אך דקולט מעט ממי בריכה וכמו כן הכא בנ"ד שדחקו המים שאובין על ידי צינור עמוק לתוך הבור ומלמטה הוא צף מיד וקרוב יותר למקום הצף אך אי אפשר שלא יקלוט מעט מים כשירים.

ואין תקנה לתקן המקוה הזאת באופן שינקוב הטשאפ הגדול שהשאובין בתוכו ולחברן לקרקע ע"י יתדות ולסותמו אח"כ והוי קבוע ולבסוף חקקו וכדאיתא בשו"ע ס' ז' ועיי' בפ"ת ז"ל בשם מרכבת המשנה שכתב כן התקנה הזאת. הא הגאון רע"א ז"ל כתב דזה התקנה הוא דווקא לענין להתיר מים הנמשכים דרך כלי כזה אבל אסור לטבול בתוכו והוא בש"ס דב"ב דף ס"ו עיי"ש והוא דבש"ס שם עסקינן משום דשאיבה דרבנן לפיכך כשר קבעו ולבסוף חקקו והוא לפסול את המקוה כדגרסינן שם צינור שחקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה והוא כשהמקוה היא מקוה כשירה ואך לענין לפסול בג' לוגין מיירי שם עיי"ש ברשב"ם ז"ל משא"כ בנ"ד דחיישינן לרוב שאובין ורוב שאובים הוא מדאורייתא כדפסקינן בשו"ע ס' ג' דבספק רוב שאובים ספיקא לחומרא משום דהוא מה"ת עיי"ש וא"כ אין מועיל התקנה הזאה.

ואין מועיל ג"כ התקנה לנקב את הטשאפ ולפקק אותה בסיד ובצרורות דלא חשיב כלי ע"י סתימה הזאת כדאיתא בשו"ע ס' ר"א ס"ז וס"מ ז"א דהנה בזה נחלקו הרמב"ם ז"ל והר"ש והרא"ש ז"ל ובס"ז מביא המחבר ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל ובס' מ' מביא דעת הר"ש והרא"ש ז"ל ושניהם סוברין דסתמו בסיד וצרורות דלא הוי כלי ע"י סתימה זו ז"א דהנה הרמב"ם ז"ל מפרש להתוספתא דקסטלנן המובא ברא"ש ז"ל הלכות מקואות ד"ה השוקת פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה דהרמב"ם ז"ל מפרש דבסיד ובאבנים וצרורות הוי בדרך בנין העיקר הוא משום דהוי דבר של בנין וז"ל הכ"מ ז"ל בפ"ו מ"ה מקואות דרבינו ז"ל מפרש דתוספתא אשמעינן דלאכשורי מים שבחביות או עריבה של חרס הללו תרתי בעינן חדא דניקב נקב המטהרו במוצא זית ועוד צריך שיקבענו בארץ דומיא דקסטלון או שיהא בו הוכחה שהוא דבר של בנין ולא דבר של כלי מ"ה קתני אם פקקו בסיד ובנין כלומר בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ולפיכך אינו פוסל את המקוה וה"ה דכשר לטבול בו אלא איידי דבעינן למנקט סיפא, פוסל, נקט רישא אינו פוסל אבל כשסתמו בסיד או בגפסיס לבד כיון דאין דרך בנין באלו לבדם בלא אבנים וצרורות נמצא שחיסר אחד מהתנאים הצריכין לבנין הלכך עדיין שם כלי עליהם ופוסל את המקוה כמו שפוסל קודם שסתמו וכו' עכ"ל ז"ל עיי"ש אבל שיטת הר"ש ז"ל והרא"ש ז"ל מפרשו פקקו בסיד או בבנין שהביא סיד וצרורות ופקק בו הנקב לא חשיבא סתימא אבל בסיד ובגפסיס יחד חשובא סתימא מעליתא עיי"ש נמצא דהרמב"ם ז"ל מפרש בסיד ובבנין דווקא איני פוסל אבל בסיד לבד חשיב סתימא ולהר"ש ולהרא"ש ז"ל רבותא קמ"ל אפילו הני תרתי סיד ובנין מ"מ איני חשיב סתימא ומכ"ש סיד לחוד וכ"כ הגר"א ז"ל והנה לא כל הכלים שוין בסתימא דלכלי זה חשיב סתימא ולכלי זה איני חשיב סתימא כמו בראב"ד ז"ל פי"ד מ"ה כלים דזפת הוי סתימא לכלי חרס ולא לשאר כלים וכן במס' שבת דף ט"ו ע"ב כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר עיי"ש בתוס' ז"ל דפליגי אי חשיב סתימא אבר לכלי זכוכית והא דתפס אבר משום דכן דרך לסתום כלי זכוכית באבר וע"כ אין אנו יכולין ללמוד כל הכלים מקסטלון משום שיש לומר שהקסלון היה של אבן או כלי חרס כמו החביתין שבזמניהם היו של חרס ע"ז קמ"ל דסיד לחוד לא מהני אפילו עם אבנים וצרורות אף שחיבר לסיד גפסיס ג"כ משא"כ להכלים של עץ או אבן י"ל שגם סיד הוי סתימא מעלייתא, אבל הרמב"ם ז"ל לא רצה לפרש כן ומפרש שדווקא סיד ובנין לא מהני משום שדרך הבנין (ובנינים שלהם היו של חומה) להביא אבנים או לבנים עם סיד ע"ז קמ"ל התנא שלא הוי כלי עי"ז הסתימא משום שזה הוא דרך בנין ולא דרך כלי משום שהכלים שלהם לא היו דרך בנין אלא היו חוקקים בעץ אחת חקיקה לעשותו כלי כדגרסינן צינור שחקקו ולבסוף קבעו או קבעו ולבסוף חקקו אבל בסיד לחוד הוי כלי וא"כ בנ"ד דהטשאפ וכלים של עץ שלנו שאנחנו עושים אותם דרך בנין כבנין בית ממש ע"כ פשיטא כשמפקקו בדרך בנין ג"כ נעשה כלי והנה אנו צריכין להבין הגאון רע"א ז"ל שכתב לתרץ ההיא דס"ז וס"מ דבס"ז מיירי לענין לטבול בתוכו דבההיא הכריע המחבר ז"ל כהרמב"ם ז"ל משא"כ בס"מ דשם מיירי למשוך המים למקום אחר שאינו כלי כיון שבשאובין הוי מחלוקת הפוסקים ז"ל אם היא דאורייתא או דרבנן ע"כ הכריע כהר"ש והרא"ש ז"ל לענין נקב כ"ש ולא קבעו בארץ ומסיים הגאון ז"ל לה"ק הא משיטת הר"ש והרא"ש ז"ל יוצא חומרא דלדידהו סתימת גפת וסיד הוי סתימא מעלייתא וממילא לא מהני בזה קבעו בארץ דהוי כמו קבעו לחודה בלא נקב וא"כ איך פסק בס"ז דבסתמו בסיד וקבעו כשר וצ"ל כיון דלדידהו דווקא בסיד וגפת יחד הוי סתימא אבל בחד מהנך לא א"כ בס"ז נקט סיד או גפת בזה כשר דלהרא"ש ז"ל כשר דאיני סתימא ולהרמב"ם ז"ל כיון דקבעי ג"כ אבל דסתמו בסיד וגפת ביחד באמת לא מהני קבעו בארץ ובס"מ נקט בדיוק בסיד וגפת דהיינו ביחד עכ"ל הגרע"א ז"ל וקשה לי מאד מאד דלפי זה האיך כתב בס"ז סתמו בסיד או בגפסית עדיין הוא פוסל את המקוה ולשון פוסל את המקוה הוא כשנמשך מים ממנו להמקוה ולא לענין לטבול בתוכו כמו שכתב המחבר ז"ל בעצמו בכס"מ על הרמב"ם הזה לפיכך כתב לפסול המקוה ולא כתב לטבול בו איידי דבעי למתני סיפא פוסל נקט רישא איני פוסל. עכ"ל ז"ל וכמו שכתבנו לשונו לעיל א"כ קשה האיך כתב סתמו בסיד לבד עדיין הוא פוסל את המקוה וקשה דהאיך יפסול להמקוה כיון דלא טבל בתוכו הא הכריע הב"י המחבר ז"ל כהר"ש והרא"ש ז"ל לענין המשיך ממנו מים ולהר"ש ולהרא"ש ז"ל גם בסיד לבד לא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי וא"כ האיך יפסול את המקוה במשיכת מים ממנו ולא היה לו אלא לפסוק כהרמב"ם ז"ל לענין סיד לבד דהוי כלי לענין איסור לטבול בתוכו אבל לא לענין לפסול המקוה וכ"כ הגר"א ז"ל מפורש שבסיד לבד להרא"ש ולהר"ש ז"ל לא חשוב סתימה ולא הוי כלי ולהרמב"ם ז"ל הוי כלי וצע"ג על דברי הגרע"א ז"ל אך לפי דברינו ניחא שפיר דלא יכול לפסוק ולכייל על כל הכלים דבסיד לבד לא חשיב סתימא לענין שאובין משום דלא ידעינן ממה היה הקסטלון ולא ילפינן לענין סתימה מכלי זו לכלים אחרים והרא"ש ז"ל קאי על קסטלון לפירוש הברייתא ולא להלכה ולא ידעינן ממה נעשה הקסטלון ועל כן לפי זה בנ"ד לענין הלכה אפילו לדעת הגרע"א ז"ל דלענין שאובין פסק המחבר ז"ל כשטת הר"ש והרא"ש ז"ל מ"מ לא פסק כהר"ש והר"אש ז"ל לענין סתימה להקל כוותייהו לגמרי דאל"כ הו"ל לאשמעינן אם סתם הנקב בסיד וצרורות או בסיד לחוד לא חשיב סתימא להחזירו לתורת כלי ולמה פרט בסעיף מ' דווקא בסיד וצרורות דזהו לכ"ע אבל בסיד לחוד דלהרמב"ם ז"ל חשיב כלי ולהר"ש ולהרא"ש ז"ל איני חשיב כלי הו"לל בסיד וצרורות או בסיד לחודא לא חשיב סתימא להחזירו לתורת כלי ולהקל כהר"ש והרא"ש ז"ל א"ו משום דהמחבר כלל הדין בכל הכלים מש"ה נקט סיד וצרורות דבזה מקילין לפסוק כהר"ש והרא"ש ז"ל דסיד וצרורות לא חשיב סתימה משום דבזה אף להרמב"ם ז"ל לא חשיב כלי משום דהוי דרך בנין וזה שייך לכל הכלים משא"כ בסיד לחודי' אפילו כשמכריע לענין שאובין לפסוק כהר"ש והרא"ש ז"ל מ"מ לא מצי לכייל על כל הכלים דסיד לא הוי סתימא דהא הר"ש והרא"ש ז"ל קאי על קסטלון לפרש הברייתא ואין אנו למידין על כל הכלים משום דלא ידעינן במה נעשה הקסטלון אין לנו למילף ולהחליט על כל הכלים שלא חשיב סיד סתימא ע"כ נקט מלתא דפסיקתא סיד וצרורות בבנין דבזה מקילין לכו"ע דלא חשיב סתימה להחזירו לתורת כלי דהא אף להרמב"ם ז"ל איני מחזיר לתורת כלי דאילו להר"ש ולהרא"ש ז"ל שמשום סתימה נגע בה לא ידעינן איזה כלי היה הקסטלון שבהתוספתא ועל סתימה אין למילף מכלי א' על חבירו ע"כ סמכינן אך בסיד וצרורות דלא הוי סתימא להחזירו לתורת כלי משום דבזה אף להרמב"ם ז"ל כן מטעם בנין. וא"כ בנ"ד שהכלים שלנו כמו הטשאפעס שבזמנינו אלה עושין ג"כ דרך בנין כבנין בית ובכמה זאוואדין עושין טשאפעס עגילים מבנין גמור כמו בנין בית ממש ובנאים בונין אותה ולא בעלי מלאכות באנדארעס העושים כלים על כן פשיטא דכשמפקקו בדרך בנין הוי גם כן כלי.

והנה המקוה שנעשה בעיר סלוצק יצ"ו בשנת תרס"ב בשעה שחפרו הבור ומצאו מים חיים והוא סמוך לנהר וגובה מהנהר וכשמצאו מים שוטף וראו שאינו שוה בגובה מי הנהר וכששאבו ממנו דלי טרם שהתחילו לדלות דלי השני נתגברה המים ונתמלא הדלי הראשון בבאר החליטו שהוא מעין ויש לו מקור בפ"ע ואינו מי הנהר עד שהיה דיעות בזה דעת אחד שהוא מעין גמור ודעת אחד שהוא ווערחאוואדקא אבל עכ"פ החליטו שאינו מי הנהר אלא מקור בפ"ע וע"כ כשנפסק החיבור ממעין פשיטא שחוזר למשפטו הראשון וכל הבנין שלהם שסומכים על הח"ס ז"ל שכתב ולית מאן דחס למ"ש הש"ך ז"ל בס"ק מ"א ובס"ק קי"ב ובאמת איני ענין לנ"ד והוא כעוכלא לדנא כאשר בארנו שהח"ס ז"ל מיירי במקוה שהיא באר נובע כמו ש"כ הט"ז ז"ל בשו"ע סעי' ט"ו וז"ל ז"ל כגון מקואות אלו שמקורם ממקורות של מעין עיי"ש והח"ס ז"ל סובב בכל התשובה בזה, וע"כ אין מדבריו ז"ל שום ראי' כאשר ביארנו ומה שעשו בכמה קהלות קודש מקוה כזו הוא משום דסומכים על המשכ"י ז"ל דהבארת הסמוכים לנהר כל שלח ידענו שיש לו מקור בפ"ע הוא אינו מעין אלא מקוה. ובמקומות הללו רוב הבארות שמסתפקין מהם המה מי נהר כי שוה גובם מי הנהר עם גובה הבארות כידוע לכל, וכבר כתב בס' ל"ש ז"ל כיון שגובהם שוה ברור הדבר שהוא מי הנהר בלא שום ספק עיי"ש ולא כהמשכנ"י ז"ל דמסופק בזה וע"כ הוי לי' דין מקוה ובמקוה יש להקל כשנפסק החיבור דלא שבקינן הודאי של המפרשים ז"ל לנגד המפרשים ז"ל שנסתפקו וגם הח"ס ז"ל מקיל בס' רי"ז במקוה של מי גשמים כשנפסק מה שאין כן במקוה הזאת שברור שהוא מעין.

וחכם אחד רצה לאמר דבנ"ד לא הוי אלא מדרבנן דהא לשיטת רוב הפוסקים ז"ל דשאובים דהמשיכוהו כולה לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא במהרי"ט ז"ל והכא הוי שאובין דהמשיכוהו כולה אבל לפענ"ד נראה דאיני כן מלבד שמוכח בהדיא שיטת רש"י ז"ל דשאובין שהמשיכוהו כולה הוא מדאורייתא עיי' במס' חולין דף פ"ג בפרש"י ז"ל ד"ה זוחלין מלבד זה נראה לפענ"ד דלא שייך כאן כלל הא דשאובין שהמשיכוהו כולה, דהנה הרא"ש ז"ל כתב בכלל לא דהא דהשאובים נכשרו ע"י השקה הוא בתורת כמו מים טמאים שנטהרו בהשקה דהו' כזרועים ומביא ראי' מת"כ דגרסינן מנין אם טמא יטהרנו פי' אם המקוה חסר או שאובים ת"ל מעין ומקוה יהיה טהור כו' ומדקאמר אם טמא יטהרנו משמע דהוא כעין טהרת מים שמטהרים בהשקה כל דהוא עכ"ל עיי"ש ר"ל דמים שאובים הוא בגדר טמא וצריך לטהרו והכשרו הוא טהרתו ועיי' במס' נדרים דף ע"ו בסוגיא אם מטבילין כלי טמא לטהר יטבילו כלי לכשיטמא יטהר עיי"ש בכל הסוגיא בענין אם אמרינן ק"ו הזה ומסקנות הגמ' שם בהאי ק"ו מכורה כבר יוצאה איני מכורה א"ד שלא תמכור ומסקנת הר"נ ז"ל שם דהק"ו הוא ק"ו גמור, אך לענין טומאה הוא גזה"כ דלא מהני. ואיתא במס' תמורה דף י"ב גבי המשכה הברייתא דראב"י מקוה דיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף תשע עשרה סאה ופותקן למקוה והן טהורין דהשאיבה מטהרת ברבייה והמשכה עד כאן הרי לפנינו דגם הא דהמשכה מטהר שאובים הוא ג"כ כמו טהרת מים מטומאה וכמו דלמד הרא"ש ז"ל מהא דת"כ דהוי כעין טהרת מים טמאים לקולא ק"ו דאנחנו למדין גם לחומרא ונמצא לפ"ז בנ"ד לא שייך כלל המשכה דאימתי היה ההמשכה אם בהא דנמשך מן הגיגית דהיא הטשאפ למעין הא הוי ע"י צינורות טמאים כמו שכתבנו לעיל דאיני עשוי לשמש להקרקע ומה דנמשך ע"ג העלי' מלבד דאנן נהיגין כהרמ"א ז"ל דאין המשכה מועלת אלא ע"ג קרקע וכן פסק הש"כ ז"ל להלכה הא לבד זה הא בעינן דיבוא להמקוה מהמשכה בדבר שאיני מקבל טומאה כדאיתא בשו"ע ס' ר"א סעיף מ"ד עיי' בביאור הגר"א ז"ל, ואי מה דנמשך מהמעין לבית הטבילה ז"א דהא כשנתחברו אל המעין הוי מי מעין וכשמקלח ונשפך לתוך בית הטבילה הרי מקלח מי מעין ואימתי נעשו שאובים הוא לאחר שנפסק מהמעין ואז לאחר דנעשו שאובים לא הוה שוב המשכה וההמשכה דקודם שנעשו שאבים בשעה דהיה מי מעין לא מהני לטהרו על אח"כ כשיהיה שאובים דהא הוא כעין טהרת מים טמאים דלא מהני על אח"כ והא הכא נעשה מתחלה מעין תיכף בשנכנס לתוך המעין טרם שנמשך מחוץ למעין וכשנמשך מן המעין ולחוץ לבית הטבילה הרי נמשך מי מעין ולא שייך דהמשכה יטהר השאובין דלא מהני המשכה לטהר השאובין אלא דווקא שהיה מי שאובים ונמשך הוי ההמשכה טהרה לטהרה מטומאת שאובין אבל לא מהני המשכה למי מעין לטהרו על אח"כ כשיהיה שאובין ולא מצינו ההמשכה כה"ג.

ועוד והוא העיקר דאפילו היה המשכה כדת והוי להנך מרבוותא ז"ל דרבנן מ"מ לא שייך כלל הקולא למימר ספיקא דרבנן ולקולא דשמא נמצא בתוכו מים כשירים כ"א סאה ז"א דהא פסק המהרי"ט ז"ל ס' י"ט דאימתי אמרינן ספק מים שאובים כשר משום דהיא מדרבנן הנ"מ כשהיה לו חזקת כשרות מתחלה דהיתה תמיד מקוה כשירה אבל כשלא היה לו חזקת כשרות מתחלה לא אמרינן ספק שאובין לקולא וחולק על הרמ"א ז"ל בסעיף ד' עיי"ש שמביא ראיה גדולה מפורשת לזה וההיא תוספתא מקוה שהניחה ריקם ובא ומצאה מלא כשר שהביאו בתוס' ז"ל במס' ב"ב ובהרא"ש ז"ל במס' ב"ק וסוף נדה דלחד שיטה הוא משום דספק מים שאובים הוא מדרבנן הוא ג"כ משום שהיה בו מתחלה חזקת כשרות ואח"כ נתרוקים ויש להמקוה חזקת כשרות דהא תמיד נתמלאה בכשרות כמו כן עתה מוקמינן לה בחזקתה ומפרשין ההיא תוספתא שחזקת המקואות כשירים הפ' כדפירש הר"ש ז"ל במס' מקואות פ"ב וז"ל ז"ל וחזקות המקואות כשרים כלומר דספק מים שאובים חזקת כשרות למקוה עכ"ל ז"ל והו לשיטת הר"י ז"ל דס"ל דשאובין מדרבנן ולשיטת החולקין ז"ל וס"ל דשאובין מדאורייתא מפרש וז"ל ז"ל דחזקת המקואות כשרות הכי פירושא דסתם מקוה עושין לטבול בו ומספיקא תלינן להכשיר דחזקת עושה מקואות עושהו בכשרות ותדע דקתני סיפא צינור וכו' מכתשת כו' עיי"ש והנה לשיטת הר"י ז"ל דהוי מדרבנן דמפרש חזקת המקואות כשירים כלומר שפסק מים שאובים חזקת כשרות למקוה ר"ל דלגבי ספק מים שאובין הוי חזקת כשרות למקוה שהיתה כשירה תמיד בלא שאובין אף שעתה הניחה ריקם ונתמלא לא פסלינן לה מספק שאובין ותלינן דלא נתמלא ע"י שאובין, ודי חזקה דמעיקרא כיון דשאובים מדרבנן וכ"כ הט"ז ז"ל ס"ק כ"ב משום דיש לה חזקת כשרות תחלה וראייתו של המהרי"ט ז"ל ראיה גדולה היא ממקואות של א"י כשרים ושל חו"ל פסולים והוא משום דמקואות של א"י יש להם חזקת כשרות דהיו תמיד כשרים אבל של ארץ העממים לא הוחזקו בשום פעם בחזקת כשרות ואפילו להנך מרבוותא ז"ל שמוכיחין מהאי תוספתא דמקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שחזקת המקואות כשרים והוא חזקה דהשתא וה"פ דסתם העושה מקוה הוא כדי לטבול בו וע"כ עשה כדת והוי חזקה דהשתא אי ס"ד דשאובים דרבנן ל"ל הך חזקה דהשתא בלא"ה היה לה חזקת דתחילה דהיתה תמיד כשירה א"ו דהוי דאורייתא ובעינן ההיא חזקה דהשתא על הפעם הזה דחזקה דגם בפעם הזה נעשתה כדת דאין עושין בשאובים אף בפעם הזה ומביאין ראי' לדבריהם דהפירוש שחזקת המקואות כשרין הוא חזקה דהשתא מהסיפא דצינור ומכתשת דברוב כשרים כשר וברוב פסולים פסול כיון דליכא חזקה דהשתא בצינור ומכתשת לא הוי אלא מדרבנן משום החזקה דעד הנה היתה כשירה אבל לא בדאורייתא דבעינן חזקה דהשתא כן הוא לשיטת המהרי"ט ז"ל ולפ"ז בנ"ד דהמקוה לא היה לה מעולם חזקת כשרות לא מקילין בספק שאובין אף מדרבנן אפילו לדעת הסוברין ז"ל דהמשיכוהו כולו הוא מדרבנן ובפרט שבארנו שאין זה שייך להמשכה כולו כנ"ל ובפרט לשיטת רש"י ז"ל דשאובין שהמשיכוהו הוא מדאורייתא

. ועוד והוא העיקר דבנ"ד כשהמים ההולכים מהגיגית שמחזיק כמה אלפים קבים שהולכים בשצף קצף גדול [והשטרום גדול הסברא מוכחת שהמים הללו הם יוצאים כי החוש מעיד כשנהר קטן בשעה שנכנס לנהר גדול טרם שנתערבו המימות יחד רואים בחוש הקו הנמשך משך זמן רב עד שנתערבו המימות יחד והוא מפני שהולך בכח בשטף קצף בכח הדוחה ע"כ כ"ז שלא נפסק כח הדוחה אין מתערבין המימות וה"נ כ"ז שלא נסגר הברזא ולא נפסק כח הדוחה לא תערבו עדיין המימות.

ומלבד זה נראה לפענ"ד דאימתי שייך הדין דסעיף כ' כ"א כ"ב הנ"ל הנ"מ דווקא כשהמים יוצאין וצפין מלמעלה למטה כההיא דס"כ דהאמה נכנסת ויוצא ממנה דהוא יוצא כדרך מים שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך וכן ההיא דסכ"א דעד שיצאו כל המים הוא באופן שיפתח פתח שיוצאו המים מאליהן דרך מדרון כדרכן משא"כ כשהמים נכנסין במקוה צר שסתום מן כל הצדדין ומלמעלה ומלמטה ומניחין צינור קטן שידחה המים למעלה [ולא למטה] בזה אמרינן דהמים האחרונים יוצאין ולא הראשונים כיון דכל התהלוכות המים הוא מפני דהמים דוחקים זה את זה בזה אמרינן דהמים הראשונים דוחקין למים האחרונים ומוציאין אותו וראי' לזה מהא דגרסינן במס' ערלה פ"ב ה"ז במתניתין כלים שסככו בשמן טמא וחזר וסככו בשמן טהור או שסככו בשמן טהור וחזר וסכו בשמן טמא ר"א אומר אחר הראשון אני בא וחכמים אומרים אחר האחרון אני בא ובירושלמי שם מ"ט דר"א האחרון מוציא את הראשון מ"ט דרבנן הראשון מוציא את האחרון כן גי' הגר"א ז"ל והרע"ב ז"ל בפי' המשנה דשמן הראשון נתיבש ונטבל הכלי ואח"כ סכו בשמן טהור וכשמשתמשים בכלי נפלט השמן לחוץ ר"א אומר אחר ראשון אני בא דסבר ר"א ראשון נפלט לחוץ וח"א אחר אחרון סברי אחרון נפלט והלכה כחכמים עכ"ל ז"ל ובירושלמי שם גרסינן אר"י ר"י ור"א אמרו דבר אחד דתנן תמן צלוחית שפיה צר כו' ר' יהודא אומר הזיה ראשונה כמה דר"י אומר האחרון מוציא את הראשון כן ר"א אומר אחרון מוציא את הראשון עיי' ברידב"ז בדברינו שם דבין לפי הר"ש והרא"ש ז"ל דמפרשין דמי חטאת כשבאים על האיזוב אפילו בהזיה שניה שהאיזוב לח ס"ל לרבנן דהראשון מוציא את האחרון הוא דמי לחלוחית שיש לה איזוב בעצמו ור"י ס"ל דמי לחלוחית של האיזוב נפיק משום דמי חטאת שבאים באחרונה מוציאין את דמי לחלוחית של האיזוב בעצמו שהיא בראשונה וכן לפי' הרמב"ם ז"ל דמפרש דר"י ס"ל דבהזאה שני' שהאיזוב לח מוציא המים שנים של מי חטאת את מי ספוג שנכנס להאיזוב בהזאה ראשונה משום דס"ל דאחרון מוציא את הראשון וע"ז פליגי חכמים וס"ל דהראשון הוציא את האחרון ובעי הגמ' עד כדין כשסך מכאן ומצא בצד השני ר"ל דאז הסברא דהראשון יצא סך מכאן ומצא כאן אם גם כאן ס"ל לר"י כן ומסיק הא תני ר' יוחנן אפילו ספל לאו דוקא צלוחית אלא אפילו טבל בהזיה שניה בספל רחב ואמר ר' יוחנן ר"א ור"י אמרו דבר אחד וכו' אפי' סך מכאן ומצא מכאן ע"כ [וזה אינו שייך לההיא דהט"ז ז"ל בס' צ"ג ביור"ד בענין שבע לבלוע דבישול שאני ולהט"ז ז"ל כבוש מעל"ע כמבושל ובצונן לא נכנס לתוך כלי חרס ואך איזוב וכלי עור דרכן לבלוע בצונן וז"פ] הרי לפנינו דכשנכנסו המים לתוך מקום אחד ודוחקים זא"ז הראשון מוציא את האחרון לחכמים דהלכה כמותם והא דסעיף כ' וכ"א הוא כשהמים הולך כדרכו והמדרון הוא הממשיך את ב' המים ביחד משא"כ כשהמים דוחקים זא"ז וכן לאדם ששופך מים למעלה על המקוה וזב מלמעלה משא"כ כשהמים נכנסים לתוכו ודוחקים זא"ז. והא דסכ"ב הוא כדברינו דכיון דמדרבנן היא תלינן דהראשונים יצאו והמים האחרונים דחקו להראשונים והוא אך דתלינן כך דהא האגודה ז"ל מובא בש"ך ז"ל ס"ל דאפילו דלה בדלי נמי אמרינן דהראשונים יצאו ואך לרווחא דמילתא תלינן בשביל מראית עין שהאחרונים דחקו לראשונים לצאת, אבל בדאורייתא להלכה קי"ל כחכמים דהראשון מוציא להאחרון וכנ"ל וז"ב כשמש בע"ה.

והנה העושים מקואות באופן כזה הנ"ל צריך לזהר בפרטי אופנים אלו.

א שיהא הצינור המתכות המחובר לקרקע כשיגיע סמוך לבית הטבילה יהא במדרון מלמעלה למטה.

ב צריך שיהא עוד צינור קטן רחב קצת ואינו גבוה יותר מחוט השערה וילך עד כותל המקוה וכשיגיע ע"ג הכותל יופסק הצינור והמים כחוט השערה תלך בעצמה ע"ג הכותל לתוך המקוה באופן שלא תהיה זוחלין.

ג מה שעושין תיקון לבטל את הכלי שמקבל מים שאובין בתוכה מבטלין הכלי מתורת כלי ע"י שעושין בה נקב וסותמין אותה בסיד וגפסית זה לא מהני כלל.

תוכן העניינים

בית רידבז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה