אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות תערובות

הלכות בשר בחלב

סימן צח

סעיף א

בט"ז סק"ב בא"ד ותירץ כו' ובמידי דרבנן מהני מסל"ת. נ"ב כן מביא הפר"ח א"ח סי' תמ"ב בשם רשב"א גופי' בתשו' סי' תצ"ו:

שם בהג"ה ולענין מין במינו וכו'. עיין ש"ך העלה להלכה דלא אזיל רבא בתר שמא אלא באיסורין שהם במב"מ ביתר מכדי נתינת טעם אבל בדברים שמב"מ ברובא בטל לדידן ומבשא"מ בס' ודאי מודה רבא דבתר טעמא אזלינן ועם כי דבריו מסתברים בטעמם מ"מ קשה לי לפ"ז הסוגי' דע"ז דף ס"ו ע"א דאמר אביי מנא אמינא לה וכו' הנה מדמה אביי איסור שנפל להיתר לדין צירוף איסורים שנפלו יחד דאם בזה אזלינן בתר טעמא לשווינהו מין אחד כי היכי דליצטרפי כן מהראוי לילך בתר טעמא לשוי' מב"מ. ולדברי הש"ך הנ"ל מה הדמיון הא לענ"ד אף רבא מודה הכא כיון דאיירינן בתבלין שנפלו לתבשיל אינו מינו שאיסורו בנ"ט דהיינו במה שנרגיש טעם האיסור בהיתר ומה"ת דלא נימא לצירוף האיסורין מפני שטעמן שוה מצטרפו שהרי טעם האיסור נרגש ע"י מתוק הקדירה. הן אמת שזה לפרש"י אמנם לפי' התוס' ד"ה תבלין שפירשו ומצטרפין היינו לענין איסור מאתים ניחא דזה הוא למעלה מנתינת טעם. אבל במח"כ אין מובנים לי דבריהם כל עיקר שכתבו ומצטרפין בדבר יבש לאסור ואפילו בלא נתינת טעם כגון וכו'. וא"י הא שיעורא דמאתים אינו אלא במב"מ וכיון דהכא איירי בתבלין ג' מינים. הא א"א שיהיו כל הג' מינים מב"מ עם מה שנפל לתוכן. וע"כ ר"ל דביבש אפילו מבשא"מ נמי צריך מאתים. ומלבד שקשה מציאת תערובות מבשא"מ ביבש מפני שהוא מינכר אף גם צ"ע מה"ת יהא חמור מבשא"מ יבש מלח שהוא בנתינת טעם וצ"ע:

עיין בד"מ מחולק עם האו"ה בדין מב"מ בשמא דהאו"ה כתב שאף שחלוקים בשמם. אם הם חתוכים הוי מב"מ בשמא דכולהו חתיכות בשר או דג מקרי. ולהד"מ לא נראה כי אם אחר שם העצם יש לילך. ולענ"ד נראה ראי' לדעת האו"ה והכי הכריע נמי הפר"ח בפשיטות מדאיתא בפ' ג"ה דף ק' דמקשה ר"ס לאביי מכדי וכו' ורבא נמי משני התם קושי' זו ומה קשיא לי' לרבא דהא רבא סובר דבתר שמא אזלינן ודג טמא וטהור בלי ספק חלוקים בשמם וא"כ רב דאוקי אמורא על דרשא דרבב"ח נקיט מילתי' בכולל מה דשייך אף בדג טמא וטהור דאילו מפני הטמא אינו אוסר במשהו מדאינו מינו בשמא. משא"כ כשנאסר חתיכה טהור בטעמא נעשה נבילה ואוסר שפיר כל החתיכות מפני שהן מינה משא"כ לשיטת האו"ה שפיר מוכרח רבא אף לשיטתי' לשנויי כיון דבחתיכה איירי ושפיר אף טמא וטהור מב"מ בשמא הוי. ואולם כ"ז לשיטת הפוסקים ההולכים בתר הנאסר משא"כ לההולכים בתר האוסר כדאיתא דף ק"ח ע"ב בתוס' ומכ"ש לשיטת ר"א (דבשאר איסורין אין ההיתר נעשה איסור וכל איסורו אינו אלא מפני המעורב בו) אפשר דלאו ראי' היא דהא לדידי' י"ל דרבא הכריח עצמו דמה דמוקי רב אמורא אינו אלא משום נבילה ולא בדג טמא דאילו בדג טמא מה בכך שקיבל טעם מן הטמא הא מ"מ אין ההיתר נעשה איסור וכל איסורו אינו אלא מן הבלע של הטמא שבו וזה מבשא"מ הוא עם הטהורים ומוכרח לשנויי כדמשני ולעולם כדעת הד"מ ועדיין צ"ע:

הפר"ח סק"ו בא"ד כתב גם מה שכתב דשאור ועיסה ב' מינים הם הוא שבוש וכו'. וכבר כתב הרמב"ן דאע"ג דשאור ועיסה לא הוי לא חד שמא ולא חד טעמא לא תקשי לאביי ורבא דשאני עיסה הואיל וראוי' להמתין והוי שאור מש"ה הוי לי' מב"מ מהשתא. והנה בדברי הרמב"ן אלו הי' ניחא מה דנתקשיתי מימים ימימה על הסוגיא דפ' כל שעה דרב סבר התם לטעמי' דמב"מ במשהו וגזר חמץ בפסח שלא במינו אטו מינו. והוקשה לי חמץ בפסח היכי משכחת לה מין דאיסור במינו דהיתר הא חמץ ומצה אינו שוה בשמא ואף לא בטעמא. ובהנ"ל ניחא דמשכחת עיסה דחמץ בהדי עיסה דמצה ומן הטעם הואיל וראוי להמתין והוי חמץ וכו' אמנם תמהני מאוד מה יענה הפר"ח לראיות המרדכי מחומץ ויין דלכ"ע מבשא"מ מקרי והרי היין נמי ראוי להמתין עד שיעשה חומץ. וכי גבול ניתן לנו שזה בהמתנת איזה ימים נעשה באפשרות שאור וזה באיזה שבועות וכבר אפשר נמי ליין כשיעמוד בזמן החום במקום החום שיעשה חומץ באיזה ימים'. ולפיכך הנלענ"ד דסברת הרמב"ן לא אזיל אלא אליבא דר' חייא לר"ח דס"ל נבילה בטילה בשחוטה משום דא"א לשחוטה שתעשה נבילה ושחוטה אינה בטילה בנבילה משום דאפשר לנבילה שתעשה שחוטה הרי דמשום דאפשר להעשות כמו הבטל חשוב המבטל מב"מ מהשתא כן העיסה משא"כ לדידן דלא פסקינן כר"ח וחשבינן נבילה בשחוטה מבש"מ כמבואר בתוס' מנחות כ"ב ע"ב מרב פ' ג"ה דדרש כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' אוסרת כולו מפני שהן מינה וכן כתב הפר"ח גופי' ס"ק זה לעיל מזה ומסקו שם התוס' דכמה משניות מורים דלא כר"ח אפילו אליבא דר' חנינא א"כ לא קים לן נמי בזה כותי' ולא אזלינן כלל בתר מה שאפשר שיהי' אלא בתר השתא כדחזינן בחומץ ויין. (ועיין בספרי דרך חיים סי' תמ"ב סעיף ה' שם הבאתי ראי' ברורה מן הש"ס דשאור בעיסה מבש"מ הוא] וכ"ת איך אפשר דהרמב"ן תירץ המתני' דערלה אליבא דר' חייא הא א"כ מצד זה הוא מבשא"מ לרב חסדא דאזיל בתר מבטל כיון דא"א לעיסת חולין שתעשה תרומה ואמאי יהי' מוכרח לאחד ומאה היכא שאין בו כדי לחמץ. זה לק"מ כשתעיין שם בתוס' הנ"ל שכתבו דיש ליישב תירוץ ראשון דר"ת דהיינו מה שר"י ס"ל מב"מ במשהו היינו בלח בלח ומה דתרומה עולה באחד ומאה היינו ביבש וההוא דפסחים ר"ל דשם נאמר דאף בלח בלח אחד ומאה כר' חייא כלומר דהוי מבשא"מ מדא"א לחולין להיות תרומה לענין משהו ואע"פ שחשובין מב"מ לענין אחד ומאה דלא סגי להו בס'. הרי דנקטו דברי ר' חייא מה דמצריך לענין מב"מ האפשרות שווי לענין ההיתר ואיסור אך לענין החומר דמשהו אבל לענין קו"א לא צריכינן כלל לזה ושפיר נמי ההוא דשאור ועיסה דאף דא"א להיות לגבי השווי דאיסור והיתר מ"מ יש גבי החומר דמב"מ לענין אחד ומאה מצד שווי השמא וטעמא ע"י מה דאפשר להעשות בעתיד אם יתמהמה כמו שדן ר' חייא שווי דעתיד לענין החומר דמשהו ודוק. ואף גם לדבריהם דלשם יש למוקים בתרומה דעיסה ביד בעלים ואפשר לאתשולי עלי' והדר הוי לי' העיסה טבל ויוכל עשוהו תרומה על מקום אחר. יהי' איך שיהי' ע"כ תירוץ הנ"ל לא אזיל אלא אליבא דר' חייא ואנן קיי"ל דהם ב' מינים בשמא ובטעמא מדמיון חומץ ויין וזה ברור. אך א"כ הדרא קושייתי בחמץ ומצה לדוכתה. ובע"כ לומר שאור הוא שקונה שם לעצמו שם העצם להקרא שאור אבל חמץ אינו שם העצם דעיסה ואידי ואידי עיסה מקרי אלא שאנן בפסח הוא שקורין אותו חמץ על שם איסורו והוי כנבילה ובשר שחוטה דחשיב מב"מ בשמא הואיל דתרווייהו בשר מקרי. כן אלו שם העצם עיסה ודוק. שוב עיינתי בספר כרו"פ כתב מדידי' דברים שאין בם ממש ובפרט בכונת הרמב"ן. ומה שהראה מקום לעיין ביש"ש וכתב שקדמו להפר"ח בקושייתו ותירצה. עיינתי בו והוא בפ' ג"ה סי' ל"ב וראיתי שלא תי' מאומה יותר ממה שדחק עצמו הפר"ח תחילה דאינהו איירי בשאור של חיטין ועיסה דשעורין והוכיח הבדל זה מהמתני' גופה מדתנן דוקא שאור של חטין ועיסה של חטים וכבר דחה הפר"ח זה על נכון מדנקטו דומיא דיין וחומץ מבואר דאיירי אף בשניהם של חטים. ובאמת על היש"ש אין לתמוה דנסתייע בחילוק זה דאף נמי לא הרגיש בקושי' הרמב"ן על המתני' גופה אבל על הפר"ח צ"ע. אחרי שמוכח ממתני' זו דמפני שהעיסה ע"י המתנה אפשר להיות שאור חשוב מב"מ בשמא ובטעמא ע"ש העתיד א"כ מה מהני לדידן שפסקינן כרבא וחמירי דחיטי ודשערי חשוב מב"מ א"כ אף אם השאור דחיטים והעיסה דשעורים נמי נימא מדהעיסה אפשר להיות שאור חשוב מהשתא שאור והוי חמירי דחיטי וחמירי דשערי דהוא מב"מ [ומפני קושיא זו אני מוכרח לסוג אחור מדעתי שסברתי לומר מעיקרא אין קושיא למה שאור ועיסה חשוב מב"מ די"ל כיון ששאור בא לתקן העיסה חשוב כמו מים ומלח בעיסה שמסקו תוס' בביצה דחשיב משום כך מב"מ אבל א"כ ודאי קשיא מאי ארי' חטין בחטין אפי' בשעורין נמי ועיין סי' ק"ב] וזה באמת קושיא על המתני' דדייקה שניהם של חטים. ובע"כ צ"ל דדוקא דבר השוה בתולדתו אלא דשוב קנה שם או טעם ונשתנה דומיא דנבילה בשחוטה בזה י"ל אם המבטל אפשר לקנות נמי שם וטעם זה חשוב מב"מ. משא"כ חטי ושערי שבתולדתם משונים בשמם וטעמם אלא ששוב אפשר שיקנו שווי השם ע"י השאור בזה לא אזלינן בתר העתיד אלא בתר השתא ודוק כי צ"ע. ודע שמה שהעליתי לעיל דדוקא לר"ח אזלינן בתר העתיד ולא לדידן דלא קיי"ל כר"ח. רצוני לומר דדוקא ר"ח שמצריך לסוג מב"מ דוקא אף השווי שם הנקנה מתולדת האיסור וזה א"א להמצא אלא ע"י העתיד מוכרח אליביה סברא זו. משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ח מה"ת להמציא סברא זו ליזל בתר העתיד. ודוק כי לענ"ד דברים ברורים הם בכונת הראשונים. ועיין פר"ח ס"ק כ"ו תראה דלא אזלינן נמי בתר העתיד לענין דברים חשובים כמו תרנגולת בנוצה דבטל אף דעומד להסיר הנוצה ולהעשה דבר חשוב אזלינן בתר השתא וה"ה בזה:

שם בש"ע ואם נתערב במינו ושאינו מינו. עיין ט"ז וש"ך ובנקה"כ כתב על הט"ז דלא דמי כיון שיש כאן הרגשת טעם ולענ"ד הדין עם הט"ז דבשלמא מין בשא"מ לבדו שפיר הוי הרגשת טעם שנרגש למשל בחלב טעם בשר או במים טעם בשר איסור ושפיר הוי טעם כעיקר ד"ת משא"כ מב"מ דד"ת ברובא בטל משום דלא נרגש שם טעם האיסור אף דנהנה מן האיסור דהא נתרבה המאכל בכמות מ"מ שרי משום דכך גזה"כ כיון דהרוב היתר אף האיסור נהפך להיתר א"כ אם נתבטל פעם אחד מב"מ אם אח"כ נשפך לאינו מינו פשיטא דשרי מדאורייתא ולא שייך לומר שנרגש טעם האיסור בהיתר אלא טעם ההיתר קטעים וה"ה הכא כשנפל באינו מינו ומינו והוא לח בלח נמצא כל מה שמרגישין בהיתר אינו טעם מינו לאו טעמא דאיסור קטעים אלא טעמא דהיתר כיון דבכל אותו טעם שהוא מרגיש הוי רובא היתר וכל אותו טעם נהפך להיתר נמצא לא נרגש כלל טעם דאיסור אלא דהיתר ושפיר שרי ד"ת. שוב ראיתי שכבר הרגיש הפר"ח בסברתי ומ"מ אינו מודה להרשב"א וכתב דאינו דומה היכא דנתבשל בא"מ בס' אזי נהפך האיסור להיתר משא"כ מב"מ ברוב היינו לפי שאינו נרגש טעם האיסור בהיתר שהרי הכל מין אחד ולפיכך הקילה בו תורה להתבטל ברוב אבל לא לומר שהאיסור נהפך להיתר ואפשר דכאן לא אמרינן סלק כיון שהאיסור נותן טעם בחלק שאינו מינו שיש בתערובות עכ"ל ואני אומר לא ס"ד הכי דאם כדבריו דלא נהפך האיסור להיתר א"כ אם נתבטל מב"מ ברובא ושוב נפל הכל לאינו מינו נמי נימא דיאסור מן התורה וזה ליכא למ"ד. ועיין ס"ס ק"ט א"ו דנהפך להיתר וה"ה הכא נמי כיון שבכל טעם שמרגישין באינו מינו הוי תמיד רובא דהתירא ממילא אינו מרגיש אלא טעם היתר. וזה נמי לענ"ד גוף הטעם דאמרינן למ"ד מב"מ במשהו סלק את מינו משום דכל אותו משהו אינו בא אלא על ידי תערובות וביטול ס' אינו מינו נגדו והיתר הוא וה"נ להיפוך. ולכן דייק רש"י וכתב אותו מינו דהיתר אינו מבטל איסור והיינו משום דבעינן דכל אותו חלק משהו שבא לתוך ההיתר יהא כבר מבוטל מאינו מינו ויהא כולו היתר וה"ה הכא דחד טעמא הוא ודברי רשב"א לענ"ד ברורים. וראי' לשיטתו מדברי תוס' חולין דף קי"ב שכתבו דלהכי הי' מותר לבשל שלמים בקדירה שבישל בה חטאת ועיין זבחים צ"ד ברש"י מבואר דלר"ש ע"כ אף בקדירה שבישל בה חטאת היו מבשלים מיד שלמים ולא בשפוד ע"י צלי' דוקא] משום דמן התורה מב"מ ברובא בטל ובמקדש אוקמוה אדאורייתא. וקשה הא הרוטב נאסרה לנשים וזרים דהוא אינו מינו כמבואר בחולין ונעשה נבילה לגבי זרים ונשים לשיטת התוס' דאף בלח אמרינן חנ"נ ושוב אוסר הרוטב לבשר דשלמים. ואף כי אפשר לדחוק בזה ע"פ דברי תוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה חלב אמאי מותר. ועיין בר"ן שם. אכתי קשה הא הרוטב תשאר באיסור א"ו דאמרינן סלק את שא"מ ומינו רבה עליו ומבטלו ודוק. אחר כמה שנים עיינתי לתומי בספר כרו"פ ומצאתי שקדמני בכ"ז:

סעיף ג

בש"ך סק"ט והטעם כתבו הפוסקים דספק התלוי בחסרון ידיעה. נ"ב טעם זה כתב נמי הרשב"א על דין הראשון היכא שהאיסור לפנינו והוא אינו בקי לשער אם יש ס' נגד כל האיסור. והטעם שהחכמים השוו מדותיהם נתן על הצרכת השעור נגד כולו ולא במאי דנפק מיני' שם גבי כחל והיינו משום דזה לא מקרי חיסרון חכמה דלכ"ע הוא ומוכרח לטעם שהשוו מדותיהם. ובדין הראשון לא שייך טעם זה כיון שאין זה אלא מקרה לגבי זה שאינו בקי ועיין ט"ז:

סעיף ד

בש"ך ס"ק י"ג דה"ה אם נאסר הכלי ע"י עירוי נ"ב ועיין סי' צ"ה בט"ז ס"ק י"ב בסופו וגם בש"ך שם ס"ק י"ג:

תו שם אבל כו' צריך לשער נגד כולו. נ"ב עיין סי' ק"ה בט"ז סק"א מ"ש ובעיקר הדין קשה לי וכו':

סעיף ה

בש"ך ס"ק י"ח אבל בהפסד שרי נ"ב אפילו הפסד מועט דאילו הפסד מרובה ת"ל דאין להחמיר משום דהוי לח בלח כדאיתא סי' צ"ב:

בש"ך ס"ק כ"א קרוב לסופו אבל בה"מ וכה"ג יש להקל נ"ב אפילו בבב"ח:

סעיף ט

בש"ך ס"ק ל"ד א"נ נ"מ וכו' נ"ב עוד לע"ד נ"מ ביבש ביבש בא"מ דלכ"ע לא אמרינן בי' חנ"נ כדאיתא סי' צ"ב. ובמב"מ עיין טור וב"י וספר פלתי:

פר"ח סק"ז ד"ה ומעתה בא"ד כתב וא"ל דמעמיד אסור מן התורה וכו' דהא מלתא דפשיטא דמעמיד לא אסור אלא מדרבנן. נ"ב עיין ב"י ס"ס קי"ח מ"ש בשם המרדכי משמע דתולה מעמיד בפלוגתא דלמ"ד טעם כעיקר דאורייתא אף מעמיד דאורייתא:

תוך דבור זה ובתוי"ט נרגש מזה וכתב וכו' משום דמב"מ ומבשא"מ הם שוים בזה. נ"ב א"י מה קאמר דהא מ"מ יפה הרגיש התוי"ט דהא הוי מצי לאשכוחי קולא וחומרא דאם יש בו כדי לחמץ בין שיש מאה ואחד אסור ואם אין כדי לחמץ אפילו אין מאה ואחד שרי:

שם ס"ק הנ"ל ד"ה והנה ראיתי להמרדכי והאגור תוך הדברים המתחיל גם מ"ש דחלב ובשר שני מינים הם ליתא וכו' נ"ב עיין מס' זבחים ד' ק"י מבואר דחלב ובשר מב"מ הוא ולהכי אינו חוצץ

שם ס"ק כ"ו וצ"ע לדבריו אמאי מב"מ אינו בטל. נ"ב ר"ל שמקודם זה שהביא בשמו דתבלין בתבלין בטל הביא נמי בשמו דמידי דלטעמא עביד לא בטיל בין במינו בין שלא במינו וע"ש דין כ':

סימן צט

סעיף א

תבשיל של חלב שנמצא בתוכו עצם חלול ויש להסתפק דילמא הי' בתוכו מוח וע"י הרתיחה נמס וליכא ס' בתבשיל נגד אותו חלל שבעצם. עיין בספר שו"ת שבמ"י שאלה ט"ז העלה לאיסור ראי' נכונה:

סעיף ה

אין מבטלין איסור לכתחילה. כתב הש"ך בשם התוס' דהיינו מדרבנן. משמע אבל ד"ת מותר לכתחילה לבטל איסור וכן מבואר להדיא בר"ן. וצ"ע הא בפ' כל הבשר דף קי"ב כתבו תוס' ומיהו אין ראיה משם וכו' ע"כ התם הוי טעמא משום דמב"מ ד"ת בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וביאר הנקה"כ בסי' צ"ג דבריהם מדקשיא ליה א"כ למה הצריכה תורה כלל מריקה ושטיפה וכתב דדברי תוס' היינו לבשל שלמים יום שני דעדיין לא הוי נותר ועדיין לא נאסר הקדירה. וכה"ג בקדירה שבישל בו חטאת כתב כיון דתחילת בישולו לא הוי אלא בשביל זכרי כהונה וממילא נתבטל ברוב שפיר אבל ודאי אם כבר נעשה נותר דנאסר הכלי לא שייך לומר בי' אוקמוה אדאורייתא וכתב דאל"כ לא היה צריך גיעול כלל לקדשים עכ"ל. ודבריו נמי צריכים ביאור דלמה אם כבר נאסר הכלי לא שייך לומר אוקמוה אדאורייתא. ולפ"ר ע"כ היינו משום דאין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ היכא דבשעת הביטול הוא ההיתר ואח"כ הוא דיעבד ומה"ט גבי קדירה שבישל בו חטאת כיון דאין כונתו אלא לבשל בשביל הכהנים לא הוי כמבטל איסור כדאיתא בט"ז סק"ז סי' הנ"ל וא"כ הא מוכח מזה דאין מבטלין הוי דאורייתא דאל"ה למה צוותה התורה כלל להגעיל כיון דמב"מ ד"ת ברובא בטל ומה שנתבשל בקדירה פשיטא דהוי רוב נגד הבלוע בו ולמה יהא הבלוע חמיר מחתיכת נבילה גופה. אך לפ"ר בל"ז קשיא דלמשמעות הפוסקים כל היכי דלא מכוין לבטל וליהנות מן האיסור לא שייך אין מבטלין וכו' א"כ אף אם נאמר דאין מבטלין הוי ד"ת אכתי קשה למה הצריכה תורה להגעיל ואי משום אין מבטלין הא אין כונתו כלל ליהנות מן האיסור כי אם לבשל היתר בהקדירה. ולפ"ר להנ"ל ע"כ לומר דסברת האורחת חיים אינו אלא אם האיסור דאין מבטלין אינו אלא דרבנן והיינו משום גזירה דילמא יאכל האיסור בעיני' וזה לא שייך אלא במתכוון ליהנות משא"כ אם האיסור דאין מבטלין הוא ד"ת והיינו ע"כ משום דאמרה תורה לא תאכל נבילה דרך משל ממילא ה"ה לא תעשה דבר המביאו לידי אכילה דהיינו ע"י ביטול. א"כ באמת אין לחלק דמ"ש אם מתכוין ליהנות או לא סוף סוף יודע דנבילה יאכל ואסור. כן עלה על רוחי. אבל ראיתי בפר"ח ס"ס ס"ד מביא בשם הריב"ש הוכחה לדין הא"ח מה שנראה מוכח שסובר דאף אם הוא ד"ת מ"מ שרי באין מתכוין לבטל. [ומה שהפר"ח שם מתמיה על הראיה והניחו בתימה כבר כתבתי בצד הריב"ש דדי בלשון זה. על דבריו והלא אפילו הי' במים שעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורים משום דאין מבטלין. כתבתי ר"ל דהא ע"כ דהמים אסורים דאילו מותרים הרי עברו על איסור תורה דאין מבטלין איסור לכתחילה ודבריו סובבים ע"ד ממ"נ אם המים אסורים ולא עברו על אין מבטלים לא הועילה ההגעלה ואם מותרים הרי עברו על אין מבטלים א"ו דמותרים. ומ"מ לא עברו משום דאין הכונה לבטל. וראי' זו בעינה הוא בר"ן פרק א"מ שמביא הט"ז סי' צ"ט. וכן הוא בש"ך סי' קל"ה ס"ק כ"ט בשם המרדכי ע"ש אבל באמת אין בו טעם של עיקר שהרי אין כונתו לבטל אלא להכשיר כדהוכיח הריב"ש. ובזה סרה תלונת הפר"ח ס"ס ס"ד ע"ש] וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה וצ"ע. מימי חורפי. ובמ"א הארכתי לבאר כונת הנקה"כ ע"ד אחר ומשנה לא זזה ממקומה:

שם עבר וביטלו אסור למבטל עצמו וכו' ולשאר כל אדם מותר. דין זה חידש רבינו הרמב"ם בונראה לי ואחריו החזיקו כל הפוסקים. ולפ"ר עמדתי משתומם הא כל דין זה עולה מר' יוחנן בירושלמי כל איסורין שבתורה שריבה עליהן שוגג מותרים במזיד אסורין דסובר כר' יוסי ור"ש דאמרו בהנזקין דף נ"ד נפלו ונתפצעו בשוגג יעלה במזיד לא יעלה ואילו דלאחרים שרי איך י"ל לא יעלה הא מ"מ עולין הוא לגבי אחרים. וגם לשון ר' יוחנן במזיד אסורין משמע אסור לכל. ועיינתי בהרמב"ם פי"ו מהמ"א ה' י"א וראיתי דאף גוף דין זה דנפלו ונתפצעו מפרש במזיד לא יעלה אך לגבי דידי' דז"ל ואסור לפצוע וכו' שאין מבטלין איסור לכתחילה ואם עשה כן קונסין אותן ואוסרין עליו כמו שבארנו. דהיינו שם פט"ו כתב אבל לאחרים הכל מותר. ושם הלכה כ"ו כתב כיצד הרי שנפלה סאה ערלה לתוך מאה סאה לא יביא מאה סאה אחרת ויצרף כדי שתעלה באחד ומאתים ואם עבר ועשה כן הכל מותר. וע"כ מה שכתב והכל מותר היינו לאחרים שהרי עבר מזיד הוא ולזה כתב כמו שביארנו. וכתב הכ"מ דלמד הרמב"ם ז"ל חידוש זה ממבשל בשבת. וע"כ היינו מדמיון מבשל במזיד דלר' יהודה אסור רק לו עולמית ולאחרים מותר למוצאי שבת אף דגבי מבשל בשוגג דר"י קניס לבו ביום. ומזה דייק הסוגי' בהנזקין דקניס שוגג אטו מזיד. הא קניס בו ביום אף לאחרים מ"מ מסתבר לו דלענין איסור עולמית אינו חמור משבת ואך לו ולא לאחרים. ואולם מדברי תוס' סנהדרין דף ל"ג ד"ה מה שעשה עשה מוכח להדיא דס"ל דלא יעלה היינו אף לאחריני דאל"כ לא מקשו שם מידי דנהי דר"מ קניס שוגג אטו מזיד מ"מ מה שעשה עשה לגבי אחרינא דשרי א"ו דהבינו לא יעלה בפשוט אף לאחרינא אך על הרמב"ם גופא קשה לי שבפ' י"ג מה' תרומה מביא המתני' דתרומות ומסיים אם במזיד הכל מדומע ולא פירש דוקא לו ומשמע ברור אף לאחרים וצ"ע:

תו שם עבר ובטלו. כתב הפר"ח כגון וכו' ור"ל לאפוקי אם בשוגג הניח חתיכת איסור שאינו ראוי להתכבד בין רוב חתיכות היתר דזה אף בשוגג אסור לו. וזה נמי על דרך שכתב ס"ק י"ב ע"ש. וזה דבר תימה דבסי' ק"ט סתמו כל הפוסקים חתיכה שאינה ראוי' להתכבד כו' חד בתרי בטל ואין גם אחד שמבאר דוקא שנעשה התערובות דוקא ע"י אונס או מעצמו ולא בשוגג דאז אסור עכ"פ לו. ואולם כבר כתבתי בצדו דאין שייכות לדבריו אלא לשיטתו שהוציא מהרמב"ם דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא איסור תורה וכן הוא בכרו"פ ע"ש. ואין להקשות עליו הרי שנינו גיטין דף נ"ד נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ופרש"י נתפצעו ואח"כ נפלו יעלו נפלו תחלה ואח"כ נתפצעו אחד שוגג וא' מזיד לא יעלו דקנסו שוגג אטו מזיד והרי מסקינן שם דלר"מ בדרבנן קניס ובדאורייתא לא קניס ור"י איפכא בדאורייתא קניס ובדרבנן לא קניס וא"כ ממ"נ אם אין מבטלין איסור תורה קשה לר"י אף נתפצעו תחילה לא יעלו דהא בדאורייתא קניס ואי אין מבטלין דרבנן קשה לר"מ מאי ארי' שנפלו תחילה אפי' נתפצעו תחילה נמי לא יעלו די"ל נהי שנתפצעו אחד שוגג וא' מזיד ודאי איירי שוגג דומיא דמזיד בידים מ"מ נפלו איירי בנפלו מעצמם דלא שייך כלל למיקנס ושפיר. וזה נמי נראה דעת תוס' סנהדרין הנ"ל שהקשו מנפלו ונתפצעו דלא אפשר למוקים המתני' דבכורות כר"מ מדקניס שוגג אטו מזיד ובאמת ממתני' זו משמע איפכא דנתפצעו והדר נפלו יעלו. א"ו דכך כוונתם מדחזינן דבנתפצעו שוגג קניס אטו מזיד וע"כ נפל היינו מעצמו ובזה הוא דדייקינן הא נתפצעו והדר נפלו יעלו אבל בשוגג לר"מ דקניס בדרבנן ממילא לשיטתם דאין מבטלין אינו אלא דרבנן לר"מ קניס אף שוגג. אבל א"כ קשה לי מה מקשה הסוגי' חולין דף ק' וליבטל ברובא הא שם נתבטל תנן דהיינו ודאי ע"י שוגג ולא בנפל מעצמו וא"כ לשיטת תוס' דלר"מ כל איסורים בשוגג אינם בטלים מטעם קנס מה הקושי' לימא דמתני' ר"מ היא. בשלמא הא אין להקשות דלמה דוקא לר"מ ששה דברים אין מקדשין די"ל דזה אפילו בנפל מעצמו. משא"כ דברים שאינם חשובין דבטלים אבל המתני' דנתבשלו ודאי שפיר מצי מוקים כר"מ דהא בל"ז אף למאי דקאמר הניחא אי כל שדרכו נמי אליבא דר"מ נאמר. אך בזה י"ל כדי דבזה ניחא לו למוקים המתני' כר"מ משום דבכך הלכה כותי' או את שדרכו או כל שדרכו. אבל לשיטת הראב"ד לדעת הפר"ח ודאי קושיא מה כולי האי נימא ממתני' ר"י הוא דקניס שוגג אטו מזיד בדאורייתא והוא אליבא דהלכתא ולהכי אף בשוגג אסור ויש לדחוק מדסתם מתני' ר"מ לא ניחא לו למוקים המתני' דלא כותי']. הן אמת דלשיטת הרמב"ם הנ"ל דהקנס אינו אלא להמבטל יש לידחוק דמתני' זו דתנן ואם לאו כולם אסורים משמע להש"ס אסורים לכ"ע דומיא דאם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. ואך לשיטת הסוברים דהקנס הוא לכ"ע הוא דיש להקשות. ותו קשיא לשיטת תוס' ממתני' דערלה פ"ג דאף באורג מצריך ר"מ דוקא מלא הסיט דבר חשוב אף דאורג הוא ודאי שוגג ות"ל דאפילו אינו חשוב הא קניס ר"מ שוגג אטו מזיד לשיטתם דאין מבטלין הוא דרבנן משא"כ להרמב"ם ניחא אף אי ס"ל אין מבטלין דרבנן דמשום שאמר ר"מ ידלק הבגד המורה שאסור לכ"ע הוא דמצריך דבר חשוב. ואולם עד הנה פלפלתי לשיטת הפר"ח אמנם בהתה"ב אף שנמי מביא דף קכ"ב דעת תוס' והראב"ד מה שמחולקין באין מבטלין חי דאורייתא או דרבנן ואינו מכריע. מ"מ כתב שם סוף ע"ב בלשון זה איסור של תורה ושיעור דרבנן ואצ"ל אם נפל בשיעור שאין בו כדי לבטלו אפילו מדאורייתא אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו שאין מבטלין איסור לכתחילה ואצ"ל שאין מערבין אותן בידים כדי לבטלו עבר וביטל או שריבה עליו אם בשוגג מותר. הרי להדיא דאף שעירב בידים בשוגג דמותר. וע"כ או דסובר מדספק הוא אי כתוס' או כהראב"ד הוי ספק בקנס דרבנן ולא קנסינן בשוגג. א"נ והוא העיקר לענ"ד דסובר דאף לשיטת הראב"ד מ"מ ודאי דאינו איסור לאו אלא דהוי כמו חי שיעור דאסור מן התורה ולאו אין בו ומדלא מצינן דקניס ר"י שוגג אטו מזיד אלא במבשל בשבת וכדומה איסורים שהם בלאו ובדרבנן קיי"ל דלא קנסינן. יותר יש לנו לדמות הדין דאין מבטלין לדרבנן ולומר דלא קנסינן גבוי ואין להקשות דא"כ למה לו להגמרא להאריך בפ' הנזקין נ"ד ע"ב והא הכא ד"ת חד בתרי בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס. ות"ל אפילו אי הי' דבר חשוב ד"ת אינו בטל הא מ"מ אין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא כמו דרבנן מדאינו בלאו. דבזה פשיטא דיותר ניחא לו להקשות מדרבנן גמור לאלומי להקושי' משא"כ לשיטת תוס' דאינו אלא דרבנן גמור ודאי קשיא. ואין דוחק הכרו"פ מספיק ע"ש וק"ל. וא"כ לדעתי אף דעת הש"ע פשוט ואין הכרח כלל לפרשו כדדחק הפר"ח כגון וכו' וכן מה שדייק ודחק עצמו בס"ק י"ב לפרש הרמב"ם אף לשיטתו שהוציא משמעות מהרמב"ם דסובר כהראב"ד לענ"ד אינו ודבריו פשוטים כדעת התה"ב נמי ומה שדייק בס"ק י"ב מדכתב הרמב"ם כיצד לאו מידי הוא דזה מעמיד להורות דאף בכגון זה בכלל מה שכתב תחלה ואף ע"פ כן קנסו אותו חכמי' ואסרו הכל ודלא נימא דוקא ביטל להדיא הוא דבמזיד אסור אבל בשוגג דסמך עצמו כדביאר הכ"מ דלא שייך קנס בשוגג ודאי לע"ד דמתיר אפילו בביטל להדיא בשוגג אף לו כדמשמע פשט לשונו והיינו דסתמו כל הפוסקים בסי' ק"ט. וכן עיקר לענ"ד לדינא ודוק:

סעיף ה

בט"ז סק"ט. נ"ב וז"ל מ"ל פט"ו מה' מ"א ועיין במ"ש רבינו מהלכות תרומות דין ח' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד. ונראה שדין זה סותר למ"ש תוס' וצ"ע עכ"ל:

בש"ך ס"ק ט"ו. דאע"ג דנעשה פעם אחד נבילה כו'. נ"ב ומה דקשה ע"ז מאיסור דבוק כבר הרגיש בת"ח עצמו ודחק מאוד באין מבין:

שם בס"ק הנ"ל מתמיה על ההג"ה דאיך אפשר דאם נודע התערובות קודם לא מהני מה שנתוסף אח"כ דא"כ קשה מדוע מחלק המשנה דתרומות בין שוגג למזיד ת"ל דשוגג ע"כ היינו לא נודע א"כ בשוגג גופ' הי' לו לחלק. וכן מסיק הפר"ח מכח קושי' זו בעינה. ולענ"ד לק"מ דהא הב"י תירץ דהסמ"ק אזיל לשיטתי' דבכל איסורין אמרינן חנ"נ ומצריך לחקור אם נתוסף משום דילמא לא הוי ההוספה ס' נגד כל התערובות דנ"נ. וכתב ומה דקיי"ל כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותרים היינו אם נתוסף ס' בכל התערובות ומ"מ במזיד אסור משום קנס וא"כ א"י מה הקושי' על מה שכתבו דצירוף לא מהני אלא אם לא נודע משא"כ בנודע ר"ל דבנודע אף דלא שייך חנ"נ וא"צ ס' בכל התערובות. (ועיין ערלה פ"ב משנה ב' בר"ש ותוי"ט ודוק ואפשר הר"ש משמע ליה מתני' לפרש אפילו בנודע) מ"מ צריך ס' מחדש נגד האיסור עצמו והתערובות הראשון כיון שנאסר לא חזי לאצטרופי משא"כ במזיד אף דנתוסף ס' נגד כל האיסור מ"מ קנסינן ליה וא"כ מה קשה דהוי ליה לפלוגי בשוגג עצמו בין נודע ללא נודע דהא עיקרא דדינא דקנסינן במזיד לא הוי ידעינן כלל ונ"מ אם הוסיף ס' בהאיסור דאם הוי אמר בנודע דאסור ע"כ היינו אם אין בנפילה שני' כדי ביטול האיסור ומשום דנודע לא חזי לאצטרופי אף דלא נ"נ אבל אם בנפילה שני' כדי ביטול האיסור ה"א דאפי' במזיד שרי וזה מה שבא התנא למשמיענו א"כ אף דלשיטתם לישנא דמתני' דקתני ואח"כ נפלו מיירי בלא נודע משום דמשמע דלא נפל חולין שנית כפי ביטול האיסור רק ע"י צירוף מ"מ מה דקתני במזיד אסור היינו נמי בכל ענין אף דנפל שנית כדי ביטול האיסור משום קנס אף דכבר נתבטל ברוב משמיענו דמ"מ קנסינן ליה. וגוף הסברא שתהא הידיעה מחלקת מלאצטרופי לענ"ד נכונה דאם הידיעה גורמת ההיתר וכדאיתא בש"ך סקכ"א שאפשר גם דעת הרמ"א הכי. ולענ"ד ודאי הכי הוא א"כ למה לא יהא הידיעה גורמת האיסור אף היכא דלא שייך נ"נ לענין דלא לאצטרופי עכ"פ ההיתר הראשון לבטל האיסור ודוק:

שם בס"ק הנ"ל האריך להשיג על האו"ה והת"ח סי' פ"ה והוכיח דכ"מ ששייך חנ"נ כמו לדידן בשאר איסורין ונתרבה עליו טרם שנודע שאינו מועיל. והאמת לפי דברי הד"מ דמשמע שר"ל הכי אף בבב"ח. ודאי לענ"ד הדברים תמוהים מצד הסברא. שאחרי שהתורה אמרה כשנתבשל בב"ח ויהיבי טעמא נאסר ולוקין על חצי זית בשר וחצי זית חלב איך יעלה על הדעת שקודם שנודע לא נעשה נבילה. אטו כי אוכל כזית חלב בלי ידיעה שהי' חלב לא יתחייב חטאת. אמנם כאשר אני רואה הדברים מסודרים בהת"ח. והאו"ה אין בידי] יראה דלא אמר דבריו אלא על דבר לח ביבש דשאר איסורין דכיון דאין נ"נ אלא מדרבנן י"ל שפיר דכל שלא נודע לא חל עליו שם איסור ומצטרף. ואפשר דן הכי מהיקש מה דאיתא בש"ך ס"ק כ"א שהידיעה גורמת היתר ה"ה לומד דהידיעה פועלת דאמרינן חנ"נ בשאר איסורין. וכן משמעות הת"ח גופי' שהבינו אך בשאר איסורין שהרי כתב בסי' י"ז ואפשר אף דקיי"ל חנ"נ א"צ לחקור מאחר דד"ת אם ריבה עליו בשוגג מותר. ודברים אלו אין להם מקום אלא בשאר איסורים. ועל זה סובב והולך נמי הסעיף ח' בשם או"ה. וא"כ אין בכל ראיות הש"ך סתירה מה שכ' ראי' מהש"ס הא שם בבב"ח. ומה שכתב מדהוקשה לראשונים מהמדומע וכו' זה לק"מ התנא סותם אין המדומע וכו' ולא יבאר העיקר דדוקא בלא נודע. הא סתם דימוע אחר דימוע הוא על הרוב בנודע. ומ"ש שמוכח מן הסמ"ק וטור בדין תחב כף של חלב שצריך ב' פעמים ס' הא שם בבב"ח. ואדרבא לפ"ר מן הסמ"ק ראי' להאו"ה שהרי הסמ"ק נמי פוסק חנ"נ בשאר איסורין ולמה העמיד דינו דוקא בבב"ח אלא משמע משום דדינו ל"ש אלא בלא נודע כדמבואר שם בש"ך ובשאר איסורין בלא נודע עדיין לא נ"נ ומה שהש"ך שם סק"ד כתב דהסמ"ק מרמז זה מדלא כתב ב' פעמים ומשמע אפילו כמה פעמים ומשום דס"ל דחנ"נ בשאר איסורים. כבר השיגו הפר"ח דמזה לא משמע מידי אף לשיטתו שחולק על הב"י ע"ש. ומ"ש מתשו' הרא"ש וכו' ע"ש היינו ג"כ מדלא ניחא להו למוקים סתמא דוקא בלא נודע כדמוקים לי' האו"ה, ומ"ש. והכי משמע נמי מדברי מהרא"י כבר כתב הת"ח ואפשר דגם מהרא"י מודה וכו' ע"ש. ומ"ש שכן משמע להדיא דעת הב"י והיינו מדסתם ולא פירש דאיירי בנודע כבר מביאו הת"ח ומ"מ ניחא לו דברי האו"ה. לכן בכל זה הי' נראה דעת האו"ה בשאר איסורין נכון. ויראה דהיינו נמי טעם האו"ה במה שהביא בשמו הט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ד אם נפל טפת חלב על קדירה עם מים אצל האש ובתוך מעל"ע בשלו בה בשר אפילו לא היה ס' במים נגד הטיפה מותר הבשר דאם לא עברה תחלה לתוך הקדירה גם כן בפעם השניה לא תעבור ואפילו אם עברה לפנים תחילה דמ"מ אין בקדירה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע במים דהא בהיתר לא חשבינן כל החתיכה כבליעה עצמה ונגד הדבר המועט ההוא מסתמא יש ס' בבשר ג"כ בפעם השני לא תעבור ואפילו אם עוברת לפנים תחלה ולא הי' במים ס' נמצא אותה החלב לא נתבטל בהמים ואח"כ ע"י הבישול חוזר ובולע הקדירה מן התערובות מים והחלב שלא נתבטל מ"מ אין בקדירה וכו' זה ברור כונת האו"ה אבל אינו עולה עם דעת הש"ך] וע"כ הכי פירושו ואפילו אם עוברת לפנים תחלה וא"כ ניחוש כמו דפעפע תחילה לפנים ככה פעפע הנשאר בעובי הדופן כי ניחוש שמא לא פעפע הכל בפעם הראשון לפנים כדפסק הש"ך ס"ק כ"ז ואותו משהו הנשאר יפלוט בפעם השני בבשר כדקיי"ל בהג"ה לזה כתב דמ"מ אין בקדירה מן החלב אלא לפי שיעור המדומע וכו' ר"ל דהא ע"כ אין החשש אלא שנשאר עד שאין במה שבעובי הקדירה לבטל החלב הנשאר בו מ"מ מסתמא יש באותו עובי בליעת מים ג"כ שהרי הקדירה טרם שנפלה הטיפה עלי' היתה בלועה ממים. נמצא לו יהא שהבלוע בהעובי מים עם חלב הנשאר הי' שוה בשוה מ"מ אם דרך משל המים שבקדירה לא הי' נגד כל הטיפה אלא ארבעים מ"מ בפעם השני הא אין צריך לשער אלא נגד חצי הטיפה ושוב יש בו יותר מס'. וקשה הרי נימא אילו בישלו בקדירה זו תבשיל אחר בתר שבישלו בו בשר זה הא צריך לשער נגד כל הקדירה דנהי דהבשר שרי מ"מ הקדירה אסורה שהרי בלע בשר לגבי החלב הנשאר בתוכו ונעשה כל הבלוע בתוכו נבילה אף המים שהי' בתוכו וא"כ נימא נמי דמיד שבלע בשר אף המים שבתוכו נעשה נבילה. ויצטרך בהבשר לשער נגד כל הקדירה. א"ו דאזיל לשיטתו דטרם שנודע לא דנינן לגבי שאר איסורין חנ"נ וזה לגבי המים חשיב שאר איסורין כדאיתא בש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב. אמנם נהי דמן הש"ס שהביא הש"ך לא נשמע אלא בבב"ח כנ"ל מ"מ מהתוס' שם מוכח כדעת הש"ך אף בשאר איסורין שהרי הקשו דמאי משני גדי אסרה תורה ולא חלב הא לו יהא כן מ"מ הא הבשר נ"א ומי עדיף חלב זו שבלעה החתיכה ממים ולא יהא חתיכת נבילה שבלע מים והמים הא נעשה נבילה ושוב אוסרים כל החלב מטעם מב"מ ומה קשה להו הא כיון שהתורה לא אסרה החלב הא לא נעשתה נבילה אלא כמו שאר איסורין ונימא כיון שנתערבה תוך יתר החלב קודם שנודע התערובות לא נ"נ ומנ"ל להוכיח הדינין שהמציאו שם א"ו דס"ל כדעת הש"ך וכן מרש"י חולין ק"ט שפסק איסור דבוק חנ"נ ואוסר הבשר מטעם מב"מ. ואף שהת"ח גופי' הרגיש באיסור דבוק ודחה אין מבין לדחייתו ודוק. ואף אי נימא דהאו"ה מוקים התוס' ורש"י סוברים חנ"נ אף בשאר איסורין ד"ת והוא פוסק דרבנן מ"מ קשה עליו מאיסור דבוק שבעצמו פוסק ודוק:

סעיף ו

הג"ה כזית חלב וכו' ואח"כ נפל כו' מותר. כתב הש"ך ובת"ח כתב דאפילו לכתחילה אף דהאמת שבת"ח כתב הכי נלענ"ד שבכיון חזר בו ומשום דלא עדיף מפת שאפאו עם הצלי דאסור לכתחילה למיכלא בכותחא. ול"מ לשיטת הרי"ף דחשיב לי' דשיל"מ דה"נ דכותי' אלא אפי' לשיטת הר"ן דלשם להטעם השני שכתב דמשום חומר דבב"ח החמירו ה"ה הכא דלכתחילה אסור אך לטעם הראשון דבריר כיון שנרגש נראה כאיסור אין ראי'. אבל מ"מ אטעמא ניקום ונסמוך. לכן לענ"ד לכתחילה אין להקל במים שמצוי מאוד אם לא בשעת הדחק דחשיב כדיעבד. ועיין נמי סי' צ"ה סעיף ג' בהג"ה ומכ"ש משהו דחמור לכמה פוסקים לענין חמץ בפסח וק"ל:

סעיף ז

בט"ז ס"ק ט"ו בא"ד וכאן אין ההיתר וכו' דהא כל הכלים השוה להיתר. משמע אפילו קטנים. נ"ב ההבדל שנתנו בין כלי קטן לגדול היינו כדי לבטל שיעור מסוים כגון כזית או חצי זית אבל כל שאמרו לבטל קליפת הכלי אם כלי גדול יש במה שבתוכו לבטל הקליפה שהיא ג"כ גדול אף בכלי קטן יש במה שבתוכו לבטל קליפתו שהוא ג"כ קטן:

תו שם מקשה ואמאי הביא בסי' קל"ה. נ"ב עיין פ' השוכר את הפועל דף ע"ד ע"ב תמצא ראי' לדין זה בסוף ד"ה דרש רבא. ואין בזה אפילו ריח קושיא:

תו שם משיג על ראית הרשב"א לדין זה. ולפ"ר יש ראי' מפסחים דף ל' דמקשה הגמרא לישהינהו עד אחר פסח תימה לר"י מ"מ הא תנן אין מבטלין כו' ולשיטת הרשב"א לק"מ דשם א"א לבא לידי נתינת טעם דחמץ כל איסורו אינו אלא משהו כדאיתא בתוס' ור"ן שם. ומתירוץ גזירה דילמא וכו' היינו נמי כדביאר הרשב"א דבכלי שתשמישו במיעוט חיישינן ע"ש. אמנם נראה לפי מ"ש לעיל דלמ"ד אין מבטלין דאורייתא י"ל דלא שייך לחלק בין כונתו ליהנות מן האיסור ללא. ה"ה נמי דין הרשב"א מסתבר דלא שייך אלא אם אין מבטלין דרבנן להכי הכא דאין כונתו לבטל וא"א לבא לידי טעם שרי ועיקר ההיתר משום דאין הכונה לבטל וכדאיתא בפרישה סי' קכ"ב משא"כ התוס' ע"כ דלא ס"ל הסברא דאין כונתו לבטל דאל"כ מעיקרא לא מקשו מידי והיינו משום דס"ל הכא דהוי דאורייתא אבל הרשב"א ע"כ ס"ל דאין מבטלין דרבנן ושפיר פסק אמנם אין מזה סתירה למה שרציתי להוכיח לעיל לפסוק אין מבטלין ד"ת מקושי' הגמרא הנ"ל אם נאמר כתי' סברת הרשב"א משום די"ל בהגמרא דאזלה לרב דאית לי' מב"מ במשהו ואליבי' לא מוכח מידי דאין מבטלין ד"ת מהכשר כלי מקדש ומה"ת לומר דאין מבטלין דאורייתא ומקשה שפיר ע"פ סברת הרשב"א משא"כ לדידן שפסקינן מב"מ ברובא יש ללמוד מהכשר כלי מקדש דהוי דאורייתא דין דאין מבטלין. וא"כ אפשר נמי דאין חילוק בין כונתו לבטל. ואף דין הרשב"א עדיין צ"ע. אמנם דין האורחת חיים גופי' אפשר דחשיב כדיעבד דלא סגי בלא"ה להסיר רגלי הדבורים וכדתירצו תוס' בפסחים הנ"ל דקדירה של חרס חשיב דיעבד וכ"ש הכא. ולפ"ז בקדירה של חרס באיסור משהו עכ"פ ראי' ברורה להתיר מתירוץ תוס' הנ"ל דקדירה של חרס לגבי איסור משהו הוי דיעבד וה"ה הכא באיסור משהו בקדירה של חרס ודרכו להשתמש בשפע וא"כ עתה נהפך הוא לסברת הרשב"א לא מוכח דקדירה של חרס חשיב דיעבד וא"כ אם נאמר אין מבטלין דאורייתא י"ל אף בשל חרס אסור ולדעת התוס' יש ראי' להתיר עכ"פ בשל חרס ודוק וכנלענ"ד להורות בשל חרס עכ"פ כהרשב"א ודוק זה נמי מימי חורפי:

פר"ח סק"ח וכן מוכח דעת הרמב"ם. נ"ב תחילה כתב מוכח ולבסוף משמע. ולענ"ד אפילו ריח משמעות אין כאן:

שם ס"ק י' כגון שהי' ברי'. נ"ב היינו ע"פ דבריו דלקמן ד"ה נמצינו למדין וכו' ויראה שאזיל בזה לשיטתי' ס"ק ח' שמשמע לו מרמב"ם דאין מבטלין הוא ד"ת משא"כ אם הוא דרבנן שרי בכל אופן בשוגג וכדאיתא להדיא בתה"ב שכתב ואצ"ל שאין מערבין בידים כדי לבטלו עבר ובטלו אם בשוגג מותר אמנם הסוגיא דגיטין משמע באמת כשיטת הראב"ד וכדעת הפר"ח ועיין כרו"פ. עיקרן של דברים אלו עיין לעיל סעיף ה' מה שהעליתי לדינא בד"ה תו שם]:

שם קרוב לסופו תוך ד"ה הנה לענין דין. והיינו מתני' דתנן סאה וכו' אלא דהכא מתני' מיירי כשלא ידע בה. נ"ב לענ"ד לשון ולא הספיק להגביה ודאי כולל אף אם ידע בה וזה דעת הראב"ד שלא ניחא לו לומר דראב"ש לפרושי להת"ק אתא עיין בדבריו לעיל תוך ד"ה איברא:

סימן קא

סעיף א

הג"ה ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן הכרו"פ הניח בצ"ע מנין לאו"ה דין זה. ומשום שכתב דלתירוץ ב' של תוס' יבמות לדידן דקיי"ל בדאורייתא את שדרכו ממילא בדרבנן אפילו את שדרכו בטל וה"ה לראוי להתכבד. ונעלם ממנו דברי ספר התרומות סי' ג' (והוא בב"י ריש סי' ק"י) הביאו התה"ד גבי דיני נר חנוכה. וכן הרגיש עליו ספר שפתי דעת סוף סי' ק"ט ד"ה כל הדברים חשובים שם הביא ספר התרומות בקיצור. ואף ראייתו בקצרה מריש פ"ק דביצה בליטרא קציעות וכתב וראייתו מיבמות יש ליישב. ואני א"י מה יישוב צריך דהא אדרבה משם ראי' לאו"ה דהא חזינן ברור דלר"י אליבא דר' יהושע שהובא בביצה מבואר להדיא דאף בדרבנן כל שדרכו אינו בטל וזה אפילו לר' יוחנן כדמתרץ ר"פ ההוא תנא הוא דהיינו אליבא דר' יוחנן דמקשה עליו מקודם אלא למ"ד את שדרכו שנינו מא"ל ונמצא דלר' יוחנן ר"מ ור"י לשיטתייהו אזלו דר"מ אליבא דר' יהושע ס"ל דוקא את שדרכו לא בטל ולכן כדין בכדין יעלו ור"י ס"ל כל לא בטל. אבל תרווייהו לא פליגי וסברי דרבנן ודאורייתא שוה כי מה"ת להמציא פלוגתא בין ר"מ ור"י משא"כ לר"ל דס"ל כל אליבא דר"מ וגם לר' יוסי הי' שונה עיגול בעגולים עולה. ולר"מ גבי פלוגתא דכדין שהובא בביצה נמי הי' קשיא לי' מ"ט דכדין יעלו הא הוי כל שדרכו כמבואר בתוס' יבמות שהביא הכרו"פ בקושייתם הי' מוכרח ליישב דברי ר"מ ודברי ר"י מטעם תרומה בזמן הזה דרבנן ולתי' א"נ לחלק בין חבילי תלתן דהוי את שדרכו לבין עגולים דהוי כל שדרכו. ולשיטתי' ע"כ דבהא פליגי ר"מ ור"י אליבא דר' יהושע בביצה דר"מ מחלק בין דרבנן לדאורייתא ולר"י אליבא דר' יהושע לא. וא"כ נחזי לתי' א' דתוס' לכל הדיעות בחד דרבנן הכל לא בטל ולתי' ב' אפילו לר"ל את שדרכו אפילו בדרבנן לא בטל ולר' יוחנן דקיי"ל כותי' דס"ל אפילו לר"מ ור' יוסי את שדרכו הא לא מצינן מי שיחלוק בזה עם ר' יהודה אליבא דר' יהושע דס"ל בהדיא דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ואפילו בכל שדרכו ומכ"ש באת שדרכו. ומה דפליג ר"מ עם ר"י בביצה היינו משום דלשיטתי' אזיל דס"ל אפילו בדאורייתא את שדרכו. הרי מבואר דלכ"ע הדין של בעל התרומות ברור ואף ראייתו מביצה ברורה. ואפילו ריח קושי' אין עליו מיבמות ודוק:

סעיף ב

בט"ז סק"ד מסיים ומכח זה יש לה דין הראוי' להתכבד. נ"ב עיין בב"י סי' פ"ז לשון הרמב"ם דתפס במוחלט דסתם העמדה שע"י עור נתבטל בס' אף טעם זה לשיטתו אינו. ואולם למשמעות התוס' פרק אין מעמידין שתירצו דלהכי נקיט נבילה ולא בב"ח כדי לאשכוחי איסור תורה יוכל לומר דבאמת אף יש לחוש לבב"ח שלא ע"י ביטול העור בס' ואולם בעיקר הדין עיין נקה"כ ופר"ח שהעלו דכל גבינות גוי חה"ל מקרי:

סעיף ג

הג"ה אפילו לא נמלחו נ"ב דמליחה לא הוי מחוסר מעשה ולכן אע"פ שאינה ראוי' להתכבד לפני האורחים כמו שהוא מ"מ לא בטילה. כן הוא לשון הש"ד סי' מ' מבואר מיני' דכיבוד עכו"ם לא שמי' כיבוד. ועיין ד"מ סק"א מה שמביא בשם הגהות ש"ד דכיבוד נכרים שפיר מקרי ראוי להתכבד. ועיין תשו' נ"ב סי' ט"ז. ומה שמקשה הד"מ וכתב על דברי הגהות ש"ד [ר"ל דהא ודאי לא קאמר מה שכ' חתיכה שלא ניקרה מגידה וחלבה מקרי ראוי להתכבד שנתערב חתיכה זו בחתיכות המנוקרים דפשיטא דאפשר להכיר. אלא ר"ל חתיכה טריפה שאינו מנוקר נתערב בכשרים נמי אינם מנוקרים שבזה ודאי צריכינן לטעמו ודוק] הם דברים תמוהים:

בש"ך סק"ז. מסיים ועיין לקמן סי' ק"י. נ"ב עיין נמי שם סעי' ט' מ"ש מצד בשם הסמ"ג:

סעיף ד

בט"ז סק"ט וכבר כתב בש"ע כו' נ"ב וע"ש מדין כרכשתא:

סעיף ו

הג"ה ואין חילוק בין שנתערבו במינה או שלא במינה. עיין בט"ז שכתב זה לאפוקי מאו"ה שכתב כל האיסורין שאינם מתבטלין מחמת חשיבותם לא נאמר אלא במינו ובק"ו מדבר שיש לו מתירין. והד"מ משיגו מדין הרשב"א גבי תולעים. וראיתי בספר המכונה בשם חידושי מהר"י שפירא שדחק עצמו למצוא מקור מסוגי' הש"ס להרשב"א. ולי נראה פשוט דבדין חהר"ל מבואר בש"ס דלא כאו"ה במס' מנחות כ"ג ע"ב קאמר הגמרא אי אליבא דרבנן הא אמרי מב"מ בטל ומכח זה מסיק דלר"י נאמר. וכמה סוגיו' החולקים על ר"ח כדאיתא בתוס' כ"ב ע"ב וקשה דילמא ר"ח אליבא דרבנן ומיירי בחתיכה הראויה להתכבד דבלי ספק אף לענין טומאה דבר חשוב לא בטל ולהאו"ה דברים חשובים אינם מתבטלין אינו אלא במינן קאמר ר"ח דנבילה בטילה בשחוטה דחשיב מבשא"מ. א"ו כהרשב"א דהא כיון דמוכח מזה דחתיכה הראוי' להתכבד אף באינן מינו לא בטל ע"כ דאיכא למפרך הק"ו דהאו"ה כדביאר הט"ז וממילא ה"ה ברי' נמי אף באינו מינו לא בטל. ואולם ראיתי בספר הנ"ל דמביא קצת ראי' להאו"ה ממתני' דע"ז ע"ש שמסיק דמתני' דע"ז סברי כר"ח ולכך לא תנא חתיכות נבילה משום דהוי מבשא"מ ואנן פסקינן דלא כר"ח ע"פ התוס'. וכל דבריו ליתנייהו חדא דלדבריו אדרבא מכאן ראי' לסתור דא"כ מה דוחקא דגמרא לשנויי ההוא תנא תרתי אית לי'. א"ו דלא כאו"ה. אבל האמת דבריו מעיקרא ליתנייהו ואין מזה לא בנין ולא סתירה דאם המתני' כר"ח ס"ל איך קתני שעיר המשתלח וחולין שנשחטו בעזרה דהיינו חתיכה מאלו שנתערב בחתיכות כשרים דלא בטלי והא הוי נמי מבשא"מ דאיך אפשר לכשרים שיעשו [שעיר המשתלח או חולין שנשחטו בעזרה. ותו משני התם קושי' תוס' חולין צ"ו דר"ש כר"ח ס"ל ומשום דהוי מבשא"מ לשיטת האו"ה. וגם בזה לא כיון יפה דהא התוס' קשיא להו מדתני במתני' דגיד לא בטל משום ברי' ומסתמא ר"ש לא פליג עלה דהא מתני' דאל"ה לא מקשו כלום דדילמא ר"ש ל"ל ההוא כללא דברי' לא בטל. וא"כ הא גיד נמי דומי' דנבילה ושחוטה דהא א"א שיעשו שאר גידים גיד הנשה וזה ברור באופן שאין שום ראי' להאו"ה אפילו במקצת בדבריו. וראי' יש לסתור דבריו מסוגי' דמנחות כנ"ל [ובהר טב"א חולין כתב ג"כ לישנא דמשמע דוקא במינו. וג"כ סותר עצמו מיד וכתב ושרץ שנפל לקדירה ונימוח בטל בס' משמע דוקא נימוח אבל שלם אפילו באינו מינו אינו בטל ע"כ אין לסמוך עליו בזה. וחידושים אלו שמחו בו במה שמצא דסובר ג"כ כפירושו באו"ה ולא הרגיש בסתירת עצמו] שוב עיינתי עוד בספר פלתי סי' הנ"ל כתב ראי' לפירושו בהרמב"ם מסוגי' דמנחות הנ"ל ומתרץ תמיהות הראב"ד כדברי הנ"ל דסוגי' מיירי בחתיכה הראוי' להתכבד ומשום חשיבותו אינו בטל במינו והוקשה לו א"כ איך פסק הרמב"ם טמא בטהור אינו בטל הא הוי מבשא"מ דא"א לטהור להעשות טמא וע"ז לא שייך דבריו הדחוקים שכתב לקמן במתו כו' הוי מב"מ אף באינם מינם דזה לא שייך אלא על אינו מינו מצד עצמותו. ולכן כתב וזהו רק בטומאה אבל לא לענין איסור כלומר דדבריו אלו דמשום זה חשוב מבשא"מ מדא"א להיתר להעשות כהאיסור רק לענין טומאה ולא לענין איסור. ולא די שדבריו סותרים הש"ס במקומו דא"כ אין מוכרח הגמרא למוקים ר"ח אליבא דר"י וכדהקשיתי על האו"ה אף גם בזה שכתב וזהו רק לענין טומאה נמי הוא נגד כל דברי התוס' כ"ב ע"ב שהוכיחו מכמה סוגיות הש"ס דאיתאמרו לענין איסור לדחות דברי ר"ח מהלכה ומוכרח כדבריהם מסוגי' זו עצמה דמקשה ממצה שתבלה בתבלין. הרי דמדמה אכילת מצה לטומאה באופן שלענ"ד כל דבריו בטלין ומבוטלין:

אגב ארשום פה הרשום אצלי לזכרון בלשון זה. יש לעיין בסוגי' דמנחות הנ"ל מדוע החליטה דא"א לשחוטה שתעשה נבילה לשיטת הפוסקים חנ"נ בשאר איסורין ד"ת הא אפשר ע"י בישול עם איסור בקבלת טעם שאז נהפך ההיתר להיות איסור ואיכא לדחויי דדוקא בעי אפשר להתהפך מעצמו בלתי מעשה אדם. עוד י"ל דלענין טומאה וטהרה לא שייך הענין של חנ"נ. וצ"ע בדין אין טומאה בלועה מטמא טהרה בלועה דמשמע קצת אבל ע"י בלע של גוף נבילה מקבל טומאה וא"כ אפשר שייך נמי דין חנ"נ וצ"ע וכעת אקצר. ועיין בכורות כ"ב בתוס' ולק"מ. ועיין תוס' סוגי' הנ"ל תוך אריכות הדברים הוכיחו מן סוגי' דחולין דלית הלכתא כר"ח. והיינו לענ"ד מקושי' הגמרא מאי. ארי' ודוק כי קצרתי עכ"ל בהקונטרס. וכהיום שנדפס ספר בשמים ראש מצאתי הדברים שעוררתי מדין אפשר ע"י בישול מיוחס להרא"ש ונהניתי:

שם ט"ז ס"ק י"ב. נ"ב הריטב"א חולין כתב ג"כ לישנא דמשמע דוקא במינו וג"כ סותר תיכף וכתב שרץ שנפל לקדירה ונמוח בטל. מבואר דוקא נמוח אף דאיירי בא"מ ועיין לעיל:

סעיף ז

בט"ז ס"ק י"ג מסיים היינו ביש ס' נ"ב או דאיירי בא"מ או בנתבשל עם החתיכות אבל ביבש מינו ס' למה לי:

סימן קב

סעיף א

בט"ז סק"ה מביא דברי הר"ן נדרים ומסכים עמו ובספר משבצות זהב ס"ק ל"ה לומד מזה דמב"מ היתר בהיתר ד"ת לרבנן לא בטל. ובאמת שלטעם הר"ן צדקו דבריו ופירשו דמה דאמרו רבנן מכאן לעולין שאין מבטלין ר"ל ששניהם מין היתר למזבח ואזלינן בתר דמינן היתר והיתר. ואני תמה שא"כ לפ"ז מוכח בבירור מסוגיא דלשם מנחות כ"ב ע"ב דהיתר בהיתר דהוי דומיא דעולין אפי' באינו מינו לא בטל שהרי מסיק שם ודילמא עד דאיכא עולין ומב"מ קשיא הרי מוכח ברור דלרבנן עולין אפילו באינו מינו לא בטל וזה ודאי אינו כדהוכיח הר"ן עצמו בתשו' והמרדכי פ' כ"ש הביאם הפר"ח בא"ח סי' תמ"ז סק"ד (ותשו' הר"ן אין בידי) ממתני' פ' בתרא דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים או קנבוס בפשתן דבטלים היתר בהיתר ולכל הפחות מוכרח שם דמבשא"מ היתר בהיתר בטל. ולשיטת הרי"ף באמת בהדיא מבואר בדבריו מדנתן טעם לפת שאפאו עם הצלי משום דשיל"מ דס"ל דהיתר בהיתר עכשיו גרוע ואפילו בשא"מ לא בטל. (אבל גם זה אינו כי הרי"ף כתב דבריו מטעם דשיל"מ ורק מדרבנן ואילו להר"ן מוכח דמן התורה לא בטל וזה ודאי אינו מכלאים כי אם על דברי הרי"ף לענין דרבנן מטעם יל"מ יש ליישב כדחלקתי בין כלאים לאיסור מאכלות ודוק) ובע"כ דס"ל דאין לדמות איסורי אכילת אדם או אכילת מזבח לאיסור שעטנז דכה"ג אשכחן לגבי כלאי זרעים דעיקר הקפידא במראה עינים ע"ש. אבל כל הפוסקים ומכללם הר"ן בתשו' בעצמו הוא לא סבר הכי וכנראה דהר"ן בעצמו לא כתב זה כ"א לתירוץ הרי"ף וכדכתב בעצמו פרק ג"ה ואפשר דמש"ה הר"ן בתשו' שבפר"ח א"ח הנ"ל לא רצה לסמוך על ראייתו שחשש לשיטת הרי"ף ע"ש ודוק, עכ"פ נשמע מינה לדידן דפסקינן סי' צ"ט סעיף ו' בהג"ה דחלב שנתערב במים נתבטל הרי דקיי"ל היתר בהיתר בטל בא"מ וע"כ מה דאמרו רבנן עולין אין מבטלין אין הפי' כהר"ן אליבא דהרי"ף מטעם היתר בהיתר אלא גזה"כ בעולין ע"ג מזבח דוקא א"כ ברור דה"ה מב"מ היתר בהיתר דנמי בטל. וטעם זה שהחזיק הט"ז לעיקר לענ"ד אינו עיקר ומה דפסקינן בשר שאפאו עם הצלי דאסור עם כותח ע"כ או מטעם הרי"ף השני משום דהוי לכתחילה גמור או מטעם הר"ן התם דגזירה דרבנן היא. והרמ"א כנראה דחשש לטעם הרי"ף דלכתחילה ולכן כשהעתיק סי' צ"ט דין האו"ה לא העתיקו אלא בדיעבד וע"ש ש"ך ומה שכתבתי] ולא שמותר לכתחילה ליתן המים בבשר. ומן התימה על הפר"ח שבסי' צ"ט העתיק דברי האו"ה להלכה ובסי' ק"ח החזיק בטעם הרי"ף דלכתחילה. ואני תמה דאפילו אם לוי לא התיר לצלות לכתחילה אם זה נמי יהא נחשב לכתחילה לאכלו בתר שנצלה עם חלב א"כ מים הנ"ל מדוע יהא שרי לכתחילה הא זה ודאי אסור לכתחילה לבטל חלב מועט בבשר מרובה ואפילו ד"ת. ובאמת קשיא לי על הרי"ף דמיחשב זה לכתחילה ממה דאיתא צ"ו בצנון שמותר אחר טעימה לכתחילה לאכלו בחלב. אמת שהש"ך שם כתב שהוכיח מן הש"ס לכתחילה אסור וספרו א"א. אבל לישנא דגמרא לא משמע הכי וכדאיתא בפר"ח וצ"ע:

אף גם כבר הקשיתי על הר"ן ז"ל לדבריו מה מקשה הגמרא מנחות כ"ב על ר"ח ור' חנינא דפליגי בבשר נבילה ושחוטה שנתערב אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל למאן אילימא לרבנן הא אמרי מב"מ בטל. ומה הקושיא הא לשיטתו מב"מ בדבר שיל"מ היינו טעמא דמודו רבנן דלא בטל מפני השיווי איסור והיתר שיבא לאחר זמן חשיב מב"מ ממש וכעולין שמודו רבנן דאין בטלין א"כ ה"נ כיון שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ע"י הסרחון והא ודאי שסופו להסריח וליטהר מטומאתו הוי כדבר שיל"מ ומפני השווי של טהרה שיבא להם מודו רבנן דלא בטילי ולא פליגי ר"ח ור"ח אלא אי בתר בטל אזלינן דר"ח סובר דבעינן שיבא ההשואה למבטל עם הבטל ור' חנינא סובר דבתר בטל אזלינן ואנן דפסקינן כרב אשי דדבר שיל"מ לא בטל היינו כר' חנינא דבתר בטל אזלינן ומה הקושי' אלא ש"מ דטעם דשיל"מ אינו אלא הפשוט מדיוכל לאכלו בהיתר בלא ביטול החמירו חכמים דלא ליבטל. וזה לא שייך כלל התם שאם הנוגע יהי' טמא אין היתר לו. ואפילו אדם דאית לי' טהרה במקוה לא חשיב דשיל"מ משום דמחוסר מעשה טבילה וגם אם יגע באוכלין ל"ל טהרה עולמית ושפיר מקשה. ואי משום שהוכיח הר"ן ז"ל סברתו וכתב משום דקא מבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מב"מ בטל כשאינן מינו מה ראו חכמים לחלק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו. כבר כתבתי בצדו מי יתן ואדע לפ"ז מה ראו לחלוק ביין נסך. אולי משום דכל אינו מינו ביין פוגמו וצ"ע:

תו הקשה לי הבחור המשכיל ר' הירץ בר"ל מק"ב ז"ל דאם כדברי הר"ן ז"ל קשיא הא דבר שיל"מ לא בטל אפילו בדרבנן כדמבואר ריש ביצה ואילו ר' יהודה גופי' במב"מ בדרבנן סובר דבטל כדאיתא מס' חולין דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה שאני ציר ע"ש ודוק. ועם כי דחקתי לדחות הקושי' ואמרתי לו דדשיל"מ במב"מ גרע מן מב"מ איסור והיתר שאין לו מתירין ומשום דאפשר לומר ר"י עצמו סמך עצמו בדרבנן על רבנן דפליגי עליו ואזלו בתר האיסור והיתר משא"כ בדשיל"מ דל"ל לרבנן לסמוך על דברי ר"י כיון דהוא מב"מ וגם לשיטתם הוי דומיא דעולין דאין מבטלין להכי אפילו בדרבנן לא בטל. מ"מ קושיא היא וצ"ע:

בש"ך סק"ה נ"ב עיין במ"י כלל ע"ד סק"ה וכבר הרחיב הפ"ח בביאור יותר:

בש"ך סק"ו ואני תמה א"כ שאור בעיסה נמי הוי מב"מ דמי גרע ממלח בעיסה וא"כ למה דייקה המתני' דערלה חטים בחטים אפילו חטים ושעורים נמי וכבר הרגשתי בזה סי' צ"ט. וצ"ל דשם דאיירי בנפל ממילא ודאי דלא מקרי מב"מ אלא מה שנותנים בכיון לתקן. אבל עיין פר"ח סס"ק ה' ודוק:

סעיף ג

כלי וכו' הש"ך מסכים עם הב"ח במה שמשיג על הבן לב בדין כלי בשר וחלב שנתערבו. ועיינתי בב"ח וראיתי קושייתו דאם כדבריו א"כ אף בשאר איסורין אף שבליעת שני הכלים הוי מב"מ מ"מ יהא אסור להשתמש בו באינו מינו מטעם שיבא לידי איסור ד"ת. וכן הפר"ח הסכים בקושי' זו וביאר שיהא אסור לבשל קטניות באותו קדירה. אלא שמ"מ מסכים לדינא למהרי"ן לב מטעם דחוק דחשיב אפשר להכיר ע"י טעימה. ועיין בכרו"פ דליתא כלל. אבל איני מבין דבריו דהרי חולין ד' קי"א ע"ב פריך על קערה שמלח בה בשר דליטעמי' קפילא. והכו"פ הוסיף בדבריו ע"י התבשיל כדי להקשות אבל דבריו פשוטים וצ"ע. שוב עיינתי בח"ר שם וראיתי שדברי הכרו"פ ברורים ונכונים]. ולענ"ד דברי מהר"י ברורים ואפילו ריח קושיא אין עליו דבשלמא אם התערובות שבהכלים מב"מ אזי פשיטא דמותר לבשל בהכלים אפילו קטניות ולאכול ובכל חדא וחדא כשאוכל ומרגיש טעם בשר הא נתבטל בהיתר ומכ"ש דנמי יש לתלות ואמרינן טעם בשר היתר קטעים שהוא ברוב. ולא יהא אותו טעם עדיף מחתיכה נבילה שבטילה בשחוטה. משא"כ כשנתערב כלי חלב ברוב כלי בשר ואם נתיר כולם מטעם ביטול לבשל בהם בשר פשיטא כשיאכל בשר שנתבשל בכלי חלב ירגיש טעם בשר בחלב ואיך יתלה שהוא מן הרוב. וגם טעמו לא נתבטל באינו מינו דבשר ברוב. אמנם מה שהבן לב אוסר כולם אפילו כי נתערבו יותר מס' כתב עליו הב"ח בלשון זה גם תימה שבא להחמיר בכלי יותר מבחתיכה דחתיכה גופה שנתערבה ביבש מדאורייתא בטילה ברוב ואם יבשלם אח"כ בקדירה ויתן טעם זה בזה לית לן בה דהתורה התירתה והאיסור נעשה היתר בביטולו ברוב ושוב אינו חוזר לאיסורו כדכתב הרא"ש אלא דמדרבנן הוא דבעינן ס' כמו בסופו אם יבשלם יחד כדכתב הספק התרומות ואם לא הי' מבשלם יחד לא הי' אסור אפילו מדרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהתירא הוא א"כ בכלי שנתערב פשיטא הוא דאם לא ישתמש ביחד בכל הכלים אין כאן איסור אפילו דרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהתירא והלכך בטל הוא ברוב ואין חילוק בין כלי בשר בחלב ובין כלי איסור בכשר. ובשפתי דעת כתב עליו צ"ע דמשמע מדבריו דמין בא"מ ברוב אף שבישל אח"כ מן התורה מותר והא טעמא לא בטל הא למה זה דומה להיכר האיסור והרא"ש בס"פ ג"ה כתב אמין במינו דהיתר מן התורה לאכול יחד והא בחוזר וניער אוסר אף הרא"ש אף במינו ומ"ש דאין מינו צריך מדרבנן ס' כמו בסופו אף די"ל כן בסה"ת סי' נ' והיינו דמחלק בין מינו דליכא הרגשת טעמו משא"כ בא"מ עכ"פ יורגש הטעם ומדרבנן מתסר מ"מ א"א לומר כך דודאי א"מ אף שהותר ביבש מה"ת כשיבשלם אסור מה"ת וטעמו לא בטל והר"ן בפי' כתב דיבשלם יבא לידי איסור תורה עכ"ל. ואני תמה דאם שבודאי פשיטות הר"ן אינו מורה אלא כדכתב בעל ש"ד דבשא"מ שנתבטל ביבש ברוב אם אח"כ נתבשל יחד יש איסור תורה מצד טעמו. אבל קשה לי א"כ הא הטור סי' ק"ט כתב ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כגון וכו' ובתר הכי מבאר דיבש ביבש שנתבטל ברוב מותר לאכול כולם יחד. וכן מותר לאכול כל אחת ואחת ואיך ס"ד דאף בשא"מ ברוב יהי' הכי דינו. (וזה ל"ק אלא לפי' הטור כגון שנפרך וכו' אבל לפי' הש"ך לק"מ עיין ודוק] הא כשיאכלם אפילו יחד לא ימלט שירגיש טעם האיסור דהא לא נתבטל אלא ברוב. ולמשמעות הר"ן הא ע"כ האיסור לא נהפך להיתר דאל"כ דהותר מן התורה איך יאסור טעמו כדאיתא בהרא"ש במב"מ. וכן כתב היש"ש פרק ג"ה סי' מ"ז בלשון זה דאם איתא שנתבטל כבר מדאורייתא שוב אין שייך בו איסור כו' דהא הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכו' אבל מדאורייתא פשיטא דשרי עכ"ל וע"ש. אך כתבתי בצדו שם עיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה ר"י א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה] וכן יש לתמוה אפילו לשיטת ההלכה דצריך ס' הא מ"מ לא נשמע משום אדם דאחר שנתבטל ביבש בס' שלא יהא מותר לאכול אפילו כל אחד לבדו וכשיפגע בהחתיכת האיסור הא ירגיש שאוכל האיסור ואם ע"י ביטול הרוב לא נתהפך להיתר ה"ה ע"י ס' דביבש ביבש ביטול ס' מן התורה לא עדיף מרוב. ולא עולה על דעתי לומר דביטול דיבש לא מהני אף לאכול ביבשתו אלא אחד אחד לבדו ע"י התלי' שזה שאוכל הוא מן הרוב ההיתר וכמשמעות הב"ח. וזה שרי לו לאכול מבלי השגחה על טעם האיסור ואם ירגיש מ"מ שזה למשל האינו מינו טעם האיסור באמת מחויב לזרקו מתוך פיו זה זר בעיני. ותו תימה לי לדעת הש"ך שהטעם על תערובות זה שלא יבא בו לידי איסור תורה ע"י בישול יחד אטו כי יש ס' בטוח כשיבשלם יבשלם דוקא יחד דילמא יבשלם חצי חצי ויבא בהחצי שהאיסור בו לידי האיסור תורה. ולהכי הי' נלענ"ד שאף מבשא"מ ד"ת כשנתערב ברוב ולא מינכר האיסור נהפך להיתר עד דלהכי מותר לאכלו בין כולם יחד ובין כ"א בפ"ע ושוב כי נתבשל יחד אינו אוסר מן התורה מאחר שכבר הותר וטעם כעיקר דהוי דאורייתא אינו אלא כשלא נודע התערובות עד שנתבטל ולא הותר האיסור אז אף שהפליטה מעורב ולא מינכר הטעם מינכר ואסור ד"ת. והכי מבואר להדיא דעת האו"ה בש"ך סי' צ"ח סק"ו. ומה שהחמירו הבעל התרומות והר"ן דליצרך ס' אינו אלא מדרבנן. ובלשון הר"ן הי' נלענ"ד לדחוק קצת ולפרשו הכי כי ז"ל ומיהו כי אמרינן דיבש ביבש בטל חד בתרי אפילו מדרבנן ה"מ מין במינו דכיון דמדאורייתא אפילו לח בלח ברובא בטל לא אחמור רבנן יבש ביבש כלומר דליגזר ביטול יבש אטו ביטל לח דהא א"א למיתי לידי איסורא דאורייתא דאפילו אם יאכל תערובות לח ע"י ביטול ברוב אין כאן איסור תורה] אבל מבשא"מ דבלח אזלינן בתר טעמא (כלומר אם תערובות ראשון הוא בלח) אפילו ביבש נמי בעי ס' לביטולו כי היכי דאי מבשל להו בהדדי לא ליתי לידי טעמא דהוי איסורא דאורייתא. ר"ל דהחכמים גזרו על יבש דליבעי ס' כי היכי דאי מבשל תערובות כזה בלא ידיעת התערובות ביבש מקודם לא ליתי לידי טעמא דהוי איסור תורה. ובזה אין הכרח להטעם הדחוק שבאו"ה הנ"ל. וכן נמי לשון הרשב"א בחידושיו פרק ג"ה דף צ"ז ד"ה אמר שהוא בלשון זה וטעמא דמלתא משום אם בא לבשלן יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו ולפיכך אף ביבש אינו בטל ברובא ע"ד הנ"ל שפירשתי הר"ן מתפרש ודוק. ולכן אחרי שנתבטל בס' שאז הוא מבוטל בין מדאורייתא ובין מדרבנן שרי לאוכלם אף אחד אחד ואף שירגיש בפיו טעם האיסור אין חייב לפלטו כיון דשוב. האיסור נהפך להיתר ושרי בין מדאורייתא ובין מדרבנן ואילו כן בנתערבו כלי חלב בבשר בס' הי' נראה דמה"ת להחמיר ומה בכך שכשיבשל בהכלי בשר יפליט הכלי לתוכו טעמו החלב וירגישנו לא יהא אלא כי נתערב יבש ביבש חתיכה איסור באינו מינו דהיתר בס' דמותר לאכול כל אחד לבדו משום דהאיסור נהפך להיתר ע"י הביטול דרבנן אפילו ה"ה טעם חלב שבכלי זה נהפך לבשר ע"י הביטול ס' דהוא ביטול אף מדרבנן לדידן דקיי"ל היתר בהיתר מתבטל. וכן כשנודע תערובות הכלים אחר שהן ב"י כיון דביבש זה ליכא למיגזר אטו לח דאית בי' איסור דאורייתא דהא עיקר איסורו הוא לפגם הרי הוא מונח על דינו ובטל אפילו מדרבנן ביבש ברובו ושרי כולם. אמנם אין דעתי נוחה ושקטה בענין זה. אף גוף הדין המבואר דיבש ביבש ע"י ביטול ס' הוא מותר. ובודאי משמעות סתימת הפוסקים היינו כנ"ל דשרי לאוכלם אפילו אחד אחד. והרי כשירגיש האיסור בפיו הא אין לך היכר האיסור יותר מזה. ובפי' מבואר בהרא"ש בלשון זה. והטעם הנכון שבו (כלומר דלהכי כי נתרבה אמרינן חוזר וניער) משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו. הרי להדיא דאף דפעם נהפך להיתר כי הוכר חזר ונאסר. ואף אי נימא דר"ל מדרבנן. אכתי א"י מה פעולת התירא דיבש ביבש מבשא"מ בס' לאוכלו הא כשיאכל וירגיש האיסור אין לך הכרה יותר מזה. ודנימא בדוחק הזה הנ"ל שאם ירגיש יפליטנו כבר כתבתי דאין דעתי נוחה בו. ויותר הי' כמעט נלענ"ד דעת תה"ד שהוציא מתוס' דמבשא"מ אין לו ביטול כלל מן התורה מפני ההכרה שתביא לו ברור כשיאכלם ואפילו בס'. (כי מה שבש"ך סי' ק"ט סק"י מעתיק בשם מהרא"י דמשמע התם טובא שצריך ס' מדאוריתא אינו אלא ז"ל מהרא"י דבהגהות ש"ד צ"ע כו' דמשמע התם טובT דמבשא"מ בדבר יבש אפילו ד"ת לא בטל ברוב. ואם ברוב לא בטל מדאורייתא מה יועיל ס' מדאורייתא בדבר יבש שאין בו משום ביטול טעם. והעתקת הש"ך צ"ע לדעתי ובהעתקת הת"ח כלל ש' מבואר בסתם כדהבנתי דלא בטל כלל. אך עיין מה שכתבתי בסי' ק"ה] דא"כ ודאי הדין עם הרדב"ל. ועכ"ז אף דבררתי דבפחות מס' בכלי חלב שנתערב עם כלי בשר בודאי אין בהשגות הב"ח על הרדב"ל כלום. מ"מ נלענ"ד אף בפחות מס' לא מבעי' אם כשנשאל המורה המה כבר אב"י דיש לנהוג כהב"ח בהסרת כלי אחד ולהתיר השאר בפרט בכ"ח שאין להם תקנה בהגעלה אלא אפילו נשאל בשעדיין ב"י יש לפסוק הכי במקום הפסד כי לא מצינו הגזירה שגזרו החכמים באינו ב"י אטו ב"י אלא בכלי הנאסר בהחלט שפעם חל עליו שם איסור אבל בכלים כאלו שע"י תערובות לא מצינן ויש להורות להשהותם עד אחר מעל"ע ולהסיר אחד והשאר מותרים כמשמעות הש"ך. ועיין סי' ק"ז בהגהות רמ"א לענין הכלים ובש"ך שם:

סעיף ד

בהג"ה כל איסור שלא הי' ניכר נ"ב עיין תוס' ב"ק דף ס"ט ד"ה כל הנלקט לא משמע הכי וצ"ע:

פר"ח סק"ה בא"ד המתחיל ומצאתי וכו' אפילו תאמר שהחמיר הכתוב. נ"ב עיין בתשו' הר"ן דדי כתבתי בצדו פירושו נכון:

שם סק"ח בא"ד וכדמוכח פרק הערל וכו' דלמאן אי לכהן נ"ב ואם שר"ע מברטנורא הסביר שם הטעם דמשום דחל שם דשיל"מ עליו לענין לאכלו בירושלים דוקא חל נמי לענין זה שיהא אסור לזרים מ"מ הקושי' עצומה. דהא גבי חטאת נמי, ע"כ חל עליו שם דשיל"מ לענין לאכלו תוך העזרה במקום שנתערב דוקא ואם הי' בטל פשיטא שמותר בכל מקום כדין חולין ונמי נימא שיהא משום זה אסור לזרים וצ"ע גדול:

שם ס"ק י"ב בא"ד ומ"מ מסוגי' דסוף פ' משילין נמי מוכח וכו'. נ"ב לא הוא דשם לשבת הבא יהי' כשואל מעי"ט דהוי כרגלי השואל:

סימן קג

סעיף א

הג"ה אם אינם פגומים בעצמם. נ"ב משמע דאם פגומים בעצמם לא חשיבי ובטילים וע"כ היינו דוקא ברי' כמו עכברא דדברא שהי' חשוב ונפגם אח"כ אבל דברים שפגומים מעיקרא כתולעת וכיוצא בו ומ"מ התורה אוסרתן שפיר חשיבי ולא בטלי כדמשמע מכל הפוסקים ודוכתי טובא. אח"ז כמה שנים מצאתי בתשו' פ"מ חלק ב' סי' ס"ז חקר אחר הגהה זאת ולענ"ד כוונתו כדכתבתי ע"ש ודוק שוב ראיתי שהפר"ח קדמני בפירוש זה אלא מה דמשמע מיני' דאיירי בנפסל מאכילת אדם אין מוכרח אלא כל שנסרח עד שטעמו לפגם שוב בטל החשיבות לענין התערובות אף דלאכלו בעינו באיסורו עומד מ"מ י"ל שם חשיבות ברי' אין עליו. אך מ"מ נראה שהדין עמו דכל זמן שראוי לאכילת אדם ולוקין עליו בפחות מכזית אף לענין התערובות בחשיבותו הוא ועיין בספר פרי מגדים:

סעיף ב

בש"ך סק"ב ונ"ל ראי' ממה דקיי"ל דאין בגידין בנ"ט. נ"ב כאן צ"ל מה דבתר הכי וכדלעיל סי' ס"ט ומ"ש ואפ"ה קיי"ל דגופו וכו' הוא בסי' ק' סעי' ב':

פר"ח סק"ב אלא שגם החכם וכו' ונדחק הרבה ליישב זה נ"ב כונת המ"ך למה דנאמר ס"ס זה חומרא דהוחמו מים תוך מעל"ע דמחמת שנעשו נבילה אוסרים אף שמחמת עצמם בלא הטעם הבלוע בהם ידוע שאין במים טעם לא לשבח ולא לפגם והטעם הבלוע בהם הוא לפגם מפני שהוא אחר מעל"ע וע"ז לא משני מידי במה שכתב שטעם האיסור נרגש כי ידוע שמים אין טעמם נרגש בבלוע בלח בשום אופן:

בהג"ה י"א אע"ג וכו' עד סופה. עיין בט"ז ובספר אורח מישור כתב לתרץ ותורף תירוצו היינו משום דמבואר בת"ח כלל פ"ה דין ק"ג דבכלי אף אם נתבשל בו הדבר הפגום נאסר הכלי עכ"פ לכתחילה דקדירה שאב"י אסורה לכתחילה וא"כ הכא אם הכף קיבל טעם מאיסור המושבח א"כ בקדירה הוי טעם שני ואסור אבל ודאי אם נתבשל בו מאכל אח"כ שרי המאכל משא"כ אם הכף בלע טעם פגום הוי ב' נותני טעם קודם בואם אל הקדירה ושרי הקדירה לכתחילה והוכיח תירוצו מהאו"ה עצמו שכתב ואם חממו בהקדירה תבשיל שנתבשל בו השרץ הקדירה אסורה והקשה דהא הוי ג"כ נ"ט בר נ"ט השרץ לתבשיל והתבשיל בקדירה א"ו דעל הקדירה הוי טעם שני באיסור לכתחילה ע"ש שהאריך ולפ"ר אמת דבריו מוכרחים באו"ה. אך יותר קשה על הרמ"א שמשמע מדכתב מ"מ הקדירה אסורה ואם בשלו אח"כ בה תבשיל וכו' נאסר התבשיל השני שקאי על קדירה שנתבשל בה בתחילה תבשיל שהי' בתוכו דבר הפוגם. ולדבריו קשה מדוע יאסר התבשיל שנתבשל בהקדירה אח"כ ת"ל דהא כבר הי' בהקדירה טעם ב' בהיתר הדבר הפוגם בהתבשיל והתבשיל בהקדירה. ובע"כ דרמ"א לא איירי בגוונא דאו"ה אלא מיירי שנתבשל בדבר פוגם שגופו בתוכו דאזי טעם ראשון בקדירה ולכן התבשיל השני אסור ומ"מ קשה שלא איתמר בהרמ"א דבר והיפוכו דהי' לו לבאר דאם הדבר הפגום שרץ שנזרק מן התבשיל אז הקדירה אסורה לכתחילה והתבשיל שנתבשל בתוכו אח"כ שרי אף אם טעם האיסור הי' בו לשבח. וביותר קשה לי על האו"ה לפירוש הא"מ דאם נתבשל בקדירה תבשיל שהי' בו שרץ הקדירה אסורה לכתחילה בדמיון קדירה שאינה ב"י. וזה לע"ד לא דמי דבשלמא התם גזרינן שאב"י אטו ב"י כיון שהבליעה היתה בשבח וגזרו חכמים איסור על הקדירה לאחר מעל"ע אטו תוך מעל"ע משא"כ הכא דהקדירה קיבלה טעם פגום זה דומה לתוחב כף חולבת שאב"י לתוך תבשיל של בשר דהקדירה שרי והכף אסור וביאר הב"י סי' צ"ד החילוק בין הכף לקדירה אף שבשניהם אינו אלא טעם חלב, פגום דהיינו משום שהכף כשבלעה בשבחו בלע משא"כ הקדירה שבפגם בלע ור"ל דעל הכף שייך לגזור כנ"ל משא"כ בהקדירה. וא"כ ה"ה הכא מה שייך ליגזר על הקדירה לכתחילה כיון שבפגם בלע. ועיין ע"ז דף ע"ו בתוס' ד"ה מכאן] בשלמא אם הקדירה קיבלה טעם פגום מן האיסור עצמו באופן שבאם יבשלו אח"כ בהקדירה דבר שהאיסור משביחו יאסר התבשיל שפיר יש למגזר שלא לבשל בהקדירה אפילו דבר שהאיסור פגמו אטו שיבשל בו מה שמשביחו משא"כ כשקיבל הקדירה טעם מן התבשיל שהי' בו שרץ ולא נמחה גופו באופן שאף שיבשלו בו דבר שהאיסור משביחו יהא התבשיל מותר א"כ למה יהא אסור לבשל בהקדירה לכתחלה עכ"פ דבר שהאיסור פגמו הא הוי ממש כקדירה שקיבל טעם מן הכף אב"י דשרי לבשל בו לכתחילה אף דיש בו טעם פגום של איסור והיינו משום דא"א לבא לידי איסור וה"נ א"א דהא אף אם יבשלו תוכו דבר שהאיסור משביחו לא יאסר מדהוי נ"ט בר נ"ט לדבריו וצ"ע. ואולם דע שגוף הדין שהמציא האו"ה מטעם דהוי כדבר שתחילתו פגום ולבסוף השביח. בעניותי אינו מקובל בדעתי ודאי אילו הי' אפשר במציאות למשל תבשיל שקיבל טעם מאיסור שפגמו לכשיבא טעם זה שבתבשיל ראשון להתפרד ממנו אחר שיבא תבשיל ראשון זה לתבשיל אחר ויתן טעמו לחוד בתבשיל האחר שבו הוא לשבח שפיר הי' בדמיון שבש"ך. אבל באמת הא זה מן הנמנע. נמצא טעם שבמאכל ראשון הא פגמו ושרי ומן תערובות טעם זה בלע הקדירה וא"א בשום אופן שיפליט קדירה זו במאכל אחר אלא תערובות טעמו שבלע מן המאכל שנתבשל בו שהוא בתערובות טעם איסור הפוגמו והרי כל תערובות טעם זה משרי שרי ואיך יאסר מה שנתבשל בתוכו ומה בכך שטעם האיסור משביח להמאכל שני הא א"א להיות נפרד לבד ותמיד טעמו הולך עם התערובות טעם שנפגם ממנו וכל טעם תערובות זה שרי באכילה ולכשיבא טעם תערובות זה למאכל אחר יאסר אתמהה:

סימן קד

סעיף ב

סוף הג"ה ובמקום הפסד גדול. נ"ב דוקא בשומן מצריך הפסד גדול משום דאפשר דין שכר יש לו משא"כ בשאר משקים או מאכלים הכריע ס"ס ק"ז להקל ע"פ המנהג אפילו שלא במקום הפסד גדול. וכן משמעות הת"ח כלל כ"ב דדוקא בשומן חוכך להחמיר וכן משמעות הב"י תחילה שיש לומר הרא"ש מודה בשאר משקין ומחמיר בשומן. ולהכי כתב המ"י דחמאה דין שומן לו. ודלא כספר פרי מגדים שכתב דבריו ע"פ הט"ז:

פר"ח סק"ג בא"ד וכן אין הלח מתבטל ביבש מטעם זה. נ"ב משמע דומיא דיבש בלח שאינו מתבטל לשיטתו אפילו באלף ה"נ לח ביבש אפילו באלף לא בטל ועיין סי' קכ"ג סעיף ב' מבואר דיין בחרצנים בטל בס' וכן משמעות המתני' ע"ז דף ס"ה ע"ב אלא דשם יש לדחוק דאיירי בתאנים וענבים וכן צ"ל לדברי הרמב"ם בדין הקום שמביא הט"ז. אבל מדין החרצנים קשה. ועיין נמי תשו' רשב"א שבב"י ס"ס קכ"ו:

סימן קה

סעיף א

הג"ה ויש מקילין במה שבחוץ. נ"ב וכתב במ"י שם בשם או"ה דאם נתבשל בלא חתיכת אותו מקצת ואין באותה חתיכה ס' נגד מה שנכבש צריך ס' נגד כולו משום איסור דבוק ועיין ש"ך סי' צ"ו ס"ק ט':

תו שם מלבד בבב"ח. נ"ב היינו דוקא בשר מבושל כבר או שרוצה לאכול באומצא משא"כ אם רוצה לבשלו אח"כ הספק שרייתו פשיטא דהוי ג"כ ספק דאורייתא ואסור:

בש"ך סק"א ויש מקילין. נ"ב עיין מ"י מחלק שם בין כבוש בציר לכבוש בצונן מעל"ע ופוסק דאפילו האיסור שמן אינו מפעפע למעלה:

בט"ז ס"ק ג'. עיין בנקה"כ ועיין בדברי הט"ז עצמו סי' מ"ח ס"ק י"ח':

בש"ך ס"ק ב'. עיין בו וכדבריו מסכים הפר"ח. אבל המ"א סי' תס"ז ס"ק כ"ח מחמיר בחומץ יין חריף ע"ש ראייתו ועיין נמי בהרא"ש פרק אין מעמידין כתב שהיין מפני שחזק הוא מפליט הכל במעל"ע. ומינה דחומץ דידי' שחזק יותר הרבה אין צריך למעל"ע. וכן משמע מרש"י פסחים דף ע"ו פי' כבוש בחומץ ואי במעל"ע מה ארי' חומץ. אך עיין מזה בב"י ואין מרש"י ראי':

סעיף ב

בט"ז סק"ד. ולפ"ז כל החומרות וכו' הוא גם בכ"ש. זה ודאי אינו שהרי אינו נאסר אלא כדי קליפה. ועיין מה שכתבתי בסי' צ"ד:

בפלוגתא דכ"ש אם מבליע ומפליט כשהיד סולדת בו נלענ"ד דלענין בשר בחלב יש לסמוך על המקילין כיון דלכ"ע אינו מבשל ואין כאן אלא איסור דרבנן דדרך בישול דוקא אסרה תורה ובדרבנן הולכין אחר המיקל אבל בשאר איסורין שהוא דאורייתא יש להחמיר:

סעיף ג

הג"ה ואם הניחם זה אצל זה אם האחד צונן ההיתר צריך קליפה. והוא בד"מ בשם האו"ה נשמע מיני' שדן במונחים זה אצל זה קולא דצונן ולא חומרא דתחתון חם בזה יש ליישב קושי' תוס' פסחים דף ע"ו ד"ה בשלמא דמקשו למ"ד עילאי גבר יאסר הפסח מחמת השפוד. והמהרש"א מדהבין שהפסח נצלה ע"י השפוד המונח לארכו מקשה דאף למ"ד תתאה גבר הי' להם להקשות שהרי הפסח הוא אף למטה מהשפוד. אבל באמת מבואר בתוס' ריש הפרק שם שהיו תולין השפוד מלמעלה למטה ונמצא הפסח שהוא סביב השפוד לא עליון ולא תחתון אלא חשיב מונח זה אצל זה דלהאו"ה אין בו לא חומרא דעילאי לרב כמו שאין לו חומרא דתתאי לשמואל:

סעיף ז

בש"ך ס"ק י"ז. עיין שם כי דבריו צריכים ביאור תחילה כתב וכן מוכרח לכאורה דעת הרב וכו' א"כ הי' מה שבקדירה אסור לדידן דקיי"ל דחם בחם בלא רוטב אוסר כולו מוכח מיני' דאילו לא היינו אומרים דנחשב איסור מחמת עצמו לא הי' קשיא ואמאי הא עכ"פ קיי"ל דבדבר המפעפע אף בבלוע אוסר הכל עד ס' נגד הבלוע ועיין ס"ק ב' וא"כ נמי תקשי לדידן דלא בקיאינן בין כחוש לשמן נמי יאסר בכולו אף אם לא נחשב בב"ח איסור מחמת עצמו,. וע"כ שידע לחלק בין איסור בלוע דלא מחמרינן באינן בקיאין כדמחלק בסופו וגם בס"ק י"ח ואך ל"ק לי' כ"א בב"ח איסור מחמת עצמו מקרי דא"כ אף אם הבשר כחוש מ"מ יאסור. וע"ז דחק להפריד נמי בענין זה אף דמקרי לענין לאסור כדי נטילה איסור מחמת עצמו מ"מ לענין זה לא מחמרינן כולי האי לומר דלא בקיאינן ואיירי סי' צ"ב בבשר כחוש. ומלבד שחילוק זה בעצמותו דחוק אף קשיא מה זה שכתב וראי' לזה שבת"ח כלל כ"ח כתב וכו' א"ו כ"ה לא מחמרינן. ומה ראי' היא זו הא זה בקושייתו נמי ידע ומ"מ הקשה מה שהקשה לכן הנראה שבריש דבריו לא ירד כלל לחלק בענין החומרא וסבר דאף לענין הבלוע לא בקיאינן ומ"מ לא הוקשה לו כ"א מצד שבב"ח מקרי איסור מחמת עצמו והיינו משום דגבי בלע לא שייך אין אנו בקיאין דהא מבואר להדיא בגמרא דהוא כחוש מדהקשה מבלע בלע וכו' שמזה למדין עיקר כלל זה דבלוע אינו יוצא ולכך לא הוקשה לו אלא מצד הבשר דאף אם הוא כחוש כיון דמקרי איסור מ"ע ולא בקיאינן יאסר וע"ז משני מה שתירץ' בדוחק כנ"ל ומביא ראי' מת"ח שסתם אף בשאר איסורי בלוע שאינם מפעפעין שאינם אוסרין ואמאי נימא שמא הם שמנים א"ו לענין בלוע לא ס"ל חילוק זה וה"ה בסי' צ"ב היכא שהבשר כחוש וכדמסיק:

ולמסקנתו שבשר שבלע חלב מקרי איסור מ"ע ולא אמרינן גבו אין הנאסר יוכל לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יוכל לילך דהיינו החלב ומשום דטעם הבשר לחוד היוצא מקרי נמי שורשו של איסור א"כ קשה למה לא יאסר כ"א כדי נטילה הא התוס' מקשים על כל איסור נטילה או קליפה דנימא אותה הקליפה תאסר בסמוך לה והכריחו מזה הסברה דאין הנאסר וכו'. ותינח בשאר איסורים אבל בבב"ח להנ"ל נשאר הקושיא. וי"ל דוקא הבשר עצמו שנתבשל בחלב אסרה התורה אף הטעם בשר ועשאו נבילה מפני שנתבשל פעם בחלב אבל הקליפה שנאסרה מפני שבלע מהחתיכה טעם בשר בלא חלב נמצא הנטילה אין איסורה שוב מטעם בב"ח אלא מחמת טעם כעיקר של בשר נבילה ושוב אמרינן שפיר גבי פליטתן אין הנאסר וכו' וק"ל:

שם בא"ד אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקיי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו וכו'. נ"ב עיין בדבריו סי' צב ס"ק ו' למה שמפרש דאיירי במקצת תוך הרוטב ואם טעם הבשר לבד אוסר פשיטא דהוי אף לרש"י חם בחם תוך רוטב וא"כ לא משני מידי ודוק:

בש"ך ס"ק י"ח. כתב דבאיסור בלוע לא מחמרינן להשוות כחוש לשמן וכתב נמי דדם לענין זה מקרי כחוש ולא אמרינן גבו אף במליחה יוצא מחתיכה לחתיכה בבלוע ממקום אחר. ולענ"ד תוס' ורא"ש ור"ן בסוגיא דדגים ועופות דף קי"ב ע"ב לא משמעון הכי דא"כ לא היו מוכרחים לסברת משריק שריק אלא מצד אין איסור בלוע של דגים יוצא וכו' וצ"ע:

בש"ך ס"ק י"ט. פסק בדעת הטור לחלק בין איסור מ"ע שאמרינן ההיתר מפטם לענין לאסור בכולו משא"כ לאיסור בלוע. והדברים הם בלא ראי'. אבל י"ל דהטור לשיטתי' שהרי פוסק הכא דאף בשני חתיכות שנתבשלו בקדירה והם חוץ לרוטב דינם כב' חתיכות צלי שאין אוסרין יותר מכדי נטילה. ובש"ך סי' צ"ב ס"ק ג' כתב עוד י"ל שכאן מיירי שחתיכת הבשר שמן. ולענ"ד לפ"ר תי' זה מוכרח בדעת הטור דאילו מה שהביא בשם הד"מ פה ע"פ סברת הר"ן מוכרח לידחק ולחלק בין דבר גוש לצלול אף דגבי דם שנופל על הצלי לא אמרינן חילוק זה ע"כ לומר דבצלי אין חילוק. ובדבר שבקדירה והוא חוץ לרוטב יש חילוק זה בין גוש לצלול וכ"ז צ"ע מנלן לחלק בחילוקים כאלו א"ו משמע תירוץ הש"ך עיקר דאיירי בבשר שמן וא"כ קשה מה מקשה מבלע בלע מפלט לא פלט שמזה נלמד הדין דאיסור בלוע אין יוצא דילמא נמי איירי בבשר שמן אלא ש"מ דלא מהני אלא לאיסור מחמת עצמו ולא לבלוע וכחילוק הטור. אך כבר הקשיתי בסי' צ"ב דא"כ נשאר הקושיא על הרמ"א שהקשה הש"ך סי' זה ס"ק י"ז ממה שפסק סי' צ"ב לפי מה שמסיק בדעתו דחתיכת בשר שקיבלה טעם חלב מקרי איסור מחמת עצמו ואין לומר כתירוצו דבזה לא מחמרינן שלא לחלק בין כחוש לשמן דזה תינח אי איידי בכחוש אבל אי איירי בשמן פשיטא דקשיא אי אמרינן שהוא איסור מחמת עצמו. ותירצתי שם בענין אחר ע"ש. וכעת נלענ"ד יותר לומר בדעת הטור דודאי יש חילוק בין דבר גוש לצלול ואפילו בצלי נמי ומ"מ ל"ק מדין דם שנטף על הצלי דהא בל"ז כבר הקשיתי נמי שם על רב דס"ל עילאי גבר מדין טפת חלב שנפל על צלי אי איירי בחלב צוננת דנימא עילאי גבר ולא יאסר כ"א כדי קליפה וכעת מצאתי שהרגיש נמי בזה הפ"י פסחים בשמעתין דמוגלשין ולענ"ד ל"ק כלל די"ל באמת איירי בטיפת חלב רותחת וא"כ מכיון שנופל על צלי רותח שפיר מבליע בכולו דהוי כבישול ממש דהא בדבר לח רותח פשיטא דלא שייך גבי' לומר דע"י צלי הוא רותח משא"כ דם צונן שנופל על הצלי כל איסורו אינו אלא מחמת הצלי התחתון שפיר אינו בולע אלא כדי נטילה כדין צלי ודוק:

בש"ך ס"ק כ"ב. עיין סי' צ"ד מה שכתבתי בזה בט"ז:

סעיף ט

בש"ע. ואם הוא שומן הגיד. אם הוא שומן הגיד וקנוקנות כצ"ל פר"ח. והקרומים שיש ספק דאורייתא יש להחמיר וכו':

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה