בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שנים עשר מצות חליצה
שם בגמ' ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות דיינים ל"ל לעניין מה נקראים דיינים מאחר דאפילו שלשתן הדיוטות דאם הם הדיוטות אינן נקראין דיינין ע"ז מסיק דלכך נקראין דיינים שצריכין להקרות כעין דיינים וק"ל:
שם ברש"י בד"ה זקני כו' דכיון דכתיב הזקנים אהנך דלעיל קאי משא"כ הזקנים הראשון דכתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים דהוא כתוב לפני זקני עירו ולכך לא מצינו לפרש בעניין אחר רק שרומז על שני האנשים וק"ל:
שם בתוס' בד"ה הא קמ"ל דבעינן שלשה כו' וכי לא עשו בטוב יוכלו לשאול לבקיאים כלומר דהשלשה יוכלו לשאול לדיינים הבקיאים אם החליצה שעשו בה כך וכך אם כשרה היא ואם לא נעשית כהוגן יחזרו ויחלצו ואין לחוש דילמא לא ישאלו דמסתמא מאחר שהם עם הארץ ישאלו לבקיאים אם עשו כהוגן אבל בקריאה אם אינם יודעין להקרות א"כ קוראין פעם כך ופעם כך וא"כ ממילא אינם יכולים לישאל לומר כך הקרינו להם דיכול להיות שלא הקרו להם כמו ששואלין עכשיו ולכך צריכין שיהיו בקיאים בקריאה ואע"ג דמבואר לקמן דקריאה לא מעכבא היינו כשאינן קוראין כלל אבל אם קוראים ואינם קוראין כהוגן מיגרע גרע דאפשר דמשמעות קריאתם יהיה שחפץ לייבם ולקחתה וכדמשמע בסוף פירקין ודוק:
שם בתוס' בד"ה ואין ב"ד שקול כו' דהא איכא פלוגתא במתניתין ר"ל ויש לספק בהו הלכה כמאן ולכך צריכין תמיד ג' להכרעה וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ועי"ל דבכל דוכתין בעינן ראוי לב"ד ואין ב"ד שקול רש"ל בח"ש הגיה דבכל דוכתין דבעינן ראוי לב"ד אין ב"ד שקול ופירוש כל היכא דילפינן מקרא דבעינן שנים א"כ ש"מ דבעינן ב"ד דתרי נמי הוו ב"ד כדאיתא בסנהדרין אינו שאינו נקרא ב"ד שקול עכ"ל רש"ל ודבריו תמוהים בעיני דשמואל הוא דקאמר דתרי הוו ב"ד אבל אנן קיי"ל דאינו נקרא ב"ד בפחות משלשה או יחיד מומחה כמבואר בטור חה"מ סימן ג' גם בסימן ל"ט כתב בפשיטות דאין טועין כלל לומר דשנים נקראו ב"ד והכא ה"פ דהתוס' קאמרי מכח סברא דכל מה שאנו עושין מעשה במצוה בעינן שיהי' ראוי לקרותו ב"ד וממילא אם הוא דבר שנעשה ביחיד ראוי לקרותו ב"ד דגם יחיד מומחה נקרא ב"ד משא"כ שנים דאינן נקראין ב"ד כלל לפי שאין ב"ד שקול והואיל וכן הוא א"כ גבי פר דנלמד מקרא דבעינן שנים ממילא בעינן שלשה כדי שיהי' ראוי לקרותו בשם ב"ד דבעינן שיהיו ראויין לב"ד אע"ג דלא בעינן שם ב"ד ודוק:
דף קא:
בגמרא שנאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך כו' זה לא היה כתוב לפני רש"י ולכך כתב רש"י סוף עמוד שלפני זה דבסנהדרין יליף מהאי קרא כולך יפה רעיתי וק"ל ולפני התוס' היה כתוב כמו שמציינין כאן:
שם בגמ' אלא מעתה וקראו שנים כו' קאי אדלעיל אגופא דברייתא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה יפה רעיתי כו' אבל מוהתייצבו שם עמך בדומין לך כו' הנה התוס' לא הביאו כאן אותו קרא שדרשו ממנו פסול יוחסין ליפסל דבסנהדרין דף ל"ו ע"ב הא דתני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין בצדק כו' ומסיק דמהא דכתיב והתיצבו שם עמך בדומין לך ליכא למידרש מיניה למעט פסול יוחסין משום דדילמא התם דוקא משום שכינה ומסיק דנדרש מהא דכתיב ונשאו אתך בדומין לך ליהוי ועל אותו קרא דונשאו אתך כתבו התוס' התם דליכא למעט מאותו קרא בעל מום דמשה לאו בעל מום הוה ותירצו משום דלא הוה מיסתבר למידרש אתך להכי אי לאו משום דכתיב קרא דמום אין בך ור"ל דמאחר דבאותו קרא לא נזכר שום עבודה א"כ לא שייך למיפסליה משום מום דידי' ולכך לא הוי דרשינן מיניה רק פסול יוחסין ולהכי צריכין קרא דכולך יפה רעיתי וגומר למעט ולפסול גם מום ממש ודוק והתוס' שבכאן לא דייקו להביא הקרא דאתך דקאי לפי המסקנא רק מביאין מה שנזכר שם מתחלה אף שאינו עולה לפי המסקנא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ב"ד מנוקין כו' וחדא לאתויי ממזר אמתניתין דהכל כשירין לדון דיני ממונות לא מצי למימר כו' כצ"ל ומן התימא בעיני דהאלוף מוהר"ר שכנא לא הגיהו וגם רש"ל בח"ש לא הגיה כלום ובפשוטו נראה דיש להגיה כך דע"ז קאי שם הא דקאמר לאתויי גר או ממזר ולפי מה שהגהתי מביא שפיר ראיה מסיפא דקאי בדיני נפשות ומזכיר שם כשרות דדיני נפשות דוקא ביוחסין משא"כ בדיני ממונות דלא בעינן מיוחסין משא"כ בשלא נגיה לא שייך לומר להביא ראיה מסיפא מאחר דמסיפא מדבר מתחלה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מונקרא שמו נפקא כו' ואומר רבי דהתם דרשינן מדסמכיה לבישראל כו' אע"ג דבגמרא דקידושין משמע בהדיא דמייתורא דבישראל קא דריש י"ל דלמאי דמסיק שם דהא דרבי טרפון נלמד מונקרא שמו והיינו מכח סמיכות וכמו שמפרשים התוס' ממילא נמי ליכא לאקשויי דצריכין בישראל לישראל כל דהו דנוכל לומר דדרשא דהתם נלמד ג"כ מסמיכות וכמו שמסיק התוס' כאן וסמיכות דהכא נדרש דאי לא אתא רק לדרוש דכיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל הוה לה להתורה ליכתוב ויקראו שמו בית חלוץ הנעל בישראל דאז הוי משמע ממנו דרשא דהתם מדכתב בישראל אחר ונקרא ולפני בית חלוץ הנעל ש"מ דמידרש לתרוייהו ודוק:
שם בתוס' בד"ה הדר ביה כו' כיון דלא ממעטינן מלעיני כו' ר"ל ודאי אילו לא היה הדר ביה ר' יודא היה אפשר לומר דטעמיה מדכתיב לעיני ודריש ליה למעוטי סומין וא"כ ראוי לנו להחמיר ולפוסלה לכתחילה לכך מציין כאן דקאמר דהדר ביה ר' יודא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מרענא שטרא אפומיה כו' והא דא"ל רבא לרב פפא בהכותב כו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש בזה ודבריו מבוארין בגמרא דהכותב דף פ"ה ע"א:
דף קב.
בגמרא במנעל או בסנדל זה לשון השאלה ששאל ר' יוסי להזקן אם ראה שחלץ ר"י בן בתירא במנעל או בסנדל וק"ל:
שם בגמ' וערקתא מעל דמעל והתורה אמרה מעל ולא מעל דמעל ור"ל דהתורה ציותה לנו שתהא חולצת הנעל דוקא מעל רגלו ולא יהיה שם כלל חליצת מעל דמעל אף אם לצאת לחלוץ שתיהן ע"ז מסיק ואמר א"כ אפילו בדיעבד נמי לא יהא חליצה כיון דערקתא הוי כמו מעל דמעל וק"ל:
שם ברש"י בד"ה התיר רצועות מנעל שלא התירוהו היא כצ"ל גם בגמרא צריך להיות התיר רצועות כו' ומשום הכי הוצרך רש"י לומר דלאו דוקא שיהא תלוי הפסול במה שהבעל התירו רק שתלוי במה שלא התירוהו היא ורש"ל בח"ש הגיה הותרו רצועות כו' כמו שבדפוס בגמרא וכמ"ש נראה דלדברי רש"ל בח"ש לא הוצרך רש"י לפרש מיד וק"ל נ"ל:
שם ברש"י בד"ה דחיס נסמך לשון דיחוס כו' כצ"ל וכן הגיה רש"ל בח"ש והוא מלשון צריך למידחסיה אארעא דלקמן דף ק"ג ע"א: שם בתוס' בד"ה מרענא שטרא אפומיה וכו' וכה"ג מיירי הכא ר"ל דנתן לו נאמנות כנזכר ואפ"ה יכול להשביעו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה לענין חליצה כו' הקשה ר"י בפרק נערה כו' רש"ל בח"ש האריך לבאר דברי התוס' הללו וכל מה שכתב בביאורם מבואר הכל להדיא ככתבו וכלשונו בתוס' בכתובות בפרק נערה דף מ"ד ריש ע"ב ע"ש:
שם בתוס' בד"ה ועל שולחני הוא תדיר בירושלמי גרס שולחני הייתי בעירי כו' ר"ל דקשיא להתוס' דלגירסתינו יהיה דבר מגונה דשנאמר על ר"י בן בתירא שהיה אוכל תמיד על שלחן אחרים וא"כ היה ח"ו מן כת המרבים סעודות בכל מקום לזה מביא גירסת הירושלמי שהיה הזקן אומר שהיה שולחני בעירו והיה רגיל על שלחנו להחליף מטבעות הצריכים לו וק"ל:
דף קב:
בגמ' דנפק בחמשא זוזי מוקי כו' האי זוזי לשון זוגי וכ"כ רש"ל בח"ש עיי"ש שמביא ראיה לדבריו:
שם בגמ' נעל נעל ריבה ר"ל דכתב רחמנא מתחלה וחלצה נעלו ואח"כ כתיב חלוץ הנעל כן משמע להדיא מדברי התוס' בדף שאחר זה ריש ע"ב ועיין שם מה שמקשין על זה:
שם בגמרא ההוא קרקא מיקרי עיין מ"ש הנ"י בזה:
שם ברש"י בד"ה מידי אחריני עור בהמה אחרת ואח"כ מציין בדיבור בפני עצמו והוא סנדל כן נראה לכאורה להגיה דלשון או סנדל דקאמר ודאי אינו נוח לי וגם הוא מיותר וכשנגיה אז נאמר דמציין מילת הוא של עור בבעיא דרב אליעזר ודוק:
שם ברש"י בד"ה והכתיב יחלץ עני כו' והכי קאמר בשכר עניו שכיפר לו בחייו רצה לומר בשכר זה שהיה לו העניות בחייו והוא כיפר לו עונותיו שהיסורין ממרקין עונותיו של אדם ור"ל שהעוני כיפר לו עונותיו בחייו וממילא פטור אח"כ מדינו של גיהנם וק"ל:
שם ברש"י בד"ה הכי גרסינן שוטה מי כתיב כו' הוא קיבל חליצה מהם כו' ר"ל דהקב"ה נקרא בשם יבם דהוא הזכר וישראל היא הכלה ונקראה בשם יבמה ואילו היה כתיב חלץ להם היה פירושו שהוא חלץ מנעלו ומי חלצו ממנו ע"ז היה מסיק להם דהחליצה היתה ממנו להם והיינו שהם קיבלו המנעל ממנו והיינו כסדר כל חליצה אבל עכשיו דכתיב חלץ מהם ר"ל דהקב"ה חלץ המנעל מהם והיינו שהוא חלץ מנעל שלהם כלומר שהוא קיבל מנעל חליצה מהם ואילו יבמה שחלצו לה אחים כו' וק"ל:
שם ברש"י בד"ה אלא אמר רבא ל"ק כו' מתניתין ותרומת הלשכה כו' כנ"ל להגיה ואז א"ש דמסיק תרי טעמי חדא על מתניתין דידן דלכך לא הוי מנעל משום דלאו מגין הוא שיהא קרוי מנעל ואידך טעמא קאמר על הא דתרומת הלשכה ולגבי עזרה ליכא בזיון כו' ואם לא נגיה אז לא אתי שפיר הא דקאמר דלאו מגין הוא דעל מתניתין דעזרה לא שייך לומר טעמא דלאו מגין הוא דלא תלוי כלל בהכי ומלבד זה היה קשה למה קאמר רש"י בלשונו מתניתין דתרומת הלשכה ולא קא מדבר ממתניתין דידן כלל לכן נראה לי להגיה כמו שכתבתי וזה דקאמר דלאו מגין הוא שיהא כמו נעל אחר דמאחר דלאו מגין הוא ממילא לא הוי נעל וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ודקא תני בעי כוונה כו' נראה פשוט דקשיא להתוס' דה"מ לתרץ הא חזינא חוששין שמא כיוונו ולכך מיפסלא על האחין ואפילו לעלמא תשתרי כשתאמר היא והוא שכיוונו את דעתם לחליצה ולמה ליה לחלק בין אשתרויי לעלמא ובין פסלות האחין לזה כתבו התוס' דלישנא דברייתא דייקא דאינה קרוייה חליצה אא"כ יודע שמכוונין לחליצה בשעת מעשה החליצה שעושין וק"ל וברי"ף תירץ דודאי דחיישינן דהיא לבדה כיוונה וע"ז מסיק ותנא בעינן שיתכוונו שניהם היינו לאישתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא בכוונה אחת מהן ע"ש בכתבי:
שם בתוס' בד"ה סנדל התפור כו' רב ס"ל כרבנן דפליגי ארבי מאיר כו' התוס' ס"ל כלישנא קמא דרש"י שפירשו שתפור בתוכו בגד פשתן וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מאי מעל רגלו כו' הנה רש"ל בח"ש הגיה בדברי התוס' דא"כ ה"ל למיכתב מרגלו מאי מעל כו' ולפי זה נצטרך לומר דהתוס' באו להקשות כפי האמת דפירושו שלופי הוא ובגמרא לא קאמר דרש דשוקו רק כפי מה שרצה לפרש דזרוזי הוא ומתרצין כמו שדורשין שוקו בפירוש דזרוזי הוא כן נוכל לדרוש בפירוש שלופי וק"ל אך קצת דוחק בעיני דמילתא דפשיטא הוא כמו שקשה שהיה לו לכתוב ברגלו אי לאו שוקו בפירוש דזרוזי הוא כן נאמר נמי הוה ליה למיכתב מרגלו בפירוש דשלופי הוא אי לאו שוקו בדין חליצה הוא והיה נראה לי דלפני התוס' לא היה כתוב בספרים כמו שכתוב בספרים שלנו אך תכף על קושיא הראשונה דשמא פירושו כמו זרוזי גרמי היה כתוב תירוץ האחרון והי' כתוב בקיצור לשון אם כן מאי מעל רגלו ש"מ מישלף הוא וע"ז מקשין התוס' קושיית הגמ' שכתוב לפנינו בפירוש דזרוזי הוא ותירצו כדמתרץ הגמרא ולפי"ז נגיה בתוס' דא"כ ה"מ למיכתב במעל רגלו מאי מעל כו' וק"ל ודברי רש"ל בהגהותיו ובפירושו כפי מה שכתבתי למעלה עיקר בעיני:
דף קג.
בגמרא רישא נמי רבנן ורישא במחופה עור והא דמכשרינן במוק אע"ג דאין שם עור כלל י"ל דמאחר דנעשה משל צמר אנעלך תחש קרינן ביה כדלעיל בשער של עיזים וק"ל נ"ל והא דשל שעם ושל סיב דכשר נ"ל דצריך ג"כ לאוקמי לרבנן במחופה עור ודוק:
שם בגמ' האי איסתווירא עד ארעא נחית כתב רש"ל בח"ש דנ"מ לעניין דהמנעל צריך להיות גבוה עד האיסתווירא הואיל ואין פרק אחר בינו לקרקע וק"ל וכן משמע להדיא ברי"ף ריש פרק זה דמידת המנעול הוא עד האיסתווירא ע"ש בהא דכתב פירוש סנדלא דטייעא:
שם בתוס' בד"ה בין עומד בין יושב כו' אבל ועמדו שני האנשים אע"ג דלא כתיב כו' ה"ג באמת גם שם מבואר דבדיעבד אין הדין פסול כי דינו דין אף שישבו הבעלי דינין וכמבואר להדיא בחושן המשפט סימן י"ג אך דמ"מ דרשינן שם ועמדו שמצוה להעמידן ולכתחילה צריכין לדקדק בזה שלא להושיבן בשעת גמר דין משא"כ הכא דכתיב ועמד ואמר דאמרינן דאפילו עיכובא לכתחילה ליכא ואין בזה שום מצוה בהעמדתן ואין צריכין לחזור אחר זה כלל ובדבר קטן דוחין אותו לעשותו אף בישיבה ומסיק והא דדרשינן בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה ר"ל ומשמע מלשון זה קצת עיכובא שצריכין לדקדק בזה להיות דוקא בעמידה ע"ז אומר ר"י דשמא לכתחילה בעינן הכי כדפרישית ר"ל דטוב לעשותו לכתחילה בעמידה כשאין כאן שום טורח המעכבו מלעשותו בעמידה ודוק:
שם בתוס' בד"ה והחולצת מן הסומא כו' מדכתיב לעיני הזקנים וה"א דה"ה לפני יבם ואין להקשות דא"כ ה"ל למיכתב לעיניהם ולא לכתוב הזקנים וכמ"ש התוס' לעיל דף ק"א ע"א דלהכי איצטריך למיכתב הזקנים לרבות יבם סומא לחליצה י"ל דה"א דפסול הסומא בחליצה והזקנים איצטריך לרבות עוד שני דיינים לחליצה ויהיו שבעה ודוק:
שם בתוס' בד"ה באנפיליא של בגד כו' ובשמעתין מדמי יהכ"פ לחליצה אע"ג דבשמעתין מדמה לומר שכל מה שחשוב מנעל ליום הכיפורים בוודאי חשיב מנעל גם לעניין חליצה אבל מה (שחשיב מנעול לחליצה) שאינו חשיב מנעול ליום הכיפורים לא מצינו בשמעתין שלא יחשוב מנעול לחליצה י"ל דהתוס' מביאין ראיה מאחר דבשמעתין מדמה אותן להדדי והיינו משום דגם איסור נעילת סנדל ביום הכיפורים נלמד מהא דכתיב ואנעלך תחש א"כ ממילא ודאי שווין להדדי לגמרי ודוק:
שם בתוס' בד"ה מאן דמסגי כו' ועוד מעיקרא דסבר דברגל הפוכה נמי שייכא חליצה כו' ר"ל דלא שייך כלל לומר לרב אשי וליטעמיך קב הקיטע כו' דלסברת רב אשי דסובר דברגל הפוכה שייך חליצה גם קב הקיטע חליץ א"כ איך שייך לומר לו וליטעמיך קב הקיטע מי חליץ הא לטעמא דידיה ודאי חליץ אך לפי המסקנא גם קב הקיטע לא חליץ וק"ל:
שם בתוס' בד"ה והא קא מתהניא כו' היא שדלתו בדברים להבריאו להביאו עלה כו' כנ"ל להגיה ודלא כמו שהגיה רש"ל בח"ש היא שדלתו בדברים להכריח להביאו עליה כו' דהא בהשתדלות דברים אין שם הכרח כ"א פיתוי וק"ל:
דף קג:
ברש"י בד"ה מאי לאו מוחלטת ואי כמאן דמכתת דמיא זיל בתר מה דעייל כו' אין להקשות למה קאמר זיל בתר מה דעייל הלא אף אם היה כולו שם אין כאן שום שיעור לטמא את הבית מאחר דמיכתת שיעורם י"ל דודאי אף אם הוא כאילו נכתת מ"מ מטמא כשכולו בתוכו דהא עכ"פ יש בבית שיעור בגד טמא ומטמא את הבית אך כשאין בבית אלא רובו דאז אמרינן כאילו הוה כולו דהמיעוט אזיל בתריה ואי הוה כמאן דמיכתת אז ודאי ליכא לאיצטרופי מה דאינו בבית שלא בא לשם כלל דמאיזה טעם נשליך המיעוט אחר הרוב מאחר דכולו כשרוף דמיא וק"ל:
שם בתוס' בד"ה מטמא מאחוריו כו' ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש בקונטרס דהיינו אותה גירסא אחרת שהביאה רש"ל בח"ש דמטמא מתוכו היינו כשהוא כולו לתוכו אפילו אין שם ביאה כגון שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקיי"ל בשבועות דאין זה ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור וכי נכנס כולו מיהא טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דהוי טמא משום שהוא כולו בבית ובמוחלט מטמא אף מאחוריו במגע אם נגע בכותל מטמא עכ"ל ובח"ש נדפס קצת בלשון אחר ובעיני נראה להגיה כמו שהעתקתיו:
דף קד.
בגמ' דיחידאה קתני לה דתנן חלצה בשנים כו' אע"ג דגם ר"ע דמכשיר לא מכשיר אלא בדיעבד ולא לכתחילה וכן משמע בהדיא לקמן דף ק"ה ע"ב בגמ' י"ל דה"ק דעכ"פ יותר מיחידאה לית לך לסיוע ואף שאפשר דאפילו היחידאה לא קיימי ליה כוותיה מ"מ עדיף מיחידאה לא הוי וע"ז תמה ואמר כמה רב גובריה ודוק:
שם בתוס' בד"ה סנדל של ע"ז כו' ומשני באשירה דמשה פירש"י אשירות שהיו בשעת כיבוש ארץ ישראל שהצריכן הכתוב שריפה כו' ורש"ל בח"ש הביאו וכל דיבור זה הוא ג"כ באורך שם בסוכה דף ל"ה ע"א: שם בתוס' בא"ד תפשוט מדרבא דסוכה כו' שהביאו התוס' לעיל דאמר לולב של ע"ז לא יטול וכו' ובסוכה דף ל"ה ע"א האריכו התוס' בקושיא זו ודייקו מסוגיא דהתם דשום אמורא לא פשיט ליה הא מילתא דאבעיא דר"ל ודחו התירוץ שמתרצין בכאן ותירצו בע"א ע"ש:
שם בתוס' בד"ה מר סבר כו' דומה שהוא טעות ר"ל נראה פשוט שהוא טעות דהא ודאי לא תירץ כלום במה שמתרץ מניין שאם טעו ודנו בלילה שדינם דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת דאכתי נקשה אית קרא לשעבר ועוד דמתחילה לא מקשה שפיר אית קרא לשעבר כשקאי אגומרין בלילה דהוא מותר לכתחילה לפי האמת וק"ל ובאשיר"י האריך ג"כ בדברי הירושלמי הזה ומסיק לפרשו ולהגיהו כמו התוס' ע"ש:
דף קד:
בגמרא שנחלץ עיין בנ"י מ"ש בזה:
שם ברש"י בד"ה ור"ש ור"י ול"ג בשנים וכו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש בזה:
שם בתוס' בד"ה דא"ר זירא כו' וי"ל דסברא הוא דכיון דכתיב בלילה ואמר רחמנא דלא מעכבא כו' ר"ל מדלא כתיב ויבלול לשון צווי וזה קאי לתירוץ ראשון שבתוס' ולתירוץ השני דאתיא לשום דרשא צריכין לומר דמאחר דכתב לנו כל הדרשות בלישנא דבלילה ממילא סברא הוא דלהכי אהני דבעינן ראוי לבילה וק"ל:
שם בתוס' בא"ד וי"ל מדדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו כו' דרשא זו דת"כ הוא בגמרא דמגילה דף ח' ע"א ופירש"י שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו ומפרש א"כ ש"מ דטמא משלח קרבנותיו דהא התם עדיין לא נטהר מצרעתו ואפ"ה מביא קרבן זיבתו דבהבאת קרבנות איירי קרא כשיהיה אחר טהרתו מזובו דעל הא דכתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו כו' דרשינן ליה כנזכר ודוק:
שם בתוס' בא"ד ועוד מדמעטינן בפ"ק דחגיגה טמא מראייה ר"ל קרבן ראייה בשלש רגלים ומובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש"מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן שיהא ראוי לסמיכה כצ"ל וכן הוא להדיא בתוס' דגיטין דף ק"ח ע"א וכן הגיה רש"ל בח"ש:
דף קה.
בתוס' בד"ה ככה יעשה כו' וא"ת ולמ"ד כו' קושיא זו ותירוצה היה יכול להקשות ולתרץ במתניתין גופא ולא בכאן כשמביא את דברי ר' אליעזר וצ"ע:
שם בתוס' בד"ה רבא ואביי כו' ועוד שגם רבה עסיק בגמילות חסדים וכו' ראיתי מקשין הלא כבר תירצו התוס' דלא עסיק כ"כ בגמילות חסדים שינצל מגזירת בית עלי י"ל דהתוס' כתבו כן דהגמרא דהכא סוברת הכי שמחלקת בין רבה לאביי אבל רבא דאמר דבמזלא תליא מילתא ומביא ראיה מרבה שחי' ארבעין שנין ס"ל דעסקו בגמילות חסדים שעסיק היה ראוי לינצל גם מגזירת בית עלי והא דתירצו התוס' וחילקו בין גמרא דחלק ובין גמרא דהכא ולא קאמר דפליגי י"ל דודאי לא שייך לפלוגי אם עסיק רבה בגמילות חסדים או לא דהוי מילתא דידוע לכך חילקו אם היה ראוי לינצל מהגזירה במעט גמילות חסדים או בהרבה דוקא ודוק:
דף קה:
בתוס' בד"ה קטנה שחלצה כו' וי"ל משום דבקטנה פליג ר' יוסי בגמרא אע"ג דגם בקטן פליגי חכמים מ"מ לא דמי דשם פליגי חכמים וסברו דאין חליצתו כלום משא"כ בקטנה דסברי חכמים דחלצה לכתחילה וק"ל:
שם בתוס' בא"ד משמע שסובר דהא דמקיש ר"מ כו' ר"ל מאחר שגורס חליצתה כשרה ואפ"ה מוקי לה בגמרא כר"מ א"כ ש"מ דר"מ דמקיש אשה לאיש דוקא מדרבנן ולא מדאורייתא וכדי שלא תאמר דילמא תלמודא דידן דמוקי לה למתניתין כר"מ גריס במתניתין חליצתה פסולה והירושלמי דגרס במתניתין חליצתה כשרה מוקי למתניתין כר' יוסי לזה אמר ובירושלמי נמי מוקי לה כר"מ וממילא צ"ל דסובר דהא דמקיש ר"מ וכו' וק"ל:
שם בתוס' בד"ה אבא יודן בירושלמי ואבדן לישנא קלילא ר"ל בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי איתא שם אבא יודן במקום שם אבדן שבתלמוד שלנו וע"ז מתרצין התוס' דהכל שם אחד הוא אך דאבדן הוא לשון קצר משם אבא יודן ולישנא קלילא הוא שכולל שתי תיבות בתיבה אחת וק"ל:
שם בתוס' בד"ה ובא מעשה לפני ר' עקיבא כו' ר"י הסנדלר עבר קומי חבושין דר"ע ר"ל שעבר לפני התפיסה שבו היה תפוס ר"ע והיה גזירת מלכות הרשעה שלא לעסוק בתורה ורצונו של ר"י הסנדלר היה לשאול מאת ר"ע דין דחלצה בינו לבינה ורוצה היה להסתיר דבריו בפני העם ובפני שומר העיר שהיה ממונה על התפיסה של ר"ע ולכך היה מכריז ואומר מאן בעי מחטין כו' כאילו הוא מוכר מחטין צינורין ומכריז מאן בעי לקנותן וכולל בתוך דבריו חלצה בינו לבינה מהו וכשהיה אומר כך היה ר"ע אודיק ליה רישיה מן כוותא ר"ל הביט מן החלון שבתוך התפיסה והיה משיב לו על שאלתו אית לך כשר כלומר בשאלתך יהא לך הדין שכשר הוא וק"ל:
דף קו.
בגמרא א"ל אימא ישיבתה כו' עיין בח"ש מ"ש רש"ל בזה:
שם בגמ' א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה באשיר"י הקשה למה ליה לטרוח כ"כ וכן אמוראי דבסמוך כדי לפוסלה עליו הוי להו לומר להיבמה שתרוק בפניו ותהיה פסולה לו דהא מיפסלא מאחין ברקיקה כדלעיל בגמרא דף ק"ד ע"ב ואח"כ יכפוהו לחלוץ לה ותירץ דלא מהניא הכא רקיקה לפסול מאחין דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ כי ידוע הוא שלא כוון וכבר מבואר לעיל דאפילו חליצה צריכה כוונה עיי"ש שהאריך בלישניה:
שם בגמ' הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני כתב הנ"י וז"ל ונקט רבותא בכל אחד דאפילו בגט החמור שהוא איסור כרת אם אמר רוצה אני כשר כיון שמעושה כדין (דמסתמא איירי כשהוא מעושה כדין) ואפילו בחליצה שהוא איסור קל ויבם שאינו הגון אם לא אמר רוצה אני פסולה וחליצה מעושה כדין היינו כל שאין היבם הגון אי לא ידעינן לאטעויי כופין לחלוץ עכ"ל:
שם ברש"י בד"ה בתי עמודי עמודי כו' דכתיב ועמדו שני האנשים בעמידה ר"ל כמו דדרשינן ועמדו שני האנשים דעניים ציווי אע"ג דלא כתיב ויעמדו כן נדרש נמי הא דכתיב ועמד ואמר אע"ג דלא כתיב ויעמוד וכעניין שכתבן התוס' ריש דף ק"ג ע"א ע"ש ובנ"י ר"פ מצות חליצה מביא ראיה מלשון רש"י שבכאן דטעם עמידה בחליצה לא הוי משום דכתיב ועמד ואמר רק משום דחליצה הוי כדין ובדין כתיב ועמדו עיי"ש:
שם ברש"י בד"ה ישיבתה זו היא כו' אמר לה ידע לה מכיר הוא בה כו' ר"ל שאמר לאם היבמה אם היבם מכיר את היבמה שידע ממום זה ואפ"ה רוצה לייבמה וכ"כ רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה אין לו אלא שכרו כו' אבל היכא שלוקחין דבר גדול כו' פירש במרדכי כגון בשכר שדכנות או רפואה וכיוצא ע"ש רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה לפיכך אין כותבין כו' וישאלו להם אם הכירום ב"ד הראשון דכולי הוי ודאי לא חיישינן ר"ל דליכא למיחש דילמא לא ישאלו ב"ד האחרון כלל להעדים וישיאוה לשוק על פי עדותן שיעידו שחלצה בב"ד דכולי האי ודאי לא חיישינן דמסתמא אם לא יכירו הם בעצמם להיבם והיבמה ישאלו לעדים אם הכירום ב"ד הראשון וק"ל ועיין בתשובת בן לב ח"ג דף ק"ח ע"א מ"ש בזה ובדיבור שאחר זה בתוס':
דף קו:
בגמ' רבא אמר אפסוקי מילתא הוא כו' ר"ל אין כאן כ"א הפסק בדברים שאומרים שמפסיקין קצת בדבריהם כדי לקבל הנשימה ואפסוקי מילתא לית לן בה וק"ל ובגמרא דסוכה ריש דף ל"ט איתא אסוקי מילתא הוא וכן הוא כאן ברי"ף ורא"ש ופירש"י שם הואיל דכוונתו לגמור לית לן בה עכ"ל:
שם בגמ' ואקרינהו לדידיה מן לא עד לקחתה תמה הרא"ש בזה ואמר לא ידעתי למה הוצרך ליכתוב כך ולא כתב בהדיא ואקרינהו לדידי' לא חפצתי לקחתה דהא קיי"ל ג' תיבות כותבין בלא שירטוט ע"ש:
שם בתוס' בד"ה מודה רבא בלא אבה יבמי לא אבה כתיב בספרים כו' נ"ל דקשיא להו להתוס' למה מודה רבא משום דאפשר לפרש האי לא דקאי אריש דבריו הלא א"א לומר כלל דקאי אריש דבריו דהא כתיב בפסוק בספרים ולא אבה יבמי א"כ אי אפשר לפרשו אדלעיל ע"ז אמר דבספרים מדוייקים כתיב באמת בפרשה בלא וי"ו וכיוצא בזה כתב מהר"ש והיותר נראה דר"ל לא אבה כתיב בגמרא בלא תיבת יבמי דלא צריך לומר בנשימה אחת רק לא אבה וע"ז מביא ראיה מן מסורת דג' כתיבי במקף וכן משמע מדברי רש"ל בח"ש ומסיק וכן מוכח במסורת לא אבה ג' דסמיכי כו' ר"ל ג' כתובין במקף ועיין בח"ש מ"ש רש"ל בזה ומסיק ועוד יש פסוקים דלא שייכי לאותו מסורת כו' ר"ל לפי שהם אינם ריש הפסוק רש"ל בח"ש:
סליק פרק מצות חליצה