בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות תערובות · סימן קט
סעיף א
בש"ך ס"ק ט'. וכי היכי וכו' ה"ה באיסור דרבנן. נ"ב עיין במ"י כלל ל"ט מביא ראי' נכונה דלא כוותי':
סעיף ב
בש"ך ס"ק י"ב מסיים הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא. תמוהים דבריו הא מ"מ בכל קדירה לא הוי אלא מב"מ ורובא דהתירא ומה איסור דאורייתא יש כאן הא גם לח בלח ד"ת מב"מ ברובא למה דפסקינן כרבנן דר"י וע"כ דאיירי דבישל בשני קדירות מה שאפשר בחדא קדירה לא הוי רוב נגד האיסור. ועכ"ז עיין מ"י הנ"ל :
שם בהג"ה וי"א וכו'. הוא דעת הרא"ש וכתב שם בפ' ג"ה אמנם איכא למידק בההוא דבכורות וכו' א"כ איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י מינו שנתוסף עליו חוזר וניער אלמא כמאן דאיתא דמי ונהי דמותר באכילה משום ביטול ברוב יש לנו לומר שיאכל כולם בזא"ז ולא כולם כאחד וי"ל משום דלא דמי טומאה לאיסור דבטומאה יש מיני טומאות מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא את כולו לענין זה לא נתבטל אעפ"י שלענין מגע נתבטל וחוזר עוד וניער אבל לענין איסור אם נשאר בו צד איסור לא הי' מותר באכילה א"ו אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאוכלם כאחד וכו'. ואם שלפ"ר דבריו נראים דחוקים מאוד וממש שלא כדברי תוס' בכורות שם סוף ד"ה נבילה מ"מ נלענ"ד דתירוצו מוכרח ממתני' דערלה פרק ב' משנה ב' הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואין ידוע איזה הוא חכמים אומרים יעלה באחד ומאה וקשה הא ודאי גם בזה אמרינן אילו נתערב בו עוד מלא הסיט דחוזר וניער והוי כמאן דאיתא ואיך ילבש הבגד ויהנה ממנו הא מ"מ הוי כנושא שהרי ודאי לובש אף הערלה. א"ו דלענין איסור שפיר אמרינן המיעוט שנתבטל נעשה היתר. וכן מוכח לענ"ד מכל סוגי' דזבחים דף ק"י ודמנחות דף כ"ג דלולא דמב"מ או עולין אין מבטלין הי' ביטול קומץ בהקטרה דפנים דלא ליתכשיר ולהקטרה דחוץ דלא ליחייב ואמאי הא הבטל כמאן דאיתא דמי דמ"ש הקטרה על גבי המזבח מהנושא ובודאי אין לומר דיש חילוק בין לחומרא לענין נושא דטומאה לבין הקטרה דפנים שהוא קולא. ולהכי ממילא נמי פטור בחוץ מדאינו מתקבל בפנים כי כ"ז רחוק מדעת. והעיקר כסברת הרא"ש העמוקה אך עכ"ז צ"ע דקשה לי לדעת הרא"ש המתני' דתרומות פ"ה משנה ב' סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים וכו' וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים. וע"כ הטעם דמקפידים שלא יתכשרו מפני שאז יקבלו טומאה ויטמאו מן התרומה טמאה שבתערובות וקשה הא כיון שהכהן רשאי לאוכלם ע"כ דהטומאה נמי נתבטל תוך המאה חולין טהורים וכדאיתא להדיא שם במשנה ד' וא"כ מה בכך שיתכשרו החולין איך יטמאו אותם התרומה טמאה הא כבר נתבטלה הטומאה ובזה אין עולה תירוץ הרא"ש מבכורות. אמנם באמת בל"ז משנה זו צריכה לי עיון כי לפ"ר קשה לי נמי הא במשנה ה' סותם ומשמע אפילו המאה סאה תרומה טהורה כבר הוכשרה לקבל טומאה מ"מ כיון שנפלה לתוך מאה אינה מטמאה הטמאה להטהורה אלא אדרבא הטומאה נתבטלה במאה. וא"כ מה בכך במשנה ב' שיתכשרו מה שתעלה הא באותה סאה שתעלה נמי יש הטהורה לגבי הטמאה מאה כנגדה. וע"כ לומר מפני שביבש אין בילה איכא למיחש שבמה שעולה יש התרומה יותר מערך מאה חולין כנגדה ואז שפיר תטמאה. וזה ממש דלא כהרא"ש הכלל שצ"ע בהר"ש ורמב"ם בפירושם ובהלכות הרמב"ם ואין כעת הספרים בביתי כי אפשר סתם המתני' ה' איירי דוקא בלא נתכשר]. ודברי הרא"ש אלו הי' בהעלמת עין מן המ"ל פ"א מהלכות משכב ומושב שכתב לתרץ קושי' רבינו משולם ע"ש דנהי דלענין ש"ז של' זב שפיר משני אבל מ"ש וכן ההוא דיבמה שרקקה דם מיתרצא בהכי זה אינו אלא לשיטת התוס' שמביא אבל להרא"ש ביטול זה הוי דומיא דביטול איסור דמיעוט הרוק נעשה דם. וגם מ"ש תו ובזה הי' ניחא לי וכו' לענין כלאים נמי ליתא לדברי הרא"ש ע"ש ודוק. ועיין נמי בספרי שפעת חיים סי' שצ"ז סעי' ט':
כמדומה לי ראיתי בתשובה אלא שתקפה עלי משנתי לידע האידנא מקומו] דאף דקיי"ל יבש ביבש אין בילה היינו לקולא אין לסמוך על בילה. אבל ודאי דברים קטנים שנתערבו כמו תבואה אין לסמוך על אין בילה לקולא אלא דלחומרא ודאי יש בילה. ואילו כן יקשה מאוד על דעת הרשב"א בסי' זה דאינו מתיר יבש ביבש אלא לאכול חדא חדא. והרי עיקר מטרון דידי' מן תערובות מ"ש דבטל ברוב כדאיתא שם בב"י ואיך יאכל בזה שלא בתערובות. ובודאי הכי משמע לשון רש"י דף י"ג ע"ב בר"ה שכתב אין בילה אין סומכין על כך שיש לומר לא נבלל יפה: