בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות שחיטה
סימן א
בש"ך סק"ד מסיים ולא אמרינן בכה"ג וכו'. נ"ב מפני דאיתרע הרוב ע"י מה שקלקל. ועיין כתובות ט"ז נדה כ"ט. ושם מספיק כי איתרע הרוב ונשאר בספק שקול. אבל הכא עדיין ק"ק למה יתחייב. וע"כ כל המומחים אין קלקול נבילה יוצא מת"י והוי כהוכחה לודאי שאינו מן הרוב עד דמייתי ראי':
סעיף א
בהגה"ה דאמרי' השתא הוא דאתרע עיין פר"ח חולק ומסכים להט"ז. ומ"מ מסיק דוקא בנמצא אינו יודע הא בנתמרמר כשר הכל למפרע. ומביא ראי' מן בה"ב בשם תוס' ומסוגיא דחולין. ואני אוסיף להביא ראי' מהמבואר בח"מ סי' מ"ו סעי' ל"ד והוא מסוגיא דב"ב דף קנ"ט דאף דהאידנא נפסל בגזלנותא מוציאין ממון במה שחתם בשטר מקמי הכי ולא אמרינן כמו דהשתא הוא פסול ומעיד שקר כן י"ל דהי' מקודם בזמן שחתם ואי משום החזקה דכשרות נימא אדרבא העמד ממון על חזקתו. א"ו דלא מספקינן בהכי. וה"ה לענין הכשר איסורין דמ"ש חזקת איסור הבהמה מחזקת ממון ויותר מזה כתב הריב"ש והוא בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ג בהגה"ה דמוקמינן בחזקת כשרות ע"ש ודוק ונמי קשה כנ"ל דנימא דליהוי חדא במקום תרתי דהרי פסול לפניך והעמד ממון על חזקתו א"ו כלל אמנם גוף הטעם שנתן הפר"ח לחלק בין נמצא אינו יודע לנמצא חשוד או פסול צ"ע שכתב משום דחזקת כשרות אינה עשויה להשתנות ולעולם ישראל בחזקת כשרים וגם לא שייך הכא למימר דהרשיע ואתא דומיא דמקוה. הרי לדבריו מוכרח אכתי תירוץ א' שהביא דלא אמרינן חדא במקום תרתי אלא במקום דשייך חסר ואתי וכבר נסתפקו התוס' בעצמם בזה אם להמסקנא בנדה דחדא במקום תרתי נמי צריכינן להתי' דחסר ואתא עד דלהכי דחקו בחולין בתירוצים אחרים כדבעצמו מביא וגם הסוגיא דקדושין דף ע"ט תירץ נמי חדא במקום תרתי אף דלא נזכר שם מקודם הדברים דחסר ואתי. ומ"ש תחלה משום שחזקת כשרות וכו'. וגם דחוק מאוד לומר בלא טעם שחזקת כשרות אלים דלא יהא שייך לגבה חדא במקום תרתי מגליון. נ"ב אף על פי כן סברה מוכרחת היא לפ"ר מן הסוגיא שמביא. ויש לומר שפיר דחזקה הוא בדומה דחזקת נערה תוך ששה דאף רב מודה שאין עשוין להשתנות. שוב ראיתי דאדרבה משם קשה שהרי תוך ששה אף רב מודה דחוששין לקדושי שניהם ועיין בתוס' ודוק] ותו קשה לי על גוף הסברה שכתב בחזקת כשרות וגם וכו' דומיא דמקוה. דאדרבא מצינו כמה פעמים זה דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך וכו'. ויותר מזה מבואר בספר בעה"נ להראב"ד שער הקדושה אריכות דברים בענין זה להיפוך שאין אדם נעשה רשע בפעם אחד אלא בהדרגה מן הקל אל החמור ותו אף כי נסבול דוחק סברה זו. וגם נתפוס תירוץ תוס' זה דדוקא במקוה דשייך חסר ואתי הוא דאמרינן חדא וכו' אכתי קשה לי הרי בנדה סוף ד"ה התם מקשו דגבי נגע נמי נימא הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה ותירצו וי"ל וע"ש במהר"ם לובלין פי' דבריהם הכי דודאי במקום דשייך חסר ואתי לכי אשתכח חסר נודע למפרע דאף בשעת אמירת הכהן טמא לא הי' בדין משום דהוי כאלו כבר בשעה זו איתרע החזקה משא"כ לאחר שהמציאו דנגע רגילות להתחסר בפעם אחד שוב אף דנמצאת עתה חסר מ"מ בשעת ההסגר שאז לא הי' חזקה כנגדה היתה אמירת הכהן טמא כדין אלא דבשעה שנכנס אדם שהוא בחזקת טהור לשם ואנו באים לדון על שעה זו מה הי' טיבה של הנגע שוב לא היה אפשר לדון על האדם טומאה ודאית ע"פ חזקת הנגע דהא יש חזקת האדם כנגדה ומאן יימר לגרוע חזקת האדם בבירור ע"פ חזקת הנגע שהוא עתה חסר לפנינו ומוכרחים לבא לגזה"כ ע"ש ודוק. היוצא לפ"ז מדבריהם דאף במידי דלא שייך חסר ואתי מ"מ אם באנו לדון ע"פ חזקה זו על הנעשה מקודם במידי שיש לו חזקה שלימה כנגדה הוי עדיין ספק תורה לולא הגזה"כ דגבי נגע וא"כ מה פעל הפר"ח במה שכתב שחזקת כשרות לא הוי דומיא דמקוה אכתי מה מוציא לנו מן הספק תורה להכשיר מה ששחט למפרע נהי דחזקת הבהמה נמי שוב איתרעי מ"מ נשאר הספק תורה ובמה יתכשרה לנו לאכילה. ודומיא דהכי בהוצאת ממון במה ניתן לנו הכח להוציא ממון. ואמת שעם תי' תוס' שמביא באחרונה הי' אפשר לתרץ כל הענינים הנ"ל דאף בנעשה חשוד מ"מ יש ס"ס דאף את"ל שהי' חשוד שמא מ"מ שחט שפיר. וגם אמת העיד. ומה שהחליט הפר"ח שלא סמכינן אההוא ס"ס אלא כששיבר בו עצמות. הי' אפשר לומר איפכא דדוקא בספק זה נראה להחכמים להחמיר בלא שיבר דנוטה יותר לאסור ולומר דבעור נפגם. משא"כ תמיד סמכינן על הס"ס. אך על פסק הריב"ש שבח"מ הנ"ל עדיין קשה דדבריו אמורים על עסק קדושין וזה אם נעשה בפסולים אין בהם ממש יהי' אמת או שקר. וכבר דחקתי לומר הואיל וקדושין וגירושין לא נלמד אלא מגזירה שוה דדבר דבר מממון ממילא כיון שבכל עניני ממון בשעה זו כשרים היו אף למפרע להוציא ממון מטעם הס"ס שוב אף הקדושין וגירושין הנעשים על ידיהם מועילים ופועלים אם הענין אמת. נמצא לא נשאר לחוש אלא דילמא פסולים היו באותה שעה והענין שקר והדרינן לס"ס. אמנם עדיין קשה על פסק התו' לגבי נתמרמר למה דקיי"ל בסי' ב' סעיף ה' דמומר לעבוד עבודת כוכבים אפילו בצינעה שחיטתן נבילה כשל כותי וא"כ נימא דנמי לא שייך ס"ס דהא אם למפרע כבר עבד ע"ג שחיטתן אפילו כהוגן הוי נבילה וצ"ע. ולולא דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא דבל"ז נמי צ"ע מה דאיתא בהר"ן כתובות על דין דח"מ סימן ל"ד סעי' כ"ח לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותן דז"ל ואי תימא והא אמרינן בפרק חזקת ב' כתי עדים המכחישות זו את זו כל כת באה בפ"ע ומעידה אלמא אע"ג דפסלי אהדדי מוקמינן להו אחזקתייהו אפילו לאפוקי ממונא וי"ל דהא דאמרינן מה חזית וכו' ולא מהניא לי' חזקה קמייתא היינו כי הכא שיש לנו לדון בבת אחת על ב' העדיות ומש"ה כל תרי ותרי לא מכשירינן לי' דמה חזית וכו' אבל בב' כתי עדים המכחישות זו את זו כשבאה כל אחת בפ"ע אין אנו צריכין לדון אלא עלי' וכיון שהי' אחד מהן כשר ודאי על כל אחת שבאה לפנינו בפ"ע אמרינן שזו היא הכשרה ומפקינן ממונא אפומיה עכ"ל. ולענ"ד אף דין זה צ"ע דמה בכך שאין צריכין לדון אלא עלי' הא מ"מ חזקת כשרות דידה איתרע לפנינו ע"י ההכחשה של כת האחרת דמ"ש אם עתה נפסל ודאי והספק על למפרע דחשוב איתרע החזקה ומ"ש אם הספק על העתיד ע"י ריעותא דאשתכח והוי כמו מחט דאשתכח בקורקבן וספק אם מב' צדדים דחשבינן איתרע החזקה לשיטת רוב הפוסקים ונמי נימא איך נוציא ממון על ידם עפ"י חזקתם הרי מ"מ אנו צריכים לדון עליה אם הם פסולים או כשרים ע"י ריעותא דאשתכח בם. וא"כ נימא העמד ממון על חזקתו. וכ"ת אדרבה העמד עדים על חזקתן הרי איתרע חזקת העדים לפנינו וליהוי נמי כמו תרתי לריעותא ולהכי אמינא דלגבי עדים שאנו צריכים לדון עליהם בפני עצמן לא שייך כלל לדון בסברא זו של תרתי לריעותא כיון שהם ברי' בפני עצמם דינייהו לנפשייהו ואינם דומים למקוה וחביות יין וסכין וכדומה שהם גולמים ואין אנו זקוקים לדון עליהם אלא רק לצורך תיקון דבר אחר על ידם בזה אמרינן דחשוב דבר שיתוקן על ידם בתרתי לריעותא ולהכי שפיר בב' כתי עדים המכחישים על כל אחת שבאה ואנו צריכין לדון עלי' שפיר דנינן שהם כשרים ע"פ חזקתם אף דאתרעי. וממילא שוב אף מפקינן ממון אפומייהו. וא"כ י"ל נמי דאף על דין דלמפרע לא שייך למידן לגבי בן אדם כמו שוחט ועדים בסברה זו של תרתי לריעותא כיון שהם צריכים לדינייהו באנפי נפשייהו. (וכעין סברא זו עיין בספרי בית מאיר סוף סי' כ' בהג"הה על ספר נ"ב) וניתדן בפני עצמן ומוקמינן להו בחזקתייהו וממילא שחיטתן ועדותן למפרע כשר ואין דומין כלל לכל מה שדימו תוס' סכין לחביות ומקוה ואלו כן אף פסק הרמ"א בשוחט שנטל קבלה שפיר. ודוק כי עדיין צ"ע,:
ואלה הדברים שמצאתי בקונטרסין שמימי חורפי על ח"מ ומדשייך להכא העתקתי הדברים פה. ש"ע ח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ג בהגה"ה. ואפילו פסולים מה"ת אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא מספק וכו' מוקמינן גברא אחזקתו ולפ"ר הי' קשיא לי דמשמע ברור דאף ממון מוציאין בעדות זה מכח חזקה זו. ואמאי הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ורובא וחזקה רובא עדיף מדין תורה וא"כ כ"ש שחזקת ממון אלים מחזקת הגוף והכי איתא בכתובות לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקה וכו' ע"ש. ואיך יוציאו ע"י חזקה זו ממון וכ"ת מדוע ל"ק נמי על דינא דסי' צ"א דב' כתי עדים המכחישין דכל כת באה בפ"ע ומעידה להוציא ממון די"ל שאני הכא דהוי הספק דלמא עדיין הם כשרים והוי חזקה דידהו רובא וחזקה כדאיתא בתשובות מ"ל סי' פ"ח בהויכוח בדין שנשלך הוושט בלא בדיקה ע"ש דמבואר בדבריו שחזקה כדי אף דאתי מכח רובא נחשבת לרובא נמי היכא די"ל עדיין הוא מן הרוב וכה"ג ממש איתא בפ"י גיטין י"ז בתוס' ד"ה משום בת אחותו ע"ש בסוף דבריו שכתב ממש כענין זה אלא שלא תפס בלשונו טעמא של דבר דחזקת כשרות חשוב רובא וחזקה. אבל לדברי המ"ל הדבר פשוט. ומבואר בבעל המאור ומלחמות בסוגיא דהאשה שנתארמלה על הקושיא וכיון דרוב נשים בתולות נשאות וכו' ע"ש דבחזקה ורובא אף שמואל מודה דמוציאין ממון וא"כ ניחא שם אבל הכא קשיא לי דהא עכ"פ עתה פסולים הם ודאי וא"א לומר עלייהו דמרובא המה אלא הספק אימתי איתרע חזקתייהו דודאי אינו אלא כמו חזקת הגוף דאתי' מכח רובא ואיך נוציא ממון על ידם. תו קשה דהא הוי אפילו חדא במקום תרתי וא"כ אף דגוף פסק הריב"ש על עסק קדושין נאמר ולא איירי בהוצאת ממון. מ"מ קשה דהא הוי חדא במקום תרתי דהיינו העמד האשה בחזקת פנויה. מה אמרת העמד העדים בחזקה הרי פסולים לפניך. וכזה מבואר במס' נדה דלא אזלינן בתר חדא. אבל אי מש"ה אפשר דל"ק די"ל דלבתר דמסיק בנדה סברה דחסר ואתי תו לא אמרינן דהוי חדא במקום תרתי אלא היכא דשייך חסר ואתא. וזה במשמע חד תירוץ תוס' חולין על סוגיא דסכין איתרע ע"ש. וכן ההכרח לומר על שהחליטו כל הפוסקים בדין שוחט שנתמרמר דלא אסרינן למפרע כדאיתא בפר"ח י"ד סי' ב'. אבל על משמעות הש"ע דמשמע ודאי אף להוצאת ממון קשיא כנ"ל מכח חזקת ממון דעדיף מחזקת הגוף מק"ו דעדיף מרובא. שוב עיינתי וראיתי שקושייתי בל"ז קשה. דאף דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ע"כ לא פליגי אלא לענין שיופסל משעה שהעיד העדות שהוזם עליו אבל מה שהעיד מקמי הכי פשיטא דלכ"ע כשר ומוציאין ממון ע"פ עדות זה והכי מבואר סי' מ"ו סעיף ל"ד וקשיא נמי כנ"ל. ואין בידי ליישב אלא שנאמר דכל עניני ממון אף עדים פסולים ממש מידי ספק לא נפיק שמא מ"מ אומרים אמת נמצא דהוי ס"ס ספק אם בשעה שהעידו כבר היו פסולים ואת"ל שהיו פסולים מ"מ דלמא אמת העידו וס"ס הוי כמו רוב כדאיתא בפר"ח י"ד סי' ק"י בשם הרשב"א וחזקת כשרות המסייע לעדים. נמצא להתובע יש חזקה ורובא וכבר הבאתי לעיל שע"י רובא וחזקה מוציאין ממון לכ"ע וסברה זו שזה מקרי ס"ס מצאתי בפ"י כתובות דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אי למיתב לה כתובה וכו' בציון א"ד וקשה ע"ש ובזה לפ"ר קשיא לי מה הרעש הגדול שהרעיש הפ"י שם על דברי תוס' דלשם איך רוצים להפקיע ממון על ידי ס"ס מכח קושיא דאין מוציאין ממון ע"פ רוב די"ל דהתוס' לא אמרו דבריהם אלא בצירוף החזקה דהעמד האשה בחזקת בתולה וכשרות כמו שדיבר בעצמו שם לפני זה. וגם על הפר"ח י"ד שם סי' ק"י קשה דרצה להוכיח מדברי תוס' אלו דס"ס עדיף מרוב דודאי י"ל דלא עדיף אלא דהוי כמו רוב ובהצטרף החזקה איירי. ואולם באמת לא עיינתי כעת כל הצורך. כי גם מה שהקשה שם מקושי' הגמרא ואמאי תרי ותרי נינהו על דברי תוס' של ס"ס. כי שם גבי תרי ותרי כבר ביארו התוס' דלא שייך לאוקמי על חזקתו ולא נשאר כ"א הס"ס ואין הולכין אחר הרוב בממון). ובזה ניחא נמי פסק הפר"ח בי"ד סי' ב' גבי ואין מן ההכרח לומר שאזיל בשיטת חד תי' תוס' כנ"ל. אלא משום דשם הוי נמי ס"ס דדילמא מ"מ שחיט שפיר. וכמו כן יש ליישב פסק הריב"ש אף דאיירי מעניני קדושין דכתב בעדים פסולים אין ממש בהקדושין אף שהענין אמת מ"מ יש לדחוק כנ"ל:
מהדורא בתרא ולפ"ר ההכרח לומר הכי דאלת"ה אלא נאמר דלא שייך דינו אלא לתירוץ הגמרא דלא אמרינן חדא במקום תרתי אלא בחסר ואתי. א"כ קשה האיך הי' ה"א בגמרא לומר דמחשיב תמיד חדא במקום תרתי ואפילו לא שייך חסר ואתי. א"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין. היום יגרש לפני עדים כשרים והאשה תינשא בו ואח"כ יופסלו העדים. נמצא הגט בטל למפרע משום העמד האשה בחזקת אשת איש. ואין לומר העמד העדים בחזקת כשרות הרי פסולים לפניך. והא כתיב דרכיה דרכי נועם א"ו כנ"ל. ועדיין צ"ע סברה שכתבתי מדבר דבר בסוגי' דהמקדיש. ואיני כותב דברים אלו כ"א לזכרון דברים בעלמא אי"ה בל"נ אשים עיוני עוד על כל פרטי דברים אלו. המקום יהי' בעזרי עכ"ל. ודע שעפ"י דברי המ"ל בתשובה הנ"ל איכא לאקשויי על הסוגיא סנהדרין דף ס"ט מה מייתי ראיה דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא אף רובא דליתא קמן כמו הרוב נשים ממה דקבלינן עדות שאחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בג' בחדש הואיל ורובי דאינשי עבדי דטעי דילמא. שאני הכא דהוי רובא וחזקה דהעמד העדים בחזקת כשרים דאם נידונין כמכחישין הא אחד מהן יופסל ועיין בש"ך ח"מ סי' ל"א. וכמו שמודה שמואל דע"י רובא וחזקה מוציאין ממון ה"נ קטלינן עי"ז ומוציאין אותו מחזקתו שמוחזק בעצמו לחיים משא"כ ברוב נשים שאינו אלא רובא לחוד לא קטלינן מק"ו דאין מוציאין ממון ע"י רוב (ואף בלא דברי המ"ל הקושיא שפיר לשיטת בעל המאור) ונייתר בזה אף קושי' תו' מס' הנ"ל דף ג' ע"ב ד"ה דיני ע"ש וק"ל:
סעיף ד
אם אבדו גדייו וכו'. אף הרמב"ם כתב דין זה פ"ד מה"ש. ויש להקשות שהרי בפי"א מהל' מ"א הלכה כ"ה כתב ובזה"ז אין לוקחין יין וכן חתיכה בשר אלא מאדם שהוחזק בכשרות משום דסתמא חשודים על לפני עור. והברייתא אפשר דנאמרה בזמנם בא"י ורוב מצוין וכו' לא מהני אלא למי שהוחזק בכשרות בזמנינו ועיין ש"ך ס"ק ב' ואפי' הש"ע דלא פסק כותי' בסי' קי"ט מ"מ בהלכות שחיטה סתם כוותי' בס"ס ס"ה ועיין ש"ך שם. וא"כ אף על הש"ע [קשה] ולפ"ר רציתי לומר דההוא דאין לוקחין לא נאמר אלא לכתחילה אבל בדיעבד סמכינן על רוב ישראל שהם בחזקת כשרים כדסמכינן בדיעבד על רוב מצוין וכו' וכדמוכח מקושי' הגמרא דף י"ב ואי דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצוין וכו' ומאי קושיא דלמא הברייתא דהרי שמצא איירי בא"י ור"נ אמר רב איירי בח"ל ובסתם בן אדם שאינו מוחזק בכשרות דלגבי' לא שייך רוב מצוין וכו'. א"ו דליתא ההוא דינא בדיעבד. וא"כ ק"ק על הש"ך דלא הועיל ס"ק ב' כיון דסתם עבדים אינם כלל בח"כ. והי' להש"ע לבאר ג"כ משוחררים או מוחזק בכשרות דא"ל כדברי הש"ך משום דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן דז"א דבשאר ב"א יכולים ליתן לו לכתחילה ולשחוט על סמך שיבדוק אחריו אחר השחיטה [אצל מכירין אם הוחזק בכשרות כיון דבדיעבד כשירה ע"י הרוב כמו באם הוא מומחה] אם הוא מומחה. משא"כ בעבד שאינו משוחרר כיון דבדיעבד שחיטתו אסורה [ועיין פר"ח] משום דסתמא אינם כשרות אסור ליתן על סמך חקירה. אמנם משמע לי מן הסוגיא דאף בדיעבד שייך האי דינא. מדקאמר ואם נתארח אצלו מותר מסייע לריב"ל דאמר אם שגר לו לבעה"ב לביתו מותר מ"ט דכי משדר לו ממה דאכל משדר לי' ות"ל דבשיגר לו הוי דיעבד. א"ו אף בדיעבד אסור. ולהכי נלענ"ד לדחוק דאף להרמב"ם לא חשדינן אלפני עור אלא היכא דאית ליה הנאה כמו לקנות ממנו או בנותן מתנה נמי משום דאי לא הוי לי' הנאה מיניה לא יהיב. אבל הכא היכא שמצא שחוטין מאי הנאה אית לי' ועיין בט"ז סי' קי"ט ס"ק ח"י. אך צ"ע בדברי הב"י שבש"ך סק"ב אם גם דברי הגאונים שבמרדכי יש לפרשם היכא דאית לי' הנאה או לאו שהב"י כתב ששייכים לדברי הרמב"ם:
בש"ך ס"ק ל"ו כתב בשם אז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור. וצ"ע מנין לו ואולי מדקאמר הגמרא על הברייתא דשוחט בלילה וסומא שכשר, היינו בשאין אבוקה דומיא דסומא. למד איהו בהיקש דה"ה סומא דומיא דלילה שראה ביום. והסברה משום דאל"כ א"א לו להיות אומן לשחוט ובודאי יבא לידי הדרסה ועיין ש"ך סי' י"א סק"א:
סימן ג
הט"ז מביא קושיא בשם הפרישה נימא נמי מדגלי רחמנא בקדשים [גבי ושחט וכו'] מכלל דבחולין כשר כמו דאמרינן דף ל"א ע"ב לענין כוונה. ולי נראה דלק"מ דודאי בפשוט מה דגלי רחמנא בשחיטה קדשים. מה"ת לפלוגי בשחיטה וה"ה לחולין משא"כ לענין כונה דכתיב וזבחת דפשטותו מורה דבעי נמי כולה לזביחה. שפיר קאמר מדגלי בקדשים ע"כ וזבחת אך אתא לכונה לחתיכה ולר"נ לכח גברא כדאמר במתני' ע"ש. דאל"ה אלא דוזבחת אתא לכוונת זביחה פשיטא דלא צריך בקדשים ונלמד בק"ו מחולין אפילו לעכב כמו בחולין דלא צריך כפל אפילו לעכב. ומדגלי בקדשים ש"מ דבחולין לא בעי כוונה וזבחת אך אתא לכנ"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וק"ל:
סימן ה
בש"ך ס"ק ט' כתב דנראה הכא בעינא דיתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל ס"ס ב'. אף דבסי' ד' ס"ק ו' כתב דבכל הסימן דאמרינן שחט לע"ג מיירי אפילו במעשה כל דהו. ולפ"ר משמע דדינא דשנים ששוחטין קאי גם על דינו דסי' ד'. אבל באמת מדכתב הרי זה פסול ולא נקיט זבחי מתים. ש"מ דלא מיירי ממחשבת ע"ז ושפיר דבריו:
סימן י
בש"ך ס"ק ה' כתב דכל הפלפול של הרא"ש לא קאי כ"א לאסור כל הבהמה ומודה להרשב"א. והמעיין בכל הוכחותיו שם מקושי' הגמרא ות"ל משום שמנונית מוכח דלא כוותי' דא"כ לא הועיל וקושייתו במקומה עומדת:
הפר"ח בסק"ז מסיק דהא דכתב הש"ע סכין של עכו"ם שהשחיז ברחיים או שנעצו. היינו לאשמעינן רבותא דאף אם נעצו לא שרי אלא בדיעבד ואה"נ דאפילו הדחה מהני בדיעבד וכו' ע"ש. ע"כ היינו לשיטת הט"ז שסובר אליבא דהרשב"א וכל הפוסקים שאין כח בחום בה"ש להפליט הבלוע בסכין וכדאיתא נמי בפר"ח סק"ה עכ"פ אליבא דהרשב"א משא"כ לשיטת הש"ך בסק"ו לק"מ על לשון הש"ע דתופס בסתם של עכו"ם ולא מחלק בין ב"י לאינו ב"י וכשיטת הרשב"א וכמבואר בש"ך ולכך נקט דאם נעצו אזי מ"מ כשר אף בב"י אף דבב"י אף הבלוע אוסר דהיינו מה שבקליפת הסכין הנעיצה מבטלת מה שבהקליפה ואם שחט בה בלי שום הכשר ר"ל אף בלא קנוח והדחה אז בכל ענין ר"ל אף אינו ב"י ודאי צריך בה"ש הדחה ממה שהוא בעין על הסכין. אמנם ודאי אם שחט בו ע"י. קנוח והדחה לסכין יש חילוק בין ב"י דלא מהני ובין סתם סכין דמהני. וזה נמי כוונת הרשב"א שהצריך נעיצה ומשום דמסיק לבסוף אפילו הוא ב"י. אמנם באמת הדין עם הפר"ח בכונת הרשב"א דלא כש"ך דהא דבריו מופרכים ממה שכתב בעצמו ס"ק י"ז ולהרשב"א דס"ל דהסכין בולע קצת ע"י חום וכו' סובר דמ"מ אינו נפלט ע"י חום בה"ש ודוחקא דסכינא אלא ברותח ממש כדכתב בחדושיו ודברים אלו מוכרחים מהפסק הלכה בסכין של טריפה והלכתא בצונן. ולשיטת הרשב"א דהסכין בולע ע"י חום בה"ש עפ"י הגמרא אר"י א"ש סכין ששחט בו אסור לחתוך בו רותח דס"ל דאף בדיעבד אסור. וע"כ היינו משום שהסכין בלע כבר א"כ צ"ל דמש"ה בסכין של טריפה הלכתא בצונן משום דאינו מפליט לבשר אלא ע"י רותח גמור וא"כ פשיטא דלא אפשר לומר בסכין של גוים דאם שחט בו בלא נעיצה דיש כח בחום בה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין דא"כ מ"ש בסכין של טרפה דא"צ אלא הדחה. א"ו כט"ז ופר"ח וצ"ע:
סימן כב
סעיף א
בעוף צריך לשחוט הורידין. ז"ל הרא"ש דאם לא שחט הורידין הוי דם נשאר בתוכם ומחמת רבוי הדם שבתוכן אין האור מספיק לשואבו ולהוציא כולו ולא הוי כדם האברים שלא פירש לפי שבשעת השחיטה הדם מקלח ונעקר ונזדעזע כל דם הנפש לגמרי וכשלא נחתכו הורידין נשאר הדם בהם וגם נתפשט לבשר שסביב הורידין ואינו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי' כ"ז שהעוף שלם אבל ע"י חתיכה ומליחה יוצא הדם. ואפילו לקדירה ש"ד. ומזה הרבינו ירוחם דף קמ"ה כתב בשם הרא"ש ומ"מ אם חתך הורידין אפילו אחר שחיטה עם בשר שסביבם בצוואר מותר לצלותו לכתחילה שלם. אמנם התה"ב הארוך ד' כ"ח ע"ב כתב וניחא לי הא נמי דהכא משום חוטי דם הוא דאסור. ובדף ס"ח ע"ב כתב על שהקשה הבעל העיטור במה דמסקינן וכן מזרקי שפי' שם דהיינו ורידין שאם חתכן ומלחן ש"ד וכתב ודוקא שלא מנקבן בשעת שחיטה. ולהכי קשה לו כיון דקיי"ל כר"י דאמר שלא בשעת שחיטה קריר הדם ולא נפק הכא מאי מהני להם חתיכתן. וכתב התה"ב דלק"מ דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר ה"ק קריר דם חוטין שבגוף ודם הורידין ולא נפק בהאי שעתא מנפשי' דרך נקיבי הורידין וה"ה אלו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם מנפשיה ואפילו ע"י צלי' לא נפק דם החוטין (ר"ל אבל דם הורידין דהיינו המזרקי הא מסקינן הכא שע"י צלי' נפק הדם וכבר פי' דף כ"ח ע"ב וכתב וניחא לי דהתם בדמנחי אינהו גופייהו על נורא אבל חוטין שבגוף מובלעין בתוך בשר העוף לא שלטה בהו נורא כולי האי דבשר מעכב דלא שאיב נורא דמא לגמרי והלכך אסור) כיון שנקרש הדם בתוך החוטין והחוטין בתוך הבשר טמונין אבל כשחתך את הורידין עצמן ע"י חתוכן דמן יוצא דרך שם וה"ה לכל שאר החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפק דמן דרך חתוכן וכדאמר, ר"ח אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. מזה נראה ברור דס"ל דהקפדת נקיבת הורידין בשעת שחיטה היינו משום דאל"ה נשאר דם בעין תוך הורידין ותוך חוטין שבגוף שאינו יוצא בצלי ומליחה לחוד אם לא שנחתכו מקודם נמי וזה נעשה כשנחתך אבר אבר שאז כל החוטין נחתכים. והיינו משום מה דכתב בתר הכי אבל כל שאר חוטין שבגוף נגררין הן ונשפכים דרך הורידין ע"ש ודוק. ולהכי נמי פוסק שם דאם לא ניקבו הורידין בשעת שחיטה ונצלה שלם איכא תקנתא בניקורי חוטי הדם ואפילו לאחר צלי' ובבישול משערים בכל חוטי דם שבו. הרי שהתה"ב מצריך בצלי נקורי חוטי דם והרא"ש לשיטתו לא כתב אלא ואם לא שחטן ולא חתך הורידין והבשר הסמוך להם וצלאן שלמים אסורים. מיהו בכדי נטילת מקום סביב הורידין שרי וכן כתב הטור בשמו אלא ישליך הורידין ויטול הבשר סביבם. ויראה דר"ת שנהגינן כותי' דאם חתך הראש מן הצוואר שוב לא מקרי שלם ע"כ נמי בשיטת הרא"ש דלא כתה"ב שהרי להתה"ב חתיכת אבר אבר עיקרו כדי לחתוך החוטין שבגוף ומה מהני לזה חתיכת הראש מן הצוואר. וכן הרא"ש ע"כ כר"ת ס"ל דחתיכת אבר אבר לאו דוקא אלא הצוואר דאז יש בבשר שסביב הורידין חתיכה דאלו ס"ל דוקא כל אבר ואבר שבגוף מה ענין זה להחשש דם שבורידין וסביב להם. ולהכי הש"ך סק"ג בתר שהביא דברי ר"י בשם הרא"ש דבניקר הורידין לחוד סגי שהוא דלא כדעת התה"ב שאליבי' עיקר בניקור החוטין שבגוף תלי'. וכן נראה ממה שמסיק הרא"ש שמזה מוכח הכי. אך א"כ בעניותי א"י ליישב הטור והש"ע הטור כתב בשם הרא"ש בנצלה אלא ישליך הורידין וכו' ושוב כתב אם בשלו בקדירה מחטט ומנקר החוטין והשאר אם יש בו כדי לבטל כל החוטין בס' מותר וכתב הב"י כ"כ התה"ב מזה נראה שמפרש כל החוטין על חוטי הגוף וודאי מורה לזה לשון מחטט והיינו דעת התה"ב ולהתה"ב בנצלה ואפילו חי נמי לא די אלא בניקר כל החוטין שבגוף וכן פוסק הכא כהווייתו הש"ע וכן בסי' ע"ו פסקו כסדר שיטת התה"ב שאם לא ניקבו הורידין בשעת שחיטה אסור לאכול באומצא וזה לא שייך אלא לשיטת התה"ב ומשום החוטין שבתוך הבשר כדמבואר בתה"ב דאלו להרא"ש מה החשש בכל בשר שבגוף דלא לאכול אומצא מיני'. וא"כ פיסקא הכא בנצלה צ"ע. ודע נמי שאף שבארוך כתב חוטי כל הגוף בהקצר בית ג' שער ג' לשונו הכי ולא הצריכו חתיכת הורידין או חתוכים אבר אבר אלא מפני דם החוטין שבשדרה. וע"כ י"ל שמחוט השדרה מסתעפים בכל הגוף וצ"ע:
סימן כד
סעיף ב
הגה"ה מסיים וחוץ לצוואר משהו. נ"ב וצ"ע הכרעה זו מנ"ל. וע"כ משום שכל שאין משהו חוץ לצוואר יש לספק שהוא בכלל כ"ש משא"כ כשהוא חוץ לצוואר משהו עכ"פ אינו בכלל כ"ש ואף המחמירים לא החמירו אלא בכ"ש אבל ודאי מודו דאף בבהמה לא צריך בהולך והביא חוץ לצוואר כמלא צוואר:
סעיף טו
הגה"ה ודוקא לאחר שנשחט וכו'. היינו ע"פ פי' הלכות גדולות דלא הוי טריפה מחיים אלא דהכי אגמרה רחמנא למשה שאף בעוף שהכשירו בסי' א' מ"מ בעינן תרווייהו ראוין לשחיטה כדאיתא בב"י בשם הרשב"א. וקשה לי לפ"ז שהרי מוכח מדעת רב אדא בר אהבה בדף כ"ח דלאו מההוא טעמא אתינן עלי' שהרי סובר דהכשירו דעוף אינו אלא בוושט ולא בקנה. הרי הקנה לגבי עוף בל"ז אינו ראוי לשחיטה ולמה תטרף העוף בשמיטת הקנה כמבואר בהברייתא ודוחק לומר דרב אדא לא ס"ל כברייתא הנ"ל עפ"י הברייתא דרמי דף ך' עיין בהר"ן ובחידושיו בה' שיטות וש"ך ופר"ח:
סעיף טז
הא דפסול וכו'. עיין ט"ז וש"ך. ומ"ש הט"ז ודבר פשוט הוא שגם שנעשה עיקור זה קודם השחיטה היא טריפה דמתני' הוא פסוקת הגרגרת אף דזה איירי באמצע הקנה מ"מ משמע לי' דבקנה אין לחלק. וכן משמעות התוס' דף מ"ד מדכתבו וכ"ת דס"ל דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טריפה. אבל אין מוכרח אלא די"ל שסמכו על הברייתא דף י' נשמטה הגרגרת ושם פי' רש"י שנטרפה. ותדע דלפי האמת לפי' בה"ג ע"כ דאינו דומה פסוקה באמצע שהיא טריפה מחיים לכ"ע ואלו ממקום חבורו לכ"ע כשר מחיים. ואולם דע כי הגירסא שתפסו כל האחרונים ע"פ הב"י בהר"ן בשם הרמב"ן בדבר שעושה אותה טריפה תמה אני אם אפשר להתקיימה וע"ש בפ"ק דא"כ איך משני מה שהקשה על פרש"י דא"כ איך אפשר דאין עיקור סימנים בעוף. וגם למה לא תני נמי נקובת הוושט. והברור כגירסא שלפנינו פי' הרמב"ן [וכן בה"ג הוא ט"ס] דעיקור היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאינו עושה אותה טריפה כדאיתא באלו טריפות מ"ד כלומר כולן והבשר בהסמנים או רובן והמעוט במקום אחד וכו' והיינו דס"ל לרמי בר יחזקאל שאין עיקור לעוף לומר שדבר זה אינו בעוף כלל ואינו לא טריפה ולא נבילה עכ"ל. אבל עיקור מ"ד הוא טריפה מחיים כגון כולו והבשר בהלחי או רובו והנשאר מדולדל ודלא כבה"ג. אבל מיעוט ודאי לכ"ע כלא נעקר כלל וכשר לכ"ע ומ"ש הר"ן בה' שטות דף מ"ד תירוץ הרמב"ן דסימנים שנעקרו שלא בשעת שחיטה טריפה. והיינו סוגיין אבל נעקרו בשעת שחיטה הויא לה נבילה. אין ר"ל אבל נעקרו בשעת שחיטה דוקא באופן זה דמטרפו אלא כל שנעקרו בשעת שחיטה באיזה אופן שיהי' אך שיהי' שם עיקור עליהן דהיינו רוב ולא מיעוט (דאז קיי"ל רוב ככולו והוי לא עיקור כלל) שוב נבילה היא וטעמא דמלתא כדכתבתי. ובלי ספק דברים אלו אך היו לפני רבינו ב"י ופירשם בדבר שעושה אותם טריפה. אבל העיקר כדפי' פ"ק אצל האלפסי. ותדע שהרי מסיים בה' שיטות וכבר כתבתי זה בפ"ק בס"ד ושם לא נזכר דבר אלא שמרמז למה שכתב אצל האלפסי ותו דאיך אפשר לטעם הרמב"ן שכל שנעשה בשעת שחיטה א"א שתשחט כראוי לחלק בנעקר הרוב בין נשאר מעט במקום אחד לבין במקומות רבים. בשלמא לטעם טריפות מחלק הרשב"א דזה הדר בריא משא"כ לטעם זה אלא הברור כדכתיבנא. ומ"ש הר"ן אצל האלפסי פ' השוחט על המתני' שחט את הוושט ופסק הגרגרת היינו עיקור והוא פי' רש"י אף למסקנתו בשם הרמב"ן אין זה עיקור דה' הלכות שחיטה אין בכך כלום. חדא דזה דרכו שמעתיק פרש"י במה שאין לו נפקותא. ועיין פר"ח סי' ל"ז ס"ק ל"ה וס"ק מ' ותו דבאמת זה נמי עיקור מקרי שהרי עקר הגרגרת מאמצע אלא עיקור דה' הלכות שחיטה דקדק שלא לפרש כרש"י. וזה הפשוט ודלא כמו שהאריך בחריפות של הבל בספר תורת יקותיאל לפרש מכח זה פי' ברש"י ובר"ן פי' זר. ובהרשב"א בת"ה ובר"ן כתב שהי' להם גירסא אחרת ברש"י שפי' על עיקור דה' הלכות שחיטה פסוקת הגרגרת ועשה להתוס' לפירושם טועים שהרי התוס' הי' להם הגירסא כלפנינו ומ"מ פירשוהו כהרשב"א והר"ן כ"ז דברי רוח ודבר שפתים אך למחסור. ודע דאף להרמב"ן שבהר"ן אפילו נשמט הגרגרת במידי דמיטריף בי' מחיים מ"מ ודאי מודה דאף דנעשה קודם שחיטה נמי נבילה הוא מטעם כיון דהסימן מקולקל במידי דמטרף בי' שוב אין בו שחיטה. והיינו הא דתניא דף י' נשמטה הגרגרת וא"י אם קודם שחיטה ואמרו ספק בשחיטה דאל"כ הוי לי' למימר וא"י אם בשעת שחיטה. א"ו דגם זה ספק בשחיטה הוא. ודע תו שמה שכתב הש"ך דמכח המנהג יש להטריף אפילו נמצא מקצת שמוט מחשש שמא ניקב הוושט אין לו מובן דמה ענין הכא לחשש זה ומה בכך שנשחט הוושט כיון שלא נעשה אלא עיקור מועט שלכ"ע אינו נחשב עיקור כלל. ובשלמא בשהיי' דרסה חלדה אם נשחט הוושט במשהו נעשה ענין המקלקל השחיטה באמצעה משא"כ מיעוט הגרגרת. אבל בנשמט מיעוט הגרגרת שאינו כלל ענין המקלקל השחיטה מה ענין לחשש זה והברור לענ"ד שאין להחמיר בו. אמנם עכ"ז אם נמצא טבעת שלם או אפילו מחציתו בין על הארץ בין על הסכין ודאי יש להטריף אבל אם נמצא רק מיעוט טבעת אז אם יתר הקנה שלם וחזינן ממש שאינו אלא מיעוטו והושט נשחט כראוי יש להכשיר בעוף דבזה אין שום ריעותא דאפילו אם נעקר מקצת טבעת זה בין קודם שחיטה בין באמצע א"י מקום להחמיר. אבל כל שיש לספק כגון אם יתר הקנה שחוט שאז יש לספק מדחזינן שינוי במקצת שנפסק אולי אף יתר החתך בפיסוק נעשה ודאי יש להטריף. ומכ"ש אם הטבעת כולה או רובו ואפילו מחציתו בכ"ע יש להטריף:
ממהדורא קמא
ומפני שעתה בשעת העתקה אין בידי להכריע העתקתי דברי' כהווייתן והמעיין יבחר. הפ"ח ס"ק ל"ב כתב בשם הר"ן בשם הרמב"ן שהוא טריפה אלא שלדעתו שחיטה מטהרתו מידי נבילה ע"ש. ולענ"ד לא עיין אלא בב"י שמביא נוסח זה על שם הר"ן. אבל באמת טעות דמוכח הוא כמבואר בר"ן דף א' במס' חולין ע"ב. שגורס בדבר שאינו עושה אותה טריפה והכי מוכח מקושיות שהקשה. ועוד אם איתא דשמואל מיירי בדבר שמטרפי סימנין ליתני נמי נקובת הושט ואף מדברי ב"י מוכח שט"ס הוא שכתב ואיכא בינייהו וכו' ולא כתב העיקר דא"ב חלב וביצים. א"ו דכך צ"ל וא"ב להתוס' אם נעקרו ואח"כ נשחטה הוי נבילה ולהר"ן לא הוי טריפה אא"כ נעקרו בשעת שחיטה דאז הוי נבילה. אמנם אח"כ עיינתי וראיתי שנוסח הב"י מוכרח דאם כגירסא שלפנינו נמצא דלהר"ן לא הוי עיקור סימנים אפילו טריפה ששחטה אלא בנעקרו בשעת שחיטה קשה מאוד לשון הברייתא דף י' שחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה וא"י אם קודם שחיטה. ומה בכך כיון דאז כשירה נמי הוא. והוי ליה למימר וא"י אם בשעת שחיטה א"ו נוסח הב"י נכונה. (שוב ראיתי שנוסח הב"י הוא בחידושי הר"ן שבספר ה' שיטות פרק א"ט דף מ"ד. ודבריו שאצל האלפסי בפ"ק מועתקין כהווייתן בהש"ך ס"ק כ"ג ותרווייהו בשם הרמב"ן וצ"ע) והכי נראה פשט לשון הר"ן פ' א"ט בסוגי' דתורבץ הושט שניטל וכו' דעכ"פ אף אם נעשה קודם שחיטה דהוי טריפה וכ"ת אכתי כיון דלהר"ן לא הוי פסול בשחיטה אלא בשנעשה בשעת שחיטה איך אמרו כל ספק בשחיטה על הספק שא"י אם נעשה קודם שחיטה הא אם נעשה קודם שחיטה עכ"פ שחיטה מעלי' היא כמו טריפה ששחטה זה ל"ק חדא דהא להר"ן, באמת לאו דוקא מכח ספק בשחיטה טרפינן אלא דה"ה כל ספק טריפות דנמצא ריעותא כמבואר בדבריו בשם הר"י ז"ל. ותו די"ל האי אם קודם שחיטה היינו קודם גמר שחיטה. ועדיין צ"ע איך מיישב הקושי' דליתני נמי נקובת הושט. וי"ל דה"ק דאם מיירי מפסיקת הגרגרת דהוי נבילה הואיל והשחיטה הוא בסימן שנטרף הי' לו לומר נמי נקובת הושט. משא"כ ההוא טריפות דסימנים שנדלדלו צריכנא לומר להר"ן הואיל והשחיטה מהני בה לטהרה מידי נבילה אם נעשה קודם שחיטה זולת בשעת שחיטה דהואיל ונעשה בשעת השחיטה לא הוי שחיטה הגונה שפיר שייך להלכות שחיטה משא"כ נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. אך מאוד תמהני דא"כ מוכח לחלק בין נקובת הושט דהוי נבילה וכשיטת הר"מ ובין עיקור הנעשה קודם שחיטה דלא הוי אלא טריפה. ומאי בינייהו הא מ"מ הוי ריעותא בסימנים קודם שחיטה. וכנראה זה מדיוק לשון רש"י ז"ל דף ל"ב ע"ב. וע"כ דסובר דנקובת הושט דהוי נבילה היינו מטעם שהיי' בשחיטה וכנראה מלשון הרמב"ם משא"כ בעיקור קודם השחיטה וזה הפי' מרווח בקושי' הגמרא דף הנ"ל ממתני' דשחט את הושט על מתני' דא"ט. דאלו לפרש"י מנ"ל לדמות נקובת הושט לפסוקת הגרגרת דזה הוי מעשה שחיטה והסימן בשחיטה ונקובת הושט אינו אלא מעשה טריפה. ואי משום סברת רש"י ז"ל דהסימנים איתרעי זה לא נזכר בהמתני' דהשוחט את הושט כלל ואם הכי הקבלה בהלכות שחיטה מינה הי' לו להקשות אלא משמע כנ"ל. אמנם כבר השיג התפארת שמואל בסי' ל"ג על הב"י וכתב דהטור בדיוק גדול לא כתב אלא דנקובה טריפה [בושט יוכל להיות דדק אבל בסי' ל"ה בגרגרת מוכח כב"י ודוק] משום דאזיל בשיטת ר"ת והרא"ש דמוכח מדבריהם דנקובת הושט לא הוי נבילה כלל ואפילו לאחר שחיטה. והאמת אתו שאינהו כתבו כאשר העתיק הב"י נמי לשונו סי' כ"ג דילמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה בי' כגון רוב סימן אחד ואלו נבילה מחיים הא אפילו רוב סימן אחד לא הוי אע"כ אלאחר שחיטה קאי. וכן מוכח דעת התוס' בשם ר"ת בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב ע"ש מהרש"א אם לא שנאמר בדעתם כדהבאתי לקמן בשם מ"ה. אבל המעיין שם יראה דאזלו בשיטת הרא"ה ומוכח כמהרש"א וסברי דכל קושי' הגמרא דף ל"ג אינו אלא מפסיקת הגרגרת כדכתב התוס' ע"ש. אמנם בדעת הר"ן א"א לומר דנקובת הושט אינו אלא טריפה דא"כ לא הי' מקשה על רש"י דליתני נמי נקובת הושט דדילמא לא שייך להלכות שחיטה אלא מה דהוי נבילה. וכבר כתוב אצלי דלפ"ר נראה דאף הסמ"ג שבש"ך סי' ל"ג ופי' דבריו דמיירי מחיים ולהנ"ל א"צ. אלא שבשיטת ר"ת והרא"ש קאי. אלא שצ"ע בגוף הסמ"ג ואוסיף דמוכרח נמי דעת תוס' במס', יבמות שעומדים בשטת ר"ת דלעיל דשם בדף ל"א הקשו דנימא בספק דרוסה ובישב לו קוץ בושט נשחטה הותרה. ומה קושי' הא בספק בשחיטה הבהמה בחזקת איסור. ומשום זה תפס תשובת פ"מ חלק א' דקושייתם במס' חולין אינו אלא מספק דרוסה ולא מישב לו קוץ בושט. ולא שם לבו לעיין בדבריהם יבמות. ואף בזה לא הועיל כדאיתא בבית הספק דכו"פ דספק דרוסה נמי ספק בשחיטה הוי מדצריך בדיקה אף נגד הסימנים (ובסימן ל"ג סותר הכו"פ דברי עצמו שבס"ק י"ד שם מחלק כדברי הפ"מ) אמנם לענ"ד האמת שהתוס' בשיטת ר"ת הנ"ל עומדים. ואהדר למלתא קמייתא יהי' איך שיהי' פי' הר"ן קשיא לי מאוד ל"מ לנוסח שלפנינו דעיקור קודם שחיטה טריפה נמי לא הוי פשיטא דלא מתקיף ר"פ והא איכא עיקור סימנים דילמא שמואל מיירי כפשטא דלישנא דנעשה קודם שחיטה. אלא אפילו לנוסח הב"י קשה מנ"ל להקשות מהילכתא דעיקור סימנים. דילמא ההלכתא היינו אם נעשה בשעת שחיטה דאז א"א להיות שחיטה הגונה וקודם שחיטה באמת כשר וע"כ לידחוק דמשמע לי' מסתימת הלשון תורבץ שניטל כשר אפילו בנמצא הכי אחר שחיטה באופן שיש לספק שנעשה בשעת שחיטה והוי נבילה. ואף לפי' הבה"ג ע"כ לדחוק כנ"ל. דאל"כ דלמא משמיענו שמואל שריותא דחלב א"ו כנ"ל (ובאמת מקיצור העתק הש"ך ס"ק כ"ד טעם הר"ן על לשון הש"ע נראה קצת שהי' לו נוסח בהר"ן טעמו על סברת בה"ג: ולאו דוקא אם נעשה בשעת שחיטה). ובזה קצת סתירה להפליתי שסובר דאף לשיטת בה"ג אם נמצא אף לאחר שחיטה עיקור שחזר ונתרפא. א"כ הדר קשה מה מקשה ר"פ דלמא שמואל בהכי איירי. אך יש לדחות דכ"ז אין במשמע הלשון דניטל דמשמע אף לאחר שחיטה ניטל ולא נתרפא. ואגב אזכיר דמלתא דפשיטא להו לתשובת פ"מ וכרו"פ מבעי' לי. דאינהו החליטו דאם נקובת הושט הוי נבילה ספיקו הוי בחזקת איסור שאינו זבוח. ואני נסתפקתי דאפשר דמ"מ לא שייך בזה העמידנה על חזקתה דכל דבר של חזקה היינו או דאמרינן שהדבר נעשה מאוחר ולא מוקדם דכל שאפשר שנשאר הדבר כמו שהי' מעמידו על חזקתו. או כל דאפשר דלא נעשה הדבר בשלימותו ונשאר בחזקתו הראשונה כמו מי שטבל ונמצא עליו דבר חוצץ דמקודם הטבילה הי' בחזקת שלא בא במים כלל אף עתה העמידנו על חזקתו שלכל הפחות לא בא כל גופו במים וה"ה ספק במעשה שחיטה. משא"כ בניקב הושט דאף אם הי' הושט נקוב מ"מ מעשה השחיטה ע"כ נעשה בשלימות לא שייך. וקצת הי' לי ראי' דאל"כ קשה לשיטה זו מה משני דף מ"ג ע"ב התם איתחזיק איסורא ת"ל דה"נ איתחזיק איסורא שאינו זבוח (ואולם התוס' ב"מ דף כ' ע"ב תופסים ספק נקובת הושט לחזקת איסור ולשיטת התשובה הנ"ל בדעת תוס' ע"כ דחזקת איסור זה לאו בחזקת שאינו זבוח אלא חזקת איסור אבר מן החי וסברי שם דמחזקינן מאיסור לאיסור טריפה וצ"ע). ובהרשב"א מה"ב דף ז' ע"ב מבואר להדיא דלא כדעתי אלא דזה נמי בחזקת שאינו זבוח מקרי שהרי הקשה אנן היכי אכלינן בישרא נימא סמוך מיעוטא לחזקה. וכתב בחילוקים ליישב הקושיא. אמנם החילוק הראשון הוא ממש כסברתי אלא שאני כתבתי דמש"ה לא הוי כלל חזקה והמה"ב ביאר דלא שייך מכח סברא זו לומר סמוך בחזקה כזה) וכ"ת אף לדברי מה מקשה הסוגי' ומ"ש מהשוחט בסכין ונמצאת פגומה ת"ל דהתם דהוי הספק במעשה השחיטה ושייך בחזקת שאינו זבוח. י"ל דהסוגי' תופס בשלימות הסברא דסכין איתרע בהמה לא איתרע וכדמסיק הרשב"א דסברא זאת מוכרחת באמת להלכה מדפסקינן הלכתא כותי' דר"ח בששיבר בו עצמות ולא מחלקינן בין סכין ארוך לקצר עיין בו ונמצא דבהמה שחוטה לפניך ודוק. ובלא זה דברי הפליתי בבית הספק אינם מבוררים לי דמה תופס על האחרונים דספק דרוסה נמי הוי ס"ס נגד החזקה דאינו זבוח אעפ"כ הא מ"מ כמו כן נמי שייך לדון העמד הבהמה על חזקתה באינה דרוסה נמצא דהוי חזקה מול חזקה ולא הוי אלא ספק ובס"ס שרי' משא"כ בס"ס בשחיטה עצמה דלא הוי חזקה כנגדה עיין בפליתי בסי' א' מה שמביא בשם המהרש"א בסק"ו וכן בישב לו קוץ בושט איכא לדון בחזקה זו שעדיין לא ניקב כמו שהי' קודם שישב לו הקוץ מכח חזקה דאתי' מכח רובא. והארכתי בפרט זה לנ"מ משום מעשה שהי' שנדפס קונטרס מבעל המחבר גינת ורדים וספר פרי מגדים בנמצא ושט נקוב והמשרתת אמרה שאפשר שנעשה לאחר שחיטה ע"י הסכין שהי' אז בידה והיתה ממשמשת בסכין שם והעלה להחמיר מכח ספק בשחיטה. ולדידי צ"ע. ועיין עיקר דברים אלו בסי' ל"ד. אמנם כל מ"ש בהקונטרס קושי' דנימא סמוך מיעוט לחזקה ואנן היכי אכלינן בישרא. ומזה הוכיח לחלק בין נמצא ריעותא ללא נמצא. כבר מבואר במשה"ב הנ"ל חילוקים שונים כנ"ל ע"ש. ומהרא"ש פ"ק דחולין דמחלק בין מיעוט דשכיח וכו' מדלא מקשה נמי מנקובת הושט דמוכח מדמקשינן ור"מ היכי אכל בישרא דמיעוטא דשכיח הוא ונימא אף לדידן סמוך ש"מ נמי כנ"ל דניקב הושט לא הוי נבילה:
סימן כה
סעיף א
הגהה מיהו אין צריך לבדוק. עיין ש"ך כתב וכ"כ הרא"ה מצוה ת"מ להדיא. נ"ב לא נזכר יותר אלא שכתב שמפני שהוא רגיל להיות נשמט בשעת שחיטה אמרו חכמים טבח שא"י דין עיקור אסור לאכול משחיטתו וממילא נשמע עכ"פ דלכתחלה צריך לבדוק. אך לפי זה צ"ע אף להש"ך כיון דמ"מ בדיעבד שרי אמאי טבח שא"י הלכות עיקור אף דיעבד אסור כדאיתא סי' א' סעיף ג' ומשמע אם אפילו רק א"י הלכות עיקור ,ובאמת לענ"ד משמע מזה כדעת בה"ג) וע"כ לדחוק דוקא היודע ההלכתא מזהר זהיר שלא לעקור בשעת שחיטה ויש לסמוך על הרוב. אבל כשאינו יודע שאיני יודע אף ליזהר חיישינן אף דיעבד מפני ההרגל המצוי בשעת שחיטה. וא"כ אין כ"כ ראי' מן הרא"ה לענין לכתחילה ביודע ההלכתא והיינו דעת הרמ"א וק"ל:
סימן כז
בט"ז בהתשובה בא"ד כתב ומיהו בשבירת המפרקת לבד והחוט והבשר שלם וכו'. נ"ב אדרבה משנה מפורשת דכשר ואלו כשרים וכו' והובא בש"ע סי' ל"ב סעיף ב' וס"ס נ"ד ובלי ספק יש ללמוד מסתימתם יותר מכל אריכות דברים אלו דודאי מדלא מחלקים לפרש בלא רוב בשר כדמפרש והחוט קיים ש"מ אפילו עם הבשר נמי כשר. שוב ראיתי בתשובת שבות יעקב חלק א' סי' נ' כתב להיפוך. ולענ"ד סתימת הש"ע ודאי מורה לדעתי דאל"ה הי' מוכרח עכ"פ לבאר דין נשבר מפרקת ורוב בשר בלא החוט דאסור מיהו כדביאר הרמב"ם והטור. ועיין פה בב"י וצ"ע
סימן כח
סעיף ג
עט"ז מביא בשם רש"ל דהיינו דוקא בצבי הבא על התייש' אבל תייש הבא על הצבי' שוחטין ומכסין בי"ט כיון דשה ואפילו מקצת שה. ולענ"ד תימה אף כי דבריו לקוחים מהסוגי' דפרק אותו וא"ב דאמר ר"פ בפי' הכי ע"ש דף פ"א. מ"מ יראה דכל סוגי' זו אזלא לאינך תירוצים דמס' ביצה ז' אבל לתי' רב מרי שם דמסיק הטעם משום גזירה שמא יתיר חלבו א"כ אף בתיש הבא על הצבי' אף דחייב בכסוי בודאי מ"מ הא חלבו אסור מספק חוששין לזרע אב ושור ואפילו מקצת שור א"כ אסור לכסותו משום גזירה הנ"ל. והיש"ש גופי' פסק במס' ביצה כתי' רב מרי דאפילו יש לו אפר מוכן אסור לכסותו. וה"נ פסק הטור א"ח. ולדעתי היינו דעת הפוסקים שסתמו וכתבו כלאים הבא מבהמה וחי' ולא חילקו ואף שסתמו נמי שלא יברך ובזה לפ"ר צדקו דבתייש הבא על הצבי' דודאי חייב ומהראוי שיברך אבל לא יפלא מהיות שצודק דברי בעל זבחי צדק שכתב הטעם דלא יברך משום גזירה דהתרת חלבו. ואף שהש"ך כתב שלא דק. לענ"ד דק היטב. ומדהוקשה לו סתימת הפוסקים ביאר ההוא טעמא ששייך בכולם וכדבריו משמע בהסוגי' דביצה דמקשה א"ה בחול נמי לגזור והמסקנא דבחול מימר אמר מספיקא אמרו רבנן זיל כסי. משא"כ אם יברך בחול נמי יאמרו ודאי חי' הוא ויתיר חלבו. כיון דלשיטת הרמב"ם והרא"ש וטור וש"ע לגבי ספק הדין שלא לברך ואיהו יברך פשיטא דאיכא למגזר בחול נמי שיתיר חלבו וק"ל:
סעיף ט
או ששחט חי' ועוף כסוי אחד לכולם עיין ב"י והוא כת"ק דר"י. תימה לי הא בגמרא מפרש פלוגתייהו משום דר"י יליף טעמו מאו ורבנן סברי דמבעי להו או לחלק. וע"ש תוס' ד"ה לחלק ומוכח דר' יונתן דלא צריך קרא לחלק ע"כ כר"י סובר. ובדף ע"ט ד"ה עייל מייתי תוס' מדרבא ס"ל כר' יונתן הלכה כותי'. ואף למאי דפסקינן כר' יהודה בפריד' מ"מ ספוקי מספקא לי' וא"כ לכל הפחות נמי ליחייב בכסוי כל חדא מספק דלמא כר' יונתן דלחלק לא צריך קרא ואתא או לכדדרש ר' יהודה וצ"ע:
סעיף יא
כסהו הרוח פטור מלכסות חזר ונתגלה חייב לכסות. וכן הוא במשנה וברמב"ם ומבואר מהרמב"ם מדאינו מפרש בזה בלא ברכה כדמפרש בכוי שהוא הממציא זה כמבואר שהוצרך להשיב לחכמי לוניל ופשיטא שהי' יותר מחויב לבאר בדין זה ודאי נשמע דמודה הכא שיברך. והכי נראה מסתימת כל הבאים אחריו זולת הפר"ח שכתב מדמסקינן בע"ז דף ס"ז דיש ספק במצות אם יש דחוי על כן יכסה בלא ברכה ומדלא משמע לי' הכי מסתימת הפוסקים דקדקתי בסוגי' הנ"ל וראיתי הלשון מסיק דר"פ גופא איבעי לי' מפשט פשיטא לי' לר"פ דאין דיחוי אצל מצות ל"ש לקולא ל"ש לחומרא א"ד ספוקי מספקא לי' ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. ולא קאמר מתני' גופא מספקא לי' מפשט פשיטא לי' לתנא דאין דיחוי ל"ש וכו' או דלמא ספוקי מספקא לי' א"ו חדא דזה אין סברא דמה דמסופק להאמוראים יהי' ספק לתנאים בלי מציאת פלוגתא כדאיתא בשבועות דף כ' בתוס' ד"ה איסור. ותו דלשון חייב לכסות לא משמע אלא בחיוב ברור אלא הספק הוא על דרך זה די"ל אין דיחוי מדאורייתא ואז הוא בין לקולא וכו' וי"ל נמי מד"ת יש דיחוי אלא מדרבנן לחומרא אין דיחוי וחייב לכסות מדרבנן ולהכי קאמר דר"פ גופי' דאמר זאת אומרת אין דיחוי איבעי' לי' מפשט פשיטא לי' דאין סברא גבי' לומר מדרבנן אין דיחוי ופשיט ממתני' אין דיחוי מדאורייתא ל"ש לקולא וכו' א"ד ספוקי מספקא לי' לר"פ ולחומרא אמרינן כלומר מה דפשט ממתני' זאת אומרת אין דיחוי היינו לחומרא נשמע ממתני' עכ"פ דמדרבנן אין דיחוי ולעולם בדאורייתא דהיינו לקולא עדיין ספוקי מספקא לי'. אבל להתנא ודאי אין ספק אלא אם ד"ת אין דיחוי חייב ד"ת ואם ד"ת יש דיחוי מ"מ חייב ודאי מדרבנן וא"כ הוי ודאי דדבריהם דבעי ברכה לכ"ע כנר חנוכה וכמסקנא דשבת. וזה הי' נלענ"ד ברור לולא שבסוכה דף ל"ג פרש"י הספק להתנא וצ"ע ועכ"ז מה דמשמע מריש דברי הפר"ח דאם החיוב בברכה יהי' מחויב לגלות כדי שיברך. זה ודאי ליתא כמבואר ממתני' דקתני חייב לכסות בחזר ונתגלה ולא קתני כסהו הרוח חייב לגלות ולחזור ולכסותו א"ו דזה אסור אפילו כדי שלא להביא עצמו לחיוב ברכה שאינה צריכה כי גם זה אין רצון הבורא כמו שאסור להרבות בחנם בקדיש וברכו. וכן מוכח מתוס' זבחים דף ל"ד ע"ב בד"ה כל שבידו. וכן כתבו בסוכה דף ל"ג ע"ש וק"ל:
סימן כט
עיין פר"ח סק"א שם ד"ה אך כ' ומיהו לכ"ע ספיקא דדינא ובעי' דלא אפשיטא נקטינן לחומרא דהא וכו' וכן בפ' בהמה המקשה וכו' ואמר ר"פ הלכך. נ"ב עיין מס' שבת דף כ' קאמר נמי ר"פ הכי אף בספק בדרבנן מה שבודאי קיי"ל אף בספיקא או איבעי' דלא אפשיטא בדרבנן לקולא. אלא ש"מ דא"א להמציא מיני' כללא אלא דנראה לר"פ הכי במקומות אלו. וכן בנשבר העצם בעינן מכח מימרא דר"פ רוב עובי' ורוב היקפו אפילו בנשבר במקום שאינו עושה טריפה ואין איסורו לר"פ אלא משום אבר המדולדל מדרבנן ועיין בדברינו כללי ס"ס סוף ד"ה וא"ת דבמידי דרבנן כל סד"ד ובעי' דל"א אפילו מדרבנן שרי א"ו כנ"ל. והנה בס"ק זה מאריך במחלוקת שבין התוס' ורבינו יונה ודעמיה בספק השקול דעת תוס' דאף מדרבנן לא מחמרינן ואזלינן בתר חזקה זולת אם צד האיסור יותר נוטה. ואמת שה"נ מבואר בדבריהם מס' נדה דף י"ז ע"ב בד"ה ואין שורפין כתבו וא"ת וכיון וכו' נוקי אשה בחזקתה ונטהר אפילו ברה"י וי"ל משום דדמי חדר מצוין יותר. אבל תימה לי הא איתא במס' ב"ק ד' י"א שלי' שיצתה מקצתה ביום הראשון חוששין לה משום דאין מקצת שלי' בלא ולד. וביארו שם התוס' דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה ובמס' נדה דף י"ח ע"א ד"ה שלי' בבית כתבו דסתם שליא שיצתה מקצתה ויש בה ולד מחצה יש בהם רוב ומחצה אין בהם רוב ולד הרי דהספק שקול ומ"מ חיישינן לאוסרה לבעלה מיום הראשון ולא מוקמינן אותה בחזקת היתר וצ"ע רב:
סימן ל
פר"ח סק"ב ד"ה כתב הריק"ש תוך הדברים כתב אכתי מספקא לן אי המטלית הוי כעור או לא. נ"ב זה ספק בשחיטה דהוא בחזקת אינו זבוח. אלא דלשיטתו בסי' ק"י אזיל ע"ש. ועכ"ז עיין בספר פרי מגדים תו כתב בדבור זה ובכל גווני בעי שהיית י"ב חדש. נ"ב ראי' זו איני מכיר דאם ליתא קמן אדרבה יש ספק דילמא נחבס ב' רובי ומה ס"ס יש כאן. ובענין הריק"ש הי' ידוע דב' רובי לא נחבס ובחד היה רק ספק:
סימן ל וסימן נ
עיין פר"ח מביא השאלה שבתרנגולת עם שעפליך ובמדינתנו מפני שאין מדרכם לאוכלם ומשליכים ראשי התרנגולת לא באנו לשאול על התרנגולים כ"א על ,ראשי אווזות שהדרך לאוכלם השאלה מצוי' אבל הענין אחד כי בל"ס אצלי אילו בדקנו ראשי תרנגולים המצוים עם גובה נוצות שעל ראשיהם שנמי היו כולם עם נקב בעצם הגולגולת. וכבר העיד הפר"ח גופיה על מנהג ירושלים שהיו נוהגין בו היתר והוא מחמיר. וכתב שהמשיב להתיר נמשך אחר בעל תה"ד סי' קע"ז דמוכח מדבריו דחסרון הגלגולת מתחילת ברייתו אינה טריפה. ולא נהיר לן. ואמת שכן כתב תה"ד בלשון זה וכן משמע בחיסרון הגלגולת דכייל בהדי דקתני בה כדי שינטל מן החי וימות הרי דנקיט למושכל ראשון מדנקיט שיעוריה בכדי שינטל דהיינו דוקא בנברא שלם וניטל ולא בנברא חסר. אלא שהפר"ח כתב עליו ולא נהיר לן ואולי מפני מה שמביא מקודם שהכ"מ מנאו תחת סוג חסירה. וגם למה שכתב שהכ"מ לא דק אלא שהרמב"ם מנאו תחת סוג שבורה כתב ומשמע דוקא בנטולה כתב הרב שאם נבראת חסרה כשרה כדי לחלוק ממנה לחסירה אבל בשבורה פשיטא דליכא לפלוגי בהכי ובכל גווני טריפה. ולענ"ד נראה ברור איפכא דדוקא בנטולה הוא דיש מחלוקת והיינו משום דיש לכנות אף נברא הכי בשם הזה דהיינו שבידי שמים הוא נטול ממקומו אבל מלת שבור אינו נופל בשום צד לכ"ע אלא על אשר הי' שלם ונשבר ולא בנברא באופן זה. ולהכי מנאו הרמב"ם תחת סוג שבורה להורות שבידי שמים כשר. ומה שנקטו התנא בשם חסרון כבר תירץ בטוב טעם התה"ד דכללא דהרמב"ם דחסרון היינו נברא חסר אינו אלא בנשנה עיקר לענין טריפות אבל מפני שעיקרו לענין טומאה אתשיל אין בזה קפידא. ועיקר משמעות התה"ד מהלשון כדי שינטל מן החי שודאי מורה שהי' וניטל דלא כדקדוק הפר"ח סי' כ"ט בלשון התנא אם מנה תחת סוג חסר או בלשון כדי שינטל שהוא תחת סוג נטול. כי בודאי שם אין דקדוק בלשון זה כלל אלא מדנאמר להדיא כדי שינטל מן החי דודאי מורה כנ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה שם הפר"ח על החולקים על הרמב"ם בסוג נטולה מן בוקא דאטמא ומה שתירץ וכתב וצ"ל ליישב בעד הרשב"א אין לו מובן כלל ע"ש וק"ל אבל להנ"ל ניחא שהרי חזינן שהרמב"ם מנה בוקא דאטמא תחת סוג שבורה ולהנ"ל דשבורה לכ"ע בידי שמים כשר לק"מ ואי משום מה שהוכיח מדקאמר הגמרא, דף נ"ד ע"ב וחזיא דדמי לנטולה אפשר לומר דדוקא בפלוגתתם בזה הכלל דמתני' ובהמשנה לא הוזכר תחת סוג שבורה כ"א נשתברו רוב צלעותיה לא נאה לומר בוקא דאטמא שהוא אבר אחד יהיה בדומה דנשתברו רוב צלעותי' ומוכרח לומר שהוא בדומה לנטולה כדפי' רש"י ניטל הכבד משא"כ רב מתנה גופי' שאמר ריש א"ט בשם שמואל נעקרה חולי' מעיקר' נמי טריפה והוא תחת סוג שבורה מסתבר להרמב"ם דאף מה שנאמר משמיה דנפשיה בוקא דשף טריפה היינו מדמינן שבורה לעקירת חוליא. וא"כ שפיר דכשר לכ"ע בנברא כך. אמנם זה באמת א"א ליישב בעד הרשב"א שבעצמו מנה בוקא דשף תחת נטולה כמבואר בפר"ח אך לענ"ד ברי הרשב"א אלו בל"ז צ"ע דהא לדידיה כל שתחת סוג ניטל אין הבדל בין נברא כך דנמי טריפה ובוקא דשף הא כ"ע מוכרחים להודות למה דקיי"ל דבעינן עיכול ניבי' א"א להיות טריפה בנברא דזה לא התעכלו ניביו אלא נפסקו כדכתב הפר"ח סי' נ"ה סק"י. ולהכי לענ"ד ע"כ לומר שהרשב"א לא בדיוק כתב כללים אלו ומודה דבוקא דשף הוא להאמת תחת סוג שבור. וכ"ז ניחא אם כנ"ל דכ"ע מודים דסוג שבור בידי שמים כשר אבל לדעת הפר"ח דשבור כ"ע מודים איפכא א"י איך מיישב לדידן דבוקא דשף בנברא כך כשר לכ"ע כדכתב בעצמו ובאיזה כללא דח' טריפות נכלל הא להרשב"א בכל מכל כל נברא נמי טריפה ואולי יש לדחוק דהרשב"א אינו טורף הכל אלא מה שיש במציאות נברא כמו ניטל אז ס"ל דאין הבדל אם הוא במציאות נברא באותו ענין שנטרף בניטל אף בנברא טריפה. משא"כ בוקא דאטמא שאף בניטל אין ענין טריפה אלא בנתעכלו ניביו ובזה הענין אינו במציאות בנברא פשיטא דמודה שהוא כשר ולא משום שנברא כך אלא משום שבענין זה אף ניטל כשר וכן עיקר] עכ"פ מסתבר לענ"ד כנ"ל דמה שתחת סוג שבור לכ"ע כשר בנברא כך. ובלא הוכחה הנ"ל מקושי' השניה עלי' דהרשב"א כדי ליישב קושי' הפר"ח שבסי' כ"ט עלי' דהרשב"א די עולים לבדה. ואף שמנה בוקא דשף תחת סוג נטולה י"ל שלא דק בזה אחר שמ"מ אין נ"מ שמ"מ לדידן נברא כשר ולעולם באמת מודה שהוא תחת שבורה כדמנה הרמב"ם ודוק שוב ראיתי שדברי הפר"ח נובעות מן דברי הד"מ שבסי' נ"ד גבי יתר צלע או יתר חולי' שכתב שאין דברי התה"ד אמורים אלא לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל הנאמר נטול טריפה נברא חסר כשר. נשמע מיני' הא להחולקים בניטל ה"נ שחולקים אף בסוג שבורה. אבל לענ"ד הב"י ז"ל לא הבין הכי אלא כדכתיבנא דבסוג שבורה כ"ע מודים וכדמשמע מיניה שמייתי דברי הרשב"א לסייעתא לדברי התה"ד. ומ"ש הפר"ח דמדברי הרשב"א בתשובה משמע דלפרש"י דכל יתר כנטול אילו הי' יתר חולי' היה מטריף דלא כתה"ד. אין זה ברור כי יש לדחות מפני שבנ"ד היה כשר בפשוט אף' לשיטת רש"י לא נחית לדייק כולי האי. ומשום כך אין הוכחה דלא כהתה"ד כי אפשר אילו הי' צריך הי' נותן לבו להכשיר אף מטעם תה"ד. ותו דמ"ש משמע דלפרש"י וכו' אילו הי' יתר חולי' וכו' ע"כ משום דאל"כ ל"ל למתלי טעם ההיתר במה שנעקר צלע כשר לימא בפשוט כיון דכל יתר כנטול היינו כנברא חסר ממילא אף אם נעקר צלע א' טריפה מ"מ יתר שהוא כנברא חסר כשר. ולמה שכתבתי לקמן בפירוש כל יתר כנטול לדעת הרשב"א יתר חולי' טריפה ודאי ניחא דמפני שרצה לסיים ומכ"ש לפירושי הוכרח הכי ודוק. וכן כתב הט"ז בסי' נ"ד דלשון נעקרו משמע שהיו ונעקרו. הכלל שלפסק הרמ"א שמכשיר חסר ויתיר חולי' ה"ה דיש להכשיר בפשיטות חיסרון הגלגולת הנ"ל ע"פ המופת חותך שחזינן שחיים ומטילין בצים. ואולם זה ודאי תמוה לי על הד"מ הנ"ל שכתב שיש להכשיר ביתר חולי' אף לשיטת הרשב"א דנברא חסר טריפה ע"פ טעם ב' דהרשב"א לשיטת פירושו דכ"י כנטול היינו אך זה היתר דהא אדרבא לשיטה זו ודאי יש להטריף דהא ז"ל בתה"ב הארוך דף ל"ט אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן כלומר שרואין אותו היתר כאלו ניטל ע"י אדם ממקומו וכל שאלו ניטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאלו ניטל ע"י אדם כשר ה"נ כשירה ולפיכך ב' טחולין הדבוקין בסומכייהו טריפה שהרי רואין אותן כאלו ניטלו וניקבו במקום חיבורן וכו' אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא יתר כנטול עם מה שמחובר לו קאמר אלא הוא כנטול בלבד וכל יתר שאלו אתה נוטל לבדו ממקומו טריפה אף זה טריפה ולפיכך ב' טחולין לעולם כשר אבל כו'. וכן בשני מעיין אם אתה אומר ניטל האחד נמצא השני נשאר נקוב וכו' וכן ביתרת הרגל וכו' היינו משום דכיון דחזינן להיתר כאלו ניטל בידי אדם ממקומו המחובר זה גורם לו הטריפות דמ"ש אם נעקר הרגל הראוי דנטרפה ומ"ש אם נעקר זה ואין טריפותה מצד חסר הרגל אלא מצד בוקא דשף. ותו דמאן מפיס דילמא היתר הוא העיקר ומכיון שנעקר נטרפה וא"כ ביתר חולי' נמי נימא כאלו חולי' זו נעקרה בידי אדם וטריפה. ובפירושי מבואר לענ"ד לשונו שבתה"ב הקצר נמי שכתב ולפיכך כל שניטל ממקומו ועושה אותה טריפה בנטילתן טריפה ואם לאו כשירה ואפילו נאמר כדדחק הר"ן אליבי' וכתב וכ"ת א"כ יתר רגל למה טריפה משכחת לה שהיתר מחובר במקום בוקא דאטמא בענין שאם תעקר את זה ישמט בוקא דאטמא של חבירו דנשמע מיני' דס"ל דבאבר יתר לא שייך לומר דנטרף באם נעקר אף בידי אדם מדהוא כולו מותר. מה דבאמת אין דעתי נוחה בפי' זה. (וא"כ אף ביתר חולי' ליכא למיטרף אף אלו נעקר בידי אדם זה ניחא בחולי' שלבסוף שאך טריפה הוא ולא גיסטרא אבל אם יש יתר חוליא עם צלעות הא ודאי ברור לי שאף אלו לא הי' לנו הכלל דכל יתר כנטול ונעקר חולי' היתרה ונפלו שתי צלעותיה דפשיטא דאף נבילה הוא דמה בכך שהיא כולה מותר אטו מטעם חסרונה נטרפה הא משעה דהבהמה נעשית גיסטרא ונפסק באמצעה הוא דנתנבלה וא"כ עכשיו דכל יתר כנטול בידי אדם הוא לבדה פשיטא דטריפה הוא) שהרי זה תו לשון הרשב"א בתה"ב הקצר במה שכתב כבר אמרינן שכ"מ שהחסר טריפה היתר טריפה שהיתר כנטול דמי ולפיכך אם היתה יתירה ברגל טריפה בד"א כשהיתה בעלת ג' רגלים לפי שכשאנו רואין את היתר כנטול ממקומו הרי היא כחסרת הרגל. והלשון אין לו מובן שהרי כיון שיש לו ג' רגלים מה בכך שאנו רואין את היתר כנטול ממקומו אכתי הא נשאר לו ב' רגלים ולפרש"י הי' לו לומר שע"י היתר הרי הוא כאלו חסר אחד וזה לא אמר אלא ע"פ פירושו שאת היתר אנו רואין כאלו הוא לבד נטול ממקומו וא"כ מה ה"ה כחסרת הרגל דקאמר. משא"כ לפירושי י"ל דה"ק ה"ה כחסרת רגל דהרי הוא כאלו נחסר לה רגל ונעקר ממקומו ע"י אדם והוי בוקא דשף מדוכתה ע"י עקירה וחסרון זה וכדכתב בתר הכי שהבאתי לעיל ולפיכך וכו' כנ"ל ודוק. ועיין בדומה לזה בפר"ח סי' מ"ד ס"ק י"ד ואף דתולה דבריו במה שכולי' חסרה כשר מ"מ לענ"ד בכל אברים י"ל כן דכאב מכה מזיק אף בהיתר] ולכן לענ"ד עיקר טעם הרמ"א שפסק כתה"ד הוא מטעם הט"ז שחזר בו ממה שכתב בד"מ וסמך עצמו על פרש"י ביתר כנטול ודוק. והברור לענ"ד דשלא במקום הפ"מ יש להטריף ביתר חולי' עם ב' צלעות (גדולים) כמו בטחול וגרע מיני' דבין להרמב"ן ובין להרשב"א טריפה. ובחסר מתחלת ברייתו כשר אפילו שלא במקום הפ"מ מטעם התה"ד כמבואר בס"ז דלא כהש"ך ופר"ח:
שוב ראיתי שבסי' נ"ד משיג הפר"ח על התה"ד וכנראה שם בעצמו מסופק להרמב"ם אם מה שמנה בסוג שבורה טריפה בידי שמים. וליתר הפוסקים פשיטא לי' שהיא טריפה וא"י מה"ת להמציא פלוגתא זו. אלא לענ"ד איפכא מסתברא כנ"ל דכ"ע מודים בסוג שבור דנברא בידי שמים כשר וכדהוכיח בעצמו מהוכחה הנ"ל דבוקא דשף. ומ"ש ויש לדחות סותר בעצמו דבריו שבסי' נ"ה דשם כתב מדלרב מתנה מוכח דכשר מה"ת להמציא פלוגתא לדידן עיין וק"ל:
ומעתה אעתיק מה שיחדתי קונטרס למעשה על נדון הנ"ל בלשון זה.
נדון המתהוה מיני אווזות עם שעפליך והם אחרי נטילת העור מעצם הגלגולת נמצא העצם ניקב אלא שהוא סתום עם עור הבשר בסתימה שרירא וחזקה. והצ"צ סי' ע"א אחרי שהאריך להוכיח שכל אבר שנאמר בו ניקב טריפה ולו חלל [לאפוקי טחול] לא לבד שניקב אחר הבראו שלם אלא ה"ה נברא בנקב טריפה ולכן הטריף. ובסוף כתב והנה כג' ימים אח"כ מצאו עוד אווזא אחת כיוצא בו ממש שהי' עצם הגלגולת נסדק כה"ג ובאנו על החקירה שכל אותן אווזות שיש להם על ראשם נוצות זקופות למעלה כולם הם כך והכי רביתייהו והכשרתיה. והפר"ח סי' ל' כתב עליו ולקמן ס"ס נ' העליתי בדבר זה להחמיר ושם כתב נמי סתם ודלא כתשובת צ"צ. וא"י טעמו זולת בספר תב"ש ראיתי כתוב נמי על הצ"צ ותמהני מאין יצא לו להכשיר בהא ולא מצינו בכיוצא בזה דאמרינן הכי רביתייהו ודאמרינן הכי בחולין מ"ו אין ענין לזה כלל ע"ש. והא דכתב רמ"א ז"ל בהגה"ה דסי' ל"ה די"א דאין להטריף בגדיים וטלאים דהכי רביתייהו משם אין ראיה כלל דהתם כיון דחזינן דהאי מילתא שכיח בקטנים ולא בגדולים אלמא דעדיין לא הגיע זמן הפירוד של האומה וכל העומד ליפרוד כפרוד דמי וכו'. גם ממ"ש רמ"א ס"ס ל"ד בקנה הלב שרגיל להיות שם נקבים דקים דכשר משום דהיינו רביתייהו. אין ראי' דהא מבואר שם בב"י וד"מ שהעידו כי בחי' שנקבים אלו בכל ריאות שבעולם וא"כ א"א דכולהו טריפות ואדרבה אפילו התם הוצרך רבי שמעון ליתן טעם מפני שחלב טהור סתמן וי"א מפני שהם פיות הסמפונות ע"ש בש"ך. גם ממ"ש גבי מרה בסי' מ"ב. דמין עוף שאין לו מרה אין לאסרו. אין ראי' דהתם כיון דכל המין כך מסתמא אין כל המין טריפה או אפי' רובא משא"כ בנ"ד דרוב האווזות שלמים כ"א אותן שנוצתם גבוה ואינם מין בפ"ע אימא דאם נמצאו בגלגלתם סדוקים או נקובים טריפות הן. ואפילו מי שהתיר ע"פ טעם זה בתשובת עה"ג סי' ק"ד גבי טחול. ל"ד דהתם נמי ע"פ הרוב שם כן הוא כמ"ש שם אבל בנ"ד אין הרוב אווזות כן. ואפילו אותן הזקופים אין רובן כן בבירור. ואע"פ שסיים הצ"צ דעמדו על הבירור שכל הזקופים כרבלתן הם נקובים אף אנו בדקנו ומצאתי שהרבה אף שזקופים אין בהם נקב ואפשר דלא הוי רובא כ"א שכיח טובא וכ"ש שא"נ רוב מין כך נקוב עכ"ל. וז"ל תשובת שתי לחם שאלה מ"ב איתא בפ' א"ט דף מ"ו ההוא ביני ביני כו' הרי לך בהדיא שאע"פ שאמר רבא ה' אוני אית לה לריאה אי חסיר או יתיר או חליף טריפה עכ"ז הכשירה רבא מטעמא דכל הנהו וכו' וז"ל רש"י ומדסבר ר"א למטרפי' ש"מ לאו אורחא ובהנהו דידן דאית ברובא דידהו אי משתכח ריאה דלית בה עינוניתא כשירה. למדין מרש"י לנ"ד חדא דאע"פ שאמרו כל הנהו וכו' לאו דוקא כולן אלא אפילו רובן. וגם למדין שאע"פ שזה חידוש ולא נשמע מימי עולם ושנים קדמוניות כיון שעתה אנו רואין שיש ברובן זה השינוי אין זו טריפה. ומ"ש רובן לא אתא לאפוקי שאם לא הי' רובן מטריפין להו דה"ה מקצתן ויגיד עליו רעהו הטוב דרמב"ם שכתב בלשונו הצח בפ"ח מה"ש ואוזן זה קטנה וכו' יש בהם שתמצא בהם ויש בהמות שלא תמצא בהם וכ"כ הרא"ש ובשם הגאונים מצאתי דכיון שיש בהמות שתמצא בהם ויש שאין להם כלל אין להטריף בשום שינוי ע"כ דבריו א"כ מ"ש רש"י רובן לא אתא לאפוקי שאם לא היה נמצא ברובן שהיינו מטריפין אותן אלא כחא דהתירא אתי להשמיענו שאע"פ שנמצא ברובן לא נטריף לאותן שלא נמצאו וכמ"ש הגאונים דאין להטריף בשום שינוי. תו כתב החכם השלם כמרר"א לויא זלה"ה הגיד לי ששאלה זאת נשאלה להרב הגאון הגדול א"א ז"ל והתירם וכה אמר שכן בזה נולד להם לתת כח לנוצה שעל ראשיהם ויונקת מן המוח וראיה לדבר מבהמה טהורה שאין לה שינים למעלה להיות שכל כחה נותנת בקרנים גם אלו התרנגולים הם נותנים כחם בנוצה זאת הלא תראה כי הנוצה ההיא מעודנת ומפונקת וזהו הסבה מחמת שיונקת מאלו הנקבים שבגלגולת. ועוד העיד לי הנזכר ששמע משם הגאון א"א ז"ל ששמע מאנשים חכמים וידועים ששאלו את פי הגאון מהרי"ש ז"ל על ענין זה. והשיב שהדבר פשוט שהם מותרים שכך הוא ברייתן וטעמא הוא וזו אין צריכה לפנים. תו מסיים וכתב כ"ז כתבתי להוציא מלבן של המחמירים כדעת הרב גיסי בעל הפ"ח שאין לו יסוד להחמיר בזה. ומעתה הבט וראה איך בחנם דחו בב' ידים הפר"ח ותב"ש דברי הצ"צ וכתבו ודאמרינן בחולין מ"ו אינו ענין לזה כלל כי בודאי ענינו ממש הוא ויפה הוציא התשובה הנ"ל מלשון רש"י ורמב"ם דאצל ענין נברא שאנו רואין סוג אחד למאות ואלפים כן הוא וחיים ופרים ורבי' די"ל כל הנהו וכו' ובפרט שהאמת כן הוא שממש רובן ככולן כל שהנוצות גבוהים יש להם נקב כזה. ומעיקר הדין אין דוקא ברובן תליא מילתא. וגם ממש ענין אחד הוא עם מ"ש הרמ"א ס"ס ל"ד כי כמו שהתם נתן ר"ש טעם מפני שחלב טהור סותם כן ה"נ סתימא שרירא וקיימא וחזקה לנקב זה מבשר העור שתחוב בו בחוזק עד שכמעט א"א להתירו אף בסכין אם לא בדוחק גדול וכבר קיי"ל דבשר נמי סותם והיא סתימה דרך בקשה דהיא סתימה מעליותא. וכמו דשם י"א שהם פיות הסמפונות כן הכא הם פתח נתינות השפע להנוצות. ותו דבלשון הת"ש משא"כ בנ"ד דרוב האווזות שלימים כ"א אותן שנוצתם גבוהים ואינם מין בפ"ע אימא דאם נמצא וכו' טריפות הן. הרי דגופי' בלשון שאלה וספק שואל אימא טריפות הן. ומכיון שמסופק אם יש לדון בם כל הנהו וכו' אם לאו. מה"ת שלא יעיד על ספק טריפות מה שחיות י"ב חדש ומטילים ביצים שהם ודאי כשרים ובודאי דיש למשמע מתשובת הרשב"א שפ"ג כדכתב השתי לחם נמי מדהשיב ואותן קצת אנשים שאמרו לך שדרך רוב הבהמות כן אין שומעין להם ושמא שותפין היו וכו'. משמע שאם היו נמצאות בבהמות ברובן שהי' להם זה הנקב הי' מכשיר אותם וכן כתב הת"ש בעצמו שהכי הוא פי' הרשב"א אלא שכתב אבל נ"ד דמיעוטא כך אפילו את"ל דנבראו כך וחיו י"ב חדש גם, הטילו בצים והולידו אין להתירם מכח זה דכ"מ שאסרו חז"ל בפירוש אין מועיל מה שחי י"ב חדש. אבל התשו' שתי לחם הנ"ל מסיים על לשון הרשב"א א"כ הכא שעינינו רואות כמה וכמה שיש להם נקב זה וכל פי המדבר אלינו מעידן שכן הוא נמצא כמה וכמה מהן ושהוא כן מתחילת ברייתן אין לנו להחמיר. ועל התב"ש אני משתומם תחילה בדרך שאלה שואל אימא טריפות הן כנ"ל. ובודאי כן הוא אחרי שבטוב הוציא התשובה הנ"ל מלשון הרמב"ם והגאונים שאף בלא רוב דנו ואמרו כל הנהו וכו' ה"ה פשיטא די"ל ה"נ על מציאת מיעוט המין כשמצוי הרבה. ומכ"ש כשהם מסוגים בסוג בפ"ע דומי' דנ"ד דכל שהם בסוג נוצות גבוהים ממש רובן ככולם יש להם נקב באווזות ובתרנגולים פשיטא די"ל שהם כמין אחד כולו או רובו. ועכ"פ אף לדעתו מידי ספק לא נפיק. ואיך כתב אין להתירן מכח זה דכ"מ שאסרו חז"ל בפירוש ומי יתן ואדע מי הם החכמים שאסרו בפירוש. תו כתב התב"ש ואע"ג דהתם כתב הרשב"א הטעם משום דא"א לדחות דברי חז"ל אבל הכא י"ל כיון דחזינן דחיות הנה נימא דחז"ל לא אסרו כ"א בנשבר העצם בעוף המים אחר שנברא שלם ולא מתולדתו וכן מ"ש נפחתה הגלגולת היינו נפחת אח"כ ולא שנברא כך ז"א דאימא כתירוץ אחר שכתב שם הרשב"א דכל שאם ניטל או ניקב טריפה מפני שאין כמוה חי' קיבל משה מסיני שאם נברא כך או נברא ביתר אותו אבר אע"פ שמרבה כחול ימים הוא טריפה. ולשון זה אינו כלל בנמצא בהרשב"א אלא הכי כתב ועוד אני אומר שלא אמרו שהיתרת זו אינו חי אלא כך אמרו שכך קיבל משה מסיני שהיתרת כנטול וכל שאלו ינטל אינו חי אפילו מעתה שלא ניטל טריפה כאלו נטל ואע"פ שמרבה כחול ימים עם יתרונו וכן בחסר רגל אפילו אי טריפה שאלו לא נולד כן אלא שלמה ונטל רגל לא חיתה אף עכשיו טריפה עכ"ל. הרי ראה בעיניך שלא כתב דבריו אלא על מה שנאמר בפירוש דהיינו חסר רגל שנאמר בהדיא בגמרא אבל חסר או יתר ברגל טריפה. ע"ז כתב שאף אם ימצא נברא חסר או יתר שחי אמרינן ההלכה היתה שבעבור זה היא טריפה הואיל שאלו היתה נבראת שלימה ונטל אח"כ לא היתה חי. אבל בנ"ד שבעצמו מסופק דאפשר שלא אמרו חז"ל אלא בנשבר ונפחת ולא בנברא. מה"ת שלא יבאר החיים והטלת בצים שכן האמת. תו כתב התב"ש ותו בלא"ה אין להכשיר פחיתות הגלגולת מטעם י"ב חודש שהרי רבותינו בעלי התוס' העידו בדף מ"ב שיש אנשים הרבה שניטל גלגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים. וכ"כ הרשב"א בתה"ב הארוך דף מ"ז וז"ל ואע"ג דחזינן בבני אדם דאפילו נפחתה כטפח חיים אין לך אלא מה שמנו חכמים בכשירות וטריפות וכו' ע"ש שהאריך התב"ש ומסיק ואע"ג דחז"ל סתמא אמרו סי' לספק טריפה י"ב חודש. צ"ל דהטבעים משתנות לפי הזמן והארצות כמ"ש תוס' ד"ה כל בדף מ"ז ואע"ג דגם עתה בזמן הזה ובארצות אלו פסקו הפוסקים בספק טריפה שניתר ע"י חודש ולידה. היינו בסתם טריפות דלא ידעינן שנשתנו אבל בשבירת גלגולת דידעינן דאיכא שינוי ואיכא דיעות רבותינו הגדולים שהבאתי שאין לסמוך בהא אחיים ולידה פשיטא שאין ללמוד היתר עי"ז לענ"ד אפילו בספק. וכל דבריו בזה ליתנהו חדא דתירץ לנפשי' קושי' תוס' ממה דחזינן בבני אדם וכו' ודחקו עצמם בפנים שונים כמבואר בתוס' ולא נחתו לדברי' שנשתנה הטבע שהם דבריהם עצמם. ותו הא הנ"ל באותו דבור כתב תו דאי לא אף אנו נתיר ניקב קרום של מוח ושניקבו הדקין לפי שנשאלו הרופאים ואמרו שנסו וחיו. ולדברי התב"ש ע"כ שיאמר אף בזה נשתנה הטבע ונפל פיתא בבירא שאמרו ספק טריפה משהינן לה. ותו דסתמא אמרו ספק טריפה משהינן ומי לא אמרינן נמי אם. יש ספק בפחיתת הגלגולת אם הוא כשעור דנמי יש הנסיון דשיהה י"ב חודש. א"ו אין זה אלא סברה בדוי' מן הלב. והתוס' לא כתבו שנשתנה הטבע אלא על עניני טבע בריאה שאין מות וחיים נתלה בו כמו דחזינן האידנא דכל הבהמות ממש יש להן וורדא ובימי הגמרא מקצתן הי' להם ומקצתן לאו עכ"פ נשארו בכשרותן נמצא לא נשתנה הטבע מענין מות לחיים וכן להיפוך וה"ה ללידת בשלשה או בשנים דאין מיתה וחיים תולה בזה. ואפשר שמה שאמרו חכמים בזמנם בת ג' ודאי לכהן ע"פ הנסיון בזמנם ונשתנה הטבע ואף שם דחו התוס'. אבל מה שנאמר למרע"ה שהוא טריפה ולהלכה שאינו חי ודאי מה"ט אסרה לנו תורתנו הקדושה והיא נצחית בלי ספק אף הכלל נצחיי ולא נשתנה הטבע ולא ישתנה לעולם. הכלל אין לנו לחדש מבטננו סברות אשר לא נזכרו בראשונים לבנות עליהם יסוד אף להחמיר. ואי משום קושי' הנ"ל ממה דחזינן ב"א שחיים אין אנו אחראין ליישבה יותר מהרשב"א דלא פי' כותי' אלא כתב סתם במה שבפירוש נאמר דטריפה ומורה עלי' פשט ההלכה אין לנו להשגיח בהחקירה בלי טעם. ואף לדעתו וטעמו שהמציא שנשתנה הטבע אצל ב"א מה"ת להמציא מכח זה שנשתנה אף בבהמות ואף להוסיף ולהקיש שנשתנה אף לגבי לידה. אין זה לדעתי כ"א דברים בעלמא. ואדרבה מדעת רבינו אפרים שבתוס' ד"ה כל דף מ"ז הנ"ל ודאי דיש ללמוד היתר פשוט לנ"ד דהא לשיטתי' אפילו על ב' וורדות הי' אומר דלא מקרי יתר מפני שכל הנהו וכו' והרי זה ודאי אך מיעוט המצוי הוא ומכ"ש בנ"ד דכל הסוג בנוצות גבוהים הכי איתנייהו. די"ל כל הנהו וכו' ולהתירם בפשוט. תו כתב התב"ש כ"ש בנ"ד דעוף המים הוא אין קיומו נחשב לכלום וטריפה ברורה היא. גם אין לחלק ולומר דסתם נשבר העצם בעוף המים היינו שלא בתולדה אבל בתולדה לא. ז"א דהא הרמב"ם במקום נשבר העצם שבגמרא כתב ניקב העצם אלמא דס"ל היינו נשבר היינו ניקב ודין אחד להם ובנקובי כבר הוכיח בצ"צ דאין חילוק ואפילו נברא ניקב וכו'. ותו מוכח מגמרא נדה כ"ד דנברא בגלגלתו אטומה פי' חסרה אין אמו וכו'. ואין להקשות אדרבא מהתם מוכח דנברא בגלגולת חסרה לא חי ואין ראוי לברית נשמה וא"כ לאו בכלל טריפה הוא השתא דחי ז"א כיון דמדאורייתא הוא או בכלל נבילה או בכלל טריפה גם השתא לא נשתנה דינו אע"ג דנשתנה טבעו וזה פשוט. וכבר כתבתי שלענ"ד הנהו דברים שנשתנה טבע ליתנייהו כדמוכח מתוס' ורשב"א עצמם כנ"ל. והכא העיקר כיון דכל הנהו חיוא ברייתא הכי איתנייהו מעיקרא אינם בכלל טריפות. ותו כיון דנבראו הכי בסתימא שרירא ודאי דאינו, דומה להנאמר בנדה דאיירי בחסר גולגלתו ופתוח עד שנראה לעינים ולהכי הם חיים וקיימים ומולידים מפני דבאמת אינם טריפה כנ"ל. וכן ראיתי. בבית לחם יהודא מביא בשם רוב האחרונים גאוני עולם שהתירו בפשוט מטעם דהכי רביתייהו ודלא כהכרו"פ שעל היתר זה הי' ירא חטא להתיר אלא המציא שיש ספק באווזות דידן אולי מעוף דיבשה הוא ע"פ תשובת הרא"ש כלל כ'. והמעיין שם יראה להדיא שאך השואל נסתפק והרא"ש השיבו בהחלט הדבר וכן הרמב"ם והרשב"א. לכן לענ"ד זה ודאי ליתא ועיקר היתרם ברור מטעם דהכי רביתייהו כדברי המורה צדק בעל צ"צ וכאשר העיד התשו' הנ"ל בשם מהרי"ט גאון קדמון. וגם מה שכתב הכרו"פ שיש לצדד היתר מטעם נשבר דוקא בתולדה ולא בנברא. האמת שבמחשבה זו הלכתי נמי בפנקס הגדול (הוא המועתק לעיל] אבל בע"כ חזרתי בי לפ"ר ע"פ דברי הת"ש הנ"ל שלפום רהיטא הראי' ממס' נדה ברורה שטרפות נפחת הגלגולת היינו בנברא כך ודלא כהחלטת התה"ד סי' קע"ז וממילא ה"ה בעוף של מים אפילו בכ"ש ודוק. אבל כאשר עיינתי תו רואה אני דלאו ראי' במידי הוא כי אף שהאמת רש"י פי' הכי אטומה חסרה (ובאמת צ"ע קצת מדוע שינה מפירושו בוושט שפי' וושט אטום סתום וע"ש בחידושי רמב"ן ור"ן) אמנם הרמב"ם והרשב"א סתמו. ויהי' איך שיהי' ע"כ אף לפירש"י ר"ל חסרה כל הגלגולת דאלת"ה אלא כהמובן מהתב"ש שנחסר מן הגלגולת א"כ איך סתמו הרי לכל הפחות צריך שיחסר כסלע דאל"ה הא אינו אפילו כדי שינטל מן החי וימות. ומכ"ש בנברא כך דיוכל לחיות ותו דאלו חסרה היינו שחסרה מן הגלגולת א"כ הא ע"כ היינו בכל שהוא כדאמר ר"פ אבל מלמעלה למטה אפילו כל דהו ופרש"י מלמעלה שיחתוך. מגלגולת. ובאמת אף דברים אלו אינם מובנים לי כי מה ענין שיחתוך אצל נברא עכ"פ הא אמר מלמעלה בכ"ש ועלה אמר וכן אר"י המפלת את שגולגלתו אטום. ואם זה אטום פירושו חסר מהגלגולת א"כ אף במלת מלמעלה דאמר ר"פ נמי הכונה שנחסר מלמעלה דהיינו מהגלגולת אפילו בכ"ש וזה ודאי ליתא כהנ"ל. דלכל הפחות בעי כסלע. א"ו הנאמר מלמעלה בכ"ד ר"ל מלמעלה למטה בכ"ש מן האברים שהם אטומים דהיינו חסרים. ולא מבעי' חסר כל הראש אלא אפילו אבר אחד ממנו דהיינו הגלגולת. (ומ"ש רש"י שיחתוך מגלגלתו ע"כ ר"ל שיחתוך מגלגלתו ולמעלה) ועלה קאמר וכן אמר ר"י המפלת את שגולגלתו חסרה דהיינו כולו. וזה ברור לענ"ד באופן שאין משם ראי' של כלום. ומה שמביא התב"ש מלשון הרמב"ם דנקט ניקב במקום נשבר שבגמרא. נמי לענ"ד אין כדאי לבנות על דקדוק זה יסוד אלא שזה תלוי בהספק שבפר"ח סי' נ"ד אם להרמב"ם בסוג שבורה אף נברא כך דאלו למשמעות רוב הפוסקים שם דלהרמב"ם ודאי כל השבורים אם נברא כשר ממילא מוכח מדלא מנה בפרק יו"ד ניקב עצם גלגולת דעוף של מים בטריפות בפני עצמם תחת סוג נקובים אלא לא מנאו כלל וכללם עם נפחת הגלגולת בסוג שבורה ודאי משמע דחד דינא להו ודוקא בידי אדם והא דנקט ניקב להורות דאפילו בנקב הנעשה בהעצם ואין בו חסרון נמי טריפה אבל לעולם דוקא הנעשה אחר שנברא שלם. נמצא אף זה אפשר לצרף להיתר. אבל לענ"ד אין צורך ודי בהיתר כל הנהו לחוד בלי ספק:
סימן לג
סעיף ב
להרמב"ם טריפה. נ"ב ואם נברא חסר עיין פרק ח' מהלכות שחיטה הלכה י"ו וס"ס נ':
סעיף ג
וושט וכו' בכ"ש נבילה. כתב הש"ך תוך הדבור וכן משמע בסמ"ג שכתב דנקובת הוושט טריפה וע"כ וכו'. וז"ל ספר תפארת שמואל ב"י סי' ל"ג כתב על הטור ורבינו לא חש ואנו אומר דדק שפיר וכ"כ התוס' והרא"ש להדיא בהאי בעי' דשהה במיעוט סימנים וא"כ צ"ל לדעתם דמה דאסיקנא בפרק השוחט דהוי נבילה קאי אפסוקת הגרגרת ולא אנקובת הוושט דההוא טריפה הוי אפילו לאחר חזרה. משא"כ ברוב וושט וגרגרת הוי כמאן דליתא כלל ודלא כרש"י ורמב"ם ודוק עכ"ל. וא"כ י"ל דהסמ"ג בשיטה זו. אך כבר כתבתי בצדו דודאי מהטור אין שום ראי' שהרי בסי' ל"ד בגרגרת ודאי ל"ד וכתב נמי טריפה ולהכי צ"ע בהסמ"ג (וכמדומה לי שכעת כבר עיינתי בהסמ"ג ונמי ל"ד אף בגרגרת) אמנם הראי' מתוס' ורא"ש לפי' ר"ת ודאי ברורה. ודלא כהדרישה שכתב הכא סק"ד ובזה נתיישב דלא תקשה אהא ממ"ש לעיל סי' כ"ד בדין שיהה שכתבו תוס' בשם ר"ת דאע"ג דמיטרפה במיעוט קמא בנקב דילמא לא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה בי' כו' דמשמע דבנקב נבילה די"ל דלעיל קאמר דלא מנבלה בי' למות מיד דלא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה ומתה מיד אבל מ"מ אפילו בנקב קטן א"י לחיות י"ב חדש והיא טריפה וכל טריפות אם נשחטה כראוי יציאתה מידי נבילה וכשאין שם שהייה במיעוט קמא הרי נשחטה כראוי ומותרת שם אפילו לאכול דהא לא מחשב נקובת הוושט בדרך שחיטה הוא עכ"ל. והם לענ"ד דברים דחוקים בלי טעם דהא פסיקת רוב סימן נמי לכ"ע לא הוי נבילה מחיים כמבואר בש"ך וכ"ה וא"כ איך אפשר לומר דלא גמירי שהייה אלא במידי דמנבלה כגון רוב סימן אחד הא אף זה אינו נבילה מחיים ומה בכך שמתה מיד או תוך י"ב חודש. וגם מי הגיד לו נבואה זו דזה מת מיד. א"ו משמע כהת"ש דרוב סימן אחד עכ"פ מידי דמנבלה הוא ע"י שאין לה הכשר שחיטה משום דההוא סימן כמאן דליתא והתורה אמרה שחוט ב' סימנים משא"כ נקובת הוושט דאינו אלא טריפה ששחטה שפיר י"ל דלא גמירי שהייה בו והיא שחיטה מעליותא. וכבר הבאתי ראי' מתוס' בכורות דף כ' עם פי' המהרש"א ובאמת הסוגי' אינה מכרעת כדכתב הת"ש זולת מהלשון שבגמרא ויש מהן נבילות דמשמע דיש מהסוג האמורים שני סוגי נבילות לשון הרבים ולהכי פרש"י ז"ל ושמהן נבילות כגון נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו ומה שרושם תחילת הסוגי' נקובת הוושט אלמא טריפה הוא ולא נבילה כאלו הקושי' גם מנקובת הוושט. זה ודאי צ"ע מנ"ל דהא י"ל כהת"ש אם לא שנדחק שהבין בדעת המקשן האמת מדפשיטא לו ממתני' דאפילו נפסקה הגרגרת זמן מרובה קודם שנשחט הוושט דנמי נפסלה בשחיטה קרוי אף די"ל דוקא אפילו פסק הגרגרת ואח"כ מיד שחט הוושט זה נכלל תחת הכלל דנפסלה בשחיטה אבל נפסק הגרגרת זמן רב קודם שחיטה אינו בכלל זה ש"מ דס"ל דבזה אין סברא לחלק ומשום דהפירוש ברבי ישבב כל שנפסל בשחיטה היינו במקום שחיטה וכדאיתא לשון זה בספר החנוך מצוה ת"מ כתב וכן אמרו כל שנפסלה בשחיטתה כלומר כ"ז שנפסלה הבהמה במקום שחיטתה דהיינו הסימנין ומקשה שפיר מגרגרת וממילא א"כ הקושי' נמי מנקובת הוושט. ואפשר נמי מדפי' רש"י ז"ל פירושו בביאר אך בהתי' ולא בהקושי' דאף הרושם ל"ד וצ"ל וכו'. ודע דכשיטת רש"י ורמב"ם מבואר בהר"ן פ"ק גבי ה' הלכות שחיטה מדפריך על רש"י דלא חשיב נקובת הוושט. וגם בתה"ב דף ק"ז ע"ב מדהקשה למה לא פריך הגמרא אנן היכי אכלינן בישרא ונימא סמוך מיעוט לחזקה דלא כפי' המהרש"א בבכורות הנ"ל ע"ש ודוק שמסיק דא"ל מש"ה סמוך: