בית פנחס על מכות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שלישי אלו הן הלוקין · דף כב:
בגמ' מ"ט דר"י. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך כו' עיקר דיוקא מדכתיב בין ידיך דמזה משמע שהכו להמחוייב מלקות בין ידיו והיינו כר"י שנלקה היתירה בין כתפיו. וכ"כ הח"ש ופי' בע"א ג"כ. וזה עיקר עכ"ל בית מאהבי ר"ל בית סנהדרין שנקראין לו אהובים שהוכיחו לו לדרך הישר וכן פירש"י בזכרי' י"ג וז"ל בית מאהבי אשר אהבני והוכיחוני לדרך הישרה עכ"ל:
בגמ' כופת שתי ידיו על העמוד כו' והוא מוטה על העמוד ופניו למטה כמו אדם שמשתחוה למודים. וכן משמע בפירוש ריב"ן:
בגמ' ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. ז"ל הרמב"ם ומלקהו שליש מלפניו בין דדיו ושני שלישים מאחוריו שליש על כתף זה ושליש על כתף זה עכ"ל בפי"ג בסנהדרין וריב"ן דלא פירוש כן והארכתי בו לקמן בדברי ריב"ן:
שם בריב"ן בד"ה הא דאמדוהו ליומי וכן קיבל רבי מח"ע ולא ידעתי מי הוא הח"ע ולעיל כתב כך הוא לשון הח"ה כמו כן אינו יודע מי הוא:
שם בריב"ן בד"ה חזן שמש הקהל ולא שמעתי בו שום משמעות עיין בח"ש שכתב משמעותיו ונכון הוא:
בריב"ן בד"ה כפולה אחת לשתים כו' הח"ש כתב שנ"ל לפרש שהרצועה הראשונה של עגל היתה מתחילה כפולה לשנים ואותה רצועה גופא היתה כפולה בשני ראשיה $ציור בספר$ בכל ראש וראש של רצועה חוזר ונתקפל והיינו שתים שהן ד' שהוא שתי הקרנות וכל קרן וקרן היו שני רצועות שכל קרן היה כפול. ושתי רצועות של חמור היו ג"כ תלויין בשני ראשי רצועות של עגל ואותן הרצועות היו עולות ויורדות בה. זהו פירוש של הח"ש ע"ש שקיצר בלשונו. ומסיק ואולי כן הוא דעת המחבר ומ"ש ועוד רצועה אחרת כו' היינו אותה שהוא של חמור שתוחבה באותה של עגל נמי כפולה לשנים עכ"ל. ואני אומר שפירושו של הח"ש מתיישבת יפה בל' מתניתין אבל ריב"ן לא נתכוון לזה כלל שהרי כתב אח"כ היינו ב' רצועות שהן ד' ולדברי הח"ש יש לנו ב' רצועות שהן ד' בשל עגל לבד. אלא ודאי דריב"ן סובר דשל עגל לא היתה רק כפולה לשנים ובכל קרן וקרן דהיינו בכל ראש וראש של הרצועה של עגל היתה תחובה רצועה של חמור שהיתה ג"כ כפולה ועם הרצועות של החמור היו ב' שהן ד' ומ"ש ועוד רצועה אחרת ודאי דר"ל דהיינו של חמור מדסיים ואמר ואותן השתי רצועות כו' ודו"ק:
בריב"ן בד"ה ורצועה עצמה כו' ומכה אותה ברוחב גבו כו' ר"ל דהיינו כשהוא מכהו שני שלישים שמאחריו וריב"ן אינו סובר כרמב"ם שכתבתי לעיל בשמו שהמכות שמאחוריו היו על הכתפים. וכבר מוכרחין לומר שהריב"ן אינו סובר בזה כהרמב"ם שהרי כתב על שליש מלפניו. על הבטן. ורמב"ם כתב בין דדיו. אלא ודאי שהריב"ן פי' כמשמעו לפניו על הבטן ומלאחריו ברוחב על גבו. וא"ש. ומה שהיתה אורך הרצועה עד פי כריסו לפי' של הרמב"ם היינו משים כדי שתבואו בין דדיו בהמכות שלפניו והוא מפרש פי כריסו טיבורו כמ"ש ר' עובדי' בפי' משניות וממילא תגיע למעלה בין דדיו וק"ל. וריב"ן שכתב בפי כריסו בתחלת כריסו נראה שאינו מפרש כרע"ב דאינו נקרא בפי תחלת כריסו ודו"ק נ"ל:
שם בריב"ן בד"ה הוסיף לו רצועה על האומד כו' האי רצועה פירוש מכה ור"ל שהוסיף לו מכה אחת על האומד שאמדוהו וק"ל:
בתו' בד"ה הא דאמדוהו ליומי כו' הנה כללא של פי' התו' הוא הא דאמר דאמדוהו ליומי דאמדוהו למחר היינו ר"ל אומד השני שאמדוהו ואומד הראשון ודאי ליומי היה לעולם ולא כפירוש של ריב"ן שפי' באמדוהו למחר שאומד הראשון היה על יום אחר. והנה מתחילין התוס' ואומרים דכשחזרו ואמדוהו בו ביום אז אמרה מתניתין דאינו פטור אלא שנלקה דאי לא לקי לא נדחה לאומד הראשון דלעולם היכן שיכולין לקיים כל האומדין שאומדוהו נקיים שניהם ולכך דוקא אם לקה דאז ודאי אין להלקותו באותו יום כל הארבעים. דאז ודאי ימות שהרי אמדוהו עכשיו שאינו ראוי לקבל כל הארבעים ולהמתין עד יום אחר אינן יכולים שהרי התחילו להלקותו וזה פשוט דאין מפסיקין מלקות אבל אם לא לקה עדיין אז יכול לקיים שניהם דהיינו נלך אחר האחרון ולא נלקה עכשיו ונלך אחר הראשון ללקותו כל הארבעים ונמתין לו עד שיבריא דאין נדחה לאומד הראשון. מאחר שאפשר לקיימו ואם לא נמתין עד למחר נצרך לדחות אומד הראשון. אבל אם אמדוהו אומד השני למחר אז אין הראשון נדחה כלל דשמא הכחיש אחר הראשון והיינו קיומו של הראשון ולכך אפילו לא לקה נלך אחר אומד האחרון. ולא נמתין לו יותר לקיים אומד הראשון דבזה מקיים אומד הראשון ובענין זה איירי הברייתא. ומסיק וכן בדינא דסיפא כו' כלומר יש לנו לחלק ג"כ בין אם היה אומד השני ביומו או ביום מחר ומתורץ בזה מתני' וברייתא דאם היה אומד השני בו ביום ולא נלקה אזלינן בתר בתרא להלקותו כל הארבעים דאם נלך אחר הראשון יהא נדחה אומד השני לגמרי שהרי אומדוהו אז לקבל כל הארבעים ואם נלקהו כל הארבעים יהא נדחה אומד הראשון ומאחר שא"א לקיים מוטב שידחה אומד הראשון שהיה בטעות שהרי ראינו שיכול לקבל כל הארבעים. ואם לקה אזלינן בתר ראשון מאחר שהתחילו לילך אחר הראשון הוה בזיון ב"ד באם לא ילכו אחריו לגמרי. ובזה איירי המתניתין. וברייתא איירי באמדוהו אומד השני ביום מחר דאז ודאי אומד הראשון לא היה בטעות כלל אלא הבריא אח"כ וא"כ למה לן לילך אחר האחרון ולכך לא אזלינן בתר בתרא דבשלמא ברישא אזלינן בתר אחרון דמאחר דהראשון אינו נעקר ולילך אחר הראשון וללקותו עכשיו כל הארבעים א"א שהרי אמדוהו שאינו יכול לקבלן והיינו מוכרחין להמתין עד שיחזיר ויבריא וזה אין אנו מחויבין לעשות מאחר שאין אומד הראשון נעקר משא"כ כאן דאפשר לילך אחר הראשון אזלינן בתרי' מאחר שלא היה בטעות. ולפי זה צריכין להגיה בתו' וברייתא לאמדוהו ביום מחר אבל אומד הראשון לא היה בטעות ולא אזלינן בתר בתרא וא"ש הכל והח"ש הגיה הכי וברייתא לאמדוהו ביום מחר אבל אומד ראשון היה טעות ואזלינן בתר בתרא. ועיין בדפוסי ישנים ונ"ל דלדבריו צריכין לומר דהאי וברייתא כו' שכתבו התו' היינו ר"ל רישא דברייתא דאמדוהו מתחילה לקבל ארבעים וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים אז אזלינן בתר בתרא. ואמ' שאומד הראשון היה בטעות כלומר ליום זה היה טעות שהב"ד לא אמדוהו מתחילה אלא ליומי ולי נראה כאילו הגהתי ולפרש כמו שפירשתי דלהח"ש היה כפול דכבר כתבו התוס' בענינא דרישא אבל אם אמדוהו אומד השני למחר כו' ועוד דעכ"פ אנו מוכרחין לתרץ סיפא דברייתא בענין שפירשתי ולפי הח"ש יהא העיקר חסר לכן נ"ל כמ"ש ודו"ק: