בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק שלישי ארבעה אחין · דף לג.
ברש"י בד"ה לא מיחייב אלא חדא כו' ר' חייא תני לה בר קפרא לא תני לה צ"ל דרש"י פירש הסוגיא לפי דברי רב אשי דלקמן דף זה ע"ב דר' חייא ובר קפרא פליגי בלקוברו אצל רשעים גמורים ולכך א"א לתרץ לבר קפרא דתני לה לעניין לקוברו אצל רשעים גמורים דהא הוא סובר דאפילו אצל רשעים גמורים אין קוברין והתו' דכתבו דבר קפרא מתרץ לה הכי היינו לפי דברי רב אחא דלקמן דמוקי לפלוגתת ר' חייא ובר קפרא לענין חיוב ממש וכמו שיבא ולכך מצי בר קפרא לתרץ דמודה דעכ"פ מיחשב כרשע גמור לענין לקוברו אצל רשעים גמורים וכ"כ הח"ש על התו' בזה:
שם ברש"י בד"ה מיגו דאיתסר באכילה משום טומאה דחייל נמי שם טומאה כו' באו לתרץ בזה קושיית התו' דלעיל בד"ה איסור כולל הוא כו' דכתבו דהכא חשיב ליה איסור כולל אע"ג דאין שם אחד להם ותירצו משום דטומאה איתסר בלשון קריבה בעבודה ובאכילה ובדברי רש"י דהכא אתי כפשוטו דשם אחד להם משום דשניהם איתסרו משום טומאה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה במאי קמפלגי כו' כאן לא חש לדקדק משום דלא קאי הכא בס"א נדפס והר"ר משה פירש דאיצטריך ר' חייא לאשתבועי דלא תימא אשת איש ונעשות חמותו הוי איסור כולל ודוחק עכ"ל ור"ל דנשמע לאפוקי דלא תימא דאשת איש ונעשות חמותו דלעיל הוי איסור כולל ואפ"ה סובר דאינו חייב אלא חדא והא דמחייב באשת אח ואחות אשה תרתי היינו דראוי לחייבו שתים ולענין לקברו בין רשעים גמורים עז"א דזה דוחק דמש"ה לא הוי צריך לאשתבועי דודאי לא הוי איסור כולל כיון שאין שם אחד להם וכמ"ש התו' לעיל ותירוץ זה קאי דוקא לכשנאמר דר' חייא ובר קפרא פליגי בחיובא ממש וכדעת רב אחא דלקמן ודוק וכן בדיבור שאחר זה מתרצו התו' דוקא לאותה סברא דברי בר קפרא וכמו שיבא בסמוך:
שם בתו' בד"ה לא מיחייב אלא חדא כו' ונראה דבר קפרא תני לה ולקוברו בין רשעים גמורים ופשוט הוא דלפי"ז הוי פלוגתא דבר קפרא ור' חייא בחיובא ממש דהא קאמר דבר קפרא מודה דקוברין אותו אצל רשעים גמורים ולא פליג על ר' חייא רק בחיובא ממש ולכך ליכא כאן שום קושיא על רש"י דה"ל לפרש כך אליבא דמסקנא דגמרא דרב אשי דסובר דפליגי ר' חייא ובר קפרא בלענין לקוברו וק"ל וכ"כ קצת מזה הח"ש:
שם בתו' בד"ה אלא מליקה כו' אית ליה בריש מעילה דהיתר זריקה שנינו כו' דבמתניתין שם דף ד' תנן א"ר יהושע כל שהיתה לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בהם ואמר בר קפרא דמסופק אם האי היתר היינו שעת שחיטה או היתר זריקה או היתר אכילה ופירש"י והתו' שם דהיתר זריקה היינו שיהי' ראוי לזריקה קודם שיצא מידי מעילה שנתקבל הדם בהכשר ואז אעפ"י שעדיין לא נזרק אין בו מעילה ומקשו התו' כאן א"כ ש"מ דקודם זריקה מיהת נפקא מידי מעילה ולא הוי בב"א עז"א דמ"מ איסור איכא עד שיזרוק כו' ר"ל דהא דנפק מידי מעילה היינו מידי חיוב קרבן מעילה אבל איסור מעילה איכא עד שיזרוק הילכך לא חייל איסור נבילה עד שיזרוק וק"ל:
שם בתו' בא"ד ולא משום זרות דכתיב גבי ואכלו אותם כו' ר"ל דמחייב ר' שמעון אף לפני זריקה משום זרות לא תימא דמחייב משום זרות דכתיב גבי ואכלו אותם כו' דהא משום ההוא לא לקי כו' והא דמחייב ר"ש משום זרות אינו אלא משום קרא דלא תוכל לאכול בשעריך וק"ל:
שם בתו' בד"ה באיסור בת אחת כו' והא דקאמר ר' חייא דר' יוסי באיסור בת אחת מחייב תרתי כו' ר"ל מאחר דמפרשי כבר דברייתא דקתני לר"ש דאינו חייב אלא משום אחות אשה לא איירי בב"א אלא בנשא חי כו' א"כ איך פליג ר' יוסי ומחייב תרתי לר' חייא הלא לא קאמר באיסור בת אחת כו' וק"ל:
שם בתו' בד"ה בר קפרא סבר כו' והא דקתני אינו חייב אלא משום אשת אחיו כו' ר"ל ואותה ברייתא צריכין לאוקמי בנשא מת ואח"כ נשא חי כדלעיל בעמוד זה ברש"י ותו' ובזה פליג ר' יוסי ומחייב תרתי היינו לעניין לקוברו בין כו' והתו' קאי בזה לסברותיהן דלעיל ובדעת רב אחא דסובר דר' חייא ובר קפרא פליגי לעניין חיובי ממש ורש"י לא פירש כן לעיל וק"ל:
שם בתו' בא"ד כגון אחות אשתו וטומאה כו' דלא חיילא הא דהותרה כו' דטומאה ג"כ הותרה בציבור כדלעיל בגמרא וכן אידך שבת ונבילה כדלעיל בגמרא ואחות אשתו יש לה היתר לעולם אחר מיתת אשתו כדלעיל בתו' בדיבור שלפני זה וק"ל:
שם בתו' אצבעו בסכין טמאה שהיתה אצבעו חתיכה עד כו' דאל"כ תיכף שהתחיל לחתוך באצבעו נטמא הוא ויש כאן איסור טומאה ובעל מום לא הוי עד שנחתך אצבעו ממש ודוק: