בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
השמטות
סימן יג
בש"ך סק"י אפילו האידנא. נ"ב הולד אף שהפריס בשחיטת עצמו ממ"נ דאף דלא כלו חדשיו הרי א"צ כלום. וכן כו' לא היתה צריכה שחיטה. נ"ב עיין ס"ק י"ד וע"כ איירי בשגם אביו הי' ב"פ וקאמר דאז אפילו האידנא כשר העובר שהפריס ע"י ממ"נ דאילו הוא נפל א"צ שחיטה כלל:
סימן טז
בש"ך ס"ק י"ז וכ"כ בכ"מ וכו' אי חוששין לזרע האב. צ"ל ועוד תימה דבפרק י"ג מה"ש דין ד' כתב הבא מבהמה וחי':
בש"ך ס"ק כ"ג בא"ד אבל היכא דשייך להשביח מקחו וכו'. נ"ב אין הלשון מדוקדק אלא היכא דשייך להשביח מקחו שוב אין לו מגו:
סימן יח
סעיף יז
והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים נ"ב ויבחרו להם שוחט ירא חטא. לשון ר"י ועיין סי' א' בהג"ה מה שכתבתי בצדו וז"ל ח"ר דף י' ד"ה ולענין עד אחד ובשם הראב"ד אע"פ שלא אמרו להראות סכין לחכם אלא משום כבודו כיון שיש תועלת גדולה בדבר שהרי בדיקת סכין צריך דקדוק יותר. ומי כהחכם ומי יודע להזהר אין ראוי לחכמים למחול על כבודם בדבר זה אשר לא כדת שאינם משגיחין על תקנות הדור וגם העם כולם ראשים וחכמים בעיניהם. מ"מ אחר שאין חכמים מקפידין בדבר אין משמתין את הטבח שאינו מראה לחכם:
סימן יט
בש"ך סק"ו בא"ד ואם איתא וכו' דילמא דוקא וכו'. נ"ב לענ"ד ע"כ לא מדיעבד איירי דא"כ מיבעי למימר טבל ולא בירך יעלה ויברך. א"ו דין דלכתחילה אתא לאשמעינן דכך הסדר בתר שטבל ועלה אומר. וגם רבינא שבפ"ג שאכלו מעולם לא פירש לדיעבד אלא שסבר לדון מלכתחילה דהתם לדיעבד במקום אחר. ודחה דילמא הואיל ואידחי אידחי. ומ"מ לדינא יפה כיון שאין להכניס בספק ברכה נגד הרמב"ם ובפרט שהסוגי' מוכחת כותי' דמנ"ל להמציא חילוק בין ברכת הנהנין מה שלא נזכר בש"ס ומסברא איפכא מסתברא דברכת הנהנין שעדיין שבע לא חשוב אידחי כ"ה כברכת המצות:
בט"ז סק"י מסיים אבל מעשה הכסוי. נ"ב עיין סק"ה ועיין סי' כ"ח סק"ב:
סימן רנב
[חסר ראשית הדברים] העובדא דתינוק בהכי וע"כ דלאו דוקא וה"ה דמצי משני מפני קלקולו הוא בעינא משמיענו דבסכנת נפשות נמי פודין. אמנם צ"ע דבריהם דף נ"ח שמביאים ראי' מהסוגי' דף מ"ז והרי שם גופא לא נשמע אלא דאפילו שינה ושילש מ"מ פודין אבל לא נשמע ביותר מכדי דמיהן כדדייק שם המ"ל נמי מקודם דסתמא הנאמר במתני' אבל פודין את בניו לא איירי אלא בכדי דמיהן דומיא דאין פודין אביהן דודאי בכדי דמיו דאילו ביותר מאי אירי' דמוכר עצמו בשינה ושילש הא אפילו נשבה מעצמו נמי אין פודין ביותר ומה"ת לומר דאבל פודין את בניו איירי אפי' ביותר מכדי דמיהן. אבל יראה לי דלק"מ ודברי תוס' ברורים דהא איכא למידק בדף מ"ז מה ראי' מייתי רב אמי דפודין בתר ששינה ושילש מק"ו דבניו דהטעם משום קלקולא מנ"ל דהטעם משום קלקולא דילמא הטעם דוקא לדידי' דעביד בישא לנפשי' זה פעמים ושלש קנסינן לי' משא"כ בבנים שהאב מכרן מה הוי להו למיעבד וא"כ לגבי האב גופי' מנ"ל אף משום קטלא. אבל זה אינו דא"כ מה אירי' לאחר מותו אפילו בחייו נמי נפריקינהו א"ו דאך הטעם משום קלקולא. אך הא גופא קשיא מדוע לא נפריק הבנים אף בחייו הא הם לא פשעו במידי. וע"כ מוכח מזה דהטעם דהיכא דשינה ושילש שאין פודין אותו אינו משום קנס מדפשע כולי האי דודאי אפשר דדחקי שעתא אלא הטעם בעינו כמו שאין פודין יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא ה"ה דאין פודין אותו יותר מג' פעמים משום דוחקא דציבורא ולהכי בחייו אף בניו אין פודין משום דוחקא משא"כ לאחר מותו דשייך קלקולא אין משגיחין בדוחקא ופודין את בניו. וממילא שפיר לומדין תוס' דה"ה דפודין ביותר מכדי דמיהן במקום חשש קלקול ולא משגחינן בדוחקא ושפיר נמי הק"ו לאף במקום קטלא. ואין להקשות א"כ מה מיבעי לי' בדף מ"ה אם הטעם משום דוחקא או משום דלא ליגרבו הא מהכא מוכח הטעם משום דוחקא די"ל האיבעי' הוא אי אך משום דוחקא אי משום דלא ליגרבו נמי הוא. ואין להקשות לפ"ז על התוס' שבדף מ"ח דמ"מ מנ"ל ללמוד על עובדא דתינוק שנשבה דשייך דלא ליגרבו מדף מ"ז דשם במוכר עצמו הא לא שייך כלל הטעם דלא ליגרבו די"ל דסברי התוס' בפשוט מדעכ"פ מוכח שלא העמידו חכמים תקנתם דמשום דוחקא במקום קלקולא וסכנת נפש ה"ה דאף תקנת דלא ליגרבו סתמא לא העמידו במקומות כאלו. ודע דבאמת מהרשב"א ור"ן ודאי משמע כדעת המ"ל מדהם אף שראו דברי תוס' שבדף נ"ח הנ"ל ומ"מ דחקו עצמם לשנויי העובדא דר"י בן חנניא בדרכים שונים ולא משנו בפשוט משום קלקולא כדהקשה המ"ל או משום סכנה. א"ו משמע דס"ל דלטעם משום דלא ליגרבו תמיד אין פודין ביותר מכדי דמיהן. מ"מ לדינא יש להחמיר כדעת התוס' הברורים ולא לסמוך על משמעות הרשב"א ור"ן:
סימן צ
סעיף א
ואם בשלו עם בשר צריך ס'. כן הוא לשון הגמרא כחל בס'. וקשה לי לפי המבואר ברש"י ותוס' דעיקר האיסור הוא משום טעם החלב שבכחל א"כ למה סתם בס' הא הוא מבשא"מ דאמרו רבנן בטעמא. לרש"י לשיטתי' ל"ק דאיהו מצריך תמיד ס'. ועיין ב"י סי' צ"ח אבל לתוס' קשה. ובע"כ צ"ל דאיירי בדליכא קפילא. אבל ביותר קשה על הרמב"ם פ"ט מהלכות מ"א שבהלכה ח' ביאר בשר שנפל לתוך חלב טועם הנכרי ובהלכה י"ג גבי כחל אינו מזכיר מזה דבר אלא סותם בס'. ולהכי נלענ"ד ברור דאיהו סובר דכיון דאמרו חכמים וכחל עצמו אסור ושוי' רבנן כחתיכת נבילה יהי' מאיזה טעם שיהי' הכחל עצמה אוסרה והוי מב"מ דליכא למיקם אטעמא וצריך ס'. ומה דמיבעי' הסוגי' כיצד משערינן אי במה דנפק מיני' כבר כתב הה"מ שמפרש או אף במה דנפיק מיני' ולכן הוצרך ליתן טעם דכחל מן המנין ומשום דכל איסורו אינו אלא מדרבנן ולא כהתה"ב משום דהיתר הוא אלא כבה"ב ע"ש ודוק. ודלא כט"ז שכתב דמהרמב"ם זה מוכח דבאיסור דרבנן לא אמרינן חנ"נ. דנהי דמוכח הכי דעתו מן בשר עוף מ"מ הכא ודאי לענ"ד סובר דנ"נ ע"פ המבואר בש"ס אלא דתמיד מן המנין מכח טעמו דיהיב הואיל ועיקר איסורו מדבריהם:
סוף הספר