בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות כלי היין
סימן קלה
סעיף א
בט"ז סס"ק ב' מבליע בכלי טפי. נ"ב ל"ד דא"כ מה מועיל קולף הזפת אלא צ"ל שהזפת בולע ולא הכלי הכי מבואר בב"י:
סעיף ב
כלי שניקב וסתמו בזפת וכו'. בב"י מבואר שדין זה נובע מתוס' ומרדכי. ותימה לי הא ז"ל תוס' דף ע"ד ע"ב פי' הרב פטר כלי שנקב בו ונסתם בזפת אינו חמור ככלי מזופף שהחמירו בו אפי' לפי שעה לפי שמכניסו לקיום. והברור דכונתו שסובר חומרא דמזופף אינו משום שהזפת בולע אלא משום דכשהוא מזופף מתקיים בו היין לזמן מרובה ויש לו דין כלי שמכניסים לקיום שגזרו בו אף לפי שעה ושפיר דן שבסתימות נקב כיון שעיקר הכלי אינו מזופף אינו בכלל זה. אבל לדידן שתפסינן עיקר טעם חומר דמזופף אפי' באם מכניסו לקיום הוא מפני שהזפת בולע א"כ מה לי שכולו מזופף או מקצתו הא מ"מ מקום הזפת בולע ושוב פולט ויי"נ אוסר במשהו מדין הש"ס. ובמרדכי פרק אין מעמידין מבואר להדיא להיפוך שהרי תחילה מביא הלכה תתי"ו בשם ראב"י דין דהנהו חביות דידן הואיל ואין מכניסין לקיום אלא ע"י הזפת השרת הזפת היינו הכשרו. וע"ז כתב ופסק בשם ר"ת דכלי מנוקב וכו' אח"כ מביא בשם ר"י דין כלי מנוקב וסתמן בשעוה שהוא מותר מטעם דשעוה אינו דומה לזפת ואינו בולע. מבואר הא בזפת הבולע אסור וצ"ע וקשה לידחוק דספוקי מספקא לי' בטעם הזפת ותפס לקולא:
בהמרדכי פרק הנ"ל שם מביא ירושלמי והב"י סי' זה מביאו ובלשון זה יין שהוא אסור בשתי' ומותר בהנאה כנסו לתוך קנקן נעשה הקנקן כיין פינהו ונתן לתוכו יין אחר היין אסור והקנקנים מותרים וכו'. ותימה לי למה שתפסו כל הפוסקים שיין שהוא אסור אך בשתי' אפילו מדין הש"ס אינו אוסר במשהו. למה יאסור היין כשר הניתן בהקנקן הא בלי ספק יש במה שבקנקן ששים נגד מה שטוח על פניו. ודוחק גדול המציאות שלא יהא ששים כדכתב הט"ז ס"ק י"ד וצ"ע:
תו איכא למידק מהירושלמי הנ"ל להמבואר בפוסקים דסתם קנקן הוא כלי שמכניסין לקיום ואפילו נשתמש בו לשעה גזרו עליו בהכשר עירוי. א"כ למה התיר הירושלמי הקנקן בשכשוך. וע"כ לומר שלא גזרו לשעה אלא בכלי נכרי ולא בכלי ישראל. ועיין בט"ז סק"ט ואף לשיטתו ע"כ שלא גזרו אלא בנגיעת כותי ולא בתשמיש ישראל גופי' אם שפך בו יין טריפה לפי שעה ודאי שרי בשכשוך אפילו בכלי שמכניסו לקיום ועיין סעיף ז':
סעיף ד
בש"ך ס"ק י"ב. שאני הכא כו' שתשמישו ע"י צונן נ"ב וכבולעו כך פולטו א"נ עירוי וכו'. ועיין ס"ק ל"ג שם כתב הו"ל כבוש וכבישה אוסר כל הכלי. נ"ב עיין תשו' ח"צ סי' ע"ה כתב שלא דק אלא אפילו בחביות שידוע שהי' בו יין ימים ושנים הקילו הואיל שתשמישו בצונן דכבוש כמבושל אמרו ולא כמבושל ממש:
סעיף ז
בין שהם שלנו ונשתמש בהם הגוי אפילו לפי שעה. זה ממה שנאמר שלהי פרק. השוכר דף ע"ד ע"ב קסבר כל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו עליו. ובודאי שמזה לא נשמע אלא בשהי' הכלי לפי שעה ביד גוי להשתמש בו דיש למגזר אטו שיכניס בו לקיום אבל בנגיעת כותי ביין שלנו שהוא כלי שמכניסו בו לקיום מה"ת וכדמוכח לעיל מהירושלמי לפשטותו. וכן כתב הפרישה הביאו הט"ז אלא שמשיגו מדברי הרשב"א שבב"י סי' קל"ח בשם התה"ב. והנה לדברי הפרישה שדחק לחלק בין הכשר ניגב להכשר עירוי יפה הקשה. אבל השם יודע שא"י כלל מה קשיא להפרישה בדעת הטור. שהרי להדיא פוסק הטור דלא כשיטת הרשב"א בזה אלא כדפסק הש"ע סי' קנ"ח סוף סעיף א'. אבל אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחילת תשמישה ע"י כותי צריכה ניגוב ואם תחילת תשמישה ע"י ישראל סגי בהדחה והיינו ע"פ תי' תוס' שבב"י שם על לישנא קמא דרב בלשון זה וי"ל דמתני' דלעיל מיירי בגת של ישראל ודרך בה כותי לפי שעה אבל הכא מיירי בשל כותי דבלע טובא לפי שהרבה פעמים דרך בה, הכותי הרי להדיא דלא סברי כלל הגזירה בכלי הגת אפילו בהי' ביד כותי לפי שעה ומכ"ש כשנגע הכותי בגת ישראל עם משקה טופח דלא גזרו להצריך ניגוב. ומה שהתה"ב הוכיח מדאמרינן שלהי פרק ר' ישמעאל ההוא נכרי דאשתכח בי מעצרתא דאצרכינהו ניגוב וע"ש. כבר תירצו התוס' זה במה שמסיימין בתר תירוצם הנ"ל דבמזופפין אין לחלק בין של כותי לשל ישראל לפי שהזפת מבליע בשעה מועטת וכן פסק הטור ומוקמי לההוא עובדא שהמעצרתא הי' מזופף של אבן לכן הצריכוהו ניגוב. וכן מוכח מתי' תוס' שם על קושייתם מטופח ע"מ להטפיח שאילו לגזירת הרשב"א אין מקום לתירוצם דהא לאו משום בלע אתינן עלי'. וא"כ מה תו קשה לי' מדפסק במזופף להצריך ניגוב אף בנגיעת כותי שזה מטעם שהזפת מבליע כמבואר בתוס' וכדמוכח מעובדא דמעצרתא. משא"כ באינו מזופף אלא שהוא כלי שמכניסו לקיום נהי דמצינן הגזירה במה שגזרו בהי' ביד כותי לפי שעה מה"ת ליגזר ביד ישראל ונגיעת כותי וכדמוכח מפשטות הירושלמי הנ"ל. ובאמת תימה לי דברי התה"ב שהעתיק הט"ז דנהי דלשיטתו שמסיק דף קכ"ה ע"ב שלא לגרוס כלל הלישנא קמא דרבא ויוכל לומר סברתו דאף בכלי גת לענין ניגוב גזרו לפי שעה וגם ניחא לו למוקים העובדא דמעצרתא באינו מזופף ולומר דאפי' בנגיעת כותי גזרו מ"מ א"י לפרש מה שכתב שם ולפיכך אמרו הגת של אבן שזפתה כותי צריך לנגב וכו' וכבר כתבנו למעלה שאין הזפת מבליע יותר ממה שיהי' בולע בלא זפיתה אלא שהגת אפילו לפי שעה הצריכוהו ניגוב וכו'. וקשה דנהי שכתב למעלה שאין הזפת מבליע בהכלי ביותר לענין דמועיל קליפה ואח"כ שכשוך. אבל בעוד הזפת עליו הא ודאי בולע עד דלהכי מצריך בכלי עץ ונודות הזפופים כיון שאינם בר ניגוב אף עירוי באם לא ירצה לקלפם אפילו בכלים שאין מכניסן לקיום כמבואר בדבריו דף קנ"ג ע"א ועיין ט"ז ריש סי' וא"כ מה הוקשה לו על גת של אבן שזפתה כותי וע"כ צריכנא לומר דסובר דנהי דתקנתא דניגוב מועיל אף בעוד הזפת עליו מ"מ מדאמר צריך לנגב משמע דתקנת ניגוב א"א ליתר ואפילו ירצה לקלוף הזפת ולא די בשכשוך אח"כ וכן בכלי עץ מוספים החכמים בפירוש דיקלוף ואח"כ ינגב וכדנקטו כל הפוסקים וקשה לו נהי דכלי הגת משונה בזה מדין כלים שאין מכניסן לקיום מפני שתדירין ביין תינח כלי הגת של כותי אבל של ישראל שזפתה כותי ולא שפך בם יין אלא פעם אחד להעביר הקוטרא למה יהא צריך ניגוב דוקא אף בתר הקליפה והוכיח הגזירה אף בכלי הגת. אמנם התוס' שבהדיא מחלקים בין תחילת תשמיש ביד ישראל. מה יענו לקושיא זו. וע"כ לומר דסברי כסברת הר"ן שכתב פרק השוכר שם בלשון זה כבר כתבתי שם בתי' קושי' זו בפרק אין מעמידין שהגת שזפתה כיון שמשהין היין בה קצת למתק בו את הזפת וכן הגת שדרך בה וכו' לפיכך נתנו עליו הכשר בינוני. והתוס' אף דלא סברי כותי' בכותי שדרך בשל ישראל שדין הכשר בינוני צריך מצד עצמותו מ"מ בזפתו כותי ע"כ שסוברים סברת הר"ן דלהכי אפי' אחר הקילוף צריך ניגוב וכן כלי עץ לרבנן. להכי אפילו בכלי ישראל צריך ניגוב אחר הקליפה. וכן ממילא ה"ה בזפתה ישראל ונגע בו כותי נמי והכל מטעם הר"ן והוא דוחק. עכ"פ על שטת הפרישה לק"מ מן הטור ודוק. אלא דא"כ צ"ע קושי' הרשב"א ור"ן דא"כ מאי מקשה עלי' דרבי מהא דתנן ובשל חרס אעפ"י שקילף את הזפת הרי זו אסורים וכבר הוכיחו תוס' בפרק אין מעמידין נמי מכח קושי' זו שאין הזפת פועל ריעותא בתר הקליפה וצ"ע:
סעיף ט
נודות וכו'. הש"ע סתם ולשון הטור הכי נודות י"א שהם חשובים מכניסן לקיום וצריכין עירוי אפי' אינן מזופפים. ונראה שאין דרך להכניס בהם יין לקיום כיון שאינן זפותים. ויראה מיני' הא במזופפים מודה שדרך להכניס בם לקיום. ונ"מ אפילו הסיר הזפת צריך עירוי משא"כ כלים שאין מכניסין בם לקיום והוא מזופף אחר הסרת הזפת די בשכשוך כמבואר כ"ז בהטור בשם הרשב"א דדוקא באין מכניסין לקיום מועיל קליפת הזפת ולא במכניסין לקיום אמנם מהרשב"א שבב"י מבואר דנודות אפילו מזופפין מקרי אין מכניסין לקיום וקליפת הזפת מועיל בהו שהרי כתב וא"ת וכו' י"ל דזפותין היו וכדי להצילן מכדי קליפה אמרינן. ולשון הרא"ש שבב"י הוא קצור וסובל שני הפירושים. שהרי תי' נמי על קושי' זו דהרשב"א בלשון זה ומה שהצריכו מילוי ועירוי בזיקי דבר עדא טייעא היינו מפני שהיו זפותין. וי"ל כדתי' הרשב"א כדי שלא להצריכם קליפה הצריכם עירוי. אמנם מהתשו' שבטור מבואר כונתו שמפני שהיו זפותים היו נקראים מכניסן לקיום שהרי כתב נודות הכותים שלא נזפתו מעולם אין מכניסן לקיום וכו' מבואר הא נזפתו מכניסן לקיום. והיינו כדעת הטור. ולהכי מביא התשובה ולא מ"ש בהפסקים ומיושב קושי' הב"י ברור וק"ל:
סעיף יג
בש"ך ס"ק ל"ג קרוב לסופו. דכלי חרס שאינה ב"י כו' מהני לי' הגעלה. נ"ב ג' פעמים:
בסס"ק הנ"ל וכה"ג אמרינן לעיל סי' צ"ג סק"ג. נ"ב היינו מה שמביא בנקה"כ שם שנשמט מן הש"ך:
סעיף יד
בט"ז ס"ק י"ט. והקשה ב"י וכו' וגולפי הוא כלי ולא סגי בעירוי נ"ב עיין בתוס' ואח"כ בב"י תראה קושי' הב"י היא תמוה קיימת. והוא שגג בהבנת הב"י ולא משני מידי:
סימן קלז
סעיף א
בש"ך סק"ג ועוד שאין כאן דמי האיסור נ"ב זה לאו דוקא שהרי הכא מותר אפילו הנאה בעינה כעין זילוף כן דקדק הרא"ה:
שם בש"ע ואם הוא כלי שאין מכניסו לקיום לא נאסר וכו' זה מהרא"ש שדייק הכי מלשון רש"י שפי' בהמתניתין דקתני ויין של ישראל כנוס בהן שהכניס בהן יין לקיום וכתב והלשון דחקו לפרש כן מדלא קתני ונתן ישראל לתוכו יין ולבסוף מסיק וכן אמר לי שכתב אבי העזרי רש"י פי' שהיין כנוס בהן לקיום משמע מתוך דבריו שאם אין כנוס לקיום לרבנן מותר אפילו בשתי' כענין דלעיל העיד ר"ש בן גור' ששתה ר"ג יין הבא ברוקבאות של כותים והא דמחמרינן בכסא דרבנן לא הודו לו. והרבה יש לתמוה בדברים הללו חדא לפי' אבי העזרי העובדא שנית שבגמרא שנאמר באמת בלשון זה יין הבא ברוקבאות של כותים וכו' העיד וכו' ששתה ממנו דר"ל שלא היה בו לקיום רק לפי שעה ולפיכך שתה ממנו א"כ מה מקשה הסוגיא מעובדא קמא שלא הודו לו הרי שם נאמר יין של ישראל כנוס בהן שלדיוק רש"י מורה שהי' בו זמן ארוך לקיום ושפיר דבזה לא הודו לו שזה החכמים דמתני' אסרוהו וזה אף לרבנן שרי ולפיכך הודו לו. ותו מה זה שסיים והא דמחמרינן בכסי שהוא משום דרבנן לא הודו לו. מה בכך שלא הודו לו הא מ"מ פסקינן בזה כותי' דהיכא שלא שהה בו והוא כלי שאין מכניסן לקיום דשרי ובכסי הטעם פשוט שאסרינן הכלי לכתחלה. ובזה אפשר לדחוק וק"ל אבל קושי' ראשונה צ"ע:
סעיף ב
בש"ך ס"ק י"א עיין בו ועיין נמי בט"ז שכתב ואע"פ שבשעה וכו' לדבריו הי' קשה נימא חנ"נ שלא במקום הפסד גדול ועיין ש"ך סי' צ"ט ס"ק ט"ו וסי' קל"ד ס"ק ט"ז אבל לשון הש"ך מתוקן יותר דכל הבא תוך הנקב מיד קליפתו הנקב מבוטל בו. ועיין נמי נקה"כ על ס"ק י' אבל לשון ולא אמרינן דנאסר ראשון ראשון לא משמע כהש"ך אלא כהט"ז וצ"ע:
סימן קלט
סעיף א
בט"ז סק"א משיג על הגהות פרישה מן פי' רש"י שמביא הב"י סי' קמ"ה. ולענ"ד כל המעיין יראה שמשם ראי' להדרישה שהרי מיד בתר הכי פרש"י ז"ל ובגמרא מוקי לה בשלא נעבד. וקשה לדבריו איך אפשר לכתוב או אפילו היתה של ישראל מומר לעבודת כו"ם הא אז לא נאסר עד שתיעבד. ואם כוונתו שאחר שסיידה העובד כוכבים לע"ג מכרה לישראל כדדחק הב"י שם לפני זה בבית שבנאו לע"ג א"כ מה לו לכתוב מומר לעבודת כוכבים א"ו כונתו דהיתה מראשית של מומר לעבודת כוכבים ולהכי נאסר מיד דיש לו חומרא דעו"ג לענין זה וגם אינה בטילה כחומרא דישראל. וכן מוכח דלא כב"י ז"ל ממ"ש גבי ג' אבנים ואם ישראל חצבה לעבוד עלי' דנמי קשה קושי' הב"י הא אינה אסורה עד שתעבד וע"כ לבא לתירוץ הדרישה דכונתו לישראל מומר לעבודת כו"ם. ותימה על הב"י ז"ל שלא הרגיש בשני לשונות רש"י אלו
סימן קמא
סעיף ב
בש"ך סק"ז אבל במצא תבנית יד וכו' אלא נראית שכך הם נעשים מתחילה אסורי' נ"ב כן נמי אך לשון התוס'. וא"כ יהי' מוכרח דפליגי על דין דסעיף ז' שכתב אין בו שום איסור לא במוצאו. והוא חידש מן הטור ולהכי הוסיף הכא בהלשון כמו שהעתקתי שם בשמו ואפשר דזה נעשה מתחילה ר"ל שהי' תחילה גוף שלם של פרקים מעבודת כו"ם מחובר ונעשה עם בסיס כדי שיהא יוכל לישב על בסיסו לכשיתפרדו הפרקים. וכן המשמעות בתוס' שם ד"ה אמר שמואל:
סעיף ד
בש"ך ס"ק כ"ה בסופו ונראה וכו' נ"ב לפ"ר צ"ע הא זה דין דסעיף ז':
סעיף ז
לא במוצאו נ"ב צ"ע לפ"ז בסעיף ב' שכתב מצא תבנית יד או רגל וכו' של עבודת כו"ם ופי' הש"ך דחיישינן שמא נעבדו וללשון הטור שם י"ל דל"ק שכתב שבזה ניכר שמתחילתו נעשה כך לעבדו:
סימן קמב
סעיף א
בש"ך ס"ק ב' מ"מ בשרפה כו' דילמא יגביה הישראל. נ"ב אף דבאשירה לא שייך הגבהה ע"כ ר"ל דילמא יחזיק בו והדר יבטלנו. והתוס' לא ניחא להו בהך גזירה ולהכי הניחו בתימה. וכן מוכח בע"ג דף מ"ב ע"א בסופו מדלא מצי לשנויי על הקושי' מדר' יוסי ה"נ כדרבא:
סעיף ג
הש"ך סק"ח כתב מיהו נראה מוכח מן הירוש' וכו' עיין ודוק בדבריו כי לענ"ד הם דברים מותמהים לפסק הש"ע כהר"י והרמב"ם שצריך פדיון דמי כל הפת והבגד שנתערב ומן הטעם המבואר בהרא"ש דס"ל כיון שגמרו באיסור נעשה כולו איסור. א"כ איך אפשר בלא נתערב בתקנות רשב"ג למכרו חוץ מדמי איסור שבו אחרי שכולו איסור. ובע"כ שהר"י והרמב"ם מפרשים השני סוגיות הירושלמי שמביא הש"ך שהקושי' רק על הסיפא שנתערבו באחרים כולם אסורים ע"ז הוא דקשיא דליתנא תקנתא דרשב"ג במכירת חוץ מדמי אותו פת או בגד ואף דמן הר"ן שמביא מוכח שמפרש קושי' הירושלמי על הרישא היינו משום דאזיל לשיטתי' שעומד בשיטת הרא"ש דאף דס"ל להרא"ש תקנתא דיוליך הנאת איסור לים אינו אלא בנתערב מ"מ ס"ל דסגי בהנאת דמי עצים ואליבייהו שפיר כל דברי הש"ך לחלק דאף דס"ל כ"ז שלא נתערב לא מהני התקנה דהולכת הנאה מ"מ ס"ל דמכירה חוץ מדמי איסור מועיל וכדמוכח באמת מהר"ן שמפרש קושי' הירושלמי אף על הרישא היכא שלא נתערב. אבל לשיטת ר"י והרמב"ם וש"ע דצריך להוליך דמי כל הפת והבגד ומשום דנעשה כולו איסור פשיטא לענ"ד דלא שייך כלל התקנה דמכירה חוץ מדמי איסור ומן הירושלמי לא מוכח מידי כנ"ל וא"כ פשיטא דמרש"י נמי אין ראי'. וכן מצאתי ת"ל בהר"ש סוף מס' ערלה שמביא קושי' הירושלמי בב' המקומות אך על הסיפא. וזה ברור דלא כהש"ך. ולשיטת הר"ן דהקושי' קאי על הרישא יש להקשות דא"כ קשה דידי' אדידי' הירושלמי גופי'. שהרי בסי' קל"ד מביא הב"י בשם הרשב"א בשם הירושלמי דמודה רשב"ג במכשיר דכולו אסור ולא מהני תקנתא דרשב"ג ומה קשה לו תו אטו אריגת בגד לא הוי מכשירו לכל הבגד. ובאמת מירושלמי הלזה לענ"ד יש נמי ראי' לשיטת הש"ע דצריך פדיון דמי כל הפת ומן הטעם כיון שגמרו באיסור נעשה כולו איסור] א"ו דהקושי' אינה אלא על הסיפא. אף גם צ"ע על הר"ן גופי' שמסכים להלכה כולו כפי' רש"י דאף הפת בלי תערובות יש לו תקנה בפדיון דמי' עצים א"כ איך פסיק ותני לפני זה דלמה דמסקינן זה וזה גורם מותר מה דתנן נטל עצי אשירה והסיק בהן את התנור חדש יותץ אינו הלכה אלא יוצן. והרי שם בפסחים הקשה נמי קושי' תוס' דאיך יהני יוצן הא כשיאפה בו עושה זה וזה גורם לכתחילה ומשני דלגבי התנור הוי דיעבד כדי שלא יצטרך נתיצה. וקשה לשיטתו בשלמא שם גבי ערלה אי לא שרינן הזוז"ג אין תקנה להתנור אלא בנתיצה דיוליך דמי עצים לים אין תקנה אלא בע"ג דתופסת דמי' וכדמבואר בהר"ן פרק כ"ה. אבל הכא בע"ג מה"ת למיעבד זוז"ג לכתחילה הא אפשר למשרי התנור גופי' ע"י פדיון הדמי עצים
סעיף ד
הש"ך סק"י מאריך ובתוך דבריו כתב ליישב דעת הרמ"ה ע"פ דברי תוס' פרק כיצד צולין וכתב נהי דפשט להתירא היינו משום דלא גרע מגחלים אבל בגלולים דאפילו עפרה אסור וכו' ואני תמה על הראשונים אנו מצטערים מה שהוכרחו התוס' לדחוקי בסברת בעל האיבעי' דסבר דאפשר החום הנקלט בהתנור מן השלהבת גרע מגחלים עוממות. מ"מ בהמסקנא מה"ת לן לחדש ולומר דחום הבא משלהבת גרע משלהבת גופי' שאף בגילולים שרי ומה דמיונו לעפרה הא ודאי דמיונו הוא לשלהבת גופי'. ולהכי לענ"ד עדיין צ"ע ולא פעל מאומה. ואף גם דעת הב"י מבוארת בהר"ן פרק כ"ה שאף בע"ג מצריך אבוקה כנגדו ובאמת בגחלים דעתו צ"ע דלמה לא נימא גבי ע"ג דאפרן אסור דחשוב יש שבח עצים בפת. ובע"כ לומר בדעתו שזה אינו אלא איסור לכתחילה כדעת הב"י אף מה שמבאר דהטור נמי אוסר באפרן ובחומו של תנור כמו באבוקה כנגדו נמי ליתא דא"כ למה דחק בתי' תוס' ור"ן דלהכי יוצן משום דהפסד מועט הוא ות"ל דבכל אופן שיאפה בו בלי צינן יאסר הפת משום דיש שבח אפר בפת א"ו דליתא אלא דעתו כדעת הרמב"ם פ"ג מהלכות חמץ דגם שם מביא הכ"מ בשמו ודוקא כשאבוקה כנגדו אלא שהטור סותר עצמו וצ"ע]:
בסק"י הנ"ל והרמ"ה כתב וכו' משום דבאליל כיון וכו'. נ"ב ומה דנקיט תו והבגד שנארג וכו'. עיין בנה"ק סק"ד מה שדחק בפירושו:
סימן קמה
סעיף א
והמעיינות של רבים. עיין ט"ז סק"ג וש"ך סק"ב וכנראה ברור הוא לשעה זו נעלם מהש"ך הסוגי' שבמ"ז דפריך ות"ל דמחוברים נינהו. והברור דקושי' זו לאו על דר"ש בן יהוצדק די"ל דמשמעינן דשל הרבים אף לגבוה שרי אלא הקושי' על ר"י דהשיג על ר"ל מטעם דשל הרבים דאינו אלא משמי' דר"ש ות"ל דמחוברים נינהו דהלכה פשוטה דרבים נינהו. ומשני משום דהוי תלושים והיו נאסרים אף להדיוט להכי הוכרח לומר דרבים נינהו דמותרים אפילו בתלושים להדיוט ודלא כש"ך שכתב דתלושים אפילו של רבים נאסרים וכמעט אין לעמוד על דבריו ובהנקה"כ כיון שראה בהט"ז הסוגי' הנ"ל במח"כ עשה סניגרון לדבריו וכל דבריו תמוהים ומופלאים מ"ש חדא דמאי פריך פרק ר' ישמעאל וכו' ביארתי לעיל דעיקר הקושי' על ר"י וביותר מה שמסיים דתי' זה נראה לו ברור ע"פ הקדמה דהטעם דמים של רבים אין נאסרים הוא מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיין סעיף ה' דעו"ג אוסר דבר שאינו שלו. ובגמרא פרק ר"י איתא דסגדו עו"ג ושתו ישראל וע"ז אמר ר"י אף של רבים אין נאסרים. הכלל דהעיקר כהט"ז:
סימן קמו
סעיף א
וכ"ש של ישראל שאין לה ביטול עולמית משמע דוקא של ישראל שהע"ג גופא היא של ישראל או שזכה בה לקנותה. ועיין ע"ז דף מ"ז ע"ב מבואר ברש"י ותוס' דה"ה ע"ג של עובד כוכבים שעבדה ישראל נמי אינה בטילה דז"ל רש"י ד"ה נוטל מה שחידש בסופו ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית. וכן כתבו שם התוס' ד"ה אבניו בלשון זה או של עו"ג והשתחוה לו ישראל. וכן נראה מפרש"י דף נ"ג ע"ב ד"ה שליחותי' עבדי שכתב הלכך היא ע"ג של ישראל ואינה בטילה עולמית ור"ל דמפני שבשליחותייהו עבדי הרי הוא כאילו הישראל גופייהו עבדי להם ואינה בטילה עולמית. ואין צורך עתה לבא דא"י מוחזקת היא ולהכי הוא דהוי ע"ג של ישראל אשר עפ"ז ראיתי קושי' בספר דמה נסתפק משה רבינו גבי בנות צלפחד אם א"י מוחזקת אם לאו הי' לו לפשוט מזה. ולהנ"ל מעיקרא לק"מ. וכן משמעות התוס' שם בד"ה אם עתידין לחזור שכתבו בלשון זה אלא מפני שעבדום לדעת ישראל כדמסיק לא הי' להם ביטול. וכן כתבו יבמות ק"ד ד"ה סנדל א"נ בעבודת כוכבים של עו"ג וכו' והתימה שהפוסקים כולם לא ביארו הכי. אמנם מן הסוגי' דף נ"ב ע"ב משמע לענ"ד כדעת הפוסקים דאיתא עו"ג של ישראל ועובד כוכבים בשותפות לחלקו של עו"ג מועיל ביטול העו"ג ולא לחלקו של ישראל. ולשיטת רש"י ותוס' הנ"ל קשה הא ע"כ איירי שהשתחוה לה הישראל דאל"ה הא ע"ג של ישראל אינה נאסרה עד שתיעבד. [והא דישראל שזכה בע"ג דעובד כוכבים אין לה ביטול היינו מדרבנן כמבואר בב"י ולא שייך בזה הפלוגתא דישראל אדעתי' כו'. ועיין בספר בשמים ראש סי' ש"פ] וא"כ הא הישראל השתחוה לע"ג כולה וא"כ אף חלקו של עו"ג לא יהי' לה ביטול אלא משמע כסתימת הפוסקים (ואולי יש לדחוק לדעת רש"י ותוס' דאיירי באופן דרב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחות ובא עו"ג והשתחוה לה ה"נ שעשאה בשותפות להשתחות ובא עו"ג והשתחוה לה ונאסר אף חלק ישראל בהשתחוואה דעובד כוכבים והישראל לא עבדה מעולם. ומ"מ שייך הטעם שבדף נ"ב ישראל אדעתי' דנפשי' פלח כיון שהעו"ג בשליחותי' פלח) וצ"ע. ואגב דע הנאמר שם בסוגי' הנ"ל ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא סגי אין להקשות הא אם ירושה היא מאבותינו הארץ וכל המחובר בה א"כ אף הנך דמעיקרא שהיו דידהו ונאסרו כשזכו בם אבותינו הא נעשו ע"ג דישראל. [ולהנ"ל דזה אינו אלא דרבנן בל"ז לק"מ] דזה אינו דודאי איסורא לא ניחא לאבותינו דליקנו וכיון דהם לא רצו לקנותם שוב אף דישראל פלחו לעגל מ"מ לא נעשו אלו שלהם דאיך ירשו מה שהאבות לא רצו לקנות וק"ל:
סימן קנא
סעיף י
בש"ך ס"ק י"ז. וכן בתוס' כו' ולשיטת הרבינו אלחנן. נ"ב ע"ש כי לשיטתו נראה דאין היתר בח"ל אלא להשכיר בית מיוחד לעובדי כוכבים שזה אף בא"י אינו אלא דרבנן לאפוקי היכא שישראל דר עמו בבית ואולם בהר"ן יש היתר פשוט בכל ענין:
סימן קנה
סעיף א
בש"ך סק"ו תדע כו'. א"כ כשיאמרו ששונאו הי' אין ספיקא. נ"ב אי מש"ה לענ"ד לא אירי' דמ"מ לא יקופח שכרו מחולי זה כיון שיטען שלא מחמת שנאה הי' בעל כורחי' יצטרך לשלם לו. אבל לענ"ד מדמקשה על ר' יוחנן מעובדא דמטרנותא ע"כ המקשה אף דידע דר"י גופי' אמר דמן מומחה לרבים מותר מ"מ מטרנותא סתם הי' משמע לו אינה מומחה. והתרצן בע"כ תירץ דמ"מ איירי במומחה. ולענ"ד סתם מומחה לא עביד אלא בשכר וא"כ הי' לו לשנויי בקיצור דבשכר הי' א"ו כהרש"ל:
סימן קנט
בש"ך סק"ה בא"ד משמע דלגמרי כו'. נ"ב עיין בא"ע סי' מ"ד סעיף י"א ובסי' ד' בסופו וכבר השיגו בספר תפארת למשה מזה. אך במ"ל פ"ה מה' מלוה מבואר כדעת הש"ך וצ"ע: