בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות ערלה
סימן רצד
סעיף ט
ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכו' כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרו חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסורי' מותר והוא שלא ידע שהובאו מאותו כרם ובח"ל וכו'. ובסעיף י' כרם שהוא ספק ערלה בא"י אסור ובסורי' מותר. מה מאוד יש לתמוה על פסק זה כרם שיש בו נטיעות של ערלה זה מבואר שר"ל ויש בו ג"כ נטיעות של היתר כדפי' הש"ך שהרי להכי שינה ותפס לשון הטור ולא לשון הרמב"ם כיצד הי' כרם ערלה שזה פי' כולו ערלה וא"כ איך פסק בספק זה בסורי' לאיסור באם אך ידע שהובאו מאותו כרם ובסעיף י' כרם שהוא ספק ערלה דהיינו מן הסתם שהוא כולו נטיעות שיש בם ספק אם עברו שנתם פסק שהוא מותר להדיא ולא די שקשה מ"ש ספק זה מספק כרם דתערובות איסור והיתר אלא לענ"ד אף גרע ספק זה שהוא בחזקת איסור בגופי' כדאיתא בתוס' יבמות דף ס"א ד"ה רישא שתופסים ספק בן ט' לחזקת היתר ומכ"ש דהוא חזקה לאיסור. וספק דתערובות דאפילו שוה בשוה אינו אלא איקבע איסורא. וכבר תמהתי בצד ש"ע שלי על הטור ורמ"א שתופסים ספק דכרם גופי' בדרך אצ"ל וכ"ש והט"ז אסברא לן וכתב דעדיף טפי ספק איסור מספק תערובות וזה ניחא ספק איסור דלא אתחזיק לאיסור אבל לא בספק כנ"ל אדרבא גרע [ועיין סעיף כ"ג ודוחק דלא איירי אלא מספק כזה ותו הרי שם צריך שינכר] ועכ"פ על הש"ע יש לתמוה אף דלא נחית להכי מ"מ מה"ת דיהי' קל מספק דתערובות. ובשלמא על הטור לא קשה זה שהרי לא ביאר כלל דינא דסורי' ואפשר דס"ל כפי' רש"י דבאמת אין חילוק בין סורי' לח"ל אלא לענין הקנין לכתחילה. וכן על הרמב"ם פשיטא דל"ק שהרי מבאר דינו על כרם ערלה ודאי ושפיר דחמור אליבי' סורי' בזה מח"ל דבסורי' לא שרי אלא בנמכר חוצה לו וספק אם הוא מכרם זה אם לאו אבל בהובאו מכרם זה אסור ובח"ל מותר משא"כ בכרם ספק ערלה דמותר אף בסורי' אבל פסק הש"ע במח"כ לענ"ד ודאי אינו נכון וסתור מיני' ובי'. ודע שלשון הרמב"ם כך ספק ערלה בח"ל מותר כיצד הי' כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו הי' ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסורי' מותר ובח"ל אפילו ראה הענבים יוצאת מכרם ערלה או ירק יוצא מכרם לוקה מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בא"י אסור ובסורי' מותר ואצ"ל בח"ל. והנה תחילה פי' הב"י להטור ע"פ פירש"י והוא נכון. אלא שצ"ע פסק הטור בכלאים וכבר הגיש הדרישה והט"ז וישוב הט"ז לענ"ד מגומגם והטור עדיין צ"ע ושוב נתקשה הב"י בהרמב"ם במה שמשוה ערלה וכלאים וכבר כתבתי בצדו שזה לק"מ והוא ע"פ הירושלמי שמביא הר"ש בסוף ערלה דר"ה משוה אותם ותנא בתרוייהו יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ומסתמא ר"ה נמי כהלכתא כר' יוחנן ס"ל דערלה הלמ"מ והיינו כדפסק הרמב"ם ע"פ פי' הב"י לנכון דלא כהר"ן דאך יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט אך תו כתב הב"י ז"ל ועדיין יש לדקדק שכתב בודאי ערלה וכלאי הכרם בח"ל מותר ליקח מהם מהיכי יליף לו דהא כי תנן בח"ל יורד ולוקח אספק ערלה הוא דתנן אבל בודאי ערלה מנ"ל. כנראה מזה דסובר שמה שכתב הרמב"ם ובח"ל אפילו ראה ענבים יוצאת מכרם היינו היתר לודאי ערלה כל שאינו רואה הלקיטה. וזה לענ"ד אינו שהרי בעצמו כתב הרמב"ם פ"ח מה' כלאים אסור באכילה והוא שיראה אותו לוקח ומוכר דהיינו לוקח הכלאים ביד ומוכר שאסור אבל ספיקו מותר. הרי שאפילו בכלאים אינו מתיר אלא ספיקו ומכ"ש בערלה א"ו דהרמב"ם קורא אף לרואה ענבים יוצאת מכרם של ודאי ערלה נמי ספק בח"ל מפני שע"צ הדוחק אפשר שהובא מראשית מכרם דהיתר לתוך של ערלה אמנם בפי' הב"י בהרמב"ם יפה כיון שהרי להדיא פי' בפי' המשניות הכי דז"ל ספק הערלה ביארו שהוא כשהי' כרם הערלה ידוע וענבים נמכרים חוצה לו ולא נודע שהענבים מזה הכרם או מזולתו הרי להדיא שכדי לבאר ההבדל בין סורי' לח"ל פי' דספק ערלה כולל כל מיני ספיקות הן הספק דגוף הכרם והן הספק דכרם ודאי אלא שהספק אם הענבים ממנו וכדפי' הב"י. ונראה בעליל שמפרש הנאמר בהמתני' ובח"ל יורד ולוקח היינו הבבא שפסק ובח"ל אפילו רואה הענבים יוצאת מכרם ערלה דהיינו יורד הנכרי עם הענבים מהכרם והישראל לוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ודע דבין לפי' הרמב"ם ובין לפי' רש"י לפ"ר יש לתמוה על לשון הסוגיא בשלמא לדידי היינו דשאני בין ספק ערלה לספק כלאים ות"ל הא בהספיקות הם שוים אלא בהודאי הוא דאיכא בינייהו שבערלה כל שרואה לוקט להרמב"ם מהכרם דערלה ודאי ולרש"י מן הנטיעות דערלה ודאי אסור ואילו בכלאים אף זה שרי רק שלא ילקט ביד וא"כ היינו דשאני בין ערלה ודאי לכלאים מיבעי לי' אבל זה לק"מ חדא דבהלכות ערלה להרא"ש באמת הלשון היינו דשאני בין ערלה לכלאים. ואף לגירסתינו הוא לאו דוקא ור"ל היינו דשאני בין המשניות השנוים בספק ערלה וספק כלאים אבל עיקר הקושיא מודאי לודאי. ואדרבא לפי' האחרים שבהר"ן ע"ש ודוק דמשמע דבאמת הקושיא על שינוי הספיקות דחמור בערלה מכלאים איפכא יש לתמוה דאיך אמר בשלמא לדידי ניחא דמחמיר בספק ערלה ומקיל בספק כלאים מה בכך דהוי הלמ"מ הא מ"מ הי' ההלכה שספיקו מותר ופי' הר"ן אפילו ספק רחוק דומיא דפלוגתא דיחיד ורבים וכדמוכח במס' ברכות דאמר כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל גבי צלף וא"כ אדרבא לדידי' יותר קשיא דמהראוי להקל בספק ערלה יותר מבספק כלאים דהא ודאי בכל ספק דרבנן דקיי"ל לקולא צריכים להיות הספיקות שוים וכמו דקיי"ל נמי לגבייהו יחיד ורבים הלכה כרבים. א"ו כפי' רש"י ורמב"ם. ודע תו דלמה שפסק הרמב"ם שאפילו בכרם ודאי ערלה אפילו הובאו מן הכרם נמי שרי בח"ל וע"כ כנ"ל משום שתופס בערלה אף זה לספק דדילמא מעיקרא הובאו לתוכו מכרם דהיתר מה שנאמר בסעיף י"א אבל ענבים וכו' שקרוב הדבר וכו' הרי מפני שקרוב הדבר אסרינן ולא חשבינן לספק שמא מן החוץ הובא לשם ע"כ אינו אלא בא"י או סורי' ובח"ל באמת אף זה שרי עיין ודוק:
סעיף יז
ש"ע משום דרובא דגפנים וכו'. נ"ב ל"ד שהרי ערלה אינה בטילה אלא א' בר' אלא בהבה"ב כתב דסתמא הוי ביטול א' בר':
סימן רצז
סעיף א
בש"ך סק"א. ודלא כהרמב"ם. עיין בזה פר"ח י"ד סי' פ"ז סק"ו אף הרמב"ם מודה בכלאים דהרבעה:
סעיף י
כחזיר עם הכבש. נ"ב ז"ל הרמב"ם ולטעמי' אזיל שאינו חייב מלקות בכלאים דהנהגה אלא בטמא וטהור ומוכרח לבאר מינין אלו. אבל הש"ע שסותם האיסור שהוא לכ"ע אף בשניהם טהורים לא יצדק דמיונות אלו שהם דוקא טמא וטהור ולסיים עליהם וכיוצא בהם:
סעיף יא
בט"ז סק"ה. בא"ד גם בפי' המשנה דפ"ח דכלאים נ"ב ע"ש בפי' המשנה ב' מבואר להדיא דלא כותי' כי ז"ל והוא שהם אסורים לחרוש ולמשוך ולהנהיג ומבאר לחרוש הוא שיחרוש בהם יחדיו בעול אחד ולמשוך בהם העגלה או האבן או כדומה לו ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין לא תחרוש בשור וחמור יחדיו ר"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהי':
סימן רצט
סעיף א
בט"ז סק"א ע"ש ול"נ וכו'. נ"ב ההוא ול"נ אינו תי' על קושי' הדרישה אלא השגה על תי' הדרישה על קושייתו וקיצר בהעתקה. ותי' על קושי' דרישה כותב סוף הדיבור:
שם מסיים הט"ז על קושי' הדרישה וכתב לתרץ דכאן אין אסור אלא החיבור וכו'. עיין תוס' י"ט ריש פ"ב דכלאים מביא בשם הירושלמי קושי' זו על ימעט דכלאי זרעים דנמי אסורין רק החיבור. אבל הקושי' מעיקרא ליתא דאין מבטלין איסור אמרו ולא אמרו אין מבטלין היתר בהיתר אחר וק"ל:
ותו לסי' זה עיין בספרי דרך חיים סי' תמ"ז סס"ד בגמר התשובה:
סימן שא
סעיף א
אבל כרים וכסתות. נ"ב עיין תשו' פ"מ חלק ב' סי' קי"ב מדין כרים המחוברים במסמרים. והסומך עליו לא הפסיד בפרט לרוב הפוסקים שבגדים שלנו מפני שאינם שזורים אין בם משום כלאים דאורייתא. ועיין נמי בספר בשמים ראש סי' רל"ג אך לא חתם עלי' אינש וצריכה עיון:
סוף הג"ה שני' ומ"מ לכתחילה לא יעשה של כלאים. נ"ב עיין ש"ך סוף הלכות כלאים:
סעיף ו
בש"ך סק"ח קרוב לסופו ודמי ללא יקח וכו'. נ"ב ובשניהם הטעם משום דהנאת אלו הם הנאת לבישה:
סימן שב
סעיף א
בט"ז סק"א ואני אוסיף וכו'. וגם שם מיירי מאיסור דרבנן. נ"ב מזה ל"ק כי שם גוף האיסור ד"ת וממקום אחר בא שהוא דרבנן ע"י שנתבטל משא"כ הכא גוף האיסור דרבנן. ועיין בד"מ סי' נ"ז ובדבריו גופייהו סי' ק"י
סימן שה
סעיף י
הג"ה ואין האב יכול לפדות ע"י שליח. האחרונים כולם מסכימים דיכול לפדות ע"י שליח. ונשאלתי אב המוכרח ליזל מהכא לעיר אחרת ביום הל"א ושם לא יהי' כהן אם יכול לימנות שליח לפדותו בזמנו ויראה לי דלא למיעבד דע"כ לא מסקינן דיכול לפדות ע"י שליח אלא ביום הל' אבל תוך הזמן דאיהו לא מצי מיעבד אף שלוחי' לא מצי. ואף דמצי עביד באופן דסעיף י"ג חדא דשמא יאבדו וע"ש בהג"ה ותו אינו דומה לסי' שכ"ח סק"ז בש"ך דשם חשוב דמצי למיעבד השתא אבל הכא הא מ"מ אי אפשר למיעבד הפדיון מהשתא.. אלא הוריתי לו למיעבד באמת כדסעיף י"ג
סעיף יג
הג"ה וי"א כו'. עיין ב"י תלי' בגירסת הגמרא שנאמר שם ואע"ג דקיי"ל הלכתא כותי' דרב באיסורי בהא הלכתא כותי' דשמואל. איתא בתשו' רש"ל סי' ז' שיש לדקדק מה דלא מבאר מאיזה טעם הכא הלכתא כותי' דשמואל. ואדרבא דרך התלמוד שלא לסתור שום כלל בלא ראי' אם לא שיאמר משום דמתני' או ברייתא מסייע לי' או משום דמסתביר טעמי'. ואדרבא ה"נ מסייע ברייתא כוותי' דרב כדאיתא התם וכו'. ועוד למה צריך להזכיר האי כלל דהלכתא כותי' דשמואל בדינא עכ"ל. ואני אומר איפכא כי לפ"ר הי' קשה לי מה ס"ד לומר מתוך הכלל דהלכה כרב באיסורי יהי' בפלוגתא זו ההלכה כרב הא בחולין דף קל"ד משני ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא דאמר רב חסדא וכן תני ר"ח שמונה ספיקות וכו' וחשיב ראשית הגז והמתנות ופדיון הבן לפטור ופי' רש"י כי כל הנך לא רמי' איסורא עלייהו אלא ממונא הלכך ספיקו לקולא. וכן מבואר בכורות דף ט' ע"ב ע"ש. הרי להדיא דמחלוקת דפדיון ממונא הוא ולא איסור. וניחא לי בזה דהיינו באמת טעמא דגמרא דלא תימא הואיל והפלוגתא באם זה נפטר מחיוב המצות עשה הוי כמו פלוגתא דאיסור אלא אע"ג דקיי"ל כרב באיסור וכשמואל בדיני הכא הלכתא כשמואל בדיני מפני שעיקרה אינה אלא ממון וכנ"ל. ואדרבא דעת הרא"ש תמוה לי דמפני שלא הי' לו גירסא הנ"ל בגמרא פוסק כרב מכח דהלכתא כוותי' באיסור ומה איסור יש בזה כנ"ל. ותדע דהא בכל ספיקו דבכור אדם לא אמרינן דמפריש הממון ויעכבנו לעצמו כמו בספק פדיון חמור. ועיין דף הנ"ל וצ"ע:
בש"ך ס"ק י"ט. ד"ה עוד כתב הב"ח דיש לחלק. נ"ב עיין מ"א סי' של"ט:
סעיף יח
בש"ך ס"ק כ"ג מסיים ועדיין צ"ע לדינא. נ"ב עיין בא"ע סי' ד' סעיף כ"ז מבואר שאם נשאת לכהן ל"ת וא"כ פשיטא שצ"ע:
סעיף יט
כהן שנולד לו בן חלל. נ"ב וה"ה בן ממזר דנמי חלל הוא מק"ו דאלמנה לכ"ג. ועיין תשובת רשב"א סימן אל"ף ר"א ובש"ע א"ע סי' ז' סעיף י"ד ובאחרונים שם:
סעיף כג
וכל זמן וכו' ואפילו בזמן הזה סומכין ע"ז בתשובת ח"צ סי' ק"ד וכן בתשו' שבות יעקב חלק א' השיגו על המהרי"ק מטעם רוב נשים ולד מעלי' ילדן. וזה לענ"ד לאו מידי הוא דאדרבא איכא למימר רוב היולדות ולד מעלי' ניכר הריקום וזה הואיל ואין ריקומו ניכר לאו ולד הוא אמנם שוב השיגו מדקיי"ל בסי' קצ"ד לענין טומאת לידה דמספק טמאה ממילא לענין פדיון פטור דהממע"ה וחזקה לא מהני ומייתי הש"י ראי' מדעת ר' יהושע. והח"צ כתב ועוד שנראה מדבריו שבימי הטור נתחדשה חומרא זו. ולכן כתב עלי' שאינה אלא משום חומר כרת ואינו כן שגם בזמן התלמוד כבר נסתפקו בהכרת שפיר כדאמרינן מעולם לא זכו וכו' ולכן מסיים נלענ"ד ברור דכל שהפילה שפיר הבא אחריו פטור ואני אומר שזה להדיא אף נגד הטור שהרי בסי' קצ"ד פסק ותני דכמפלת שפיר בכל ענין נותנים לה ימי טומאת לידה ואילו הכא סתם המפלת שפיר מלא גוונים מלא מים מלא דם הנולד אחריו בכור לפדיון א"ו לעיקרא דדינא סובר כהרמב"ם ליפסק כרב אלא משום חומר האיסור ומיעוט בקיאות דורינו חושש להחמיר באיסור כרת אבל לפדיון סובר כהמהרי"ק שאף אנו בקיאים להבחין בריקום. וכן נראה להדיא נמי לשון הרא"ש שנמי במס' בכורות מעתיק המשנה כצורתה ובמס' נדה כתב ואין להאריך שאין אנו בקיאים בדורות הללו בגוונא דשפיר הילכך חוששין להם מספק וכו' הרי שאך מחמת מיעוט בקיאות דורותינו הוא שמחמיר ולא מעיקרא דדינא ומשמע הא לענין פדיון אף אנו בקיאים כדכתב המהרי"ק. ומה שכתב הח"צ שהרי בזמן הש"ס כבר נסתפקו. זה אינו ראי' כלל שהרי מחלוקת רב ושמואל ע"כ בהא דאילו רב סבר דמחלוקת ר' יהושע ורבנן בעכור ופוסק כרבנן דאך הענין תלוי בריקום וכדפירשו תוס' ושמואל הא ודאי דסובר דמחלוקתם בצלול אבל בעכור אפילו רבנן מודו. ושפיר שלא היו בקיאין להבחין ולהפריד בין צלול לעכור ולפיכך אמר אחד זה וכו'. משא"כ הרמב"ם והרא"ש וטור פוסקים כרבנן אליבא דרב ואין לנו לבדוק אלא בהריקום וזה ודאי בזמן התלמוד היו בקיאים אלא משום חומר האיסור דטומאת לידה חשו בדורותינו למיעוט בקיאתנו אבל לענין פדיון הניחו על דין התלמוד כדכתב המהרי"ק. ויראה לענ"ד אפשר שאף קושי' הגמרא על מלא גוונים וניחוש שעלי' עיקר מטרן דהרשב"א ז"ל לחוש נמי משמע מדלא הקשה מקודם במס' בכורות דיפטר מחששא זו הבא אחריו מפדיון דלא מקשה אלא נמי אך מחמת חומר האיסור ולא בפדיון. ומכ"ש שראיות הש"י מר' יהושע דלאו מידי הוא שהרי ר"י הבעל פלוגתא דרבנן דלית הלכתא כותי' ופשיטא דמעיקרא דדינא מסופק משא"כ אנן מעיקרא דינא פסקינן כהרמב"ם כהך. ואך בדורותינו מחמרינן לענין כרת ולא לפדיון כמבואר ברא"ש וטור ומהרי"ק ורמ"א. וכן עיקר לענ"ד מדסתמו כל הראשונים ואחרונים לגבי פדיון ודוק. וזה עיקר טעם המהרי"ק וטעם החזקה לא כתב אלא לסעד בעלמא ואולם כל זה דוקא היכא שבשעה שהפילה נתנו לב לשאול למורה והורה להם אופן הבדיקה על מה תהא כדי לידע אם תלד אחריו זכר מה תהא עליו אז שפיר לענ"ד דיש לסמוך על הבדיקה אף האידנא ואפשר אפילו בברכה אבל אם הנשים לא שאלו. ואך עכשיו אחר לידת הזכר מעידים שבדקו ולא הי' בו רושם ריקום בזה שפיר דן הח"צ שאין סמיכה כלל על בדיקה זו. ואדרבא י"ל רוב ולד מעלי' ילדן ופטור. ובאופן זה ממש בא עובדא לידי והוריתי שפטור וק"ל:
סימן שו
סעיף ד
בש"ך סק"ב ומ"ש הא"ז במס' י"ט דמשמע מפי' רש"י. נ"ב ע"ש פ"ג דביצה בהגהות הרא"ש שם מובאין דברי הא"ז ומשמעות פי' רש"י היינו דף כ"ז ע"ב ד"ה את ושם קאי על ודאי בכור. וא"כ א"י ליישב אף המהרי"ל במה דקשה לי' הא"ז דידי' אדידי'. ואף בודאי איני רואה משמעות מרש"י שם לכפי' אלא לכל היותר כדכתבו הרא"ש וטור שאינו רשאי ועיין תוס' בכורות נ"ג ד"ה ואיזה:
סעיף ו
בט"ז סק"ו דלא ליתי וכו'. נ"ב כן כתב נמי הפרישה ובלבוש כתב תם בזמן הבית הי' מצוה להקריבו תוך שנתו דכתיב לפני ה' וכו' לפיכך אמרו חז"ל גם ב"מ מצוה לאכלו תוך שנתו. אבל מדברי הרמב"ם יש ללמוד דאף ב"מ מצוותן לאכלו תוך שנתו ד"ת ע"ש והת"י העתיקו וגם כפל לשון הטור וביאר הב"י עליו ס"ס זה מוכח דס"ל דד"ת הוא וצ"ע:
סימן שז
סעיף ב
בש"ך סק"א וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ע"ב נ"ב שם ליתא אך ע"ש סי' ק"ח. ושם חסר קודם שכתוב שם אבל א"י אם נהגו כן צ"ל על כן טוב למכרו חי לגוי אבל א"י וכו'. אמנם מה שכתב תו הש"ך מיהו בתשו' מהרי"ל שם וכו' זה עד כה לא מצאתי:
סימן שט
סעיף א
אינם רשאים. נ"ב ואפילו ספק בכור ועיין תשו' נ"ב:
סימן שי
סעיף ב
בש"ך סק"א וע"ל סי' קי"ט ס"ק כ"ה. כתב לי חתן חתני המופלג החריף מוה' ליפמאן. הש"ך נמשך למ"ש בסי' קי"ט דדוקא במקום ששייך לקנוס אותו כגון שידע המוכר זולת זה לא ולענ"ד כפי המבואר כאן בסעיף א' השוחט את הבכור אפילו הראוהו לחכם כו' והוא כר"מ דמתני' דבכורות דף כ"ח ע"א א"כ נימא לי' לוקח למוכר מה אפסדתיך כמו שהקשה הגמרא שם דף ל"ז ע"א על רשב"א נימא לי' ולימא לי' מה אפסדתיך ואי הוא הטעם משום קנס דוקא לא הוי מקשה הגמרא מידי על רשב"ג דאטו מי מוכרח לסבור דוקא שקנסו אותו א"ו דדינא הוא (ובאמת מ"ש, רש"י שם במתני' דף ל"ז משום קנס בלא"ה יש להבין דברי רש"י שם שכתב דאסור מספק הא להמבואר כאן בסעיף א' אין ספק כלל אלא ודאי ועכצ"ל דרש"י רצה לפרש אף אליבא דר' יהודה ואף באזדבן לי' מקום מומא ובזה ודאי אינו אלא מטעם קנס כנלענ"ד) אליבא דר"מ משום מאי אפסדתיך ואף שראיתי בנ"י ריש פרק המוכר פירות שכתב נמי מטעם קנס. אך לענ"ד המדקדק שם יראה שלא כתב שם באמת לשון המשנה וי"ל דכונתו במוכר בכור חי בחזקת בעל מום דבזה לא שייך מה אפסדתיך וז"ל [וגם בהא דסי' קי"ט בנודע לו שהוא טריפה נמי צל"ע דמ"ש בין זה להמבואר ב"ב ריש המ"פ דבזרעי גינה שאינם נאכלים כלל וזרעו ולא צמחו דמחזיר לו כל הדמים ואין מנכה לו אף דמי עצים והיינו כמ"ש שם הרשב"ם דכיון דהוא זבן לי' אדעתי' לזריעה והוא לא נהנה מידי וע"ש בנ"י וא"כ ה"נ דלקח מיני' אדעתא דאכיל בחזקת כשר ואי משום שאכלו אין זה מקרי נהנה כלל דאכילת נבילות וטריפות לא נהנה מקרי דנפשו קצה לו כמבואר בבכורות הנ"ל יע"ש ברש"י. מכל הנ"ל נבוך אנכי בזה דלענ"ד דאף במוכר ונמצא טריפה מחזיר הדמים אף במקום דל"ש קנס. ומפני שצריך לי עיון עדיין הגהתי זה] עכ"ל. והשבתי לו בלשון זה מה שהקשה על המראה מקום דהש"ך דאין נ"מ למה דפסקינן כר"מ דיוכל הלוקח לומר מה אפסדתיך וכתב ואי הוא הטעם משום קנס דוקא לא הי' מקשה הגמרא מידי על רשב"ג דאטו מי מוכרח לסבור דוקא שקנסו אותו א"ו דדינא הוא אליבא דר"מ אי מש"ה הי' אפשר אדרבא דוקא לרשב"ג משום דלא אזיל בתר קנסא לגבי דברים שאין נפשו קצה ואך בתר דינא בדברים שנפשו קצה פריך דזה נמי דינא הוא משא"כ לרבנן דאזלי בתר קנסא י"ל דלא אזלי בתר דינא כלל ושוגג תמיד כשאכלו לא יחזיר. אמנם באמת יפה הקשה כדפסק הרמב"ם דדבר האסור בו בהנאה אפילו מדברי סופרים מחזיר הדמים ואין בו דין מכירה כלל. והיינו נמי קושי' הגמרא ולימא לי' וכו' והכל מטעם שהוא דבר המופקר כדאיתא בר"ן נדרים דף פ"ה ע"ש וק"ל ובודאי זה לכ"ע. תו הניח בצ"ע על הנ"י וש"ך דטריפה שנפשו קצה מהראוי נמי הי' דינו אף בשוגג דומי' דזרעים שלא צמחו. לזה יראה לי לבאר. דהא בלי ספק הת"ק דברייתא בר פלוגתי' דרשב"ג היינו התנא דמתני' כי ודאי לא מסתבר לומר ג' מחלוקות בדבר, וא"כ הא איכא למידק מדוע משמיט התנא דמתני' טבל הא מטריפה לא נשמע דנפש אדם קצה בו וע"כ דסובר דנשמע מבכור מדסתם ולא חילק בין אם מכר ממקום מומא ש"מ דטעמי' אינו משום מה אפסדתיך אלא משום קנס ונשמע טבל מק"ו וזה ניחא אם התנא דמתני' היינו ר"י אבל אם הוא ר"מ עדיין י"ל דבבכור הטעם משום מה אפסדתיך ובטריפה מטעמו דרשב"ג ולא נשמע טבל כלל. ומוכרח רש"י לפרש המתני' מטעם קנס ובהברייתא נמי איכא למידק מדוע בלשון הת"ק טריפה. וע"כ משום דבזה לא פליג רשב"ג ואינו מזכיר אלא במאי דפליגי. והנה אם דרשב"ג כדמשמע קצת מפי' רש"י ז"ל דלא אזיל כלל בתר קנסא אך בתר דינא ובדברים שהנפש קצה דינא הוא דליהדר מדלא נהנה כלום א"כ אם נאמר דהת"ק מודה בסברא זו דטריפה דינא הכי הא ודאי אף שוגג דינא הכי כדהקשה חתני שי' כמו בזרעים וכו' וא"כ הא יקשה לשון המתני' דוכן בטריפה הוי דינו כמו בבכור מה ענינם לתלות זה בזה בכור טעמו משום קנס ודוקא במזיד וטריפה טעמו פשוט משום דלא נהנה ואפילו בשוגג וע"כ או דנימא דהת"ק פליג כל עיקר על סברת רשב"ג וס"ל דאף בטריפה כל שאכל נהנה בשביעות בטנו. וא"כ שפיר אף טריפה אין טעמו אלא משום קנס ובמזיד דוקא אך א"כ אכתי יקשה דהי' לה להברייתא נמי לשנות אף טריפה כיו דמ"מ אף בטריפה פליגו איפכא דלת"ק שוגג לא יחזיר ולרשב"ג אף שוגג יחזיר להכי מסתבר לענ"ד יותר דאף לרשב"ג אין זה הטעם של נפש קצה לעיקר דין שמש"ה יתחייב ליהדר אלא אף לרשב"ג עיקר טעמו משום קנס אלא שבדברים שאין הנפש קצה לא אבו לקנוס משום קנס לחודי'. אבל בדברים שנפש קצה סמכו על זה לסעד וטעם לקנוס (על דרך שכתב הנקה"כ בסי' קי"ט באמצע דבריו. ומ"ש רש"י דספק איסור הוי ר"ל דלהכי קנסוהו משום איסור ספק נגעו בה) [אף דבאמת בדבריו אלו שם לא ניחא לי מ"מ הבאתי דבריו לראי' קצת]. וא"כ הכל ניחא לשון המתני' ולשון הברייתא באין גמגום. ופסק הנ"י וש"ך בטח יפה כי בשוגג דלא שייך קנס משום ההוא טעמא לחוד דנפשו קצה אינו בדמיון זרעונים שלא צמחו דמ"מ נתמלא בטנו ונשבע מרעבונו וק"ל. והנה רש"י ז"ל פי' במתני' בבכור משום קנס דאיסור ספק הוי ור"ל איסור ספק דבכור שהוא אסור מן התורה כל כמה דלא נבדק הרי הוא בחזקת איסור מן התורה כדאיתא בסמ"ע סי' רל"ד. ומה שכתב תו הסמ"ע מש"ה כתבו וכן השוחט פרה ונודע שהוא טריפה פי' נטרפה בודאי ר"ל לאפוקי טריפה דמחמת ספק שד"ת הוא בחזקת כשרות אלא דמדרבנן אסור כדמבואר באר היטב כלל זה בפר"ח י"ד ריש סי' כ"ט ע"ש והוא בכלל דין הרמב"ם דהמוכר דברים אסורים מדבריהם אם אכלם אין המוכר מחזיר כלום:
ומה שכתב הסמ"ע ועוד בבכור וכו' זה הוא טעם נוסף למסקנת הלכה אבל אינו עיקר כדלקמן. והש"ך בנקה"כ הנ"ל שמשיג על הט"ז בלשון זה ולא נהירא דס"ס יאמר לו המוכר דילמא כשירה הוי והממע"ה. במח"כ לא דיבר נכונה בזה אלא דבכ"מ שהספק אסור מן התורה כגון נתנבלה בשחיטה בודאי נשמע מרש"י ומן הטעם דמשום קנס דצריך להחזיר הדמים כמו בספק בכור לר"י היכא דלא שייך מה אפסדתיך. ודבריו שם בהנקה"כ מעורבבים לענ"ד. אמנם מה שכתב הט"ז שם ס"ק ט"ו בלשון זה דאף בספק טריפה דיש פה ריעותא וצריכה בדיקה מן התורה וכו' דהרי ספק איסור דאורייתא מכר לו דמשמע מיני' דאפילו במקום דשייך נשחטה הותרה אנא דאסרינן לי' מדרבנן בספק נמי חייב ליהדר הדמים. זה ליתא ע"פ כלל הרמב"ן. ואי משום דשמא טריפה הוי שפיר יוכל לומר אייתי ראי' אלא דמשמע דעת הב"ח וט"ז שם דלא כמסקנת הפר"ח הנ"ל אלא דספק כזה שע"י ריעותא נמי ד"ת לחומרא (ולשיטת הרמב"ם דכל ספיקות ד"ת שרי זה ודאי אינו) וא"כ דהספק מן התורה אסור כודאי פשיטא שהסברא ישרה דמה בכך שיאמר המוכר דילמא כשירה היא הא מ"מ דבר האסור מן התורה מכר במזיד וראוי לקנסו כמו בהספק בכור ואולם אם מכר בשוגג בשר בכור בזמן הזה לדידן דמטעם קנס לא אפשר לאתא עלי' רק מטעם מה אפסדתיך בזה מסתביר לענ"ד דיוכל המוחזק לומר קים לי כהפוסקים המבואר ברא"ש וטור שפוסקים כר"י ואם הי' במקום מום אפסדתני שפיר ופטור מלהחזיר וי"ל דלזה רומז הש"ך לעיין בסי' קי"ט דבשוגג ל"ש קנס וממילא הנ"מ כנ"ל. ועל הנ"י בל"ז לק"מ דמי יודע אם פוסק כר"מ וק"ל:
סימן שיג
בט"ז סק"ב. בא"ד אלא הטעם כיון דהקסדור לא חיסר שום אבר וכו'. נ"ב ז"ל הפי' משניות להרמב"ם ודבר ברור שזה הקסדור לא נתכוין אלא כדי שיעשה בו מום וכו' ע"ש. ולהכי נלענ"ד דבהקסדור הי' אפשר למידן שלא כיון להתיר אלא שנתכון להכעיס להטיל מום בקדשים ולפיכך התירוה. משא"כ גוי' זו שבודאי לא נתכונה להכעיס ואיכא אומדנא דמוכח שלא נתכונה אלא להתירו:
סימן שיד
סעיף ז
בש"ך סק"ו. וצל"ע בזה למאי דפסק לקמן. נ"ב א"י מה ענין לפסק זה הא אף לדעת הרמב"ם נמי הטעם משום מילתא דעבידה לגלוי' ועיין ש"ך סק"ח ומה מגו היא זו:
סעיף י
ישראל וכו'. עיין ש"ך הטעם. וכן כתב הט"ז ש ומכח זה ממציא הט"ז שאם פשע אינו נאמן וא"כ יהא מוכרח דאף ספק בכור מחויב הכהן לקבלו ואפילו בכפי'. וזה ודאי דבר זר שהברירה יהא בידו אם להחזיקו לעצמו ואם להטילו על הכהן בחזקה כדהתמיה המהרי"ל שבש"ך ריש סי' ש"ו. ואפילו האיסור לענ"ד חלש מאוד אחרי שאינו אלא ספק דרבנן דהא משמע דגוף האיסור אפילו בבכור ודאי אינו אלא דרבנן משום דנראה כמבזה מתנות כהונה. ואף אם נקבל דוחק זה אכתי צ"ע אם זה יהי' הטעם איך ס"ד דהסוגיא שם דף ל"ח ע"ב דאף במעשר היינו טעמא דישראל לא חשידו. ומה ענין מעשר להאמין בו ישראל יותר מכהן. אמנם באמת מוכרח דאך הטעם כדכתבו דאילו בפשוט דדוקא כהנים הוא דראו שחשידו ולא ישראל א"כ מה צריך שם עמוד א' לומר על רועה ישראל בי כהנים ללגימא לא חיישינן. ת"ל דישראל הוא א"ו דזה גופא הטעם דישראל לא חשידו משום דללגימא ל"ח ואך משום הטירחא הוא דחשידו כהנים ובמעשר למה דס"ד ע"כ לומר מדיש לשיפולו תקנה דהיינו להביאו לירושלים דבזה"ז בל"ז אין מעשרין דומה לו לישראל בבכור וק"ל. ועיין בכורות דף נ"ג ד"ה ואין כתבו ולהמתין לכהן שירצה לקבלו משמע קצת אפילו שלא כפסק הש"ע סי' ש"ו וצ"ע:
סימן שטו
סעיף א
הג"ה וי"א וכו' ואפילו אם נתנו לו הישראל במעות. נ"ב עיין בספר תקפו כהן סי' ס"ב ולקמן סי' שכ"א בט"ז סק"ה:
סעיף ד
מבכרת וכו' שמא הפילה. נ"ב עיין נדה כ"ט ובתוס' ד"ה וזו. וצ"ע השמטת דבריהם:
סימן שטז
סעיף ג
בט"ז סק"ה מסיים על הש"ע ושינה מסגנון דנקט בפסקי מהרא"י. נ"ב המעיין שם יראה שמהרא"י גופי' לא פסק אלא בסגנון הש"ע ותדע דלזכר ונקיבה לא יקרא תערובות דחד בחד:
סעיף ו
בש"ך ס"ק י"א ובזה א"ש וכו'. נ"ב עיין נמי ט"ז וא"י מה קשה להו כל עיקר דשם מה דא"צ לשאול הוא מפני הספיקות טובא ולא מפני שעל המוכר להודיע כדכתב הט"ז ובהד' פרקים הוא הטעם ושם פשיטא דל"ק מפני שאז ידוע דלשחטה היום קבעי:
סימן שכ
סעיף ו
לפי שהוא דבר שלב"ל. נ"ב עיין א"ע ס"ס מ' ובספרי שם. ולפי הש"ע מה דאיתא בהמשנה וטור המוכר עובר פרתו ע"כ היינו שמכר הפרה לעוברה:
בהנ"ל ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם. נ"ב לענ"ד ע"כ מתורת אגב אתינן עלי' דאילו מתורת חצר בגוי לא מהני משום דאין שליחות לגוי וה"ה חצר כמבואר בח"מ סי' רל"ה גבי קטן. וא"כ מהראוי שיאמר נמי קני אגב כמבואר ח"מ סי' ר"ב בהג"ה בשם הרא"ש וראב"ד. וא"כ עומדת בתוכה למותר וצ"ע. ועיין תשו' מהר"ש קאדנוור שמביא הח"י סי' תמ"ח ס"ק י"ד. ואולם לדעת המ"ב שמביא שם המ"א דיש שליחות גוי לגוי ה"ה אפשר דיש לו חצר אבל אין זה עיקר. שוב הגיע לידי גוף תשובה הנ"ל ומצאתי שהרגיש בזה ומביא בשם הרי"ו ת"ל כדכתבתי דבעי להיות בתורת אגב. וברוך השם. וא"כ צ"ע מה שמביא הש"ך סק"ט בשם מהרא"י וקנה לי רשותו במקום משיכה:
בש"ך סק"ח. וכתב עוד הב"ח וכו'. אעפ"י שנתן לו הנכרי אח"כ. נ"ב לענ"ד ע"כ ר"ל אחר שנולדה. וע"ש בתשו' ב"ח סי' קס"ט כי דברים אלו לא נזכרו שם כל עיקר. ולענ"ד אם פרע המלוה קודם הלידה מה בכך שהמשיכה היתה קודם קנין המעות סוף סוף היו שני קנינים והפרעון מדוע לא יחשב קנין כסף: