אור ברסלב
בית פנחס על מכות פרק שני אלו הן הגולין

בית פנחס על מכות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שני אלו הן הגולין

פרק ראשון כיצד העדים

בתו' בד"ה היה מעגל במעגילה כו' ויש לו ד' שינים ארוכים כו'. ר"ל בכל קצה וקצה היו לו כמו בית יד אחד. או אפשר שר"ל ברחבה של האבן היו בולטין שני שינים ארוכין לאוחזו בהן להוליכה ולהביאה את המעגילה פני הגג והיינו נמי מעגלה ר"ל מכח זה קורין את האבן מעגלה מאחר שמעגל ומוליך אותה על פני כל הגג ולפי' הראשון יותר א"ש הא דהיינו נמי מעגלה דהיינו ממש מעגילין אותה על פני כל טיח הגג וק"ל:

דף ז:

ברש"י בד"ה ואשר לא צדה שלא נתכוין לזרוק כו' כלומר אותו בן אדם אשר לא צדה דהיינו שלא נתכוין לזרוק בצידו של אדם שלא היה יודע שיש שם שום אדם אבל מ"מ נתכוין לזרוק למקום שנזרוק באמת אותו בן אדם הוא דחייב גלות מאחר שזרק למקום שכיון דעתו אבל אם נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' שלא נעשה כוונתו בזריקתו אינו חייב גלות. והכי נדרוש הפסוק אשר לא צרה שלא נתכוין לצדד להאדם כלומר שלא ידע שהיה האדם שם למקום שזרק אבל דעת כוונתו נעשית כמו שיגמור בדעתו שלא היה שם ענין אחר רק שלא היה ידע שהיה שם אדם פרט לנתכוין לזרוק ב' וכו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה אף כל שיש לו רשות כו'. יצתה חצר של בעה"ב ר"ל חצר המזיק שאין רשות לניזק לכנס שם. וכמבואר במתניתין בדף שאחר זה:

בתו' בד"ה מה יער שיש לו רשות כו' ושיהא הניזק במקום שהמזיק עומד כו' ר"ל שיהא רשות לניזק במקום שהמזיק עומד בו. ומסיק די"ל דלא יליף מיניה אלא מקום ההכאה שיש רשות כו' [כן מצאתי מוגה] ור"ל דלא גמרינן שיהא צריך רשות לשניהם אלא מקום שנעשה ההכאה שם כמו יער שהוא מקום שנעשה לו שם ההכאה אבל המקום שעומד שם המזיק א"צ שיהא רשות לשניהם כו' וק"ל:

בתו' בד"ה ואיבע"א הא דאיתלע כו' כ"ע סברי ירידה היא. דהא מתרץ דהברייתא דתני חייב איירי באיתלע א"כ ש"מ דדברי ר' יוחנן דלעיל דאמר ירידה היא איירי נמי באיתלע ואתו ככ"ע דהא כ"ע מודי בזה וקשה א"כ כו' וק"ל:

בא"ד וצ"ל דמעיקרא איירי במיהדק או בלא איתלע ולא איירי שיהא כו'. ר"ל לתירוצא בתרא דמחלק בין מיהדק ללא מיהדק איירי מעיקרא במיהדק ולתירוצא קמא דמחלק בין איתלע ללא איתלע איירי מעיקרא בלא איתלע ויותר היה נ"ל להגיה דמעיקרא איירי במיהדק ובדלא איתרע כו' דאז הוא ודאי אינו צורך עלייה וק"ל:

דף ח.

בגמ' ורמינהו ומצא פרט למצוי שלא ימכור כו' ר"ל אם השיגה ידו ומצא אח"כ אז חייב הלוקח להחזירה לו לפדותו אבל אם היתה גאולה זו שרוצה ליגאל בה עכשיו מצוי' בידו כשמכרה אין הלוקח חייב להחזירה לו לפדותו ולכך לא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב דהא שדה זו הרחוקה כבר היה בידו בשעה שמכר שדה זו הקרובה ואין גאולה זו קרוי' מצא אלא מצוי וכן ברעה ויגאול ביפה וק"ל:

שם בגמ' כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. ר"ל אע"ג דלאו גמיר מ"מ לאו מצוה להכותו דהא אפשר למיגמור ליה בלי הכאה וז"ש רש"י לאו מצוה להכותו. דאילו למיגמר ליה ודאי מצוה עשה בזה דלא גמיר וק"ל:

בתי' בד"ה בלא איבה כו' דההוא איצטריך למימר אפי' לא אויב לו. כלומר דאילו לא נאמר רק קרא דבאלה מסעי היינו מפרשים דשונא נמי גולה והא דקאמר והוא לא אויב לו לאשמועינן דאע"ג דאינו שונא לו אפ"ה חייב גלות ולא נפטר לגמרי לכך חזר וכתב בלא איבה לאשמועינן דדוקא הוא אם אינו שונא גולה אבל שונא גולה. והא דלא מתרצי התוס' כן מה שהקשו מתחילה ממשנה תורה די"ל דכבר ידעו התוס' מהפסוק זה דבאלה מסעי א"כ הוי שני כתובים מלבד הא דבלא איבה לכך הוצרכו לתרץ דבשביל דבר שנתחדש בה נשנית ומסקי התוס' במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו כו' ר"ל דבפ' שופטים כתיב מתחילה וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו כו' ואח"כ כתיב פן ירדוף גואל הדם כו' והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שונא הוא לו כו' וא"כ מקשי התוס' למה חזר כאן ואמר כי לא שונא הוא לו דקאי נמי אהרוצח עז"א דמשום פרשה שנשנית בשביל דבר שנתחדש בה חזר ואמרו והיינו ענין גואל הדם שיש לו כח להרוג את הרוצח וק"ל:

דף ח:

בגמ' תנינא להא דת"ר עבד וכותי כו' רש"י בב"ק ד' י"ד מפרש לה לענין הזה דה"ק תנינא במתני' להא דת"ר בברייתא וש"מ דהאי דר"י עיקר היא עכ"ל:

דף ט.

בתוס' בד"ה אלמא גר תושב כו' מ"מ קשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל וחוץ משמע כו'. ר"ל ודאי אי הוה תני במתני' וכל ישראל גולין על ידיהן כו' אז הוה שפיר כללא והוו אמרינן דאתי חוץ לאפוקי מכללא דדין גר ותושב אבל עכשיו דלא אמרו רק וישראל גולין על ידיהן לא חשיב כללא לומר עליו חוץ מגר תושב. והח"ש כתב שיש מוחקין לא ולא הבינו. ר"ל שמוחקין תיבת לא של דהא לא קתני כללא כו' והיינו משום דלא הבינו עיקר הפשט ועל דרך שכתבתי וזה פשוט:

בתו' בד"ה א"ל רבה כו'. דהכי נמי אמרינן בריש פ"ק. ר"ל כענין זה דכשעשה מעשה במזיד חמור הוא ולא יגלה כי היכי דלא תהוי ליה כפרה ד"ב ע"ב: בתו' בד"ה כסבור בהמה כו' ור"ל שנמצא אדם גר תושב מדקאמר ונמצא גר תושב וכן הא דקאמר חייב דאי בישראל כו' כצ"ל ור"ל וכן הא דקאמר חייב והיינו הרוצח נמי איירי בגר תושב דאי בישראל כו' וק"ל:

בתו' בד"ה אלא דינו מסור לאדם כו' וקשה דלישנא לא משמע הכי. דלפי פי' זה הל"ל אלא חייב בדיני אדם. דבדיני אדם לא שייך לומר בהו לשון מסור להו דדוקא בדיני שמים שייך לומר לשון מסור להו דהם לא יעשו לו כלום רק דינו מסור לשמים ואם ירצה הקב"ה ידון אותו אבל אם חייב בדיני אדם התורה חייבתו לזה ושייך לומר בו לשון חייב וק"ל:

בא"ד בתוס' משום דדינו היה מסור לשמים לפי שלא היו שם עדים הלכך אין דינו מסור אלא לשמים ר"ל לכך אמר וחטאתי לאלהים דהיינו לשמים הואיל ולא היו שם עדים ה"נ כו' וק"ל:

דף ט:

בגמ' ושלשת שיהו משולשין שיהא מדרום לחברון כו' ברא"ם פ' שופטים כתב ז"ל א"ת א"ה האי ושלשת ורבעת מיבעי ליה שלפי חילוק הזה גבולי הארץ ח' ש' ק' נחלק לד' חלקים א.ג. ב. ד. ה. שמא' עד ב' כמו מג' עד ד' וכמו מב' עד ה' אלה הם השלשה חלקים השוים ובאמצע כל א' מהם עיר מקלט. הראשון ג' [והיינו חברון] והשני ב' [והיינו שכם] והשלישי ד' [והיינו קדש] נמצא מא' שהוא תחילת הגבול עד ג' שהוא המקום הראשון כמו מג' עד ב' שהוא המקום השני ומב' עד ד' שהוא המקום השלישי כמו מד' ועד ה' שהוא סוף הגבול עכ"ל והג"א כתב דלכך נקרא משולש לפי שכל אחת מן הערים היה מחזיק בשוה מן הארך שהיה לכל אחת ואחת מקום פנוי מכל צד כ"כ כמו לשני והיינו רביעית הארץ מכל צד וצד של כל עיר ועיר מערי מקלט וזה נקרא ושלשת כיון שהיו שם ג' מקומות והיה לכל א' וא' פנוי כמו לשני זה נקרא משולש אחר ששלושין הם שוים בארך ונ"ל דהתו' שכתבו כאן שלחלוקה שוין היה א"י ובאמצע היה, ערי מקלט כיונם ממש לדברי הרא"ם שהבאתי וזה פשוט נ"ל:

בגמ' אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים כו'. בפ' מסעי הוקשה הרמב"ן ואמר הלא אין מקלט אלא לשוגגין ומתרץ ואמר היה שופכים דמים במרמה ומראין עצמן כשוגגים והוצרך להרבות להן ערי מקלט לקלוט את כולן שלא נודע מי המזיד עכ"ל. והנה נ"ל שהתו' מתרצין קושיא זו בד"ה בגלעד שכיחי רוצחים כו' רק שאנו צריכים להוסיף על דבריהם וזהו דודאי פשוט שיש הרבה והרבה שוגגים הממיתין בכל מקום ומקום ודבר ידוע דאין שוגג גולה בלא עדים ולכך בכל שאר מקומות לא היה צריכין להרבה ערי מקלט דמאחר דאין נמצא שם הרבה מזידין ממילא אין לנו מזידים שיהיה השוגג יגלה על ידם בענין הקב"ה מזמינן לפונדק אחד כו' אבל בגלעד יש ויש הרבה מזידין שהשוגג יהיה יגלה על ידם ולכך היה צריך בגלעד הרבה ערי מקלט להשוגגין וכמבואר בג"א פ' מסעי והוא כתב שם תירץ זה ולא ראה דברי התוס' הללו. ולי נראה דמעיקרא לק"מ דמבואר במתני' דאפי' מזידין נסו אל ערי מקלט מתחלת הענין עד לסוף שדנו אותן כשהיה פנאי להם וא"כ היה צריכין להרבות ערי מקלט כדי שיהיה להם מקום פנוי לדור ולהיות שם וק"ל:

בתו' בד"ה נשמט אנשמט כו'. ואין זו סברא לומר דלית ליה לרבי דברי ר"ש דהוה רביה. אע"ג דרבי פליג ואמר דלא אמר ר"ש הא דיש שונא גולה כו' אלא ס"ל דר"ש אמר דשונא לעולם אינו גולה ולכך ודאי אפשר דס"ל כוותיה. נ"ל דה"ק דמוכרחין לומר דרבי לא ס"ל כוותיה דר"ש דאם היה ס"ל כוותיה וסובר דרבי אמר דלעולם שונא אינו גולה לא ה"ל להעתיק דברי ר"ש במתני' כמו שאמרו חכמים משמו ולהשמיט דבריו שאומר בשמו מאחר דסובר כוותיה לכך מוכרחין לומר דלית ליה לרבי דר"ש ולכך העתק דבריו כמו שאמרו חכמים בשמו ודו"ק נ"ל:

בתו' בד"ה משולשות כו' שלחלוקה שוין היה א"י ובאמצע היה ערי מקלט וכן יש לפרש כו' כצ"ל ופירושו כבר כתבתי מעבר לדף זה:

בתו' בד"ה בגלעד שכיחי רוצחים כו' פירשתי מעבר לדף:

דף י.

ברש"י בד"ה נואלו שרי צוען נשאו. האי נשאו פירשו המפרשים בישעי' י"ט שהוא מלשון הנחש השיאני והרי היא כאילו אמר נתעו שהם ניסתים מן היצה"ר וז"ל הפסוק נואלו שרי צוען שרי נוף כו' וזהו שכתב רש"י אלמא הנואל נשא לחטוא וק"ל:

דף י:

בגמ' אמרו לו הרבה [שליחות[ עושה כו' ר"ל הרבה בני אדם גומרין הענין שירצו לעשות וזהו שסיים שליחות עושה. אבל אדם א' אינו יכול לגמור שליחתו וכן משמע להדי' ברש"י. ועיקר התשובה שהושיבו חכמים לר"מ הוה דיותר טוב שיאמרו לו האחרים שהן רבים דאז דבריהם נשמעים לו ויצייתי להם וק"ל:

דף יא:

בגמ' ואם איתא ליהדר ביה בדהנך. נ"ל דאמר בלשון רבים בדהנך משום דלת"ק ר"ל ליהדר במיתות עבר ממשיחתו ולר"י ליהדר במיתת כהן משיח מלחמה. ומ"ש רש"י במיתות מרובה בבגדים או בשעבר ממשיחתו צריכים ליישבו ע"ד שכתב הח"ש דקודם יאשי' לא היה שם מרובה בבגדים אלא כולם משוחים בשמן המשחה ולכך צריכין לומר דאיירי מימות יאשי' ואילך. והרמב"ן בפ' אחרי מות שכתב על דברי רש"י שהן ממש כמ"ש רש"י כאן בפסוק ואשר ימלא את ידו כו' ז"ל אין הכוונה לרב שלא היה במקדש כ"ג מרובה בבגדים. אלא מיאשיהו ואילך שהרי בגמרא כו' ואמרו במיתות כ"ג כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן הוא חוזר שכולן נמצאים בזמן א' אבל בכל הזמנים אם נתרבו בבגדים כשר לעבודת יוה"כ שהרי לעולם מתקינין כהן אחר ביוה"כ ואין מושחין אותו ואם אירע פסול בכ"ג משמש זה תחתיו שהוא כשר בריבוי בגדים בלא משיחה עכ"ל הנה נ"ל פשוט שהרמב"ן בא לומר שגם רש"י (שכתב מימות (יהוש) יאשי' ואילך) מידה שהיו קודם ימות יאשי' ג"כ כהן מרובה בבגדים ורש"י שכתב מימות יאשי' ואילך מילתא דפסיקתא נקט דאז היה כל הכהנים מרובה בבגדים משא"כ לפני יאשיהו. וא"כ לפי זה לק"מ קושית הח"ש על רש"י דהוי כפשוטו ודו"ק. גם מה שכתבתי מתחילה בהא דנקט לשון רבים א"ש:

דף יב:

בגמרא כיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו כו'. נ"ל דהאי כיוצא בו קאי אמ"ש לעיל במתני' ר"מ אומר אף הוא מדבר ע"י עצמו שנא' וזה דבר הרוצח עז"א כיוצא בו רוצח שגלה כו' יאמר להם רוצח אני כו' שנא' וזה דבר הרוצח וק"ל:

דף יג.

ברש"י בד"ה מעלים הי' הערים שכר ללוים כו'. ר"ל הערי מקלט היו מרויחין להם ממון ללוים מפני שהרוצחים שוכרין מהם כו' וק"ל:

בתו' בד"ה מעלים היו כו' צריכין להעלות מס וארנונא ללוים כו' ר"ל כמו שכל בני עיר ועיר היו מעלין מס וארנונא למושל שעליהם כך היו צריכין הרוצחים לתת מס וארנונא ללוים. ולא כמה שפירש"י שהשכר שהיו מעלין להם היו בשביל בתי דירה שהיו שוכרין מהם דזה אינו נקרא שכר ללוים דמי שלא היו לו בית לשכור לא היה מקבל כלום אלא שפירושו הוא שהיו צריכין להעלות מס וארנונא. ובזה שוין כל הלוים שהיו דרים שם וק"ל:

סליק פרק אלו הן הגולין.

תוכן העניינים

בית פנחס על מכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה