אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק שנים עשר מצות חליצה › דף קב:

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק שנים עשר מצות חליצה · דף קב:

דף קב.

בגמ' דנפק בחמשא זוזי מוקי כו' האי זוזי לשון זוגי וכ"כ רש"ל בח"ש עיי"ש שמביא ראיה לדבריו:

שם בגמ' נעל נעל ריבה ר"ל דכתב רחמנא מתחלה וחלצה נעלו ואח"כ כתיב חלוץ הנעל כן משמע להדיא מדברי התוס' בדף שאחר זה ריש ע"ב ועיין שם מה שמקשין על זה:

שם בגמרא ההוא קרקא מיקרי עיין מ"ש הנ"י בזה:

שם ברש"י בד"ה מידי אחריני עור בהמה אחרת ואח"כ מציין בדיבור בפני עצמו והוא סנדל כן נראה לכאורה להגיה דלשון או סנדל דקאמר ודאי אינו נוח לי וגם הוא מיותר וכשנגיה אז נאמר דמציין מילת הוא של עור בבעיא דרב אליעזר ודוק:

שם ברש"י בד"ה והכתיב יחלץ עני כו' והכי קאמר בשכר עניו שכיפר לו בחייו רצה לומר בשכר זה שהיה לו העניות בחייו והוא כיפר לו עונותיו שהיסורין ממרקין עונותיו של אדם ור"ל שהעוני כיפר לו עונותיו בחייו וממילא פטור אח"כ מדינו של גיהנם וק"ל:

שם ברש"י בד"ה הכי גרסינן שוטה מי כתיב כו' הוא קיבל חליצה מהם כו' ר"ל דהקב"ה נקרא בשם יבם דהוא הזכר וישראל היא הכלה ונקראה בשם יבמה ואילו היה כתיב חלץ להם היה פירושו שהוא חלץ מנעלו ומי חלצו ממנו ע"ז היה מסיק להם דהחליצה היתה ממנו להם והיינו שהם קיבלו המנעל ממנו והיינו כסדר כל חליצה אבל עכשיו דכתיב חלץ מהם ר"ל דהקב"ה חלץ המנעל מהם והיינו שהוא חלץ מנעל שלהם כלומר שהוא קיבל מנעל חליצה מהם ואילו יבמה שחלצו לה אחים כו' וק"ל:

שם ברש"י בד"ה אלא אמר רבא ל"ק כו' מתניתין ותרומת הלשכה כו' כנ"ל להגיה ואז א"ש דמסיק תרי טעמי חדא על מתניתין דידן דלכך לא הוי מנעל משום דלאו מגין הוא שיהא קרוי מנעל ואידך טעמא קאמר על הא דתרומת הלשכה ולגבי עזרה ליכא בזיון כו' ואם לא נגיה אז לא אתי שפיר הא דקאמר דלאו מגין הוא דעל מתניתין דעזרה לא שייך לומר טעמא דלאו מגין הוא דלא תלוי כלל בהכי ומלבד זה היה קשה למה קאמר רש"י בלשונו מתניתין דתרומת הלשכה ולא קא מדבר ממתניתין דידן כלל לכן נראה לי להגיה כמו שכתבתי וזה דקאמר דלאו מגין הוא שיהא כמו נעל אחר דמאחר דלאו מגין הוא ממילא לא הוי נעל וק"ל:

שם בתוס' בד"ה ודקא תני בעי כוונה כו' נראה פשוט דקשיא להתוס' דה"מ לתרץ הא חזינא חוששין שמא כיוונו ולכך מיפסלא על האחין ואפילו לעלמא תשתרי כשתאמר היא והוא שכיוונו את דעתם לחליצה ולמה ליה לחלק בין אשתרויי לעלמא ובין פסלות האחין לזה כתבו התוס' דלישנא דברייתא דייקא דאינה קרוייה חליצה אא"כ יודע שמכוונין לחליצה בשעת מעשה החליצה שעושין וק"ל וברי"ף תירץ דודאי דחיישינן דהיא לבדה כיוונה וע"ז מסיק ותנא בעינן שיתכוונו שניהם היינו לאישתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא בכוונה אחת מהן ע"ש בכתבי:

שם בתוס' בד"ה סנדל התפור כו' רב ס"ל כרבנן דפליגי ארבי מאיר כו' התוס' ס"ל כלישנא קמא דרש"י שפירשו שתפור בתוכו בגד פשתן וק"ל:

שם בתוס' בד"ה מאי מעל רגלו כו' הנה רש"ל בח"ש הגיה בדברי התוס' דא"כ ה"ל למיכתב מרגלו מאי מעל כו' ולפי זה נצטרך לומר דהתוס' באו להקשות כפי האמת דפירושו שלופי הוא ובגמרא לא קאמר דרש דשוקו רק כפי מה שרצה לפרש דזרוזי הוא ומתרצין כמו שדורשין שוקו בפירוש דזרוזי הוא כן נוכל לדרוש בפירוש שלופי וק"ל אך קצת דוחק בעיני דמילתא דפשיטא הוא כמו שקשה שהיה לו לכתוב ברגלו אי לאו שוקו בפירוש דזרוזי הוא כן נאמר נמי הוה ליה למיכתב מרגלו בפירוש דשלופי הוא אי לאו שוקו בדין חליצה הוא והיה נראה לי דלפני התוס' לא היה כתוב בספרים כמו שכתוב בספרים שלנו אך תכף על קושיא הראשונה דשמא פירושו כמו זרוזי גרמי היה כתוב תירוץ האחרון והי' כתוב בקיצור לשון אם כן מאי מעל רגלו ש"מ מישלף הוא וע"ז מקשין התוס' קושיית הגמ' שכתוב לפנינו בפירוש דזרוזי הוא ותירצו כדמתרץ הגמרא ולפי"ז נגיה בתוס' דא"כ ה"מ למיכתב במעל רגלו מאי מעל כו' וק"ל ודברי רש"ל בהגהותיו ובפירושו כפי מה שכתבתי למעלה עיקר בעיני:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה