אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות רבית

הלכות כלי היין

סימן קס

סעיף ד

אפילו וכו'. נ"ב ז"ל הרשב"א בב"י ססי' זה ובנדון שלפנינו אם אמר בפני עדים הוי ליה גזלן וחזר הממון להיות מלוה ואם הרויח לעצמו ומ"מ נראה שאם רצה ליתן לו מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר לי' עכ"ל. וא"י אם בהלואה גמורה נמי דעתו הכי:

שם הג"ה ומיהו אם לא הי' המעות בידו דרך הלואה רק דרך מכר מותר. לשון זה ודאי משמע אפילו מכר לו סחורה בהמתנת זמן ושוב פרע לו יותר ממה שחייב לו בעד הסחורה דלכ"ע שרי. ולענ"ד לא נשמע זה כלל מדברי ח"ר שבב"י שתירצו הסוגי' לשיטת הרא"ש דשאני הלואה ממכר די"ל אוזלי הוא דמוזלי גבי' וזה שייך דוקא בקנה סחורה ונתן המעות מיד וממתין בלקיחת הסחורה ושוב הוסיפו לו בסחורה כעין העובדא שבגמרא די"ל אוזלה הסחורה אבל בנתינת מעות יותר ממה שחייב לענ"ד לא שייך כלל וחד דינא הוא עם הלוואת מעות. וא"כ לא אזיל תירוץ הש"ך סק"ד ועיין כנה"ג לש"ע סעיף י"ז שהאריך ביישוב הרמב"ם. ולענ"ד אך כדי לצאת דעת, הרמב"ם הי' נראה לי דההוא, דינא דבח"מ סי' רל"ב הוא' באופן שבשעת קבלת הפרעון לא מצא היתרון אלא אח"כ כשחזר ומנה מצאו וכדדייק לשון הגמרא ואשכח בי' טופיינא. מזה נראה שהבליע לו מדעתו באופן שלא ירגיש המקבל וליכא לספוקי ברבית מאוחרת דרבית אינו נותן לטובת המקבל אלא לטובת עצמו שילוה לו בפעם אחר ומה פעולתו אילו המלוה לא חזר ומנה והי' עירבן עם יתר מעותיו. א"ו אם הוא בכדי שאין הדעת טועה או למתנה בכבוד שלא ירגיש בו או דמגזל גזלי' ואבלעי' וזה ברור לענ"ד:

סעיף יג

וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי"א שצריך וכו'. ועיין ש"ך מזה משמע שדין קמא סותם מדסביר לי' להלכה ודין השני כותב בשם י"א ככתוב בש"ך. והוא תימה שבהדיא מבואר בספר השטה שהראב"ד שמחמיר בדין זה שלא יפייסנו למדו בק"ו מדין קמא שלא יאמר פלוני יתן בשבילי ומבואר מזה דהרמב"ן חולק מכ"ש שחולק נמי בדין הראשון וכן מבואר בספר הנ"ל להדיא וכן עיקר לענ"ד. וצ"ע על רבינו ב"י:

סעיף טז

הג"ה י"א שמותר לישראל וכו' וכן עיקר. עיין במ"ל פ"ה מה' מלוה ותורף תמיהתו על האחרונים מדין מודר הנאה כבר מבוארת בהט"ז. [וע"ש במה שכתבתי בצדו] אלא שהמ"ל חילק בביאר רחב בין אם גוף ההלואה נעשית ע"י השליח דשרי לבין אם ההלואה נעשית ע"י הלוה אלא שהרבית' שולח ע"י שליח דמודה דאסור וכתב בלשון זה אבל היכא שלוה ע"י שליח שרי משום דחשבינן לי' כאילו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שליח של לוה והוא לא לקח ברבית אלא בחשבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הרבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור וכדאמרינן שרי לי' לאינש למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואוזפי' לפלניא זוזא לא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה וכשהשליח נותן הרבית אע"פ שהוא הלוה אינו עושה שום איסור דההוא רבית לאו דידי' הוא וכמ"ש רש"י עכ"ל וע"פ דברים אלו נראה שרוצה לתרץ כל קושי' הט"ז אף שלא הביאו ומסיים העולה מן המקובץ שסברת רש"י הלזו אין בה נפתל ועיקש. ואני אומר עכ"ז לבי נוקפי לומר שמפה קדוש רש"י ז"ל יצאו הדברים וקשה לי על דבריו ממ"נ. דהנה זה הלשון המובא בשם רש"י ז"ל התיר רש"י שיאמר ישראל לחבירו לוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית וגם הביא לו. ואם הבין הלשון לוה לי כפשוטו בשמי איך כותב אבל האמת הוא שהשליח הוא הלוה מאין יבא על השליח שם לוה וכי משתעבד הוא לשלם עי"ז מפני שאין שליחות בהלואה זו לומר עלי' שלוחו של אדם המשלח כמותו שיהא נחשב קבלת השליח כאילו קיבלו המשלח. הא מ"מ אמר להמלוה להלות המעות למשלחו והמלוה מסר המעות לידו כדי ליתנו להמשלח ולא שיזכה בהן לעצמו וממילא אסור לו לזכות בהן לעצמו וגם לא קיבל שום אחריות על עצמו ואף המלוה לא הלוה רק על אחריות המשלח והשליח עשה אשר פקד המלוה ליתן להמשלח ומאין ישתעבד ויבא עליו שם לוה. בשלמא גבי דין הברייתא דעכו"ם שלוה מישראל היכא דאין שליחות לא נפטר מחיובו הקדום ולא פקע שם לוה מיני' אבל הכא במה יחול עליו שם לוה. ואף את"ל דאף על המשלח לא נופל שם לוה מטעם אין שליח לד"ע ולא נחשב קבלת השליח מהמלוה כאילו בעצמו קיבל מ"מ על השליח ודאי לא יצדק שם לוה. אבל האמת לענ"ד על המשלח פשיטא חל שם לוה דנהי דאין שליח לד"ע ובמה שפוסק השליח ליתן הרבית לא חשיב פסיקה זו כאלו פסק המשלח מ"מ השעבוד על הקרן במה שמקבל השליח חשוב כאילו מקבלו המשלח בעצמו דהא בהשעבוד ע"י קבלה זו לא הי' עבירה דומה למה שפסקינן דמקח שנעשה באיסור רבית שמתקיים. ועיין סמ"ע סי' ר"ח מה שמחלק בזה שאינו דומה לדברי רבא שאמר כל דאמר רחמנא וכו' וה"ה הכא נהי דלאיסור הפסקה דרבית מעשיו כמאן דליתא. אבל להשתעבד המשלח שיהי' נקרא לוה מן המלוה פשיטא דמעשיו קיימין ואינו דומה לשליח ששינה בגוף השליחות דכל מעשיו בטלים וא"כ לו יהא כן דהפסיקה כמאן דליתא נחזי אנן אטו בשלוה בעצמו בפסיקת רבית קצוצה מי הועיל הפסיקה בדינינו מאומה להשתעבד ברבית ומ"מ עבר אדאורייתא כשנותן הרבית ונקרא רבית הבא מיד הלוה ואף שעל הרבית לא נעשה לוה מעולם כיון שבחיוב הקרן לוה הוא וה"ה הכא ותו דאפילו נימא שעל הקרן נמי לא נשתעבד המשלח מיד כשבאו המעות ליד השליח מטעם אשלד"ע תינח אילו נאבדו מיד השליח הי' מקום לומר דשניהם לא נשתעבדו השליח לא שלא ניתנו לידו על דעת הלואה שיתחייב באונסין והמשלח לא שלא באו ליד שלוחו שהוא במקומו כיון דאשלד"ע. אבל אח"כ כשבאו ליד המשלח הא מ"מ לא זכה מן ההפקר והמעות עדיין ביד השליח היו כמונחים על הספסל ברשות המלוה וכשהוא לוקח אותם מן הספסל על דעת הלואה אטו משום זה לא נשתעבד להמלוה ונקרא לוה באמת וכן מה שנותן אח"כ אחרי שכבר החליט המ"ל בעצמו שהיכא שלוה בעצמו אין היתר בנתינת הרבית ע"י שליח ומקרי מן הלוה למלוה ה"ה בזה ואין שום הפרד לענ"ד ולכן לענ"ד הברור שטעם דבריי הראשונים נמי צודקים שלא שייך בזה כלל אשלד"ע ומיד שמגיעים המעות ליד השליח אפי' נאבדו מידו חייב המשלח באחריותן אלא ע"כ לומר שמפרש הלשון לוה לי בשמך ולא בשמי וא"כ הוי ממש דומיא דישראל האומר לעכו"ם לוה לי מישראל בשמך ברבית שמבואר סי' קס"ט דלשיטת ר"ת כיון דאין שליחות לעובד כוכבים אין להמלוה שום דו"ד על ישראל המשלח. ור"ל התם כדבארתי התם שהעכו"ם נעשה ממילא לוה על המעות כיון שלקח על שמו ואילו הי' דין שליחות לחומרא הי' המשלח ישראל נמי נעשה הלוה והברירה הי' ביד המלוה לתבוע ממי שירצה תחילה משא"כ לר"ת העכו"ם הוא הלוה לחודי' ולא המשלח כי מעתה לא מעות הישראל שקיל מן העכו"ם כ"א מעות העכו"ם כיון שאיהו כבר נשתעבד ושרי וה"ה הכא השליח ממילא נעשה הלוה כיון שלקח בשמו והמשלח לא נעשה לוה דהמלוה מטעם אשלד"ע כמו התם מטעם אין שליחות לעובדי כוכבים ועל השליח אין איסור בנתינתו הרבית כיון דהממון לאו דידי'. אבל מ"מ צ"ע חדא דא"כ איך ישמע המלוה להלות מעותיו לישראל ברבית בלי שום היתר דהא איהו סובר שהשליח לנפשו נוטל הלואה ברבית ובע"כ דאיירי מישראל חשוד שהמשלח יודע שמלוה ברבית והוא דוחק. ותו מלבד מה שהקשיתי לעיל דלדעתי בכגון זה אף שאשלד"ע לא מהני לשעבוד הקרן ושלזה שפיר נעשה שליח והמשלח נמי נשתעבד רק לגבי פסיקת הרבית הוא דשייך אשלד"ע. אלא אפילו נבטל דעתי זו מפני דעת התופסים היתר זה לעיקר. מ"מ קשיא וכי מה נשתנה דין זה דאשלד"ע מדין אין שליחות לעובדי כוכבים וכיון דרש"י מחמיר בהא מ"ש הא מהא. [ועיין בספרי ב"מ סי' ה' סעיף י"ד שם הכרחתי הכי) והא הכא לא שייך הסברא דהר"י ז"ל שכתב דרש"י מודה בישראל השולח לעכו"ם ואפילו עשאו ישראל להעכו"ם לשליח בפני עדים מטעם שהמלוה לא ידע ולא נתכוין לאיסור דהא הכא תרווייהו מכוונים לאיסור ליתן רבית מישראל לישראל. ומכ"ש למה שביאר הרא"ש בתשו' כלל ק"ח סי' י"א דהר"י לא התיר כ"א להמלוה שלא ידע ליקח הרבית אף שנודע לו לבסוף שעשאו להעכו"ם שליח ויש שליח ברבית לחומרא מ"מ לא יוכלו סהדי להעיד שמעות אלו שלקח הוא שהלוה ודילמא מעות אחרים הלוה וא"כ אף אי נימא שהכא שייך נמי טעם זה גבי המלוה מ"מ הא הכא ממלוה רשע איירינן ולא בדידי' קטרחינן אלא בהיתר המשלח והרי שם מסיק הרא"ש דלגבי המשלח תמיד לשיטת רש"י אין היתר בשעשאו להעכו"ם שליח באמת מטעם דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא (וממילא מוכח מיני' דה"ה דיש שליחות לחומרא לד"ע דאל"ה מה בכך דיש שליחות לעובדי כוכבים הא אם יש שליחות לעכו"ם הוא דבר עבירה נמי ונימא אין שליח לד"ע מגליון. זה ליתא למאי דקיי"ל בח"מ סי' קפ"ג דתלי' בשליח בר חיוב) וכזה כן זה דלחומרא תמיד יש שליח לד"ע. ולענ"ד לד"ע אפילו ר"ת מודה דיש שליחות לחומרא כדהוכחתי בספרי הנ"ל ומכ"ש לדעת הריב"א שבב"י סי' קס"ט דאף לר"ת אין היתר בחוב בלא משכון כיון שהישראל נוגש להעכו"ם והעכו"ם נוגש לישראל מחזי כרבית אף שאין שליחות לעובדי כוכבים פשיטא דזה נמי שייך הכא. ולכל זה כיון הב"י בקיצור לשונו עיין בו. ולכן הי' ממש מוחלט בדעתי העני' שדברי הב"י כנים שלא יצאו הדברים מפומי' דרש"י ז"ל. שוב מצאתי שיותר קרוב, שיצאה מפיו אלא שנחלקו עליו גדולי הראשונים. כי ז"ל בדף ע"א ע"ב מהו דתימא עכו"ם גופי' אדעתי' דידי' קגמר ויהיב שהוא הביאו אצלו והרי העכו"ם שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא. וכתב שם בספר השטה נראה מדבריו דאי לאו משום דמחמרינן לומר יש שליחות אפילו ת"ל דאדעתא דישראל קגמר ויהיב שרי כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים ואיכא למידק דאפילו ת"ל דאין שליחות לעכו"ם היכי שרי והא מ"מ אדעתא דישראל קגמר ויהיב הנהו זוזא דישראל נינהו ואסור למשקל רביתא מנייהו אלא הכי פי' מהו דתימא עכו"ם גופא אדעתא דישראל קעביד ואע"פ שישראל לא ע"ד כן נתנם לו אלא ע"ד פרעון סד"א למיסר כאילו נתנם לו הישראל ע"ד כן שאסור בין יש שליחות או אין שליחות כיון דזוזא דישראל נינהו עכ"ל הרי להדיא שרש"י ז"ל אזיל במחשבה זו דבמקום שההלואה נעשתה ע"י שליח שלא נחשב שליח ואפילו מדרבנן אין איסור בנתינת הרבית וה"נ י"ל שדן בע"י ישראל שבטל שליחותו מטעם אשלד"ע. [ובאמת איירי לוה לי בשמי וההיתר לתרווייהו ודוק. ומ"ש הט"ז ותו אם אין בנתינת הרבית שנותן לשליח עבירה מה עבירה יש באם הוא לוקח ההלואה בידו מן המלוה דהא וכו'. בזה לא דק דאם בעצמו לוקח ההלואה הרי השליח ודאי לא הוי לוה ואם אפילו שולח הריבית ע"י השליח פשיטא דהשליח לאו שום עבירה עביד ואפי' הי' המעות שלו דהא לא אסרה וכו' ומיד דהשליח לאו עבירה עביד אין שייך לומר אשלד"ע ועבירה לא עביד השליח כלל ומיד דלא שייך גבי' אשלד"ע פשיטא דהוי שליח להמשלח והוי כאילו הוא יהיב ברבית והוי מלוה להמלוה] ומ"מ הנה אתה רואה איך נחלקו עליו בפי' זה הרמב"ן ורשב"א ור"ן החתומים בסוף דבור הנ"ל והוא ממש מטעם סברתי האחרונה שנתקשיתי לעיל בדברי המ"ל ע"ש ודוק. לכן העיקר לענ"ד להלכה עם המחמירין ובהריב"ש סי' ש"ה מבואר שע"י שליח עובד כוכבים רבית קצוצה היא ולא דרבנן ע"י יש שליחות לעו"ג לחומרא הביאו הש"ך סעיף כ"ב:

עוד להנ"ל. הנה דחקתי תחילה לפרש דין רש"י ז"ל בשאומר לשליח לוה לי בשמך ועכ"ז לא הונח לי וכהיום עיינתי במהרי"ק כשבא לידי והוא בשורש י"ז ומשמע מתוך הענין שגוף ההלואה עשה השליח לשמעון מדעת ראובן משלחו שהרי שלח לו להלות לו דוקאטי אלא שפסיקת הרבית עשה מדעתו וע"ז דן לחלק בין בלא שטר מ"מ שייך ההיתר של אשלד"ע והוי רבית שלא מיד לוה למלוה לבין שטר וכל זה תימה בעיני ועיין לעיל. ונידון המהרי"ק הוא ממש דין אפטרופא המלוה מעות יתומים שממנו יפה הביא הט"ז ראי' שמבואר שאפילו בלא שטר יש איסור לקיחת הרבית על היתומים וצ"ע

בט"ז ס"ק י"א בא"ד. ועוד קשה מ"ש ממודר הנאה מחבירו וכו' נ"ב עיין בהר"ן נדרים דף ט"ו ד"ה תנן למה דמסיק דלא כהרמב"ם אלא שעל המדיר אין שום איסור. אין מזה ראי' דכיון שאין בשליחותו מצדו שום עבירה לא שייך גבי' אין שלד"ע

סעיף יח

או של הקדש עניים וכו' מזה מבואר דאינו מתיר אף בהקדש עניים רבית קצוצה והיינו ע"פ הרשב"א שבב"י אף שדן שלהלכה נראה לו להתיר להלוות מעות ת"ת או עניים שאין להם בעלים מיוחדים אף ברבית קצוצה מ"מ מסיק אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרוצו. אמנם כתב תו אבל יש מלוים כזה להתיר כדי לפרנס הקטנים והתלמידים שבמקומות לפי שעליהם להתעסק בפרנסתם ולמודם ואין זה רבית אלא שזנין ומפרנסים הלומדים שחייב עליהם לזונם ולפרנסם עכ"ל ור"ל לענ"ד היכא שמלוים דרך משל למנהיגי הקהל כדי שמקופות הקהל יותן להם ריוח כדי לפרנסם והיתומי' או התלמידי' או העניים הם מאנשי קהילתם שהם מלבד זה החיוב לפרנסם לא נחשב זה לרבית אלא לפרעון המחויב בלא הלואה וא"כ אפשר לצדד בזה נמי להתיר אף ללות מעות יתומים גופייהו למנהיגי הקהל כדי לפרנס יתומים דידהו כי אף שאז יש להם מעות עצמן מה בכך הא לא שייך גבייהו מי שיש לו מאתיים לא יטול כיון דלא נאמר לגבייהו טבין מאתן דעבדי ואם לא יטלו מן הצדקה בודאי יכלה קרנם ובלי ספק כל שאין להם קרובים עשירים מוטלים על הצבור לפרנסם ושייך לגבייהו היתר הרשב"א ז"ל שאין זה נחשב לרבית וצ"ע:

סעיף יט

עיין ט"ז כתב ונ"ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח וכו' ע"ש. ולענ"ד זה לא נראה כלל דמה בכך דהקציצה כמאן דליתא מ"מ במה נשתעבד הלוה ליתן להם ממה שרווח החצי הא כל מה שהרויח לנפשו זכה ולא כיון מעולם ליתן להם יותר מהקציצה ופשיטא דלא זכו במידי בשלמא עד כדי הקציצה אמרינן דהוי כמאן דפסק בהיתר דהא ודאי הלוה כיון שנתרצה ליתן להם הקציצה אף כי לא ירוויח פשיטא דהוא נתרצה על הקציצה בהיתר דהיינו אם ירויח לנפשו נמי חלק כזה יתן להם ואם לאו לא יתן להם והוי כאילו התנה בהיתר אבל יותר מהקציצה חצי חלק יאמר הלוה אילו כן לא הייתי מקבלו על תנאי זה כ"א בהקציצה. וגם התשו' ר"א ששון שבש"ך המשיג על הב"י אינו מוכרח כ"כ. אמנם אפשר הוא כי י"ל נמי אם סברת וקבילת ליתן הקציצה אף כי לא תרוויח מאומה פשיטא דנמי היית מתרצה ליתן להם הקציצה אם תרוויח עכ"פ הקציצה אף אם לא תרוויח יותר וזה בודאי נמי שרי בשל יתומים ויוכלו היתומים לומר להאפוטרופס לתקוני שדרתיך וכו' והוי כמאן דפסיק אבל ליתן יותר מהקציצה בודאי ליתא:

סעיף כא

אי אוזיף וכו' דבתר מעיקרא אזלינן וכו'. ומבואר בספר השטה הטעם כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכתיב לא תשימון עליו נשך. וא"כ יש להקשות מה מקשה הסוגי' דף ס"א ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית דלילף מגזל ואונאה דהא ודאי על לאו דלוה לא מקשה אלא על דמלוה והא צריך דאילו מגזל ואונאה לא הוי ידעינן כ"א ליזל בתר בסוף דומיא דגזל ואונאה דבשעת לקיחתו מחסר לחבירו ועיין ח"מ סי' ש"ס סעי' י"ג. אבל ברבית הא בסוף בשעת לקיחתו אינו מחסר לחבירו ואצטריך הלאו דבתר מעיקרא אזלינן:

בב"י וכתב המרדכי דלוה המבריח ארי מנכסי חבירו צריך לשלם לו ואי לא הוי אבק רבית ובעניותי א"י טעם דין זה דמ"ש מהמבואר בטור דדבר שעושה הלוה מדעתו והי' עושה בלא הלואה דשרי וה"נ דכותי' דהא מדעתו עביד מה שהי' מחויב מדין השבת אבדה בלא הלואה וצ"ע:

סימן קסא

סעיף א

הט"ז והש"ך מביאים הפלוגתא של קרקע ומבואר בב"י דהיינו דוקא בהלואת קרקע אבל בהלוואת כסף ונתינת רבית בקרקע ודאי יש איסור והוא מתוס' וכן מבואר בדבריהם מכח קושי' וה"נ, מוכח משטת ר"ח והריף שבסי' קע"ב דמשכנתא בלא נכייתא מחשבי רבית קצוצה אף דאינו אלא קרקע. אבל תימה לי הא הכלל ופרט נאמר גבי הלוה דכתיב לא תשיך נשך כל דבר. וא"כ יותר מהראוי לידרוש הכלל ופרט על נתינת דבר הרבית דבשלמא גבי המלוה נאמר הלאו על מה שנותן בהלואה כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך אבל גבי הלוה דכתיב לא תשיך דהיינו לא תתן דבר שהוא נושך אותך וע"ז קאי הדרשה מה דלא יתן וא"כ אדרבה נמעיט קרקע דרשאי ליתן בעד הלוואת כסף תדע דהא דומיא דהכי משמעות הב"י דממעטינן פחות מש"פ וזה ודאי על הנתינה מידרש אפילו ההלואה כמה כיון שנתינת הרבית הוא פחות מש"פ שרי ומ"ש מיעוט הקרקע דנדרש על ההלואה וצ"ע:

סעיף ה

עיין ט"ז סק"ג והכנה"ג משיגו ע"ש. ואני אומר דין הט"ז נכון בלא הדיוק מרש"י מדקיי"ל דמחילה אחר הנתינה מהני כל כמה דלא תבע לי' הלוה השתיקה נחשב למחילה וכיון שכל הפוסקי' מודים שאין כאן שעבוד על המלוה רק קיום מצוה בזמן שתובעו ומגלה דעתו שעדיין לא מחל כמבואר בב"י' א"כ פשיטא שאין למלוה של הלוה על המלוה ראשון כלום מטעם שעבודא דר"נ כי מהיכא יבא אם הוא עצמו אין לו שעבוד וכ"ת כדברי הכנה"ג דהב"ד יכוף להלוה לתבוע זה אין בידינו כיון דאין כאן שעבוד דר"נ וממילא עדיין בידו למחול כמבואר בח"מ סי' פ"ו דהא בהא תלי' ואיך אפשר לכופו לתבוע והוא עומד וצווח מחלתי ופטור המלוה. ואולם לשיטת הגאונים דמחילה לא מהני כלום ברבית אז אפשר שייך שבידינו לכופו להלוה שיתבענו וק"ל:

סעיף ו

בש"ך ס"ק י"א דל"ד אלא ה"ה כל דבר שהוא בעין נ"ב היינו מטלטלין אבל במעות אפילו בעין לא מקרי דבר מסוים שם:

סעיף י

בט"ז סק"ו ונראה, פשוט כו' או קרקע. נ"ב עיין בג"ת שער מ"ו סוף ח"ב פי' דברי הכ"מ שכתב נמי וה"ה איפכא בלשון זה דאפשר לומר כן בסתם חפץ או בשכירות דכיון שמחזיר דמים אמרינן סברת וקבילת אבל בכלי מסוים כי מפקינן מיני' לא מסתבר דמפקינן מיני' גלימא גופי' ועוד דינר נוסף עליו דמסתייע ללוה דלישקל מה דיהיב ותו לא מצי אמר לי' או טול מעות או הכלי כמו שנתת לי עכ"ל. ופשיטא דקרקע הוי דבר מסוים והיינו דנקט הש"ס דין זה בשכירות קרקע משום דבמכירה לא הוי מילתא פסיקתא:

סעיף יא

בש"ע גובה את הקרן לבדו. נ"ב ולא הרבית אפילו מת אין היורשים גובים אותו. תוס' גיטין מ"ד ע"ב ד"ה נטייבה:

בט"ז סק"ח פירש. נ"ב פי' זה לא הי' ולא נברא בדעת הרמ"א:

סימן קסב

סעיף א

כתב הט"ז נראה לי וכו' וישלם לו סאה אחרת תחתי'. לפ"ר הי' נלענ"ד לפרשו דר"ל דרך מקח דהיינו שמוכר סאה חטין לשלם לו בזמן קצר סאה קטניות וצ"ל בלשונו סאה תבואה אחרת תחתי' דזה שפיר הי' דרך מו"מ ושרי אף אילו הי' נותן לו מיד הסאה קטניות והי' מלוה אותה לו להוציאה וליתן אחרת תחתי' הי' אסור היינו משום דהוא דרך הלואה. משא"כ זה דרך מקח הוא ושרי אבל כשמוכר חטים כדי לשלם חטים הא זה הלואה ממש דאטו בלשון מכירה או הלואה תלי' מילתא. ולפירושי בדבריו יש ראי' לדינן מדברי התוס' דף ס"ג ע"א ד"ה כשמשך ע"ש.. אבל עיין סוף הסימן כנראה משם מוכרח אף לפירושי לחלק בהלשון אבל כבר העיד הב"י לעיין בהגמרא הזהב ריש הפרק בתוס' שם על דין הג"ה זו וצ"ע מדוע לא הרגישו האחרונים בדברי התוס' דלשם. ועיין סי' קע"ג מה שכתבתי שם כי שייך ג"כ להכא ובסוף הסימן עיין ט"ז דלענ"ד יפה הקשה מדינא דסי' קס"ג. ותירוצו איני מבין אין להפריד כ"א שנימא שבלשון תלי' מילתא בין לשון מכירה ללשון הלואה דהא כמו שהכא מחייב עצמו בליתן לו דוחן כן התם מחייב עצמו ליתן לו יין לזמן ובשנתקייר יש לו שכר המתנה וחילוק זה של הלשון לא מצאתי בשום מפורש כ"א כאשר אבאר. והנה בש"ך מביא ראיות בה"ת לדין זה בקיצור [ולשעה זו לא הי' הספר בידי] והיא מפעולת פועלים אף דחשוב יש לו ובשער אחד. ועל ראי' זו יש להשיב דבמלאכות אינם שונות חששו להכבדת המלאכה זו מזו או בזמנים שונים ג"כ מטעם זה. והטעם דלא מהני בזה ההיתר יש דהא זה ההיתר היינו משום דאז חשבו כאלו ברשות דמצוה נתיקר ומזלו גרם אבל כבידת המלאכה איך שייך ברשות מלוה נעשה כבידה הא המלאכה מצד עצמה זו כבידה מזו וכן בגריד בזמן זה המלאכה כבידה ומכיון שזה מחייב עצמו בכבידת בשכר המתנה חששו לאיסור רבית לכל מלאכות אינם שוות משום דלפעמים זו כבידה מזו ולא פליגי ומשום דכבידות מלאכה משעה ראשונה כבר בשעת הפסיקה הוא ממש כמלוה סאה בסאתיים דפשיטא דלא מהני יש לו כמבואר בתוס' ריש פרק הזהב משא"כ הכא הדוחן הוא בשער אחד עם החטים כשעת הפסיקה ואח"כ תתייקר מה בכך הא יש לו. ומעתה כבר התעורר הבה"ב וכתב לעיין ריש פרק הזהב ברש"י ותוס' ורא"ש ונמוקי ועיינתי שם וראיתי שבתוס' המשמעות אפילו כשמלוה מטבע ע"מ ליתן לו בעד מטבע זו שוי' במטבעות אחרות ויותר לא הוי כ"א רבית דרבנן כיון דהוא דרך מו"מ ור"ל כיון שהלואה לא מקרי אלא בשמשלם לו באותה מטבע שלוה אבל במטבע אחרת מקרי דרך מו"מ וביש לו התירו משום דחשיב אוזלי הוא דקמוזיל גבי' כמו אילו הי' משלם לו מיד. ומהרא"ש ויותר מפסקי הרא"ש נראה דלא שרי אלא כשמקבל מטבע והוא נותן מטבע פסולה דדמי' לפירות אבל במשלם נמי מטבע היוצא אף מין מטבע אחרת הוי רבית קצוצה ולא מהני יש לו ופלוגתא זו מבוארת נמי בהנ"י ע"ש. דתחילה כתב כדעת הרא"ש ולבסוף כתב בשם הראב"ד כדעת תוס'. והכלל היוצא מדבריהם עכ"פ שדרך מקח וממכר מקרי כשנותן דבר אחר ושייך נמי גבי' היתר יש לו דאוזיל מוזיל גבי' משא"כ בהלואה ממש והיינו סאה בסאה דלא שייך ההיתר דאוזיל מוזיל דמה"ת הא זה שמקבל הוא נותן לכן אין ההיתר כ"א בסאה בסאה ולא בסאתיים דאז אין האיסור כ"א בנתיקר ועל זה נופל ההיתר יש לו מטעם דברשותו נתיקר ודוק. ומעתה לדבריהם ל"מ אם נאמר דחטין בדוחן כיון דשני מיני פירות נינהו חשיבי ודאי דרך מו"מ לכ"ע ואפילו לשיטת הרא"ש ונ"י דשני מיני מטבעות היוצאים חשיבי הלואה שאני מטבע דלהוצאה קיימו תרווייהו בשוה אבל במיני פירות דאיכא דניחא לי' בהאי וכו' פשיטא דלמו"מ דמי ושייך לדידהו ההיתר יש לו אפילו סאה חטין בסאה ולוג דוחן. א"ו בשהדוחן ביוקר ומטעם דיש לו חשבינן ברבית דרבנן כאוזלי הוא דמוזיל גבי' ואינו דומה לשכר פעולת מלאכות כבידות דשם לא יפול המכירה על המלאכה הנעשית כ"א על העושים והם שוין במין ושפיר הוי דומיא דהלואה דלא מהני היתר יש לו בסאה בסאתיים. אלא אפילו נאמר דב' מיני פירות הוי דומיא דהלואה ממש מ"מ ודאי אין. שוב באמצע הכתיבה עיינתי במקצת וראיתי כי כל דבריי הנ"ל למותר דכבר הרגיש הש"ך לקמן סי' קע"ג בכל הדברים ומסקנת האחרונים דבלשון נמי תלי' מילתא כדברי הט"ז וגם מה שרציתי להשיב על ראיות הבעה"ת כבר דקדק בלשונו דאיירי שהשער שוה וא"כ שפיר לא הוי כ"א כמו סאה בסאה באופן שכל הנ"ל אך למותר ובלי עיון ע"כ מצאתי כתוב בפנקסי והעתקתי הדברים כהווייתן

סעיף ב

הג"ה לוה שאמר שיש לו מעט מזה המין יוכל וכו' וכן איתא סי' קס"ג בהג"ה ואיכא לברורי היכא שבשעת הפרעון חוזר בו ואומר שקרתי בך כדי שתלווני ובאמת לא הי' לי ואיני רוצה לפרוע הרבית ובודאי היכא שיש לו מגו לענ"ד פשיטא דנאמן וישבע ויפטר אלא היכא דאין לו מגו כגון שההלואה היתה בפני עדים ובתוך הזמן וע"י ההיתר דאמירתו יש לו מ"מ יראה לענ"ד שנאמן כיון שנותן אמתלא להודאתו שעשה כדי שילוה לו אין בזה משום הודאת בעל דין. והכי משמע סי' קס"ח סעיף י"ג מדברי הפוסקים שהביא הש"ך ס"ק ל"ט ודוחק לומר ששם איירי דוקא ביש לו מגו אבל היכא דל"ל מגו אפילו לא התפיס משכון אינו נאמן וע"ש מה שמביאים בשם מהרש"ל. ואולם אם עשה על החוב שטר בעדים ומבואר בהשטר ההיתר שאמר שיש לו בזה נלענ"ד דאינו יוכל לחזור בו ועד כאן לא פסק הרא"ש שבטור סוף סי' זה שהמלוה אינו נאמן אלא מפני המבואר שם בב"י הואיל שלשון השטר אינו מוכיח אם היו ללוה בשעת הלואה הילכך לענין התוספת הוי מלוה ע"פ וישבע ויפטר אבל היכא שההיתר מבואר בהשטר אף דאינו אלא ע"י הודאתו מ"מ אחרי שכבר הי' נאמן נעשה מלוה בשטר אף מן התוספת ואינו נאמן לטעון נגדו ומכ"ש כשיש ביד המלוה משכון דהיינו עצמות הדין דסי' קס"ח הנ"ל:

סעיף ג

בש"ך ס"ק י"א. ונראה לי דהיכא דקבע זמן וכו' נ"ב לענ"ד י"ל שאינו דומה לח"מ סי' ע"ד כי יכול לשמור תבואתו בביתו עד זמן שקבע משא"כ התם עכ"ל. אבל כמדומה אין דברים ברורים:

סעיף ה

בט"ז סס"ק ז'. נ"ב ועיין בש"ך סי' קס"ט ס"ק פ'.

סימן קסג

בסוף הסימן בט"ז. ונ"ל פשוט דהאיסור שבסעיף זה וכו'. במח"כ לא דק שהרי בהדיא מוכח מדברי הג"ה שבסעי' זה שכ' ועדיין הם שוים מאה דלא כותי' שהרי בא לאפוקי אם הוזלו קודם שחזר ולקחן וזה ודאי א"א שיוזלו בשעה חדא וטעמא שהוזלו הא לא הוזלו אפילו אחר שעה יש איסור וק"ל:

סימן קסו

סעיף א

הט"ז ס"ק ג' הניח בתימה דברי הג"ה רמא שבח"מ סי' שס"ג וכבר קדמו הב"ח שם ולענ"ד אי מש"ה לק"מ דלעולם י"ל דסתם דור היינו בחנם והכא מפני שלוה ואילו דעתו בחנם הוי א"ר סתמא לא מחזקינן אינשי ברשע למספי איסורא ולהכי אמרינן שדעתו בשכר וסברא זו נזכרת בהב"י פה ע"ש. אמנם כבר הקשה הב"ח שם נמי מסי' רמ"ו וכן הב"ש סי' ע'. ולענ"ד מעיקרא דדינא תמוהים לי דברי הרמ"א שבסי' שס"ג שהוציא הכי מהרשב"ץ שבב"י שם והרשב"ץ לא אמר דבריו אלא באדם ההולך למדה"י שחצירו הוי לא קיימא לאגרא כדכתב שם שמטעם זה אפילו לא הי' אומר לו דור בחצרי הי' פטור ולהכי דן דמכ"ש אם אמר דור דהכונה בחנם אבל בחצר דקיימא לאגרא מה"ת וצ"ע:.

סימן קסז

בט"ז סק"א בא"ד וכ"כ הרמ"ה וכו' ול"ד למעות נ"ב וזה נמי טעם החילוק בין דין דהכא דצריך שיהי' באחריות המלוה ובין דין דסי' קע"ז סעיף א' בהג"ה דמותר אפילו אחריות הצאן על המקבל א"ו מעות שאני. ועיין סי' קע"ז סעיף א':

סימן קסח וקסט

סעיף ה

אם ישראל הלוה וכו' ויפה פירשו הרמ"א ודוקא וכו' כלומר שהישראל הלוה להעכו"ם כדי שילוה הוא מעות זה להישראל ומטעם יש שליחות לחומרא ונעשה העכו"ם במקומו של המלוה וזה' הוא טעם הרשב"א בב"י אלא שהרמ"א הוסיף דאפילו לשיטת ר"ת יש פה איסור כמבואר בט"ז ע"פ הגהו' מיימון שבסעיף ל"ג ושם מבואר דלמדו להחמיר מהתוספתא וממנו למדו איפכא דה"ה ללוה יש שליחות לחומרא אלא דפי' בשם התוס' אליבא דר"ת דטעם התוספתא דוקא בלא משכון. עכ"פ נשמע מזה דפוסק לחלוטין שאסור להלות מעות לעכו"ם כדי שילוה הוא לישראל או מטעם שליחות או מטעם הכפי' וצ"ע רב מה שכבר הרגיש הש"ך וכתב לעיין בסעי' כ"א דהרי שם ממש לפי' הט"ז וש"ך לדינא דש"ע הוא ממש דין זה והוא נובע מבעה"ת והבעה"ת באמת משנה נוסח התוספתא. אבל על הש"ע ודאי צ"ע הן אמת שאף בעה"ת גופי' צ"ע דנהי דבחלק ז' שער מ"ו תירץ בטוב טעם התוס' דלא ליקשי עלי' מן הבבלי בדין מעות עכו"ם מופקד ביד ישראל. אבל מה דקשה מן הבבלי לשיטת רש"י על דין מעות ישראל מופקד ביד עכו"ם דלא ליקשי מן יש שליחות לחומרא אחרי שבעצמו פוסק שיטת רש"י בחלק ב' סי' ה' א איך מיישב. ואמת שלשון הטור וש"ע מבלעדי הגהות רמ"א אפשר לפרשם מה דנאמר אם הם באחריות העכו"ם היינו כשלא הי' בידו אלא בפקדון והוא מלוה אותם מדעתו לישראל שאז הם ממילא באחריותו וכן פי' הג"ת שם באמת לשון הטור אבל לא נראה הכי מהגהות רמ"א ולהכי צ"ע. שוב ראיתי שהעיקר לענ"ד אחרי שאני רואה שבעה"ת גופי' פוסק לחלוטין שטת הר"י דאף אליבא דרש"י שרי לישראל לומר לעכו"ם לוה לי מעות מישראל בשמך ע"ש ד' רל"ה ע"ב ומטעם דאמרינן להתירא קמכוין את לוה ישראל ואני שלך ופשיטא של"ק עליו מידי דה"נ אמרינן לגבי המלוה להתירא קמכוין ולא בתורת שליחות ובהטור וש"ע שפוסק כאן סעי' ה' הנ"ל ודאי דאין הפי' בהש"ע אלא כדפי' הג"ת להטור ובחנם הגיה הרמ"א הגהתו וכן הט"ז וש"ך א"כ לא לנכון העתיקו פי' בעה"ת על הש"ע שזה גופא היינו דין דהכא סעיף ה':

סעיף ז

בדין ישראל השולח לעובד כוכבים שילוה לו מישראל חבירו ברבית מבואר בהרא"ש ומרדכי שלשיטת רש"י דיש שליחות לעובדי כוכבים לחומרא דיש להחמיר ולכן בש"ע סעיף ז' החמיר על הלוה. וצ"ע מה ענין לדינא דרש"י דשם איירי בשהעמיד עכו"ם הלוה הישראל שני אצל הראשון ובידיעתו נעשה נמצא אם יש שליחות לעובדי כוכבים ממילא נפטר העכו"ם כי הישראל שני נעשה שלוחו לזכות במעותיו להישראל ראשון ואיהו הוא דחייב מאז לישראל ראשון ולכן אסור משא"כ הכא אפילו יש שליחות לעובדי כוכבים מדינא הרי העכו"ם כשבא לישראל ללות לו ולא הגיד לו שיבא בשליחות ישראל מי נשתעבד המשלח כלל הרי קיי"ל בח"מ סי' קפ"ב כשלא הודיעו שליח כל מעשיו קיימים והדין בינו לבין המשלח וה"נ קיי"ל שם סי' של"ו השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו איהו מחייב ליתן משלם וחוזר ולוקח מבעה"ב מה שההנהו וה"ה ברור בעיני המשלח לישראל שילוה לו מחבירו והשליח לוקח ההלואה על עצמו שנשתעבד השליח להמלוה והמשלח נשתעבד להשליח וא"כ מה בכך למה לא יהא מותר להמלוה ליקח אח"כ הרבית אפילו מיד הישראל כיון שאינו מקבלו רק בשביל העכו"ם דומיא דישראל שלוה מעכו"ם והעמיד ישראל ב' אצל העכו"ם והעכו"ם נטל ונתן ביד דמותר אפילו נותן הרבית ליד ישראל ראשון אחרי שבשביל העכו"ם הוא מקבלו וה"נ דכותי' וע"כ לומר דנהי דהאמת אם שולח אדם לחבירו שילוה לו מחבירו והשליח לוה סתם על שמו שהברירה ביד המלוה לגבות מן השליח מ"מ נמי הברירה בידו לגבות מן המשלח אם נתברר שעשאו שליח או שהמשלח מודה ולא בתורת ערבות אלא בתורת לוה. ותדע אילו אמר לשליח שכור עלי פועלים ולא שינה מי לא אית להפועלים דין עליו אפילו שכרום סתם בשלו כדמשמע בהלכות פועלים שלא נאמרו חילוקים אלא בשינה אך צ"ע בש"ך חה"מ סי' קכ"א סק"ט ובטור סי' ש"מ ועיין נמי מה שכתבתי בספרי מודע לבינה סי' ע"ז (גם עיין ש"ך סי' ס' סק"ל) דשם נתקשיתי בדברי הש"ך מכח שאין הלוה נפטר ע"י מנוי שליחות דמלוה דבינו לבין עצמו כן מהראוי שלא יתחייב משלח במנוי שליחות דבינו לבין עצמו. ואולם הכא נראה דמ"מ ל"ק דנהי דאפשר שהדין הכי הוא שאם אמר אדם לחבירו לך לפלוני ואמור לו שילוה לי אפילו בא השליח ואמר לו פלוני שלח לי שתלוה לו וכן עשה ונאבד, מן השליח דאין המשלח חייב בקבלת השליח כדאיתא בח"מ סי' ש"מ והשליח אינו חייב אלא בדין השומרים. ועיין במה שכתבתי בספר הנ"ל בסי' רצ"ב. מ"מ הכא אפילו אמר לחבירו לך לפלוני ולוה לי בשמך וכן נעשה שבא והביא לו המעות נהי דהשליח ודאי הוא הלוה מיד מ"מ כשנותן השליח המעות ביד המשלח והמשלח נעשה הלוה של השליח מ"מ גם של המלוה נעשה הלוה מכח שעבודא דר"נ. אלא דמ"מ חזינן בהסוגי' דמפני שעבודא דר"נ לחוד לא נגמר האיסור שהרי נאמר שם בשלמא סיפא לחומרא וקשה ות"ל אף לדברי הריטב"א שבספר א"ז דעדיין נשאר העכו"ם משועבד להישראל ראשון והישראל שני נעשה הלוה של העכו"ם מ"מ משמע שם שלולא דיש שליחות לחומרא הי' מותר אף להישראל שני ליתן הרבית ליד ישראל ועיין שם בתוס' ואמאי הא מ"מ משתעביד השני להראשון מדר"נ ולא הוי רבית הבא מיד לוה ליד מלוה א"ו כיון שמ"מ אם אין שליחות לעובדי כוכבים והעכו"ם הלוה קמא נחשב כל נתינות הישראל שני אך בעבור עיקר הלוה עכו"ם משא"כ אם אמרינן יש שליחות לחומרא חשוב הישראל עיקר הלוה ולהכי בישראל שאמר לעכו"ם לוה לי מעות בשמך דלאחר שמביא המעות להישראל יהי' איך שיהי' הישראל נשתעבד להישראל מדר"נ. וע"י שליחות לחומרא נגמר האיסור אלא דמ"מ אין דעתי מתיישבת דאכתי לדין הש"ך סי' קכ"א סק"ט דע"י מנוי שליחות דבינו לבין השליח שלא בפני מי שנשתלח אליו לא חשיב במקומו ולדמיוני אף להתחייב באונסין כאילו קיבלו בעצמו איך אפשר ללמוד דין שליחות זה מדין שליחות לחומרא שבגמרא שהוא במעמד כולם ואולם למה שהשגתי שם בספרי הנ"ל על הש"ך שאין כונת הסמ"ע הכי ע"ש לק"מ הכא. אלא דשם הוצאתי נמי מהתוס' להלכה כהש"ך ולהכי צ"ע. ואולם עד כאן לא אמר הש"ך דינו אלא כדי להתחייב או ליפטור בעודן ביד השליח אבל כשבא אח"כ לידו בשליחותו יהי' באיזה אופן שיהי' הוי כאילו קיבלו בעצמו כדהוצאתי לעיל מדין הפועלים וא"כ הכא לק"מ אבל בסי' ע"ז שם הקשיתי מ"מ לנכון עליו. ואולי שותף שאני מפני הפירסום שהוא שלוחו ועיין נמי ש"ך סי' הנ"ל קכ"א ס"ק י"ז שם נראה דלשיטתו הוא בפלוגתא בין הרמב"ם לתוס' וא"כ דבריו שבסי' ע"ז אזלו' לשיטת הרמב"ם שתופס לעיקר ודוק כי עדיין צ"ע:

איתא בהטור ועכו"ם שלוה מעות מישראל ברבית וכו' ואם העמידו אצל ישראל ואמר הישראל ראשון לנכרי תנם לשני פרש"י שאסור ור"ת פי' וכו' ומיהו אפי' וכו' ע"ש. וז"ל התוס' ב"מ ד"ה בשלמא על דין זה וי"ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן העכו"ם זוכה לישראל חבירו דנהי אם הי' העכו"ם מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהו שהעכו"ם אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה זה ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן הי' הישראל המקבל של עכו"ם לזכות במעותיו (של) [צ"ל לישראל] ואין שליחות לעובדי כוכבים (אבל דברי תוס' תמוהים לי כי דבריהם אפשרים באם העכו"ם רוצה ליתן את שלו במתנה לישראל ע"י חבירו ישראל. אבל הכא בפרעון חובו דקיי"ל התופס לב"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה בח"מ סי' ק"ה סעיף ד'. ובלוה עכו"ם לענ"ד ל"צ החילוקים דשם ותמיד זכות הוא להמלוה ובפרט כי אמר לו לקבל כי הכא. ועיין פרש"י גיטין דף י"א ע"ב ד"ה כאומר מבואר להדיא דדוקא במקום שחב לאחרים הוא דצריכינן לשליחות המזכה להזוכה אבל באינו חב לאחרים לא בעינן לשליחות כלל וצ"ע משא"כ להריטב"א הכל ניחא) מדבריהם אלו הי' נראה ללמוד שאי אפשר להעכו"ם לזכות דבר שלו לישראל ע"י ישראל (וכן מבואר שם בסוגי' זו בספר א"ז בשם הרשב"א) ודברי הטור במ"ש ומיהו צ"ע מנ"ל דנהי שהישראל שני רוצה לזכות להראשון ושיהי' במקומו הא מ"מ אי אפשר בלתי שליחות העכו"ם וכדברי התוס'. וז"ל הריטב"א בספר א"ז בשלמא סיפא לחומרא פי' שורת הדין דסיפא מותר כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים כשנתן העכו"ם מעות של ישראל המלוה לישראל הלוה אינו נעשה שלוחו של ישראל המלוה ועדיין המעות באחריותן של עכו"ם כבתחילה כי אע"פ שנתנם לישראל זה לא נפטר העכו"ם מן הישראל המלוה ואין דעתו של עכו"ם לתת כלום לישראל זה אלא על דעת שיהי' פטור מישראל המלוה שלו וכיון דאינו נפטר ממנו הוי להו מעותיו שנתן לישראל ברשותו של עצמו והעכו"ם חייב לישראל כבתחילה וישראל זה חייב לתת מעותיו לעכו"ם ואינו חייב לישראל כלום ומיהו אמרו רבנן שיהא שליחות לעובדי כוכבים לחומרא והמעות שנתן העכו"ם לישראל שיהא בזכות ישראל ראשון וכאילו ישראל זה האחרון לוה אותם מישראל הראשון. וחומרא זו אומר רבינו דחומרא בטעמא הוא פי' שחששו דזמנין שהעכו"ם יתן לישראל זה האחרון שיזכה בהם לגמרי בשביל ישראל הראשון לא מפני שליחותו לבד שאמר ליתנם לו אלא אפילו בלא"ה נמי שפורע לבע"ח וסומך ובוטח על ישראל המלוה שיקבל בפרעונו ולא יבא עליו בעקיפין ובודאי דעכו"ם שזיכה מעות לישראל על יד ישראל זכה בהן אותו ישראל דכי אמירן דעכו"ם לית לי' זכי' היינו שאין לו יד לזכות הוא בשביל ישראל או שאין ישראל זוכה לו אבל ודאי מזכה הוא לישראל על יד ישראל. (ועיין ש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק צ"ט) ולשטה זו דברי הטור קצת נכון וכן נראה מהב"י אלא שקיצר דהא עכ"פ אין דבריו ומיהו וכו' אזלי אם לא או בדרך שלא אמר הישראל ראשון כלל ליתנם לישראל ב'. או אפילו שאמר לו והעכו"ם אומר שאעפ"כ הוא נותנם שלא על סמך דברי המלוה ודוק. עכ"פ מדברי כולם נלמד שהיכא שהעכו"ם חייב לישראל והישראל אומר לו ליתנם לישראל שני לא קנה השני כלל אפי' בקבלתו ודע דדין מעמד שלשתן לא שייך הכא אפילו למ"ד בח"מ סי' קכ"ו דדין מעמד ג' אפי' בעכו"ם לוה או נפקד איירי דנימא הכא מיד שאמר הישראל להעכו"ם תנם לישראל ב' במעמדו דליקני כדאיתא שם בש"ך סק"ו בשם הרא"ם אלשקר ע"ש וה"נ דכותי' דזה אינו דהא אינו חייב לישראל ב' ולא נתן לו בפרעון חובו ולא במתנה אלא שמדינא הכא הישראל יוכל לנגוש העכו"ם לפורעו אף שיודע שמכח זה ינגש העכו"ם לפרוע קודם הזמן שנתן לו בהלואה כיון דדינא הכי הוא שהישראל ב' לא קנה כלל וכיון שהעכו"ם לא נתן לו כ"א אדעתא דנפטר מהישראל א' ובאמת לא נפטר יכול הוא לנגוש להישראל ב' להחזירו. ואולם אם הי' זה במתנה או פירעון חוב לישראל ב'. תלי' בפלוגתא של מעמד ג' וא"כ ודאי צ"ע דברי הש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק צ"ד ע"ש. וכבר הרגשתי עליו בספרי מודע לבינה בסי' קכ"ב ס"ק כ"ו ע"ש. אלא דשם כתבתי בקיצור. וגם מה שכתבתי שם בקיצור לחלק בין אם המעות ביד עכו"ם בהלואה לפקדון פה מבוארים הדברים כי ז"ל ספר א"ז דף קכ"ז ע"ב ויש לרבנא משה כו' וכל שמועתא זאת אינה אלא בהלואה שלוה עכו"ם מישראל או ישראל מעכו"ם ובהא שייך לומר שליחות או אין שליחות דכיון דאיכא חוב מלוה כל היכא דליכא למימר שליחות לא מיפטר הנותן מחיובו וקיימו מעות ברשותו כמעיקרא אבל בפקדון שהפקיד העכו"ם ביד ישראל או ישראל ביד עכו"ם ואמר המפקיד ליתן לשני כל שנתן המפקיד על פיו נפטר ממנו דהפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא עכ"ל. וממילא לדרכו יש ללמוד דכיון שנפטר הנפקד ממילא זכה השני בקבלתו הן במתנה או בהלואה לזמן ונעשה לוה מן הראשון המפקיד ובזה צדקו דבריי שכתבתי בספרי הנ"ל על הגליון דפשיטא לי אם שלח ישראל מתנה לישראל ע"י עכו"ם שקנה בהגבהתו אלא דשם רציתי ללמדו מדין מוסירה דסי' קצ"ח ובאמת משם אין ראי' להמעיין שם אבל מהכא יש ללמוד לחלק בין הלואה שביד עכו"ם שבזה צריכינן לדברי הרמ"א שבסי' קכ"ו ולבין פקדון שביד עכו"ם שבזה צדקו דברי הש"ך דהתם. אך כל זה לשיטת הריטב"א דישראל יוכל לזכות לישראל ע"י עכו"ם אבל לא לשיטת תוס' והרשב"א הנ"ל ודוק מאוד:

סעיף הנ"ל ישראל שאמר לעכו"ם כו' והלוה אסור. ז"ל הרא"ש ור"י כתב להתיר כו' ואפילו פירש בפני עדים שיהי' שלוחו לא מחמרינן כולי האי דלא דמי לחומרא דקתני בסיפא דברייתא דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבא מכיסו של ישראל אבל הכא ליכא איסורא לגבי מלוה דלא ידע עכ"ל. ובלשון זה נמי מועתק במרדכי בשמו,. ופשטות לשון זה יש לפרשו כיון דלא דמי לחומרא דסיפא מפני העלם המלוה שוב אף לגבי הלוה לא מחמרינן אלא שהרא"ש בתשובה ביאר החילוק כדאיתא בהש"ע וע"ש כלל ק"ח סי' י"א במה שדחק עצמו לחלק. ולענ"ד צ"ע אם לא יש טעם להחמיר לגבי הלוה דהא בפרק הפועלים נשאר באיבעי' אי מותר לישראל לומר לעכו"ם חסום פרתי ועיין סי' של"ח בח"מ ועיין בספרי ב"מ סי' ה'. א"כ בשלמא על הגמרא ל"ק מה צריך לומר בשלמא סיפא לחומרא ות"ל מטעם אמירה לעובד כוכבים שבות דהא בגוונא דגמרא אינו אומר הישראל המלוה לעכו"ם שום דיבור יותר כ"א תנם לישראל ב' ואינו מזכיר הרבית כלל כ"א על סמך הדברים שכבר אמר הישראל ב' תנם לי ואני אעלה לך ומ"מ אסור ומוכרח לבא לטעם יש שליחות לחומרא. משא"כ גבי דינא דהר"י שהתיר לישראל האומר לעכו"ם בפני עדים לוה לי בשליחותי מישראל ברבית. ת"ל דאסור מטעם אמירה לעכו"ם שבות. בשלמא באופן א' שהתיר הר"י בדלא פי' בשליחות ואמרינן מסתמא כיון בהיתר כמבואר שם שפיר בזה לא שייך איסור שבות דהוא דומיא דהאומר לעכו"ם אכול נבילה דשרי לכ"ע אבל בשאמר לו צוה לי בשליחותי כמדומה דהוי כמו חסום פרתי ודוש בה תבואתי דהא אמר לו לעשות מה שאסור לו ומרווח לי' ואולי אפשר לא שייך שבות להכא אם אין שליחות דהא הדבר שאמר לו לעשות דהיינו לוה לי בשליחותי זה א"א אם אין שליחות משא"כ בכל השבותים הדבר נעשה כמו שציוה וצ"ע:

סעיף ט

הג"ה ע"י עבדו. עיין ספר חק יעקב סי' תמ"ח ס"ק י"ג ודבריו צ"ע כדכתבתי בצדו ע"ש:

סעיף י

בנקה"כ ס"ק י"ב כגון וכו' בדיניהם. נ"ב א"י דמה בכך ועיין בדבריו ש"ך ח"מ סי' קכ"ח סק"ב וגם בתשו' רשב"א לענ"ד מבואר כדפירשו הט"ז גם הרשב"א שם אינו אזיל בשיטת הנ"י שבש"ע הנ"ל סי' ס"ו:

סעיף יא

עכו"ם שמשכן לישראל. נ"ב ר"ל שלקח בחזקה משכון מישראל:

שם בהג"ה אבל לא יוכל לזכות משכון לעכו"ם ע"י אחר כלומר עכו"ם אחר כמבואר בש"ך למ"ד אין זכי' לעכו"ם הנה אזיל בזה לשיטתי' בד"מ סק"ט הניח הב"י בצ"ע מפני שהבין מהב"י שכתב על ספר התרומה ומתוך דברי המרדכי והרא"ש בכלל ק"ח סי' ה' משמע דליתא לסברא זו. שר"ל לסברא זו דאין זכי' לעכו"ם ולהכי כותב הכא למ"ד וכו' דהיינו הרא"ש מלוניל שבבעה"ת. ומאוד תמהני וכי ס"ד דאיכא למ"ד יש זכי' לעכו"ם מה דמסיק הסוגי' ב"מ דף ע"א ע"ב ולא היא וכן פסקו כל הפוסקים. אמנם האמת אין כונת הב"י לעשות כלל פלוגתא בזה אלא ר"ל ומתוך דברי המרדכי והרא"ש וכו' היינו מפני שהם כתבו שאם ביקש הנכרי מראובן וכו' ובע"כ עיקר טעמייהו בזה אף שבאמת לקח הישראל משכונו ונתן להישראל והטעה אותו לומר של עכו"ם הוא מ"מ התירו והיינו מפני דבריו הישרים שכתב בתר הכי אפשר דס"ל דאף לשליח אין איסור אע"פ שהמשכון של ישראל משום דמשכון דין ערב יש לו דהא אינו מוכר המשכון עד שיתבע תחילה ללוה שיפרענו ואף אם אין המלוה יכול לתבוע את העכו"ם מ"מ כיון שע"י שהוא אומר לשליח לתבוע מהנכרי הולך ותובעו הוי לי' כאילו הוא עצמו תבעו נמצא שאין על המשכון אלא דין ערב ושרי עכ"ל [והט"ז לענ"ד בחנם התמיה על הב"י ולקמן נדבר בו] עכ"פ נשמע מנייהו דס"ל דאף דהמשכון של ישראל אין איסור כל שעיקר הלוה הוא העכו"ם ואפילו רק ע"י שליח ישראל ומשום דמשכון של ישראל לא נחשב רק ערב. ומכ"ש דאין קפידא לגבייהו בהשאיל משכון לעכו"ם ומזכיהו ע"י עכו"ם אחר ואותו עכו"ם אחר הלך אצל ישראל ולוה עליו לצורך עכו"ם כיון דעכ"פ עכו"ם הוא שמביא המשכון ועיקר הלוה הוא העכו"ם והמשכון אינו אלא ערב. ולהכי כתב דמדבריהם בשם אבי העזרי משמע דליתא לסברא זו. אבל לא משום דס"ל יש זכי' לעכו"ם אלא אף דלא זכה אין זה מזיק. ומסיים אך הרא"ש עצמו אוסר בכה"ג ור"ל אף דבאמת הרא"ש עצמו הוא עיקר דפליג על העיטור בזה בדין משכונו של ישראל ביד עכו"ם. מ"מ מדמחמיר להלות לעכו"ם בשליחות ישראל אפילו בשאחריות המשכון על הישראל מכ"ש שאוסר בכה"ג והיינו בשהשליח ישראל ולוקח ההלואה מיד ישראל מחמיר אבל ודאי היכא שהעכו"ם מביא המשכון להישראל פשיטא דמתיר נמי ואפילו זיכהו ע"י עכו"ם אחר באופן שלא קנה אותו העכו"ם (ולהכי כו' נמי הטור בדין דסעיף י"ג ואפילו לפי סברתו אם לא עשאו שליח רק בהבאת המשכון והוא בעצמו נתן המעות לנכרי אפשר שהוא מותר אפילו אם האחריות המשכון על השליח. ואף שכתב הטור בלשון ואפשר לענ"ד א"א באופן אחר) ולהכי לא חילק בהש"ע וסתם כיון דפוסק בסעיף כ' כהרא"ש. ודעת ההג"ה אינה אלא לשיטת היש אוסרין שבסעיף כ' ודע שמה שדחק הב"י בתר הכי לפרש בתי' א"נ דברי המרדכי הוא כדי להסכימו עם חומרת הרא"ש בשליח ישראל ע"ש וק"ל. ודע דמדברי הרא"ש מלוניל מבואר כדעת המ"א סי' תמ"ח דאף עובד כוכבים לעובד כוכבים אין שליחות וזכי' וכן עיקר:

סעיף יג

בש"ך סק"מ. וכן משמע לכאורה דעת תשו' הרשב"א נ"ב אמת כי אינו אלא לכאורה כי הרשב"א איירי בשאמר של פלוני ופשיטא דאותו הפלוני תובע משכונו ומודה בי' הרא"ש דמה"ת יועיל הודאתו על של פלוני נגד עדים משא"כ הרא"ש דאיירי שאומר שלי הוא ועליו דן הרא"ש דמהני הודאתו כמאה עדים:

שם בהג"ה אמנם אם נודע. ואיתא בתשו' רשב"א דה"ה אם המלוה מאמין לדבריו האחרונים אסור לו ליקח רבית ואפילו כשאומר לצורך ישראל פלוני לקחתי אותם ולא לנכרי כמו שאמרתי לך תחילה אבל אם אינו מאמינו לא חשיב הסרסור אפילו כע"א הנאמן באיסור וע"ש בב"י:

סעיף יד

הג"ה וי"א כו'. בב"י כתב שהרא"ש מדמצריך להיות אחריות המשכון על המלוה ע"כ שחולק נמי בזה. והט"ז הקשה תו לדבריו הרי הרא"ש עצמו סתור גבי מה שמתיר למלוה למכור המשכון אף שמגיע מזה היזק לשליח ודחק לחלק וכתב שמודה הרא"ש לאבי העזרי היכא שעדיין המשכון בידו שאינו חייב ליתנן לפדות בלי רבית אף שהעכו"ם אלם ואינו נותן רבית. ונהי דבלשון הטור שכתב ואם העכו"ם אלם ואינו פורע לשליח אפשר לדחוק ולפרש שאינו רוצה לפרוע להשליח ומ"מ עדיין המשכון ביד המלוה. מ"מ לשון תשו' הרא"ש כלל ק"ח סי' ה' שכתב אפילו העכו"ם אלם ולא פרע לראובן יטול משמעון הרבית. משמעותו ברור שדיבר בלשון עבר שכבר לא פרע וע"כ שנטל המשכון בזרוע מיד השליח ומ"מ התיר לשמעון ליטול הרבית. והלבוש דחק מה שהתיר במכירת המשכון היינו באופן שלא. הי' אחריות המשכון על השליח כגון שהביא המשכון בלתי ידיעת המלוה והסכים על ידו הנקה"כ. ולענ"ד משמעות הטור אינו סובל פי' זה דנהי דמילתא באנפי נפשי' הוא כדפי' הב"י היינו לענין שאינו מדבר מהכחשת השליח בדבריו הראשונים אבל מ"מ סתמא איירי באופן דאיירי הטור לעיל מיני' בששלחו המלוה להביא המשכון שאז לכ"ע להרא"ש צריך להיות אחריות המשכון על המשלח דהיינו המלוה. אבל לענ"ד הקושי' דמתרץ הרא"ש מעיקרא לק"מ דנהי דמצריך שיסלק המלוה השליח מאחריות המשכון לענין אונסין אם הוא ש"ש ומגניבה ואבידה אם הוא ש"ח ר"ל דלא תימא שיתפוס דינו כדין לוה שהביא משכון שלכל ענין הוא ברשותו עד שיבא ליד המלוה שאז ע"כ לאו שליח המלוה הוא שיהא הוא במקום המלוה אע"כ שלוחו של שואל דהיינו העכו"ם וזה א"א דהא אין שליחות לעובדי כוכבים. אע"כ איהו המלוה של עכו"ם והלוה של ישראל ואסור. והרמ"ה שמתיר סובר דמ"מ יוכל להיות שליח המלוה ומה שמחויב באחריות היינו מטעם דמתנה ש"ח להיות כשואל בדבר שלא ניתן להוצאה כמבואר בב"י. אבל לענין אם המלוה רוצה למכור המשכון והשליח מעכב מחשש שיבא לו מכח זה היזק בשליחותו מה איכפת להמלוה בזה מי הכריחו להכניס עצמו בשליחות גרוע כזה. ועיין ש"ך ס"ק נ' ועיין ח"מ ס"ס קפ"ח וזה כבר מבואר בדברי הט"ז והוא פשוט. ובדין פרעון הרבית נמי לענ"ד ל"ק דבשלמא אם האחריות המשכון בהבאתו על השליח או בחזרתו זה ודאי א"א מדין ערבות דהא אם השליח הוא של המשלח ונמצא כשנגנב או נאנס הוא הכל כמיד המשלח ואז העכו"ם הלוה פטור מדינא ואיך אפשר שיפרע השליח מטעם ערב. משא"כ העכו"ם אלם שמחויב לשלם הרבית אלא שבאלמות לוקח המשכון מיד השליח אז השליח עכ"פ דין ערב יש לו ומחויב לשלם מטעם ערבות משא"כ כשידע המלוה שהעכו"ם אלם אמרינן דידע ומחיל כמבואר בתשו' הרא"ש ולא אמרינן מסתמא נעשה השליח ערב. משא"כ כשלא ידע מי העכו"ם נהי דמצד ההיתר ע"כ לומר שאין השליח הלוה עצמו אף שלא הזכיר העכו"ם מי הוא כ"א שליח הוא אבל הערבות כיון דמותר מדינא מה"ת לאפוקי מתורת ערב עכ"פ. וזה ודאי אינו כ"א ערב כיון דעיקרא המלוה בתר העכו"ם והמשכון אזיל והדר בתר הסרסור. שוב עיינתי בהב"ח והש"ך מביאו בקיצור וראיתי שאין ביני לבינו כ"א שאני אומר שמסתמא עכ"פ ערב הוא וק"ל:

שם בנקה"כ סק"כ. אבל לא קאי ארישא. נ"ב א"י מה קאמר דנהי דלא קאי ארישא דהיינו בשישראל חוזר מדבריו ראשונים מ"מ פשיטא דאיירי בהיתר א"ר שאינו לדעת הרא"ש כ"א בשהאחריות על המלוה ומה שלא הזכיר בתשו' זו כבר פסק והובא לעיל בש"ע שא"צ להודיעו כלל כי אם שיהא בלבו כן ומסתמא דנינן שכונתו באופן היתר ואפשר דעתו לפרש על דרך הלבוש שבט"ז וק"ל. אבל פשוט דברי הטור משמען כהט"ז:

סעיף טז

אם האחריות וכו'. עיין ט"ז מה שהעתיק דברי הרמב"ן שבבעה"ת. והמעיין שם מבואר להדיא שרבינו גרשום והרמב"ן לא החמירו כלל בחומרא זו שבש"ע שהוא מהרמ"ה והרא"ש שאין רשאי להיות האחריות המלוה על זה השליח כגון שהודיעו שנכרי פלוני לוה ממנו א"נ שהעמידו אצל הלוה עכו"ם ונפטר בכך הרי להדיא שאף שהי' תחילה באחריותן כל שהעמידו אצל העכו"ם ואמר לו מעתה תפטר אתה מאחריותן ואחריות קרן ורבית דידי יהי' על העכו"ם נמי שרי וע"ז כתב בתר הכי העתקת הט"ז. וכן מוכח דעת בעה"ת מפירושא שהעתיקו הט"ז וש"ך על הש"ע סעיף כ"ב דאף אם היו על אחריות הנפקד אף לאונסין כל שמשעת הלואה ואילך אין עליו אחריות מעות עכו"ם הם ושרי דאילו לדעת הרמ"ה וש"ע דהכא דמיד שמקבל השליח אחריות אונסין על המעות נעשה הוא הלוה א"כ אף התם נימא הכי. א"ו הבעה"ת דאזיל בשטת ר"ג ורמב"ן לא חש כלל לומר דמשום דמקבל עליו אחריות אונסין נעשה לוה משום דיכול ש"ח לחייב כשואל. אלא דהרמ"ה סובר דזוזא כיון דלא הדרי בעינייהו ממילא נעשה לוה ועיין בספרי מ"ל סי' רצ"ב. ור"ג והרמב"ן ובעה"ת לא ס"ל הכי אלא דאף במעות שייך דין מתנה ש"ח להיות כשואל ומ"מ לא נעשה לוה. ואפשר למה שבארתי בספרי הנ"ל סי' הנ"ל טעם דהרמ"ה יש לומר דאינהו ס"ל כדבארתי בספרי ב"מ סי' צ' דמעות מותרים אף במקום דמותר להשתמש בם לא הותר לו להוציאם למשתי בי' שיכרא ושוב נשתנה דינו מדין לוה גמור ולא חל עליו שם לוה ממילא. יהי' איך שיהי' מוכרח לענ"ד שהבעה"ת חולק בזה עם הרמ"ה והרא"ש וס"ל דאפילו בזוזי דלא הדרי בעינייהו שייך דין מתנה ש"ח וכו' שהרי כל עיקר מה דמחלק בדינו של מעות עכו"ם מופקדים ביד ישראל בן דין הברייתא ישראל שלוה וכו' היינו משום דשם הי' על הישראל שם לוה. משא"כ הכא שלא הי' אלא נפקד ולסברת הרמ"ה זה גופא לוה הוי. להכי נלענ"ד לפסק הש"ע הכא כשיטת הרמ"ה ע"כ הפי' בהש"ע סעיף כ"ב נמי אינו כדפירשו הט"ז וש"ך אלא בפשוט אם הם באחריות הישראל כלומר מיד באונסין אז נחשב לוה ואסור הוא להלוותם. ולפ"ר אף ק"ו הוא מהכא דהא הכא י"ל ישראל לישראל נעשה שליח וא"כ כשהישראל אומר לו להלוותם לעכו"ם מה בכך שהיו באחריותו בהליכה ונעשה עליהם לוה אטו לוה גמור ישראל מישראל כי אומר לו המלוה שילוה מעות אלו לעכו"ם בשליחותו מי לא נפטר מאחריותו ומ"מ אוסר הרמ"ה ק"ו במעות עכו"ם ביד ישראל באחריותו הא י"ל דלא נפטר מאחריותו בהרשאת העכו"ם להלוותם לישראל אחר כיון דאין שליחות לעובדי כוכבים. ואולם האמת אגיד שסברת הרמ"ה והרא"ש במה דמחמירין הכא אף בהבאה שלא יהי' האחריות על השליח. בעניותי א"י כלל להולמה דמה בכך שנעשה לוה על הקרן ורבית שמקבל מיד העכו"ם הא מ"מ הוא אינו פורע משום פרוטה רבית מכיסו בעבור הלוואתו וצ"ע וכן סברת הרא"ש גבי משכון נמי קשה להלום. כי לפ"ר צדקו דברי הרמ"ה דעל משכון ודאי שייך לומר מתנה ש"ח וכו'. ובע"כ לענ"ד לומר שאך חומרא בעלמא הוא דנראה להם להחמיר כי היכי דלא ליהוי מחזי כרבית. אבל לא מעיקרא דדינא וצ"ע ועיין נמי סי' קע"ז מה שכתבתי לסעיף זה:

סעיף יט

בש"ך ס"ק ס"ד בסופו. מיהו כ"ז שהמשכון. נ"ב נ"ל דצ"ל מיהו כל זמן שהמשכון לא נשתקע לישראל והוא ברשות העכו"ם וכו' וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ז. אבל מ"מ צ"ע אם יועיל זה בשקצץ הישראל ליתן מכיסו אפילו אם העכו"ם לא יתן דהא אז לא שייך ההיתר שמביא שם בלשון זה וכיון שהעיקר סמיכת וכו' עיין ודוק:

סעיף כה

בש"ך ס"ק ע"ט. ולא ידענא וכו' דאין אדם משים עצמו רשע. נ"ב עיין בס' ס"ט סי' קפ"ה הניח טעם זה בצ"ע ע"פ תוס' ע"ש:

שם בהג"ה. אבל כו' נשבע ונפטר. נ"ב עיין תשו' ח"י סי' צ"ט

סימן קע

סעיף א

הט"ז סק"א הקש' על הרמ"א ור"י קורקוז"א דמוכח בהסוגיא דבאופן איסור הוא ר"ק דאל"ה מאי פריך אי בערב עכו"ם וכו' הא לא התירה הברייתא להיות ערב אלא מד"ת שהרי יליף לה מפסוק וא"ר אינו אלא דרבנן. ובהש"ך הקושי' בשם מ"ב ותי' די"ל הש"ס איירי בערב דשלוף דוץ וזה תימה דא"כ דהרי"ק מוקי הסוגי' בשלוף דוץ מה"ת ומנ"ל לאסור לכתחילה בע"ק הא הרשב"א וסייעתו דמוקמי בש"ד מתירין בע"ק אף לכתחילה א"ו מפרש כפרש"י ומ"מ התיר והדרא הקושי' לדוכתה תו תי' הש"ך דס"ל כהעיטור דס"ל הש"ס איירי דוקא בעכו"ם שלוה מישראל. ומלבד שאף כנ"ל קשה לפירושו דא"כ מנ"ל האיסור לכתחילה בישראל הלוה מהעכו"ם כדמשמע בב"י דלהעיטור זה באמת שרי לכתחילה. אלא שבל"ז בעניותי א"י כלל לפרש הסוגי' אי בשקיבל עליו וכו' רבית נמי לא לישקל אליבא דהעיטור עיין ודוק נמצא על הישנים אנו בושים אלא שמגלגלין עלינו החדשים לתלות הרי"ק בדעת העיטור. ולענ"ד א"י מה הרעש הגדול הזה דהא בל"ז אף אי נימא דאופן האיסור הוא ר"ק אכתי קשה מה מקשה וכיון דדיני' דעכו"ם וכו' ומה הקושי' על התורה מן דינא דעובדי כוכבים דנשתנה בכל זמן התורה דיברה על הדין תורה ואנן היינו דנין שלא ליזל, בתר ערבא אע"כ דעיקר הקושי' על לשון הברייתא דקתני אבל אתה נעשה לו ערב דמשמע דדינא אתא לאשמעינן בזמן ההוא וע"ז קאי הקושי' דהא עכ"פ אסור הוא מדרבנן בזמן הברייתא מכח דיניהם וק"ל ולענ"ד אפילו ריח קושי' אין בזה דאף שהוא רק א"ר לא שייך למתני אבל אתה נעשה לו לכתחילה. ומעתה שסלקתי ת"ל קושי' האחרונים מעל הרמ"א נלענ"ד להביא ראי' ברורה להד"מ דז"ל אסיפת זקנים בשם הרשב"א על פרש"י ומ"מ לא ניחא לי דא"כ אף כשקיבל עליו לדון בד"י אמאי שרי דהא אי לא משכא לאתפרע מלוה חוזר על הערב וחוזר הערב ונוטל מן הלוה נמצא דישראל קשקיל רביתא מאי קאמרת סוף סוף לאו על הערב נתרבה אלא על הלוה וכשהערב פורע וחוזר וגובה מן הלוה אינו נוטל רבית ממנו אלא מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו לעכו"ם המלוה והילכך בקבלן נמי נימא לא על הקבלן מתרבה אלא על הלוה אלא שיש לו רשות לגבות בין מזה בין מזה וכשגובה מקבלן וחוזר קבלן וגובה מן הלוה מה שנתרבה עליו ופרע מחמתו הוא שחוזר וגובה מן הלוה. ועוד דא"כ קבלן עובר בכל הלאווין כמלוה ואם איתא אביי דמחלק הלאווין לכולהו בשלהי פרקין ואמר מלוה עובר בכולן ולוה משום בל תשיך ערב ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך לימא קבלן עובר בכולן ואף אלאו דאל תשיך ולאחיך לא תשיך א"ו משמע דאין לך ערב שעובר אלא על לא תשימון עליו נשך ואע"ג דמשמע לכאורה בריש פרקין בברייתא דר"נ ור"א דאף הערב עובר משום בל תקח וכו' ע"ש ל"ק דדילמא מאן דס"ל כר"י הוא דסבר לה הכי אבל אנן הא דחינן ליה התם כו' דקמ"ל דשומא מילתא היא וכדאיתא התם אלא מסתברא לי דאין ערב ואפילו קבלן עובר בכלום אלא בלאו דשימה לפי שאין הרבית מתרבה עליו אלא על הלוה עכ"ל וא"כ י"ל דהד"מ הוקשה לו קושי' הרשב"א לפרש"י מדוע לא חישב אביי לאו דאל תקח אף לגבי קבלן היכא שבא לידי גוביינא שהמלוה גובה ממנו ואיהו מן הלוה דהא במלוה גופי' ודאי נמי דלא עבר אלאו דאל תקח עד שגבה וניחא לו באמת דר"ק לא הוי כלל ואפילו בע"ק ישראל ומה דהגמרא קמקשה איהו נמי דשקיל מיני' היינו דמחזי כאילו שקיל מיני' וא"ר הוא דהוי ואולם נהי דדברי הרשב"א הנ"ל ברור מללו דלמסקנא אפילו ע"ק לגבי ישראל אף שגבה המלוה מן הקבלן והקבלן מן הלוה לא עבר כלל בלאו דאל תקח ולא שייך גבי' ג"כ וחי אחיך עמך לאהדורי מה שגבה. וא"כ הי' יוצא לנו מזה דלשיטתו ודאי למשל אם המלוה ישראל הי' אלם וגבה ר"ק מע"ק וערק וא"א להוציא ממון ושוב גבה הקבלן מן הלוה נמי לא מפקינן מיני'. מ"מ מדברי התוס' דף ס"ב סוף ד"ה לא משמע דאף להמסקנא ודאי הע"ק הוא מלוה גמור לגבי הלוה ומחייב ד"ת ליהדר ואביי דלא חשיב לגבי הערב כ"א לא תשימון היינו דלא דיבר כ"א משעת ההלוואה ולדבריהם משמע ברור דה"ה ע"ק דעכו"ם כשבא לידי גוביינא הקבלן מן הלוה דהוי נמי ר"ק. וא"כ שזה תלוי בפלוגתת רש"י ורשב"א וכבר הכריע הב"י דבדיעבד לאפוקי ממונא לא עבדינן עובדא נגד הרשב"א צריך לי עיון בע"ק דישראל נמי ודוק. ודברי הרמ"א לענ"ד אינם אמורים לפ"ז כ"א בע"ק ולא בשלוף דוץ. ואין להקשות לשיטת הרמ"א הא בדיניהם ודאי מוציאין מן הלוה לערב וא"כ בדינינו הוא ר"ק דז"א דהם לא בתורת רבית מוציאין כ"א בתורת היזק דגרם לו וק"ל. ובלי ספק אצלי שהרי"ק פי' הסוגי' כפי' רש"י בע"ק ובהדין סובר כהרשב"א דלהמסקנא ליכא גבי ע"ק כ"א לאו דלא תשימון אלא שהגירסא בגמרא הי' לו כדהביאה האס"ז שם בשם הרשב"א איהו נהי דקמוזיף ברביתא ומדהוקשה לו קושי' הרשב"א שם דהא בשעת הלואה לא עביד הערב מידי ומהראוי הי' להיות הגירסא ואיהו שקיל רביתא. ולכן פירשה ביותר עדיפות מהד"מ דאך הקושיא על ההיתר של הברייתא לכתחילה דנראה כמוזיף ברביתא וגם אסור הוא לכתחילה דילמא יבא לידי מחזי כרבית אבל בדיעבד לא גרע משאר הזיקות וק"ל:

שם בש"ע דהיינו וכו' אצל הערב. נ"ב וכתב בספר א"ז לדעה זו בלשון זה וכבר כתבתי מה שנראה לי וכן הורגלו להעשות ערב לעכו"ם מחמת ישראל הלוה אע"פ שהעכו"ם הללו גובים ממי שירצו תחילה ומפרשינן כן בשטרות ליפרע ממי שירצה תחילה:

בט"ז סק"ג. מכאן נ"ל במי שעשה התקשרות וכו' ע"ש. עיין בזה בספרי מודע לבינה סי' ס"א הנ"ל ודוק:

שם ואפילו אם התנה עמו בפי'. נ"ב זה נמי פסק הכי בתשו' מ"ב סי' ז' דאפילו נתן לידו משכון על הרבית שיתן בהיתר ג"כ מחויב להחזיר בחנם. אבל במה שכתב מקודם באם עשה התקשרות בזה כבר כתבתי לעיין בספרי מודע לבינה סי' ס"א ע"ש:

תו מסיק הט"ז לאיסור בשני שותפים ואחד לוה מן העכו"ם ברבית ונותן המנה לחבירו המתעסק שאין לו ליטול מהשותפות לפרעון הרבית כיון וכו' לא יוכל לומר שהרבית ממעט חלק בריווח וכו' וצ"ע אם לא אפשר לדמות למה שמתיר הבעה"ת מביאו הב"י בסי' קע"ז והש"ך סי' קע"ב ס"ק ל"א דמותר לומר אלווך מנה ואם תרוויח מהן תפרע תחילה המס וה"ה הכא הרבית) והמותר יהי' שלך [וה"ה הכא לחצאין ואם לא תרוויח אפרע אני משלי. וצ"ע בגוף הספר כי אולי יש להפריד. שוב עיינתי שם והוא בשער ס"ו חלק ד' דין י"ח וראיתי שאין טעם לחלק בין הנושאין. אך עיין בג"ת שם ולפ"ר הכא עדיף שהרי קרוב להפסד נמי הוא אם לא ירוויח ואילו לא הלוה לזה הי' מהדר לעכו"ם ופטור משא"כ שם ודוק:

סעיף ב

הג"ה אלא אם התנה עם העכו"ם. נ"ב ונלענ"ד פשוט דה"ה אם התנה עם המלוה שכל זמן שיהי' להעכו"ם לשלם אף אם ידיחנו בדיניהם עליו יהי' הוא פטור מן המלוה ואינו ערב כ"א בשלא יהי' להעכו"ם לשלם דנמי שרי:

בט"ז סק"ה עיין בו והנקה"כ משיגו. ונהי דהשגתו אינה מובנת לי דפשיטא לי שבכל גוונא דשייך איסור אף בתחילה אסור לו להעשה ערב וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו ועובר משום לא תשימון. מ"מ לדינא נלענ"ד כהנקה"כ דפשטות הת"ה מורה דבערבות בעד הקרן ולא רבית אין שום חשש איסור ואין צריך ללמדו כל עיקר מדברי הגהות אשר"י. אלא שלמדו מהילך זוז והלוה לפלוני. ואי משום דמותיב הט"ז דהא הוי כאילו התנה הלוה עם המלוה בהכי דמבואר שם בשם הרא"ש דאסור חדא שם גופי' אינו אלא חומרא (ועיין סי' ק"ס סעי' י"ג) דנראה כשלוחו ובערבות אין להחמיר. ותו דודאי עכו"ם לענין נראה כשלוחו קיל מישראל וק"ל:

בט"ז סק"ו השיג על הב"ח וכן הש"ך. אך הש"ך ס"ק ז' תירץ ליישב הרמ"א. ולפ"ר לא הבנתי החילוק ועיין סי' קע"ז סעי' א' בהג"ה שם עמדתי על כוונתו ע"ש ודוק:

בש"ך סק"ה ובדקנו מידו נ"ב לענ"ד בזה לשיטתי' אזיל בח"מ סי' קכ"ט ס"ק י"ג דאילו במתנה נתחייב מכ"ש גבי רבית דשייך אף נמי מידי חימרי' דהיינו לכל הפחות גרמא בנזקין דביטל כיסו:

בש"ך סק"ט וא"צ לתבוע לא את הלוה ולא את הערב. הב"י הוציא זה מלשון המרדכי שהביא בשמו בסגנון זה ע"ש. אבל בנוסח דפוס אמשטרדם שלפני הגירסא הכי ישראל שהלוה וכו' חייב ליתן לו גם הרבית שעלה כבר אבל לא הרבית שמכאן ולהבא מטעם שכתבתי לעיל דנכרי בתר ערבא אזיל ונוסח זה מחזי שפיר טפי וא"כ אין דין זה מוכרח כלל. ואולם הדין נכון מצד עצמותו אם דיניהם שהלוה יוכל לדחות המלוה לגבי הערב א"כ פשיטא שא"צ לתבוע הלוה דהא לא יוכל לגבות ממון כלל שידחנו אצל הערב עכו"ם שלו ואיהו כבר פטר מחמתו הערב עכו"ם ע"כ הוא חייב. אבל נלענ"ד אם בדיניהם סתם ערב אינו כ"א ע"ק א"כ אף לגבי הערב עכו"ם הי' יכול לתבוע את העכו"ם תחילה ובדינינו היה שסתם ערב אינו כ"א שמוכרח המלוה לתבוע הלוה תחילה אפשר הדין עם הערב ישראל או שמא כיון דאיהו מכח עכו"ם איתא כדינו היינו דנינן לי' והברירה ביד הישראל וצ"ע. ולנוסח הנ"ל במרדכי משמע ברור שאפילו במשכון ברבית שלא עלה פוטר אותו דהא על שניהן כאחד דן ושלא כדעת הב"י וצ"ע:

בהנ"ל בפטור הערב שנסתפק הגהות הרא"ש היינו בערב סתם ומסופק אי מקרי כערב בשעת מתן מעות. ומדמה לדברי הסמ"ע. ולענ"ד לא דמי כלל דהא טעמא דערב שלא בשעת מ"מ לא משתעבד היינו שלא על אמונתו הלוהו וה"ה שם בח"מ אם פטר הלוה ולא לגמרי באופן שיוכל לחזור עליו שפיר אומר לו מה חסרתיך בערבותי. משא"כ הכא נהי דיוכל לתבוע הלוה מ"מ הזכות שהי' לו בהערב סתם להפרע ממנו כשלא יהי' להלוה לפרוע. זכות זה של הערב עו"ג פטר ע"פ ערבותו של הישראל ואי אפשר לו כלל למיהדר עליו ומה"ת לא יהא הישראל לענין זה במקום הערב עכו"ם עומד בלא קנין מטעם ערב בשעת מ"מ. ומה בין זה לחזרת משכון דנמי עדיין על הלוה לפרוע. והאמת אם באנו לסמוך דברי הגהות אשרי עם הנוסח שלפנינו כנ"ל א"א לפרשו כ"א על הרבית דמכבר ותמיהת הב"י עליו במה נסתפק במקומו עומד:

בש"ך סק"י. מסיים אפילו קנו מידו זה אמת אבל דוקא במקומות שנוהגין בשלוף דוץ ובדלא התנה כנ"ל בריש הג"ה או אפילו למשמעות הרא"ש דערב עו"ג בעד ישראל וערב לישראל בעד עכו"ם שוה להסכמת המפרשים לפי' רש"י לכתחילה אפילו במקומות שנוהגין בע"ק נמי הכי דינא היכא דלא התנה אבל להמבואר בהג"ה מנהגם האידנא ליתא:

סימן קעו

בש"ך סק"ג. אבל הה"מ וכו'. נ"ב בספר א"ז כתב קצת טעם דמשנזקף חשוב כפרעון והוי כא"ר שאין מוציאין. אבל לא נראה להרשב"א:

סימן קעב

סעיף א

אם הוא במשכנתא דסורא. נ"ב ובזו אפילו שטפה נהר אין למלוה על הלוה כלום הה"מ בשם הרמב"ן. ועיין ש"ך ס"ק כ"א:

בש"ך ס"ק ח' משמע דאפילו בר"ק יש להתיר. נ"ב א"י מה קאמר בזה וגם לא נזכר במהרי"ל דבר מזה:

בהגה"ה וכ"ז לא איירי אלא כשהאחריות המשכונה על המלוה וכו'. דברים אלו מועתקים מהטור שכתב ואפילו לדעת ר"ת נ"ל אם כותב לו אחריות על שאר נכסיו אסור שאם יפול הבית או נשרף מיד יפרע משאר נכסיו ונמצא שאין כאן הפסד. ובתר הכי מביא תשו' הרא"ש וכ' עליו ולא ברירא וכו' כדאיתא בט"ז. והנה בהשגות הטור על התשו' מלבד מה שתמה הב"י יש לתמוה מה שתמה הב"ח מאין ראה בלשון השו"ת שהי' בכתיבת אחריות ומה שכתב הב"ח שהוכיח דאיירי בהכי דאל"כ אחרי שסובר כר"ת למה אסרו הוא יותר תימה דהא עיקר האיסור הוא משום לתא דחכירי נרשאי כדמבואר בלשונו שכתב אני אסרו וכ"ש במקומך שנכנס ראובן קבלן בשכירות עם לוי. והנה לשון הרמ"א פירשו הש"ך אין ר"ל וכו' אלא ר"ל לאפוקי וכו'. וכל הרואה יראה שאין הלשון סובל פירושו דבמה נקרא אחריות המשכנתא על המלוה אם, הוא גובה משאר נכסים. ולהכי לפ"ר הי' נלענ"ד שהרמ"א פי' כונת הטור מפני תמיהת הב"ח הנ"ל וגם הטור בעבור שראה בהתשו' טעם ההיתר גם אם יפול הבית או ישרף יפסיד מעותיו והב"י כנראה מסופק אם מעותיו היינו דמי קרנו או הנכייתא והב"ח כתב עליו ושארי לי' מארי' דלמה יפסיד הקרן דהא אינו אלא שומר שכר עליו ופטור מאונסין. [ויותר הי' לו להקשות לשיטתו דאילו מטעם שומר אתינן עלי' אפילו מאונס דכעין גניבה ואבידה נמי פטור מטעם קרקעות כמבואר בח"מ סי' צ"ה. אלא דבאמת אי מש"ה לק"מ אילו י"ל דמשכונה הוא דין אפותקי מפורש ולכן הקשה הב"י קושי' זו ממה דמבואר בח"מ סי' קי"ז בהטור גופי' דמשכונה סתם דינה כאפותקי סתם]. ולכן החליט שכונת הרא"ש דיפסיד מעותיו היינו הנכייתה ובעיני יפלא אף זה הא הנכייתה היינו דמי שכירות ואם נפל או נשרף הא מבואר בהטור ח"מ סי' שי"ב דבין נתן ובין לא נתן מחשבין לפי ערך שדר בו ולא יותר. וא"כ אף הנכייתה מהראוי לחשבו אך לפ"ע שדר בו ולא יותר. לפיכך הי' עולה ברוחי לידחוק ולפרש הטור בפשוט דסובר דטעם היתר ר"מ מדנתלה עיקרו בהפסד המלוה ע"י נפילה או שריפה נראה לו דלא שייך היתרו אלא אם אחריות המשכון על המלוה דהיינו ע"י שכותב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה. ולהכי כתב ונ"ל אפילו לדעת ר"ת אם כותב לו אחריות כלומר אם כותב משכונה סתם דאז ממילא אחריותו על שאר נכסיו כדביאר גופי' בח"מ. ודקדק הלשון מיד שבהטור אפשר הוא ל"ד. ובדרך זה נמי כתב על דברי אביו ולא ברירא לי ההוא טעמא שכיון שכותב לו אחריות על שאר נכסיו כלומר שכותב סתם דהיינו אחריות על שאר נכסיו ודאי לא יפסיד. והיינו ע"פ דרכו שמפרש היתר ר"ת דוקא באפותקי מפורש. והרמ"א סותם כדעת הטור ונ"מ על דרך זה. אמנם רואה אני דא"כ דהיתר ר"ת דוקא באפותקי מפורש ומפרש ענין היתר המשכנתא שבגמרא אף בבית דוקא ע"ד זה ודאי קשה שלא נראה הכי מתוס' שמביאים דברי ר"ת שהרי דחק עצמו לחלק בין המתני' דקתני המלוה את חבירו לא ידור בפחות בטעם דחוק שהוקשה להר"י. ולהנ"ל הא לק"מ דשאני במשכנתא דאיירי. במפורש אחריות המשכון על המלוה משא"כ במתני' דאין לו עסק כלל עם המשכון. א"ו אין זה בכונת ר"ת ודברי הטור ורמ"א צ"ע אמנם לפ"ז אף דברי תוס' צריכים ביאור במה יופסד על ידי נפילה או שריפה דנהי דאזלי בשיטת רש"י דסבר דאף בלא נכייתה כל שאפשר שלא ירויח אינו אלא אבק רבית וא"כ אף בנפל או נשרף בבית טוען ר"ת דאין ריווח עיכוב מעותיו ברור דזמנין או נופל וכו' והוא לא יהא רשאי לגבות מעותיו עד כלות הזמן או לכל הפחות עד משלם שתא כמבואר בב"י אכתי קשה דילמא מ"מ לא התירו הא"ר אלא דוקא היכא שהוא קרוב להיפסד נמי דמי הנכייתא וזה בשדה כדפרש"י ז"ל אבל בית אף אם יפול או ישרף הא לא יפסיד הנכייתא במה שלא דר בו ולהכי אסור. ולומר דהר"ת אזיל בשטת הי"א שבסמ"ע סי' שי"ב דחוק בעיני. עכ"ז משמעות הפשוט ע"כ הוא ועיין נמי סי' רכ"א בסמ"ע וא"כ לדינא נשרף בית צ"ע] ולהכי ע"כ לומר דאדרבה עיקר היתר ר"ת היינו ע"י שארי תיוהא כמו שלא יצטרך לו וזולתו שאז נמי מפסיד הנכייתא ונפילה ושריפה אך דרך גררא תפס למעט הרבית קצוצה, ויפה הקשה נמי בזה הב"י ודלא כד"מ וב"ח וש"ך. ולדינא מ"מ יפה העלה הש"ך דלא כמשמעות הפשוט דרמ"א ז"ל. ועיין נמי ס"ס קע"ד והש"ע שם לשיטתו פה אזיל דלא איירי אלא במשכנתא דסורא ודוק:

בש"ך ס"ק י"ז. ובהא א"ש דלא תקשי וכו' נ"ב א"י מה קשה לו משם דאיירי במשכנתא דהתירא:

סעיף ג

בש"ך ס"ק כ"א מפני שאם שטפה נהר וכה"ג וכו'. עיין מ"ל פ"ו מה"מ הלכה ח' מביא ראי' ברורה לענ"ד דלא כפי' זה מדברי רש"י סוף פרק מי שהי' נשוי. ולענ"ד לשון הגמרא דמעשים בכל יום דחק לרש"י שם לפרש במשכנתא דסורא ע"ש ודוק. וע"ש בספר א"ז מה שכותב בשם הריטב"א

שם בהג"ה אבל אם ניתנה לו בחוב קדום אסור. הט"ז וש"ך העתיקו לשון העיטור משום דפריטי אין כאן נסכא אין כאן. וכתב הט"ז וההוא לישנא איתא בא"ע סי' כ"ט סעיף ו' ועל פי זה נראה לי וכו'. ולענ"ד צ"ע כי באמת אף לשון העיטור תמוה לי דמה ענין זה לדין פרוטה אין כאן דשם גבי קדושין וכה"ג גבי קניות דבר בכסף אמור ענין זה נמי בח"מ סי' ק"ץ סעיף ט' היינו היכא שהקונה רוצה לקנות בכסף וכסף אין לו ומניח משכון אמרינן מנה אין כאן שעדיין לא נתחייב במנה שיתפיס המשכון עליו. ולכן משכון אין כאן, והוי כלא נתן מידי ולא גמר הקנין של כסף ולא קנה. ומינה דמה שא"כ אם אמר תזכה בגוף החפץ שאז המוכר קנה המשכון ואיהו מכח זה קנה הקרקע שהרי נתן בעדה כסף גמור דהיינו המשכון. אבל הכא שהלוה מקנה לו למשכון קרקעו בעד מה שחייב לו מה שייך לשון זה על ענין זה כלל הא אדרבה מנה יש כאן אצל הלוה מכבר. ובע"כ לשון העיטור ל"ד ועיקר טעמו ממה דקיי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת והטעם משום דמלוה להוצאה ניתנה ונמצא אין כאן כסף בעין שתתקדש בו והוא בא"ע סי' כ"ח סעיף ז' והש"ך ח"מ ריש סי' ק"ץ מחליטו נמי במקח וממכר. ודימה לזה העיטור דה"ה במשכן לו קרקע לפירותיה דנהי דלגבי משכון אדרבה קיי"ל ב"ח קונה משכון יותר בלא שעת הלוואתו מבשעת הלוואתו כמבואר בח"מ סי' ע"ב מ"מ צ"ל דדוקא לשעבודו ולחיוב אונסים ושאר מילי הוא דעדיף ועכ"פ לא גרע מבשעת הלואה לכ"ע. אבל במשכנתא לאכול הפירות דההכרח לבא עליו בתורת מכר או שכירות כדין קניות קרקע דנינן שאינו קונה בהלואה ומטעם דהמעות אינו בעין דלהוצאה ניתן ותפס העיטור אך בלשון מושאל לשון זה דפריטי אין כאן ור"ל דלית כאן כסף בעין שהוא נותן בעד מה שרוצה לזכות ות"ל מצאתי להדיא בש"ע ח"מ סוף סי' קצ"ה בשם בעל התרומות שער ס"ד בלשון זה כתב בעה"ת דשכירות משכונה אינם נקנות במלוה משום דהוי כמכר וכתב עוד שדין המשכונה כדין המכר. ואם כונת בעל העיטור נמי הכי ודאי אין מקום כלל לדברי הט"ז שכתב ונ"ל וכו' דמה יועיל זה הא אפילו במכירה גמורה שבודאי רצונו להקנות לו גוף הקרקע ומ"מ לא קנה. ואולם מה שכותב הט"ז ותקנה אותו בחזקה. בזה ודאי יפה דיבר דעד כאן לא שייך דברי העיטור כ"א שמצד קנין כסף אינו מועיל הלואה ולא קנה אבל בשאר קנינים פשיטא דקנה. אך א"כ נפל דינא דהעיטור כולי' בבירא דהא פשיטא דה"ה דבשטר כמבואר בח"מ סי' קצ"ד בסמ"ע סק"ה וא"כ אפילו בחוב הקדום כשכותבין לו שטר משכנתא בנכייתא א"י מה איסור יש בדבר ודבריו אינם אמורים אלא בשהתרצו בע"פ שיאכל מעתה הפירות בנכייתא ועכ"ז מיד שיורד המלוה ואוכל הפירות ומכוין לחזקה הוי קנין חזקה ונמי א"י איסורו. (שוב בא לידי הבעה"ת גופי' ות' מבואר שם להדיא ככל דבריי ע"ש שער ס"ד חלק ג') וסתימת הרמ"א צ"ע ובלא זה אף בתורת קנין כסף החלטת הש"ך הנ"ל אינו מוחלט כמבואר סי' ר"ד סעיף י' ובסמ"ע שם בשם הרמב"ם וע"ש במ"י. ולזה כבר רימז הרמ"א בח"מ סי' קצ"ה ועיין נמי בש"ע ח"מ סי' ס' סעיף ז' שם ותימה על . הרמ"א שסתם הכי ודוק:

סעיף ד

הממשכן כו' בדמים אלו אסור. עיין ש"ך כתב וכן מסיק בד"מ בשם ריב"ש. ובאמת בהריב"ש מבואר להיפוך ועיין בהד"מ העתיקו כהוגן דדוקא טרם שבא לידי ההלואה בעוד הספק הוא דהוי א"ר אבל לבסוף הוא ר"ק ואולם עיין בהב"י שהניח בצ"ע דעת זו שהיא דעת בעה"ת וכתב שמדברי תוס' מוכח דלרבנן הוי ר"ק. ואני תמה א"כ הוי לי' להב"י ריש הסימן לתמוה על שטת רש"י ורמב"ם שהטור מביא דמשכנתא דשדה בלא נכייתא אפילו באתרא דמסלקי אינו אלא א"ר ואמאי הא הוי צד אחד ברבית לכשיעשה פירי וליהוי ר"ק לרבנן. ומדברי תוס' דף ס"ג ד"ה צד אחד מוכח דמה שבע"כ בא גרע להקרא צד אחד ובפרט שהתוס', דף ס"ד ע"ב כתבו תוך ד"ה ולא ישכור שמערכין משמע כפי' רש"י מדקרי לבית רבית גמורה מדאורייתא וקשה דא"כ אף משכנתא דשדה ליהוי רבית גמורה ד"ת ע"י צד אחד שיעשה פירות א"ו דלא מקרי צד אחד אלא היכא דלצד ההלואה הריווח בטוח. ואין הספק אלא דאפשר לא יהא המעות בהלואה זה שלבסוף שנתגלה למפרע דהלואה הי' נאסר הריווח ד"ת מדהי' קצוץ מראשיתו. משא"כ כשהלואה היא בספק ריווח זה ודאי לא מקרי קצץ לרש"י ואינו אלא א"ר וזה לכ"ע בין לר"י ובין לרבנן. ואולם בצד אחד של ספק מכירה כגון בבית לרש"י בזה כתבו תוס' דף ס"ג ד"ה רבית דלרבא פלוגתא דרבנן ור"י בדאורייתא ואין להקשות לפי זה בדף ס"ה ע"ב דמוקים דין דלעיל לכשתמכור לא תמכור אלא לי בדמים אלו דלא כר"י מה בכך שהוא כרבנן הא צד אחד זה הוא ספק ריווח בההלואה דאם לא ירצה למכור לא יהא לו שום ריווח וא"כ אפילו לרבנן יהא שרי. זה לק"מ דלרבנן ודאי באמת אינו אלא א"ר כדפסק הבע"ת ואסור עכ"פ מדרבנן. משא"כ לר"י דאפי' א"ר אינו מדיש בו צד מכר כדכתבו תוס' במגילה דף כ"ז ע"ב ור"ל כיון דאיכא צד שלא יהי' רבית ואף אם יהי' רבית יהי' ע"י מכירה שרי לר"י אף מדרבנן, לאפוקי הלוואת סאה בסאה וכ"ש משכנתא דשדה בלא נכייתא דמודה ר"י דהוי עכ"פ א"ר עכ"פ זה ברור לענ"ד דדין זה נתלה במחלוקת הפוסקים דלשיטת הפוסקים כרש"י במשכנתא אף זה בלתי אפשר להיות יותר מא"ר. והפוסקים המבוארים בספר השיטה דדין זה בדמים הללו הוא ר"ק ע"כ נמי דס"ל דמשכנתא בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי אף בשדה הוא ר"ק. ודוק כי זה ברור ודלא כב"ח שתירץ הבעה"ת פוסק כאביי ולא כרבא דזה ליתא וגם תירץ שהבעה"ת אזיל אך בשיטת ר"ת דלא כרש"י אלא אדרבה בין לרש"י ובין לר"ת אינו אלא א"ר חוץ להפוסקים דמוקמי דרבינא ריש הפרק דוקא באתרא דלא מסלקי הוא דמשכנתת שדה בלא נכייתא הוי א"ר הא בדמסלקו הוי ר"ק לדידהו אף בזה הוי ר"ק

שם אלא לי כשוי'. נ"ב הא דקשיא לשיטת הפוסקים דבעל משכנתא מסלק אפילו להמצרן א"כ מה התועלת בתנאי זה תירץ הרשב"א בספר השטה שהתנאי הוא אף אם ימכור לאחר הפירעון:

סימן קעג

סעיף א

אבל טלית וכו' מותר למכרו ביוקר נ"ב ז"ל א"ז מ"מ הא לא משכחת רווחא למוכר אלא פחות משתות למקח שהיא מחילה וקמ"ל דלא עבר בה משום אל תונו אבל אי נתאנה בשתות קנה ומנכה לו שיעור אונאתו מדמי מקח ואינו יכול לבטל המקח כיון שמשך הלוקח וה"ה שאינו יכול לכופו לפרעו עד הזמן שפסק עמו תחילה כן נראה וצ"ע עכ"ל. ובודאי דה"ה דמשכחת נמי רווחא כשהמתין הלוקח עד אחר הזמן שיראה לתגר:

סעיף ב

בש"ך סק"ו. ועיין בתשו' מבי"ט וכו' ע"מ שיקנה ממנו סחורה ביותר משוי'. נ"ב ובשוי' אפשר דשרי כמו בסי' קע"ב סעיף ד' אך עיין סי' ק"ס סעיף כ"ג ובט"ז שם:

סעיף ו

בש"ך ס"ק י"ד כתב וכן נ"ל שהוא דעת תוס' והרא"ש. והאמת שלשון הרא"ש שכתב אלא שהשולחני נותן לו מטבע והוא נותן לו פרוטות מורה כהש"ך. אבל לשון התוס' וי"ל דהכא אינו נותן לו אותו מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למקח וממכר. ודאי מורה כהדרישה דאותה מטבע עצמה אינו נותן לו אלא מטבע אחר. אמנם עכ"ז נלענ"ד שאין כאן שום מחלוקת דהא בל"ז להבנת הדרישה דכל שנותן מין אחר אינו רבית ד"ת א"כ בנותן לו סלע טבוע כדי שיהדר דינרין טבועים נמי אינו אלא רבית דרבנן. זה ודאי אי אפשר שהרי בהדיא שנינן איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין ומפרש בגמרא דהיינו רבית דאורייתא. (אך עיין בנ"י פרק הזהב מפרש בשם הראב"ד לחלק בין דרך מו"מ לבין דרך הלוואה) א"ו כוונת התוס' אף בששניהם טבועים כל שהוא מין אחר כלומר מין אחר ממש דהיינו או שזה מלוה מטבע זהב וזה יפרע מטבע כסף או זה כסף וזה נחושת דזה נמי אחד לגבי חבירו פירא מקרי כמבואר בח"מ כמו אינם טבועים לגבי טבועים בחד מינא ולהכי הוי כמקח וממכר ואינו אלא דרבנן. וכן מצאתי מבואר בבעל התרומות שער מ"ו חלק ה' סי' י' כתב בלשון זה אלא איירי שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו פרוטות וכו' שזה אינו רבית דאורייתא אלא האי בנחשא והאי בכספא ולא הוי דרך הלוואה כיון שהן שני מינין אלא דרך מו"מ הוא אבל שניהם ממין אחד הוי דרך הלוואה ואסור עכ"ל. ויוצא לנו מזה דיש ללמוד היתר על המלוים דוקאטין כדי לשלם מינץ כסף ולפעמים ביותר משווי' או איפכא כסף בזהב. ע"פ המצאת היתר שלמד התה"ד להלוות זהב בזהב ומובא בהגהות רמ"א סי' קס"ב וע"ש הטעם בט"ז סק"ב משום דגבי מטבע חשוב אף מטלטלין ליש לו. כי כבר השוו התוס' ובעה"ת הנהו תרי דינין אהדדי ודוק. אמנם היתר זה לא שייך למסקנת הט"ז דלא כהרמ"א אלא דהכא צריך ליש לו בדמי ההלואה כולה דאז צריך המלוה לשער שיהא הלוה אמוד במטלטלין דמי הלוואתו. ובזה אין הכרח כלל לדברי הש"ך ס"ק י"ו שדחק לחלק בין שני מיני פירות דס"ס קס"ב הנאמר בשם הראב"ד לאיסור מחמת שינוי הלשון שזה לענ"ד דחוק למאוד. אלא דהי' אפשר לומר דהכא אין ההיתר בשני מינין אלא מפני שאז חשוב לגבי דאידך דרך מו"מ משא"כ שינוי מיני פירות לא חשוב אלא הלואה והיתר יש לו בהלואה לא מצינן אלא בסאה חטין בחטין דאין החשש אלא שמא יתייקרו ושייך היתר דיש לו דחשיב כברשותו נתייקר משא"כ בשני מיני פירות על הרוב אינם שוין בשער והוי מיד רבית לא פליגי ואסרי אפילו שוים בשער. ומה שהקשה שם הט"ז מחטין אין לי וכו' ע"ש אפשר לחלק דשם כיון דמעיקרא החיטין לא בהלוואה אתו לידי' לא החמירו כ"כ. ועדיין צ"ע כאשר כבר בסי' קס"ב הרגשתי וגמגמתי על ראיות הראב"ד. וכעת הגעתי לספר בעה"ת וראיתי שאף הג"ת הרגיש במקצת. עכ"פ מה שציין שם הב"י על דינא דהראב"ד לעיין בדברי תוס' הנ"ל מהתוס' אפשר דל"ק כנ"ל. ועיין בט"ז סק"ל משמע מדברי הריב"ש שמביא שהיכא דיהיב דינר של זהב השוה כ' בעד כ"ד דינרי כסף נמי שייך רבית קצוצה וצ"ע דלענ"ד לא נראה הכי דעת תוס' ובעה"ת:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה