בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות תערובות · בש"ך דיני ס"ס
דין ד' קרוב לסופו. ותו דבודאי וכו'. נ"ב כלומר דאף לדעת הרמ"א שם זה מותר התערובות ב' עכ"פ אחד אחד:
שם בדין ז' כתב אם יש בחנות א' ספק טריפה ונתערבה בחנות אחת כשירה ויש כאן חתיכה אחד ספק מאיזה חנות כשר משום ס"ס. והוציא הכי מדברי או"ה גבי ביצה ספק מתרנגולת כשירה ספק מתרנגולת ספק טריפה. וקשה לי הרי בסעיף י' מבואר בשם או"ה דספק טריפה שנתערב באלף ואח"כ חזר אחד מן התערובות ונתערב אפילו חד בחד וכ"ש בפני עצמו דטריפה וכו'. וכתב ונראה דס"ל דכיון דידוע שזה פירש מן התערובות דינו כתערובות עצמו דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. ואם כך גבי ספק טריפה שנתבטלו ברוב רק דהוי ראוי להתכבד וחשיב כמחצה על מחצה אמרינן דדין החתיכה שפירש בגוף התערובות משום גזירה מכ"ש אם הספק טריפה לא נתבטל אלא חד בחד כמו החנויות פשיטא דאף החתיכה מהראוי להיות כגוף החנויות מגזירה דשמא יקח מהן כיון דאינן ניכרות כדכתב בעצמו ס"ק י"ז. ומן האו"ה דביצה אין ראי' כלל דשם ליכא למיחש אי שרינן הביצה דיקח מן התרנגולים כדכתב ס"ק ל"ח בשם האו"ה. [וגם א"י ליישב דבריו אלו עם מ"ש סוף דין י"ט וכן אם יש ספק בחתיכה אם הוא מכשירה או מספק טריפה דאורייתא מותר אם נתערב מתחילה חד בחד וכמו שנתבאר בדין ו' ז' והכא מתיר בלא תערובות חד בחד ואם ר"ל שזה אך הספק אם מכשירה או מספק טריפה דהיינו אם נתערב תחילה ספק עם כשר חד בחד הא זה כתב סי' ח' לאיסור] ודוחק גדול לומר דס"ל דוקא היכא שהתערובות נתבטל ברוב הוא דיש לגזור דלאו כ"ע דיני גמירי דחתיכה הראויה להתכבד לא בטל משא"כ בתערובות חד בחד ליכא למיגזר. כי מנין לו כל זה וצ"ע. ועיין בתה"ב דף ק"ג ובמשה"ב משמע דמקיל בפי' לגבי ספק טריפה אפי' היכא שבודאי טריפה לא הי' חשיב פירש גבי ספק הקיל. וזה באמת דלא כאו"ה שמביא הש"ך כללי ס"ס סעיף י' ודוק. ובפירש קודם שנולד הספק הי' ראוי, לסמוך עליו. אך הפר"ח השיג עליו ועל האו"ה דביצה בדברים נכונים וע"ש. ג"ז מימי חורפי:. דין י"ג. כתב האגור. נ"ב עיין פ"י כתובות סוגי' דפ"פ ובק"א שם:
דין י"ד. ואשר אינה מתהפכת כגון וכו'. נ"ב עיין מס' ב"ב דף נ"ה ע"ב בתוס' ד"ה ר"א מטהר. הן לפי' רש"י מוכרח שזה שפיר מקרי ס"ס מדצריך לפרש שהשדה מלאה טומאה והן לפר"ת מוכח כן. זולת לפרשב"ם אפשר לומר דהיינו טעמייהו דרבנן ומ"מ אין מוכרח כ"כ דמשום אין מתהפכין הוא די"ל משום דחד שם הוא אם נגע או לא וצ"ע אף על כלל דתוס' דשם אונס חד. שוב ראיתי שכבר הרגיש המ"י:
דין י"ח בא"ד. והרי הוא כאילו ראינו להדיא. נ"ב עיין דברי הרמב"ן בח"ר ליבמות פ"ב ע"ב תוך ד"ה וסבר ר"י כתב שם לשון דלא משמע כדעתו שהרי למה שהרמב"ן מחלק בין א"ד שיש להם עיקר בדאורייתא הוא דצריך שיעור לביטולן ולא סגי ברוב. לבין שאין להם עיקר מותרים ברבי'. חושב אף גבינות וכתב וכגון גבינות של נכרי ואע"פ שחששו לתערובות איסור של תורה אינה אלא גזירה עכ"ל. ונהי דאנן לא קיי"ל כהרמב"ן לענין ביטול ברוב אלא כמסקנת הרשב"א שם מ"מ בדברים אלו נראה שמסכים עמו הרשב"א. אף צ"ע פ"ד דטהרות משנה י"א שם משמע כולו הפוך מדעת האו"ה אלא נכרים שעשאום כזבים מדבריהם ולא מחשש ספק ספיקו טמא ובית הפרס שגזרו עליו מחשש ספק אין שורפין עליו מפני שהוא ס"ס ע"ש סוף משנה הנ"ל. אך בתוס' יבמות דף קי"ד ד"ה אמר ר"י בתירוץ א"נ משמע כדעת האו"ה. ועיין לעיל שכתבתי ע"ז:
[דין כ"א. וכן מוכח להדיא בתשובת הרשב"א וכו'. ע"ז כ"כ לעיל]:
דין ל"ה אכן הרשב"א בחידושיו וכו'. נ"ב אמת שכ"כ בחידושיו אבל בתה"ב הארוך דף מ"ה מוכח דחזר בו מדדחק לשנויי שכולן בספק ע"ש ודוק:
תו היכא דיכולין לברר. נ"ב ועיין סי' י"ו סעיף ו' וע"כ משום דשם ספיקי טובי:
בדין הנ"ל הקשה על פי' ר"ת אם איתא דס"ס א"צ בדיקה מש"ס דזבחים. ולענ"ד לפי' רש"י במתני' דאותו בבא איירי בתערובות חד בחד לק"מ דחד בחד לא נכנס בגדר ספק אף לר"ת. עיין ט"ז ס"ק י"ב דברי הרשב"א. ואף שם דף ע"א ע"ב הגמרא תירצה דהמתני' לא משמע בכמה נתערב והיינו כפי' רש"י במתני':
הנ"ב לפר"ח סי' ק"י
סס"ק י"ג ד"ה ולענין דינא כו' וכתבו תוס' וכו'. נ"ב אף התה"ב דף קכ"א מעיד הכי בשמם אף שבפירוש לא נאמרו הדברים להדיא בתוס' שלפנינו. המעיין היטב משמע נמי הכי ונאמנים הנהו ב' עדים:
בס"ק כ"ג דאף בכבש אחד יש הפרש. נ"ב וה"ה לענין חצי בהמה שפירשה וחצי נשארה בקיבוע ודומה לנדון כזה מצינן במתני' דטהרות פ"ו משנה א' ע"ש דהלכה כרבנן דמה שהי' בר"ה טהור ומה שהי' מקודם ברה"י טמא ועיין בספר תשו' גאוני בתראי שאלה ה' ועיין בכרו"פ שמדמה דין חצי בהמה לדין זה דביטול. ובאמת אינו דומה כלל כי הכא פשיטא דמה בכך שהם בהמה אחת אלו נתבטלו ונהפכו להיתר ואלו שמחמת חשיבותם לא נתבטלו אסורים. משא"כ במה שהתירו נתלה מצד פרישה המורה עליו שהוא מן הרוב ודאי דצ"ע על הנשאר ונתלה לענ"ד בפלוגתא דתנאי הנ"ל. שוב ראיתי שהפר"ח גופי' בק"א חשד בחנם ותלה דעת הגאונים בדעת הט"ז ולא היא:
ס"ק כ"ח כתב דע דקבוע מקרי וכו' זה אמת ויציב מהראי' א'. אך מ"ש ועוד ראי' וכו' אלמא דנייד דאיקבע מקרי קבוע. כנראה לא נתן על אשה זו דין פירש אלא נייד שהרי בתר הכי כתב ואם פירשו מקצת שלא בפנינו והותרו וחזרו והוקבעו מותרין דכיון שהותרו שוב אינן חוזרין לאסור עוד א"ו כנ"ל. ולא נראה הכי מתוס' כתובות דף ט"ו שהקשו מזה דמשמע גבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותא. ומשני דלאו פירכא הוא דהתם בשעת וכו' אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד ובודאי אילו שם היה אדם אחד פורש ואזיל לגבה והיינו דנין על הנבעלת שמותרת מטעם כל דפריש ושוב חזר הבועל לביתו ואזלה אחרת לגבו ונבעלת ממנו בביתו פשיטא דהיתה נאסרה מדין קבוע דהדר לניחותא ולא היינו דנין מדהותר מטעם פירש שוב אינו חוזר ליאסר א"ו משום דאך גבי אדם לא שייך כל דפריש לעולמים משום דהדר לניחותא ולא בדבר אחר. וא"כ אין מזה ראי' לדינו ולא כלום. אלא שהדין שפיר מן הראי' א' ועיין בתשו' גאוני בתראי סוף סי' ה' כתב ועוד דשאני אשה דלעולם כך הוא. והן הן דברי תוס' דבן אדם שאני אלא דלא נחית לתרץ קושי' תוס' מדילמא אזלו וכו'. ומ"ש א"כ יצא לנו דין חדש. מזה א"י מאין יצא לו מדבריו שם. אלא שמ"מ האמת הכי מראיות הפר"ח דבתר הכי וק"ל:
בס"ק הנ"ל הקשה למסקנתו על פסק הש"ע שבסי' י"ו ליעקרינהו לכולהו וליבדרינהו ויהיו אף השנים האחרונים מותרים. ואמרתי ליישב דהנה העולם מקשים דהא הוי דבר שיש לו מתירין ואמאי ניזל גבי' בתר רובא. ואמרתי ג"כ ליישב ע"פ מה דאיתא בהר"ן שבב"י א"ח סי' תקי"ז וסי' תקי"ג שכתב אלא שאני חוכך בדבר שיל"מ ליזל בתר רובא הואיל ואפילו באלף לא בטל ואפשר דהתם איתחזק איסורא שאני וא"כ י"ל נמי הכי בדין דסי' י"ו הואיל וניכבשינהו ופירשו על אותן שפירשו שדנינן עליהם הוי לא אתחזיק איסור כי בהנשארים אמרינן שיהי' האיסור ושפיר אמרינן כל דפריש אף דהוי דשיל"מ משא"כ אם יתפזרו כולם ולא ישארו ב' אחרונים נמצא דעל כולם דנינן והוי איתחזק איסור ודשיל"מ דלא בטל אף דמצד קביעות ליכא למגזר שמא יקח מן הקיבוע לדעת הפר"ח אבל מצד שיל"מ יהא אסור. ולפ"ז ע"כ הטור דאוסר שם בביצים מטעם שכתב הב"י שדעתו לאסור בדשיל"מ אף בדלא אתחזק דא"כ א"י ליישב קושי' העולם. אחר כמה שנים מצאתי הקושי' עם התירוץ דידי במ"ל פ"ז מהלכות מעילה הלכה ו'] . אלא טעמו כמו שהביא הב"י בשם המרדכי ע"ש:
ומדברי הר"ן הנ"ל שמחלק בין הביא הגוי למכור לבין ליקנות מביתו ולא גזר שמא יקח מן הקיבוע דהא אין האיסור ניכר לפ"ר הי' משמע דנמי אית לי' סברת רש"ל ופר"ח דבדשיל"מ בזמן קרוב לא גזרינן כולי האי. אבל אין מוכרח כי לשיטתו בפרק ג"ה אזיל ע"ש וק"ל:
בס"ק ל"ח אמנם לדידי חזי לי וכו'. נ"ב וקשה דא"כ איך פי' רש"י ע"ב בפי' שני דלהכי נקט לשלש כדי שלא ישאר אחד באיסור לר"א דבעי לאכול תרי תרי דהא אכתי אף דנפל לשלש והוי ד' הא עדיין אין שום היתר עד דנפל אחד לתערובות שלישי ולא נשאר בתערובות שני אלא ג' וכשאוכל תרי הא נשאר השלישי באיסור. בשלמא להבנת הש"ך שפיר דנקט לתלת משום ההיתר דקודם נפילת אחד לתערובות שלישי. אבל לפירושו קשה. וי"ל דלפירושו אין הכונה על דרך שביארו התוס' פירוש שני דרש"י שלא ישאר אחד באיסור אלא משום דלר"א אין היתר אלא בתרי ותרי א"כ אם התערובות שני אינו אלא ג' עם הנפילה ושוב כי יפול מהם אחד לתערובות ג' האמצעי ישאר תרי והכל אסור דבבת אחת אסור ובזא"ז אין תרי ותרי אבל לשלש שפיר אף האמצעי מותר ע"י תרי שיאכל וישאר השלישי באיסור ודוק:
בס"ק מ"ו בא"ד ויש לדקדק כו' ומאן לימא לן דהמקשן לא ס"ל הכי. נ"ב כעורה זו ששנה הה"מ שמביא למעלה שספק דרבנן חמור מודאי דרבנן משנתבטל ברוב והדין עמו שזה אף נתבטל ואף אחר שמדרבנן לא נתבטל מ"מ על כל חדא אינו אלא ספק:
בדבור זה וליתא מכח סוגית דפ"פ מצאתי. נ"ב כבר מבואר בהרא"ה דחי' על קושי' זו בתירוץ אי נמי ע"ש אלא שאין כן דעת רה"פ:
דבור הנ"ל כגון הא דתערובות הילכך וכו'. נ"ב ומתורץ ההוא דפ"פ דנמי הספק אחד מותר מן התורה מטעם חזקת היתר שלה. וא"כ צ"ע מה שהעיד מקודם וכתב וכן בספק טריפה שנתערב דכיון דהיא גופה איסור דאורייתא וכו' וקשה אמאי הא נמי אית לה ח"ה ומדאורייתא שרי ומדוע אוסר הר"י ספק דרוסה וע"כ מפני שנעשה בחייה שהי' בחזקת איסור אמ"ה לא קרינן לה חזקת היתר.
בס"ק הנ"ל בא"ד המתחיל אמנם אלא שיש לדקדק עליו איך לא הגיה כלום על דברי המחבר. נ"ב לא צריך להגיה דלדידי' יש איסור מטעם דשיל"מ שכתב וטוב, להחמיר