אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות מליחה

הלכות שחיטה

סימן סט

סעיף א

צריך להדיח הבשר קודם מליחה. ד' טעמים נאמרו בזה. ב' מהר"ן א' בלשון זה צריך להעביר דם שע"פ הבשר שאין המלח מפליט בחומו אלא דם שבתוך הבשר שהוא לח אבל לא מה שנתייבש ע"פ ולפיכך אם לא ידיחו אותו תחלה יש לחוש שמא לאחר שיניח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם ויבלענו. והוא טעם הרא"ה. והברור דלטעם זה אם נמלח בלא הדחה והוא עדיין תוך זמן פליטת הציר אף מליחה שנית א"צ אלא הדחה ככל בשר שנמלח ושרי ודלא כהט"ז שכתב שזה טעם היש אוסרין וק"ל. ב' טעם עצמו היינו כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו. והיינו טעם היש מתירין דוקא ע"י מליחה שנית. וכן לטעם המרדכי שאם לא ידיח המלח נתמלא מדם שעל החתיכה ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה. ולטעם זה נמי לענ"ד יש תקנה במליחה שנית אבל היש אוסרין הוא הסמ"ק שנתן על הלכלוך שעל פניו דין דם בעין שנפל על גבי בשר דלא שייך בו כבולעו כך פולטו ולא משריק שריק וק"ל. ולענ"ד יש ראי' לאחד משני טעמי הר"ן מדאיתא פ' עור והרוטב דף קכ"א ע"ב הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד' שתצא נפשה ואוכלו וקשה למה לא למדו למיעבד הדחה ראשונה נמי. ולענ"ד לא שייך הכא התי' הגמרא הא דחללי' בי טבחא שהרי מלמדו למיעבד במרוצה כל עוד שלא תצא נפשה וכדדחק עצמו הר"ן והם נמי דברי תוס' חולין דף ל"ו דהכא אף לצלי בעי מליחה והפשוט דאיירי בשוחט לעצמו. ובזה נדחה נמי מה שדחק עצמו הכ"מ פ"א מהלכות שחיטה. משא"כ לטעמי הר"ן שפיר דבזה שמיד אחר השחיטה מולח עדיין אין חשש שנתייבש על פניו וגם לא נקרש על פניו ושפיר יש כח במלח להוציא הדם אף בלא הדחה קמייתא וק"ל:

עיין פר"ח מביא הפלוגתא שבין רש"י ורמב"ם עם התוס' ויתר פוסקים אם דם שבשלו מדאורייתא או דרבנן. ומביא בשם הב"י סי' פ"ז שכתב שהרמב"ם ס"ל דההוא דהקומץ דלא כהלכתא. וכתב עליו שאין בדבריו טעם למה דחה ואולי י"ל דלהכי דחאה משום שכבר הקשיתי על הסוגיא דמנחות מסוגי' דבכורות דף ו' ע"ב דאיתא חלב בהמה טהורה חידוש הוא הואיל ומכח דם קאתי. והרי ודאי חלב אינו ראוי להזות על גבי המזבח ונשתנה ע"י הטבע יותר ממה שנשתנה הדם ע"י הבישול ומה חידושו לא יהא כדם שבישלו. א"ו דאף דם שבשלו לא יצא מכלל איסורו שהי' מקודם. הגם שדחקתי עצמי דודאי חידוש הוא לומר דבר שנאסר יחזור להיתר. ומכח זה ס"ד לומר דה"א חלב בהמה טמאה דשרי' ואזי באמת לא הוי אמר זעירא דינו. אך לאחר שריבה התורה חלב בהמה טמאה לאיסור מסתבר לזעירא דע"כ לאו סברא מחודשת היא בחלב טהורה דא"כ לא הי' התורה מוציאה לאיסור בטמאה אלא טעם יש בדבר דהיינו התורה לא אסרה אלא דם הראוי להזות ולומד מינה דה"ה לדם שבשלו. מלבד שהוא דוחק גדול אף גם קשה הניחא למ"ד דם נעכר אלא למ"ד אברים מתפרקין כדפסקינן. דנמצא ל"ק מחלב מידי מנ"ל לזעירי סברתו. כיון דחזינן דסתמא דגמרא לא ניחא בההוא סברא כל עיקר וחושב חלב מכח זה לחידוש. וא"כ אין מן התימה אם הרמב"ם מכח זה דחה לסוגיא דבכורות מהלכתא וצ"ע:

סעיף ב

הג"ה וה"ה אם הי' ס'. נ"ב וקליפה בעי. כרתי:

בש"ך ס"ק י"ד ומשמע וכו' נ"ב עיין מ"י:

סעיף ג

בהטור פלוגתת הרמב"ם והרא"ש בדין מלח גס. וכתב שם הפרישה דאפשר דהרמב"ם סובר שא"צ מליחה מב' צדדים. ולמה שביאר הר"ן טעמו במה דמצריך ליתן הבשר ברותחין משום שאין המלח מפליט כל הדם ע"ש בב"י שמביאו א"כ פשיטא שאינו מפליט מה שבעבר השני על פני ] הבשר עיין וק"ל:

סעיף ד

בט"ז ס"ק י"ג וע"כ יש להזהר וכו' נ"ב עיין ס"ס ע"ב בש"ך ובמ"י כלל ט"ו דין כ"א:

שם בט"ז ס"ק ט"ו מתמיה על הרמ"א מסי' ע"ה. ולענ"ד יש ליישב דגבי שומן לכ"ע אין מוחזק כ"כ בדם ר"ל בדם הרבה אלא מעט דם יש בו. ולכן לא חיישינן שיבלע הצד שנמלח כבר ממנו (ותדע דהא בל"ז אין דם בגוף המעי) כיון שאין אף בהשומן שפע דם ויש די והותר בהמלח להמשיך הדם אליו א"כ בדיעבד שנתבשל במליחה של צד פנימי אסור דהא החלחולת מפסיק ולא נמלח השומן כלל ומעט דם שמוחזק בו נשאר בחזקתו ואסור. משא"כ הכא בבשר ודאי דהרבה דם בתוכו אלא דבנמלח מצד א' יש פלוגתא אם המלח הוציא כל דמו מעבר השני או כשיטת הא"ז שבד"מ דאין המלח מוציא מעבר השני ונשאר כל דמו בתוכו כבראשונה. והכריע הרמ"א דבדיעבד דהיינו אם נתבשל דוקא סמכינן על המתירין ואמרינן שכבר יצא מידי כל דמו. וכשלא נתבשל ויש תקנה בצלי לאחר פליטת כל צירו לחוש לסברת המחמירים שנשאר עדיין דמו בצד השני דהיינו דם הרבה כבראשונה ויחזור ויבלע הצד השני ואסור לכן צריך לצלותו ודוק כי לענ"ד פשוט וברור הוא. ובמה שלמד הפר"ח סי' ע"ה להתיר גבי חלחולת שנמלח מצד פנימי במקום צורך במכ"ש מהכא יש די בחילוק הנקה"כ דבחלחולת אינו אפילו בנמלח מצד אחד כיון דהעור מפסיק וק"ל. ובלא הנ"ל לדברי הט"ז עצמו שלהכי מחמיר הכא תוך י"ב שעות הואיל ואפשר בצלי פשיטא דבחלחולת לא שייך צלי ולהכי מקיל אף אחר י"ב שעות:

סעיף ט

בט"ז ס"ק י"ט בא"ד ולענ"ד כו' דהא קיי"ל. נ"ב דברים מעורבבים וכבר השיגו המ"י:

בש"ך סק"מ אבל בדיעבד מותר ת"ח כלל ט"ו כו'. ולעל"ד מבואר בת"ח דאפילו בדיעבד אסור אם נתבשל בלא מליחה שנית מדכתב ריש דבריו אבל רוב הפוסקים ס"ל דהמלח פסק כחו וכו' וא"כ פשיטא דזה אסור בדיעבד כרה"ב. אך מ"ש לבסוף מותר בדיעבד היינו מה שס"ל שהבשר נאסר מן הדם שבמלח ע"ז כתב כיון שכבר נתבאר שאם שהה הבשר וכו' ה"ה בזה והיינו מחד טעמא דאמרינן בכזה דמא משריק שריק ע"ש משא"כ על הסברא דפסק כח המלח פשיטא דלא מסיק להתיר אלא כרה"ב נקטינן. וגם לשון הסימנים של ת"ח הכי דייק שכתב ומלח וכו' פעם שנית שאין לו עוד כח וגם אסור משום דם שבתוכו ובדיעבד אם מלח בו אין הבשר נאסר משום הדם דמשמע דמשום הדם אין הבשר נאסר בדיעבד ונ"מ אם הדיחו ומלחו שנית דמותר. אבל ודאי אם נתבשל ע"י מליחה כזאת דאסור כמו נתבשל בלא מליחה. ולדעתי כלל זה בהגהתו סעי' י"א במ"ש ואם נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי דינה כלא נמלח' כלל ודלא כט"ז שדחק שם אח"ז מצאתי כבר השיגו נמי פר"ח וגם המ"י:

סעיף י

בש"ע או שום קטן. היינו בן ט' שנים ט"ז סי' קט"ן סק"ה

בט"ז ס"ק כ"ג בא"ד נמצא לפ"ז דזכינו. נ"ב עיין ט"ז א"ח שם:

בנקה"כ ס"ק כ"ד דאשכחן טובי ספיקי דרבנן להחמיר. נ"ב ועיין במשמרת הבית דף ע"ה ע"ב כתב בפירוש הכי כיון דחזינן דהגמרא אמר דם דאורייתא לא מקלינן בספיקו גם מביא ראי' מקושי' הגמרא ודילמא תתאי מטא וכו' אף דיש לדחות ראי' זו כיון דיותר מסתבר דתתאי מטא קודם מ"מ מי יקל נגדו. ועיין ט"ז גופי' בא"ח סי' ת"ט סק"ו. ומ"ש שם מטעם רוב. לדעתי הוא רובא דתלי' במעשה. אך עיין תוס' בכורות דף כ' ד"ה רבינא ואפשר דלא דמי כיון דרובא עושין ומולחין. אך י"ל נמי אדרבא רוב המולחים זוכרים לשעתא וההוא מדאינו זוכר לא מלח וכן עיקר:

סעיף יא

בש"ך ס"ק מ"ד בשר כו' רק ששמוה בקדירה. נ"ב עיין ט"ז ס"ק כ"ג ובמ"י ופר"ח:

שם בס"ק הנ"ל מעתיק דברי ת"ח בסתם. משמע דאין חילוק בין נתבשל לגמרי ללא נתבשל לגמרי ובשניהם שוה לאיסור אותה חתיכה אף דאיכא ס' בקדירה אם לא בהפ"מ וכהכרעת הרמ"א. ובאמת בת"ח מבואר הכי ע"ש. אמנם לענ"ד לא העתיק יפה שהת"ח לא השוה אלא בחתיכה שנמלחה ולא שהה במלחו שעור מליחה או שהה ג' ימים בלא מליחה ונמלח דע"ז קאי התם ובזה איכא למימר שהמלח מסייע לבלוע אף בבשרא דתורא. משא"כ בשר שנתבשל בלא מליחה כלל מסיק בת"ח שם דין ד' וכתב מיהו באותה חתיכה עצמה יש להקל בזה אי איכא ס' בקדירה כנגדו מאחר דגם בנתבשל ממש רבו המתירין והיינו בבשרא דתורא היכא דלא נתבשל לגמרי כ"א בכלי ראשון שלא על האש. וע"כ לחלק הכי כדי שלא יסתור עצמו דין ב' עם דין ד'. או עכ"פ לחלק דדין ב' לא איירי בבשרא דתורא. עכ"פ לא יפה עשה הש"ך שהעתיק הנהו דברים בסתם כי בבשרא דתורא בנדון זה עכ"פ אינו שוה ממש לנתבשל שאותה חתיכה מותר בדאיכא ס' אף שלא בה"מ לפי הכרעת הת"ח דין ד'. אחר איזה שנים הגעתי לספר מ"י וראיתי כי גם הוא לא ירד לחלק כדחלקתי ונכנס בדוחקים והקשה תרתי ל"ל אם קאי על הקדירות. ומ"ש שקאי על הבשר א"י מה בכך דהא איהו מ"מ מפרש שהושם בכ"ר וא"כ מה לי אם הבשר יד סולדת או לאו הא מה שבתוך הקדירה ודאי יד סולדת ככל כ"ר. וגם בסק"ח דחק מכח זה מאוד. והאמת לענ"ד בכונת הת"ח כדחלקתי דסעיף ב' הואיל דנמלחו אף אותה חתיכה אסור אף דאיכא ס' משא"כ בסעיף ד' וע"ש:

סעיף יב

בט"ז ס"ק ל"ב בא"ד וכן נראה כו' נ"ב עיין נקה"כ ובמ"י מ"ש על כל דיני סעיף זה. וגם א"י מי הגיד שחומרת הגאונים פועלת שנתייבש צירו נמי בתוכו דמן הסברא לא נאמר אלא על תמצית הדם שהוא דבר הקרוש וא"כ אינו דומה כלל לבשר שנפלט כל דמו וצירו:

סעיף יד

בט"ז ס"ק ל"ה ומה שלא הוי דשיל"מ וכו'. נ"ב עיין סי' ק"ב בט"ז סק"י מה שמביא ראי' מבכורים שם יש סתירה לדברים אלו ועכ"פ אין לסמוך ע"ז אלא בשהה ג' ימים שהוא אך חומרת הגאונים משא"כ בשר שלא נמלח כיון שיש היתר בצלי מקרי דשיל"מ לענ"ד. ועיין בתה"ד עצמו שמפקפק ג"כ על תי' זה ועל הראי' שמביא לו:

סעיף טז

בש"ך ס"ק ס"ו ובת"ח כו'. נ"ב להמבואר בת"ח נ"ל להגיה בש"ך במקום בלא הדחה דצ"ל אפילו בהדחה והיינו משום גזירה דלמא אתי לאשתמושי בחמין כיון דל"ל הגעלה. ובמ"ש ובשאר כלים מותר. הגהתי דצ"ל אפילו בלא הגעלה. ובמ"ש מיהו ודאי אף בשאר כלים צריך לקנחם נ"ב ואם נשתמש בלא קינוח פשיטא דבעי הדחה. ושוב כתבתי כל הג"ה הנ"ל צודקת להמבואר בת"ח שהמה בנוים על דברי הה"מ. (ואולם עיין בח"ר חולין שם מבואר בכ"ח כדברי הש"ך פשוט. את זה שהגהתי פה אף שם הגהתי משום דבאמת אף שם בח"ר לתי' הא"נ מוכח דאפילו הדחה לא מהני לכ"ח דאל"ה למה תברה לפינכא ידיחנה וישתמש בה צונן א"ו מפני שבליעתה מרובה ואף אחר הדחה פולטת וצריך הדחה מה שנשתמש בה אף בצונן חיישינן דילמא אכיל לי' בלא הדחה לכן אסורה אפילו אחר הדחה ואפילו לצונן. וההג"ה שהגהתי בש"ך היא ברורה):

בש"ך ס"ק ס"ז מסיים וא"ש בזה וכו'. נ"ב ודאי שם אסור לכתחילה אפילו ע"י הדחה כ"א בהגעלה. והעיקר כמבואר בהשערים משום דשם תשמישו מרובה ותדיר לא חשיב לי' לכתחילה כטהור מליח וטמא תפל אלא כשניהם מלוחים והכא דאינו אלא באקראי שפיר מותר אפילו לכתחילה אפילו למלוח שנית אפילו באינה נקובה בשר כשר מדם אף דלא שייך כבכ"פ. עיין בהשערים פ"ג ובשער ז'. ואולם לענ"ד מדברי הרא"ש בפ' כ"ה משמע דהיתר גבינות בדפוסי נכרים אינם אלא דיעבד בלא ההוא טעמא אלא משום דהיתרן נובע מטהור מליח. ואף שם לא מצינן כ"א דיעבד. ודעת הלומדים ההיתר דפוסים אפילו לכתחילה כמבואר בתוס' שם צ"ע מנ"ל:

בש"ך ס"ק ס"ח ולק"מ דדוקא כו' ובס"ק ע"ב כתב ומה"ט וכו' וקשה לגבי בשר לא מיחשב כבישת מעל"ע במים ככבישת ציר ולכן מותר לצלי. ולגבי הכלי יותר חשוב כבישול כבישת מעל"ע במים שאז מפליט הכלי מכבישת חצי שעה בציר וצ"ע מנ"ל לחלק בסברות כאלו:

שוב כתב ונראה דאפילו וכו' לענ"ד צ"ע די"ל הציר ומלח שבלוע בו הוי דבר חריף דפסקינן דמחלי' לשבח. ובזה יש ליישב תמיהת הפר"ח בסי' ק"ה סעיף א' על הט"ז ע"ש כי אפשר שזה כונת הט"ז אלא שקיצר.

סעיף יח

בט"ז ס"ק מ"ד. ומעשה בא בעירנו וכו' ע"ש והנקה"כ כתב ותמהני על מה שאסר מה שמונח. עיין במ"י שקדמני להשיג בזה על הנקה"כ. והדין ברור ופשוט כהט"ז.

בש"ך ס"ק ע"ו מביא בשם מהרש"ל דאם נתערב חד בתרי בבישול דשרי הואיל ומדאורייתא חד בתרי בטל ור"ל משום דמב"מ בלח וה"ה בבישול ד"ת חד בתרי בטל. וצ"ע עפ"י דבריו עצמו שבס"ק נ"ז דהא הכא נמי האיסור משום דם דהוי מבשא"מ:

סעיף כ

בט"ז ס"ק מ"ז בסופו והא דלא תירצו. נ"ב עיין ביש"ש כי קיצר בהעתקה:

פר"ח סק"מ בא"ד ועכצ"ל כן וכו' א"ו כדאמרן. נ"ב עיין בדבריו עצמם מה שמביא בא"ח סי' תמ"ב בשם תשובת הרשב"א סי' תצ"ו:

תו שם וכ"כ בתשובה כלל ב' דין ז' וכו'. לאו למימר דאי לאו להשביח וכו'. נ"ב לשון הרא"ש לא משמע הכי ע"ש ואולם א"י מי הכריחו לזה דהא כבר כתב דבדבר שאפשר לעמוד עליו מיד מודה הרשב"א וריב"ש שאין משקר לפ"ת לכן הוצרך הרא"ש לטעם דלהשביח וכו' דהא איתא סי' ש"ב דאפשר לעמוד עליו אם הוא צמר או פשתן:

סימן ע

סעיף א

בהג"ה חתיכה שמלח אותה ב' פעמים וכו' בזה קדמני כמו שכתבתי בספר מ"י ע"ש כלל ט"ו ס"ק מ"ד:

סעיף ב

בש"ך סק"ו כתב וגם צ"ל שכן דעת רבותיו של הרשב"א בתה"א. י"ל ביאור דבריו משום דרבותיו סברי דבשר שפלט כל דמו שנמלח אצל בשר שלא שהה שיעור מליחה שרי. והיינו היש מתירין בכ"ז שבסעיף ו' עיין בב"י וטעמם משום כבכ"פ אפילו בלא דם של עצמו וקשה עליהם קושית הרשב"א מדגים דאסירי ול"ל תקנה במליחה אע"ג דס"ל דשאני דגים דרפו קרמייהו והדם נסרך בהם ביותר וא"כ אפילו הדגים טפלים נמי אסירי ולכן כתב הש"ך בסופו מיהו נ"ל שדעת הרשב"א כדעת הרב היינו משום דהרשב"א מקשה על דין של רבותיו מדגים כלומר דאי לאו מדגים הכריח סברה זו לא הי' כותב על סברת רבו דלא מחוור. וכן מבוארים דבריו בהקצר ומודה להו בדין הראשון דהיינו אם הניח בשר שלא נמלח כלל אצל בשר שנמלח דשרי ע"י מליחה דכמו שיפלוט דם של עצמו כך יפלוט דם שבלע וע"כ דמחלק דלכך לא מהני בדגים מליחה שנית משום דכבר פלטו דמן וצירן קודם שבלעו מן העופות משא"כ אם הדגים תפלים פלטו אח"כ אגב צירן כסברת הרב דהא לדידיה ע"כ ל"ל האי סברה דשאני דגים דרפו קרמייהו ולכן הדם נסרך בהם ביותר דא"כ לא מקשה על רבותיו מידי:

סעיף ב

בשר שחוטה וכו' שאע"פ שאינו בולע מדם הטריפה בולעת מצירה וכו'. פשוט דמליחה שנית לא מהני בזה ולומר כל מה שבלע ע"י מליחה יחזור ויפלוט ע"י מליחה ואפילו בטריפה מלוח והבשר תפל. והיינו משום דמליחה לא מהני אלא לדם ולא לציר שאינו דם. וא"כ קשיא לי למאי דקיי"ל חתיכה נעשית נבילה בכל איסורים איך שרינן בהג"ה בשר שנפל לציר אחר שיעור מליחתו ע"י מליחה שנית הא הציר נעשה כולו נבילה על ידי התערובות דם שבתוכו אפילו החלק שבו שאינו דם ומליחה לא מהני אלא לדם ולא להחלק ציר. וצ"ל דלגבי דם דעיקר איסורו אחר שנמלח אינו אלא דרבנן הוא דסמכינן לומר כבכ"פ מה שנבלע על ידי מליחה יצא ע"י מליחה כמו שכתב הרא"ש בשם הרשב"ם הכי בפ' כל הבשר ע"ש. אבל בציר טריפה דאורייתא לא סמכינן ע"ז וזה נמי טעם ההיתר גבי בשר שנגע בחתיכה שנמלחה בכלי שאינו מנוקב דשרי ע"י מליחה ב' כמבואר סוף ההג"ה שם ובש"ך ולא אמרינן כיון שהחתיכה נעשה כולה נבילה א"כ החתיכה שנגע בו קיבלה טעם מכולו משמנונית ודם שבתוכה ואיך נתיר אח"כ ע"י מליחה ב' הא הוי ממש כבשר טריפה שנמלח אצל בשר כשר. (וזה קשה אף לשיטת הי"א שבסי' צ"ב דבלח בלח לא אמרינן נעשה נבילה. זולת לשיטת הר"ן שבפר"ח סי' צ"ב ס"ק י"ז דכל שלא ע"י בישול לא אמרינן חנ"נ אף זה ל"ק) א"ו כדכתבתי. אבל אין לחלק ולומר בשלמא בטריפה דלגבי ההוא איסור שם היתר על הבשר הכשר קודם המליחה ולאחר המליחה נאסר משום טריפה ולכן לא מהני מליחה להתיר דהוי כמו אפשר לסוחטו דאסור משא"כ בשר תפל שנגע הנ"ל שגם קודם שנגע הי' עליו איסור דם וכדמשמע קצת חילוק כזה בפרישה שבט"ז סק"ח. דז"א דא"כ בשר שנמלח כבר שיעור מליחה שנפל לציר מאי א"ל. הא בזה נמי כבר הי' שם היתר עליו. ועוד גם בשר תפל שם היתר עליו דהא שרי באומצא ועוד ע"כ ע"י מליחה צ"ל דקים להו לרבנן דיוצא הכל ולא נשאר מאומה ולא שייך כלל לסברת אפשר לסוחטו דאל"כ מ"ט דיש מתירין שבש"ע סוף סעי' ו' ע"י מליחה שנית דהא הוי מקודם שם היתר על הבשר שנמלח ופלט כל דמו ואיך נתיר אח"כ ע"י מליחה. א"ו דז"א דזה אין שייך כלל לאפשר לסוחטו כדכתבו תוס' פ' כ"ה גבי גללי מילחא וא"כ בבשר טריפה ע"כ משום דמליחה לא מהני לציר ומוכרח כדדחקתי. וגם על בשר שלא נמלח שנפל לציר יש להקשות כנ"ל מה שא"א לדחוק שם ולומר דעיקר ההיתר הוא משום דאיידי דטרידי לפלוט לא בלע כמו שביאר הש"ך ס"ק ל"ז גבי בשר ששהה שיעור מליחה שנפל לציר ודוק:

שוב העירוני חביריי לומר דל"ק מעיקרא דכמו שפסקינן אין דם מפעפע למעלה אם חצי' בציר ואפילו שמנונית בציר ואף למאי דפסקינן חנ"נ בכל איסורין ומשום דאין הנאסר יוכל לאסור אלא היכא שהאיסור הולך עמו ה"נ הכא כיון שהמלח פולט כל דם אף שנשאר מן הציר כל החלק ממנו שאינו דם שוב אינו אוסר מטעם דנ"נ משא"כ בציר טריפה. ולשיטת הר"ן דל"ל ההוא סברא מעיקרא בל"ז ל"ק כנ"ל בהג"ה ודוק:

סעיף ו

ויש מתירין ע"י מליחה וכו'. הש"ך ופר"ח פירשו דהוא דעת הרשב"א וקאי על בשר שלא נמלח אבל בשר שנמלח ופלט כל דמו וצירו שאין לו דם דידי' שוב אינו פולט ע"י מליחה דם שבא לו ממקום אחר. ובתה"ק מבאר דעתו למה חזר מדעת רבותיו דלא נימא בפשוט אפילו אין בו דם של עצמו כבולעו ע"י מלח כך פולטו הוא מהוכחת דגים שנמלחו בהדי בשר שאסורים לעולם ולא מהני להו מליחה. וכן הוכיח הר"ן מכח קושי' זו דאל"כ למה לא נועיל להדגים מליחה. ועל הר"ן ודאי ק"ל מה הוקשה לו כי לענ"ד י"ל בפשוט דלק"מ שהרי בעצמו כתב הביאו הב"י סי' ס"ט דאע"פ שחזינן שהמוהל היוצא אף בתר שיעור מליחה אדום הוא ואיך שרי לן לבשל אחר שיעור מליחה וכתב תחילה דמ"מ אינו דם ע"ש א"נ לא רצו חכמים להחמיר כ"כ. וי"ל ודאי כהא"נ שכתב הוא ברור שאף אחר מליחה נשאר בו קצת דם ומה שלא רצו חכמים להחמיר כ"כ אינו בלא טעם אלא מפני שהוא דם אברים שלא פירש ושרי ואי משום דלכי יתבשל יפרש ויאסור שיערו חכמים שזה המיעוט הנשאר בתר שיעור מליחה בלי ספק נתבטל טרם פרישתו בס' ואין זה מבטל איסור לכתחלה אלא מבטל המותר כי בטרם שיופרש הוא בטל ולהכי שרי משא"כ הדגים שנאסרו מדם אברים שפירש לא מבעי' למ"ד חנ"נ בשאר איסורים פשיטא דאין להתירם ע"י מליחה כיון דאפשר שנשאר בו מקצת דם ולא שייך לומר אין הנאסר וכו' כיון שמקצת דם נשאר בו ושפיר דאמרינן חנ"נ. אלא אפילו להפוסקים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים מ"מ אין להתירם ע"י מליחה כמו שכתב הרשב"א ונפסק בש"ע סי' ק"ו דאף דלא נ"נ מ"מ כשנפל לקדירה ויש בו ס' מ"מ אותו חתיכה אסור וביאר טעמו בתשו' המיוחסת סי' קנ"א דלא מצינן הגעלה באוכלין וכיון שאפשר שנשאר בו עדיין מהאיסור לעולם אסורה עד שיפליט כולו לגמרי וה"נ דכותי' ולהכי הדגים אסורים ולא מהני בהו מליחה. ואף אם אפשר דיש חולקין על הרשב"א כאשר הארכתי שם. מ"מ י"ל כיון דהדגים אלו נאסרו שוב אין להתירם ע"י מליחה על סמך דמה שישאר בם יתבטל בם דהוי כמבטל איסור לכתחילה כמו פיצע במזיד לדבר חשוב ודוק:

שם בש"ך ס"ק כ"ט ומ"ש באו"ה של מהרש"ל חתיכה וכו' לענ"ד אפשר דאו"ה סובר כשיטת הר"ן שבש"ע סעי' ג' ולדידי' הוי נגיעת התפל במליח כמו שניהם מלוחים ולכן מיחשב כנמלח בלא הדחה ואסור כולו. משא"כ הפוסקים הנ"ל לא ס"ל הכי ולכן שפיר מחלקים דאין כח בהציר להבליע הדם בעין משום דהוי לגבי הדם בעין כמו טהור מליח וטמא תפל:

שם בסופו נראה דש"ה וכו' א"כ אפשר שקבלה טעם מהמלח עצמו שעל החתיכות. נ"ב ר"ל והמלח עצמו הבלוע הדם בעין שעליו משא"כ ציר שאין בו כח להבליע הדם בעין שעליו משום דלגבי דם בעין שעליו הוי כמו טהור מלוח וטמא תפל משא"כ כשנתערבה בין המלוחים ונשתהא שם הוי כמו שניהם מלוחים כנלענ"ד: ]

אגב דע דכל עיקר פי' הש"ך הנ"ל בהש"ע. לענ"ד אין לשון הש"ע מורה לפירושו. אלא לדעתי היש מתירין ע"י מליחה היינו לכלול נמי דעת רבותיו של הרשב"א דאפילו לבשר שנמלח ופלט דמו וצירו נמי שרי ע"י מליחה שנית והי"א בתראי הם דעת הר"ת שבב"י שהכריע כותי' בדיעבד ע"ש וק"ל. ולדינא אין לנו נ"מ שנהגינן כהגהת רמ"א:

בהג"ה ואפילו כו' שכבר פלט כל דמו וצירו אצל וכו'. נ"ב ואם הבשר שנמלח כבר גבוה מן הבשר שלא שהה עדיין עיין ש"ך ס"ק ט':

תו שם וכ"ש וכו' נ"ב עיין ש"ך ס"ק כ"ט:

תו שם דאפילו אם נפל לציר ממש. נ"ב ואפילו הציר בכלי שאינו מנוקב. ש"ך ס"ק מ"ז והיינו כשלא נשרה בתוכו שיעור כבישה:

תו שם אך אם שהה שיעור מליחה ונפל לציר. נ"ב ולב שנמלח ונפל אח"כ תוך ציר עיין סי' ע"ב בש"ך סוף סק"ג:

בש"ך ס"ק ל"א דחד טעמא הוא. נ"ב עיין צ"צ סי' ו' העלה דלאו חד טעמא הוא דהרמ"א חזר בו מסברת נסתמו נקבי הפליטה וכן כתב הט"ז וא"כ למה שפסק הרמ"א לקמן בנפל לציר דבמקום הפסד גדול יש לסמוך לומר איידי דפליט ציר דידי' פלט דם דאחרינא ה"ה בזה אבל מה שמסיק הצ"צ להקל אף בלא הפסד אין מוכרח כלל:

ש"ך סק"מ ומינה וכו' לא מהני. נ"ב אם לא לצורך הפסד גדול:

סוף הסימן ציר מעורב עם מים. נ"ב עיין מ"י כלל ז' דין י':

סימן עב

בתשובת כ"י שאלה כ"ז מסיק להתיר עוף שנתבשל עם מאכל בזפק. וע"ש כי כל דבריו לענ"ד צ"ע כתב וסמך על תי' הגמרא קרמא מפסיק מה שהרמ"א בהג"ה סי' ק"ה פסק דאין לסמוך עליו וכתב ואין לשנות והכי נוהגין. ואיהו כתב שמהרא"י יחידאה הוא ומה שתלה עצמו בטעם שני של מהרא"י מה שלא שייך הכא ז"א המעיין במהרא"י יראה להדיא שעיקר טעמו דלא סמכינן אההוא שינוי' ובסי' ס"ח וע"ב שאין אסור אלא המוח וקרום ולא הבשר שם עיקר הטעם דכבכ"פ ועיין ש"ך סי' כ"ב ובפר"ח סי' ס"ח שבכל המקומות משמע שאין סומכין על ההוא שינוי' לחוד ומ"ש לבסוף שמלבד זה שרי בלי ספק כלל מטעם שני דהוי כמו ס"ס א"י מה קאמק (ולמה רומז. ולפ"ר ע"כ לסי' ע' סעי' ו' ונתחלף לו ה' בו' ועכ"ז א"י מה קאמר דזה איירי ע"י מליחה פולט) (דהי"א שבסעי' ה' אין טעמם שפולט מה שבלע בלא טעם כדאומר אלא או מטעם סברת רש"י וזה לא שייך הכא או משום דמשריק שריק וזה דוקא בבשר כדדייק לשון ר"ת שאמר משריק שריק דרך הנקבים שבבשר משא"כ בדבר מאכל ודאי מסרכי סריכי) ועוד מדוע אנו אוסרין בשר שפלט כל דמו וצירו שנפל לגבי בשר שלא נמלח ולא שרינן בקליפה והמותר ע"י מליחה שנית וע"כ משום דתפסינן לעיקר סברת המחמירין. ולפ"ר זה ממש דגים ועופות שמלחו יחד דלדידן לא הוו הקשקשים מועילים אי לאו משום דעשאו להדגים לא רפו קרמייהו, והיינו משום דהקשקשים לא היו אלא קליפה ואנן משערינן בס' וה"ה הזפק למה דלא סמכינן אשנוי' דקרמא מפסיק לא הוי הקרום אלא קליפה ולא מהני לדידן דבעינן ס' במליחה. אמנם שוב בא המעשה לידי והוריתי להיתר כפסקו מפני שראיתי שבפשוט עכ"פ מידי ס"ס דפלוגתא לא נפיק חדא דעת הש"ע סי' ק"ה סעי' ח' דסמכינן אההוא שנוי' דכולי' בחלבא הוי ואת"ל דלא קיי"ל כההוא שנוי' ספק אי בעינן במליחה ס'. ועיין תשו' רמ"א סי' קי"א. ומכ"ש באיסור דם שאינו מוחלט שהוא בכלל ספק אם שייך בו שמן זולת מצד המנהג אסרינן ומצריכים ס'. אבל בכגון דא דיש עוד ספק דפלוגתא מטעם הקרום. וגם עיקר איסורו אינו אלא דם שבישלו והוא בכלל הפ"מ היזק יותר משליש בדמיו והתרתי ע"פ עדותן שכן הורו המורים:

סעיף ב

בש"ך סק"ג מיהו הרשב"א בת"ה ובחדושיו וכו' ע"ש ונ"ל דנ"מ וכו' דשרי מטעם וכו'. ותמיה כיון דסמך על שיטת הרמב"ן לענין החילוק שבין צלי לבישול א"כ כי נפל לציר על צד החוץ פשיטא דבלע. ודוחק גדול דאיירי דנחתך הלב ונמלח ונפל לציר על צד הפנימי. וגם הפר"ח מעתיק דבריו בסתם ולא נחית לחלק בהכי וצ"ע. הגם לשיטת מהרש"ל לק"מ ע"ש ודוק. אך קשה איך ערבב הדברים וכתב סתם ונ"מ:

בש"ך סק"ח. ונאסר כדי קליפה. נ"ב ולא מחמרינן להצריך ס' נגד הקליפה כיון דזה עצמו אינו אלא חומרא בעלמא ת"ח שם:

בש"ך סק"י מיהו פשיטא וכו' נ"ב צ"ע דבלא קריעה אפילו לבדו אסור לכתחילה למולחו ואחר קריעה פשיטא דשרי אפילו עם בשר:

סימן עה

סעיף א

בהג"ה ואם מלח החלחולת נ"ב עיין בספר מ"י ביאר דוקא חלחולת ולא מעיים:

סימן עו

סעיף ג

ואם נקר הבשר מחוטי דם נ"ב היינו הורידים הכוללים חוטים שבשדרה. וכן מבואר בתה"ק בית ג' שער ג' שכתב ולא הצריכו חתיכת ורידין או ח"א אלא מפני דם החוטים שבשדרה. וכן הכונה בהארוך ודלא כמו שהבין שפתי דעת סי' כ"ב אות ג' שהרשב"א מצריך ניקר כל חוטי הגוף ומה שהש"ך שם מביא הרא"ש היינו שבו נזכר החומרא של חתיכת הבשר סביב וק"ל. אבל א"י א"כ הוא כדכתב התה"ב כנ"ל שדם האברים יוצא דרך הסימנים אפילו שלא חתך הורידין ולא הצריכו כו' כנ"ל למה אסור לאכול באומצא מכל הגוף. ודברי הש"ך הכא סקי"ז אינם מספיקים להנ"ל וצ"ע:

סימן עז

בש"ך סק"ב כתב ובספרי הוכחתי דכל הפוסקים מודים דהיכא דנמלח הפנימי ושהה כדי מליחה והחיצון תפל דנאסר הפנימי וכו'. ולפ"ר צ"ע הא התוס' פרק כ"צ ע"כ לא סברי הכי שהרי כתבו דלמאן דאוסר כבדא עלוי' בשרא מוקי מתני' דפסחים שנמלחו הבני מעיין דשרי לר"ת ומזה כתב הש"ך סי' ע"ג דמוכח דאף לר"ת אם נמלח הכבד שרי אפילו תותי בישרא שלא נמלח שהרי שם הי' הכבד תוך הבשר והוי תותי בישרא ג"כ וא"כ הא גם מזה מוכח דהיכא דנמלח הפנימי ולא החיצון נמי שרי שהרי לר"ת כבד ובשר שוים במליחה. ואולי, אפשר דל"ק דסובר שמה שכתבו תוס' ואפילו למ"ד וכו' היינו שרוצים לתרץ המתני' אליבא דההוא מ"ד אפילו להמסקנא בגמרא ש"ה כיון וכו' נמצא דלא הוי תוך הבשר רק בזה על זה הוי עכ"פ וע"ז כתב שהתוס' שמיירי שנמלח הכבד ובזה שפיר אמרינן כבכ"פ ואין ה"נ דלתי' הא"נ הה"א של הגמרא דטעמי' גבי פסח הוי משום כבכ"פ לא קאי אלא למאן דשרי כבדא עלוי בישרא. (ובל"ז ההכרח הכי דאל"כ קשה קושי' הת"ה והמרדכי דכמו דנימא דמיירי דנמלח הכבד דילמא אף הבשר נמלח ודוק) רק התוס' כתבו הא"נ לפי המסקנא וק"ל:

בספר פלתי פלפל בדברי מרדכי ומ"ש איהו כבר כתבתי בצידו שלא נהיר ולא בהיר בסברא שנימא כיון דטריד לפלוט ציר ע"י מלח לא בלע דם ע"י חום אש. לכן ארשום הנלענ"ד פירוש האמתי דאף דכתב המרדכי דיותר פשיטא לומר כבכ"פ בשניהם אינם מלוחים מ"מ ודאי דאפשר יש סברא להיפוך דבשניהם מלוחים ולא שהה הואיל תרווייהו חום דמליחה וחום אש שפיר אמרינן כבכ"פ משא"כ בשניהם לא נמלחו וא"כ שפיר כתב ועוד אף אי תימא דלא הוי פשיטא בלא נמלחו והגמרא איירי בהכי קשה מאי מייתי סייעתא דילמא מיירי בנמלחו יחד ולא שהה א"ו דבהכי איירי הגמרא ושפיר מייתי סייעתא ולא אפשר לדחויי דמיירי בנמלחו ושהה דאין דרך מליחת צלי בהכי ומסתמא איירי נמי כדרך מליחת צלי דהיינו נמלח ולא שהה. ובזה מיושב קושי' שני' של הפליתי דמאי מייתי סייעתא דילמא פסח בלא נמלח כלל דמסתמא איירי כדרך הצלי ודוק:

בס"ק הנ"ל כתב להשיג על הרמ"א בשם דעת כל הפוסקים וכתב שביאר אף דעת האו"ה בהכי. והאו"ה אין בידי אך כנראה מהד"מ מה שמביא בשם הארוך שכ"ז לא מיירי אלא בממולא בעשבים ועפ"ז כתב הכי בש"ע. נראה דלא סבר הכי האו"ה דאל"כ הא עכ"פ העשבים אסורים. ואף דיש לדחות דבאמת העשבים אסורים אף דקיי"ל דלא הוי כממולא ביצים דהוי כבישול והכל אסור דז"א במשמע הלשון. וצ"ע בגוף הספר:

סימן עט

סעיף ג

בט"ז ס"ק ה' ומ"כ וכו' וצ"ע אם נדרסה. נ"ב עיין ב"ק ס"ט אלא כל היכא דסליק לי' שירנא לולד קצת משמע כותי' דצ"ע:

סימן פא

סעיף א

אסור כבשרה. נ"ב וה"ה ביצת השרץ ועיין חולין דף ס"ד תוס' ד"ה שאם ריקמה ובח"ר שם וכן בר"ן שבס' חמש שיטות. וברמב"ם מבואר דעל כל אלו אין לוקין והוי כחצי שיעור:

סעיף ב

בש"ך סק"ט ולא אמרינן כיון שע"כ וכו' דש"ה דרוב בהמות כשרות ע"כ ר"ל דלמה דמסקו הפוסקים דחזקה אף שאינה מבוררת הוי חזקה מכח דאתיא מרובא שוב יש עדיפות לחזקה זו מבכתם יבש דשם אינו אלא חזקה לדון בה השעה המסופקת משא"כ הכא אף שע"י רוב לחוד א"א לבא למשרי החלב כיון שאנו רואים הבהמה זו היא ממיעוט הטריפות מ"מ לגבי השעה המסופקת עדיפה והוי כמו רובא וחזקה דיש לדון על שעה זו דעדיין היתה מן הרוב וגם מחמת החזקה דכמו שהיתה זה שנה ודאי בריאה ואף דלא היתה אז ברורה הרי ברורה נמי היתה ע"י הרוב כן נשארה כל שעה המסופקת והוי כמו רובא וחזקה. ועיין תשו' מ"ל מ"ש בנאבד וושט הפטומים. (ולפ"ר בלי עיון כל הצורך י"ל נמי דש"ה בסי' ק"ץ דעיקרו לענין הטהרות דלמפרע וי"ל משום דכל הטומאות כשעת מציאתן נגעו בו) ואולם כ"ז הוצרכתי לדחוק וליישב דעת הש"ך. אבל לענ"ד מעיקרא לק"מ כי מה שכתב הש"ך כדלקמן סי' ק"ץ באמת מה דאיתא שם בש"ע דין דנפיק מדין כתם יבש שבהסוגיא דהיינו סעיף מ"ו משם אין שום ראי' אלא כונתו למה דאיתא שם בב"י הסוגיא ור"ל שלא יוקשה ראיות התה"ב דף פ"ז והר"ן ריש חולין דז"ל תה"ב והר"ן אבל ודאי בטריפות סירכות או טריפות אחרים שא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דהא א"א לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקה לה מחזקתה וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים שהאשה טמאה משעת כיבוס דכיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשיו אלא מכבר לא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש אלא אמרינן משעת כיבוס ראתה ע"כ לשון תרווייהו. ויש לתמוה הא במתני' דנדה דף נ"ו איתא ומטמא בין לח ובין יבש ולדבריהם לח מ"ט דטמאה למפרע הא זה ודאי אפשר בשעת מציאה נפיק א"ו שם הטעם אליבא דב"ה דקיי"ל כותייהו לענין טומאת מע"ל למפרע דאשה כיון דמגופה קחזי' לא אמרינן אוקמה אחזקה. ומה הראי' משם. ואין בידי ליישב דבריהם אלא ע"פ דברי תוס' ריש נדה ד"ה ושרצים דמעלמא דקשיא לב"ש דאליבי' הוכרח לבא לתרתי לריעותא וקשיא להו כתם מה תרתי לריעותא שייך ודחקו לכתוב וי"ל דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ טמא למפרע ופעמים נמי אף כשהוא לח מוכיח דלא אתא השתא אלא ע"י שיה' או ע"י ריקוד לא פלוג רבנן בכתמים. וא"כ ראייתם ע"כ נמי אזלה מן ב"ש וסברי דלולא דמצאו מקום וטעם דלא ליזל בתר החזקה גבי יבש ודאי דקשיא לב"ש מה תרתי לריעותא איכא א"ו ביבש טעמייהו ע"פ דין ושוב גזרו לח אטו יבש וא"כ ודאי דל"ק על הרמ"א מידי אחרי שחזינן שהתוס' לא נקטו בלשונם אלא וי"ל דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ טמא למפרע וגם לח לפעמים וכו' ולא כתבו כלל ע"כ טמא למפרע עד שעת כיבוס כסברת הרשב"א והר"ן. ועל סברתם אני תמה הא מצינן כתובות י"ב ע"ב וא"נ ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקי אחזקה. אף דודאי בשעת מציאה דהיינו בעילת הבעל לא נאנסה וגם אין לתלות בזמן ידוע ומ"מ דנינן על שעת אירוסין שהיתה בתולה מכח החזקה (ובתה"ב דף פ"ו הרגיש ממומין ודחק לשנוי' ולדעתי אינו עולה למה שהקשיתי שהרי משנתארסה ודאי הי' בה ולא שייך תי' הגמ' דף ע"ה ע"ב) א"ו דלא ס"ל כלל סברא זו אלא בפשוט הואיל דבין ביבש בין בלח לפעמים ע"כ טמאה למפרע ולא משעת מציאה לא פליגי משום דלפעמים ההוכחת דלמפרע מגיעים עד שעת כיבוס השוו מדותיהם בכתמים לטמא עד שעת כיבוס ואפילו לח פשוט והכל משום לא פלוג בכתמים ולדבריהם הראי' מעיקרא ליתא ודוק:

סימן פג

סעיף ב

בש"ך סק"ב מסיים ולא כתבוה וכו' משום דפשוט הוא. נ"ב ולענ"ד משום דלא נפיק מיני' היתר כ"כ דהא אכתי מחויב להשגיח אם נקלפים עכ"פ בכלי ואז בלא ההסתכלות בשמש נמי שרי ובגמרא לא נאמר העובדא אלא להורות שלא יתיאש אבל אין נפקותא:

סעיף ו

בש"ך ס"ק י"ט מ"מ וכו' אין השאר חביות ניתרים בכך. נ"ב מדלא נמצא אף בהשאר אבל בפתוחים ונמצא שנים באחד דשוב ליכא למיחש דמעלמא אתא כולן מותרים ואמרינן מה דלא נמצא בהשאר היינו דאזלו לעלמא:

פר"ח ס"ק כ"ו בא"ד וכנראה שמה שהעולם אוכלים אותם וכו'. נ"ב א"י מה קאמר הרי המנהג הוא להפריד בין אדומים לשחורים. וגם מה שהב"י כתב ושמעתי וכו' הרי הוא קבלה וכבר כתב שאם קבלה נקבל ולא המציא הב"י אלא ליישב הקבלה שדיני הגמרא הי' אך להתיר אף שחורים. לכן לענ"ד יותר מדאי התריז נגד רבינו הב"י:

סימן פד

סעיף ה

נשאלתי קמח שהתליע ע"י מילבי"ן מה דינו והוריתי לאפות פת ולמכרו לאינו ישראלים בעלי בתים כמשמעות הש"ע שאסור למכור הקמח לא"י. ואף שלענ"ד דברי הפ"ח שם בכונת הריב"ם נראה ברור. ודלא כבעל פרי מגדים שדחה דבריו בב' ידים כי כבר עשיתי סמוכות לדבריו דע"כ מה שלומד הגמרא מן הברייתא סברת היינו רביתייהו היינו אך מלישנא דברייתא מדקתני ואינו נמנע דאילו מן הלימוד של תורה דכל אשר במים להורות על שבתוך בורות וכו' אין ראי' דאי משום הקושי' ודילמא פירש לדופני דמנא י"ל דהתורה איירי בבורות מלאים על כל גדותם באופן דליכא למיחש כלל לדילמא פירש על הדופן מבפנים ולדילמא פירש מחוץ לבור על השפה בל"ז מבואר בהש"ע דליכא למיחש. ומכ"ש דלא קשה על התורה להפוסקים דספיקות ד"ת שרי אלא ש"מ דעיקר ההוכחה הוא מלישנא דברייתא ואינו נמנע דמשמע בכל אופנים בין הבור מלא או חסר וע"כ היינו מטעם דהיינו רביתייהו. וממילא מזה מוכח שהיא סברה חיצונה ולאו דוקא במים מטעם גזה"כ. מ"מ לא רציתי להורות נגד הכרעת הש"ע יען דאף לדברי הפר"ח י"ל כמו דמחלק הפר"ח בסברא בין דבר גוש לדבר הנבלל ה"נ י"ל דלא שייך הכי רביתייהו אלא במים שידוע שהלחות שבתוך הכלי מתפשט ע"י בלע עד למעלה במקצת ולכן היינו רביתייהו משא"כ בדבר יבש כקמח נהי דלענין בלילה חשוב לח מ"מ לענין זה ודאי יבש הוא בטבעו שאין הכלי שואב לחותו למעלה ואפשר דלא שייך גבי' היינו רביתייהו. ואולם אי מש"ה מ"מ בכונת הריב"ם ודאי יפה כיון וסמכתי עליו בזה אף דבסי' קל"ד משמעות הש"ע דוקא למכרו פתות ולא פת שלם אפילו לא"י אינו פלטר ע"ש בט"ז שדחק בטעמו. ובנדון הנ"ל הורתי אף למכרו שלם. שוב חזר השואל ושאל האם יטול חלה מזה וזה צ"ע קצת דהנה מצד שמיוחד לא"י בשעת לישה אין לפוטרו דהא משמעות הש"ע סוף הלכות חלה שהוא לשון הרמב"ם פ"ו מה' בכורים משמע שאין לפטור אלא המיוחד לחי' ובהמה אבל בשייחד לנכרים דהיינו שהישראל עשה עיסה לא"י פועליו חייב בחלה והכי משמעות יותר בלשון הרמב"ם פרק הנ"ל סוף הלכה י"ב. ובאמת שק"ק לי כי היכי דממעטינן להרמב"ם מיוחד לחי' ובהמה ואפילו סולת נקי' ע"פ הספרי דעריסותיכם כן יש נמי למעט המיוחד לא"י כדחזינן גבי לכם בביצה דממעטינן עכו"ם וכמו כן אין לילף לחיוב מעיסת ארנונא שמבואר סי' הנ"ל סוף הלכות חלה בב"י וד"מ וב"ח שחייבת בחלה ואפילו בברכה משום הרמאין דשם עיקר החשש של הרואים היינו כדאיתא ברש"י מס' פסחים דדילמא ישאר לישראל ומי שיראה הישראל אכלו בלא חלה יחשידנו אבל היכא דודאי לא יבא לאכילת ישראל כנ"ד או כדין דסימן קל"ד ליכא למיחש לזה ואין לחייבו מההוא טעמא כלל. וחילוק זה מוכרח מדינא דש"ע סי' הנ"ל סעיף ג' דסותם לפטור שותפות א"י ואפילו אין הא"י עומד על גביו בשעת הלישה ולא חיישינן להרואים. וא"כ אפשר ליישב מה שהקשיתי תוך הגה"ה הנ"ל ולומר דבאמת אף המיוחד לא"י פטור ד"ת אלא דמדרבנן חייב דילמא מימליך ויאכלנו ויש חשש הרואים משא"כ במיוחד לבהמה וחי' יש לידחוק דליכא למיחש להכי משום דמאיס לי' אף לשיטת הרמב"ם דאיירי דלא עשה בו שום סימן. ואולם בל"ז צ"ע שהרמב"ם וש"ע השמיטו כל דין זה של עיסת ארנונא. אמנם בנ"ד בלא כל הנ"ל יראה לענ"ד דנ"ד ודסי' קל"ד במחלוקת שנוי' דבמס' סוכה דף לה איתא דהיתר אכילה לכ"ע בעינן ואל"ה מבואר ברש"י דלא מקרי לכם וכה"ג ודאי דפטור מחלה מטעם דלא מקרי עריסותיכם וכן מוכח שם בתוס' ד"ה אתיא לחם. ועיין בספר כפות תמרים ביאור דברי תוס' זה ומבואר בא"ח סי' תרמ"ט במ"א בשם הש"ג דה"ה אתרוג הנאסר מחמת בליעת איסור. נמצא דלרש"י ותוס' פטור מן החלה כיון דלי"ל היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם. ואין לומר כיון דמדאורייתא ברובא בטל ליהוי מחויב דז"א כיון דחלה בזה"ז דרבנן אתא איסור דרבנן ומפקיע מחלה דרבנן כדאשכחן בהרמב"ם מה' בכורים פ' הנ"ל ובהר"ש פ"ק דמס' חלה דאתא דימוע דרבנן ומפקיע מידי חלה דרבנן. ואולם לשיטת הרשב"א שם בחידושיו לא אפשר למעט מתיבת לכם או עריסותיכם כל מידי שהוא שלו ואפילו ערלה חוץ ממע"ש למ"ד ממון גבוה הוא דהוי של אחר ע"ש ודוק וממילא כ"ש מידי דאסור אך באכילה ומותר בהנאה דמקרי עריסותיכם. וכנראה אף הרמב"ם בשיטה זו דנהי דפוסל אתרוג של טבל כל ז' לאו מטעם לכם אתא עלי' דאילו מטעם לכם לא נפסל אלא ביום ראשון וכן מביא בספר כ"ת דהמציא הרמב"ם בפי' משניות דכל מידי דלא ראוי לאכילה לא מקרי פרי ע"ש ודוק. וא"כ הוריתי ליטול חלה בלא ברכה. או שיגבל עיסה כשיעור המחויב ויטול ממנו על הכל ע"י צירוף סל או שיליש פחות מכשיעור ויזהר שלא יצרף. שוב כתבתי ואבאר עוד מה שכתבתי בקיצור דהרמב"ם בשיטת הרשב"א אזיל דר"ל מדחזינן שפוסל האתרוג של טבל כל ז' ש"מ עכ"פ דל"ל סברת התוס' בד"ה לחם לחם ע"פ ביאור הכ"ת דס"ל בזה דלא כרש"י אלא דטבל מקרי אית בי' היתר אכילה ומשום דאית לי' תקנתא בתיקון מעשר. דהא הרמב"ם פוסל אותן כל ז' משום דאסור הוא. וא"כ קשה אליבי' קושי' התוס' בד"ה לחם לחם אלא ש"מ דס"ל היתר, אכילה ודאי א"א למדרש בדבר שמותר בהנאה מלכם או עריסותיכם כ"א דפסול טבל באתרוג היינו דבעי היתר אכילה לכ"ע מדרש פרי דלא מקרי מה דלית לי' היתר אכילה. ואך דין ממון למאן דבעי הוא דדרש לי' מלכם או עריסותיכם אבל מה דאית לי' היתר הנאה דהיינו דין ממון כמו טבל ודאי דלא ממעט מעריסותיכם. (ומה שפוסק פ"ו מה' בכורים דמע"ש דוקא בירושלים הוא דחייב. ומשמעותו הא בגבולין לא היינו משום דלר"מ בגבולין אף לא דין ממון אית לי' דכיון דממון גבוה הוא אסור בהנאה ולא זיכה לי' רחמנא בגוי' אלא ההיתר אכילה בירושלים. וגדולה מזו מצינן בכורות דף ט' חד מסקנא דאפילו לר"י אסור בהנאה בגבולין ע"ש) וניחא נמי בזה אליבי' קושי' תוס' מטבל דחייב בחלה כדחזינן נמי דל"ל כלל סברת התוס' דהירושלמי איירי בשיש לו ה' רבעים בלא חלק הכהן שהרי בפ"ו מה' בכורים מיסתם סתם לדין זה אלא ש"מ דלא בעי כלל בחלה היתר אכילה ומה שמסיים הגמרא או דילמא ש"ה דכתיב עריסותיכם תרי זימני לא כדמשמע דמחדא זימנא הוי ממעטין לכל הפחות היתר אכילה. דז"א דהיתר אכילה א"א כלל למדרש מעריסותיכם אלא ר"ל כדדחיק הרשב"א לשיטתי' דמחד זימנא אפילו' דין ממון לא ילפינן אך דוקא בחלה הואיל דכתיב ב' זימני וא"כ אף לשיטת רש"י אמינא אף דמבואר דעתו בפירוש דלגבי אתרוג מלכם ודאי דממעטינן דבעי היתר אכילה לכ"ע לאפוקי טבל דלא. מ"מ כדי להצילו מקושי' תוס' ד"ה לחם נלענ"ד דסובר דוקא מלכם איכא למדרש לכל דרכי הנאה דהיינו היתר אכילה לכ"ע משא"כ מעריסותיכם מודה להרמב"ם דטבל מקרי עריסותיכם כיון שיש בו דין ממון והפי' של עריסותיכם תרי זימני נמי כמו להרמב"ם ורשב"א באופן דאף לשיטת רש"י י"ל דנ"ד חייב בחלה חוץ לשיטת התוס' וגם שיטת הר"ן משמע כנ"ל דפטור. ואולם שיטתו צ"ע וכבר עמד על מקצת הענין הת"י ע"ש ודוק. שוב עיינתי וראיתי שכל עיקר שיטת הרשב"א צ"ע דאיך אפשר לומר דא"א למעוטי מלכם מה שאין רשות עלי' וטעמא דערלה ותרומה טמאה משום דכתותי וכו'. דהא בקדושין נ"ג מסיק בעצמו בחידושיו כדברי תוס' דלשם ודבכורות דף ט' דמה דנאמר בפרק חלק דף קי"ב דעיסת מ"ש בגבולין לכ"ע פטור אין הטעם משום דממון גבוה הוא אלא אף לר"י כדהוכיחו דאשה מתקדשת לר"י אף בגבולין. אלא הטעם מפני שאין לו היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם והרי שם לרבנן כולו ממונו נמי הוא אלא משום דאין בו היתר אכילה לא מקרי עריסותיכם וה"ה דלא מקרי לכם. גם צ"ע משיטה הנ"ל על דברי התוס' סוכה דף הנ"ל ד"ה מפני שכתבו והוי מצי למימר וכו' ופירושם עיין מהרש"א ומהרש"ל דר"ל דמ"ש בגבולין מקרי יש לו היתר אכילה ע"י פדיון ור"ח בבכורות ס"ל דין ממון נמי בעינן. וכ"ז אינו עולה לדבריהם קדושין ובכורות הנ"ל דשם מוכח דלא מקרי היתר אכילה בגבולין ע"י פדיון וצ"ע. ולשיטת הרשב"א ע"כ לידחוק דשאני חלה דכתיב עריסותיכם ב' זימני שפיר ממועט אפילו ממונו כל שאין לו היתר אכילה משא"כ מלכם לחוד ס"ל דלא שייך למעט מה דאין רשות אחרים עלי' ודוק:

בט"ז ס"ק ז' עיין בו מחלק בענין חשש תקלה. ולפ"ר יש ראי' לדבריו מחולין דף ו' ע"ב אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה בזמן שהיא טמאה דכיון דטמאה אינה נוגעת אבל לא בזמן שהיא טהורה דהואיל דמסתמא נוגעת חיישינן שמא תשכח ותאכל הרי שבדבר שעסוקין בו חיישינן אף בזמן מועט. ועיין נמי פסחים דף י"א מבואר נמי הכי:

שם סק"ח ובהג"ה ש"ד וכו' ואם שרצה בנפה. נ"ב כאשר הגירסא בהגהות ש"ד שלפני נכון קצת דברי הב"ח דז"ל ואם שרצו בקמח אסורים ואם נשארו בנפה אסורין:

סעיף ו

בש"ך ס"ק י"ט וגם מ"ש הפוסקים וכו' נ"ב עיין ח"ר דף נ"ח כתב ובשלהי פרקין ס"ז ע"ב פרש"י דטעמו' משום כיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות כאלו מהלכת ע"ג קרקע ומלשון רש"י דקדקו רבותינו בעלי התוס' שאותן התולעים בפולין וכו' כמבואר בש"ע:

סעיף ח

אינו מתקיים יב"ח. נ"ב והוי עפרא ח"י שם:

סעיף ט

אבל ג'. נ"ב עיין סי' ק' ט"ז סק"ו:

בש"ך ס"ק ל' וכן מחלק הרוקח בין זבוב לתולעת בפרי. נ"ב אפשר רוצה לחלק בין תולעת הגדל בפירי שאין נפשו של אדם קצה בו דומי' דתולעי גבינות וכן דחק הדרישה בס"ס ק"ד. אבל לענ"ד החוש מכחיש סברה זו. ולענ"ד הרשב"א הורה לנו היתר פשוט אפילו לקדירה מאכל חריף דהיינו בחלא:

בש"ך ס"ק ל"א ואע"ג דמדברי הר"ן וכו' היינו דאזיל לטעמו נ"ב אכתי הא יש ספק אם פירש כלל וכ"ת דלזה נמי אמרינן שהוחזקו ביותר שפירשו כמו שפירשו אלו ג' א"כ אף לספק נמוח נדון הכי כמו שאלו ג' לא נמוחו כן היתרים. ועיין בח"י סי' תס"ז סק"ה ואולי דאיירי כשאותן הנמצאים אפשר ג"כ שנימוחו קצת מהם ואינו ניכר:

בט"ז ס"ק ט"ז. אבל וכו' אמרינן מעלמא עיין ח"י סי' תס"ז ס"ק כ"ה :

שם מביא בשם הר"ן דמשום חד ספיקא לא שרינן לי'. ובספר חידושי מהר"ז שפירא שעם ספר ח"י החדשים מביא תשו' בשם רב חריף בסוגי' דיבש בלח הקשה למה יגרע ההוא ספק דרבנן משאר ס"ד דקיי"ל דשרי וכתב ומהר"ן אין ראי' וכו' ודבריו אינם נראים לענ"ד דאם איירי הר"ן שהשלשה אינם נמוחים אין ראוי לכנות כלל בשם ספק דכמו שנעשה התבשיל מוחזק בתולעים ע"י ג' ה"ה דנעשה מוחזק בתולעים שלא נימוחו ומאי זה שכתב מאי איכא ספק נמוח וגם העיקר דלא נמוחו לא ביאר כלל או דאיירי שאותן הג' היו קצתם נמוחו. וגם אילו היו כולם נמוחו לענ"ד ודאי דשרי דהוי הוחזק בתולעים שנמוחו. ועיין בח"י סי' תס"ז ס"ק כ"ה רק דמיירי כנ"ל וראי' לדברי ממה דפסקינן ס"ס ק"א ואפילו נתחתכו רובן לא מהני להתיר השאר. ובזה נדחו דבריו שכתב להתיר בפת הואיל ומתערב יפה והאיסור נהפך להיתר דהא בחתיכות שנתערבו נמי נהפך האיסור להיתר. אלא נראה הטעם דלא מבעיא לדעת הט"ז וש"ך שבסי' ק"י דזה הוי סתירת החזקה ולק"מ אלא אפילו לדעת הפר"ח בזה מודה דמעמידין הדבר על חזקתו ולא נשתנה והוי כמו דלא אמרינן לא מחזקינן ריעותא לחומרא מכ"ש דלא אמרינן לקולא ולגבי הס"ס הוא דמחשבינן לספק כמו שמביא בעצמו בשם המ"א ואפשר נמי הואיל ועיקר החשש איסור הוא להחזיק ריעותא כדמביא הב"י לשון הרשב"א דתחלה רצה להתיר מטעם זה לחוד והס"ס כתב לועוד מש"ה מיחשב נמי ספק כזה לס"ס משא"כ היכא שהוחזק בתולעים פשיטא דמשום ספק נמוח לחוד לא אפשר למשרי כדאיתא ס"ס ק"א. אמנם לשון הפר"ח שכתב שהוא ספק דאורייתא ודאי צ"ע. וגם מ"ש חידושי' הנ"ל טעם דהוי ספק בגוף האיסור נמי אינו כדמבואר בת"ח בשם או"ה והאחרונים הביאו דספק אם הוא ברי' שרי והעיקר לענ"ד כדכתיבנא. ואף למה שמביא הפר"ח בס"ס ק"א בשם המהרא"י הדברים הנ"ל נכונים. ועיין נמי סי' ק"ז תשו' הרשב"א סי' שכ"ה ודוק:

סעיף יג

ש"ע ראי' לדין זה לא מצאתי וספר א"ח אין בידי . והפר"ח ס"ס ס"ד מביא ראי' ויש לדחותה. אך עיין סי' קכ"ב דינא דהרשב"א בגוף ספר תה"ב ובפרישה שם וגם בפר"ח שם מה שמביא בשם הר"ן כי לפ"ר קשה לי דא"כ מאי מקשה פ"ק דביצה ד' ע"ב והא אין מבטלין כו' הא התם איירי שנפלו לתוך התנור וא"כ לימא דאיירי כשצריך להתנור לאפות בו וכל כונתו אינו ליהנות בהעצים אלא ליהנות מן התנור ויש לידחוק דא"כ עיקר חסר והוי צ"ל וצריך לתנור. וכ"ת דזה נשמע מדנקיט שנשרו ז"א דבל"ז מוכרח לינקט באופן זה כי היכי דליהוי כל טלטולו ע"י דמקלי קלי איסורא לאפוקי אילו נפלו לחצר לא הי' רשאי לטלטלם לתנור ע"י ביטול כיון דהוי דשלי"מ. וכעת אין עמדי לעיון כל הצורך:

סעיף יד

והוא שירקד וכו' נ"ב כדי לראות אם נפלו בקמח תולעים שמתו מהבל ואבק הקמח ברחיים

פר"ח ס"ק י"ז בא"ד וסיים הרשב"א אלא שורפן. נ"ב עיין תשו' הרשב"א סי' של"ד תמצא כי מן הרשב"א אין ראי' דהוא פי' הסוגי' לישראל וע"י הודעה נמצא לא נזכר כלל היתר דמעט מעט בש"ס. ומן הטור א"ח לשיטתו ודאי היתר ברור הוא אך לגירסת הה"מ להרמב"ם איכא לספוקי. ועיין מ"א סי' תס"ז והח"י לא דק במה שתי' הרמב"ם ע"פ הרשב"א ע"ש ודוק:

בס"ק נ"ב כתב ואין להקשות כו' שר"ל שאין בהם כ"כ שיהי' כמחצה של היתר. נ"ב דבריו תמוהים דהא משליך גופי התולע ובפליטת טעם אינו איסור אפילו הוא שוה בשוה. ולענ"ד העיקר בפי' הרשב"א כדכתבתי על גליון הש"ך:.

בס"ק ל"ג השיג על הט"ז וכתב ואם הוא חושש שפי' ממקום למקום וכו' גם ז"א. נ"ב בזה לא דיבר נכונה על הט"ז דהט"ז איירי כשנמצא התולעים בראזניש וחשיב אז פירש כשבאים מהראזיינש על העיסה ולא כמו שהעתיק הפר"ח שנמצאו בקמח דאז שפיר היינו רביתייהו אבל נדון הט"ז הוי כפירש מפרי לפרי:

סימן פו

בש"ך ס"ק ט"ז כתב להוכיח דתוס' סברי הטעם דצריך ס"א משום ברי' כדעת הרמב"ם. ולענ"ד מוכח מתוס' איפכא בד"ה ביצה בס' כתבו וביצה וכו' וזה דוחק גדול דמאי חידוש בביצה שיש בו אפרוח פשיטא דאפרוח אוסר יותר מכדי קליפה דביצה. ובאמת לפ"ר ר"נ אשמעינן חידוש גדול לאפוקי מהמסקנא דביצה צריך ס"א בשלמא לטעם הש"ע מה"ת לומר דפליג ר"נ אלא דר"נ איירי בביצה שנשלק עם תבשיל דבזה כע"מ דא"צ ס"א אבל לטעם הרמב"ם אין חילוק בזה ופשיטא דפליג. וא"כ למה להתוס' להמציא חידוש יותר א"ו דלא סברי כהרמב"ם. ואין לומר דאף לטעם הרמב"ם לא פליג ואיירי בטרופות ז"א ועיין בד"ה בביצת אפרוח. ואולי י"ל שדחק להתוס' הלשון ואין ביצה מן המנין ודוק:

שם כתב דלא כהרשב"א וב"י אלא דהרמב"ם קורא לביצה בלא אפרוח ברי' כדעת הראב"ד. וזה ודאי ליתא שהרי הראב"ד מוכרח מכח זה לומר שדינו ליבטל מ"מ באלף ולא בכ"ש מכח מה דמוכח במס' ביצה דלר"מ דסובר את שדרכו לימנות ביצה בטילה וכאיתא בב"י סי' ק"י בשמו. ואילו הרמב"ם מסיים פ' ט"ז ה"ז אבל שאר דברים אע"פ שדרכן למנות הרי אלו עולין בשיעורן ומעולם לא זכר השיעור באלף לכן הברור כהרשב"א וב"י בהבנתם ודוק:

פר"ח סק"י משא"כ בסיפא כו' ולא איקבע איסורא. נ"ב ספק דשחיטה יש לו חזקת איסור בגופי'. אלא שי"ל הביצה אין לו חזקת איסור:

ס"ק י"ח וכתב המ"מ שאפרוח של ביצת עוף טמא שיש עליו עוף טהור שאסור. נ"ב ע"כ ההוא שישב עליו לאו דוקא אלא לתת קצת סבה להמקרה שנולד אפרוח טהור מביצה טמא על דרך המקרה שבגמרא חמורה שהולידה פרה. ותדע שהר"ן באמת תפס המקרה בלי סבה ובע"כ דהכי איירי דאילו באפרוח טמא וכי ס"ד דלישתרי מטעם כי מסרח א"כ עוף טמא דאסר רחמנא היכי משכחת לה. וא"כ א"י מה קאמר דזה פשוט ומבואר וכו' ולא קרב זה אל זה כלל. וא"כ בחנם דחק בהר"ן. והברור ופשוט שהר"ן באמת חולק ומתיר אפרוח טהור הנולד אף מן הטמא מטעם דכי מסרח וזה לכי מזדמן שלא כדרך הטבע והסוגיא דשילוח הקן אין ענין לזה ודוק:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה