בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ
פרק עשירי האשה רבה · דף פח.
בתוס' בד"ה ומה אם ירצה כו' מדלא מחייבי ליה תרי קרבן אע"ג דמכחיש להו ר"ל דמן הראוי שיתחייבו ליה תרי קרבן אע"ג דקא מכחיש להו דהא בעלמא תרי מיהמני ואפ"ה אנו אומרין דלא מחייבי ליה תרי קרבן ומזה מדקדק דהדבר תלוי דוקא בהודאתו להתחייב קרבן והיכי מוכח מזה הא לא מכחשי ליה כו' וק"ל:
שם בתוס' בא"ד ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים כו' זה תירוץ אחר וכאילו כתב עי"ל דמשמע ליה כו' וכ"כ רש"ל בח"ש ודבריו אמתים אף שיש לדחוק וליישב שיהי' הכל תירוץ אחד מ"מ הנכון כדברי רש"ל ועיין במהר"ש:
שם בתוס' בא"ד ולא קאמר דנ"מ באומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד ר"ל דמ"ד טעמא דמתרץ דיבוריה האי א"א לתרץ דיבוריה ולא מיהמן ומדלא קאמר התם הכי ש"מ דמיהמן אפילו לטעמא דמתרץ דיבוריה דגם בזה יכול לתרץ דיבוריה וכמ"ש התוס' לעיל בזה וא"כ מאי מספקא לר"י הלא מוכרח דנאמן גם בזה עז"א דאפילו את"ל דלא מיהמן לפי טעמא דמתרץ דיבוריה ניחא למינקט כו' וק"ל וכ"כ רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה שתיקה כהודאה דמיא כו' מאחר שהוא שותק כמו שמפרש ר"ת כו' באמת לא מצינו שם בהאומר בקידושין דאיירי בשותק ומטעם דשתיקה כהודאה דמיא מהניא אך ר"ת מפרש כן התם מכח ההיא דגיטין דקתני התם דאינו נאמן ובקידושין קאמר דנאמן עד אחד באומר לו אכלת חלב ושורו נרבע כו' ולכך מפרש דהא דאמר בקידושין דנאמן בעד אחד אמר לו אכלת חלב ושורו נרבע ונטמאו טהרותיך והלה שותק מטעם דשתיקה כהודאה דמיא כדמסיק הכא וכן מבואר בקידושין בתוס' דף ס"ה ע"ב ומדכתב ר"ת התם מכח קושיא הנ"ל דאינו נאמן אלא מטעם דשתיקה כהודאה דמיא ממילא ההוא עובדא דהתם דאמר אי מיהמן לך כו' נמי איירי בשתיקה וכדמוכח התם גם משמע בקידושין דף ס"ו ע"א דההוא עובדא איירי בההוא עניינא דעד אחד אמר לו אכלת חלב כו' דאביי מדמה כשאשתו זינתה בעד אחד לההוא עניינא דחלב ושורו נרבע כו' ומביא ראיה מההוא עניינא דעד אחד נאמן ודוק וא"כ כתבו התוס' מאחר דשם איירי בשתיקה ומטעם דשתיקה כהודאה דמיא ושם בע"כ אינו הודאה ממש דאם כן אפילו גזלן נמי וכמ"ש התוס' א"כ ממילא הכא נמי אינו הודאה ממש ומיהו מוכרחין לומר דהתם נמי איירי בכה"ג שא"ל נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת כו' דאיכא רגלים לדבר וכמ"ש התוס' כאן וק"ל וקצת מדברים הנזכרים כתב רש"ל בח"ש:
שם בתוס' בד"ה ברי לן דשומן כו' דגמרינן מנידה כו' ר"ל דהבעל סומך על דבריה כשהיא אומרת טהורה אני א"כ ממילא משמע דעד אחד נאמן דהיא לא עדיפא מעד אחד וע"ז מקשו דא"כ אפילו אתחזק איסורא נמי דהא נידה אפילו ידוע שהיא נדה כשהיא אומרת אח"כ שספרה שבעה נקיים נאמנת דהא כתיב וספרה לה לעצמה וק"ל אך תימה בעיני דא"כ דמנידה ילפינן דעד אחד מיהמן א"כ אפילו אשה נמי תהא נאמנת ווה ודאי דאין אשה כשרה לעדות ואפשר לומר בפשיטות דודאי באמת אשה נמי מיהמנא דדוקא במקום שהצריכה התורה שני עדים צריכין להיות אנשים דוקא אבל במקום שהאמינו חכמים עד אחד א"כ לא קפדה התורה אעדות אפילו אשה נמי נאמנת וכמו שמבואר קצת לקמן בגמ' ע"ב דאמר רבי נחמיה כל מקום שהתורה האמינה עד אחד הלך אחר רוב דיעות וכמו שבאמת בעדות נשים אשה מיהמנא ג"כ וכן לעניין הא דעד אחד נאמן באיסורין נאמר נמי דה"ה אשה נאמנת אע"ג דהריב"ש כתב בתשובה דקטן אינו נאמן דעד אחד נאמן באיסורין אמרו ולא קטן והביאו ב"י בי"ד סימן קכ"ז מ"מ נראה דאשה נאמנת דמיקריא נמי עד דהא אשה לא אימעטא אלא מדכתיב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר וכמ"ש הב"י בח"מ סוף סימן ל"ו ומיהו היכא דעד אחד מביא אדם לשבועה אין בכלל זה אשה דעד אחד הושווה בעניין זה לשני עדים דעליה קאי לא יקום עד אחד באיש לכל עון כו' ודרשינן הא לשבועה, קם ור"ל עד אחד משני עדים הנזכרים לא יקום עד אחד באיש לכל עון כו' ודוק:
שם בתוס' בד"ה אי קסבר יש מעילה כו' תדע מדנקט כיכר זו עלי ר"ל מדלא אסר אותו רק עליו לבדו ודאי דאינו הקדש דהקדש אסור אכ"ע א"כ פשיטא שר"ל קונם מזה מוכח דקונם דאסור אכ"ע יש לו פדיון כהקדש מדלא נקט רבותא דאפילו קונם דאסור אכ"ע דהוי כמו הקדש דאסור אכ"ע אין לו פדיון אלא ודאי דיש לו פדיון וק"ל:
שם בתוס' בא"ד והשתא פליגי חכמים בין ארישא כו' ר"ל מדאיירי רישא נמי בקונמות ממילא פליגי חכמים נמי וסברי דאינו מועיל כו' דא"ל דלא פליגי חכמים רק בקונם דלא אסיר אכ"ע אבל בקונם דאסור אכ"ע מועיל לכ"ע דא"כ איך אמר הכא בגמ' ואי קסבר אין מעילה בקונמות כו' הלא כ"ע מודו דיש מעילה בקונם דאסר אכ"ע ומזה מיירי הכא כדמוכח ממ"ש התוס' הכא בריש הדיבור מדאמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו וכמבואר בדבריהם ודוק:
שם בתוס' בד"ה מתוך חומר וכו' נראה לר"י דלית לן למימר כו' נראה דהתוס' לא באו לומר רק דאין מוכרחין לומר כך דאפשר לומר דתקנת חכמים הוא דנאמן ואינו קשה דאיך יעקרו חכמים דבר מן התורה דאין זה עקירה כו' וכתבו כן שלא תידוק מכח קושיא זו דאיך שייך שיעקרו דבר מן התורה אלא ודאי דנאמן מן התורה עז"א דאין אנו צריכין לומר כך ודוק: