אור ברסלב
בית פנחס על מכות פרק שלישי אלו הן הלוקין

בית פנחס על מכות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שלישי אלו הן הלוקין

פרק שני אלו הן הגולין

ברש"י בד"ה גרושה וחלוצה כו' שחליצה אינה כתיבה אלא מריבויא מייתינן לה כו' הח"ש כתב נ"ל פי' ואינו אלא אסמכתא בעלמא כדאמרינן ביבמות כאן שנה רבי חלוצה דרבנן עכ"ל ובאמת גם בקידושין על הברייתא שהביא רש"י מסיק ואמר דחלוצה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"ש דף ע"ח. ולפי הח"ש יתיישבו דברי רש"י יפה ולא יקשה עליו קושית התוס'. וצריכין לומר דהתוס' הקשו דממשמעותו של רש"י משמע דחלוצה הויא דאורייתא ואין מלקין כאן בגרושה משום חלוצה מאחר דמריבויא של ואשה גרושה מייתינן לה אבל חלוצה לבד הוי דאורייתא דאל"כ לא הל"ל לרש"י לומר רק דאין מלקין משום חלוצה דלא הוי אלא דרבנן ול"ל למימר דאתי מריבויא וק"ל והח"ש בא ליישב רש"י. נ"ל:

בתו' בד"ה ואלו הן הלוקין כו' ושאכל תרומה. ר"ל טמא שאכל תרומה. ואע"ג דקתני במתני' טמא שאכל את הקודש היינו בשר קדשים אבל תרומה אינו חמיר כ"כ כמו קדשים ואפ"ה חייב מלקות האוכל אותו ולא תני ליה משום דתנא ושייר וזה דתרומה לא חמיר כמו קדשים מבואר בתוס' י"ד ע"ב ע"ש:

בתו' בא"ד ובקונטרס דחק למצוא בהן חידוש כו'. ר"ל דחק למצוא חידוש בלאווי גרידא דבמתני'. ומסיק אלמנה לכ"ג נקט כו'. בכאן הביא לשון רש"י איזה חידוש שייך בהו ומתחיל להביא דברי רש"י בזה ולא גמר להביא כל דברי רש"י וק"ל ובזה שכתב משום שני שמות. בכאן הס"ד. ואח"כ מתחיל דיבור אחר גו"ח כו':

בתו' בד"ה גרושה וחלוצה כו' משמע לפירושו כו' כבר כתבתי בזה בדברי רש"י איך משמע כן מדבריו עיין עליו:

דף יג:

בגמ' כולהו נמי דומיא דלאו דחסימה עיין בח"ש דדבריו נכונים:

בגמ' בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות כו' והא דא"ר עקיבא לעיל הטעם משום שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להם טעמא דקרא בא לפרש למה בכריתות לוקין ובמיתה אין לוקין וק"ל:

בתו' בד"ה ר' יצחק אומר כו' וקשה דהל"ל דאחותו בכלל כל עריות היתה. התוס' מקשו דהלשון לא א"ש מכח שני עניינים חדא דהל"ל אחותו בכלל העריות היתה ולמה אמר חייבי כריתות בכלל כו' ועוד דהל"ל בכלל כל העריות היתה דמדאמר סתמא בכלל היו משמע דהיינו לומר בכלל מלקות דהוא ענין דבו מיירי התנאים דפליגי עמו ודו"ק:

בתו' בא"ד אלא לכך יצא בקדושים וכו' ר"ל לכך חזר וכתב הפסוק בפ' קדושים דהיינו הכרת שיצא באחותו וק"ל:

דף יד.

בגמ' לומר שאין עונשין מן הדין. והא דיליף ק"ו מהכא על חמש נדות כו' י"ל דשאני התם דאין למידין עונש מחודש דכבר מבואר עונש של אחותו ואחות אביו ואחות אמו רק שבא לנו לומר שנענישו על כל א' וא' כמו גבי נידה ולא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא משא"כ הכא שבא ללמוד עונש בדבר שלא שמענו מעולם בו שום עונש וק"ל:

ברש"י בד"ה גמר עונש מאזהרה כו' לא חלק בין אחותו בת אביו שלא בת אמו כו' עיין בח"ש שדבריו נכונים:

בתו' בד"ה ר' יצחק אומר חייבי כריתות כו' כתב הח"ש בדיבור זה מקומו לעיל בגופא דברייתא לפני דיבור המתחיל ר"ע מ"ט כו'. ואני אומר בוודאי התוס' מציינין בכאן משום דהקושיא שהוקשה היינו אליבא דרבא דאמר ענין זה ואיך היה שייך להקושיא כן לעיל בגופא דברייתא ומ"מ כתוב בסוף הדיבור זה לעיל. ר"ל דשייך לעיל דמציין באמת לעיל:

בתו' בד"ה לאפוקי הני כו' דהא לעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות כו' ובב"י בי"ד סי' רכ"א מבואר דשפיר שייך בו כרת כשלא מל את עצמו ע"ש:

בתו' בד"ה ההוא מיבעי ליה כו' תיפוק ליה גבי אזהרה כתיב כו' ר"ל בפ' אחרי מות ההוא מוקדם ומיניה היה לו ללמוד אפילו העונש מדכתיב בסוף ונכרתו הנפשות העושות וק"ל:

בתו' בד"ה ה"ג רש"י כו' ולא דריש אחותו לחלק כו' אין זה ברש"י שלנו דודאי צריכין אחותו לחלק כשאין גופין מחולקין כמו שמבואר ברש"י ורש"י שלנו היינו ודאי דעת הי"מ שכתבו התוס'. וצריכין לומר לדעת רש"י הזה שהביאו התוס' דא"צ אחותו לחלק אפילו בגופין שאין מוחלקין והיינו משום דנלמוד ממפטם וסך דג"כ אין גופן מוחלקין רק שהלאוין מוחלקין ואפ"ה חייב שני חטאות. ורש"י שלנו סובר כמ"ש התוס' אח"כ דלא דמיא למפטם וסך שהן עבודות מוחלקות וק"ל:

בא"ד ואחותו דסיפא לאחותו שהיא בת אביו כו'. הח"ש הגיה במקום דסיפא מלת דרישא. וצריכין לומר לדידיה שנגיה ג"כ אח"כ במקום ואחותו דרישא דלא איצטריך כו' ואחותו דסיפא לא איצטריך כו' ומ"מ נ"ב פשוט דטעות הוא דודאי פשוט הוא דיותר הוי יתור אחותו דסיפא מאחותו דרישא דהא בגמ' אמרה מתחילה דנפקא ליה מאחותו דסיפא ולא בא להזכיר אחותו דרישא עד שהוצרך ללמוד דאין מענישין מן הדין. וגם פשוט ביותר טוב לומר אורחא דקרא הוא באחותו דרישא מבאחותו דסיפא דאחותו דרישא היינו איש אשר יקח את אחותו בת אביו כו' וזה ודאי אורחא דקרא להזכיר מתחילה שמה בכלל ואח"כ מבאר ואומר בת אביו כו' אבל ערות אחותו גלה דהיינו אחותו דסיפא ודאי יתור גמור הוא. והח"ש אפשר שהגיה כך משום דבגמרא מפיק דאין עונשין מן הדין מאחותו דרישא ואין זה דיוק דבגמרא מפיק לה כך מאחר שכבר רמוז על מה קאי אחותו דסיפא. לכך נראה שאין להגיה כזה ודו"ק:

בא"ד ושפיר אתי מר"א. ור"ל דלפירש הקונטרס קשה דאיך מפיק לה מדר"א הלא קשה אם יסבור כר"א אחותו דסיפא ל"ל אלא ודאי דלא סבר כר"א אבל לפי הי"מ אתי שפיר וק"ל:

בתו' בד"ה ואידך ר' יצחק כו' דבכריתות פ"ק אר"י עונשין מן הדין דקאמר לר' יצחק כו' כנ"ל להגיה. והיינו דבאמת אמר שם להדיא דר"י סובר עונשין מן הדין. וז"ל הגמר' ריש דף ג' לרבנן דר"י אחותו דסיפא דקרא מאי עבדי ליה מיבעי ליה לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו לומר שא"ע מן הדין ור"י סבר עונשין מה"ד ואבע"א יליף עונש מאזהרה. א"ר אלעזר א"ר הושעי' כ"מ שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאת ביניהם כו' וכי מאחר דלאוין מוחלקין כרת דאחותו דכתב רחמנא ל"ל לר"י כדאית ליה לרבנן כדאית להו. כן גרס רש"י שם בגמר' ע"ש. והנה לפי זה צריכין לדחוק בתירוצו של תוס' שתרצו דלהאי שינויא דמשני גמר עונש מאזהרה סבר ר"י דעונשין מן הדין. וצריכין ליישב דסוגיא דידן הוי פירושה כך אף שסוגיא דהתם אינה מפורשת כך. וע"ז ודאי מסקי התוס' בכאן בסוף הדיבור וצ"ע ודו"ק:

בא"ד דהיינו היכא שא"צ לענין אזהרה. ר"ל שאין צריכין ללמוד גם על אזהרה דהיינו שכבר נלמד באזהרה כמו הכא שכבר נלמד באזהרה ואח"כ מענישין מן הדין. ומסקי התוס' ואמרו ומהאי טעמא היכא דגמר עונש מאזהרה כו' ר"ל והשתא א"ש דמאחר דמבואר דאין גומרין עונש מאזהרה אלא היכא דהוי ק"ו עמה א"ש דלא תקשה בחייבי לאוין נמי כגון ממזר כו' וזהו דוקא לתירוצו של התוס' שתירצו גמר עונש מאזהרה פירשו דוקא הכא משום דאיכא ק"ו להענישן אבל בלא פירושו של התוס' היינו מפרשין דבכל מילי גמר עונש מאזהרה והיה קשה בכל חייבי לאוין נמי. וה"פ של התוס'. ומהאי טעמא שפירשו א"ש הכא דגמר עונש מאזהרה דוקא דאיכא להענישו מן הדין דאל"כ התירוץ של התוס' קשה בחייבי לאוין נמי וק"ל:

ברש"י בד"ה ה"ג לה כו' (וכיון דאית ליה הכא) וכיון דאתו להכי בעריות נמי כו' בא לתרץ דלא תקשה באם יסבור כר"א עכ"פ יהא מיותר דרש של ואל אשה דלעיל א"כ למאי אתא עז"א דבאמת כיון דיסבור כר"א דללאוין המוחלקין אתו להכי בעריות נמי לא בעינן שום דרש לחלק ואין אנו צריכין למידרש ואל אשה דלעיל ולא חשבינן ליה כלל ליתורא אותו דרש וק"ל:

דף יד:

ברש"י בד"ה כל לא תעשה שקדמו עשה כו' כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו כו'. יש מקשין הלא חשיב במשנה נותר דלוקין עליו. ולק"מ דבמשנה מיירי באוכל נותר דלוקין עליו משום דכתיב לא יאכל כדפירש"י שם וכאן אמר דאדם שהותיר מבשר קדשים אין לוקין אותו אדם שהניחו הואיל שניתק לעשה והנותר תשרופו וק"ל:

בתו' בד"ה כל לא תעשה כו' דהא לאו דגזילה שקדמו עשה דוהשיב את הגזילה כו' ר"ל דעשה והשיב את הגזילה הוא בסוף פ' ויקרא ולאו דגזילה הוא בפ' קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול וק"ל:

דף טו.

בגמ' אמרו לו אמרת א"ל לא אמר רבה כו'. הח"ש כתב וז"ל נ"ל דאמרו לו לרבה ב"ב חנה ומה שנאמר אח"כ אמר רבה הוא רבה בר נחמני עכ"ל וקשה דאדרבה טוב יותר לומר שאמרו לו לר' יוחנן דהוא בעצמו שפיר יכול להשיב לא. דהדר ביה. והיינו ר"ל דמילת לא שהשיב שאין הדין כן כמו שאמר כבר. אבל אם אמרו לו לרבה בב"ח אם אמר הדין כן איך היה משיב לא הלא באמת אמר כך משמו של ר"י ושמא תאמר הדר ביה אין זה בידו לחזור בו מאחר שאמרה משמו של ר"י והוא הי' תלמידו. ואם שמע מר"י שחזר בו ה"ל להשיב להם כך. לכך נראה פשוט שטוב לנו לפרש שאמרו לו לר' יוחנן ודו"ק:

ברש"י בד"ה הניחא כו' דהא ליכא למימר קיים לאחר זמן. ר"ל דאין לפרש דהאי קיים דקתני פירושו שיקיימם לאחר זמן דא"כ לא קיים היכי דמי כלומר האיך מפרש דהא לעולם כו'. והח"ש הגיה דהא ליכא למימר יקיים כו'. וכפי מה שכתבתי אין אנו צריכין להגיה:

בתו' בד"ה כל ימיו כו' שילוח שיהא כל ימיו. ר"ל דהפסוק דאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו היינו ר"ל שילוח שיהא כל ימיו דע"ז דוקא קאי הלאו. והח"ש הגיה שילוח שלא יהא כל ימיו ולי נראה כדפירשתי וק"ל:

דף טו:

בתו' בד"ה מידי הוא טעמא כו' ודוחק הוא האי תירוצו. היינו משום דאכתי תקשה מנ"ל לר"י להגיה בברייתא ולומר תני בטלו ולא בטלו דילמא נגיה קיים ולא קיים ולא נידוק ממתני' דידן כלום לכך אומר דדוחק הוא נ"ל:

בא"ד האיך לקי הא לא משכחת ביטלו. וקשה דהא משכחת נמי במנדר שלא לצאת כלל מן המקדש דאז ודאי לוקין דא"א לקיים שוב העשה מאחר שנדר כמו שאנו אומרים לר"י דלא הוי ביטול העשה בישראל שגירש אלא כשמדירה הנאה ה"ה ה"נ יהא חשיב ביטול העשה בנודר שלא לצאת וי"ל דמתני' דידן סתמא קתני ומהיכא תיתי לפרש דאיירי בנודר שלא לצאת. אבל למ"ד קיים ולא קיים דמלקין אותו תכף כשאמר בפני ב"ד שלא לצאת אין המתני' צריכין לפרש דודאי כשירצה לצאת דאין מלקין ובמתניתין איירי כשאינו רוצה לצאת ולא רצת' לפרש דסומכת על העיקר הדין של עשה ולא תעשה. אבל בשאיירי דוקא במודר שלא לצאת דזה הוי דבר שלא כנהוג הוי לה לפרש וק"ל:

ועי"ל דאפשר דלא הוי נדר כלל כשנודר שלא לצאת דהא א"א לו לקיים את נדרו שלא לצאת לקנות אוכל או לשתות או לנקות את עצמו ודו"ק:

בתו' בד"ה במאי קמיפלגי כו' ופי' לכך לא תני כריש לקיש כו'. באו לתרץ מה זה דקאמר במאי קמיפלגי הלא סברותיהן מבוארת דזה אומר שהכל תלוי בביטול העשה וכל זמן שלא ביטלו אינו חייב וזה אומר שהכל תלוי בקיומו של העשה אם קיים העשה פטור אם לא קיים חייב. אלא ודאי שקשה לו למה לא אמר ר"ל כר"י וע"ז משיב דפליגי בהתס"פ וסובר ר"ל דלא הוי התראה ולכך לא תני כר"י אבל אאיפכ' לא מקשה למה ר"י לא אמר כר"ל משום דמסתבר ליה טעמא דר"י וכמ"ש התו' בסוף דיבור זה. וא"ל שמא באמת דקשה לה להגמרא ג"כ ר"י מ"ט לא אמר כר"ל. י"ל דאינו מתורץ במאי דפליגי בהתראת ספק דאף שנאמר דהוי התראה מ"מ אינו מוכרח לומר ביטלו ולא ביטלו ויכול היה לומר קיים ולא קיים אבל ודאי אי לא הוי התראה מוכרחין לומר קיים ולא קיים ודו"ק:

בתו' בא"ד דתלוי מלקות בביטול העשה הוי לאו מחוסר מעשה, ר"ל הוי האי לאו עדיין מחוסר מעשה דאף שעבר על הלאו לא מיקרי העברה מאחר שעדיין בידו לקיימו ותלוי בביטול העשה וק"ל ומ"ש התוס' ופ"ה קשה להבין היינו ר"ל שהוא כתב בקיצור דבעינן התראה בשעה שעקר טל אזהרתו ולדידיה קשה דלא לילקי לר"ש לקיש כלל בשלא קיים שלוח האם בשב"ד הזהירו ומוכרחים לתרץ תירוץ של התוס' ורש"י שסתם ולא הזכיר מידי מזה קשה להבין דבריו כי דבריו סתומים ואין כל אדם יודע לתרץ תירוץ זה שכתבו התוס' וק"ל:

בא"ד ולא הוצרך לומר טעמא אלא רשב"ל כו' כבר כתבתי בזה לעיל בריש דיבור זה:

דף טז.

בגמ' דמודרין לה על דעת רבים. נ"ל דרש"י דמפרש בכאן שמצא לה עון כו' ולא פי' כן לעיל על שהדירה ברבים היינו משום דדייק פירושו ממה שאמר בכאן דמודרין לה כו' דמשמע דהב"ד כופין לבעל שיגרשנה. והח"ש הגיה במקום דמודרין לה כו' דמודיר לה כו'. ולי נראה דאין להגיה מידי ומזה נידוק פירושו של רש"י. והתו' שמביאין פירש רש"י לעיל גבי שהדירה ברבים היינו משום דמאחר שפירש כך לקמן בעל דעת רבים בודאי יפרש כך גס בכאן בהדירה ברבים. ולכך מקשין על פירושו ומפרשי' בע"א. ולרש"י נראה ליישב דלא תקשה קושית התוס' דא"כ אין מצוה לקיים דסובר דבעל אינו יכול לשלחה כל ימיו אף כשמצא לה עון שאסורה לו מ"מ אינו רשאי להדירה. אך ילך לב"ד והם יאמרו לו שיגרשנה ואז יקיים דברי הב"ד אבל מעצמו אינו רשאי לגרשה ודו"ק:

בתו' בד"ה אי דקטלה כו' דמיירי שהרגה בשוגג. ר"ל דאז אינו חייב מיתה ונאמר דחייב מלקות אע"ג דקיי"ל דחייבי מיתות פטורין ממלקות כדאיתא בכתובות ל"ז נימא דהיינו דוקא כשהן מזידין דאז חייבין מיתה אבל בשוגג שמא באמת חייב מלקות ודו"ק:

בתו' בד"ה כגון שהדירה ברבים פ"ה כו'. כבר כתבתי בזה לעיל גבי דמודר לה ע"ד רבים ע"ש:

בתו' בד"ה והאיכא העבט כו' כדאמרינן לעיל אם אינו ענין לפניו כו' ר"ל וכאן נמי נאמר אם אינו ענין לפניו דהא א"א להשיבנו קודם שיקחנו אבל תנהו לאחריו ויהיה שפיר לאו הניתק לעשה וק"ל:

בתו' בד"ה התם איתא בתשלומין כו' דכל אימת דיש לו ממון לא ילקה. ר"ל דמאחר דקיי"ל כבר דחייב ממון כששרפו א"כ בודאי דאין לוקין עליו בזה דכל אימת דחייב ממון אין בו מלקות. ומסקי התוס' כלומר הכא ע"כ אינו לוקה הואיל דמשלם כנ"ל להגיה במקום ומפטר] ר"ל דמאחר דכבר קיי"ל שישלם כששרפו א"כ בוודאי דאינו לוקה. וא"ש בגמר' ואינו לוקה ומשלם פירושו לפי זה ואינו לוקה הואיל ומשלם. אבל ליכא לפרושו כו' וק"ל:

דף טז:

בגמ' מירחו מעשר ונותן לו משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ולר' ישמעאל כו' כצ"ל. והיינו מוכרח להביא ר"י דנידוק מיניה דת"ק פליג עליה וסובר דמן העיסה לא משום דקניי' בשינוי. וכמבואר ברש"י פרק הגוזל ואילו לא הביא דברי ר"י היה אפשר לומר דגם ת"ק סובר דמפריש מן העסה ולא בא לנו לומר רק כשמירחו שמחויב לעשר ואח"כ ליתן פיאה ודו"ק:

בגמ' דאדרי' רב אחא על דעת רבים דהוי פשע בינוקי ואהדרי' רבינא כו' כן הוא בגמר' בגיטין וכפי מה שהגיה שם הח"ש בדף ל"ו. ותיבת ושריה ליתא בכל גמרות ישנים לא כאן ולא בגיטין. ויש ליישבו דפירושו היא והתירו וקאי על רבינא שכתב אח"כ דאהדריה והוא מלשון שרי לך מחול לך. וה"פ ושרי' ואהדרי' רבינא כו' דרבינא שרי' ואהדרי' אח"כ וק"ל:

תו' בד"ה התם איתא בתשלומין כו' דא"כ מאי פריך והרי משכנו כו' ומשני התם כו' ר"ל מאי משני התם כו' הלא אינו מתורץ בתירוצו ומ"ש התו' מאי פריך והרי כו' ר"ל מאי פריך ומשני וק"ל:

בתו' בא"ד דמקשה פריך שפיר לשניהם וקיימו נקט כו' כצ"ל. ור"ל מדאמר ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו ש"מ דפריך אתרווייהו מדאמר דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו ולא אמר בקיצור ומשכחת לה בביטלו ולא ביטלו ואח"כ מסיק מאחר דנדקדק מלשון שאמר לא קיימו ולא ביטלו דפריך אתרוייהו א"כ למה נקט קיימו ומסיק ע"ז דאפשר דנקט אגב גררא של לא קיימו ודו"ק:

בתו' בד"ה ריסק ט' נמלים כו' כל ענין של דיבור זה עד אבל קשה איך יצטרף כו' מבואר יפה בחולין צ"ו בד"ה ור"י אכילה כתיב ביה כו' ע"ש:

בא"ד דלאכילה נמי. מצטרפין ללקות משום נבילה כו' דהכי איתא הסוגיא במעילה ט"ו כל הנבילות מצטרפין זו עם זו א"ר ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפני עצמן וטמאים בפני עצמן ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפין ופרש"י ל"ש דנבילות מצטרפות זו עם זו דמשמע אפילו נבילות בהמה טמאה עם נבילות בהמה טהורה אלא לענין טומאה הנוגע בהן. דבתרוייהו כתיב הנוגע בנבלתם יטמא. אבל לענין אכילה לחייב עליו משום לא תאכל כל נבילה לא מצטרפין אלא נבילות טהורין בפני עצמן מצטרפות זו עם זו וטמאין בפני עצמן דאין איסור חל על איסור דלא אתי איסור נבילה וחייל על איסור בהמה טמאה. ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצטרפין דקסבר איסור חל על איסור וחייב שתים אחת משום ב"ט ואחת משום נבילה עכ"ל. ובזה אתי שפיר דברי התוס'. ומ"ש אע"ג דאין איסור כולל ולא איסור מוסיף פירוש של כולל ומוסיף ביאור יפה בחולין ק"א ע"ש. גם לקמן כ"ב בפי' הקונטרס:

בא"ד דמצינו דאיסור נבילה חל על איסור חלב. היינו משום דכתיב וחלב נבילה אכול לא תאכלהו התורה אמרה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב. ולכך חייל נמי אאיסור דטומאה. תוס' במעילה דף הנ"ל:

בא"ד אמרינן דלטמא מצטרפין מהאי טעמא כצ"ל והיינו ר"ל דלטומאה מצטרפין וכמו שהבאתי לעיל והיינו משום דמאחר דמצינו דחל איסור נבילה על איסור חלב חייל נמי אאיסור דבהמה טמאה לענין דהמטמא בה יתחייב בשני לאוין הואיל שכבר מצינו ג"כ דבתרוייהו כתיב בנבלתם לא תגעו:

דף יז.

ברש"י בד"ה הנחה כו' דתנא בה קרא כו' ר"ל ששינה בה קרא לכתוב פעמיים לשון הנחה לעיכובא. כן משמע להדיא בדף י"ח ברש"י ע"ש:

בתו' בד"ה ורבנן בריית נשמה כו' כל זה מבואר יפה בחולין צ"ט ע"א בד"ה מ"ט דרבנן כו' ע"ש. ומ"ש אלא ע"כ הטעם תלוי דכל דאובד שמו בשנחתך הוי בריה. היינו ר"ל שאובד שמו שקראה לו התורה כשציותה עליו שלא לאוכלו ולכך נמלה כל שהו הוי בריה דכשנחתך הוי מקרי חתיכת נמלה ולא בשם נמלה לבד אבל חטה אע"ג דכשנחתכה מיקרו חתיכת חטה מ"מ ודאי אי הוה כתיב בתורה אל תאכל חטה של טבל אז הוי חשיב בריה אבל מאחר דהתורה לא אמרה כן רק לא תאכל טבל וא"כ גם חצי חטה נקראת בשם טבל ולא שייך לקרא לחטה בריה לכך לא חשיבי בריה ואינו חייב עד שיאכל כזית. כן מבואר שם בתוס' וע"ז מסקי התוס' שפיר וק"ק מאי קאמר הכא בריית נשמה חשובה ליה. הלא אפילו אי הוי להחטה נשמה לא חשובה בריה מאחר דלא אמרה התורה אל תאכל חטה של טבל כדפירשתי. ונ"ל פשוט דצריכין להגיה אח"כ בתו' במקום לימא דלדבריו דר"ש כו' וי"ל דלדבריו דר"ש כו' והיא תירוצו של הק"ק שהוקשו התו' על הא דאמרינן ורבנן ברית נשמה חשובה חטה לא חשובה דהלא אף אם היה בחטה נשמה לא הוי בריה כו' ע"ז יתרץ ואמר דלדבריו דר"ש אמרי לדידן אפילו אית ביה נשמה לא הוי בריה כו' דהכל תלוי מאחר דלא נזכר בתורה אל תאכל חטה של טבל אלא לדידך דחשבת ליה בריה ולית לך טעמא דמבואר שמו בתורה מ"מ לא דמי לנמלה דנמלה אית בה נשמה. וכן מבואר הקושיא והתירוץ בתוס' דחולין דף הנ"ל, ומסקי שם ראיה לזה היכן מצינו שמשיבין טעם לדבריו והם עצמן אינם סוברים שיהי' הדבר תלוי בזה ע"ש באורך. ואם לא נגיה כאשר הגהתי אין לי שום אופן ליישב דברי התוס' הללו. ויהא הפוכין מדברי התוס' דחולין. לכך נראה פשוט כאשר הגהתי ודו"ק:

דף יז:

בגמ' דאית ביה שתי אכילות. ר"ל שמקצת מהן אוכלים הבעלים ומקצת מהן מקריבים למזבח לשמים ומקרי נמי בשם אכילה. משא"כ עולה דהוי כולה כליל וממילא אין בו אלא אכילה אחד דהיינו הקרבה למזבח וק"ל וכן הוא בהדיא בחגיגה ד"ז דאמ' חגיגה עדיף מעולות שכן יש בו ב' אכילות ופירש"י דהיינו מזבח ואדם:

בתו' בד"ה דלמאי דס"ל לדידיה כו' דאתי בק"ו מתודה וכולהו דמסתבר כו' נ"ל דר"ל דמאחר דמדקדק דבכור אתי לאחר זריקה דאי קודם זריקה שפיר נילף מתודה אע"פ שכתוב לבסוף ממילא כולהו נלמדו מעצמם כמו שאומר ר' שמעון וז"ש וכולהו דמסתבר. ומסיק דהא מ"מ כו' בזה חוזר ומפרש למה כולהו דמסתבר ומפרש ואמר מאחר דמוכרחין לומר דתודה אתיא לקודם זריקה אע"ג דחד צד חמור הוא אצל עולה ר"ל בענין א' הוי תודה חמור מעולה והיינו דבתודה אית ביה ב' אכילות וא"כ הו"א דיהא אסור לכל הפחות לזר אפילו לאחר זריקה משום דנילף מק"ו מעולה אפ"ה מוכרחין לומר דתודה אתיא לקודם זריקה והיינו משום כדפירשו התוס' לעיל דאיסורא אחרינא ליכא לאוקמי בה דהא שרי לזרים וז"ש כדפרישית. וא"כ סוף סוף משמע בבכור ר"ל מאחר דמוכרחין לומר דתודה אתיא לקודם זריקה ממילא משמע דבכור אתי לאחר זריקה והח"ש הגיה בזה הרבה. ונ"ל להגיה הכי דהא מ"מ ע"כ צריך לאוקמי תודה להכי אע"ג דחד צד חמור הוא אצל עולה כדפרישית. וא"כ סוף סוף משמע בבכור וכשנגיה כמו שהגהתי א"ש ויתפרש כמו שיתפרש לפי הגהות של הח"ש וע"ד שכתבתי נ"ל:

בתו' בד"ה איסור בעלמא כו' הא איצטריך ללקות לאוכל לפני זריקה לפי שאין עונשין כו' כצ"ל. והח"ש הגיה ללקות לאוכל לפני החומה לפי כו'. ואינו נכון דכאן איירי לאחר שתירץ דיש לנו קרא יתירה ולכך ודאי אתי לאוכל לפני זריקה וכמבואר ברש"י גם בתוס' שהביאו לרש"י וכאן לא בא לומר אלא דקשה לרש"י עכשיו בלפני זריקה כמו שהוקשו לעיל בחוץ לחומה ודו"ק וכן מצאתי מוגה:

דף יח.

ברש"י בד"ה קרא יתירה כו'. למהוי נ"ל שחוזר אמה שלמעלה דלהכי נכתב למהוי לאו כו' לאו באנפי נפשיה. ז"ל הח"ש עכ"ל. ולי נראה דהאי למהוי לאו כו' הוי תחילת דיבור ומציין בגמרא למהוי לאו באפי נפשיה הכי מיהדר פירושו בכל חד ל"ל ש"מ ליחודי לאוי לכל חד וחד כו' ור"ל שבא לומר דלא יגרוס למהוי לאו באנפיה נפשיה דאותו לשון אינו סובל כ"כ את הפירוש שכתב רש"י ודו"ק:

בתו' בד"ה איסור בעלמא כו' כדפ"ה לעיל במילתא דר"ש. ר"ל דשם נדחק רש"י ומצא לנו איסור בכל אחד ואחד. ומתרץ דמ"מ איסור לאו לא מצינו אלא מהכא דרש"י לא ביאר לנו אלא שאסור מצד דהוי מצות עשה אבל שיהא אסור באיסור לאו דהוא חמור לא מצינו אלא מהכא וק"ל:

בתו' בא"ד דלא דמי להא דפריך בפרק כל שעה כ"ד ודלמא ליחודי לאו כו' ר"ל דשם פריך ולא והכתיב לא תאכל בחטאת ונלמוד מדכתיב בנותר לא יאכל כי קודש הם אלא ודאי אם אינו ענין לגופו תנוהו ענין לשאר איסורין ואם אינו ענין לאכילה תנוהו ענין לאיסור הנאה ומסיק דילמא ליחודי לאו לגופיה הוא דאתי דאי אתי מנותר אין לוקין על לאו שבכללות וא"כ מנ"ל לומר בכאן דלא אתי לחוץ לחומה דילמא ליחודי לאוי לכל חד וחד דלילקי עליה אתא עז"א דלא דמי דבשלמא התם שפיר אמר ליחודי לאו לגופיה אתי דטפי אית לן לאוקמי למילקי אנפשיה מלומר תנהו לענין שאר איסורין אבל הכא דדרשינן ליה בכל חד וחד בנפשיה לענין אחר לחידוש טפי ודאי טוב יותר מלומר דאתא למלקות בדבר שאינו חידוש כ"כ וק"ל:

בתו' בא"ד והלא אין מלקות אלא ללאו חדוש. ר"ל בהחידוש שמוסיף ר"ש בכל חד וחד הוא דהוה מלקות ולא באחרינא דאתי בק"ו כדכתבו התוס' לעיל ומה שבא לחדש בעולה כו' וק"ל:

בא"ד וה"ק בסוגיא וכדפרש"י כצ"ל. ור"ל ה"ק בהסוגיא דלוקה חמש דאמר רבא באיסורא קאמר וכדפרש"י ג"כ כאן דעדיין צריכין לומר דלוקה ה' דאמר רבא איסורי קאמר וק"ל:

בא"ד דמעשר צריך ע"כ לכתוב בהדיא והא דקאמר לא תוכל לאוכלם אשארא. ר"ל קרא דלא תוכל לאוכלם קאי אשאר ענינים. ומעשר צריך לכתוב באותו קרא בהדיא דהא ודאי כו' שהרי אין אריכות במקרא יותר משאם היה מפרש מעשר לבדו ר"ל באותו מקרא דלא תוכל לאוכלם דכולל הכל אין בו אריכות יותר כו' וכ"כ בח"ש ע"ש:

בא"ד דהא השתא לא תוכל לאוכלם מעקרא כצ"ל. ור"ל מדלא יהיה נכתב בפסוק דלא תוכל לאוכלם ה"א דאינו חייב מלקות עליו שזה עיקר מעשר דכתיב בקרא קמא. והח"ש הגיה דהא השתא לא תוכל לאוכלם לא קאי אעיקרא ור"ל לא קאי אעיקר מעשר שיהא חייב באוכלו חוץ לחומה דהוא העיקר שחייב בו במעשר. ול"נ כמו שהגהתי וכן מצאתי:

בתו' בד"ה ולילקי משום זר כו' דס"ס ליתא אלא בש"פ וישנו כמו אכילה. בקשתי ומצאתי בפסחים ל"ב ול"ג מבואר דבתרומה אינו חייב אלא באכילה שוה פרוטה ואז חייב אפילו אין בו כזית והוא דעת אבא שאול ורבי ס"ל כוותיה לפי מה שאמר שם ר"פ ריש דף ע"ג. ולי נראה דהתוס' כיוונו לזה שכתבתי דבתרומה אינו חייב אלא בשוה פרוטה ואז חשיב כמו אכילה כלומר כאיל היה בו כזית אף שאין בו כזית ורבא לא מני אלא כו' ודו"ק:

בתו' בד"ה ולילקי משום בשר בשדה כו' דאמרינן בסוף פרק גיד הנשה לוקה משום בשר כו'. ר"ל ודאי אגמרא דידן לא קשיא דלא בא להקשות דלילקי ממש רק דיהא אסור נמי מזה וכמו שכבר מבואר בתוס' ויתבאר ג"כ רק אמה שאמר שם בפג"ה דלוקה משום בשר בשדה וקשה דלמה יהא נלקה משום לאו זה הלא הוי לאו שבכללות שהרי כולל הוא כו' ודו"ק:

דף יח:

בגמרא אה"נ ורבא מהאי קרא קאמר ר"ל הא דאמר רבא דלוקה חמש והוי חד לאו משום עולה היינו לאו הזה דכתיב ביה כליל תהיה וק"ל:

שם בגמ' אתי יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך כו' דקשה לי' דהל"ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני ד' וגו' וכתיב מידך מופנה לג"ש. רא"ם בפ' כי תבוא:

בתו' בד"ה ומאן תנא כו' וק' דבפר' תבא פירש"י בין והניחו כו' כצ"ל. ור"ל דרש"י פי' על הפסוק והניחו לפני מזבח ד' דאיירי בתנופה והיינו פסוק ולקח הכהן הטנא מידך והניחו כו' והיינו מדכתיב מידך אלא שהוא מופנה לג"ש דיד יד. ועל פסוק והנחתו פי' נמי דאיירי בתנופה והיינו כדרש דר"י. וא"כ מקשין התוס' דלא יהא כמאן רש"י דחומש. ובתוס' דסוכה מ"ז מביאין התוס' הספרי דדריש כרש"י ומקשין שם על הספרי דלא אתי כמאן וכאן מקשין כן על רש"י דחומש. ומסקי וראיה דהתם מוכח דבעי ב' תנופות כו'. ר"ל וראייתו דרש"י דהתם מוכרח דבעינן ב' תנופות היינו דמוכח מוהניחו ומן והנחתו ור"ל מפסוק והניחו והיינו מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך כו' בג"ש דיד יד מן והנחתו דדרשינן ליה מלשון ולא נחם אלהים ודו"ק:

דף יט.

בגמרא ודין הוא כו' ר"ל ודין הוא שלא יאכלנו בירושלים בלא פדיון דהא בכור טעון כו' וק"ל:

בתו' בד"ה ואי סבר לא קידשה כו' ומאי מוכח התם שאני הכא דלא קידשה. אבל אי קידשה מוכח הכא דנאכל אפילו ליכא מזבח. כ"כ בח"ש ואני תמה בזה דכבר כתבו התוס' לעיל בד"ה אפי' בכור נמי דלמ"ד קידשה איירי בשעשה מזבח ע"ש וא"כ לא ידענה היכי מוכח הכא דאי קידשה דנאכל אפילו ליכא מזבח. אלא נ"ל דה"פ של התוס' ומאי מוכח התם דלמא שאני הכא דלא קידשה אבל אי קידשה אפשר דנאכל שפיר אפילו בלא מזבח ולא שיהא מוכרח לומר כך אלא דילמא נאמר כך ודו"ק:

בא"ד לא מתאכיל בירושלים כלל בלא פדיון כו'. ר"ל ולמה לן ללמוד אותו מבכור הלא פשיטא במעשר גופיה דלא מתאכיל בירושלים בלא פדיון משום דלא הוי כלל לפני ד' אלהיך וק"ל:

בא"ד אבל הכא מיירי שאין המזבח כלל בנוי. ר"ל לפרש"י הוצרכנו לומר דלמאי דאמר אי קסבר קידשה אפילו בכור נמי דאיירי בעשה מזבח כדלעיל אבל לפירושם לא צריכנא לזה דמאי דמקשה אפי' בכור נמי היינו ר"ל בכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית ועכשיו אין שום מזבח וכמו שמסיק לעולם קידשה והכא בבכור שנזרק כו'. וכמו שלרש"י איירי המקשין בסברת אי לא קידשה באותו דרך שתירץ המתרץ כן נאמר לגירסת התוס' שסובר המקשין בסברת אי קידשה בדרך שתירץ המתרץ ודו"ק. וזה שמסקי וגריס לעולם קדושה ראשונה קידשה כו' ודו"ק:

בא"ד מיירי בביכורים שלא הובאו כלל בפני הבית כו' ר"ל ודאי דהופרשו בפני הבית כדמוכחי התוס' לעיל דאל"כ הוי חולין גמורים אלא שלא הובאו בפני הבית עד לאחר חורבן ולכך מאחר שהופרשו בפני הבית חל עלייהו הקדושה ומאחר שלא הובאו בפני הבית ולא הונחו בפני המזבח כלל ודו"ק. ומסקי התוס' וודאי היה להתלמוד להשיב להם דא"כ לא שייך כו'. ר"ל מאחר דאיירי בביכורים שלא הובאו כלל בפני הבית א"כ עדיין צריכין הנחה לפני המזבח וממילא לא שייך כלל לדמות מעשר לביכורים עז"א דודאי היה להתלמוד להשיב להם דא"כ כו' וק"ל:

בא"ד בבכור שאחר הבית אלא שאז לא היה טועה כו' ר"ל לא היה טועה מתחילה בברייתא ללמוד מעשר מבכור דהא לא שייך. והיינו דמותיב שם טעון מתן דמים. ר"ל והיינו דמותיב אח"כ בברייתא עצמה מה לבכור שכן טעון כו' והח"ש הגיה שכן אין טעון כו' ר"ל מדכתב והיינו דמותר ודאי. ר"ל דמעשר מותר לאכול בירושלים בלא פדיון שכן אין טעון מתן דמים. אבל כשיגיה דמותיב במקום דמותר א"ש טפי. ובס"א ראיתי מוגה דסותב במקום דמותר וא"ש נמי וק"ל:

דף יט:

בגמרא תנינא חדא זימנא מעשר שני והקדש כו' אהא דתנן קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה פריך וכמה שפירש רש"י במתני' י"ז ע"א:

דף כ.

בגמרא וזר שאכלה לוקה שתים. ר"ל אחת משום תרומה גדולה ואחת משום דטבל לתרומת מעשר שבו ומסיק שאילו אכלה בתחילה כו' ר"ל שבא לתרץ למה לא מלקינן ליה שלשה אחת משום טבל ואחת משום תרומה גדולה ואחת משום תרומת מעשר עז"א שאילו בתחילה אכלה כו' ר"ל קודם שקרא עליה את השמות הנ"ל אינו לוקה אלא אחת משום טבל שאכל אבל מדקרא עליה שם תרומה גדולה לוקה נמי משום תרומה. אבל מעשר ראשון מותר לזרים ומעשר שני נמי מותר לזרים הואיל שהוא בירושלים. וע"ז מסיק טעמא דאיתא בירושלים כו' וק"ל:

שם בגמרא אמר רבה מחיצה לאכול כו' מבואר יפה בתוס' איך מתרץ בזה הקושיא:

שם בגמ' אפילו לקטו במקלט ורהיטני חייב. פי' הנ"י מלקט כלי הספרים שמלקטין בו השערות הדקות. ורהיטני היא דוגמתו שמלקטין בו השערות ועל שם שהוא רץ בגילחו וקל נקרא כך כדמתרגינן וירץ ורהט עכ"ל:

בריב"ן בד"ה דעיילה בטיבלה כו' וכגון דאפקה נמי בטיבלה. מתרץ בזה דלא תיקשה עדיין מאי רבות' היא הלא קלטוהו מחיצות לאחר שהופרוש עז"א וכגון דאפקה בטיבלה וק"ל:

שם בריב"ן בד"ה והמקיף פאת ראשו משום דבעי למימר כו' צריכין לומר דקשה ליה מאי בא התנא להשמיעני הלא מבואר בפסוק לא תקיפו פאת ראשכם עז"א משום דבעי למימר כו'. וא"ל מאי בא התנא להשמיעני בהא דאמר הקורח קרחה בראשו הלא מבואר בכתוב דכתיב לא יקרחו קרחה בראשם. נ"ל דההוא בכהנים כתיב אבל בישראל כתיב ולא תשימו קרחה בין עיניכם והו"א דוקא בין העינים הוא דאסור קמ"ל דנילף ישראל מכהן לאסור גם בישראל בראשו וכמבואר בגמרא ודו"ק:

בריב"ן בד"ה על הקפת כו' ונהי דהכא לא צריך לאתויי מקרא. ר"ל דהכא לית לן שום יתור שנהיה מוכרחים לדרוש לחייב על כל פאה ופאה אפ"ה אנו אומרים דחייב על כל פאה ופאה דמסתמא כי היכי כו' דההוא לא מיתורא דקרא שמעינן ליה כולי האי דהא אינו יתיר כ"כ מלות ושרט כמו שדחק לקמן הריב"ן בפירושו ומסיק כך שמעתי וגימגום. ר"ל דיש לגמגם בזה דהא מ"מ אינו דומה לשריטה דשם יש לנו יתור לדרוש כך אע"פ שאינו יתור גדול עכ"פ תשיב יתור קצת משא"כ כאן בפאה דאין לנו שום יתור נ"ל ודו"ק והח"ש פי' הגימגום על דרך אחרת וכתב כן לספרים ישנים שכתב שם אחר מלת וגימגום כדאמרינן לקמן דסכינהו לחמש אצבעותיה נשא דאע"ג דליכא אלא חדא התראה מחייבינן ליה חמש. וכמו שנדפס לפנינו למטה בענין אחר ת"ל קרחה דקרא יתירא הוא. ופי' הח"ש דהאי כדאמרינן לקמן חוזר אהא דלעיל [ר"ל אהא דאמר כדאמרינן לקמן גבי קרחה כו' ומבאר היינו כדאמרינן לקמן דסכינהו גו'] ומ"ה כתב המגיה יש כאן גימגום. ודבריו רחוקים. ואפי' לספרים שלנו נראה דהגימגום הוא מה שכתבתי ואינו מדברי המגיה אלא מדברי הריב"ן שכתב כך שמעתי וגימגום הוא:

בתו' בד"ה רבינא אומר כשהאיש עומד בפתח ונקיט ליה כו' כצ"ל נ"ל. וע"ז מסיק דלוקה כשאוכלן במקומו דעדיין אינו בפנים כו' ובא לאפוקי מפי' ריב"ן שפי' בהדר ארתקיה ואכליניה. ולכך הוצרכו לפרש דאיירי בעומד בפתח של ירושלים דאינו ממש בפנים ומ"ה נלקה באוכלו שם וק"ל:

בתו' בד"ה לחייב על כל קרחה כו' ושמא היינו משום כו' ר"ל משום הכי לא גרס בבת אחת דאי בבת אחת פשיטא דהכל קרחה חדא ולכך ודאי אינו חייב אלא אחת ולמאי איצטריך להקשות ממתניתין דנזיר דודאי אינו מיירי בבת אחת וק"ל:

דף כ:

בגמ' והתניא לקרחה שתים. בשבת צ"ד איתא הזאת כמו בכאן. ופירש"י והתניא בההיא ברייתא בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא תשים קרחה שתים הוי קרחה ומה שהביא שם ראיה מדאיתא הגירסא בשבת תנאי אין זה ראיה כאן היה כתוב בסיפרי הריב"ן תנא וגרס הוא שיהא תניא וכמ"ש וק"ל:

בתו' בד"ה לא צריכא כו' כמו גופין מוחלקין. ר"ל כמו שגופים מוחלקין חולקין את הלאוין לחייב על כל גוף וגוף כן קורחות מחלקות. וזה דגופין מוחלקין מבואר לעיל בפירקין ד' י"א: בא"ד משום דקרח בידו קרחה במקום א' כו'. ה"פ משום דהקורח בידו הוא עושה קרחה במקום א' והוא נעשה הכל במקום א' בלי הפסק שיעור בנתיים כו' וק"ל:

בא"ד ומתוך פי' הקונטרס משמע כו' מפי' ריב"ן שלפנינו לא נוכל לדקדק כן כלל. וצ"ל שהיה לפני התוס' פ"ק אחר בזה וכיוצא בזה בהרבה פעמים כן בתוס' מכאן עד סוף פירקין וק"ל:

דף כא.

בגמ' אי לא גמיר ג"ש מספריים נמי לא. ר"ל לא יהא מותר לגלח בו דמדלא קאסר אלא מלקט ורהיטני שיש בו השחתה ש"מ דסובר דמספריים אינו אסור ומנ"ל הא. וא"ל שמא לא גמר ג"ש ומדקדק מדכתיב לא תשחית ש"מ דאינו אסור אלא בדבר ששייך בו השחתה די"ל דר"א סתמא קתני דחייב במלקט ורהיטני ומשמע בין כהנים בין ישראלים. ובכהנים כתיב לא יגלחו א"כ מקשה דבמספריים נמי יהא אסור. דהא עכ"פ אינו מחלק בין כהנים לישראלים אף בלא ג"ש ולכך פריך סתמא דבמספריים נמי יהא אסור ודו"ק:

בגמ' עד דכתב אני ד' ממש. ר"ל בתמיה וכי אינו אסור אלא עד דכתב אני ה' ממש. וכן פי' מוהר"ר ז"ל באשר"י שלו:

שם בגמ' אר"נ בריה דרב איקא שפוד שפחות כו'. ז"ל רש"י בביצה ד' כ"ח ע"ב שפוד שפחות וגומות רב מלכיו אלו ג' הלכות רב מלכיו אמרן ולא רב מלכיא מפני ששמותיהן דומין זה לזה ויש שמחליפין שמועה של זה בשל זה נתנו בהם סימן לסדר השמועות:

שם בגמ' אמרו לו אל תגלח אל תגלח כו' על כל שערה ושערה נתחייב הנזיר מלקות כשקצץ אותן בהתראה כמו שנתבאר במקומו. כן הוא ל' הרמב"ם בפי' משניות:

בריב"ן בד"ה מתני' ומתניתא כו' וסימנא דרב מלכיא קדקאי קאי כצ"ל נ"ל. וה"פ דרב פפא לא פליג אלא אטימנא דרב מלכיא ובאו לגרועי מיניה שפחות דרב מלכיא אמרינהו ושפוד וגומות שהן שמעתתא רב מלכיו אמרן כדקאמרת אבל בסימנא דרב מלכיא דהיינו בלורית אפר מקלה וגבינה לא פליג רב פפא כלל. ולא הוזכר כלל בדבריו וק"ל:

שם בריב"ן בד"ה מתניתא מלכתא. כו' משמע שפחות ושכנגדה. ר"ל הא דאמר איכא בינייהו שפחות משמע ושכנגדה פירש האמצעית היינו אפר מקלה כ"כ התוס' בביצה כ"ח. ובכתובות ס"א כתבו התוס' וז"ל איכא בינייהו שפחות אמר רשב"ם שפחות ושכנגדה דהיינו אפר מקלה שהוא מימרא דתרווייהו באמצע נינהו עכ"ל ומ"ש כאן כך לשון ח"ה. לא ידעתי מי הוא הח"ה אם חכם בראשי תיבות או אם הוא שם ספר:

דף כא:

בגמ' אף הנזיר לא הוא השם מיהו הת"ק חשיב להו בכלל לאוין דתלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם. ר' עובדי':

בגמ' ולילקי נמי משום זורע ביו"ט עיין בח"ש שדבריו נכונים:

בגמ' עדא תהא פי' זאת תהיה. ר"ל התירוץ הזה תהא כי דברי רבא נכונים בעיניו וק"ל:

שם בריב"ן בד"ה יש חורש תלם א' כו' דלכל הפחות קאמר. ר"ל דבא לומר דאף בלכל הפחות שבכלאים דהיינו בשור א' וחמור א' נלקט עליו לפעמים לאוין הרבה וק"ל:

בריב"ן בד"ה המנכש והמחפה כו' ורבנן דפליגי עליה דר"ע ס"ל כו' ז"ל הח"ש פי' כך הוא אליב' דס"ד עכ"ל ור"ל לפי מאי דר"ל היה רוצה לעמוד המתניתין כר"ע ובמקיים כלאים היינו אומרים דרבנן פליגי עליה דר"ע וס"ל דמחפה נמי אינו לוקה כו'. אבל לפי מה דקילוס ר' ינאי לר' יוחנן דמשמע ממתניתין דמחפה חייב והיינו משום דר"ע מודו דמחפה בכלאים לוקה לא פליגי רבנן עליה דר"ע רק במקיים כלאים ודו"ק:

בתו' בד"ה החורש בשור וחמור כו' ופ"ה שור כו' וחמור קדשי בדק הבית כו' אינו בפי' שלפנינו ואדרבה מדקדק יפה שלא לילקי מטעם דמעילה וכמבואר לפנינו:

בא"ד ויכול להיות שהוא חולין והן מוקדשין לאו דוקא בשור וחמור כו' כצ"ל נ"ל ולא כמו שהגיה הח"ש. וה"פ והא דקתני והן מוקדשין דהוא לשון רבי' לאו דוקא דקאי על שור וחמור דהא ליכא מוקדשין כו' וק"ל:

בא"ד דקא עביד תרתי חדא כלאי זרעים כו' מבואר יפה בי"ד סי' רצ"ו דדוקא כשזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד הוא דחייב על כלאי כרם וכלאי זרעים כר' יאשי' ע"ש:

דף כב.

בגמ' ואם איתא משום הבערה לא ליחייב כו' ר"ל דהא הבערה ובישול הוי' כחדא מלאכה מאחר שעשאן בהעלם א' אלא ודאי דיש חילוק מלאכות בי"ט. ועל לאוין אחרים לא מקשה דהא לא שייכין כלל ליו"ט וק"ל:

בגמ' נזיר שמשון בר אטמויי למתים הוא. ר"ל וא"כ איך אפשר לומר דמתניתין איירי בנזירות שמשון הא במתניתין חשיב ללאו אחד הא דמטמא עצמו בבית הטומאה ונזיר שמשון מותר לטמא למתים וק"ל:

בריב"ן בד"ה מיגו דחיילא כו' והשתא קיימא לי' בסקילה. ונ"ל להגיה בשריפה וכמבואר בסנהדרין ר"פ הנשרפין דעל חמותו חייב שריפה ע"ש:

בריב"ן ודרשינן כמאן דכתיב במספר ארבעים. ר"ל כאילו כתוב הכל בפסוק א' אע"ג דהאי במספר הוי סוף פסוק. ואח"כ מתחיל פסוק אחרינא ארבעים יכנו כו', אפ"ה דרשינן לי' כאילו נכתב בפסוק א' וק"ל:

בתו' בד"ה אלא הב"ע וכו' דאיתנהו בפחות משוה פרוטה ומעילה ליתא אלא בש"פ כמבואר בפסחים ל"ב ע"ש:

כתו' בד"ה מתקיף לה וכו' דהשתא פריך טובא ונפרוך כו' ר"ל פריך טובא ואותן קושיות אינם מתורצין אלא הן נפרכין ואין עליהם שום תירוץ דהא לא משני מידי וא"כ צריכין לומר ע"כ כו' וק"ל:

בתו' בד"ה שהרי גוף אחד כו' הקונטרס פי' כגירסתו. אינו ר"ל שהיה לו גירסא אחרת רק אמר שהוא פירוש פירש למבאר בדבריו וכמו שהוא שנוי שם. והתו' לא רצו להביאו רק כתבו סתם כגירסתו והיינו ר"ל כאילו היה כתבו כמו שהוא שנוי בגירסתו. אבל ר"ת פי' פירוש אחר ואותו פירוש הוא כמין חומר ולשון זה הביא נמי רש"י בחומש פ' משפטים ע"ש:

בא"ד ופירוש שם הקונטרס לא איתפרש למילתייהו. ז"ל שם דף ל"ג לכדר"י ורב אושעיא. לא נתפרש לי היכן עכ"ל. ולפירושו של התו' ניחא דהיינו ר"י ור"א דהכא. וז"ש התוס' והשתא ניחא דהוא דר' יצחק כו':

דף כב:

בגמ' מ"ט דר"י. דכתיב מה המכות האלה בין ידיך כו' עיקר דיוקא מדכתיב בין ידיך דמזה משמע שהכו להמחוייב מלקות בין ידיו והיינו כר"י שנלקה היתירה בין כתפיו. וכ"כ הח"ש ופי' בע"א ג"כ. וזה עיקר עכ"ל בית מאהבי ר"ל בית סנהדרין שנקראין לו אהובים שהוכיחו לו לדרך הישר וכן פירש"י בזכרי' י"ג וז"ל בית מאהבי אשר אהבני והוכיחוני לדרך הישרה עכ"ל:

בגמ' כופת שתי ידיו על העמוד כו' והוא מוטה על העמוד ופניו למטה כמו אדם שמשתחוה למודים. וכן משמע בפירוש ריב"ן:

בגמ' ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. ז"ל הרמב"ם ומלקהו שליש מלפניו בין דדיו ושני שלישים מאחוריו שליש על כתף זה ושליש על כתף זה עכ"ל בפי"ג בסנהדרין וריב"ן דלא פירוש כן והארכתי בו לקמן בדברי ריב"ן:

שם בריב"ן בד"ה הא דאמדוהו ליומי וכן קיבל רבי מח"ע ולא ידעתי מי הוא הח"ע ולעיל כתב כך הוא לשון הח"ה כמו כן אינו יודע מי הוא:

שם בריב"ן בד"ה חזן שמש הקהל ולא שמעתי בו שום משמעות עיין בח"ש שכתב משמעותיו ונכון הוא:

בריב"ן בד"ה כפולה אחת לשתים כו' הח"ש כתב שנ"ל לפרש שהרצועה הראשונה של עגל היתה מתחילה כפולה לשנים ואותה רצועה גופא היתה כפולה בשני ראשיה $ציור בספר$ בכל ראש וראש של רצועה חוזר ונתקפל והיינו שתים שהן ד' שהוא שתי הקרנות וכל קרן וקרן היו שני רצועות שכל קרן היה כפול. ושתי רצועות של חמור היו ג"כ תלויין בשני ראשי רצועות של עגל ואותן הרצועות היו עולות ויורדות בה. זהו פירוש של הח"ש ע"ש שקיצר בלשונו. ומסיק ואולי כן הוא דעת המחבר ומ"ש ועוד רצועה אחרת כו' היינו אותה שהוא של חמור שתוחבה באותה של עגל נמי כפולה לשנים עכ"ל. ואני אומר שפירושו של הח"ש מתיישבת יפה בל' מתניתין אבל ריב"ן לא נתכוון לזה כלל שהרי כתב אח"כ היינו ב' רצועות שהן ד' ולדברי הח"ש יש לנו ב' רצועות שהן ד' בשל עגל לבד. אלא ודאי דריב"ן סובר דשל עגל לא היתה רק כפולה לשנים ובכל קרן וקרן דהיינו בכל ראש וראש של הרצועה של עגל היתה תחובה רצועה של חמור שהיתה ג"כ כפולה ועם הרצועות של החמור היו ב' שהן ד' ומ"ש ועוד רצועה אחרת ודאי דר"ל דהיינו של חמור מדסיים ואמר ואותן השתי רצועות כו' ודו"ק:

בריב"ן בד"ה ורצועה עצמה כו' ומכה אותה ברוחב גבו כו' ר"ל דהיינו כשהוא מכהו שני שלישים שמאחריו וריב"ן אינו סובר כרמב"ם שכתבתי לעיל בשמו שהמכות שמאחוריו היו על הכתפים. וכבר מוכרחין לומר שהריב"ן אינו סובר בזה כהרמב"ם שהרי כתב על שליש מלפניו. על הבטן. ורמב"ם כתב בין דדיו. אלא ודאי שהריב"ן פי' כמשמעו לפניו על הבטן ומלאחריו ברוחב על גבו. וא"ש. ומה שהיתה אורך הרצועה עד פי כריסו לפי' של הרמב"ם היינו משים כדי שתבואו בין דדיו בהמכות שלפניו והוא מפרש פי כריסו טיבורו כמ"ש ר' עובדי' בפי' משניות וממילא תגיע למעלה בין דדיו וק"ל. וריב"ן שכתב בפי כריסו בתחלת כריסו נראה שאינו מפרש כרע"ב דאינו נקרא בפי תחלת כריסו ודו"ק נ"ל:

שם בריב"ן בד"ה הוסיף לו רצועה על האומד כו' האי רצועה פירוש מכה ור"ל שהוסיף לו מכה אחת על האומד שאמדוהו וק"ל:

בתו' בד"ה הא דאמדוהו ליומי כו' הנה כללא של פי' התו' הוא הא דאמר דאמדוהו ליומי דאמדוהו למחר היינו ר"ל אומד השני שאמדוהו ואומד הראשון ודאי ליומי היה לעולם ולא כפירוש של ריב"ן שפי' באמדוהו למחר שאומד הראשון היה על יום אחר. והנה מתחילין התוס' ואומרים דכשחזרו ואמדוהו בו ביום אז אמרה מתניתין דאינו פטור אלא שנלקה דאי לא לקי לא נדחה לאומד הראשון דלעולם היכן שיכולין לקיים כל האומדין שאומדוהו נקיים שניהם ולכך דוקא אם לקה דאז ודאי אין להלקותו באותו יום כל הארבעים. דאז ודאי ימות שהרי אמדוהו עכשיו שאינו ראוי לקבל כל הארבעים ולהמתין עד יום אחר אינן יכולים שהרי התחילו להלקותו וזה פשוט דאין מפסיקין מלקות אבל אם לא לקה עדיין אז יכול לקיים שניהם דהיינו נלך אחר האחרון ולא נלקה עכשיו ונלך אחר הראשון ללקותו כל הארבעים ונמתין לו עד שיבריא דאין נדחה לאומד הראשון. מאחר שאפשר לקיימו ואם לא נמתין עד למחר נצרך לדחות אומד הראשון. אבל אם אמדוהו אומד השני למחר אז אין הראשון נדחה כלל דשמא הכחיש אחר הראשון והיינו קיומו של הראשון ולכך אפילו לא לקה נלך אחר אומד האחרון. ולא נמתין לו יותר לקיים אומד הראשון דבזה מקיים אומד הראשון ובענין זה איירי הברייתא. ומסיק וכן בדינא דסיפא כו' כלומר יש לנו לחלק ג"כ בין אם היה אומד השני ביומו או ביום מחר ומתורץ בזה מתני' וברייתא דאם היה אומד השני בו ביום ולא נלקה אזלינן בתר בתרא להלקותו כל הארבעים דאם נלך אחר הראשון יהא נדחה אומד השני לגמרי שהרי אומדוהו אז לקבל כל הארבעים ואם נלקהו כל הארבעים יהא נדחה אומד הראשון ומאחר שא"א לקיים מוטב שידחה אומד הראשון שהיה בטעות שהרי ראינו שיכול לקבל כל הארבעים. ואם לקה אזלינן בתר ראשון מאחר שהתחילו לילך אחר הראשון הוה בזיון ב"ד באם לא ילכו אחריו לגמרי. ובזה איירי המתניתין. וברייתא איירי באמדוהו אומד השני ביום מחר דאז ודאי אומד הראשון לא היה בטעות כלל אלא הבריא אח"כ וא"כ למה לן לילך אחר האחרון ולכך לא אזלינן בתר בתרא דבשלמא ברישא אזלינן בתר אחרון דמאחר דהראשון אינו נעקר ולילך אחר הראשון וללקותו עכשיו כל הארבעים א"א שהרי אמדוהו שאינו יכול לקבלן והיינו מוכרחין להמתין עד שיחזיר ויבריא וזה אין אנו מחויבין לעשות מאחר שאין אומד הראשון נעקר משא"כ כאן דאפשר לילך אחר הראשון אזלינן בתרי' מאחר שלא היה בטעות. ולפי זה צריכין להגיה בתו' וברייתא לאמדוהו ביום מחר אבל אומד הראשון לא היה בטעות ולא אזלינן בתר בתרא וא"ש הכל והח"ש הגיה הכי וברייתא לאמדוהו ביום מחר אבל אומד ראשון היה טעות ואזלינן בתר בתרא. ועיין בדפוסי ישנים ונ"ל דלדבריו צריכין לומר דהאי וברייתא כו' שכתבו התו' היינו ר"ל רישא דברייתא דאמדוהו מתחילה לקבל ארבעים וחזרו ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים אז אזלינן בתר בתרא. ואמ' שאומד הראשון היה בטעות כלומר ליום זה היה טעות שהב"ד לא אמדוהו מתחילה אלא ליומי ולי נראה כאילו הגהתי ולפרש כמו שפירשתי דלהח"ש היה כפול דכבר כתבו התוס' בענינא דרישא אבל אם אמדוהו אומד השני למחר כו' ועוד דעכ"פ אנו מוכרחין לתרץ סיפא דברייתא בענין שפירשתי ולפי הח"ש יהא העיקר חסר לכן נ"ל כמ"ש ודו"ק:

דף כג.

בגמרא אמר אביי ש"מ כל חד וחד כו' דייק מדאמר וראשו מגעת עד פי כריסו וק"ל:

שם בגמ' מכה בידו אחת כי היכי דלית' מדידיה ר"ל שיהא המכה שמכה בכוחו ממש והיינו שיבוא מכחו ממש ואין אדם יכול להכות בכח כשמכה בשתי ידיו כמו שמכה בידו אחת. וזה שצריך להכות בכח נלמד מדכתיב מכה רבה וכמו שאכתוב בסמוך:

שם בגמ' א"כ מה ת"ל מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה. ר"ל שיהא הראשונות דהיינו האומד שאמדוהו יהו במכה רבה והיינו שיכה המכה בכל כחו. והכי משמעות המקרא פן יוסיף להלקותו על אלה שהן מכה רבה וק"ל:

בגמ' ולא שיקלה כבר בב"ד כצ"ל. ר"ל ולא שיהא כבר נלקה בב"ד קודם שנלקה והאי שיקלה מלשון קלה שהוא מל' ונקלה וק"ל:

שם בריב"ן בד"ה במספר. שתי רשעיות מאחריו. מציין בסוף הפסוק של לפניו כדי רשעתו במספר שמזה דייק שתי רשעיות מאחריו. והוא גמרא בלא פירוש ובדפוסי ישנים ליתא תיבת במספר רק שתי רשעיות מאחריו והיינו ודאי גמרא בלא פירוש וק"ל:

שם בריב"ן בד"ה מכה מועטת כו' מכה בסידור אחד. בא לפרש שתיבת מכה הוי פירושו נמי מכות רבות בשם כולל כמו שאומרים בל"א שלא"ק נ"ל:

שם בריב"ן בד"ה אין לי אלא מכה רבה כו' ת"ל לא יוסיף מ"מ. מכה רבה אין לי אלא מכה רבה כו' כל זה איתא בספרי ומסיק שם כמו שמסיק הכא בגמרא:

שם בריב"ן בד"ה ה"ג ת"ר כו' אבל במים איכא פלוגתא. ר"ל איכא חילוק בין איש לאשה. דבריעי הן שוין ובמים הן מחולקים וק"ל:

בתו' בד"ה רי"א כו' ובהא טעמא דגמ' אינו נכון כו' כלומר דא"ל דלר"י הוי דוקא חסירי דעת דבזה טעמא דגמרא לא הוי נכון דהא לר"י לא הוי טעם אחר רק דאם הוי דוקא יתירי מדע לא הוי צריך לאזהורי כולי האי ובזה א"א לומר דהוי דוקא חסירי מדע דהא אפשר דמעמידין נמי יתירי מדע והכתוב שבא להזהיר כ"כ הוזהר על חסירי מדע שמעמידין אותן ג"כ וק"ל:

דף כג:

בגמ' אמר ר"א בר אהבה אמרי בי רב תנינן וכו' קושיא היא הלא בהדיא תנינן דלא כר"ח בן גמליאל ומאי משמיעני ר"י ומשני אר"נ בר יצחק הא מני כו' וכן משמע מדפי' ריב"ן בדברי רנב"י ואיצטריך ליה לר"י לאשמועינן דחלוקין וק"ל:

בגמרא מאן סליק לעילא ואתא ואמר. כלומר איך ידעינן למיפסק הלכה וכי מי סליק לעילא לשמים ואתא לקדמנא ואמר לנו דשוב אין דנין אותו למעלה דשמא באמת דנין אותו בשמים אף לאחר שנלקה וכ"כ הח"ש:

שם בגמרא כיון דחשיב יומי וירחי ואתרמי דחזינן מחזיקין כו' כלומר מאחר דמתרמי הכי אמרינן האי דחזינן מחזיקין דהיינו דראינו וידענו שיהודא בא עליה באותו זמן מחזיקין דמיניה ודאי נתעברה ומאי דלא חזינן כו' ר"ל דלא חזינן דבא עליה איש אחר לא מחזיקין שיהא בא עליה איש אחר ולכך ידע שפיר דמיניה נתעברה וק"ל:

שם בריב"ן בד"ה ושאילת שלום כו' דכתיב ויקרא לו ה' שלום לשם ה' שופטים ו'] וקאי אמזבח שבנה גדעון והי' קורא שמו של מזבח ה' שלום והיינו לשם ה' קרא לו כך. מזה משמע להדיא דשמו של הקב"ה הוא שלום וק"ל:

שם בריב"ן בד"ה והבאת מעשר כו' כדכתיב בעזרא והיה הכהן כו' במעשר הלוים בנחמיה י"א ע"ש ומזה משמע שהביאו המעשר בית האוצר וחלקו בו הכהנים והלוים יחד. ולזה הסכים דעתו של הקב"ה שהרי אמר ע"י מלאכי אח"כ ובחנוני נא בזה והביאו את כל המעשר אל בית האוצר כו' ולפי זה הוי פירושו של הבאת מעשר הבאתו אל בית האוצר ולחלוק בו הכהנים עם הלוים ומ"ש אח"כ וגם הוא תיקן להם להעלות לירושלים מעשר ירק כו' זהו פירוש אחר שתיקן חזקיהו להביא מעשר ירק ומעשר אילן והקב"ה הסכים לזה שאמר והביאו את כל המעשר כו' ובמילת כל מרבה שפיר מעשר ירק ואילן וכ"כ התוס' שנראה מתוך לשונו של ריב"ן שפי' ב' פירושים ודו"ק ע"ש:

דף כד.

בגמ' פועל צדק כגון אבא חלקיהו בתענית כ"ג שנתנו לו שלום בשעה שהיה עודר בשדה והוה שכיר יום ולא אסבר להו פי' שלא רצה להתבטל ממלאכתו אפי' כ"כ ע"ש:

שם בגמ' דאלת"ה כתיב קרא אחרינא כו' פי' ואף אם ת"ל שאין חילוק בין כל אלה לאלה אפ"ה אשכחן שפיר אף היכא דכתיב כל אלה דאחת מאלה קאמר וכ"כ הח"ש ע"ש:

בגמ' וכבר היה ר"ג וראב"ע ור"י מהלכין כו'. מביא ראיה דהאי קרא ואכלה אתכם ארץ אויביכם הוי לאו דוקא שהרי מצינו שהיה ר"ג וראב"ע כו' עד סוף פרקין שדרש ר"ע להדיא שיקויים עוד ישבו זקנים וזקנות כו' וא"כ א"א לומר ואכלה אתכם ארץ אויביכם כמו שרצה להביא רב וק"ל בגמ' המוני של רומי מפלטיה. כן הגיה הח"ש. ואני אומר שהוא מפלטרו. והוא פלטרימו שפירושו בל"א פאלי"ש. וכמ"ש ר' גרשון לפנינו בדפוס החדשים שהוא לשונו בית של רומי ובאמת שבדפוסי ישנים ליתא האי פירוש של ר"ג לכן הגיה הח"ש כן וק"ל:

שם בפי' ר' גרשון קרעו בגדיהם. דדינו למיעבד הכי הס"ד. ור"ל הרגיל אותו א"צ לקרוע בכל פעם שרואהו וכמבואר בא"ח תקס"א וכשהוא ל' יום שלא ראהו צריד לקרוע דאז מקרי אינו רגיל ע"ש:

דף כד:

בתוס' בד"ה ובאוריה כתיב כו' דילמא הוא בעולם קודם הגאולה. ר"ל איך דייק מזה שיבוא משיח ויגאלנו דילמא אותו פסוק יהי' מקויים בעולם שישבו זקנים וזקנות בירושלים ולא יהי' הגאולה ר"ל אפשר דמרמז על בית שני שהיה אז לנו שלום ושלוה וישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים עז"א וי"ל דממה שאמר בפסחים ס"ח ניחא דקאמר עתידים צדיקים שיחיו מתים כו' ר"ל ודייק מהאי קרא תחיית המתים וא"כ ממילא ודאי דאיירי בעת הגאולה וק"ל. והא דאמר בפסח שני היינו משום דמסכת פסחים מפרק תמיד נשחט נקרא פסח שני כמבואר להדיא שם שבסיומו של הפרק שלפני תמיד נשחט נדפס וסליקו לה פסח ראשון. והרבה פעמים מבואר כן שנקרא מסכת פסחים מפרק תמיד נשחט ואילך פסח שני וק"ל:

סליק פרק אלו הן הלוקין וסליקא לה מסכת מכות

תוכן העניינים

בית פנחס על מכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה