בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות בשר בחלב
סימן פז
בספר פליתי סק"ד הקשה אחרי דבב"ח הוא מן הנקברים שעפרן אסור ודאי דאפילו לא חזי לגר אסורין דהא אפילו עפרן אסור וא"כ בב"ח וכן חמץ בפסח לדעה שהוא מן הנקברים יהא נטל"פ אסור דהא נטל"פ דמותר משום דנבילה דלא חזי לגר אין קרוי נבילה. והנה מ"ש דבב"ח ודאי דאפילו לא חזי לגר אסור הוא אמת אבל לא מטעמי' אלא כדמבואר בהרמב"ם פי"ד מהלכות איסורי מאכלות ה"י כל האוכלים האיסורין אינו חייב עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבב"ח לפי שלא נאמר בהן אכילה כיצד הרי וכו' או שעירב דברים מרים לתוך קדירה של נבילה או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור ואם ערב דבר מר בתוך קדירה של בב"ח ואכל ה"ז חייב. הרי דאף שנפסל מאכילת אדם ע"י הדברים המרים מ"מ נשאר באיסורו וממילא ה"ה אם נפסל מאכילת אדם ע"י שהסריח דמ"מ חייב'. אך משום זה אין קושי' בעיני דליהוי נט"ל דידי' אסור שהרי גדולה מזה מצינן בשקצים שאסרה תורה בעינם אפילו הם פגומים בעצמם ואינם ראוים לגר ומ"מ פסק רבא הלכתא בפ' בתרא דע"ז דנט"ל מותר. וביאר הר"ן הטעם משום דאין לך בו אלא חידושו. ור"ל אחרי דקיי"ל נט"ל מותר מנבילה ומוקמינן הילפותא דטעם כעיקר דהיינו גיעולי מדין לקדירה בת יומא שוב אמרינן אין לך בו אלא חדושו דוקא ובעינו אסרה תורה אבל טעמו אינו כעיקר ומותר מן התורה ומדרבנן. וה"נ אמרינן בב"ח אין לך בו אלא חידושו. ומ"ש נמי דחמץ אם הוא מן הנקברים ה"ה אפילו לא חזי לגר זה ליתא שהרי הרמב"ם מכת הפוסקים בקבורה ומ"מ לא הוציא לעיל מן הכלל זולת בב"ח וכלאים הא כל שאר האיסורים ואפילו חמץ כל שנפסל מאכילת אדם אינו חייב עלי' ולהכי פסק נמי בפ"ה מה' יסודי תורה שאם עירב דברים המרים עם איסורי מאכל ואפילו חמץ בפסח חוץ מבב"ח וכלאים מותר להתרפאות מהן אפילו חולי שאין בו סכנה א"ו שאין תלי' זה בזה או משום מ"ש דאפרן אך מדרבנן או ז"ז טעם דצ"ע וכבר נתקשו תוס' בתמורה בטעם האיסור דאפר הנקברים יותר מהנשרפין. ואולם צ"ע בדברי הרמב"ם הנ"ל אחרי שכולל ולומד נפסל מאכילת אדם מדינא דר' יוחנן בפרק כ"ש כ"ד ע"ב דאמר כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן למעוטי מאי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ובאמת מבואר בהסוגיא כותי' שהרי רוצה לומר שם דהיינו טעמא דאין על מי פירות היוצאים מן הערלה הרי להדיא דלאו דוקא אכל חלב חי מקרי אין דרך אכילתו אלא כל שאין מדרך אדם לאכלם כך הוי שלא כדרך אכילתו וממילא ה"ה כל הענינים שמנה א"כ מה צריך ר"ש בע"ז מ"ח ללמוד מהקישא דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרויה נבילה ות"ל מדלא אפשר למיכלו כדרך אכילתו ואף כי נדחק ונאמר דלשיטת בן ל"ב ורש"ל בשבועות כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דמקני שכתב דלר"ש דס"ל לוקין בכ"ש ה"ה דלוקין שלא כדרך הנאתן ולומד דדוקא בנבילה חי דאכתי שם נבילה עלי' הוא דס"ל לוקין מדלא מדייק תיבת אכילה דיהא דוקא ולכך מוכרח ללמוד מהיקש דכל שנפסל מאכילת גר אין שם נבילה עליה אכתי קשה לר"מ דס"ל נט"ל אסור מדמצריך ההיקש למעוטי סרוח מעיקרא ומה בכך הא מ"מ הוי שלא כדרך אכילתו וילמד מזה דנט"ל שרי. ואין לדחוק דר"מ נמי כר"ש ס"ל דהא ריש לקיש בשבועות שם מוקי סתם מתני' דהיינו ת"ק דר"ש שהוא ר"מ לחולק עליו ע"ש וק"ל. וע"כ לומר דאף שכל שאכל שלא כדרך אכילתו אין לוקין מ"מ איסור תורה יש בו והוא דומיא דחצי שיעור וכמו שכתב הה"מ בפ"ח מה' מ"א הלכה ט"ז על דין איסורי הנאה שפוטר הרמב"ם על ההנאה ממלקות וע"ש בהה"מ דאף דין זה נפיק לי' מדאינו נהנה כדרך אכילתן ומ"מ אסור הוא מן התורה כח"ש וה"ה לאוכל שלא כדרך אכילתו דאסור מן התורה ושפיר צריכינן למילף מגר שאינה קרויה כלל נבילה לענין שיהא מותר מן התורה מהני שאבד כל עיקר שם נבילה משא"כ חלב חי דשמו עליו אלא דמיעטו מתיבת אכילה והוי דומי' דח"ש שאסור מן התורה (אך לפ"ז קשה איך כלל אכילת חלב חי עם הבאיש עד שנפסל מאכילת אדם אחרי שזה אסור מן התורה וזה מותר. וע"כ צ"ל מדנבילה אף שאינה ראויה לגר מ"מ מדרבנן אסור שוב אין לו נ"מ בזה וכללינהו יחד עם חלב חי ששניהם אין לוקין והאיסור בזה מן התורה ובזה עכ"פ מדרבנן בעינו. ואך בנט' העמידו על ד"ת ושרי אף מדרבנן. אך לפ"ז צ"ע על התוס' שכתבו להדיא בהנ"ל דעל אכילה שלא כדרך הנאתן אין בו אלא איסור דרבנן והדרא הקושיא לדוכתה דא"כ ל"ל כלל הילפותא מגר לנבילה מוסרחת ואין לדחוק דמה דנקטו תוס' בדבריהם שלא כדרך הנאתן אין המכוון לנבילה וחלב חי שאך התירו מלא יאכל אלא לנבילה מוסרחת שזה באמת מותר מן התורה דא"כ ודאי קשה קושי' מהרש"ל ע"ש וצ"ע:
הפר"ח סק"ב כתב וצונן לתוך חם אף הוא דרך בישול. שוב בתר הכי כתב וכן אם בישל בב"ח אלא שלא נתבשל כמאכל ב"ד לא אסור מן התורה כדגרסינן בפ' כ"ה ק"ח ובאיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אכלו אותו אלמא דכל שאין אחרים אוכלים אותו לא מקרי בישול וכיון דלא אסור אלא מדרבנן שרי בהנאה, וכבר כתבתי בצדו שזה מילתא דתמוה תחלה כתב בסתם וצונן וכו' דמשמע להורות שנאסר בהנאה מפני שהוא דרך בישול. והברור שחתיכת בשר חי שנפל לתוך קדירה של חלב רותחת והוציאוה מיד שלא נתבשל כמב"ד. ואולם גוף חדוש דינו לענ"ד צ"ע כי עיין תשו' ח"צ נסתפק אי בכל איסורים שייך ח"ש אסור מן התורה הואיל וחזי לאצטרופי ולענ"ד מבואר מהר"ן פ' שבועות שתים בתרא גבי פלוגתא דת"ק ור"ע בשבועה שלא אוכל ואכל כ"ש דפטור דמ"מ אסור מן התורה בכ"ש וכן פסקינן בש"ע סי' רל"ז כהרמב"ם והוא מטעם דחזי לאצטרופי (וכבר כתבתי נמי במס' שבת ד' ג' דאיתא שם פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קתני פרש"י כגון עקירות דאיכא למגזר דלמא גמר לה משמע ברור דעקירה בלא הנחה אין בה אלא איסור דרבנן אף דקיי"ל ח"ש אסור מן התורה הן אמת למה דר"ל הח"צ בתשובה סי' פ"ז דלדעת הרא"ש זה לא נאמר אלא באיסורי אכילה ולא באיסורי שבת ניחא. אבל ז"א כי פי"ח מה' שבת עמד עליהם המ"ל וביטלם מדאיתא ברש"י דף ע"ד דאף באיסור אפי' בשבת שייך ח"ש אסור מן התורה. וא"כ ע"כ לומר דעקירה בלא הנחה לא מקרי ח"ש אלא חצי מלאכה ואף דנמי שייך לגבי' חזי לאצטרופי מ"מ בפירוש מיעטה התורה מדכתיב בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה וצ"ע עכ"ל) וא"כ הא ודאי בב"ח דהבישול עיקר איסורו אסור נמי מן התורה לבשל פחות ממאכל ב"ד משום דחזי לאצטרופי כמו ח"ש [ואילו נימא דאין חילוק ול"ד באיסור שבת הוא דאינו דומה חצי מלאכה לח"ש אלא ה"ה בשאר איסורין שפיר דודאי פחות ממאכל ב"ד חצי מלאכה מקרי ולא ח"ש. אבל אילו נאמר דשבת שאני מדכתיב בעשותה צ"ע) וא"כ לרב אשי דאמר איסור אכילת בב"ח נפיק מלא תאכל כל תועבה וכו' הא עביד תועבה דאורייתא אף כי בישלו פחות ממב"ד והרי הוא בבל תאכל באכילה ובהנאה וא"כ מה"ת להמציא פלוגתא ואף לתנא דר"י דמן לא תבשל נפיק היינו לאתויי מלקות על אכילה דאילו מלא תאכל כל תועבה לא נתרבה למלקות כדאיתא בכרו"פ בשם הכנה"ג עכ"פ נראה דבכלל כל שתיעבתי לך הוא ואפשר דאפילו בכלל דלא תבשל דאתי לאכילה נמי הוא דכמו שהח"ש דהיינו פחות ממב"ד הוא לענין האיסור במלת לא תבשל ממילא נמי האיסור אכילה דנפיק מיני' הוא. והכלל דלענ"ד דינו צ"ע דלפ"ר נלענ"ד דאפילו בפחות ממב"ד נמי אסור בהנאה וצ"ע:
סעיף ה
בש"ך סק"י אבל וכו' אבל בדיעבד אם נתבשלו עם החלב נראה דמותר. נ"ב ואם הם מעורות אפי' בדיעבד יש לאסור. שוב ראית שא"צ להגיה אלא שלפי' הרשב"ם סובר דר' יעקב לקולא פליג ואז אזלי דבריו בפשוט ועיין פר"ח:
פר"ח סק"ב אבל מצאתי להר"ן וכו' אלמא דצלי לא אסור מה"ת. נ"ב לענ"ד מעולם לא עלה כזאת ע"ד הר"ן. אלא דר"ל ודאי בב"ח צלי שמן דמפעפע בכולו אסור מן התורה אבל היכא דאינו מפעפע ע"י הצלי רק כדי קליפה כגון גבינה כחושה או למ"ד חלב אינו מפעפע זה לא הוי דרך בישול כדאיתא בהש"ס ד' ק"ח ואין לך כגון זו וכו' ע"ש:
תו שם והא דתנן בנדרים. נ"ב הוצרך לזה לפי' הרא"ש שם וע"ש בהר"ן שכן הסכמת האחרונים:
תו שם סק"ג כדגרסינן בפ' כל הבשר דף ק"ח ובאיזה בישול אמרו וכו'. נ"ב מה מאוד תמוה לי על הרמב"ם וסמ"ג שהעתיקו ריש דברי לוי להלכה ולא העתיקו דברים אלו אף לענין מלקות דבישול ואכילה:
שם ס"ק י"ב סיים באו"ה דלא גרע מחלב אשה. נ"ב א"י מקום מבואר בש"ס דחלב אשה בבשר אינו אסור מדרבנן יותר מחלב זכר דבהמה אלא העיקר תרווייהו הוא דעת הרשב"א להתיר מטעם דאין דומה לחלב שחוטה משום דל"ש ולא גזרו בו. וא"כ צ"ע אטו דזכר בהמה שכיח ועיין ש"ך:
שם ס"ק כ"ב נמצא לשיטתינו זו וכו' ולוקה וכו' משום דחלב גמור הוא. נ"ב א"י ליישב איך אפשר שיהי' בגדר חלב דקרא ממש אם צריך לכל הפחות מחשבה למיחשב אוכל כדהביא בעצמו לעיל. ותדע הרי שלי' מחליט הסוגיא דל"צ קרא למעט משום דפירשא בעלמא הוא אף דמועיל לו נמי מחשבה למיחשב אוכל ואינו פירשא גמור לדעתו בסי' פ"א מ"מ בכלל גדי דהיינו בשר דקרא ודאי לא הוי ומה"ת לומר דחלב קיבה יהי' בגדר חלב דקרא הא קודם מחשבה אפילו בגדר אוכל אינו וצ"ע:
סימן פט
סעיף ב
בש"ך סק"י חוץ משפשוף בגופו או בכותל. נ"ב פי' דברים אלו עיין במ"י כלל ע"ו:
סעיף ג
ס"ק י"ט. עיין באר היטב משיגו מכח הרמ"א שם שאוסר. ולי נראה דהש"ך סובר דזה הוי כמו דיעבד כיון דאכל תבשיל שנתבשל בקדירה של בשר אם נאסר לו לאכול אחריו גבינה אין לך דיעבד גדול מזה דמותר שם בדיעבד והוקשה לו דזה נמי פשיטא. אמנם תירוצו אינו מתיישב לי דממ"נ אם הבעין נתבטל בס' הוי כלא הי' ואם לא נתבטל הוי ממש תבשיל של בשר. ולענ"ד קמ"ל הרמ"א דאפילו נתבשל בו דבר חריף דלא הוי נ"ט בר נ"ט מ"מ שרי:
פר"ח סק"י מסיים וכ"כ הרשב"א מים אמצעים נוטלין בין בכלי כו' נ"ב עיין א"צ שאלה נ"ה:
סימן צ
סעיף א
בט"ז סק"ב. והמ"י כתב שם שדעת הת"ח שאף הרשב"א והר"ן דעתם לצרף הטעם משום דהוי דרבנן ע"ש. אמת שבדעת ל הכי משמע מדכתב גבי כחל שנפל לחלב דבעי' ס' לבר מכחל משום דהכחל עצמו אוסר ור"ל דהכחל בחלב אוסר ד"ת. משא"כ הרשב"א בתה"ב דכתב החילוק משום דחלב הכחל לא נודע, צ"ל דאע"פ שגם בשר הכחל לא נודע מ"מ קים להו לרבנן דבשר הכחל ודאי דהוי עכ"פ חלק ס' מן החלב שבה משא"כ החלב לגבי בשר הכחל אפשר דאף חלק ס' אינה ודוק. ואפשר משום זה הוסיף הת"ח כשהעתיק דברי התה"ב וכתב שאין החלב (ניכר) להורות דעיקר החילוק הוא משום שהחלב לא מינכרה משא"כ הבשר דניכר לעין כל ומש"ה כתב שפיר מצטרף וק"ל. ועיין בפר"ח שהעתיק נמי דברי התה"ב משמע קצת כדכתיבנא. מימי חורפי:
הפר"ח סק"ו בא"ד קרוב לסופו כתב ולזה י"ל דס"ל כמ"ש תוס'. נ"ב לענ"ד למה דיהיב הרמב"ם טעם למה שכחל מן המנין משום דהוא מדרבנן הקילו בשיעורו לא אזיל לפי' תוס' כלל:
סימן צא
סעיף ד
בש"ע או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן נ"ב עיין ש"ך ס"ק כ"ג ב
שם מדיח הבשר ומותר, נ"ב ואם נתבשל בלא הדחה כתב המ"י בשם או"ה כלל כ"ב ס"ק ט"ו דצריך ס' נגד כל אותו מקצת שהי' תוך החלב ולענ"ד ודאי נגד הקליפה סגי בס' דהא האו"ה גופי' לא החמיר אפילו בשאר איסורים רק קליפה כדאיתא בש"ך סק"י בשמו. נמצא לדידן דהיינו הרמ"א שפוסק לקולא בבשר שנתבשל בלא קליפה ה"ה הכא. וזה נלענ"ד כונת הת"ח שהשמיט דברים אלו דאו"ה דלא כמ"ש המ"י שהוא מרוב הפשיטות ועכ"פ יצא מדבריו שהדחה זאת היינו הדחה היטב:
שם בש"ך סק"ח ונראה וכו' וכה"ג אם נתבשלה בשר בלא קליפה ונבלל בענין דאינו מכירו דלא שייך בו קליפה מותר בדיעבד וכו' אבל בנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך בי' קליפה צריך ס' וע"ש. וכמה תמוה לי סברא זו ואיני מוצא לה מקום. גוף הקליפה שנתערב ונבלל בענין דלא שייך קליפה שרי' בלא ביטול. וכשמכירו ומסיר גוף הקליפה יהא טעמו אוסר בפחות מס'. הא הטעם ודאי נבלל וא"א להפרידו ולמה יאסר. ובע"כ אני מוכרח להודות לדברי המ"א סי' תס"ז שכתב קליפה זו אינה אלא חומרא בעלמא. ובאמת הכא מ"ש אם נתבשל ולא קלפוהו אינו אוסר לא איירי אלא מן פליטת טעמו אבל ודאי הבשר צריך קליפה אף אחר הבישול ועיין סי' ע"ב בש"ך ס"ק ח' שם בת"ח שמביא הש"ך מסיים ולא אמרינן להצריך ס' נגד. הקליפה כיון דזה עצמו אינו אלא חומרא בעלמא. והכא הכי כונתו:
סעיף ה
הג"ה שלישית בסופה ואם הוא כ"ח. נ"ב עיין במ"י כלל י"ג סק"ג שכתב דאף בכ"ח שייך לפעמים קליפה:
פר"ח ס"ק י"ח. מסיים ושמא י"ל וכו' משא"כ בבשר. נ"ב עיין סי' קנ"ד סעיף יו"ד ובט"ז וש"ך שם ובמה שכתבתי בצדו חילוק זה ע"כ מוכרח בלא קושי' דבקעים:
סימן צב
סעיף ב
בט"ז סק"ב מסיים ומדברי הש"ע אלו כו'. נ"ל דס"ל כרש"י. נ"ב א"י הכרע בהרמב"ם שהרי מה שאוסר השאר מיירי בשניער לבסוף וגם הה"מ כתב שאין הכרע כלל מדברי הרמב"ם:
שם בש"ך סק"ג. כתב עוד י"ל דכאן מיירי שהחתיכת הבשר שמן והיינו לדבריו סי' ק"ה ס"ק י"ט. גם לענ"ד יש לתרץ דמיירי הכא דאית בי' בחתיכת הבשר בקעים או שהוא מתובל בתבלין דאז נאסר כולו אם הוא צלי רותח. ועיין סי' צ"א וא"כ שפיר קאמר מבלע בלע מפלט לא פלט כיון דהוא חוץ לרוטב דאז הבקעים או התבלין פועלים לבלוע בכולו בחם לתוך צונן לדעת הש"ע ואפילו בחי לדעת הטור באותו איסור עצמו של חלב יהי' כחוש או שמן. מכ"ש דמהני בצונן לתוך חם שיבלע בכולו. ומתורץ בזה מה דק"ק למ"ד עילאה גבר הא טפת חלב שנפלה על החתיכה משמע אפילו הטיפה צונן ולמה נאמר שיבלע בכולו. ולהנ"ל לק"מ. אך על הטור ק"ק דהי' לו לבאר. וזה באמת אף לתירוץ הש"ך קשה וע"כ דלא נחית הכא לבאר רק דין חנ"נ וסומך עצמו על המבואר במקומות אחרים עיקר דיני בליעה אימת בכולו ואימת כדי קליפה וק"ל, ועל תי' הש"ך צ"ע א"כ קושי' הש"ך על הרמ"א בסי' ק"ה ס"ק י"ז על הג"ה רמ"א שבסי' צ"ב כיון דמסיק הש"ך דבב"ח איסור מחמת עצמו הוא. ועיין סי' ק"ה:
שם בש"ך סק"ז מסיים צריכים נטילה. נ"ב היינו אם אינו שמן בבירור אבל אם הוא שמן אוסר עד ס' כיון דהוי איסור מחמת עצמו לדידי' ע"ש:
סעיף ד
לא אמרו כו'. עיין בתה"ב דף צ"ח בבה"ב שם גמגם בסברה דיש יותר להסביר לומר חנ"נ בשאר איסורים מבב"ח מפני שכ"א היתר בפ"ע. ומכ"ש דאיכא למידק לשיטת הר"ן שמסיק דבב"ח הוי החנ"נ ד"ת ובשאר איסורים דרבנן מנין נלמד מן התורה בבב"ח דאפילו כי נפרדו ע"י סחיטה זה מזה שאסור כ"א בין החלב ובין הבשר בפ"ע דילמא לא נאסר מן התורה אלא דוקא כ"ז שהם יחד כדנפק מן לא תבשל גדי בחלב אמו דהיינו אם נתבשלו והמה יחד שניהם אסורים וחייב על חצי זית מזה וחצי זית מזה אבל כשנסחטו חזר כל אחד להיתירו. ונראה דהאיסור ברור מן התורה עפ"י מה דאיתא בהכרו"פ בשם כנה"ג ריש סי' פ"ז שהקשה ל"ל קרא הא אסור מלא תאכל כל תועבה. ותירץ דלמלקות איצטריך דלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות. וא"כ בבב"ח שבבישולו נעשה בכל אחד מהן תועבה שנתבשל יחד פשיטא דשוב כל אחד אף לאחר שנפרדו הוי חתיכת נבילה דהא מ"מ תועבה נעשה בו משא"כ שאר איסורין דלא נעשה תועבה בבישולו שפיר דכ"ז שבלוע בו האיסור נאסר וכשנסחט ממנו חוזר להיתרו מה"ת ואין נעשה נבילה אלא מדרבנן:
בט"ז ס"ק י"ב מזה נלענ"ד בדג שנמצא שרץ וכו'. נ"ב ולענ"ד בשרץ דמאיס לכל אדם (לאפוקי קרעפש דנאכל להו) אין להחמיר בכל זה מחמת המבואר ס"ס ק"ד וכן מסיק בעצמו סי' פ"ד. ואולם אם נתבשלו בהדי חלא אז יש לעיין בדבריו ואף לדעת הש"ך ס"ס ק"ז מ"מ לענ"ד אין להחמיר מצד איסור דבוק: .
בש"ך ס"ק ט"ז ולענין וכו' ולומר דלא נ"נ. נ"ב לענין דנצריך ס' נגד החתיכה שהחלב דבוק בו אלא ביש ס' בין הכל נגד החלב הכל שרי חוץ מהחתיכה שהחלב דבוק בו שישאר אסור מטעם שמא נמלח הוא תחילה וע"ש ועיין סי' ק"ה ובמ"ש בצדו:
סעיף ה
בש"ך סק"כ כתב מיירי כשאין בתבשיל וכו' ולענד"נ דאפשר דאיירי אפילו כשיש ס' פעמים ס' דמ"מ אסור לערות דהא כשמערה אף שמתחילה הי' ס' פעמים ס' לבסוף אפשר דלא נשאר כשיעור ונאסר הנשאר ונעשה נבילה מן החרש שבהקדירה ריקן שנעשה נבילה כבר. וכשחוזר הנשאר להראשון נאסר הכל אך דזה על הרמ"א נמי קשה שכתב בקדירה חדשה אין לחוש בכל ענין וא"צ רק ס' נגד הטפה ור"ל דאז אף אם עירה בדיעבד לא נאסר והיינו משום דאז הוי כמו נפל נגד הרוטב שמשערין בס' נגד הטפה לחוד. וקשה דהא כתב לקמן בהג"ה והקדירה אסורה ואם בשלו בו תבשיל אחר דינו כמו בפעם הראשון. וביאר הש"ך דצריך ס' בפעם השני. וא"כ איך כתב בקדירה חדשה אין לחוש תיפוק לי' כשמערה אף שבתחלה יש ס' נגד הטפה כשמערה על מקום הטפה מתחלה הוי כמו נפל נגד הרוטב ויש בו ס', דהקדירה עכ"פ נשאר אסור מספק ולבסוף העירוי הוי כמו נתבשל בו פעם שני ולא הי' ס' דנאסר התבשיל. א"ו ע"כ דאיירי במערה בפעם אחד שלא נפסק הקילוח מתחלה עד לבסוף באופן שכל התבשיל מסייע לבטל. וא"כ אף דברי הש"ך נכונים. וכעין זה כתב הר"ן פ' כ"ה וז"ל וא"כ במערה ואינו מפסיק דכבת אחת דמי ועיין סי' ק"ז בש"ע וש"ך שם משמע ככל דברי:
סעיף ו
בהג"ה ואם בשלו וכו' נ"ב כתב המ"י כלל מ' סק"ה וצ"ל דמיירי בקדירה שאין דרכו להשתמש בו בשפע דא"כ אפילו לכתחילה. ואפי' להט"ז וש"ך שהשיגו וכו' מודים הכא:
סעיף ט
בש"ך ס"ק ל"ח אבל וכו' די בגרידה. נ"ב עיין בת"ח כלל נ"ו במ"י ס"ק ט"ו ט"ז:
סימן צג
עיין ב"י הקשה על הטור למה כתב ואם בישל אסור בסתם ולא כתב בנותן טעם דהא בכה"ג דלא ידעינן כמה בלע ודאי דאית לי' היתר ע"י טעימה ולענ"ד יש לתרץ ע"פ מה דאיתא במרדכי פרק ג"ה דבכלי לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה דאין איסור בלוע אוסר היתר בלוע והוכיח הכי מדין קדירה שבישל בו בשר לא יבשל וכו' ואם בישל בנותן טעם ולא אמרינן הבלוע בקדירה נעשה נבילה מקודם והדר אוסר מה שבקדירה במשהו א"ו כנ"ל ע"ש והנה הטור ע"כ לא סבר הכי כדכתב הב"י בסי' צ"ח ע"ש. ואף שהד"מ משיג על הב"י מ"מ מודה דבכלי חרס סובר הטור דנעשה נבילה ע"ש. ובאמת דברי ד"מ צ"ע שהרי בסי' צ"ד מבואר דפוסק הטור בסתם אם תחב הכף ב' פעמים צריך ב' פעמים ס' והיינו משום דנ"נ. ומ"ש בסי' ק"ז דאין צריך ס' נגד הכף היינו משום דלשיטתי' אזיל הטור דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ כדכתב הט"ז בסי' צ"ח ס"ק ח'. וא"כ קשה על הטור קושי' המרדכי. אבל לענ"ד לק"מ די"ל הברייתא אתיא כתנאי דס"ל אפשר לסוחטו שרי ולא אמרינן חנ"נ דהא תנאי פליגי בזה. אמנם לדידן אף דפסקינן מב"מ בס' מ"מ כיון דפסקינן חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור ממילא א"א להתיר ע"י טעימה כמבואר בש"ע צ"ב ע"פ הרמב"ם בכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב דצריך ס' מההוא טעמא דהבלוע נ"נ וחוזר ואוסר החלב במינו עד ס'. והכא ה"נ הבלוע בקדירה נ"נ וחוזר ואוסר החלב עד ס' ומדפסקינן שאין במה שבקדירה ס' נגד הקדירה ממילא אסור ושפיר שסתם. ודוק כי הוא ברור. ומיושב נמי בזה מה דמתמיה הב"י על הטור שהניח דברי ב"ה בתימה ודין הרשב"א בקדירה של בשר שבישל בה ירקות שמותר לבשל בה חלב מייתי להלכה. ולהנ"ל לק"מ דכשבישל חלב בקדירה של בשר נהי דהי' בו ס' מ"מ קודם שהגעיל כל הקדירה נעשה הבלוע בקדירה נבילה מטעם החלב שבלע מקודם שפלטה טעם בשר שבה וא"כ הוי כמו איסורא בלע שמודה הרשב"א שלא מהני לה הגעלה דבישול משא"כ בנתבשל מים דאז שפיר הוי היתרא בלע ודוק:
הג"ה ואם הכיסוי צונן וכו' אם התחיל להזיע. נ"ב אבל כשהסירו מיד שניהם מותרים אף שהכיסוי מסתמא מלוכלך ואפשר דנפל לתוך התבשיל מ"מ לא מחזקינן איסור לומר דנפל ועוד דבר מועט הוא ובודאי בטל בס' תוך התבשיל משא"כ כשהתחיל להזיע אז הכיסוי אוסרת כן משמע בד"מ ודלא כדמשמע מפר"ח ס"ק ז':
פר"ח ס"ק ד'. נ"ב לענ"ד עיקר הטעם דדוקא לבשל בו חלב או בשר שקדירה זו כבר הי' אסור לבשל בו חלב ונשאר באיסורו אף לאחר מעל"ע משום הגזירה משא"כ לשאר דברים מעולם לא נאסר ולא שייך למגזר עליו וממילא מכ"ש קדירה של בשר שבישלו בו חלב תוך מעל"ע שנאסר מיד לכל דבר פשיטא שנשאר באיסורו אף אחר מעל"ע מגזירה אינו ב"י אטו ב"י:
סימן צד
סעיף א
הג"ה דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון. נ"ב ומן הסתם עיין סי' צ"ה בט"ז ס"ק י"ב בסופו ובש"ך שם ס"ק י"ג וגם בט"ז סי' ק"ה סק"ד והפר"ח בסי' ס"ח הסכים לדבריו ע"ש אמנם הנקה"כ משיג שם על הט"ז בראיות נכונות:
בט"ז סק"א. ומ"ה אם עירה נמי מכלי ראשון על כלי שהוא מלוכלך מבשר נחשב כאלו נשתמש באותו כלי בכלי ראשון בודאי לשונו ל"ד דאילו נשתמש ממש בכ"ר הוי בלוע בכולו ואילו הכא הא עירוי אינו מבליע אלא כדי קליפה וא"צ ס' אלא נגד הקליפה. אלא ר"ל דלענין העירוי נחשב ככ"ר וגם אין נ"מ לענין קדירה שנעשה קליפתו העירוי ככ"ר דבקדירה תמיד יש מסתמא מה שבקדירה ס' נגד הקליפה כדאיתא סי' ס"ט ס"ק ס"ה בש"ך אלא הנ"מ בכף שנעשה הקליפה כ"ר ע"י העירוי דנהי דמה שבקדירה סתמא ס' נגד הקליפה היינו קדירה דאף דהקדירה גדול אף מה שבתוכו הרבה. אבל בכף אם הוא גדול והקדירה שנתחב בו קטן בזה צריך שיעור אם הוא ס' נגד הקליפה וק"ל
סעיף ג
בש"ך סק"י פי' וכו' נ"נ ואוסרת אח"כ. נ"ב למה דמסיק בעצמו סי' צ"ח ס"ק כ"א להקל בה"מ בכלי עץ ומתכת שלא לומר בהם נ"נ ואפילו בב"ח ה"ה הכא בה"מ יש ליפסוק כהב"ח כיון דמיירי דיש ס' נגד הכף נמצא דהמאכל לא נ"נ רק הבלוע בכף. וראייתו מד"מ אינו דומה דשם מיירי בנתבשל בשר בקדירה חולבת דנעשה הבשר נבילה והקדירה בולעת ממנו ודוק:
שם בש"ע ואם אין ס' וכו' אפי' הקדירה נ"ב משמע שאף הקדירה נאסר בהנאה וצ"ע לאיזה ענין אם למכרו לגוי וכן הבין המ"א סי' תנ"א ומדייק הכי מהת"ח ושם לא נאמר יותר ממה שנאמר בהש"ע. ובאמת יש לתמוה אם הישראל בעצמו מותר להשתמש בהקדירה מפני שאינו נהנה מהבלוע מה"ת יהא אסור למכרו וכי מפני הבלע ישיג יותר בעדו ודברי המ"א שם אין בם טעם מספיק לענ"ד. והיותר קרוב אלי דההוא אפילו אינו סובב על האיסור הנאה רק משמיענו דאפילו הקדירה נאסר והיינו לשמש בו שהוא הנאתו תשמיש אכילה. ועיין בשערי דורא הנוסח הכי ואם אין ס' הכל אסור אפילו בהנאה ומיהו הכלים מותר להשתמש בהן וכו' ושם לומד מקנקנים דיי"נ שמותר לתת לתוכן שכר. ובע"ז דף ל"ב מבואר בפשיטות דקנקנים מותרים למזבן לנכרים וה"ה נמי כלי הבלוע מבב"ח ועיין פר"ח א"ח סי' ת"נ:
סעיף ה
בש"ך ס"ק ט"ו בא"ד והא דכתב הרי"ף וכו' א"כ כ"ש הכא בקדירה דהוי ג' נ"ט. נ"ב כבר השיגו בזה האורח מישור דזה הוי ממש כדגים שנתבשלו ואם הכא נחשב לג' ה"ה הדגים. ואולי כונתו דהכא יש ג' קודם שבא אל מאכל משא"כ בדגים:
בש"ך ס"ק י"ח בא"ד וע"ק. נ"ב קושי' זו קאי על החומרא שנית לאסור הכלי שאינו ב"י:
סעיף ו
בש"ך ס"ק כ"ב בא"ד אבל ודאי הטור וכו'. נ"ב א"י איך יתרץ הטור במה שמעתיק דברי סה"ת לחלק בבצלים בין בלועים מאיסור לבלועים מחלב לשיטתי' דל"א נ"נ בשאר איסורין. ואף שהב"י כתב נמי על דין זה שנתלה בנ"ט בר נ"ט א"י להולמו:
בש"ך ס"ק כ"ג מביא בשם תשו' מהר"מ לובלין דאף הבצלים מותרים. ותימה למה דמסיק הרמ"א בסי' ק"ג [וכן פוסק המהר"ם לובלין בעצמו בבצלים של איסור] דאף להפוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מ"מ חתיכה הנאסר מבליעת איסור ושוב נתבטל בס' נשאר החתיכה באיסור משום דלא ידעינן אם פלט הטעם בשוה. א"כ ה"נ הבצלים שהסכין לא נתבטל בהם וקבלו טעם חלב ושוב נתבשלו בבשר הא ודאי שקבלו טעם בשר ואם לא פלטו הטעם חלב בשוה הרי הם בלועים מבשר בחלב. הן אמת דלפ"ר לפ"ז נמי קשיא על הר"פ גופי' דא"כ ליצטרך נמי ס' נגד כל הבצלים מטעם חנ"נ לדידן דהיינו שיטתי' דאף בכל איסורין חנ"נ וכה"ג הקשה הכרו"פ ומה שהאריך לתרץ לא מצאתי בו טעם לדברי תה"ד עיין עליו. אמנם יראה לענ"ד די"ל אחרי שזה הדין שבסי' ק"ו אינו אלא מספק אם הטעם יצא בשוה אם לאו וע"ש בט"ז. וגם מאי דאמרינן בשאר איסורין נ"נ אינו אלא דרבנן נמצא דהוי ס"ד ולקולא ולא מחמרינן להצריך ס' אלא נגד הבלוע דהא ספק זה של יציאת הטעם בשוה הוא ספק של כל עולם. ועיין בט"ז סי' צ"ח סק"ו ובש"ך ובמה שכתבתי בצידו. משא"כ בחתך בסכין של איסור אף דמה דמשערינן נגד כל הסכין אינו אלא מספק דלא ידעינן כמה נפק מ"מ מפני שלא יהא תורת כל אחד בידו מחמרינן נמי שלא לצרף ספק זה כלל ואמרינן חנ"נ ומצריכינן לשערו נגד כל הבצלים. אבל הבצלים הבלועים מסכין של חלב גופייהו בודאי ראוי לאוסרם אף כי יש ס' נגדם מפני הספק תורה דבגווייהו הגם שיש בם נמי ס"ס ספק מה דלא ידעינן כמה נפק מהסכין וספק אולי פלטו ובשוה מ"מ כבר כתבתי דהספק ראשון אי אפשר להשתמש ב. כלל מפני טעם הר"ן הנ"ל בש"ך. שוב ראיתי שהמ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח הרגיש ודחק בדברים שאין בם ממש לענ"ד ע"ש וק"ל. ואולם זה לשון הרשב"א בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' קנ"א תחילת כל דבר אקדים הקדמה אחת והוא שחתיכה שבלעה איסור ואין בה לבטל את האיסור א"א לחזור ולהתירה לעולם שהרי עצמה נאסרה בודאי מחמת מה שבלעה. ואע"פ שאתה מרבה עלי' כל היום היא באיסורה עומדת דאי אפשר לעמוד על האיסור הבלוע אם יצא מתוכה אם לאו וכו'. ותו כפל וכתב בלשון זה אבל אם אותו תבשיל הוא דבר שנאסר מחמת בלע א"א להתיר אותה חתיכה שלא נודע שנסחט מהן איסור הבלוע עכ"ל וא"כ י"ל הרי עיקר טעמו מפני שנאסר בודאי ור"ל הרי הוא בחזקת איסור עד שיוודע לך בוודאי שהותר וזה א"א לעמוד עליו וכו'. אבל בצלים שבלעו טעם חלב הרי עדיין הם בחזקת היתר ומספק אתה בא לאוסרן אולי בשעה שבלעו טעם בשר הי' בהם טעם חלב יותר מבכל הקדירה ע"י שלא נפלט טעם החלב שבו בשוה ודאי די"ל הבצלים נשארו בחזקת היתר שבלי ספק הספק אינו שקול ונוטה יותר להיתר מלאיסור ולכ"ע אזלינן גבייהו בתר חזקת היתר וק"ל:.
וההבדל בין בצלים אלו לכף של חלב הנתחב בקדירה של בשר ויש בו ס' דמ"מ הכף אסור. עיין בב"י שבאמת, נתחבט הסמ"ק דלמה לא יוחשב הגעלה. והיישובים דשם לא שייכי בבצלים ע"ש ודוק. (אמר המעתיק ובגליון כתב עכ"ז א"י להפריד בין בצלים אלו לכף חלב הנתחב בקדירה של בשר ויש ס' נגד כל הכף שמ"מ הכף אסור ולא אמרינן נמי דנוקי הכף בחזקת היתר) ועכ"ז לענ"ד להלכה יש להחמיר ללקט הבצלים במה דאפשר ובמה דלא אפשר יש לסמוך על פסק מ"ל ז"ל:
סעיף ז
בט"ז ס"ק י"ד מעתיק דברי רש"ל ע"ש. ואני איני יוכל לעמוד על דעתו במ"ש וגם נאסר הכף דלמה יאסר הכף מ"ש דאם המאכל נאסר כבר מבליעה דאינו אוסר הכף או אם המאכל של חלב שאינו נעשה הכף כמוהו משום דחשוב איסור הבלוע ואינו יוצא אל הכף. א"כ ה"ה בזה אף שהמאכל נאסר מ"מ ודאי דלא חשיב האורז גוף איסור אלא איסור בלוע מבב"ח ומ"ש מבלוע מאיסור בשר נבילה. והנה הש"ך סי' ק"ה העתיק דבריו שבסי' מ"ה ושם רציתי לידחוק שר"ל שבכל חלקי אורז ודוחן יש גוף שמנונית חמאה בין כל גרעין וגרעין וזה לא חשיב בלוע אלא בעין. אך פה לא נראה כונתו הכי דא"כ אף מבלוע מחלב לבד יעשה הכף כמוהו. ולענ"ד נראה באמת לחלק בהכי שאם נשפך לתוך התבשיל חלב ממש אף דעב הוא מ"מ לא חשיב בלוע והכף נעשה כמוהו. משא"כ אם רק בלעו ע"י בליע' חלב אזי אינם כי אם כמו איסור בלוע. אבל החילוק של רש"ל ז"ל אין מובן לי כלל ודוק:
ובהר"ן פרק כל שעה הביאו הב"י סי' קכ"א משמע ברור במה שדחק בסכינים של איסור דצריכים הגעלה בכ"ר אף דרוב תשמישן אינן אלא בכ"ש דלא ס"ל כלל הסברה דדבר גוש (אם לא בחתיכת בשר ע"י הדוחקא) אבל דבר גוש לא בדוחק ודאי מוכח מיני' דלא סבר. דהא פשיטא דחותכין בסכין בשר רותח בכ"ש ע"ש:
בש"ך ס"ק כ"ח מסיים ודברי המחבר ורב עיקר.. נ"ב ואם חתכו בו בשר שנצלה על האש משמע סי' קכ"א סס"ק י"ז בש"ך דצריך לשער בכולו. אך עיין שם פר"ח דלא סבר כותי' אף בזה. וגם דברי מהר"מ מ"ץ שעיקר יסודו שם עליו לא משמע כדבריו שהרי עיקרן של דברים שנאמר חם מקצתו וכו' לא נאמר אלא ע"י אש בפסחים שם וע"ז כתב אבל לא מהני שאם נפל וכו' ע"ש:
פר"ח ס"ק כ"ה בא"ד משמע דפשיטא לי' להט"ז וכו' דומיא דשמן של תרומה. נ"ב לפ"ר א"י מי איכא למ"ד דשמן לא יהי' דבר המפעפע:
תו כתב בתר הכי ואי בדאיכא ק' וא' לבטולי לשמן מה פריך וכו'. נ"ב הפשוט דלהט"ז היינו דמשני שאני סיכה דמשהו ומסתמא יש לבטולי':
סימן צה
סעיף א
אם יש בממש וכו'. נ"ב זה קאי על נתבשלה אבל נצלה עיקרו תמיד בנטילה:
סעיף ג
בש"ך סק"ט מסיים והיינו לכתחילה כמ"ש הב"ח ודרישה נ"ב והיינו כרוצה להגעיל כלי של בשר בקדירה חולבת
בט"ז ס"ק י"ב מסיים כ"ש הכפות שרגילין לתוחבן בכלי ראשון. נ"ב כאן צ"ל וכתב הת"ח כמו שהעתיק הש"ך ס"ק י"ג ונ"ל וכו':
פר"ח סק"א וכבר הושג הב"י בזה. נ"ב מן הד"מ. ואני כתבתי שם בצדו בלשון זה ולענ"ד לא ניים אלא דסברתו הפוכה מסברת או"ה שמביא הד"מ סק"א וסובר שדוקא למנוע עצמו מלאכול עם כותח מה שעלה בכלי של בשר י"ל דחשיב כמו דיעבד משא"כ לאכול בכלי של חלב סובר דאילו יש קפידא לכתחילה למיעבד נ"ט בר נ"ט אף אם נעשה הי' אסור לכתחילה לערות בכלי בשר דזה נמי לכתחילה גמור הוא:
סימן צו
סעיף א
בסכין של בשר בן יומו ופי' הש"ך אע"פ שהוא נקי ומקונח בודאי וכו'. נשמע מזה ברור דפסקינן דע"י דוחקא וחריף אף בצונן מפליט מן הכלי ומבליע במאכל. (ועיין במ"י כלל ס"א סס"ק כ"ו הוכיח מדין דסעיף ד' דלגבי כלי מן הבלוע במאכל לא אמרינן אף בדבר חריף ודוחקא מפליט ומבליע. והטעם נלע"ד פשוט דכמו דיש הבדל לענין איסור בלוע שאין יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב בין מאכל לכלי מפני שאין לו פליטת עצמו כן יש חילוק לענין זה) ותימה לי א"כ היכי פסקינן בסימן קכ"א דסכין של איסור בתר הנעיצה בקרקע קשה מותר לחתוך בו צנון ולאכלו הא הנעיצה אינה פועלת אלא להעביר הבעין שעל פניו היטב ולא הבלע שבתוכו. (ומאי דלא סגי לי' בקינוח עיין בתה"ב דף קכ"ה ובדבריו שבחידושיו הביאם הפר"ח סי' צ"ד ס"ק כ"ה וצ"ע) כמבואר בגמרא דלא מהני כ"א לאכול בו צונן ולא רותחין. וא"כ איך נחתוך בו צנון הא ע"י הדוחקא וחריפות הצנון יפלוט הבלוע ויבלע הצנון. ובאמת ההיתר לחתוך בו צנון לא נזכר בגמרא ולא בכל הפוסקים זולת הרשב"א בתה"ב שהמציאו ולמדו מהיקש אתרוג משום דס"ל אתרוג חריף כצנון. ועליו אין קושיא כ"כ אחרי שבתה"ב תפס עיקר תי' רש"י גבי צנון שחתכו בסכין של בשר שהוא אך מטעם הבעין שעל פניו וי"ל דבאמת ס"ל דאם הסכין מקונח ונקי לא בלבד מטעם נ"ט בנ"ט שרי אלא אף מטעם דאין צונן אפילו חריף מפליט ומבליע ע"י דוחקא אלא אך מבליע לחוד ממה שמוצא מוכן לפניו. אבל על הטור וש"ע קשה. שוב מצאתי בתה"ב דף קכ"ד כתב הרא"ה בלשון זה ובגמרא אמרינן ולאכול בו צונן ומוכח בגמרא דאפילו לגבי צונן חריף וכו' ומהא שמעינן שאין דבר חריף צונן מבליע ולא מפליט דבר קשה (ר"ל שבדבר קשה כסכין לא מפליט ולא מבליע וה"נ כונתו בדף צ"ד ובחנם כתב המה"ב עליו שגמגם בלשונו אלא הנהו ב' תיבות דבר קשה חסרים שם) וכו' אלא שבולע מן המוכן ולהוציא מדברי המחבר שכתב דצונן חריף מבליע ומפליט אגב דוחקא. והמשמרת כתב שכבר הראה לו למעלה שטעה. ועיינתי שם והוא דף צ"ד ושם הביא הוכחה לשיטת הפוסקים דבעין שעל פני הסכין אינו נפגם ומפני מה אסרו החלתית א"ו שחריפות עם דוחקא מפליט ומבליע ומפני דשם לא הביא הבה"ב ההוכחה מן סכין של איסור דמהני הנעיצה לדבר חריף אף הוא לא זכר ליישבה. ולענ"ד איני מוצא מקום לישב הנהו ב' פסקים והפוסקים דהכא ע"כ סוברים דנעיצה לא מהני לדבר חריף אלא דאתרוג לא מקרי חריף. ועל הרשב"א גופי' נמי קשה אף כי אמינא כנ"ל דאף הוא מודה לדינא להרא"ה דדבר חריף אינו מפליט ומבליע כאחד ואך משיג על לשונות הרא"ה שהם מגומגמים ומשמע מיני' דאפילו מבליע לבד אינם. אכתי קשה דהא מ"מ הביא הוכחה נכונה מחלתית דמפליט ומבליע ואם לשיטתו יהא מוכרח מדין נעיצה דחריף אינו מפליט ומבליע ע"כ לחלק בין חריפות דחלתית לשאר חריפים לענין מפליט ומבליע וקשה מנין לו לפסוק כשיטת הג"ה שבסי' צ"ה דבכל חריפים אמרינן מחלי' לשבח שאינו נלמד אלא מחלתית אחרי שבל"ז מוכרח שהוא מופלג בחריפות ומשונה בדינו לענין מפליט ומבליע. אף גם לשונו משמע שבאמת משיג על הרא"ה וסובר דאף כל דבר חריף מפליט ומבליע כדנראה מיתר ההוכחות שמביא בדף צ"ד. צ"ד וא"י ליישב מה יענה על דברי הרא"ה שבדף קכ"ד וצ"ע:
בט"ז סק"ה בא"ד והרי אפילו וכו'. נ"ב דבריו מגומגמים דודאי בשר שנתבשל בחלב אסור לעולם וכמבואר בגמרא להדיא. ועיין במ"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח בא"ד המתחיל ואם נתבשלו. ועיקר דברים אלו עיין פה סי' צ"ד סעי' ו':
סעיף ג
בש"ך ס"ק י"ט מסיק א"כ ה"ה הכא נ"ב א"י למה שמסיק ס"ק י"ז להתיר זנגוויל יבש אפילו נחתך ודאי בסכינים אב"י א"כ מ"ש פלפלים יבשים ועכצ"ל דמיירי כשנדוכו הפלפלים בתערובות דבר לח דומיא דנעשה המדוכה תחלה של בשר ע"י דיכה של בשר בתערובת פלפלין:
שם בהג"ה וי"א אפילו אינו ב"י (ואפילו מקונח ועיין פר"ח) יראה לי דלא כתב הרמ"א דיעה זו דס"ל ב' חומרות דדברים חריפים זולת צנון. חומרא דגרע מנתבשל ואסור אפילו, בנ"ט בר נ"ט. וגם חומרא דחורפא משוי לי' לשבח. רק לחוש לה לכתחילה אבל בדיעבד כגון במידי דשכיח שחתכו בצלים בסכין חולבת ונתנום בקדירה של בשר דסתמא הסכין אינו ב"י מבליעת כלי ראשון כדקיי"ל סתם כלים אב"י. ובפרט סכין חולבת שרוב תשמישו בצונן. ומצד מה דשמנונית סתמא על פניו. זה לע"ד תמיד בטל בס' תוך הקדירה א"כ ודאי בדיעבד שרי דהא אנן מתירין דיעבד נ"ט בר נ"ט אפילו בבישול ועיין פר"ח ס"ק ב' ומכ"ש סתם סכין אב"י דלא להחמיר בתרי חומרות הנ"ל. ולכן אפילו אין ס' נגד הסכין נמי בדיעבד שרי:
פר"ח ס"ק ט"ז וסתם מדוכה אינה מקונחת. נ"ב עיין תשו' רשב"א שבב"י גבי ביצים כי לענ"ד לא משמע מיני' הכי:
שם ס"ק י"ח בא"ד והשתא קשה וכו' ובטילי ברובא. נ"ב א"י מאין פשוט לו שסתם קורט של חלתית מובאים הרבה ביחד תמיד אדרבה לשון הגמרא מחלי' לי' ולא להו. והיינו נמי שיטת הרשב"א שלומד מחלתית דחריף בולע בכולו ולא סגי לי' בנטילה ולא ניחא לו בתירוץ הרא"ש עיין בב"י:
סימן צז
סעיף א
בט"ז סק"א כתב מזה נראה לי. נ"ב עיין סי' פ"ח ש"ך סק"ב בסופו. וה"נ י"ל פת שאני וכה"ג השיגו הפר"ח:
שם בש"ע ואם אפאו דינו כדין עיסה שנלושה בחלב. עיין בפלתי הוכיח מכח קושי' דאפילו בדאיכא ס' נמי אסור הפת הנילוש במעט חלב. ומשיג בזה על הרי"ט שהתיר. ואני תמה וכי ס"ד שיהא איסור דרבנן חמור מאיסור דאורייתא שאם בישל בשר בחלב ממש יהא בטל בס' ושרי ובכגון זה יהא הפת כולו איסור. ובפירוש מבואר בהג"ה סי' צ"ט דחלב שנתבטל במים ונפל לבשר דאינו אוסר ובש"ך שם מבאר דאפילו לכתחילה שרי והא ודאי דגבי מים שייך נמי הגזירה כמו בפת דהא דרך המים לבשלן בין עם בשר ובין עם חלב. ולדעתו אפילו בפני עצמן יהיו מים אלו אסורין. והכי מבואר ריש סי' זה דיש ללמוד שאר דברים מפת. וכן מבואר משיטת הריף דנתן טעם לפת שאפאו עם הצלי דאסור למיכלי' בכותח משום דהוי דשלי"מ לאכלו עם בשר. ואילו לדעתו דאפילו ע"י משהו נאסר לאכלו אפילו לבדו מה מתירין יש לו דהא הריף מדמה דין זה לטעם משהו ומכ"ש דיש להוכיח דלא כותי' משיטת שאר פוסקים החולקים על הריף. ולא אאריך במשנה שאינה צריכה כי כל חיך אוכל יטעם דדין עיסה שנלושה בחלבא לא איירי אלא בטעם ממש. ואולם מה שהקשה על דינא דרבה בר עילאי ודאי לפ"ר קושיא הוא דאף דהרי"ט כתב דהתם שאני שהי' האיסור עומד מתחתיו בעינו ור"ל הואיל ולא נתערב בתוכו כ"א בלע מן ממש ע"י אפי' דיש להסתפק אולי אינו בולע בכולו כ"א כדי נטילה באופן דלא נתבטל בס'. מ"מ קשה הא אפשר בטעימה ואי בדטעם קשיא קושייתו ע"ש אבל נלע"ד דלק"מ דודאי רבה בר עילאי דאסר לעולם ואפילו אחר שהוסק ע"כ הכי דרש דתנור זה נאסר לאפות בו לעולם כדין קדירה שבישל בו בשר דלא יבשל בו חלב דודאי אסור לבשל בו לכתחילה ע"ס שיטעום אח"כ. וא"ל דשם אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחילה משא"כ בפת דעדיין כולו היתר. דהא כשאין כונתו לבטל האיסור מבואר סי' צ"ט שאין בו משום אין מבטלין. וה"נ הא אך כונתו לבשל מאכלו בהקדירה. ולמה יהא אסור לבשל בו ע"ס טעימה (ועיין בתשו' צ"צ סימן פ'. ואינו דומה דשם הוא בכונה נותן מעט החלב כדי ליהנות בו אבל הכא הרי אין כונתו ליהנות מן האיסור כלל אלא לבשל בהקדירה. ועיין בהר"ן פרק אין מעמידין שבט"ז סי' צ"ט ס"ק ט"ו. ולענ"ד מ"ש אם עושה להכשיר הכלי או אם כונתו אך לכשל בהכלי ולא ליהנות מן האיסור) אלא ש"מ דהאיסור הוא משום דכל דבר הצריך בדיקה אסור לעשות לכתחילה ע"ס הבדיקה כדאיתא בסי' א' בשוחט לענין בדיקת סכין וה"נ דכותי' דילמא אתי למיכלי' בלא טעימה ויאכל לתומו ומילתא דלא רמי' עלי' דאינש אוכל ולא ירגיש. ומטעם זה דרש שהתנור אסור לעולם לאפות בו ריפתא. ומי שיעבור ויאפה בו יהא דינו כמי שעובר ומבטל איסור דלא אהני מעשיו והפת אסור אפילו בטעימה והכי הדין לענ"ד פשוט דמי שביטל במזיד חלב בקדירה של בשר שאסור החלב אפילו בטעימה וע"ז שפיר מקשה הגמרא דמהברייתא מוכח דהיסק מהני כהגעלה וא"צ לטעימה. ואפשר נמי לומר ביותר קיצור דאסרה רבה בר עילאי למיכלה לריפתא לעולם אפילו אחר היסק כי אם ע"י טעימה. והמקשה פריך מדקתני עד שיסיק ש"מ דע"י היסק בלא טעימה שרי וזה ברור. ולדרכי הראשון שהוא האמת לדינא יש ליישב מה דמשמע מתוס' זבחים צ"ה דע"י היסק ודאי נתקנח התנור מן הבעין דלא כמשמעות דבריהם בפסחים דאף ע"י היסק אינו מתקנח דזה דבר שאין הדעת סובלו. וגם הב"י פה העתיק הדברים כבזבחים וקשה א"כ על רבה ב"ע איך אסר אף לאחר היסק. וכי ל"ל התירא דנ"ט בר נ"ט ולהנ"ל מיושב דלא אסר הריפתא כ"א למי שיעבור ויאפה במזיד אחר שדרש ואסר התנור. וזה ידוע דאסור למיעבד נ"ט בר נ"ט לכתחילה. וכן הוא בפר"ח סק"ד והעובר. במזיד לא מהני מעשיו. ומ"מ שפיר הקשה מהברייתא דעל היסק מותר לכתחילה וק"ל:
שם הג"ה ואם זב תחתיו. נ"ב עיין בזה כרו"פ העלה לנכון שאין לזוז ממשמעות הפשוט דלא כש"ך.