בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות חלה
סימן שכג
סעיף א
הג"ה ואם חזרה ונתערב' בעיסה ודאי פשטו' לשון חזרה משמע של אותו עיסה שהופרש ממנו חזרה ונתערבה [אבל הלשון בעיסה ולא בעיסתו משמע קצת לעיסה אחרת] ולהכי כתב הש"ך על הד"מ ואע"ג דהשתא נמי כשלא ישאל עליה אכל למפרע חלה שאסורה לזרים מ"מ וכו' אבל טבל אסור לכ"ע. ותימה לי הא חלה זו אינה טובלת ומותר לאכול אותו העיסה בלא הפרשה על סמך שאח"כ יפריש וכנראה שאין בחלה זו אלא המצוה דרבנן להפרישה ואיסור אכילה אחר שהופרשה. אבל קודם הפרשה אין בה איסור אכילה אלא שאם אוכל כל העיסה בלא הפרשה ביטל המצוה וא"כ מה אכילת טבל למפרע אם ישאל והדרא קושי' הש"ך לדוכתה. אבל א"י מה הכריח להסמ"ג להעמיד דינו על אופן זה שנתערבה באותו עיסה שהופרש ממנו ולא בפשוט כשנתערב חלה בעיסת חולין דהיינו שנטלה כבר חלתה דהמציא תקנה באינה בטילה בק"א לשאל עליה ויחזיר ויפריש חלה אחרת אף על החלה שנתערבה ע"ד שבסי' שכ"ד סעיף י"א מן עיסה זו שהחלה נטלת הימנה ועל אופן זה יש לקיים דברי הרמ"א בפשוט דתקנה זו אינה אלא אם העיסה שהחלה ניטלת ממנו עדיין בעולם. אבל (לא] אם כבר נאכלת אז כשישאל עליה. ומ"ש דא"כ אכל למפרע טבל יש לדחוק דלאו דוקא אלא ר"ל שאכל העיסה בלא קיום המצוה. ולהכי טוב שלא ישאל ויהי' העיסה שנתערב בו באיסור ואילו כן אם באמת חזרה ונתערבה בהעיסה שהופרש ממנו צ"ע אם לא עדיף לישאל עליה אף אם כבר אכל העיסה כדי שלא יהי' נכשל למפרע באכילת תערובות איסור ודוק:
תו להנ"ל ויתיר לו כנדר נ"ב הדין דין אמת כמבואר בנקה"כ אך נולד הוא ועיין סי' רכ"ח סעיף י"ג איך לינהג בההתרה. וגוף הקושי' דהט"ז אמאי ירקבו שאל עליה. כבר הקשו תוס' במס' סוטה דף ו' ע"ב תוך ד"ה כי קדוש בלשון זה ועוד אמאי נשרפה כיון דקיי"ל יש שאלה בהקדש למה אינו נשאל עלי' ותצא לחולין. ואף שהניחו בקושי' לא ס"ד למילף משם דלא יועיל שאלה
בש"ך סק"ה וצ"ע דהא אמרינן וכו'. נ"ב לענ"ד יש לדחות דאפילו שאני מפני שאינו אוסר אלא כדי נטילה וכבר מוכרח בל"ז לשייר יותר מכדי החלה משא"כ בישול שמערב הטעם בכולו:
סימן שכד
סעיף י
נתן וכו' אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. נ"ב ואם לאו פטורה ואף דהשאור דלטעמא עביד לא בטיל עיין בזה פר"ח יו"ד סי' צ"ח סק"ז ד"ה ומעתה:
סעיף יא
עיין ש"ך ס"ק י"ח. שם כתבתי בצדו על הדברים שכתב דגם הרא"ש סובר דיש בילה בלשון זה לענ"ד באופן זה שנתערב מעט שאור של גוי בעיסה מרובה של ישראל בלאו ההוא טעמא דיש בילה ת"ל לא יהא כיבש ביבש מה"ת לחוש לדידן שאין שיעור לחלה דילמא מיתרמי כולו של נכרי הא רובא דאורייתא ולמה לא ניזל בתר רובא הא קבוע ל"ש בזה כיון שנתערב ואינו ניכר ואפילו קיבוע דרבנן אינו כיון שאינו דבר חשוב ומה שאינו בטל מחמת דלטעמי' עביד זה אין לו שייכות לחשש זה ואולי דחשוב נמי משום זה קיבוע דרבנן] ודוק כי צ"ע על הפוסקים שמביא התה"ד שלא דיברו מזה כלל ונראה דמטעם אין מבטלין איסור לכתחילה נגעו בו והחמירו וכמשמעות לשון הרמ"א בהג"ה. וזה נמי טעם מהר"ש שמביא הש"ך ס"ק כ"א. אבל בהד"מ מבואר טעם אחר עכ"ל שם. ואולם כעת בלמדי משניות מצאתי מתני' מס' דמאי פ"ה משנה ח' פי' שם הר"ש שאין מוכרין אלא לצורך היינו כשנתערב מעט חולין בטבל מרובים שאין תקנה לטבל אא"כ מעשר עליו ממקום אחר. ולפ"ר יש סתירה משם לדברי. אבל נלענ"ד דדוקא התם נהי דבדאורייתא חוששים שם לומר אין בילה ולכן מוכרח לפרוש ממקום אחר ולא כמקודם שם משנה ה' דמפריש מיני' ובי' וסומכין על יש בילה בדמאי כמבואר שם בהר"ש מ"מ התם א"א לומר דיעשר כדי שעור הטבל ולסמוך דהכל מתרמי לי' מן הטבל שהוא הרוב דהא דבר הנבלל עכ"פ הוא וא"א שלא יהא בהמעשר שנוטל נמי מן החולין המעורבים אלא שמטעם אין בילה א"א לסמוך דיטול מעשר מכל התערובות ולומר דמתרמי מהכל לפי ערך פטור על פטור וחיוב על חיוב משא"כ בחלה לדידן דאין לה שיעור ואין חשש כי אם דילמא מתרמי הכל של נכרי מכח אין בילה לזה שפיר הוקשה לי מה"ת דלא ניזל בתר רובא. ועיין תוספות פסחים דף נ' ע"ב ד"ה דילמא] ואפשר לומר נמי דהיינו טעמא דהפוסקים שלא דיברו מזה כלל משום דהש"ך ס"ק זה כתב נמי והשתא ליכא למימר דנעשית כולה פסולה דהרי שאור של נכרי אינו טבל שיאסר בכ"ש עכ"ל. נמצא כיון דהשאור לא בטל לגבי העיסה של ישראל הטבול נחשב כקבוע דרבנן והוי כמחצה ע"מ דל"ש ליזול בתר רובא והיינו נמי כנ"ל בהג"ה. אבל כל דברי הש"ך ס"ק זה אינם מובנים לי התחלת דבריו כתב דה"ה כשנפל עיסה שלא הורמה לתוך עיסה ההורמה. ואדרבא בהכי שייך טפי יש בילה מבשאור כמבואר בתה"ד. וזה תימה בעיני דמ"ש עיסה בעיסה משאור בעיסה שיהא בעיסה יותר שייך יש בילה הא תרווייהו גושים הם. ומה שמבואר הכי בהתה"ד עיינתי בו ולדעתי לא נאמרו דבריו כ"א ליישב הפסקים עם התשו' שבפסקיו לא הוצרך אף במקום דאפשר ממקום אחר כי אם שיפריש מיני' ובי' מטעם דיש בילה ובהתשובה החמיר בדאפשר בנפל שאור של נכרי לתוך עיסה של ישראל. וע"ז יפה משני דבפסקיו דיבר מעיסה ר"ל הדין שבש"ע סי' ש"ל סעיף ו' שם איירי דהישראל קנה קמח כמבואר שם בב"י והנכרי קנה קמח ולשו יחד דזה שפיר הוי קמח בקמח לח בלח ויש בילה משא"כ שאור בעיסה מודה דהוי יבש ביבש ולית בילה לכן הצריך אם אפשר להוציא ממקום אחר וזה ברור לענ"ד אף שלשון תה"ד לא משמע קצת הכי. תו כתב הש"ך ולפ"ז צ"ל הא דשרי הרא"ש כו'. וקשה עליו אטו הרא"ש המציא היתר זה הא משנה מפורשת הוא כמבואר בב"י. תו כתב ולפ"ז בשאור של נכרי אין להפריש מיני' ובי' וכו' להרא"ש וכו' זה ודאי אמת שלהרא"ש שאור של נכרי חד דינא הוא עם שאור שלא הורמה דאם אפשר לו יעשה תקנה וכמבואר בהתה"ד בשמו בתשובה. אבל לא כדמשמע מלשון הש"ך דבשאור של נכרי לא שייך כלל ההיתר דנעשית כולה פסולה כנ"ל בשמו. דזה תמוה לי דמה אם שאור מעט אוסר עיסה מרובה שהורמה לא יאסר המרובה של ישראל להמועט דנכרי ונהי דהשאור לא בטל בהעיסה משום דהוא דבר המעמיד לא מיבעי' אם דבר המעמיד דלא בטל אינו אלא מדרבנן כדמשמע במס' נדה דף מ"ז דקתני או שנתחמצה וכו' ע"ש דפשיטא הא ד"ת בטל ופשיטא דאף השאור נעשה טבל ד"ת אלא אפילו לפי' הר"ש דנראה מיני' הוא עיקר דאורייתא וכן מוכרח דאל"ה כשמפריש עליו ממקום אחר הא מפריש עליו מן המחויב דאורייתא על הפטור דאורייתא מ"מ נראה דהעיסה מרובה אוסר השאור מועט עכ"פ מדרבנן כמו שהשאור שלא הורמה אוסר העיסה מרובה אף שהוא המרובה ואינו בטל כמבואר בתשו' הרא"ש כן אוסר העיסה מרובה להשאור של נכרי אף שאינו בטל משום דלטעמא עביד] וכנראה הוכרח לבא לזה באשר ראה בתה"ד בשם הרא"ש בתשובה דמצריך בשאור של נכרי לעשות עיסה קטנה. אבל לענ"ד במח"כ זה שגיאה שלא הצריך זה אלא באפשר והוא ממש חד דין להרא"ש עם הדין המוזכר במתני' בשאור שלא הורמה כמו בזה היכא דאפשר בתקנה לא סמכינן על ההיתר שנעשה כולו טבול והטעם כמבואר בהמ"כ שבב"י סי' ש"ל דמ"מ כיון דהשאור ודאי טבול אי הוי חלת ח"ל דאורייתא והעיסה אפ"ה לא הוי כ"א טבל דרבנן וכיון דשאור בעיסה יבש ביבש לית בילה נראה כמפריש מן הפטור על החיוב ה"ה בשאור של נכרי צריך מההוא טעמא תקנה היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר מה"ת יגרע ולא יהא שייך הטעם שנעשה כולו טבול ואדרבא בשאור של נכרי לא צריכינן לבא לטבל אוסר בכ"ש. תו כתב אבל בטור כתב וזה דעת המחבר. מדברי המחבר ודאי אינה ראי' שהרי לא כתב אלא וה"ה בשאור של פטור וי"ל כונתו ממש כדעת הרא"ש דחד דינא הוי היכא דאפשר בתקנה יעשה תקנה והיכא דלא אפשר יפריש מיני ובי' ואולם מהטור שמביא דברי הרי"ף שמסיק דהנהוג בתקנה אינה אלא חומרא משם יש להקשות על הטור שהרי נראה שהרא"ש בתשובה חולק עליו ולמה משמיט דעתו. ונראה דבזה כיון הש"ך האמת בדעת הריף דודאי לא עלה על דעת הרי"ף לומר דשאור בעיסה יהא נחשב לח בלח כיין ושמן דודאי יש בילה דא"כ תקשי מתני' דחלה מדוע בשאור שלא הורמה הצריכה המתני' תקנה אך י"ל דתקנה עדיף כדי למעט בשיעור] ולא יפריש מיני' ובי' מטעם בילה א"ו כע"מ דשאור בעיסה לא הוי לח בלח כ"א קמח בקמח אלא שבשאור מועט בעיסה על זה שייך לומר יש בילה לענין זה עכ"פ דלא אפשר דמתרמי כולו המיעוט וכמבואר בש"ך. ואפשר נמי מטעם סברתי דאף אילו נימא דיש אפשרות שכל השאור במקום א' מ"מ יש לדון כל דפריש מרובא פריש. לכן כתב דבסגנון זה לא הוי התיקון אלא חומרא בעלמא ע"כ לשוני פעם. תו כתבתי בפעם אחר בלשון זה. ש"ך בסי' שכ"ד ס"ק י"ח כתב נראה דה"ה אם נתערב עיסה שאינה של שאור שלא הורמה חלתה וכו' דינא הכי וה"נ נראה דעת הד"מ סק"ד שמשיג על דברי הב"י שבסי' ש"ל וכתב ול"נ דלפי מ"ש רבינו בעיסה שלא הורמה שנתערבה בהורמה אין לחוש אלא יעשה כמ"ש רבינו. והנה על דברי הש"ך שכתב דהא הך טעמא וכו' דיש בילה בדבר לח. כתבתי כנ"ל. ועתה אני אומר שאף הד"מ לא דיבר נכונה כי ז"ל תשו' הרא"ש כלל ב' על אותה משנה שהבאתי הנוטל שאור וכו' וא"ת מ"ש מההוא דפרק הקומץ אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי ר"ט קח מן השוק ועשר עליו אבל מטבל גמור לא הי' יכול לעשר דהתם שני כיון שנתערב בטל לי' הטבל ד"ת אבל בההוא דחלה כיון דשאור עביד לטעמא לא בטל. וצ"ע דמ"ש הא מה דלטעמי' עביד נמי ד"ת בטל כדאיתא במס' נדה דף מ"ז דקתני אי שנתחמצה וע"ש. וכן איתא בפר"ח סי' ק' סק"ג [אך עיין בספרי דרך חיים סי' תמ"ב סעיף ה' שם הנחתי בצ"ע כי אפשר מידי דלטעמא עביד ד"ת לא בטל כי הפר"ח סותר עצמו עם דבריו שבסי' צ"ח ס"ק כ"ה ע"ש ודוק בדברי] אמנם לשון הרא"ש על מתני' זו הכי ואין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאורייתא שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא. ור"ל אף שנמי הוא מדרבנן מ"מ חשוב יש לו עיקר דאורייתא כיון דלטעמא עביד וטעם כעיקר דאורייתא ואפשר נמי משום דאף חלה בזמן הזה אף בא"י אינה אלא דרבנן שיש לו עיקר בדאורייתא] וא"כ פשיטא דעיסה בעיסה לא הורמה במרובה שהורמה דהיינו ממש כטבל בחולין דאין לו התקנה דפרנסה ממקום אחר כדהקשו הר"ש ורא"ש וכן הד"מ איך מדמה עיסה של נכרי המרובה על ישראל להכא דהוא שאור דלטעמא עביד משא"כ עיסה של ישראל המועט במרובה של נכרי הא הוי ממש הטבל בחולין ואיך אפשר בפרנסה ממקום אחר וכן לפרוש מיני' ובי' דומי' דהכ' נמי אינו דומה אם המרובה של פיטור כדבארתי לעיל דלכ"ע עיסה בעיסה אין בילה וע"ש. (זה ליתא למה שכתבתי לקמן שהוא עיקר עיין ודוק] ובזה דברי הש"ך סק"כ נמי צ"ע וק"ל. ודע שמה שכתב נמי הרא"ש בתשו' על הדין דש"ע סעיף ב' בנתערב ככרות בככרות דלא יקשה מה שפסק דיש תקנה ע"י ממקום אחר מהנ"ל טבל בחולין בלשון זה וגם אותן ככרות חשובים ולא בטילו הלכך יכול להפריש מטבל גמור עליהם. אף דד"ח דלא בטל נמי אך דרבנן צ"ל דנמי ר"ל על דרך זה דד"ח חשיב יש לו עיקר בדאורייתא ע"י שהוא חשיב קיבוע דרבנן וקיבוע הוא ד"ת. א"נ מפני שדין קיבוע נלמד מן זורק אבן לנכרי אף דשם העיקר מה דלא בטל משום דמינכר במקומו מ"מ יש נמי טעם חשיבות דדבר חשוב גבי' להכי מיחשב עיקר בדאורייתא משא"כ מה דלא בטל מצד דישל"מ זה חשוב לית לי' עיקר בדאורייתא. (וזה נמי לענ"ד טעם ההבדל מה דקיי"ל דדברים החשובים אפילו שלא במינם אינם בטלים. ודשיל"מ אך במינו ודוק]. תו כתבתי פעם ג' הנה לעיל הבנתי מדברי ש"ך הנ"ל דטעם ההיתר שהתירה המתני' נפל שאור שלא הורמה לתוך עיסה שהורמה באם לא אפשר בפרנסה להפריש מיני' ובי' ולא חיישינן לאין בילה הוא מטעם דנעשה כולה טבולה. אבל כעת רואה אני שזה טעות מעיקרא שלא כתבו הר"ש והרא"ש טעם זה אלא דלהכי צריך להפריש על הכל ולא לפ"ע המחויב כמו ביש לו פרנסה ממקום אחר דהיינו דלאחר שהפריש על הכל לא יהא צריך ליתנה כולה להכהן אלא המותר מלפ"ע ימכור לכהן כדכתב שם הר"ש במתני' דבתר הכי לענין תרומה. ואפשר שבאמת כונתם ממש שיש לו דין א' עם התרומה דבתר הכי. וכן נמי מורה לשם לשון פי' הרמב"ם ע"ש. ותדע שהרי הר"ש שם דחק למוקים המשנה ט' מכח הקושי' דאין בילה בדורך ועושה יין ושמן ע"ש וכן מבואר באמת בהקומץ שמביא הר"ש שם שאם נתערב טבל בחולין אי אפשר להפריש מיני' ובי' כמבואר שם ברש"י. ולדברי הש"ך הא שם נמי נעשה הכל טבול מפני שטבל אוסר בכ"ש א"ו ההוא טעותא. והעיקר רואה אני מדהר"ש לא הוקשה קושי' זו על משנה ח' בשאור ש"מ ודאי דס"ל דאף בשאור או עיסה עם עיסה אחר שייך ההיתר דלח בלח כדעת הסמ"ק שמביא התה"ד. א"נ דסברו די"ל בחלה בזה"ז שהיא דרבנן בכל מקום סומכים על יש בילה כדאי' בדמאי פ"ה משנה ז' ע"ש] וכדעת הסמ"ק יש בתוס' מנחות דף כ"ב ע"ב תוך ד"ה ור"י ע"ש שכתבו וכמו כן הי' וכו' דאין לח ומתערב יותר ממנו אלא שהמחמירים סוברים דלא סמכינן על היתר זה אלא בשא"א בפרנסה ובדאפשר יש לחוש דעיסה בעיסה לא הוי לח בלח והמקילין סוברים דאף באפשר יש לסמוך עליו והמתני' אך תקנתא אשמעינן דאם אפשר אין צריך להפריש אלא לפ"ע המחוייב משא"כ מיני' ובי' שמוכרח להוציא על הכל. וכל זה לענ"ד ברור דלא כהש"ך שבמח"כ כל דבריו בזה בלי עיון הראוי. ויפה כתב הרי"ף שהמנהג אינו אלא חומרא וכן סובר הטור בהרא"ש שבתשובה שלא כתב תקנתא דידי' אלא לפי מנהג המחמירים וחוששין לאין בילה בעיסה בעיסה למד אותם תקנתא דידי' אבל באמת אין ללמוד כלל חומרא זו דלכתחילה מהמתני' כנ"ל ודוק:
בט"ז סק"י. אבל עיסה וכו' כן כתב ב"י. נ"ב דברים הללו ליתנייהו כלל בב"י אלא בהפרישה נאמרים ואין להם ביאור וכבר הניחם בתימה הש"ך סס"ק י"ח. ולענ"ד כונת הפרישה הכי נראה דוקא שאור ר"ל שאור שדרכו שבא מעיסה גדולה טרם שהורם חלתה נמצא שהוא טבל אף שהחתיכה שאור הוא פחות מה' רבעים אבל עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה ר"ל שיעור ה' רבעים אינה טובלת דמה"ת עיסה זו הוא פחות משיעור והעיסה שנתערב בו כבר הורמה חלתה ולא שייך זה הדין אלא בעיסה שהוא כשיעור בפני עצמו וכתב זה לבאר לשון הטור דמשמע דאיירי בשאור של קב שהוא פחות משיעור וק"ל:
סימן שכה
סעיף ב
אין צריך צירוף סל ולא נגיעה. זה מהטור בשם הרא"ש הלכות חלה ותימה דלעיל סי' שכ"ד סעי' י"ב מצריך הרא"ש בתשו' והטור והש"ע לעשות עיסה מחמשת רבעים שהוא עיסה המחויב בפני עצמו וכדי לפטור הככרות שנתערבו שנמי נתחייבו מ"מ מצריך צירוף כלי כדי להפריש מן המוקף. ומה שיש בהדרישה תי' המהרש"ל בסי' שכ"ד על דין הנ"ל זה עולה לקושייתו די"ל דוקא היכא דלא בעינן הצירוף סל כי אם למיעבד מן המוקף שפיר יצטרף עיסה אף עם ככרות. משא"כ עיסה פחות מכשיעור שהצירוף יפעל החוב בזה לא מצרפינן עיסה עם ככר ואפשר חשוב כמו מקפיד על מגעו דטומאה וטהרה ודוק. ומזה מוכח דלא כדעת הש"ך בנקה"כ סי' שכ"ו ע"ש ודוק. אבל אין זה עולה ליישב האופן דשם סי' שכ"ד דבככרות למה מצריך צירוף סל] והרש"ל בתשו' סי' נ"ח כתב על לשון הש"ע דהכא ואנן לא נהגינן הכי אלא כמו שפסק רש"י שצ"ס ונגיעה וכן הנקה"כ משיג על סעיף זה. וע"ש בתשובה הנ"ל כי כבר כתבתי לחדושי למס' פסחים בלשון זה והמשך הרש"ל בקושייתו השני' על הטור לשיטתו דוקא א"י ליישב כי בל"ז דברי הטור צ"ע דהצריך ליקח שיעור חלה וגם צ"ס וקשה ממ"נ אי דלא בעי צ"ס או דלא בעי שיעור חלה דהא הטור פי' דלא כרש"י כ"א כשיטתי' דבשני עיסות כשיעור א"צ צ"ם ודוק:
עיין ש"ך ס"ס זה מה שמביא בשם הב"ח ומסיים וכדלעיל סי' שכ"ד. והם דברים מופלאים כי עיין לעיל במה שפירשתי הפרישה דשם איירי שהשאור בא מעיסה שהי' בו כשיעור ושפיר אבל הכא עיסה זו שאין בו כשיעור ממ"נ או יאכלנו בלא חלה דהא לא נתחייב אלא שרוצה לצאת בידי האיסור של הפקעת חלה. ומה יועיל מה שמפריש עליו מן המחויב כיון שלא מצטרף בכלי ונשאר פטור ואדרבא איסור עביד שמפריש מן החיוב על הפיטור:
סימן שכו
בנקה"כ סק"א כתב השיג על העט"ז ולענ"ד וכו' הא במתני' דטהורה וטמאה וכו' וכן מוכח להדיא בש"ס בסוטה וכו', נ"ב ובתוס' פ"ק דנדה דף ז' סוף ד"ה ומקפת כתבו וצ"ע אי חשיב מוקף בנגיעה גרידא בלא צ"ס או בלא נשיכה דנותן פחות מכביצה באמצע מצינן למימר דהיינו נשיכה. וע"כ לפ"ז דמ"מ מונין בהם ראשון ושני ולא מוכח בסוטה מידי:
סימן שכז
סעיף א
ודוקא באומר שיחול עלי' שם חלה בעודו קמח אבל המפריש קמח ואומ' כשתעשה עיסה יחול עלי' שם חלה דבריו קיימים ומסיים בב"י ע"ז וכ"כ בסה"ת שמטעם זה יכולה אשה לומר לחברתה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה אעפ"י שבשעת הצווי הי' קמח ואינה ראויה לחלה. וא"כ א"י לאיזה צורך מעתיק הש"ך בסי' שכ"ח סק"ז טעם ר"ת בתוס' נזיר הואיל ובידה להביא עיסה הא בל"ז נמי בידה להפריש הקמח ולומר שיחול החלה על העיסה לכשתילוש. ואולם כנראה הר"ת הנ"ל לא ס"ל כהרא"מ שהרי בקדושין דף ס"ב עד כאן לא מיבעי לי' לרב אשי מר' יוחנן אלא באומר פירות ערוגה זו תלושים יהי' תרומה על ערוגה מחוברת לכשיתלשו א"נ פירות מחוברת לכשיתלשו על תלושה וע"ז פשט ר"י דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הא אילו אמר פירות מחוברת על פירות מחוברת לכשיתלשו תרווייהו בזה לא מיבעי לי' ומשמע דודאי לא הוי תרומה. וכן הרמב"ם בפ"ה מה"ת להנוסחא האמיתית בכ"מ. לא העתיק יותר מהמבואר בהגמרא וכן הש"ע סי' של"א. ואף ראב"י שם אף שמיקל נמי בעד שלא הביאו שליש שיש בו נמי הריעותא דדבר שלב"ל מ"מ לא הקיל אלא בחדא ערוגה לריעותא הא בתרתי ערוגות לריעותא לא מצינן שהקיל וא"כ הכא דכמו שאין מפרישין קמח על קמח כן נמי אין מפרישין קמח על עיסה ולא עיסה על קמח וא"כ איך יוכל לומר על קמח שיהי' חלה לכשילוש מדמיון תרומה הא שם גופא לא מצי להפריש תרומה בשניהם מחוברים לכשיתלשו וה"ה הכא על שניהם קמח שיהיה חלה לכשיגבילו שניהם. ולהכי מוכרח ר"ת לומר שמש"ה חשוב בידו שבידו להביא עיסה מגולגלת שהוא בדמיון ערוגה תלושה ולומר שתהא חלה על קמח לכשיהי' עיסה שבזה שפיר אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה. וא"כ שמוכרח שר"ת חולק על הרא"מ דאל"ה לא הי' צריך לדבריו אלא הי' די כסה"ת תימה לי שפסק הב"י כהרא"מ אחרי שהגמ' מסייע לר"ת כדקדקתי לעיל ודע שמה שהסמ"ג נתן הטעם לפסק הרא"מ מדקיי"ל כראב"י ועיין בב"י השם יודע כי א"י ליישב מה ענין ראב"י להכא דאטו בחלה בקמח הריעותא דדשלב"ל איכא הא הכל בעולם והוא אך בדמיון מחובר שגדל כל צרכו אלא כמו דשם הריעותא מדאינו תלוש כן בחלה הריעותא מדאינו עיסה וצ"ע. ולענ"ד נמי מוכח מסעיף ב' דלא כפסק הש"ע דהכא שהרי ע"כ משמע דלא מהני תנאי שיוקדש ההפרשה כשיעשה הקמח הנשאר עיסה אלא במה שכבר הוא עיסה אבל בשניהם קמח לא. ודין זה הוא מהירושלמי עיין ודוק. וע"ש נמי בתוס' נזיר כי. דבריהם צ"ע במה שכתבו ומיהו בההוא טעמא לחוד וכו' ועיין פירושו במ"ל פ"ט מה"א דר"ל מה לו לר"ת לתלות היתר השליחות במה דאיהו מצי עביד ע"י שתביא עיסה מגולגלת ות"ל אפילו אי נימא דזה אין סברא לומר דחשוב איהו מצי עביד ע"י עיסה מגולגלת. וגם אף דס"ל דלא כהרא"מ ונמצא אין ביד המשלח כלל להפריש חלה מקמח זה בעצמו בעוד שהוא קמח מ"מ הרי הוא בידו להפריש החלה מקמח זה ע"י מעשה שילוש כל הקמח ויפריש ממנו [ואך א"כ כוונת המ"ל הדברים שכו' ואח"כ הוקשה להם דא"כ בכל שבידו לעשות לא חשיב מחוסר מעשה הם קצת למותר. וע"כ ר"ל שבודאי בפשוט אין לומר דלגבי מנוי שליחות שפיר חשוב יוכל לעשות בעצמו אף ע"י מעשה שבידו אף אי לא אמרינן כלל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי דזה ודאי אין סברא אלא כיון שיש בעולם סברא דכל שבידו וכו' נהי דלגבי עצמו שיהא יוכל להפריש בעודו קמח לכשיתלש סובר ר"ת מפני שהוא בדמיון ב' ערוגות מחוברים לא אפשר מ"מ לענין מנוי שליחות לזמן הראוי אפשר די בההוא סברא דכל שבידו וכו' אף בקמח שהוא בדמיון ב' ערוגות מפני שמ"מ אינו דומה לקידושין שאינו בשום אופן בידו וע"ז מביא ראי'] נמצא שאין שוב כלל בדמיון הקדושין לא"א שזה אין בידו בשום אופן לקדש השתא ולכן אין בידו לימנות שליח אף לזמן שיהא גם בידו לקדש דהיינו אחר הגירושין משא"כ בחלה נהי דהוא עצמו אין בידו עתה להפריש בעודו קמח להזמן שהוא עיסה מ"מ הרי בידו להפריש עתה ע"י שיעשה עיסה ולכן גם לימנות שליח להפריש בזמן הראוי דהיינו כשילוש. ועל זה מביא ראי' מיבמות דאף דהוא בידו ע"י שיבא עליה מ"מ אינו יכול לימנות שליח כיון דמחוסר מעשה. וקשה דאי מיבמות אין שום ראי' ואין זה אלא כתולה תניא בדלא תניא דאטו שם בגמרא מבואר דהאיבעי' הוא בנכתב אחר הנשואין ואין הריעותא אלא מטעם השליחות הא עיקר האיבעי' הוא אם נכתב בעודה שומרת יבם אם יוכל לגרשה בו אחר שבא עלי' אם חשובה כארוסה מטעם שבידו לבא עליה אלא שהתוס' כתבו ואפילו כתבו בו זמן דאחר נשואין כלומר שנכתב אחר הנשואין וכתבו בו זמן הכתיבה מ"מ חד דינא אית לי' עם נכתב קודם הנשואין כיון שאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח. ולסברתו דכל מה שבידו אף ע"י מעשה חשוב שפיר בידו לענין מנוי שליחות. הכל קשיא מנ"ל דשם קאי כלל האיבעי' לענין אם נכתב בתר שנשאת דילמא ע"כ ל"מ לי' אלא אם נכתב קודם שבא עליה אי חשוב ע"י שבידו לבא עליה נכתב לשם גירושין אם לאו כמבואר שם בהרא"ש ועיין בספרי סי' קל"ב. אבל אם נכתב בתר הביאה באמת לא מספקא לי' והדר קושייתו לדוכתה. וכ"ת דס"ל דלשיטת ר"ת ע"כ האיבעי' לא קאי רק דוקא אם נכתב אחר הביאה דאילו בעודה ש"י ס"ל שהוא בדמיון שתי ערוגות מחוברות דלא אמרי' לדעתו כל שבידו וכו' דא"כ דאך האיבעי' מפרש לנכתב בתר שנשאת ומשום דילמא לענין שליחות חשוב יוכל לעשותה עתה ע"י המעשה דא"כ הדר קשיא מה הוקשה לר"ת על המנהג הא האיבעי' ביבמה לא נפשטה ונהי דבדאורייתא מחמרינן הא חלה בזה"ז דרבנן ושפיר דנהגו להקל. ואפשר דזה דעת המרדכי סוף פרק האיש מקדש שנתן באמת הטעם על מנוי שליחות בחלה מפני שבידו ללוש ולהפריש ולא חש לראיות תוס' בנזיר מיבמה וצ"ע:
באמצע דבור הקודם הי' כתוב על הגליון. דברים אלו אינם אלא לפי' רש"י שם דהטעם משום לא נגמר מלאכתו והוי ק"ו שניהם מחוברים משא"כ לפי התוס' שם דעיקר מה דלא הוי תרומה בדיעבד היינו משום דלא חשוב מין אחד ודאי בשניהם מחוברים דהוי מין אחד ליכא למיבעי והיינו דעת הרמב"ם וש"ע ודוק. מה שכתבתי על הגליון שגיתי מפני הטעם שבש"ע שמשמע מיני' שהוא משום תלוש ומחובר ב' מינים וסבור הייתי שהוא פי' התוס'. אבל ליתא אלא לתוס' מג"ה הוא ממנו בתלוש ולא במחובר והוי מחובר פטור ולדידהו נמי כ"ש ב' מחוברים ועיין ריש ה' תרומות דעיקר הטעם דתרומה מורה לשון תלוש וממנו היינו דכותי']:
סעיף ב
בש"ך סק"ד בא"ד וכאן קאמר דה"ה אם מקדישה וכו' נ"ב א"י מנלן לו פי' זה דהא בכל הפוסקים נאמר וטוב ללמד תנאי זה לנשים דמשמע ברור תנאי דהרישא אלא שבהרישא אינה מתנה אלא על הקמח שכבר מונח בהעריבה ובזה מתנה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריבה:
סימן שכח
סעיף ב
הסומא וכו'. נ"ב וחש"ו פשיטא שדינם שוה לתרומה. עיין סי' של"א סעיף ל':
סימן שכט
סעיף ט
בש"ך סק"ט. והרא"ש פוטר. נ"ב כל ספק הרא"ש אינו אלא במי ביצים או מי פירות שאינם משבעה משקים אבל בשבעה משקים אפי' בלא שום מים חייב בברכה. ועיין בהרא"ש ה' חלה ובתשו' הרשב"א סי' תס"ד ודוק כי כל ספיקו היינו מדר"י בן לוי וברייתא דרשב"י והם מרבים כל ז' משקים ולפיכך לא כתב הטור אלא וטוב ליזהר שלא ללוש במי ביצים לבדן. וכן העיקר מחלוקת האמוראים שמוקמי למתני' דחלה דלא כר"ע דס"ל מי פירות לא הוי חיבור לטומאה לא איירי אלא במי פירות שאינו משבעה משקים ע"ש בפ"ג מה' ט"י בהרב ברטנורא:
סימן של
סעיף ג
ישראל וכו'. ויכול להפריש יש מיני' ובי'. נ"ב נלענ"ד דכאן דאיירי בשותפין בקמח כ"ע מודו דיש בילה דקמח בקמח הוא משא"כ סי' שכ"ד דאיירי מתערובות עיסה בעיסה ודוק:
סימן שלא
סעיף ג
ש"ע. עכו"ם וכו' מפריש. נ"ב מדאורייתא. משא"כ בסורי'. נ"ב שאינו אלא מדרבנן כדלעיל סס"א:
סעיף יט
בש"ך. ס"ק מ"ב ובארץ שנער שהיא רחוקה מא"י נ"ב בסעיף א' משמע שהוא יותר קרוב מעמון ומואב. אבל ההכרח שבאמת הוא יותר רחוק אלא מפני שרוב ישראל עוברים שם התקינו בה הנביאים תחילה ולא נאמר שם שהיא סמוכה אלא נגד ארצות חוץ מעמון ומואב:
סעיף לד
חוששין שמא אחר תרם. נ"ב עיין סעיף ל"א ובב"י שם. ודחק בפרישה שהכא גרע שלא הי' גילוי דעת לזה:
הגה וי"א וכו'. טור בשם הרא"ש. נ"ב עיין בהרא"ש בעירובין כי לא נאמר שם הכי אלא אדרבא דברי ר"נ בחולין הם הלכה אפילו לרב ששת וכבר הרגיש המ"א בסי' תט ס"ק י"ז והניח בצ"ע:
סעיף קמו
ס"ק ל"ב מתמיה ומשיג על הב"ח במ"ש שהמעשר של ממון אין בו חיוב לא מן התורה ולא מדרבנן ע"ש. ולענ"ד לק"מ והדין עם הב"ח שלא קאמר דבריו אלא להוציא מהם שעל מעשר זה לא שייך לומר שלא יפדה בו את השבוי ולא יתן ממנו לכיס של צדקה ור"ל שאין בו חיוב אף לא מד"ס היינו חיוב מעשר עני כי אם כל חיובו היינו מצד מצות צדקה ולמה לא יהי' רשאי לעשות בו כל עניני צדקה דאטו מחויב הוא לעשות צדקה יותר מן המעשר הא כל חיוב צדקה אינו מוטל עליו אלא עד המעשר תדע שהרי במצות צדקה מבואר דבשקל קטנה יצא ידי מצוותו ואם נותן פחות מן המעשר אינו אלא נפש רעה ובפי' מבואר בש"ך סי' רמ"ח סק"א ובהגהות רמ"א סעי' ג' דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם. ואילו במעשר עני מבואר הכא בהטור והט"ז עצמו מביאו דאפילו עני שבישראל מוציאין ממנו בע"כ ומשמע אפילו במעשר דרבנן. א"ו כדאמרן דמעשר זה אין חיובו אלא מתורת הידור מצות צדקה כאתרוג גדול ומה דאיתא סי' רמ"ח סעיף א' ומי שנותן פחות ב"ד כופין ע"כ כי היכי דלא ליסתרי לסי' רמ"ט דמבואר שם שאינו אלא עין רעה מיירי בצבור שפסקו על עצמם דיכולין לכוף זה את זה או בקרובו עני דאזי לא כל כמיני' להפקיע עצמו ולהטילו על הצבור. אבל ודאי דאין חיוב מעשר זה אף מדרבנן זולת מצוה צדקה והנ"מ כנ"ל. ודוק כי לענ"ד ברור הוא שהדין עם הב"ח. ועיין תשו' חות יאיר סי' רכ"ד ועיין פי' הרמב"ן על התורה פרשת ראה על פרשת עשר תעשר ולשונו משמע קצת נמי שאפילו דרבנן ליתא:
סימן שלב
בש"ך סק"ב כתב ב"י וכו' ועוד אפשר לומר נ"ב כבר כתב הד"מ שההוא טעמא אינו מספיק לארץ שנמי אין נוהגים:
סעיף א
בש"ך סק"א ואסור לעשות דבר המקרב מיתתו. נ"ב נשאלתי בברלין אם מותר אז לעשות לו רפואה ע"י מומחה שמסופק שע"י הרפואה תעלה לו ואומר אם לא ועשה לו רפואה ודאי ימות אלא שיש לחוש אם הרפואה לא תעלה יהי' ע"י הפעולה קירוב מיתה. ויראה לענ"ד דשרי ע"פ קנ"ה סעיף א' דלחיי שעה לא חיישינן בכה"ג:
בסוף הג"ה דודאי כבר מת. נ"ב עיין ב"י תמצא דהיינו רובא ונלמד ממס' גיטין אלא דתוך ג' ימים איכא למיחש עדיין גוסס משא"כ אחר ג' ימים. ועיין דרישה ואיני יודע מאין נלמד גבול זה דג' ימים וא"כ קשה לי מדוע לא נימא הלכה כדברי המיקל באבל דהיינו ר"מ דחייש למיעוט ולא יתחייב להתאבל. ומגיטין אין ראי' דהוי לחומרא. ועוד דגבי אבילות הוא חומרא דאתי לידי קולא כדאיתא בט"ז סי' שצ"ז וגם יש להקל באבילות שלא יבא מכח זה קולא לעדות אשה כמבואר בתוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה דאין מעידין על. הגוסס להשיא אשתו וכן כתבו דף ק"כ ע"ב ד"ה למימרא ועיין תוס' יבמות דף קי"ט ד"ה מחוורתא דמההוא טעמא אין הולכין אחר הרוב להתאבל אחר ספק נפל ובגוסס בלא זה אפשר לומר סמוך מיעוט של חזקת חי ודוק בסוגי' הנ"ל דף ק"כ ומסקנת הפוסקים הכי אף לרבנן שם. ואולם עיין בספרי סי' י"ז סעיף ה' בהג"ה:
סימן שלד
[א.ה. כל דברי רבינו לסימן זה נדפסו בסוף הספר (בסוף ההשמטות), והעברנוהו למקומם כאן]
סעיף א
ש"ע במד"א וכו' שלשים יום וכו'. זה לשון הטור וכתב הב"י והרמב"ם השמיט כל זה ולא ידעתי למה ולהכי סותם כהטור וכבר הרגיש הב"י בא"ח סי' תקל"א שדברי הטור סתורים מהכא וכתב עליו שאינו מדוקדק. ולענ"ד צ"ע איפכא שהרי איתא במ"ק ד' י"ז קודם מימרא דר"ח ההוא טבחא וכו' ואמר ליה לרב אידי היכי ליעביד ולא חזינן מאן דאמר ליה מדר"ח הא אלה דידן אך ז' יומין כי הרי אביי ורבא בבבל הוו א"ו או דלא ס"ל כותי' דר"ח או דמפרשו דבריו אך לנ"מ אם ירצו להקל עליו תחלת האלה ולפרש על ז' ימים סגי אבל על סתם אלה לא פליג. וא"כ שפיר עביד הרמב"ם שפסק כאביי שהוא בתרא מדר"ח:
סעיף ב
בש"ך ס"ק ז' וד"א אלו תפסי אפילו ברה"ר. נ"ב בהקונדרסים למד זה מדין גט ועיין ב"ש סי' קל"ט ס"ק כ' וא"כ צ"ע. ובהקונדרסים איתא נמי דלביתו אסור ליכנס מפני שכולו חשוב כד' אמותיו. ומה שהד"מ הרגיש עליו מדין בה"כ לענ"ד ודאי אינו דומה כדכתב נמי הד"מ דיש לחלק שוב ראיתי שהרמ"א גופי' העתיקו לקמן: ]
סעיף י
בט"ז ס"ק ג' ורש"ל כתב וכו' לא אאמין שיצאו ב' דברים אלו מפי הגאון. נ"ב כבר העיד הריב"ש בסי' קע"ג אף בשם סתם גאונים נמי הכי:
סעיף יב
בש"ך ס"ק כ"ג ונראה וכו'. נ"ב א"י אם מחמת עבירה הא בל"ז הוא באיסור גמור לכל העולם:
סעיף יג
בש"ך ס"ק כ"ה מסיים ונראה שלזה השמיט המחבר וכו'. נ"ב וכבר סתם סעיף ז' וע"ש ט"ז:
סעיף טו
בש"ך ס"ק ל' מאריך ומסיים ולפ"ז כ"ש ברב וכו' נ"ב א"י א"כ לפרש לשון הרמב"ם הרב וכו' כל תלמידיו חייבים וכו' מאי איריא תלמידיו הא אפילו חכמים כמותו שאינם תלמידיו נמי א"ו העיקר כדהבין הב"י:
סעיף טז
בש"ע למי שביזה בפניו רבו. נ"ב ודוקא מפני בזיונו אבל לא מפני העדר כבוד. ב"י לחד פי' על דין דסעיף י"ט אבל עיין בהריב"ש סי' ר"ב:
סעיף יח
בש"ך ס"ק ל"ה מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד וכו'. נ"ב עיין סי' קע"ג מבואר להדיא מקושי' הרמב"ן דאפילו ב"ד לא אם לא מחזיק במחלוקת כבש"ע:
סעיף יט
בש"ך ס"ק ל"ח אלא שאינו מכבדו בקימה ז"ל הריב"ש סי' ר"כ ובמ"ק פרק ואלו מגלחין ההיא איתתא וכו' חליף צורבא מרבנן ולא אכנעה מקמי' וכו'. הנה זאת האשה אפי' שלא ביזהו רק שהקלה בכבודו אעפ"כ היה יכול לאסור אותה אם רצה. וכן איתא בפ"ק דקידושין דרב חסדא אמר לשמעי' זיל צנעינהו על דלא אתו לפרקי':
סעיף לא
בש"ך ס"ק מ"ז בא"ד הרי נראין הדברים דאשתמיטתי' דברי הרשב"א. נ"ב ולענ"ד א"א לומר הכי שהרי הב"י מביא הכא דברי תשובת רשב"א אלו שהם בסי' תר"ח לענין מה שת"ח וכו' ומפיר לעצמו. אלא ודאי נלענ"ד מפני שראה שדברי תשובת הרא"ש הנאמרים בלשון זה ומ"ש על ראובן וכו' אם ישהה חתנו וכו'. זה הוא גופא דעובדא שנשאל עליה בתשו' הרשב"א סתמא דמילתא חלק וסתר הרא"ש דברי המשיב שבתשו' הרשב"א. ומי יודע אם הוא הרשב"א ולו יהא הרשב"א מאחר שהרא"ש חלק עליו בפניו ההלכתא כבתראי ולהכי חזר בו הכא. אף גם לשון תשובת הרשב"א גופי' צ"ע ואינו מבורר כל הצורך ע"ש עכ"ל שם. אמנם שוב עיינתי ורואה אני שלשטתייהו אזלו והרשב"א לשיטתי' דסובר מה שהת"ח היה מפיר לעצמו אינו אלא כשנאסר לחומרא בעלמא ולא כשהי' מחויב להיות באיסורו אפילו משום נדנוד עבירה ולהכי לא קיל ליה ותגלה ההבדל שבין הפרת בעל לחכם משום שנדר אשה קיל. וכן צ"ל לשונו שם דכל שלא תלוי בו הוא קיל ואפשר להתירו אע"פ שלא חל כהפרת הבעל לפי שהנדר תלוי בבעל וצ"ל ולא בה ולפיכך לגבי חכם בעינן שיחול הנדר ולגבי הפרה לא בעינן והלכך גבי איסור אלה נמי א"א להתירו עד שיחול שהרי תלוי בו ואלים שאינו יכול להתיר אלא מדעתן משא"כ הרא"ש בתשו' כנראה דאזיל בשטת הרמב"ם דת"ח תמיד אוסר ומפיר לעצמו ולהכי פשוט לו לדמות אלה להפרת הבעל ולא לחכם כי מסתבר לו מכח זה בכל אלה קיל מנדר וא"כ תליא בהמחלוקת שבסעיף שאחר זה וק"ל:
סעיף מב
ש"ע אין וכו' בפרהסיא. נ"ב עיין בזה במ"ל אלא שהעיד על עצמו של"נ כדעתו מסתימת הרמב"ם וש"ע:
סעיף מה
צורבא מדרבנן יכול וכו'. נ"ב יראה דהיינו תלמיד ועדיין אינו בגדר ת"ח ואיתא בריב"ש סי' ל"ג אבל אין ב"ד חייבים וכו' כמו בסעיף מ"ז:
סימן שמא
סעיף ב
ולענין הבדלה יבדיל אחר שיקבר המת. נ"ב היינו בפה"ג והמבדיל ולא נר ובשמים שאין מברכין כ"א במוצאי שבת כן מבואר בא"ח:
בט"ז ססק"ו. כתב רש"ל בתשובה. נ"ב עיין לעיל הלכות מילה מה שכתבתי בצדו. וגם יש לדחות ראי' היש"ש בלא מה שכתבתי לעיל דהא רש"י בזבחים דף ק' פי' ולמול את בנו ומילת זכריו מעכבתו מלאכול פסחו וע"כ איירי שהיה הדבר סמוך לערב דאם הי' מטמא הי' שעה עוברת שלא יוכל עוד למול ביום. וטעמו דמשום פסח דהוי עשה שיש בו כרת הוא דלא העמידו דבריהם הא לאו הכי בשאר שנה משמע מיני' דיטמא לאחותו ולא ימול אף אם ידחה היום עד למחרת וקשה אמאי מה אולמא דההוא עשה מעשה דמילה והא עשה דמילה עדיף שנכרתו עליה י"ג בריתות אלא משמע משום, דעשה דמילה לא חלה כלל עליו מפני שהוא אונן ופטור. אך פי' רש"י ז"ל צריך לי עיון דאילו בע"פ איירי מה אירי' דיהא מעוכב מאכילת פסח משום מילת זכריו אם יטמא ולא ימול ות"ל דפשיטא אם יטמא שלא יהא רשאי לאכול פסחו בטומאה וצ"ל דנקיט מילת זכריו לרבותא דיטמא למת מצוה אף דנדחה המילה וגם אכילת פסח. ועכ"ז עדיין צ"ע פי' זה:
סימן שמה
סעיף ז
מי שנפל וכו'. נ"ב ולא דנינן אותו כהרוגי ב"ד. אף שאמרו דין ד' מיתות לא בטלו וכו' פרישה:
סימן שמח
סעיף ב
בש"ך סק"ה. דאל"כ אין כופין הקרובים. נ"ב וזה לשון הב"ש סי' קי"ח סק"כ בתשו' מהר"מ מינץ סי' נ"ג כתב הוצאת קבורה קרוב קרוב קודם ואם הי' הבן שם עליו מוטל הוצאת קבורה דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמא להן מצוה להן לקברו וכו' ע"ש סדר נכון. אבל צ"ע כי הוא נגד משמעות הש"ע פה ועיין תשו' מנחת יעקב סי' ח':
סימן שמט
סעיף א
מת בין עכו"ם. עיין תשו' אבן השהם ומאירת עינים שאלה ל' הוכיח דאינו אלא מדרבנן. וצ"ע בתשובת רשב"א עצמה. ועיין במ"ל פי"ד מה' אבל מאריך ומסיק דשרי לגמרי ע"פ הירושלמי וכן הוא בברכת הזבח זבחים דף ע בתוס' ד"ה ובטריפה ע"ש:
סעיף ג
הג"ה ונאסרו חייב המחזיר לשלם. נ"ב בהמרדכי לא נאמרו הדברים אלא בלשון וקרוב הדבר וכו' ע"ש. ולפ"ר צ"ע אם לא יהא בדומה דהמציל מן הארי דיוכל לומר מהפקירא קזכינא כדמקשה בב"ק דף קט"ו וע"ש קי"ב ע"א תוס' ד"ה אדעתא דארי'. ואולי כיון שמתוך צערו אינו בדעתו לא חשוב הפקר אלא כאבידה שלא מדעת ועיין סנהדרין דף מ"ח ע"ב:
סעיף הנ"ל אבל אם נגעו בה אסורים. כתב הש"ך מדרבנן משום דמחלפי בתכריכי המת. נ"ב הואיל ונגעו במטה הנקברת עמו משא"כ לעיל וכן אם נתנו עליו וכו' בסעיף א' מיירי במטה שמת בה שאין רגילות לכרכו עליה בתכריכי קבורה ולהכי אין למגזר בה. ב"י:
סימן שנג
סעיף ד
אבל לא באיש אחד ושתי נשים משום יחוד. נ"ב הב"י והפרישה העתיקו בשם הגהות אשר"י דקרובים של תינוק שרי משום יצרייהו. והוא תימה דבקדושין דף פ' מבואר דזה אינו אלא לאבא שאול וחכמים פליגו עלי' ואסרו אפילו בכה"ג. וזה נראה טעם הש"ע שהשמיט דעתו. ובמקום אחר הארכתי ליישבו. והנה מלשון רש"י קדושין יש ללמוד דצריך עכ"פ אפילו בתינוק כזה ג' ללותו שכתב על באשה אחת ושני אנשים ואין צריך רבים ללותו אלא ג' וכן מוכח דאל"ה באיש אחד סגי. וא"כ תמהני קצת שלא ראיתי נזהרין בזה:
סימן שנד
חכם ות"ח. נ"ב מבואר בהטור דהיינו אפילו במת האידך תחילה ודוקא בשניהן שוין מוציאין מהראשון. ומשמע מהש"ע דה"ה באיש ואשה מוציאין האשה תמיד תחילה. וצ"ע באשה ות"ח:
סימן שסג
סעיף ב
הג"ה ומותר ליתן סיד עליו. נ"ב עיין שו"ת אבן השהם ומאירת עינים מה שכתב בענין זה ולענ"ד קצת ראי' שלא ליתן סיד עליו מדלא הוזכר בסנהדרין במתני' אצל הרוגי ב"ד שיתנו עליהם סיד כדי לעכל מהר ובפרט לתירוץ רב אשי דף מ"ז ע"ב ע"ש:
סימן שסד
סעיף א
באמצע. אבל אם נתנו וכו' אסור אפילו אחר שפינהו. נ"ב ולקבור בו מת אחר. עיין תשובת שבות יעקב חלק א':
סעיף ב
קבר הנמצא. נ"ב עיין תשובת אבן השהם ומאירת עינים שאלה י"א:
סעיף ד
הג"ה וכן עושין וכו'. היום יום ה' ג' חשוון תקס"ג אירע פה בר מינן שמתה אשה מעוברת בחודש ז' או ח' לעיבורה ושאל אותי השמש בבה"כ מה הדין אשה זו אם לקוברה כשאר מתים או להמתין בהקבורה עד שיצא הולד ממעיה. השבתי לו שלדעתי אין בכך כלום והוא מנהג שאין לו עיקר אלא הוא הגון לקוברה והולד בתוכה. וכששמעו זה אנשי החברה קדישא חיברו עלי כתרנגולים והעידו שהוא מנהג קדמונים. וכשבאתי לביתי עיינתי קצת ורואה אני שלדעתי ראוי לבטל מנהג זה והוא מנהג בטעות הנובע ממה שאפשר אירע פעם אשה כורעת לילד וכבר יושבת על המשבר ומתה שבזה אפשר כיון שהולד נעקר שיחי' אחריה כדאיתא בש"ס דשבת מביאין סכין וקורעין שמא ימצא הולד חי ואנן לא נהיגין הכי כדאיתא בש"ע או"ח סי' ש"ל שבאופן זה הורה גאון שאל יקברוה מהר כי פן ואולי יצא הולד חי אחרי מותה והנשים סברו הקפידות הגאון הוא שלא תקבר והולד תוכה. ומזה יצא להם המנהג בטעות ולדעתי אדרבא איסור גמור הוא כדאיתא ערכין דף ז אמר ר"י אמר שמואל אשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה כדי שלא תבוא לידי ניוול פרש"י שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא לה הרי לך בהדיא שיציאת הולד אחר מותה ניוול הוא לה ואין לומר דוקא אם יצא חי הוא ניוול. מלבד דאיפכא מסתברא כשיוצא מת הוא ניוול יותר. אלא דאף נמי מוכח הכי מהרמב"ם שהרי בפ' ט"ו מה' סנהדרין ה"ח כתב ומצות עשה לקבור כל ההרוגי ב"ד ביום ההריגה ובפי"ד סותם וכתב ומכין אותה כנגד בית הריון עד שממית הולד. ולמה לא מחלק שבזו ממתינן מלקברה עד שיצא הולד מת ממנה א"ו שאין הבדל וקוברין אותה ביום זה. לכן לענ"ד הברור שהוא מנהג בטעות וחלילה לנוול אותה ולהמתין בקבורה עד שיצא הולד מת זולת ח"ו אם יארע כדרך שכתבתי ביושבת על המשבר השם ישמרנו שאז לא ימהרו מלקוברה. ומ"מ חלילה לא להלין את המת בעבור זה. כי אז בודאי כבר מת הולד כדמשמע בהש"ס דדוקא מיד קורעין ולהכי אנן נמנעים אף בחול משום דלא בקיאינן וזהירין בשעה מועטת כזה אבל במתה פשוט דודאי הולד מית ברישא חלילה להמתין בשביל זה מלקוברה שהוא אך כדי לנוולה בכדי אלא קוברין אותה כשאר המתים ואם יצא יצא ואם לאו קוברין אותה עם הולד ובהגיעו דברים אלו לידידי התורני המופלא מוה' מאיר נ"י בר"ש ז"ל הביא לי סיוע מדברי הגאונים שבתשובת שבות יעקב ח"א סי' י"ג דז"ל שאלה אשה שמתה על המשבר והולד מפרכס במיעי' מקרעינן לכריסה לאפוקי את הולד או לא. תשובה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנה אכריסה עד דימות הולד וקברינן לה עכ"ל הגאונים הגם שדבריהם צ"ע רב כדמבואר שם ומכ"ש דלמה ממיתין הולד בידים כשיושבת על המשבר אדרבא שמא יצא הולד חי ויהי' בן קיימא בשלמא מה דהגמרא נאמר דמכין אותה כדי שלא יצא חי היינו משום דשם אף שיצא חי סתמא יהי' נפל כיון שלא מילאו חדשיו. אבל ביושבת על המשבר מה כולי האי. וכדלדעתי באמת כזה הורה הגאון להשהות בקבורתה קצת. מ"מ זה נשמע עכ"פ מנייהו דקברינן אותה מיד ואין ממתינין כלל עד שיצא הולד כי זה ניוול הוא לה והוא ברור. והנה בנ"ד לא באנו לידי מדה זו כי מיד תוך זמן שהיות הקבורה בפשוט יצא הולד ממנה. אבל יהא בלע המות לנצח אני כותב להלכה ברורה לבטל המנהג ולנהוג כנ"ל:
סימן שעא
סעיף א
בנקב שיש בו טפח על טפח היינו בעשוי לתשמיש אבל בעשוי לאורה שיעורו מבואר במשניות ומובא בתוס' ב"ב דף י"ט ע"ב:
סעיף ד
הג"ה ויש מתירין. נ"ב ועיין ר"י מטראני ח"א סי' צ"ז מתיר ג"כ וכן בח"צ כתב שהוא מותר גמור ע"פ משנה מפורשת וע"ש:
בט"ז סק"י וכתוב בדרישה וכו'. מיהו אם בהדלת כו' גגאטיר אף שאין בחור אחד טפח. נ"ב א"י מה הוצרך לזה כי לענ"ד חלון שבפתח המרתף חשוב נעשה לאורה ועיין פי"ג אהלות משנה ב' וא"כ הא שיעורן להוציא טומאה הוא במלא מקדח ולא בטפח:
סעיף הנ"ל הג"ה ב' דלא אמרינן לבוד להחמיר. נ"ב עיין מ"א סי' תק"ב סק"ט. ולפי המבואר סוכה י"ח שמביא המ"א הכא טעמא משום דגבי טומאה הלכתא גמירי דאין לבוד באמצע. וצ"ע במהרי"ו עצמו. שוב ראיתי שכבר הרגיש הט"ז לעיל תוך סק"ד:
סימן שעב
סעיף א
בש"ך סק"ב כדאיתא בטור סי' זה נ"ב עיין מ"א סי' שמ"ג סק"ב משיגו כהוגן שמן הטור לא משמע מידי לנדון דסי' שע"א. אמנם מה שהעתיק בשמו וחור טפח ביניהם מזה אף הש"ך לא איירי כלל:
סעיף ב
ונכון להחמיר. נ"ב עיין ש"ך סק"ב ובאופן הלזה הנ"ל לענ"ד אין צורך להחמיר דהיינו בהדין השני של סוף טומאה לצאת דמסקנת הפוסקים שאינו אלא דרבנן:
סימן שעג
סעיף ד
ומיטמא לשומרת יבם אפילו וכו'. זה מתשובת רשב"א שבב"י סי' זה וע"ש היטב כי לענ"ד צ"ע רב חדא שהרי ז"ל שומרת יבם כהן שמתה כיון שאמרו שהוא יורש כל כתובתה ואפילו נכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו לה בחיי הבעל הרי עשינו אותו לגמרי כבעל לירושתה וא"כ נעשה אותו כבעל לקבור משום מת מצוה וכו' ע"ש הרי דכל בנינו הואיל שהוא יורש אפילו כל הנכסים הנכנסים ויוצאים עמה כל שנפלו בחיי הבעל והרי עשינו אותו לגמרי כבעל. מבואר מיני' שאילו הי' דינו שלא לירש הנכנסים ויוצאים עמה. או אפי' אם הי' הדין שאך מחציתם ירש הוא ומחציתם יורשיה דשוב לא הי' לגמרי כבעל לא הי' ס"ד לדמותה לקטנה יתומה דשם יורש הכל כדמבואר בא"ע סי' צ' סעיף ג' ושטה זו דבש"י ירש הכל הוא שטת הגאונים שבר"ן כתובות ריש פרק האשה שנפלו וע"ש. אבל שטה זו אין לה זכר בהרמב"ם ולא בהטור א"ע סי' ק"ס וא"כ מן התימה על הש"ע שבא"ע הנ"ל סותם אף כדעת הרמב"ם שאפילו מה שנפל תחת הבעל יורשי' יורשי נ"מ שלה והרמ"א לא הביא מקודם אלא דעת הי"א שיחלוקו בירושתה. וע"ש בב"ש דשטת הגאונים השמיט דאפילו הבעל מוחזק לא יוכל לומר קים לי כותייהו וא"כ איך סתמו הכא להתיר איסור תורה בלא ראי'. ותו יראה לענ"ד דאף הרשב"א ז"ל להלכה אמרו ולא למעשה אף לשטת הגאונים כי קשה לי נהי דיורש הכל מנ"ל לדמות ש"י לקטנה דילמא נדמה אותה לאשתו פסולה שמבואר הכא שאינו מטמא לה. ובא"ע סי' צ' סעיף ג' מבואר דיורש אותה ונימא נמי דמת מצוה הוא ובאמת היא נמי קושי' תוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב ומסקו משום כך דמשום דירית לה לא הוי' מ"מ אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה דכיון דלא ירתי לה דומה הוא למ"מ. וע"כ ר"ל אף דמד"ת אינה קרוי' מ"מ. מ"מ נראה להחכמים בנשואי קטנה מפני שכל עיקר הנשואין דרבנן עבדי חיזוק לנשואין אלו במה שהתירו לכהן לטמא לה ע"פ מה שדומה למ"מ משא"כ נשואי חייבי לאוין שהקדושין ד"ת לא צריכו חיזוק והניחו על ד"ת שאעפ"י שאין לה קרובי' יורשים מ"מ לא מיקרי מש"ה מת מצוה ואסור לכהן לטמא לה. וא"כ פשיטא דשומרת יבם יותר דומה לאשתו פסולה. ותדע שהרי קטנה היא נכללת בשם אשתו הנשואה הכשירה לו לענין שיטמא לה כדאיתא בהב"ח ע"פ הגמרא דיבמות הנ"ל. וממילא היא נמי בכלל לענין אבילות דכללא הוא ע"פ הברייתא דמ"ק דף כ' ע"ב דכל שכהן מטמא לקרובי' חייב להתאבל עליהם ואילו נימא דלשומרת יבם יטמא יהא היבם מחויב להתאבל עליה. וזה דבר שאין הדעת סובלו כי מי יחייב אותו באבילות והוא יאמר הייתי חולץ לה א"ו לענ"ד אין להתיר לכהן לטמא לשומרת יבם דידי' ובפרט לדידן דלא פסקינן כהגאונים וגם לא נהגינן ביבום. ודע ג"כ כי לשון תשובה הלזו מגומגם תחילת לשונו מורה כאילו רוצה לדון שיהא חייב בקבורתה אלא שבאמצע מזכיר נמי הדין דקטנה שמטמא לה. וזה שחייב בקבורתה הוא איבעי' דאפשטה בהאשה שנפלו שחייב בקבורתה לכל הדעות מדיורש כתובתה. ואדרבא מסוגי' זו תמוה לי לפ"ר שטת הגאונים דהא נאמר שם או דלמא יורשיה קוברים אותה דקא ירשו נכסים הנכנסים ויוצאין עמה. ולשיטתם הא סתם שומרת יבם היבם יורש הכל חוץ מנכסים שנפלו בעודה שומרת יבם וצ"ע:
אף דע דשמעתי מקשים על תשובה הלזו מסתם גמרא דיבמות כ"ט ע"ב דפשוט להסוגי' דאפילו עבד בה מאמר ואפילו לב"ש דלא מטמא לה. ואי מש"ה לק"מ כי שם נראה דקאי על ש"י שנפלה מן האירוסין דזו פשיטא שאין היבם יורש ולא מיטמא לה דלא עדיף מהבעל. וק"ל:
סימן שעד
סעיף ט
יש מי שאומר וכו' עיין ט"ז הגיה לנכון. אך צ"ע הטעם אחרי דקיי"ל טפה אחת הוא יבמות צ"ח. א"כ שהשני חי אחר ל' הרי ידעינן שאף הראשון שמת כלו לו חדשיו ומדוע לא יתאבלו וע"כ משום דבשעת מיתתו נפטרו מאבילות יום ראשון דאורייתא שוב לא חל האבילות דרבנן ואמרינן הואיל ואידחי אדחי. (ובהט"ז בס' שצ"ז בסוף דבריו מביא דברי מהר"מ שבשמחות כאילו מטעם שמועה רחוקה אתי עלה. ואיני מבין הדברים כי מה ענין זה לשמועה רחוקה זולת בשנפטר הראשון ביום הלידה) אבל צ"ע ריש סי' שצ"ו. ועיין נזיר דף י"ג בתוס' ד"ה והפילה:
סימן שעה
סעיף ד
מונים לו וכו'. נ"ב עיין ב"י כתב כיון שלא פינהו תוך שבעה. נשמע מיני' הא אילו נפתח העיר מן המצור תוך שבעה וקברוהו בבה"ק חייבים למנות מחדש מקבורה שני':
סעיף ו
בט"ז סק"ב מעשה וכו' נ"ב לענ"ד זה גוף המעשה שבב"י. ויהי' איך שיהי' עכ"פ לפסק הש"ע סעיף ז' חייבים להתאבל ביום המציאה. וא"י א"כ למה העתיק מעשה זה. וביותר לפ"ר קשה לי הא נהר רינוס מים שאין להם סוף הוא והוא דלא כפסק הריף ועיטור והש"ך כתב סק"ז ורב שרירא שהביא הטור וכו' וכן כתב הרב בא"ע סי' י"ז ס"ה דאשתו אסורה וכו' וע"ש בב"י דמשמע דאך הטעם דשמא תנשא אשתו וא"כ במי שאין לו אשה ראוי להתאבל עליו אפי' במים שאין להם סוף וא"כ לא הוצרך להוציא דברי רב שרירא מהלכה אלא דאיירי במי שאין לו אשה ואולם זה גופא קשה על הרי"ף שלא הוצרך לידחק בהברייתא דאבל רבתי אלא דאיירי באין לו אשה. אבל לענ"ד משמעות הרי"ף דכל שהענין באופן שאילו הי' לו אשה לא היתה נתרת שוב לא מסתבר לנהוג אבילות נמי מפני הספק דשמא חי הוא. וזה צ"ע כי לא משמע הכי מהפוסקים שבא"ע וגם גוף הלשון שבהעיטור שבב"י מסתבר דלא נהיגה משמע דאך על האשה קאי וצ"ע:
סעיף ז
אלא הבנות וכו' בשעה שנמצא מתאבלים. נ"ב וגם קורעים אבל וכו' אין צריכים להתאבל נ"ב ולא לקרוע:
סימן שעו
סעיף ד
או לאחר שהפך. נ"ב היינו בענין דסי' שע"ה סעיף ב':
הג"ה אבל לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט. נ"ב וכן בכל יום בבקר שאומרים הלל:
תו בהנ"ל ואם היו אבלים כאן וכו' מיום הקבורה אע"פ שלא שמעו. נ"ב ר"ל אפ"ה אין מונין השלשים לענין תפלה כ"א מיום הקבורה:
סימן שפ
סעיף ד
בש"ך סק"ג אבל וכו' אפילו קטנים וכו'. נ"ב היינו בנים ולא בנות:
נשאלתי איש נסע מזה לפ"פ ומיד אחר צאתו מתה אחותו. ואשתו נושאת ונותנת בקניות ומכירת לתגרים הבאים לכאן. מהו שהאשה מותרת לעסוק בעוד שאין בעלה כאן ובזה אין ספק שכל זמן שהבעל אינו יודע כלל מן האבילות דפשיטא דשרי' דהא שרי אף להזמינו לנשואין ולכל השמחות אלא מפני שהאשה כתבה לפ"פ שבזמן צאתו מפ"פ יגידו לו האבילות כדי שבעוד שישהה ח' או י' ימים על הדרך יכלו ימי האבילות בזה יש לשאול אם אותן הימים של השיעור הנ"ל הוא אבל חייבת היא באיסור משא ומתן. והנה כבר מבואר ענין כזה על סעיף כ"א בבאר היטב דאמשטרדם עם המחבר אשל אברהם בסי' זה. בלשון זה. ב' שותפין אם הלך מעירו לעיר אחרת ומת לו מת בעירו ולא ידע נ"ל דשותפין שבעירו פותח החנות כדרכו כיון שעדיין לא חל אבילות על שותפו שעדיין לא נודע לו מיתת המת ואם שלחו שליח להודיעו חזקה שליח עושה שליחותו ואחר שיעור שיגיע שם סוגר זה החנות רדב"ז סי' אלף תק"ץ. ונ"ל כיון שהשותף בבית (צ"ל בעיר) אחרת חשוב גבי שותף זה פתיחת החנות כמו בתוך ביתו כי מי יודע מתי ידע שותפו. גם הוא ז"ל מודה דשרי בכתבו שמא נאבד הכתב ע"ש ועיין זקן אהרן סי' ס"א וערך לחם עכ"ל הבאר היטב. והנה לדעתי הדין עם החולק על הרדב"ז וסברא ישרה הוא דחשוב כמו בצנעה. ואולם בנ"ד לפ"ר י"ל גבי אשה הואיל ואין חילוק בין בצנעה לפרהסיא אין להתיר. אמנם כל זה אפשר במידי דלא הוי דבר האבוד אבל בדבר אבוד יראה לי בפשוט להתיר אף דאיתא בטור וש"ע אפילו דבר האבוד אסור האבל לעשות בין הוא וכו' שמעשי ידיהם שלו וממילא ה"ה אשתו שמע"י שלו. מ"מ הא ודאי טעמא בעי אחרי דאחרים מותרים לעשות לו בדבר האבוד והריוח שלו מ"ש אשתו ובניו שמע"י שלו שאסורים הן אמת שבהריף ורמב"ם ורא"ש משמיטים כל עיקר חידוש דין זה דבניו ובנותיו שמע"י שלו יהיו אסורים אפילו בדבר האבוד ואדרבא דקדקו לבאר דדוקא האבל בידו הוא דאסור אפילו בדבר האבוד אבל אחרים עושים לו דנשמע כל שאינו בידו ממש בכלל אחרים יחשב ע"ש ריש מי שהפך וברמב"ם במקומו תמצא כדברי ואפשר משום דלא מסתבר להו טעם לחלק דחקו לפרש המס' שמחות דמה דנאמר עושין לו וכו' קאי באמת אף על בניו ובנותיו שבהלכה שלפני זה. ואולם הטור פוסק ע"פ הרמב"ן כמשמעות מס' שמחות דעושין לו שבהלכה שני' לא קאי אלא על אחרים ממש אבל בניו ובנותיו שמע"י שלו כידו חשיבי. והאמת שלשיטת הריף ודעמי' הלשון דמס' שמחות דחוק דלמה ענין פי' בניו ובנותיו בפני עצמם ואחרים בפ"ע (ואולי להיפוך כדי להורות שאף הם מותרים בדבר האבוד ודלא נימא שאינם בכלל אחרים וכגופו נחשבים לענין הפרסום) וצ"ע שלא משמע מהטור שיש פלוגתא בזה] מ"מ ודאי טעמא בעי דמ"ש אלו מאלו וע"כ היינו דמי שמע"י שלו מפני הפירסום לא רצו להתיר אף דבר האבוד. דבאחרים אף שעושין להאבל אין הדבר מפורסם כל כך דהעולם אפשר ליסבור דלנפשייהו עושין משא"כ במי שמע"י שלו (ולפ"ז אין דברי הש"ך מוכרחים כל כך מה שכתב בפשיטות להתיר בבנים קטנים שאינם סמוכים על שולחנו כיון שמע"י דידהו די"ל דוקא גדול אינו סמוך הוא מפורסם דלנפשי' עביד הוא דשרי אפילו לאביו אבל קטן על הרוב סוברים העולם דסמוך על שולחן אביו ומע"י שלו אפשר דאסור) עכ"פ יצא לנו דבנדון דידן דכל עיקר האבילות נעלם מהעולם כי מי יודע מתי הוגד לו חזר להיות דין מי שמע"י שלו כאחרים ממש ומותר בדבר האבוד אפילו לשיטתינו. ומה נקרא דבר האבוד עיין בהלכות חוה"מ בהגהות רמ"א:
סעיף כב
אבל מותרת לאפות ולבשל. נ"ב במהרי"ק בשורש ל"ה מבואר הטעם משום דמלאכות אלו שרי אף בי"ט ולזה רומז נמי הד"מ סק"ג וא"כ ה"ה שוחט דמתא מותר לשחוט לרבים תוך ביתו. ועיין נמי תה"ד סי' רפ"ט ובהגהות מיימוני ודוק. ועל דברי הג"ה שבש"ע עיין בית הלל ודלא כתשו' שבות יעקב סי' פ"ו:
סימן שפד
סעיף ג
הג"ה ומצוה וכו' אפילו אין שם אבל משמע ומכ"ש במקום שיש אבל וכבר הרגיש הש"ך בהסתירה ונראה לחלק בין אבל על אביו ואמו דיש כ"ש משום אמירת קדיש ובשאר אבלים כתב לעיל דבמקום שיש אבל אין נוהגין:
סימן שצא
סעיף ב
הג"ה אבל בסעודת נשואין יש להחמיר נ"ב היינו שלא לאכול שם אבל לצאת ודאי אינו מחויב שלא אמרו חכמים אלא שלא יכנוס:
סעיף ג
הג"ה וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה נ"ב דוק בד"מ שכתב זה מסברת עצמו. ויראה לענ"ד ברור דכונת שם שכתב היינו שם שלא במקום שמחה דאילו במקום שמחה לא עדיף זה שהולך לשמש ושלא לכונת שמחה ממי שהולך לשמוע הברכות שמעיד לאיסור בשם מנהג אשכנז ומשום זה סתם נמי אפילו תוך ל' כדאיתא בב"ח. ואילו תוך ל' אפילו להיות בעל ברכה תחת החופה שאין שם שמחה כלל אוסר אלא ש"מ דההוא שם קאי אמקום המשמשין:
והנה נשאלתי בבה"כ. אם קרובים לחתן או לכלה מותרים לילך לשמחת נשואין. והשבתי לאיסור. וכתב לי התורני המופלא מוה' מאיר בר"ש לשון זה מצאתי בספר מהריק"ש בסי' שצ"א ס"ב על כל המתים נכנס לבית המשתה וז"ל הקרובים לחתן או לכלה נוהגין במצרים לאכול בבית החופה תוך יב"ח של אב ואם לאחר ל'. ועיין רשד"מ סי' ר"ב וכמו כן המשיא עני ועני' או יתום ויתומה לשם שמים עכ"ל. ואפשר שסמכו על ר"י הלוי המובא באשרי פרק החולץ ובהג"א ריש כתובות שמתיר ליכנס לבית המשתה של מצוה כאשר אמרתי אתמול לאמ"ו. עכ"פ אם אוכלים בשטוב שאין שם מזמוטי כלי זמרים והכלי זמרים בשטוב אחר יש להתיר לקרובים לשמש באותה שטוב. ואף ששומעין קול כלי זמרים משטוב אחרת ולפעמים יבאו הכלי זמרים באקראי בשטוב שאוכלין מ"מ דמי להנאה הבאה לאדם בעל כורחו אם לא נתכוין מותר. ועיין ברמב"ם פי"ז מה' מאכלות אסורות הלכה י"ב. לכן אם דעת אדמו"ר מסכמת אפשר לומר בזה הלכה כדברי המקיל באבל דהיינו בקרובים דהם נקראין ג"כ השייכים לשמחה ונגמר הסעודת מצוה על ידן ובפרט רק לשמש. וכן על בדעקין וחופה אף שיש שם כלי זמרים דהוי כמו הנאה בע"כ כנ"ל וח"ו שאין אני מתאמץ דוקא בשביל זוגתי אדרבא אין רצונה בכך רק באתי ליישב המנהג שבמצרים וכמדומה שגם כאן נהגו כך הקרובים לשמש אף שהלכה אינה רק שני בשלישי עם זוגתי תחי' מ"מ לפי המנהג אצל קרואים לחתונה ולברית חושבין א"ע לקרובים גמורים עכ"ל. לזה השבתי לו מיד בקיצור היתר קרובים כבר מלתי אמורה אתמול שלדעתי מגרע גרע שהם שמחים ביותר ומנהג מצרים אין אנו אחראין ליישב. ותשובת רשד"ם אין בידי לעיין בה. וז"ל הרמ"א יש מתירין לאכול בסעודת נשואין לאבל עם המשמשין ובלבד שלא במקום שמחה כגון בבית אחר ויש אוסרים וכן נוהגים (ובלי ספק אצלי שעדות מנהג זה הוא היפוך מנהג מצרים כי הוויכוח הזה לא נאמר מסתמא אלא על קרובים) רק שהאבל משמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה. וכבר כתבתי בצד הש"ע שלי ככתוב לעיל. ועכ"ז כבר הוריתי לר' יוסף קאסיל בסתם היום בבה"כ שמותרים לשמש דהיינו להביא מאכלים על השולחן אך שלא ישבו במסיבת הקרואים ולא יאכלנו אלא בביתם וא"כ א"י מה חידש לי. וליישב מנהג מצרים לא מצאתי בכל האריכות. ואם רצונם לפסוק שסעודת נשואין הוא סעודת מצוה המוזכר בהברייתא אין הבדל בין קרובים לרחוקים ולדעתי קרובים גרועים כנ"ל. ומ"ש מעלתו וכמדומה שגם בכאן נהגו כך הקרובים לשמש. א"י מה כמדומה צריך לזה לקרובים אפילו רחוקים שרי כמבואר בש"ע. וזה נובע שאינם מדקדקים בדעת הרמ"א ומפרשים לשמש אפילו במקום שמחה והוא טעות. ומפני שידעתי זה הנחתי אותם במנהגם והתרתי להם כנ"ל ומה שרוצה מכ"ת תו להתיר לילך על בדעקין וחופה לשמש. השם יודע חסר איזה תיבות] ודי בזה:
ושוב שבוע שנית כתבתי להנ"ל בלשון זה. הנה רמכ"ת כתב לי שבוע העבר ליישב מנהג מצרים שסומכים על ר"י הלוי המובא באשרי פרק החולץ ובהג"א ריש כתובות שמתיר ליכנס לבית המשתה של מצוה ואמת כשעסקתי בסי' שצ"ב עיינתי במקומות הללו ורואה אני שמאוד שגג בדברים הללו שהרי אדרבא משם ראי' לסתור. שהרי בהג"א דכתובות מבואר בלשון זה ולאחר אביו ואמו אסור ליכנס לבית השמחה כל י"ב חודש ומ"מ מותר לישא אחר שלשים יום דמצוה רבה היא. הרי להדיא שאוסר ליכנס לבית השמחה דהיינו שמחת נשואין רק לישא מפני שמצוה רבה היא שרי' לי' ולזה מביא לו ר"י הלוי ראי' מן הברייתא דמס' שמחות שמסיימה על האיסור די"ב חודש אא"כ של מצוה ומשמע דשרי בכל משתה של מצוה. ור"ל ע"ד שפירשה הראב"ד במשיא יתום ויתומה דמבלעדו יתבטל המעשה או סעודת קידוש החודש וממילא מדמה ה"ה נשואין דידי' שמצוה רבה היא וזאת היא הראי'. אבל ח"ו דר"י הלוי התיר לכל אבל ליכנס לסעודת מצוה של נשואין פשוט דאילו כן הי' מביא ראי' לסתור. וכן מבוארים הדברים בהרא"ש פרק החולץ שהרי התחיל והחליט לאיסור וכתב וכן צ"ל דאי ס"ד דאיסור נשואין תוך ל' אתא לאשמועינן ת"ל משום דאסור לילך לבית המשתה תוך ל' ובנשואין בלא סעודה איכא שמחה ואפילו לנשואין דאחר אסור למיזל ור"ת הי' מפרש דס"ד אמינא למשרי בדידי' טפי מבאחרינא משום פו"ר וע"ז סובב והולך עד וגם אם קיים פו"ר ואין לו בנים קטנים שרי לאחר ל' אפילו על אביו ואמו דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה אבל נשואין אפילו יש לו כמה בנים איכא מצוה וכו' ועל זה סובב נמי הראי' דהר"י הלוי דר"ל נשואין דידי' חשובים כסעודה של מצוה דמס' שמחות וזה הברור כשמש ואדרבה מזה תמוה לי מאוד העדות המוזכר בסמ"ג הביאו הב"י סי' שצ"א שרבינו יהודה והר' יוסף מפי ר"ת ור"י היו מתירים לבא לסעודת חתן אך מצא וכו' אסור ליכנס לאכול וכו' מבואר הוא רבינו יהודה והר' יוסף מפי ר"ת ור"י היו מתירים לבא לסעודת חתן אף לאכול. וזה מבואר בהרא"ש הנ"ל בשמו דר"ת להדיא בהיפוך שהרי כתב בשמו ומתוך כך הי' אומר ר"ת אע"ג דאסורים באביו ואמו בית השמחה עד י"ב חודש שרי לישא. ותו בלא כל זה תמוה לי עדות זה דאילו כן דכל אבל שרי לסעוד בסעודת נשואין מפני שהיא סעודת מצוה וזה כדהבין רמכ"ת מר"י הלוי א"כ מכ"ש דלכל סעודת מצוה כגון ברית מילה וסיום מסכת וכיוצא בה דשרי שהרי שם ליכא אפי' שמחה ומה הסעודה הנשארת שאסור בה איני יודע זולת סעודת מריעות וזה הוא לישנא קמא דרבה בב"ח שפי' הברייתא האוסרה לילך לבית המשתה דהיינו אך שמחת מריעות ועלה בקושי' מדקתני תרתי ולשמחה ולמריעות ולהכי פסקו כל הפוסקים כאמימר והברייתא הרי להדיא דשני מיני איסורין הן שמחה ומריעות. ואילו בפשוט יהיו כל האבלים מותרים לכל סעודת מצוה. מי יתן ויודיעני מה הוא השמחה שאוסר התנא מבלעדי מריעות ושמחה זו מה היא עושה. הן אמת שזה גופא תמהני על הרמב"ם שאינו מזכיר פ"ו לאיסור הליכות אבל לבית המשתה אלא שמחת מריעות ובודאי משמעותו הא שמחה של מצוה שרי'. וזה אי אפשר בשום פנים כי הברייתא מזכרת שני סוגים לשמחה שלשים ולמריעות שלשים. ולא מצאתי מי שהרגיש בזה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא שהרמב"ם סובר באמת שאינו אסור שום סעודת מצוה וזה מפני שהוקשה לו קושי' הראב"ד מן הברייתא דמס' שמחות ולא רצה ליכנס בדוחק הראב"ד וניחא לו יותר להשוות פלוגתא בין הברייתא דתלמודן לבין הברייתא דשמחות והגמרא דמקשה על לישנא דרבה בב"ח היינו משום שפי' להברייתא הנאמרה בסתם ולא מסיימה אלא א"כ הוא של מצוה ומ"מ מפרשה אך בשמחת מריעות ומקשה דפירושו בברייתא זו ליתא מדנישנו בתרתי. אבל הברייתא דשמחות סובר בפשוט שחולקת וסוברת אך כל"ק דרבה בב"ח ופסק כמותה מפני שהלכה כדברי המיקל באבל ואך מה דנפיק מרבה להקל בפרעון אף במריעות פסק וק"ל ועפ"ז הי' יותר נוח להסמיך מנהג מצרים כי מצרים אתרי' דהרמב"ם כדאיתא בש"ך חו"מ סי' ל"ו סק"ו. ועדות הקרובים באמת לאו דוקא אלא מפני שקרובים תוקעים עצמם לדבר הלכה. אך מהשגות הראב"ד שם על הרמב"ם נראה שלא הבינו על דרך זה וצ"ע:
שוב חזר המופלא הנ"ל להשיב על הנ"ל והודה על האמת אלא שעל מה שהקשיתי על הסמ"ג וכיוצא בו כתב לתרץ אלא שהאריך ונלאיתי להעתיק לשונו אבל ממה שהשבתי לו יובן ממילא. וזה לשונו הנה הפי' שחידש רמכ"ת בהגהות מיימוני להסכימו עם כל הפוסקים ושלא העיד כי אם לבא ולא לאכול בהסמ"ג גופי' זה ודאי אינו שהרי תחילה מעתיק הברייתא על כל המתים וכו' וכתב עלה מכאן למדנו וכו' ושוב מביא התניא דשמחות אם היתה סעודה של מצוה מותר ומעיד עדותו בשם ר"ת ור"י שהיו מתירין לבא לסעודת חתן. ואילו אך להיתר ביאה בזה לא צריך להסמיך העדות על התנא דשמחות שהרי שם באמת ההיתר אפילו באכילה אלא דהיתר הביאה בלא אכילה מילי דסברא אינן כדאיתא בשאר פוסקים וזה הי' לו לבאר מיד על הברייתא דתלמודן א"ו כונת הסמ"ג פשוטה אפי' לאכול וכדמורה הלשון ברור לבא לסעודת נשואין דאילו לביאה גרידא סעודה מה בעי התם וההגהות באמת מכחישין העדות במה שמצאו כתוב בשם הר"י בעצמו. ואפשר נמי דכונת הג"מ שלא להכחיש עדותן לגמרי אלא כדכתב מעלתו ולפיכך כתב ובס"ה כתב אהא דתניא וכו' עכ"ל. מזה נשמע מדמביא עדותן אהא דתניא דכונתו אף להיתר אכילה אכן מצאתי וכו' כדכתב אבל ליכנס בלא אכילה מותר וע"כ מה ששמע מפי ר"ת נמי לא הי' אלא היתר ביאה ולא כדהבין הס"ה ואין צורך למסתפיא מההוא פירושא וק"ל. מה שכתב מעלתו לתרץ מה שהקשיתי על הבנת הסמ"ג מהעדות מה נשאר לאיסור שמחה בלא מריעות ותירץ דעדות הסמ"ג לא קאי אלא לאחר ל' דאבות וסובר האלא אם כן הי' השמחה של מצוה לא קאי אלא אסיפא כדכתבו תוס' פרק החולץ והברייתא נשנה על תוך ל' דכל אבלים. זה נכון ואמת אלא שהאריך ללא צורך ואני שגיתי לפ"ר מכח העתקת הב"י בסתם. ואולם ידע מעלתו כי לפ"ז ע"כ הסמ"ג אזיל בשטת הש"ך סי' שצ"א סק"ג דסובר תוך ל' דשאר קרובים חמור מאחר ל' דאבות דאילו לשיטת הב"ח שם לא אפשר שהרי לשיטתו כל דשרי אחר ל' דאבות מכ"ש דשרי תוך ל' דשאר קרובים. אמנם ידע נמי מעלתו כי העליתי פלוגתת הב"ח והש"ך במחלוקת ראשונים כי הנה בהרי"ף ותוס' ורא"ש וטור וש"ע מבואר להדיא דעל אבות לפרעון מריעות אפילו אחר ל' אסור ולשאר קרובים מותר תוך ל'. הרי להדיא דלענין הליכות בית השמחה קיל תוך ל' דשאר קרובים מתוך יב"ח דאבות ואיך אפשר דבמשיא יתום או קדוש החודש יהי' תוך ל' דשאר קרובים חמור מתוך יב"ח דאבות. א"ו מה דמחלק הרא"ש בשם הראב"ד בין תוך ל' לאחר ל' אינו אלא באבות אבל מה דשרי לאחר ל' מכ"ש דשרי תוך ל' דשאר קרובים וכן מבואר המשמעות בהטור וכדפירשו הב"ח. ומ"ש הש"ך שכן מוכח בת"ה בשם הראב"ד. זה הספר אין בידי אבל מ"ש שכן המשמעות בהרא"ש ודאי ליתא ואין שום משמעות שם ומה שתמה הט"ז סק"ג וכתב שבהדיא כתב הרא"ש דתוך ל' שוה בשאר קרובים לאבות וכן הש"ך הנ"ל רימז לראי' זו מסי' שצ"ב. זה לק"מ דדוקא לענין איסור נשואין דלא מצינן שום חומר יותר באב מבשאר קרובים אלא אידי ואידי אמרו ל' יום לנשואין כמו כן אין שום הבדל ומה דשרי תוך ל' דשאר קרובים ה"ה תוך ל' דאבות משא"כ לענין הליכת בית השמחה דמצינן שהחמירו באבות לי"ב ה"נ החמירו בתוך ל' דידהו. אמנם התשובת מיימוני סי' י"ט שמסיים בשם הראב"ד וכל זה לא התירו אלא לאחר ל' באבות אבל תוך ל' לכל סעודה שב. אסור שהרי אפילו לישא אסור וכו' מוכח מיני' איפכא דאף תוך ל' דשאר קרובים אסור אפילו במשיא יתום מכח ההוא הוכחה גופא שהרי אפילו לישא אסור. נגד זה רואה אני שבתשו' הנ"ל אף אינו מזכיר כלל חומר דתוך י"ב לענין פרעון מריעות כנראה דלא ס"ל ושפיר יוכל לומר דתוך ל' דשאר קרובים חמור מתוך י"ב דאבות לענין הליכת בית השמחה. ואף המרדכי שמעתיק נמי הראי' הנ"ל הוגה שם בהג"ה החומר דפרעון מריעות ע"ש ודוק. והרא"ש שפי' כהריף משמיט באמת ראי' זו ואך כותב ובכל זה לא התירו אלא מל' ואילך באבות אבל תוך ל' לכל סעודה שבעולם אסור כך נראה להראב"ד ז"ל והיינו משום דלהרי"ף מוכח דמה דשרי לאבות לאחר ל' מכ"ש תוך ל' דשאר קרובים וע"כ מנשואין אין ראי' שהיא שמחה יתירה להנושא אפילו בלא סעודה וכדנקיט הרא"ש בהחולץ למושכל ראשון שמה שאסור ל' לנשואין ע"כ לאירוסין דאילו לנשואין לא היו צריכים למיסר שהרי אפילו לנשואין דאחרינא אסור למיזל ולהכי כתב הדברים אך בנ"ל. ויראה לענ"ד מהדנ"ל הכי משום דהא זה נמי צ"ע מנ"ל להרי"ף ודעמי' להחמיר בפירעון דמריעות באבות הא מימרא דרבה בב"ח בפשטה מתפרשה על כלל הברייתא כולה ונ"ל שלמדו הכי ממה דתנא בשמחות על כל המתים וכו' על אביו ואמו כל י"ב חודש אא"כ הוא לש"ש. ועל הסיפא דהיינו אחר ל' דאבות הא ודאי קאי האלא א"כ. הרי דשולל כל הליכת לבית המשתה זולת לש"ש ונכלל בזה ודאי אף פירעון דמריעות דהא נמי אינה לש"ש. והוכיח מזה דמימרא דרבה בב"ח לא קאי אלא ארישא דהיינו תוך ל' דשאר קרובים. ובזה נמי ניחא לי מה דיש להקשות למה דאיתא סי' שצ"ב בטור תניא אין לו בנים מותר לישא לאלתר. ופי' הרמב"ן דלעולם אסור ל' יום וקורא אותן לאלתר משום דזמן נשואין אחר מיתת אשתו ג' רגלים וע"כ לא פליגי עלי' אלא משום מה שכתבו תוס' בחולין כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן הא לאו הכי ודאי מתפרש יפה לשון לאלתר על אחר ל' דאבות. וא"כ מה דוחקה דהסוגיא להוציא מימרא דרבה בב"ח מפשטא לפרשה דוקא בדפרענותא הא י"ל מה דקאמר ולשמחת מריעות מותר ליכנס לאלתר היינו אחר ל' דאבות ותו לק"מ ממה דתניא למריעות שלשים. ובהנ"ל ניחא דזה פשיטא דלא אפשר שהרי בשמחות אוסר לאבות כל י"ב זולת לש"ש. וא"כ כיון דמוכח עכ"פ דמלות אלו אלא א"כ הוא לש"ש לא קאי אלא על תוך י"ב דאבות דאילו תוך ל' הא מוכרח מרבה בב"ח דאף שלא לש"ש זימנין דשרי כגון לפרענותא דמריעות. שוב מסתבר נמי להראב"ד בנ"ל דאף ההיתר דלש"ש דהיינו במשיא יתום והיתומה לא קאי על תוך ל' דאבות אלא דתוך ל' דשאר קרובים נלמד מק"ו דפרעון מריעות ותוך ל' דאבות נשאר באיסורו ודוק. היוצא מזה דלפסק הש"ע במריעות ודאי כל מה דשרי באבות לאחר ל' מכ"ש דשרי תוך ל' דשאר קרובים ודלא כהש"ך. ומה שכתב ליישב הרמב"ם במה שנתקשיתי בו במה שאינו מזכיר לאיסור מה שנשנה בהברייתא לתרתי לחדושו לשמחה ל' ולמריעות ל'. א"י מה קאמר שאם לפני הברייתא לא הי' בפשיטות ומקשינן מינה על רבה בב"ח דפי' בלישנא קמא אך למריעות איך בא הרמב"ם והדר סתם כלשונו משא"כ לדידי ניחא. ומה שכתב שאינו יוכל להבין חדא דסתם גמרא לא הי' יודע הסיומא דברייתא אא"כ הוא לש"ש. כנראה מעלתו סובר דזה כולה חדא ברייתא היא. וזה תימה איך ס"ד הכי הא בהברייתא דשמחות לא נזכר מן מריעות מאומה א"ו דזה דתוספתא ואפשר כי אייגע לחפשה אמצאנה ובודאי ידע נמי סתם גמרא מן הברייתא דשמחות אלא דפירושא דרבה בב"ח ע"כ לא עלה קאי ולהכי מקשה על פירושו מן ההוא ברייתא שפירשו עלה נאמר ושפיר ולק"מ. ומה שכתב ועוד נמי לא הבנתי כלל שכבר ביארתי דלסברת הרא"ש הנכונה אין למילף כלל מנשואין דידי' שהוא שמחה יתירה ותו לא מידי ודוק:
סימן שצב
סעיף ב
הג"ה וה"ה וכו' אפילו באבילות דאב ואם מותר לישא. נ"ב ממילא דמותר נמי בתגלחת ותספורת כדאיתא סי' שמ"ב ובשאר אבלים שאינם באיסור גילוח אלא ל' יום יש לעיין אם לא יפסוק האבלות כמו רגל כדאיתא בתוס' ריש כתובות דלכל מילי משווינן חתן לרגל:
סימן שצג
הג"ה ויש מקילין אפילו תוך שלשה אפילו. נ"ב בספרים ישנים הגירסא תיבת אפילו לא גרסי. אלא הכי ואם אין מוהל אחר בעיר מותר לו לתקן הצפרנים ולגלח לצורך המילה אבל אם יש מוהל אחר אסור. וכך משמע בלבוש ונכון הוא שכן מבואר בד"מ ופשוט שאסורין בבגדי שבת וראי' שבד"מ סי' שצ"א וב"י שם מביאים תשו' מהרי"ל שלמד היתר לאכול על סעודה מדשרי ללבוש בגדי שבת וא"כ תוך ז' כמו שאסורים לאכול על הסעודה לכ"ע כמבואר שם ה"ה דאסור בבגדי שבת גם כ"ש הוא מתיקון הצפרנים דגופא דדינא במחלוקת שנוי כמבואר בטור סי' ש"ץ. ועיין בנקה"כ סי' ש"ץ סק"ג ודבריו נכונים בטעמם. אלא דתמוה לי למה מחמיר ביש מוהל אחר ועיין סי' שפ"א ש"ך סק"ג: