בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות ס"ת
סימן רעג
סעיף א
ובין כל חומש וחומש ד' שיטין וכן ברמב"ם. ומשמע בין אם סיים החומש באמצע הדף ובין אם הסיום בסוף הדף. ועיין סי' רפ"ג בב"י מה שמביא בשם התוס' פי' הריצב"א ע"פ הירושלמי נשמע מיני' דבתורה אין להפריד החומשין לכתחילה אלא באמצע דף ומדלא הזכירו הפוסקים דין זה הכא ע"כ שמפרשים שם כפרש"י ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה קאי על ההפסקות ד' שיטין שבין נביא לנביא אם מסיים מלמטה מתחיל מלמעלה בלא הפסקה אבל בתורה תמיד צריך ד' שיטין הפסק. אבל תמהני מדוע השמיטו הטור והש"ע כל עיקר דין זה ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה בסי' רפ"ג ובהרמב"ם פ"ז מה' ס"ת כתב בהלכה ט"ו ובין כל נביא ונביא ג' שיטין שאם בא לחתוך חותך. והדברים אינם מובנים ולדעתי חסר וצ"ל כלשון הגמרא ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך וא"כ העתיקו שפיר וע"פ פי' רש"י וצ"ע:
סעיף ו
בש"ך סק"ו מסיים מבואר דבי"ה שמ"ו יש לדקדק נ"ב ובבה"ב מסיים ולי נראה דלכתחילה אין לכתוב ס"ת כן וכן נוהנין:
סימן רעה
סעיף א
הג"ה כי אין לו לחתוך השם. נ"ב עיין שבות יעקב חלק א' סי' פ"א ועיין סי' רע"ו בט"ז סק"ז הדרך הג' ובש"ך שם ס"ק י"ב:
סימן רעו
סעיף ט
בט"ז סק"ז הדרך השני בא"ד ואין להקשות. נ"ב עיין בהתשו' הנ"ל שמביא שכל דבריו אלו כבר מבוארים שם ועיין מוהר"ם לובלין סי' קל"ב מסכים בדרך זה:
סימן רעט
סעיף ב
בש"ך סק"ב בא"ד א"נ דוקא התם וכו' על פרשה זו. נ"ב א"י מה קאמר בזה. וגם בהס"ת שם הי' אפשר להכינה מיד קודם הברכה כדי שיכוין לפוטרה וק"ו בטעות דנהי שהי' דעתו על פרשה זו מ"מ לא הי' דעתו כלל על ספר זה:
בט"ז סק"ב סוף ד"ה אלא אי קשיא וכו' שאני התם דודאי וכו' נ"ב ולענ"ד לשון ר' יוסי במס' תענית דף כ"ח דאמר וכי יחיד יכול לקרות תורה בעל פה בצבור לא משמע דבברבה תלי' מילתא אלא במה שמוציא היחיד לצבור וע"ש. וזה לענ"ד ההבדל בין קריאת הכ"ג ביה"כ שלא הי' חיוב הקריאה כלל על הצבור אלא עבודת יחיד היתה נקראת כדאיתא יומא דף ל"ה ע"ב ע"ש בפרש"י:
סימן רפא
סעיף ה
בש"ך סק"ט. ובזה אתי שפיר הא דשאל וכו'. נ"ב היא תמיהת הרשב"א שם. אבל י"ל כי הרשב"א לשיטתי' הוא דתמה דמסיק מקודם דבס"ת לכ"ע צריך עבוד לשמה משא"כ לשטת הרמב"ן שהביא וכן הוא שטת התוס' דף מ"ה דאף בס"ת פליגי רבנן י"ל דשפיר שאל ביד מי דאילו עדיין בידו הי' מוחזק ולא הי' נפסד שכרו מדיכול לומר קים לי כרבנן. ועיין בח"מ סי' ש"ו בענין טבח שקלקל ומטעם שהוא בידו עדיין אינו מוכרח שהוא פעם ראשון ודילמא כבר אשכחי' ולא אמר לי' דאינו נאמן משא"כ כשאמר לו ביד לוקח ושוב אינו מוחזק ונפסד שכרו שפיר אמר מתוך:
סימן רפג
סעיף א
בש"ך סק"ב. כלומר וכו'. נ"ב תימה לי א"כ איך שרי לדבק הא מוריד מקדושתו להס"ת וע"כ לדין זה מה דנאמר מותר לדבק היינו חומשים נפרדים טרם שנדבקו יחד הוא דשרי וזה לא משמע מסתימת הברייתא דמשמע אפילו ס"ת כולה דבוקה מותר לדבק. וצ"ע כי לכל הפחות הרמב"ם בעל המצאת דין זה הי' לו לבאר:
בסי' זה מאריך הב"י לבאר טעם הריף שפסק כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה דעיקר טעמו משום עת לעשות כיון דלא אפשר ורבה דאסר לטעמו. ועם שיפה דיבר עכ"ז לשון הריף אינו מורה להכי מדכתב ענין בפני עצמו בתר דכתב דקורין בספרי אפטרתא בלשון זה כותבין מגילה להתלמד בה וכן הלכה מה הלשון וכן הלכה שכתב אלא בתר הדין דספרי אפטרתא הי' לו לכתוב וכן כותבין מגילה וכו' וכן הלכה למה לי. לכן הברור בעיני שחולק בזה על פי' רש"י והנ"י שפירשו ביבמות סוף פרק מצות חליצה בדאיתא התם מתקיף לה מר זוטרא ודחק שם רש"י דלא דמי לכותב מגילה לתינוק ע"ש ובאמת לחילוקו זה אפשר דקשה דאף מה דמקשה הגמרא על מ"ד אין כותבין מן המתני' דהיא עשתה טבלא למגילת סוטה נמי לא קשיא. אמנם הריף סובר בפשוט דסתמא דגמרא סותם כמר זוטרא דלא כאתקפתא דמר בר אידי אלא דבאמת קיי"ל כמ"ד כותבין מגילה לתינוק וטעם הגון יש כי נהי דביומא דף ל"ז מסיק הגמרא ג"כ ליישב המתני' דיומא בדוחק בסירוגין מ"מ בהנזקין בתר דמסיק ג"כ הסוגי' הכי נאמר שם כתנאי וא"כ חזרה סתם גמרא מלמוקים המתני דטבלא בהדוחק אלא רבה הוא דפסק כהת"ק והמתני' אתיא כר' יהודה ומדסתמא דמתני' כר"י דס"ל כותבין סתם נמי הש"ס ההלכתא כמר זוטרא ולכן סתם נמי הריף כותבין ומסיים וכן הלכה. שוב עיינתי וראיתי שקדמני בזה הפרישה:
סימן רפד
סעיף ב
הג"ה ואם שרטט שיטה העליונה שוב לא צריך. ואיתא בב"י בשם הרא"ש ז"ל דה"ה אם כתב שטה אחת בלא פסוקים שוב רשאי לכתוב באמצע אף פסוקים בלא שירטוט כי השיטה ראשונה היא כמו השירטוט ולענ"ד בפרק מ"ח הנ"ל לא משמע הכי ובפרט מהרי"ף ורמב"ם שמצריכים השירטוט לגט חליצה מפני הפסוקים אף שהם באמצעות השטר וצ"ע:
סימן רפו
סעיף א
בש"ך סק"ו כיון שהמקצת הוא של נכרי נ"ב עיין בבדק הבית שחולק בזה על המרדכי על פי הרשב"א ונ"מ היכא דליכא סכנה:
סעיף יח
הג"ה אם הפתח הקטן כו' והגדולה פטורה. נ"ב עיין במהרי"ל דעיקר טעמו משום שאין אלו תשמישין קבועים ולהכי לא דמי לי' לבית האוצר שבסעיף א':
סימן רפט
סעיף ג
בט"ז בסק"ד. ומזה יש ללמוד במזוזה שעושה בפתח הפתוח מביתו לחצר אם יש לילך אחר ימין הנכנס לחצר או אחר ימין הנכנס מחצר לבית ומעתיק פסק המהרי"ל שבסי' צ"ט ע"ש. ונראה שלמד דינו מדמיון זה דשני בתים דטעמא משום דבכל חלק פתח פתוח לר"ה הוא דאזלינן בתר היכר ציר הא אילו לא הי' פתח לר"ה אלא לאחד אז פשיטא לקבוע מזוזה בחדר השני בימין הכניסה אליו דרך ביאתו מר"ה אף אם ההיכר ציר בבית שלפניו. ה"ה דימה אם החצר שאחורי הבית סתם א"כ אין לו דרך ביאה אלא מרה"ר לבית ומן הבית להחצר הוי ימין כניסתו מבית לחצר אפילו ההיכר ציר בהבית אבל אם יש פתח מהחצר לרה"ר אחר אז אזלינן בתר ההיכר ציר. זה דעת מהרי"ל ברור. ואם שאיני כדאי לחלוק על המהרי"ל תורה היא וללמוד אני צריך כי לדעתי תמוה הוא דהא לדעתי דין חצר וגנה אחת הם ששניהם בפני עצמם פטורים ואינם חייבים במזוזה אלא מפני שבתים פתוחים לתוכו כדמבואר בהרמב"ם סוף הלכות מזוזה ה' ז' והלכה ח'. וכן הוא בפרישה סי' רפ"ו בשם רבינו מנוח דלולא שסתם חצירות בתים פתוחים לתוכו אף הם היו פטורים מפני שאינם מקורים כמו גינה וא"כ אחרי שמסקינן בסי' רפ"ו גבי בית שער העומד בין הגנה לבית חייב בשני מזוזות אף דההיכר ציר הוי בגינה קיטוניות עיקר דכי אמרינן הלך אחר היכר ציר הנ"מ דבין תרי בתי דתרוייהו עיקר אבל הכא קיטוניות עיקר וחייב ומדסתמו שם משמע ברור דכמו שלענין חיוב ופיטור לא אזלינן בתר היכר ציר ה"ה לענין קביעות המזוזה תמיד קבעינן בימין הכניסה מן הגינה לבית שער ומן הבית שער לקיטוניות בין שיש להגנה פתח לרה"ר ובין אין לו ואפילו ההיכר ציר בהגנה והכל מפני שלא נאמר ההיכר ציר אלא להבדיל בין שני בתים עיקרים ולא בין בית לגנה דתמיד הבית עיקר והכניסה אליו הוא דמקרי כניסה. וא"כ א"י מאין למד לדמות חצר ובית לשני בתים אלא הי' נלענ"ד דנמי הכי דינו דבין שיש לו פתח פתוח לרה"ר ובין שאין לו ואפילו ההיכר ציר בתוכו תמיד קביעת המזוזה היא מימין הנכנס מחצר לבית ודאי אם החצר פתוח נמי לרה"ר וצריך שם נמי מזוזה פשיטא שצריך לקבוע בימין הכניסה מרה"ר לחצר אבל בהפתח שבינו להבית כיון שהבית עיקר הולכין תמיד אחר ימין כניסתו וצ"ע רב מאין למד דין זה וכה"ג נמי קשה מה שפסק שם נמי גבי החדר קטן פחות מד' על ד' שבפני עצמו פטור וחיובו אך מצד החדרים גדולים שהוא פתוח אליהם שתולה בהיכר ציר כמבואר בהט"ז בשמו. ולענ"ד לא הי' נראה לי בכל זה מפני שאינם שני בתים שחיובם עיקר בפני עצמם וצ"ע ואולי המהרי"ל סובר לעיקר תי' הרא"ש שבפרישה הנ"ל שהיא בלשון זה וי"ל דאין ראי' מחצר לבית דחצר דרכו להיות כך ומשמש לדירת הבתים. (וזה דלא כמשמעות הרמב"ם שכותב בהלכה ח' לפיכך וכו' דהיינו ממש תי' רבינו מנוח) ולהכי סובר כיון דחצר חיובו במזוזה בפני עצמו חשוב עיקר כמו בית ומדמהו להכי לשני בתים. ועכ"ז אין די עולה לפיסקא בבית קטן מד"א ותו דלענ"ד אין זה תלוי בזה אם החצר חיובו בפני עצמו אם לאו אלא בעיקר התשמיש ותמיד הבית נגד חצר מקרי עיקר תשמיש ותדע דלשיטת רבינו מנוח הא קשה בהסוגי' דף ל"ג ע"ב מדוע בבי הרזיקה פשיטא לי' דחייב בשני מזוזות דהיינו בית שער שבין בית לחצר ומ"ש דבבית שער שבין גינה לבית דאית בי' פלוגתא. בשלמא לשיטת הרא"ש י"ל דלהכי פשיטא לו משום דהפתח שבין בית שער לבית פשיטא דמצד הבית חייב. וכן בין הבית שער להחצר מצד החצר אלא דא"כ ק"ק מה קמ"ל ר"פ (ועיין ב"י סי' רפ"ו ובנ"י שם) אבל לשיטת רבינו מנוח הא ודאי קשה דמ"ש כנ"ל. וע"כ לומר דבחצר פשיטא לו דעיקר התשמיש הוא הבית ולהכי פשיטא לו. משא"כ בגינה איכא למ"ד גינה עיקר הרי דלשיטת רבינו מנוח והרמב"ם מוכח דבית לגבי חצר יותר חשוב עיקר תשמיש הבית מן בית לגבי גינה. ומדקיי"ל דאפילו גבי גינה חשוב הבית עיקר ולא משגחינן בפתח פתוח ולא בהיכר ציר כדמוכח מסתימת הפוסקים וכנ"ל מכ"ש לגבי חצר כי מה"ת נשוה בזה פלוגתא בין הרא"ש ורמב"ם ור' מנוח. וכן נלענ"ד מבואר מדברי הר"י שבמרדכי שבב"י קודם לדברי המהרי"ל שכתב בפי' בפתח שבין בית לחדר. דהיינו לדעתי בית קורא לפאהר הויז ולשדוב דהיינו בית החורף קורא חדר שאין משגיחין בהיכר ציר ולא בפתח פתוח לרה"ר אלא תמיד קבעינן המזוזה בימין הכניסה מן הבית לחדר ע"ש ודוק. ואפילו לדעת מהרי"ל תמה אני איך מדמה חצר שאחורי בתים שאינו אלא מוקצה לחצר שלפני בתים שזה לענ"ד ודאי אין חיובו אלא מצד שבית פתוח לתוכו אפילו לדעת הרא"ש. וגם ודאי הבית נגדו מקרי עיקר תשמישו ובימין הכניסה להבית מתוכו בודאי לענ"ד ראוי לקבוע המזוזה תמיד:
הדברים הנ"ל הובאו ע"פ מעשה ליד חתן בן אחותי החריף המופלג מוה' יעקב מליסא. והשיב אלי בזה הלשון וע"ד אשר כתב אדמו"ר בדין מזוזה שבין בית לחצר לחלוק על סברת מהרי"ל תיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי וב"ה שכונתי לדעת הגדול אשתקד כאשר הגעתי לקבוע מזוזות התעוררתי בזה דהמרדכי חולק על מהרי"ל וגם מדברי העט"ז שהובא בש"ך סק"ו יראה ג"כ דאזיל בשיטת המרדכי ודרשתי בעת ההוא כזה מאדמו"ר אב"ד דק"ק גלוגא בצירוף עוד איזה שאלות שהוצרכתי אז הלכה למעשה ואעתיק בזה תשובת הגאון הנ"ל אלי מה שפקפק על סברת מהרי"ל שהובא בט"ז כו' הוא הבין דאזלינן בתר עיקר תשמיש החדר ולא זה כונת המרדכי רק דאזלינן בתר עיקר תשמיש הפתח שמבית לחדר נעשה פתח ליכנס לחדר ולא ליכנס מן החדר לבית לכן קובעים בימין כניסת חדר אבל מבית לחצר אינו נעשה שיכנס מבית לחצר רק מחצר לבית לכן אם אין חצר פתוח לרה"ר קובעים בימין כניסה לחצר דלזה נעשה הפתח ומה מועיל שמשמים [לכאו' צ"ל: שמשתמשים] הרבה בבית בשעה שרוצה ליכנס לחצר אינו רוצה לשמש בבית רק אם פתוח ג"כ לרה"ר אין הכרע אם נעשה שילך מבית לחצר או שיבא בדרך רה"ר מחצר לבית. לכן אזלינן בתר היכר ציר דודאי אין זה עיקר תשמיש שיכנס דרך חצר לבית לכן הציר עיקר וזה ברור ופשוט עכ"ל. ואף כי סברתו לא הבנתי כ"כ כי לפי קט שכלי לא ידעתי לחלק לענין פתח לשם מי נעשית גבי בית וחדר בשניהם פתוחים לרה"ר בפרט לפי המבואר במרדכי דאף באין הבית פתוח לרה"ר וע"כ הפתח נעשה ליכנס לשם כנראה מלשונו. עכ"ז בטלתי דעתי הקלושה ועשיתי כהוראתו בשגם הוא בא לתרץ דעת מהרי"ל. תו כתב החריף מוה' יעקב נ"י ומה שהביא אדמו"ר ראי' מהחילוק דמחלקים בין בי' הרזיקי להפתוח לגינה. לולא ד"ק הי' אפשר לומר דא"ש אף לרבינו מנוח דחצר הרבה בתים פתוחים לתוכו. וא"כ מלבד הבית הזה שפתוח לבית שער הפתוח לחצר אפ"ה החצר חייב מצד הבתים האחרים הפתוחים לתוכו. וא"כ יהי' איך שיהי' מחויב בי' הרזיקי אף אם לשם חצר עביד הא החצר חייב מצ"א. משא"כ הגינה דמיירי דאין שום בית פתוח לתוכה רק הבית שער הזה ואם הוא בטל לגבי גינה הי' פטור כמו הגינה ואף דבית פתוח לבית שער מ"מ הוא נגרר אחר הגינה והיא פטורה. זה הי' סברת הפוטר וחלילה לא לחלוק על ד"ק באתי רק תורה היא וללמוד אני צריך. ויעיין בתשובת מהרי"ל כי השואל הזכיר הך קטוניות והמהרי"ל לא חש לה:
על זה השבתי להחריף מוה' יעקב הנ"ל בלשון זה. מה שהעתיק לי תשובת ידידי הגאון אב"ד דק"ק גלוגא עכ"ז אין אני חוזר מדעתי ויפה מאוד הקשה על פירושו מלשון המרדכי. וגם הפירוש מצד עצמותו אין לו מובן כל עיקר והברור לענ"ד להלכה דלא כהמהרי"ל אבל מה אעשה שיודע אני מיעוט ערכי שאיני כדאי לחלוק על המהרי"ל עכ"פ במוקצה שאחורי הבתים נלענ"ד ברור להלכה ולמעשה כדכתבתי אחרי שבמהרי"ל גופא אינו מבואר להדיא שדן על חצר שאחורי בתים רק משמעות איכא. וצא ולמד מלשון העולם הרי הדין לקובעה בימין הכניסה דהיינו בלע"ז אויף דיא רעכטי זייט פון אריין גיין ומעתה נחזי אנן מי שהוא עומד תוך בית החורף ורוצה להודיע לחבירו שילך להחצר אומר איך וויל אריין גיין או אומר איך וויל ארויס גיין. וכן להיפוך אם עומד בהחצר וכי לא יאמר איך וויל אריין גיין. ותו לא מידי לדעתי. ומה שדחה מר ראיותי לחלק בין חצר לגינה מפני שסתם חצר אף בתים אחרים פתוחים לתוכו. הודאי אילו לא הי' לי הבדל יותר מרווח הי' אפשר לדחוק כדכתב מר. אבל לדעתי חילוקי יותר מבואר בלשונות הגמרא דמר סבר גינה עיקר וגם מדאינו מבואר דבחצר כזה שבתים אחרים נמי פתוח לתוכו דוקא איירי וק"ל:
בט"ז הנ"ל ובאותו חדר יש בו חדר קטן. נ"ב מבואר שם דאיירי אפילו הוא פחות מד' על ד':
סימן רץ
בהג"ה אבל מותר לתקן הס"ת כו'. נ"ב עיין ד"מ מ"ש בשם הריב"ש ומסיים ואפשר בא"א בענין אחר מודה הריב"ש. ולענ"ד צ"ע כי לפי סברת הריב"ש שקורא הדיבוק הורדה מקדושה ושמש מעשה דבק בעלמא שוב לענ"ד אין לחלק כי כל עיקר היתר המ"פ אינו אלא משום לא חשבי' להורדה ודימהו לתיבה רבתא וזוטרא ולא הי' חושש אלא על הנותר שלא יהי' איסור במה שיבאו לידי גניזה ושפיר התיר בא"א בענין אחר עיין ודוק. ודע שאין זה בדמיון הדין דסי' רפ"ב סעיף י"ח בהג"ה בשם הריב"ש דלא אמרינן אף דאפשר לתקן, הטעיות בקדושתי' הוא דש"ה שכיון שנכתב בטעות לא בא מעולם לקדושתו משא"כ הכא דהוי ס"ת שבלה שאסור להורידו אלא בא"א לתקן בע"א דן המ"פ ז"ל מוטב שיגנז מותר הגליונים ממה שיגנז ס"ת כולה משא"כ באפשר לתקן שאינו עומד לגניזה אסור להוריד להביא המותר בגניזה: