אור ברסלב
בית פנחס על מכות פרק ראשון כיצד העדים

בית פנחס על מכות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק ראשון כיצד העדים

דף ב.

בגמ' דקתני לקמן אבל אמרו להן כו' לדברי רש"י צריכין לפרש דה"ק ועוד מאי קתני הכא כיצד נעשים זוממין משמע (שבא לפרש) שכאן בא לפרש כיצד נעשים זוממין הלא קתני לה לקמן כיצד הן זוממין א"כ ש"מ בכאן לא בא לפרש אלא כיצד אין נעשים זוממין וזה שסיים מכלל דאלו אין זוממין:

שם ברש"י בד"ה שהוא בן גרושה כו' קודם שנולד. לאו דוקא קודם שנולד אלא ר"ל קודם שנישאת לאביו של זה התינוק נתגרשה דמה שנתגרשה קודם שנולד אינו נעשה מחמת זה בן גרושה כשנתעברה כבר מכהן ואם נתעברה כבר מישראל אינו נקרא בן גרושה אלא ה"ל ישראל גמור וק"ל:

שם בתו' בד"ה מעידין אנו כו' דליכא כ"א לאו בעלמא כו' ר"ל דאף אם אומרים אמת שאביו של זה התינוק נשא גרושה אפ"ה לא עבר כ"א לאו בעלמא א"כ לא נפקא לנו מידי עדותן שעבר שום אדם מעולם יותר מלאו בעלמא ולכך מקרי שפיר כאשר זמם לענין זה שיוכלו לבוא לידי הזמה להיות לוקין בעדות זה כמו בהעונש של העבירה שהיו מעידין שעשה אביו של זה התינוק וק"ל:

שם בתו' בא"ד והתם מיירי בלא התרו. והא דהוצרך לתת טעם התם דאיהו לא מיקטלא כיון דהעדים לא יוכלו לבוא לידי מיתה והיינו משום דיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו הלא בלא"ה לא מיקטלא מאחר שלא התרו בה כבר מבואר שם בגמ' דאיירי באשת חבר וכר' יודא דלא צריכא התראה:

שם בתו' בא"ד ויש לדקדק אמאי לא נקט כו'. בשלמא לתירוץ הראשון של התוס' אין להקשות מידי די"ל דלא נקט ממזר לפי שהן מחייבי כריתות ולכך אין עדותן מתקיימת דמקרי עדות שלא יוכל לבוא לידי הזמה דבמה שמתחייבים מלקות לא חשיב כנגד מה שהעידו בעבירה דחייבי כריתות משא"כ בב"ג ובן חלוצה דליכא אלא לאו בעלמא כדלעיל. אבל לתירוץ השני שמתרץ דמאחר דפסוק כאשר זמם כו' לא קאי אעדות בג"ר וב"ח לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה קשה דה"ל למינקט ממזר דגם על זה לא קאי הפסוק דכאשר זמם וק"ל:

שם בתו' בד"ה מעידין אנו באיש פלוני וכו' דתנן פ' אלו הן הגולין דשונא אינו גולה לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה ואמאי כו' כצ"ל וכן הגיה הח"ש. והיינו משום דבאמת לא תנן במתני' רק השונא אינו גולה לפי"ז דייקי התוס' מאי לאו דאיירי נמי בכעין זה דאוהב גולה דאל"כ הל"ל דאפילו אוהב אינו גולה וק"ל:

שם בתו' בד"ה כל הזוממין כו'. אם ודאי אינו יכול אין ה"נ נמיתם כו' כדתני' הכה תכה כנ"ל להגיה והיה כתוב ר"ת אה"נ וטעו המדפיסים ועיין בח"ש. ונראה בעיני דהתוס' מביאים הדרש של עיר הנדחת דאיתא בפ' אלו מציאות והיינו משום דכמו שעיר הנדחת הן מרובים ה"נ עדים זוממין דאין פחות משנים דנקראים מרובים דינן נמי באיזה מיתה שיוכל להמיתם מש"א מרוצח אין כ"כ ראיה דאינו אלא יחיד וסברא כזו אם רבים הנידונים או יחיד הנידון איתא כמה פעמים בסנהדרין:

שם בתו' בא"ד ודריש לי' מן קרא דובערת כו'. כתוב הח"ש דאינו דרשה (גמר) גמורה. ודבריו מוכרחים דאל"כ מאי מקשי התוס' ואמאי נאמר כך הא הוי רוצח כו' דילמא שאני התם דאית' ביה דרשא כמו שמצינו דרש בעיר הנידחת וגבי נסקלין כמבואר בתוס' בסנהדרין מ"ה. אבל תימא מנ"ל להתו' דהיא לאו דרשה גמורה שמא באמת דרשה גמורה היא וממילא לא מקשי מידי. וצריכין לומר דהתוס' למדו כן מל' התוספתא במקומה ודו"ק:

שם בתו' בד"ה זוממי בת כהן כו' ומתחילה היה ר"י מסופק כו' בח"ש האריך בענין זה ודבריו אמתיים ע"ש שם בתו' בד"ה ועוד דקתני לקמן ואת"ל דלשון הזמה הוא. ר"ל דהאי כיצד נעשים זוממין אין פירושו כיצד נעשים העדים זוממין לקיים בהו כאשר זמם דא"כ קשה אין העדים נעשים זוממין מיבעי ליה אלא נפרש דהאי זוממין לשון של הזמה הוא כלומר באיזו ענין נקראים זוממין עז"א זה אינו דע"כ כאן דין הזמה קאמר כיצד נעשים זוממין לענין שיקויים בהו כאשר זמם דהא קתני לקמן אבל אמרו להן כו' ושם מפרש כיצד הוי לשון הזמה וקוראין זוממין ש"מ דכאן דין הזמה קאמר וא"כ קשה דה"ל למתני אין העדים נעשים זוממין. והנה פי' של התוס' ודאי הוא בע"א מפרש"י דלרש"י הן שתי קושיות ממש חדא דה"ל למיתני אין העדים כו' ועוד דכאן א"א לומר דבא לפרש כיצד נעשים זוממין ממילא צריכין לומר דכאן מפרש כיצד אין נעשים זוממין ודייק משני דיוקים דה"ל למנקט אין. חדא (כמח) מכח הלשון ועוד מכח הסיפא נידוק דאיירי כאן באין העדים נעשים זוממין לאפוקי לפי' התוס' מוכח מכח קושיא האחרת דאיירי כאן בדין הזמה וא"כ קשה הלשון וממילא הוי כולה חדא קושיא השניי' הוא קושיא הראשונה וק"ל ונראה דצריכין להגיה בהתו' דע"כ דין הזמה קאמר מדקתני כו' ולאלומי קושיא קמייתא. והח"ש הגיה קצת מזה ונ"ל כמ"ש ודו"ק:

דף ב:

בגמ' הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו כו'. ר"ל כמו שמצינו גלות בעושה מעשה בשוגג כך נאמר שיהא חייב גלות בדיבור במזיד כ"כ הח"ש שם בתו' בד"ה ומה הסוקל כו' דה"ק ליה לעיל כו' ר"ל רבינא אמר לבר פדא דלא עבדינן ק"ו בכהא"ג דאם נעביד ק"ו בכה"ג היה בטל תורת עדים זוממים דמה הסוקל כו'. ובקצת ספרים ראיתי מוגה והיכי קא"ל לעיל דעבדינן ק"ו בכה"ג וגם זה נכון. ור"ל קא"ל בר פדא לריב"ל וק"ל:

דף ג.

בתו' בד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזמו לכאורה משמע כו'. הח"ש הגיה ושוב הוזם. וביאור דברי התוס' בענין זה. והגיה ג"כ דא"כ בקש להפסיד כו'. ואני אומר א"צ להגיה כך דמה שאמר דאל"כ ר"ל אילו לא באו עדים אח"כ והוזמו אותו ביקש כו'. והא (דאצריכו) דהוצרכו התו' לומר ושוב הוזמו היינו משום דקשה להו עד זומם דאמר רב דלא נקרא זה עד זומם כשחוזר מעדותו אלא ודאי דאיירי בשוב הוזמו כנ"ל לומר לפי פירש הח"ש. ודוחק הוא בדברי התוס' במה שאמרו דהא ליתא מאן דמשלם ממון אא"כ הוזם במקום פלוני כו' דהל"ל לישנא דברייתא שהביא המקשין דהא לדבריו יהיה זה ממש קושי' המקשין ויותר בקיצור הל"ל דא"כ לא תירץ כלום על קושית המקשין. לכן נ"ל למחוק תיבת ושוב הוזמו וא"ש הכל ונגיה הכי באומר עדות שקר העדתי לכאורה משמע דכי אמר הכי משלם חלקו דאל"כ כו'. ויהי' פי' התוס' בפשוטו. וא"ל להאי פי' לכאורה זה למה קורהו רב עד זומם די"ל נמי זה נקרא עד זומם מאחר שנתקיים בו דין הזמה כאשר זמם לעשות וכמו שפירושו של מלת זוממי' במתניתין דריש פרקין לדעת המקשין וכפי מ"ש בהתו' וכמ"ש לעיל, וק"ל. ואף אם לא נמחוק נפרש דהאי ושוב הוזמו כתבו התו' מתחילה דכן הוא האמת דאיירי בהכי ואח"כ אמר לכאורה משמע דלא צריך לומר דאיירי בשוב הוזמו דתכף דכי אמר הכי משלם כו' אבל זה אינו נראה דהא ליתא מאן כו' לכך יש לפרש עדות שקר כו' כמ"ש בתחילה ור"ל מה שהתו' אומרים כך ופירשו בשוב הוזמו שניהן וכמ"ש התוס' נ"ל:

שם בתו' בד"ה מעידין באיש פלוני כו' שמעשה ידיה שהן בידו שוין וכו' לכאורה היה נראה להגיה שהן "בידה" במקום "בידו" אבל אינו מוכרח דה"פ דמעשה ידיה שהן בידו וברשותו של בעל לעשות בהן כחפצו בעודה היתה תחתיו הן שוין כו' וק"ל:

דף ג:

ברש"י בד"ה לא פסלוה כלל. ופסול מקוה במים שאובים מדרבנן הוא. נראה שרש"י כתב כן כדי לתרץ למה ניקיל כ"כ ונאמר שניזיל בתר חזותא לקראן מי פירות ונכשירו למקוה עז"א דפסול דרבנן הוא וק"ל:

שם בתו' בד"ה א"ד כו' הגיה ר"ת זמן עשר כסף כי ילוונו ולא במשפט כו' דבאמת בתו' שם באזהרות דהיינו פיוט א' על מנין הלאוין כמו שיש לנו בפיוט של שבועות] זמן עשר כסף כי ילוונו בחצי ימיו יעזבנו וי"ל בבוא שנת השמיטה צריך להשמיענו והיינו כמו לישנא קמא דהכא ואמר בחצי ימיו מלשון המקרא בירמי' יז. ור"ת השיג עליו וכתב בגליון אזהרות הנ"ל ולא במשפט. וציין את מקומו לפני בחצי ימיו יעזבנו. ור"ל שאין הדין כן כמ"ש באזהרות אלא הלכה כלישנא בתרא. והא דכתב לשון זה משום שהוא נמי מל' הפסוק הנ"ל דהיינו קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו עיין בתו' דבב"ב קמ"ה וכאן בח"ש. ומהר"ר ז"ל הגיה באשר"י על מלת לא במשפט פי' בריבית. והרא"ש כתב בשם ר"ת כמ"ש התו' כאן בשמו. והגיה הגאון הנ"ל שצ"ל ור"ת הגיה באזהרות כסף כי ילוונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ונ"ל שר"ל שקאי על מי שילוה מעותיו בריבית דאז נכסיו מתמוטטין ולא קאי אשמיטה ודו"ק:

דף ד.

תנ"ה חבית מליאה יין כו' לא עלתה לו טבילה חיישינן לג' לוגין שאובין שלא יהו במקום אחד. נ"ל למחוק שאובין דהא אין זה נקרא שאובין ואין לו דין שאובין אלא הוי מי פירוש שיש לו דין בפני עצמו כמבואר במתני' דמקואות ד' קל"א ע"ב וביו"ד סי' ר"א. והחשש הוא שמא יהו ג' לוגין יין במקום אחד וק"ל:

שם ברש"י בד"ה לא עלתה לו טבילה שמא כו' ושמא בא זה ראשו ורובו כו' וזה א' מן הפוסלין את התרומה. הא דכתב רש"י כן ולא פירוש לענין עלייה מטומאה ע"י טבילה זו היינו משום דס"ל דוודאי אינו טמא אחר טבילה זו דהא קיי"ל מקוה שיש בו מ' סאה אפילו שאב ושפך לתוכו כל היום כולו כשר [כ"כ הטור י"ד ס' ר"א] וסתם מקואות קוו וקיימי דומיא דים הגדול ואפ"ה כשירה. אלא ודאי דכאן איירי לענין פיסול מן התרומה וכן משמע לי ממ"ש הכסף משנה פ"י דמקואות להדיא כמ"ש:

שם בתו' בד"ה אר"י כו' ולא מיערבי ובהשקה בעלמא עדיף להו. ר"ל ובהשקה בעלמא שמחוברין זה לזה סגי להו ונטהרין בזה הכלי והמים וא"כ איך אפשר לומר דהשקה יהיה נחשב כמחוברין לטהרה מטומאה ולא לענין טבילה אלא ודאי נעשין מחוברין כו' וק"ל:

שם בתו' בד"ה לוקין ומשלמין כו' דה"ק שלא השם המביאו לידי מכות א"צ להביאו כו'. האי א"צ הוא פי' של שלא השם כו' ור"ל השם המביאו לידי מכות דהיינו אזהרה א"צ להביאו לידי תשלומין כו' וק"ל:

שם בתוס' בא"ד וכתיב שלם ישלם כו'. אין זה פסוק ואדרבה הוצרכו לדרוש מכמה מקומות דהא דכתיב עין תחת עין שן תחת שן דאינו ר"ל עין ממש. ואפשר דר"ל וכתיב בתורה ע"י דרשות שלם ישלם. ואמר לשון מקרא שלם ישלם המבעיר את הבעירה פ' משפטים נ"ל:

דף ד:

בגמ' דברי ר"י ר' יעקב אומר כו' כצ"ל וכן משמע בהתו' שרצו לדקדק דר"ע סבר דאין לוקין על לשאב"מ מהא דסבר דעדים זוממין קנס הוא ע"ש בד"ה הל"ק כו' ש"מ דכאן ל"ק ר"ע הכי וראיתי בסנהדרין ס"ג ובחולין פ"ג ובפסחים פ"ד ואיתא בכולהו ר' יעקב:

שם בתו' בד"ה בשלמא לרבנן כו' והא בכתובות מוקי האי קרא ללוקין ולמיתה ר"ל היכא שחייב מלקות ומיתה דלא נעביד לו תרווייהו אלא ממיתין אותו לבד. והא שיתבאר בסמוך בתו' דר"מ סובר דמיתה וממון לא נעביד לו תרווייהו זה נלמוד מדכתיב ולא יהא אסון ענוש יענש כו' ככתובות ל"ג ע"א וע"ב:

שם בתו' בד"ה אלא מה להצד השוה שבהן כו' משא"כ בשאר מלקיות ועריות נ"ל דכצ"ל. ואמר עריות לפי שהמוציא שם רע היינו שאומר שזינתה מן האירוסין דהיינו עריות כמבואר בכתוב פ' כי תצא דאם אמת היה הדבר כו' וסקלוה אנשי עירה וכו'. ואמר כיון שאלו שנים עדים זוממין ומוציא שם רע הן משונים מכל שאר מלקיות ועריות שכן עד"ז אינם צריכים התראה והם צריכין התראה ואמר עריות כנגד מה שאמר מוציא ש"ר וק"ל:

שם בתו' בא"ד לפי' הירושלמי דעדים זוממין כו' ר"ל לפי מה דאיתא בירושלמי דפריך שכן דיבור הוא ודאי א"ש מה דפריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד חמור דבשניהן הוי דיבור אבל צריכין לפרש אליבא דר"י דסבר צד חמור לא פריך היינו משום דעדים זוממין חשוב מעשה דהא ע"י דיבורם היה נפסד אבל במוציא שם רע לא אתעביד מעשה ע"י דיבורו אלא ע"י עדים [תו' בכתובות ל"ב ע"א] ולכך אין על הצד השוה שבהן שום פירכא וק"ל:

שם בתו' בד"ה ורבנן האי ולא תענה כו'. בב"ק ע"ד. ובסנהדרין. מבואר ענין דיבור זה ודיבור שלאחריו:

דף ה.

בגמ' באו אחרים והזימום כו'. הרי"ף האריך בזה. ורש"י נמי פי' כן כדבריו במלות קצרות ור"ל שבאו שנים אחרים ואמרו שאותו א' שהעידו עליו שנים הראשונים הרג את הנפש. ובאו אותו כת שהזימו לעדים הראשונים והזימו גם את אלו. באו אחרים והעידו נמי שהרג את הנפש כעידותן של ב' כתות הראשונים ובאו אותו שהזימו לב' הכתות והזימו גם את אלו וכן כולם עד מאה כל הני זוממין יהרוגו וק"ל:

שם ברש"י בד"ה כאשר זמם שיקבל הנידון כו' ר"ל כמו שהם היו בדעתן שיקבל איש שבאו להעיד עליו מלקות שלימה כך יקבלו הם נמי כל א' וא' מלקות שלימה וק"ל:

שם ברש"י בד"ה ממון מצטרף כו'. ר"ל משא"כ מלקות שאם ילקה זה חצי וזה חצי לא יקויים כאשר זמם שכל אחד רוצה לחייבו מלקות מ' ואין ראוי לצרף חצי מלקות של זה עם חצי מלקות של זה שהרי הם ב' גופים אבל בממון הרי בא ליד מי שהעידו עליו כל מה שרצו לחייבו כ"כ הנ"י:

שם בתו' בד"ה וכן לענין קנס אבל ודאי וכו' הוצרכו לכתוב כן לפי פירושם בדיבור שלפני זה שתלוי הכל בהא דקודם שנגמר דינו יש לחוש שמא לא יבואו עדים א"כ בממון נמי נימא הכי עז"א אבל ודאי וכו' אבל לרש"י שתלוי הכל בהא דיכול להודות ודאי לא היו צריכין לכתוב אבל ודאי לענין ממון לא וק"ל. ופשוט הוא:

דף ה:

לימא ר"ל דאמר כר"י ור' יוחנן דאמר כרבנן. עיין בח"ש וכל מה שכתב שם גרם לו שלא ראה הרי"ף מ"ש על משנתינו דבאו אחרים והזימום ששם מפרש בהדיא דבר זה באורך וז"ל דר"י סבר כרבנן דכיון דקאמרי רבנן אפי' מאה יהרגו ש"מ דסברי רבנן אע"ג דאיתזמו כת ראשונה אי אתי כת שנייה ומסהדי על אותו פלוני שהרג את הנפש מקבלי' סהדותא וקטלינן ליה אפומייהו וכן אי איתזומא כת שניי' נמי ואתי כת ג' ומסהדי מקבלינן סהדות' וקטלינן ליה אפומייהו ומ"ה כד מיתזמי כולן יהרגו כולן דכל כת וכת קרינן בה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והוה לר' יוחנן דאמר מקבלין סהדותא מאלו דמסהדי בתר דאישתקור סהדי קמאי כרבנן. ור"ל דאמר דאין מקבלין סהדותא מאלו דמסהדי במאי דמסהדי קמאי כר' יודא דאמר אין נהרגת אלא כת ראשונה לבד דכיון דאיתזמי כת ראשונה לא מקבלינן סהדותא דכת שניה דאתי ומסהדי בתרה ומ"ה כד מיתזמא לא קטלינן להו דלא קרינן ביה ועשיתם לו כאשר זמם דהא לא קטלינן עלייהו עכ"ל והנה לפי מה שפרש"י כת איסטטית היא זו כת סטיא ר"ל בודאי כת שקר היא המזמת צריכין לומר לפי זה דר"י אמר כן לדבריהם דרבנן דלדידי' פשיטא דא"ש דאינה נהרגת אלא כת ראשונה דכת השניה לא באו למקטליה דאינה נאמנת להרוג את הרוצח מאחר דאיתזם כבר כת אחר וא"כ ממילא אינה נהרגת דלא קרינן בה ועשיתם לו כאשר זמם אלא אפילו לדידהו דנאמנת כת השניה כשאין מזימין אותן למה נאמין כת המזמת הלא בודאי כת סטיא היא מאחר דאמרם על כולם עמנו הייתם. אבל לפי מה שפירשו איסטטית היא זו דר"ל וכי עדות זו הוי כיורה של צבע שכל הנוגע בה יצטבע וסטיא מלשון צבע א"ש יותר ר"ל דהא אין שום טעם לומר שיהרוג הכת השנייה אלא מטעם שכת המזמת הזימום. וכי משום שהזימום יהיו נהרגין וכי יהיה עדות זו כיורה של צבע הא אין מן הדין להורגן אף כי נאמין לכת המזמת וכדמפרש טעמא דר"י וכמ"ש בשמו. ולפי התרצן שבכאן לדברי ר' יוחנן יהיה כדברי ר' יהודה כפשוטו דהכל תלוי שלא נאמין לכת המזמת דאטו כ"ע לגבייהו הוו קיימי ברי"ף כתבתי בזה יותר ע"ש:

ברש"י בד"ה ברבי אומר כך שמו. מבואר יפה בח"ש:

בתו' בד"ה אוסטטית ברי"ף פי' לשון סטים כנ"ל. נ"ל סטים היינו לשון צבע. ור"ל שאמר ר"י לחכמים וכי כת זו המזמת הוא כיורה של איסטטית שכל הנוגע בה יצטבע בתמיה אלא אינה נהרגת אלא כת ראשונה לבד כן הוא בהדיא בהרי"ף:

דף ו.

בתוס' אמר ר"י כו'. וקשה להשר דא"כ כו' כל מקום שכתוב בתוס' לשון זה ר"ל רבינו שמשון מקוצי שנקרא בלשון הפוסקים השר מקוצי ובכאן אפשר דר"ל רש"י וקראו שר בלשון חשיבות ור"ל לפירושו. ובגמ' ישנים נדפס וקשה לפירושו דא"כ כו':

בתו' בד"ה חייבי מלקות מנין כו' דכתיב יד ליד לא ינקה כו'. לא נמצא זה בשום מקום בעדים זוממין. וראיתי בכתובות ל"ב שדרשו רז"ל יד ביד דכתיב בעדים זוממין פ' שופטים ר"ל דבר הניתן מיד ליד והיינו ממון והיה נ"ל להגיה כאן דכתיב יד ביד דמפקי כו' אך שכמה פעמים ראיתי בתוס' של מסיכתא זו דלא דייקי בלשונם ואמרו בכאן לשון הפסוק שבמשלי שדרשו בו רז"ל דקאי על המרצה מעות מידו ליד אשת איש כדי להסתכל בה לא ינקה מדינה של גיהנם בעירובין י"ח אבל און זה מדוייק. ומ"מ הענין צריכין לפרש כפי מה שהיה נ"ל להגיה וק"ל. [התוס' זה שייך לדף ה' ע"ב וכאן טעות בכתובים על ד ע"א עיין בגמ']:

בתו' בד"ה היכי אמרינן להו כו' בשלמא אדיני נפשות ל"ק כו'. נראה דר"ל מאי דמקשה היכי אמרינן להו לא קאי אדיני נפשות אבל כשמתרץ אח"כ דאמרינן להו למיחזי כו' שפיר קאי אדיני נפשות והיינו בזמן דלא אתרו בהו דודאי א"צ להתרות בו כל עדותי' ואז הוי ממש כמו דיני ממונות לענין דשיילינן להו אי למיחזי כו' דמאי שנא. ובנ"י כתב בשם הירושלמי דהאי היכי אמרינן להו קאי אף אדיני נפשות והיינו היכי דלא אתרו כו'. ונהי דהתו' לא רצו לפרש שיהו המקשין מקשה אדיני נפשות דשמא באמת בלא התרו בו לא מבטלינן להו לעדותייהו כלל מ"מ כשמתרץ דשיילינן להו למיחזי אתיתו כו' שפיר קאי גם אדיני נפשות. ובזה יתורץ שפיר מה שהקשו התוס' אח"כ בד"ה לאסהודי אתיתו כו' וכן בד"ה שמואל אמר כו' וכמו שיתבאר ודו"ק:

בתו' בד"ה לאסהודי אתיתו כו דהא קרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתינו. דהא גם לדיני נפשות שיילינן להו כו' כשלא התרו בו דודאי בהתרו בו אין אנו צריכין לשיילו בהו אבל בלא התרו שיילינן להו וכמ"ש לעיל. והח"ש כתב כאן פי' ויאמרו שהתרו בו עכ"ל נראה פשוט שלא הבין כמ"ש לעיל ולכך כתב כך אבל ליישב דחק מאוד לפי הח"ש וק"ל:

בתו' בד"ה שמואל אמר כו'. וגם לרבי נמי קשה שפעמים יתכוין כו'. ר"ל דאפילו רבי דאמר במתני' דשיילינן להו והיינו בד"נ בלא התרו כמו בדיני ממונות ועל דרך שכתבתי לעיל א"כ קשה לפעמים יתכוין א' מן הקרובים כך להעיד ולפי הח"ש דבדיני נפשות תלוי הכל בהתראה דוקא לא ידעתי איך יפרש כאן דברי התוס' בזה אבל לדידי א"ש ודו"ק:

בא"ד משום דלפעמים שלא ידע זה בזה ויעיד כו' ר"ל יבוא לב"ד ג"כ עם הכשירים ולא ידע האח זה שהעיד אחיו עכשיו בב"ד אבל עכ"פ צריך שיבוא האח הזה השני ג"כ במעמד הכשירים לפני הב"ד דהא שיילינן לכשירים אי למיחזי אתי בלא הפסולים פי' כדלעיל ומאמינים להו אעפ"י דהוי כחוזר ומגיד משום הסברא כיון דבאים לב"ד עם הכשירים עכשיו כו' כמבואר לעיל. ואי לאו הכי לא היו מאמינים להם והיו עדותן לעולם כשר. לכך צריכין לפרש כאן דאיירי שבא האח הב' ג"כ בעידן הכשירים לפני הב"ד וק"ל. וכן משמע קצת מלשון האשר"י ע"ש:

דף ו:

בגמ' והתנן ר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה ר"ל א"כ ש"מ שא"צ שיהא מותרה מפי עדיו רק שאנחנו נהיו יודעים שידע שאסור לעשות כן ואף אם יהי' מפי עצמו של הרוג או מפי השד נמי נהרג וק"ל:

בתו' בד"ה וא' מתרה בו באמצע כו' שאין מן העדים. ר"ל הלא התנא לא בא להשמיענו כאן אלא הדין של מצטרפין אילו עם אילו אע"פ שאינן רואין אילו את אילו אלא מקצתן מהן וא"כ למאי הוצרך לומר כאן שאדם א' עומד באמצע דהיינו ר"ל שאותו א' אינו מן העדים הלא אין לנו שום נפקותא בזה. ואף די"ל דנקט אותו להשמיענו רבותא דאע"ג דהמתרה אינו מן העדים אפ"ה חייב מיתה צריכין לומר דקשיא להו להתו' דרבותא זו אינה שייכא בכאן בדין דהצטרפות העדים. ובתר הכי משני דבא לאפוקי מר"י. דסובר דאינו נהרג עד שיהו שני עידיו מתרין בו והיינו ודאי אותן עדים שנהרג מפיהם ולדידיה ודאי אינה מצטרפת העדות אלא בזמן שכולם התרו בו ולת"ק מצטרפת אף אם אין שום אחד מהעדים מתרה בו וק"ל:

בתו' בד"ה הוא והן נהרגים כו' והא דקתני נמי נמצא אחת מהן זוממת כו' דהא אין הרוצח נהרג אא"פ המתרה מן העדים שמחייבין אותו ואם לא הוזם גם המתרה עמהם א"כ העידו עדותם בלא המתרה ולמה נחייבם מיתה כשהוזמו הלא לא היה נהרג הרוצח בעדותם מאחר שלא היה המתרה עמהם אלא ודאי דאיירי בשהוזם גם המתרה עמהם והא דנהרג הרוצח ע"פ עדות כת השניה שלא הוזמו אעפ"י שאין המתרה עמהן היינו משום דהם אומרים שהיה המתרה עמהם בעדותן וכיון שאין כת זו רואה את זו הוו עדותן קיימת וז"ש התוס' ומ"מ הוי השתי כיתי עדים כו'. ומ"מ קשה מאחר דיש כאן ב' עדים שמעידים שהמתרה היה עמהם אף שאילו העדים הכת השנית מעידה ואומרת שהיה המתרה עמהם למה נאמין לכת השני' להרוג את הרוצח מאחר דצריכין לפי זה שיהי המתרה עם העדים שמחייבין אותו מיתה ודו"ק:

בתו' בד"ה אמר רבא כו' מכאן מייתי הי"מ ראיה כו' ר"ל דסוברין דהאי דאמר ר' אם היה רואין כו' קאי אמתני' דקתני הרי אילו ב' עדיות והוא והן נהרגין דזה איירי דהן רואין את המתרה או המתרה רואה אותן ואז מצטרפין לענין זה שהוא והן נהרגין כדמפרש לעיל בתוס'. ומסקי התוס' ותדע דאעדות מיוחדת דברייתא קאי דאי אמתני' קאי א"כ הל"ל ואם לאו אין מצטרפין דזהו עיקר החידוש. ר"ל דמאחר דמפרש המתני' ואמר דאיירי באם היה רואה אותן המתרה כו' אז מצטרפין אבל באם אין רואה אותן אין מצטרפין ה"ל לאשמועינן דאם לאו דאין מצטרפין דהא דמצטרפין לענין דהוא והן נהרגין מפורש במתני' וק"ל:

דף ז.

ברש"י בד"ה אילו היינו בימים שסנהדרין דנו דיני נפשות. דקדק רש"י לכתוב כן דבאמת היה ר"ע בימי סנהדרין רק שגלו ממקומן. ומשגלו ממקומן בטלו דיני נפשות שלא היה כח בידם להרוג את מי שנתחייב מיתה ודבר זה מבואר בכמה מקומות בגמרא:

בתו' בד"ה דילמא במקום סייף כו'. אע"ג דבסייף וארירן כשאמרו אין אנו יודעים ה"ז נכון. ר"ל דדוקא כשמכחישין זה את זה בסייף וארירן אין עדותן נכון. אבל אם אמרו אין אנו יודעים ה"ז נכון. וא"כ למה נאמר בכאן דאם היה שואלים להם ויאמרו דלא ידעו בטל העדות. היינו משום דהא דהכא הוי גרוע דהואיל והוא בהרוג גופא משא"כ בסייף וארירן דלא הוי בגוף העדות וכל זה מבואר היטיב בתוס' חולין י"א. ודבר זה דבסייף וארירן הרגו מבואר בסנהדרין ד"ל ודף מ"א: בא"ד (לאו דוקא אלא רוב פעמים לא היה נהרג) טפי מכליו שחורים כו'. ר"ל דבאחד אומר כליו שחורים וא' אומר כליו לבנים ה"ז נכון והיינו משום דאין העד מדקדק לידע באיזה בגדים הלך. ודבר זה נמי איתא בסנהדרין במקומות הנ"ל:

בא"ד לאו דוקא אלא רוב פעמים לא היה נהרג שע"י שהי' מרבה כו' טפי זה צריכין לומר דהא דמקשה בגמ' היכי הוי עבדו ומתרץ דהיו שואלים ראיתם טריפה הרג כו' היינו ר"ל שכ"כ היו מרבה בבדיקות כדי להכחישו שאפי' בדבר כזה שא"א לידע אפ"ה היו שואלים אותו עליו אבל ודאי לא נפטר הרוצח בזה במה שמשיבין העדים ע"ז דאין אנו יודעים וכמ"ש התוס' בכאן וק"ל:

בתו' בד"ה כמכחול בשפופרת כו' עוד י"ל דאיכא למימר ראיתם שהמחלל כו' א"ל לפ"ז מאי מקשה בבועל את הערוה היכי הוו עבדי כו'. הא י"ל דהיו שואלים ראיתם שהבועל אינה טריפה כו' כמ"ש התוס' בכאן ואז לא היו צריכין לומר דפליגי בדשמואל דגם ר"ע ור"ט ה"מ סברו כשמואל בדין דמנאפים. ונ"ל דצריכין לומר דניחא להו לאביי ורבא למצוא ענין בבדיקות שמתוכן לא יהרוג בגופו של האיש שבאין לחייבו מיתה והיינו שלא עשה אותו האיש ענין לחייבו מיתה עליו או משום שהוא אינו עושה מעשה ממש או משום שמא לא הרג אדם בר קיימא. או אפשר לומר דקים להו לאביי ורבא דאין מחייבין הנואף עד שיראו כמכחול בשפופרת ואז אנו מצינן למימר דמתרץ טפי בפשיטות וה"מ למימר ולתרץ כמ"ש התוס' וצ"ע:

סליק פרק כיצד העדים

תוכן העניינים

בית פנחס על מכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה