אור ברסלב
בית פנחס על יבמות פרק חמשה עשר האשה שלום › דף קטו.

בית פנחס על יבמות· רבי פנחס הלוי הורוויץ

פרק חמשה עשר האשה שלום · דף קטו.

פרק חמשה עשר האשה שלום

ברש"י בד"ה אי בעיא אמרה שלום בעולם כו' דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה כו' ואין להקשות דילמא מת בעלי ע"י לסטים קאמרה דנאמנת וליכא למיפשט משום כדרב אידי בגמרא י"ל דאכתי היה קשה למה פשיט בגמרא מברייתא דנפלו עלינו גוים כו' ה"ל למיפשט ממתניתין דעכ"פ מיירי בענין זה אלא ודאי דצריכין לתירוצו של רש"י שכתב אח"כ וק"ל:

שם בתוס' בד"ה דאי בעיא כו' אבל נהרג אטו מת לא ר"ל דלא ניחא לן כ"כ לומר אותו מיגו דעדיף לומר מיגו דנהרג בלא מלחמה דלא הוי רק לשונה בקיצור וכמ"ש לעיל בזה וזה דנהרג בלא מלחמה היינו ע"י גויים או ליסטים וק"ל:

שם בתוס' בד"ה או דילמא לא אתי כו' ומפרש התם טעמא דרבי כו' ר"ל דר' נתן סובר התם דאף נאמן לאסור והיינו כי אמר מתחילה יש לי בנים ובשעת מיתה אמר אין לי בנים דאז מיתסרא לשוק מחמת אחיו וקאמר טעמא דרבי דאזלינן בתר דבריו הראשונים משום דאתי מה לי לשקר דבשעת קידושין הוה מצי לומר לה אפטור לך בגיטא סמוך למיתתי ועקרי לחזקה דשם איירי דמוחזק לן באחי בקול בעלמא ואין לו בנים ורבי נתן סבר דלא אתי מה לי לשקר דשעת קידושין ועקרי ליה לחזקה ומסקו התוס' דהיינו משום דבשעת מיתה יש לו להיות נאמן יותר וכל זה הוא שם בקידושין פרק האומר דף ס"ד ע"ב: שם בתוס' בד"ה טעמא דעד אחד כו' ולא אמר בדדמי כו' בתשובת בן לב ח"א דף קנ"ט ע"א ז"ל הוצרכו לומר כך דאי יש לחוש שיאמר העד בדדמי ויטעה א"כ אפילו דליהוי טעמא משום מילתא דעבידא לגלויי אפ"ה לא שני ע"ז כתבו כיון דהוי מילתא דעבידא לגלויי לא אמר בדדמי ולא יעיד אא"כ יתברר לו שמת בודאי ומסיק אח"כ בתשובה הנ"ל דמ"ש התוס' אח"כ דהא דאמר או דילמא טעמא דנאמן כו' כלומר לעולם דלא יאמר כו' דקשיא להתוס' דלא ה"ל להגמרא לומר והכא לא דייקא ומינסבא דאפילו אם דייקא הכא מ"מ כיון דלא הוי טעמא משום דעבידא לגלויי יש לחוש שהעד אומר בדדמי ומתרצין התוס' דרבותא קאמר בעל האבעיא דאפילו תימא דאין לחוש לעד כלל דיאמר בדדמי ומסקו התוס' ואין לפרש כלומר ונתרץ הקושיא הכי דאם היתה דייקא והוי סמכינן אדיוקא דידה אע"ג דהעד אומר בדדמי ע"ז אמרו דאין לפרש כך דהא אפילו דדייקא האשה כו' דאם אמרו דסמכינן אדיוקא דידה במקום (דנאמן העד) דליכא למיחש בדדמי ונאמן העד לא יאמרו כן אף במקום דאיכא למיחש בדדמי עכ"ל ומסיק בזה דכוונתם בדיבור הזה הוא קל להבין אפילו להמתחילין בלימוד והתשובה הזאת חתים עליה דוד במהר"ר יוסף בן לב ואני אומר בזה במחילה מכבוד תורתו שהוא היה בוודאי מן המתחילין בלימוד ולא כיון יפה בדיבור זה כלל דודאי הוא כפשוטו בתכלית הפשיטות דהוצרכו לפרש לשון או דילמא טעמא דנאמן משום דדייקא כו' להוציאו ממשמעות דשמעתין דודאי משמע בריהטא דשמעתתא דהצד הראשון הוא דהעד נאמן ולא יאמר בדדמי והצד השני הוא אפילו אם נחוש שיאמר בדדמי נאמן משום דאשה דייקא והיינו כמשמעות פירושו של רש"י שכתב והכא לא דייקא דתרוייהו אמרו בדדמי והוצרכו להוציא הגמרא ממה שמשמע בריהטא משום דא"כ קשיא מה שמסקו בסוף הדיבור (דהוצרכו) שכתבו בהדיא דהוצרכו לדחות פירוש זה משום דא"כ אם יש לחוש שהעד יאמר בדדמי אפילו אי דייקא האשה למה יהא נאמן כיון דיש לחוש שאומר בדדמי דהא ודאי בלא העד אין מתירין אותה משום דיוק דידה והעדאת העד אינו חשוב כאן כלל דיש לחוש שאומר בדדמי דעל דיוק דידה סמכינן דוקא היכא שאין לחוש שהעד יאמר בדדמי וכסברא שכתב בן לב ג"כ בזה וזה פשוט בתכלית הפשיטות דלזה כיוונו התוס' וכן משמע ג"כ בתשובת ר"ש כהן ח"ב סימן י"ד ע"ש:

שם בתוס' בד"ה והא מים כו' ס"ד שראו הנשים הטביעה כו' ולכך אמרה בדדמי כתב בתשובת בן לב דף רנ"ב ח"א ע"א וע"ב דלכאורה נראה דהתוס' מכוונים בזה לדברי המרדכי שכתב בשם ר"י דס"ד שראו הטביעה ולא העלום ומ"ה שייך לומר בדדמי ודמי למלחמה אבל אם ראו העליה לא שייך לומר בדדמי ותמיה לי דמאי האי דמסיים ולכך אמרה בדדמי ה"ל לסיומי ולכך קאמרו בדדמי דבשלמא אי הוו קאמרו התוס' דהאשה עצמה היתה אצל הטביעה הוי א"ש אבל השתא דקאמרו התוס' דהנשים המעידות היו אצל הטביעה למה מסיימי דהיא אמרה בדדמי דמשמע אשת המת עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דכבר מבואר בתוס' דלעיל דלעולם לא חיישינן שיאמר העד בדדמי רק דהאשה תאמר בדדמי ולא תדקדק היטב על העדות ולכך בוודאי צריכין לומר דגם כאן ליכא למיחש רק דגם היא תאמר בדדמי מאחר שנפל למים בוודאי מת ולא תדקדק בתרייהו ואע"ג דגם אם הנשים המעידות היו רואות את העלייה אעפ"כ יש לחוש שהאשה תאמר בדדמי ולא דייקא ולמה אמרו התוס' דלא ראו העליה י"ל דאילו ראו העליה אפשר דראו סימנים בהו ואז סמכינן אסימנים וכמו שמסיק בגמרא והיו התוס' יכולים לומר דאף העליה ראו בס"ד דמקשן רק שלא אמרו סימנים והא דלא כתבו כן היינו משום דא"כ לא היה א"ש הא דקאמר ותסברא והא מים שאין להם סוף הוא וכו' דאם ראו העלייה כיש להם סוף דמיא והא דבאמת דחה כן והלא אפשר דהפשטן איירי בראו העלייה י"ל דהיינו משום דכיון דמוכרחין לומר דראו העלייה שוב נוכל לומר דראו בהן סימנים ולא הוי פשיט מידי וכפי מ"ש בגמרא דעיקר דחיית הדוחה תלוי דוקא בסימנים ודוק ובזה מתורץ ג"כ דהוצרך לדחות ולומר דראו בהם סימנים ג"כ ולא די במה שראו ג"כ העליה כמו שכתבו התוס' בסמוך בהיפוך הדף דאפילו העד נחשד לומר בכיוצא בזה בדדמי היינו כפי האמת הדין הוא כן דלא נאמין לעד בכיוצא בזה בלא סימנים דחיישינן דהוא משקר אע"ג דבמלחמה לא נחשד העד שאומר בדדמי אבל עכשיו כפי הסלקא דעתא ודאי סובר דאין העד נחשד בכך או אפשר דבלא ראו העליה אינו נחשד לומר בדדמי דשמא לא מת משא"כ בראו העליה אומר בדדמי שזה הבעל שמת כמ"ש התוס' ובזה גם כן מתורץ דהוצרכו לומר דלא ראו העליה דאילו ראו העליה לא היו שומעין להם בלי סימנים וממילא לא הוי פשיט מידי אי איירי בסימנים ולכך אמר דלא ראו העליה הוה ס"ד דמקשן ובתשובת בן לב הנ"ל מקשה ג"כ קושיא זו דלפי מ"ש התוס' לא היה לו לדוחה לומר רק שראו ג"כ העליה ותירץ דאפשר דקושטא דמילתא נקט דס"ל דהיכא דראו הטביעה צריכין לומר סימנים וכמ"ש הרא"ש עכ"ל ואני אומר דמוכרח לומר כך שראו הסמנים דבלא"ה לא היה נדחה הפשיטות כלל דכל דחיות הדוחה תלוי בזה דראו סימנים וכמ"ש לעיל בשם הריטב"א גם מה שנראה בעיני ע"ש והתוס' שכתבו דאי לא ראו הסימנים לא היה העד נאמן דחיישינן שאומר בדדמי היינו משום דבאו להשמיענו הדין כפי מסקנא דגמרא וכפי מה דקיי"ל אבל ודאי דבלא"ה הוצרך לומר שראו סימנים דבזה לבד תלוי דחיות הדוחה ודוק:

תוכן העניינים

בית פנחס על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה