בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק עשירי האשה רבה · דף פט:
בגמ' ר"א אומר משתיבעל ויורשה ומטמא לה כו' אע"ג דכל דבריהם הם בירושתו של בעל ולמאי חזר ואמר דיורשה צריכין לומר דה"ק ויורשה הא דאמרינן ויורשה לכל חד וחד כדאית ליה לא תימא דוקא יורשה לבד אלא ה"ה דמטמא לה כו' וק"ל:
שם בגמרא והכי קאמרי ליה ב"ש לב"ה כו' עיין בח"ש מ"ש רש"ל לדברי רש"י בעניין זה ע"ש:
שם בגמרא קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה ר"ל אילו היה הכהן העומד שם קורא לאחרים שיבואו לקוברו והם עונים אותו ובאין לשלם וכן פירש הר"ן בשם הירושלמי ורש"ל בח"ש הביא זה וזה הפירוש פשוט ועיין בנ"י שהאריך בזה ומיישב הלשון דאמר כיון דלא ירתי לה קריא ליה ולא ענו לה ע"ש:
שם בתוס' בד"ה ממקום אחר כו' משום דלא ליתי למיכל השירים לזרים וכיון שיקרא עליו שם המעשר לא יזהרו כו' כנ"ל להגיה ר"ל מאחר דיפריש מיניה וביה תרומה אז יעלה על דעתו דהשירים הם חולין גמורים ויאכילנו לזרים ואח"כ מבאר והולך עוד טעם אחר דכיון שיקרא עליו שם מעשר כו' ר"ל דהא גם מעשר מפריש מיניה וביה והואיל שיקרא עליו שם מעשר לא יזהרו כו' והחכם מהר"ר שכנא ז"ל הגיה דלא ליתי לידי למיכל השירים לזרים כיון שיקרא עליו שם חולין לא יזהרו כו' ואז הוא הכל עניין אחד ואינו נראה בעיני להגיה כך דלא שייך לומר שיקרא עליו שם חולין דאינו קורא עליו שם חולין גם לא אתי שפיר לשון דלא יזהרו עליו לשומרו כו' מאחר דחייש לשמא יאכיל לזרים ודוק:
שם בתוס' בד"ה משתגדיל כו' וכשבועל בגדלות לשם קידושין ר"ל ובתנאי זה נמי דוקא שיהא בועל בגדלותה לשם קידושין דאל"כ לא הויא אלא מסירה לחופה לבד וזה אינו קונה ליורשה ומסיק אח"כ בעניין בפני עצמו ואפילו את"ל כו' וק"ל ודין זה דביאה אירוסין עושה כו' מבואר בקידושין דף י' ע"א ע"ש:
שם בתוס' בא"ד וטעמא דיורשה משום דהפקר ב"ד הפקר כן מוכרח לומר לפי האי תירוצא דאינה אשתו מן התורה אלא דינה כארוסה והמקשן שלא ידע טעמא דהפקר ב"ד הפקר היה דייק גם מזה דרבנן עוקרין דבר מן התורה לפי דעת ר' אלעזר וכמו שדייק מדברי הת"ק בעניין ירושה וק"ל:
שם בתוס' בד"ה שהפקר ב"ד כו' דאפקוה מרשותיה בשעת הפרשה וכאילו לא הפריש כלום ולכך אין צריך להוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ועז"א דא"א לומר כן משום דכיון דבתר הכי הוא ג"כ שלו האי תרומה טמאה ועליו מוטל לתקנו א"כ לא שייך לומר שהפקיעו ממנו וק"ל:
שם בתוס' בד"ה כיון דלא כו' ואע"ג דאינו זכאי במציאתה ובמעשי ידיה היינו משום קנס דידה ר"ל כדי שתהא לה איבה דטעם שתקנוהו לבעל הוא כדי שלא יהא לה איבה וכדלקמן בגמרא דף צ' ע"ב: שם בתוס' בא"ד ומדאמר לקמן נמי ולא זה ולא זה מיפר נדריה כו' עיין במ"ש רש"ל בח"ש בעניין זה דזה תלוי במ"ש התוס' לפני זה שחילקו באלמנה וגרושה דאע"ג דמדאורייתא אינו מטמא לה מ"מ יורש אותה ואין חילוק ביניהם אלא לעניין טומאה ותאמר דגם לעניין הפרת נדריה אין חילוק ביניהם על זה אמר דזה אינו ודוק: