אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות יין נסך

הלכות נותן טעם לפגם

סימן קכג

סעיף א

בט"ז ס"ק א' בא"ד וכתב ב"י דעכשיו נ"ב היינו בספרי ב"י הקודמים והב"ח והפרישה מביאים אותן:

סעיף ה

בט"ז סק"ד בא"ד כתב ובאמת יפה כתב בעל הדרישה דאי וכו' נ"ב עיין סי' קי"ד סעיף י' בסופו ולק"מ וע"כ לבא לדברי הב"ח כדי שלא יהי' רש"י נגד שמואל ואבלט ודברי הדרישה יותר דחוקים ע"ש כי רש"י בעצמו כתב גבי שמואל ושמעינן מהכא דמותר אף בשתיה:

סעיף ט

ואם נעצרו בגלגל וקורה אין בהם משום יי"נ אא"כ נתן ג' ומצא ד'. ובסעיף י"א גבי שמרים שלנו פסק בפעם א' אסור אפילו לא מצא אלא כדי מדתו. והמעיין במקור הדין בהרא"ש פרק המוכר פירות לא נראה הכי ואדרבה משמע דתמד חרצנים שנעצרו בגלגל וקורה שוה לתמד שמרים שלנו. אך לשון הטור משמע קצת הכי דתמד חרצנים כנ"ל אפילו בפעם הא' אין בהם משום יי"נ אא"כ נתן ג' ומצא ד' ואף שיש לדחוק בלשונו דקאי נמי על פעם ב'. מ"מ פשטן של הדברים משמעין כפסק הש"ע. וטעם הטור וש"ע נ"ל משום דמבואר בהרא"ש דתמד חרצנים כנ"ל גרוע מתמד שמרים וא"כ אף דתמד שמרים למד הר"י מדין שמרי מעשר דבפעם א' אסור אפילו לא מצא אלא כדי מדתו מ"מ בתמד חרצנים דגרוע אין ללמוד מדין מעשר שהוזכר לגבי שמרים ונשאר הדין עמו כמו לענין ברכה דאף בפעם א' לא הוי יין כ"א ברמא תלתא ואתא ד'. אך הא קשיא לי על דין הש"ע דפסק סעיף י"א כר"י דשמרים של כותים לעולם אסורים ובב"י איתא בשם תה"ב בלשון זה דלפי מה שביארנו דיין בטל בששה ה"ה תמד שמרי כותים אם נתן ששה ומצא שבעה מותר. וכן איתא באמת בתה"ב הארוך דף ו' כתב ואם כדברי ר"י דיין בטל בששה איך אפשר שהמתמד בשמרים אסור לעולם וא"כ קשה איך פסק הכא בשמרים אסור לעולם ובסי' קל"ד סותם כדעת הר"י דבטל בששה. אמנם לאחר העיון תמהני על הרשב"א והדין עם הש"ע דאם כדבריו שכתב בהמשמרת הבית דלדברי ר"י הזקן לא החמירו בשמרים ולא אפילו ביין עצמו כשל הקדש. מה יענה על שטת ר"י הזקן שלמד דינו מפרק השוכר מדין ב' כוסות א' של חולין וא' של תרומה דפירשה הר"י בכוסות שוין ומשם למד דינו. נמצא דלשיטתו אף יין של תרומה בטל בששה ולגבי שמרים של תרומה פעם א' וג' אסור ומבואר בהרשב"א וכל הפוסקים דהיינו אפילו לא מצא אלא כדי מדתו וקשיא תרומה אתרומה. וע"כ לומר דתמד גרע הואיל וחזינן דטעמו משובח החמירו בו יותר מיין שנתערב במים וא"כ אין תימה נמי אם נאמר דתמד שמרי כותים לדין שמרי הקדש שוה דלעולם אסור ואפילו לא מצא אלא כדי מדתו אף להר"י דתמד שמרים גרוע לענין זה מגוף יין שנתערב במים מפני שטעמו משובח כדגרע נמי לגבי תרומה. ולענ"ד זה כונת הש"ע שלא השליח בדברי התה"ב ודוק:

סעיף יא

בש"ך ס"ק כ"ג וכ"כ ב"י בא"ח סי' ר"ב וכו'. נ"ב ע"ש מ"א אם תקשי לך מזה על מ"ש בס"ק כ"ד:

סעיף יב

חביות שפינה וכו' לפי שהיין בטל במים ששכשך בהן. ר"ל היין הבעין שעל פני החביות נתבטל בהמים והבלוע בל"ז לא נאסר במגע הכותים כדאיתא בהגהות הרא"ש שבד"מ סק"ד:

שם אין לחוש אח"כ. נ"ב בב"י כתב ואפילו הוא מזופף:

סעיף יד

תוך י"ב חודש. כתב הש"ך וכתב הא"ח וצ"ע דהא הריב"ש וכו' ע"ש. וכבר כתבתי בצידו בלשון זה וא"י מה קשה דכי ס"ד דאפרן יהא חמור מאחר י"ב חודש הא אפר האסור בהנאה אין לה שום היתר לעולם ויהי' גופן קל מאפרן. א"ו דאין ענין לדמות ליי"נ או חטין שבגמרא שגופייהו הם איסורי הנאה דע"ג. אבל השמרים וחרצנים אפילו של יי"נ ממש אטו בהם שייך ניסוך ואין איסורן אלא מכח הבלע יי"נ דאית בהו ומכיון שהם אחר יב"ח וכלה כל הלחלוחית כעפרא בעלמא הם כדכתב הרמב"ם ומכ"ש דאפרן מותר וזה ברור לענ"ד אך א"כ תמוהים לי דברי הר"ן והרשב"א בתה"ב שמביא הב"י שדנו בפלוגתת ר"ת ורבינו אפרים התמצית היין הנקרש דהיינו וויי"ן שדיה"ן אם מותר לאחר יב"ח אם לאו ולהנ"ל אין זה ענין למחלוקתם אלא מפני שתמצית היין הנאסר בהנאה הוא פשיטא דלא עדיף מאפר יי"נ דאסור לכ"ע לעולמים. ומה שנסתייע התה"ב ממנהג העולם דהיינו הדין שבש"ע סעיף י"ו זה אמת דאחרי שנתייבש כ"כ שוב אין בו פליטה לאסור היינו שנתמלא בהחביות אבל ליהנות מגוף הוויי"ן שדיה"ן דומיא דנשאלתי פעם להצריכו לשומו תוך ענינים הנשרפים ליין שרוף של חג הפסח בודאי דלכתחילה אסור בהנאה לעולם ולא עדיף מאפר יי"נ אבל בדיעבד יש להתיר ע"פ המבואר מסתם יינם דהאידנא:

סעיף הנ"ל הט"ז הקשה על הר"ת מסוגי' דכל הבשר ע"ש ויראה דיש ליישב דאיתא שם נמי דבתר הכי שאל ודילמא דגזל הוי וע"כ הי' סורי' מוחזק למחצה ע"מ ישראל וכותים בשוה דאל"ה חדא משתי השאלות אינה כהוגן כמבואר סי' קכ"ט סעיף י"ז וע"כ נמי שהי' באופן דליכא למיחש לרובא דעלמא עוברי דרכים או ע"י שיושבת, בין ההרים או שפורצני אין רגילות עוברי דרכים להוליך כדאיתא סי' הנ"ל סעיף י"ח ע"ש. וא"כ מה ששאל לו תחילה ודילמא דיי"נ הוי הי' ספק אחד ושפיר אבל כשהשיבו לאחר יב"ח הוי אי נמי דהי' ספק דילמ' לא נתמדו תחילה מ"מ שרי מכח ס"ס ספק של ישראל ואת"ל דכותים דילעא נתמדו ולאחר יב"ח היו ושרי וק"ל וצריכנא לומר דזה לא הוי ספק דילמא אפילו הי' של כותים דילמא שלה בחרצנים מן הגת קודם שהמשיך היין דזה לא שכיח כלל:.

סעיף כ

גת שהיא פקוקה ומלאה דלא שייך בה המשכה אמת שכן נמי לשון הטור ועיין ט"ז. ועם כל דבריו א"י למה הצרכת פקוקה (ומלאה) [פי' הש"ע היינו תחילה הי' פקוק ומלא ולא נאסר בדריכת הכותים ושוב פתחו ונגע כותי בגרגותני ונאסר מה שבגרגותנא או ע"י כח כותי ושוב החזיר הגרגותני להגת ונאסר מכח תערובות] אחרי שלהרא"ש לא נחשב מה שבגת נמשך מפני שההמשכה אינה אלא מן הגרגותני ודי שנאמר שמה שבגרגותני אף שהוא בתערובות החרצנים נקרא נמשך הואיל והתחיל למשוך ממנו. אבל מן הגת אף לא התחיל מקרי ולא נאסר במגע אלא ע"י תערובות ולמה ענין צריך להיות פקוקה ומלאה. ובקיצור פסקי הרא"ש באמת לא נזכר מזה. אמנם דעת הרא"ש צ"ע דא"כ למה למשנה אחרונה חזרו לומר אין דורכין כי א"י להפריד לדעתו בין משנה ראשונה לאחרונה אחרי שמ"מ מה שבגת לא נקרא יין. (זה מעיקרא לק"מ דאם אינה מלאה יש המשכה בהגת) ובשלמא לפי' הרמב"ן שמביא הר"ן והתה"ב ל"ק זה אף שדעתו לפרש דלא כרש"י אלא משהתחיל למשוך דר"ה היינו דוקא מה שנמשך ולא מה שהוא בערבובי' עם החרצנים דכבר מביא נמי הר"ן בשמו דלמסקנא שמוכרח לתי' כאן למשנה ראשונה וכו' מחמיר יותר וסובר דשוב פי' ר"ה משהתחיל למשוך היינו מיד שנעשה יין וראוי למשוך נקרא יין אף קודם שנמשך ושפיר כמבואר בהריב"ש שבב"י. אבל דעת הרא"ש ז"ל שגבה מני לפ"ר וכנראה אפשר הטור רוצה ליישב זה והוסיף בביאורו שהיא פקוקה ומלאה. אבל א"י לכוון דעתו וצ"ע כי באמת אין דעתי ברורה כעת בהלכה זו. עתה אבאר מה שהגהתי תיבת ומלאה וכן כתבתי בתר הכי בהג"ה זו וכו' היינו משום דרואה אני אף דהרא"ש אינו מפרש פעולת המלאה כדפי' רש"י ז"ל מ"מ אף לפירושו י"ל דמצריך מלאה כדי שאף אם הכותי נטל ונתן על. חסר ב"ת] שוב ראיתי שכ"ז מיישב הט"ז במה שכתב שפקוקה ומלאה תרווייהו צריכי כי היכי דלא ליהוי המשכה בגת עצמו וא"כ האין דורכין נמי לק"מ דזה הוא באינה פקוקה ומלאה ויש המשכה בגת עצמו. אבל בהר"ן מבואר דפקוקה עושה הפעולה שלא יהי' המשכה במה שיורד מהגת ופעולת המלאה היא שלא יהי' המשכה בהגת ומשמעות הט"ז צ"ע. ודע דמלאה הנאמר בגמרא ופוסקים ר"ל שהענבים מונחים דחוקים באופן שאין חלל ביניהם ודוק:

בש"ך ס"ק מ'. כתב עיין בתוס'. ור"ל דלא נאסר מה שבגת מטעם ניצוק משום סברת ריב"ם דכיון דאין על מה שבגת תורת יין ליאסר במגע וה"ה בניצוק אע"פ שנאסר ע"י תערובות יין הגרגותני תערובות עצמו שאני. ומסתמא דעתו לפרש נמי הכי דעת הטור ודלא כט"ז. וא"כ מסתמא דעת הטור בפי' אביו הרא"ש נמי הכי ויש להקשות הא הרא"ש קפוס כרש"י מכח הה"א של הגמרא דניצוק בר ניצוק אינו חיבור ומזה נמי נוכיח דאף מה שלא נחשב יין לענין מגע נאסר מכח ניצוק וכמבואר בהרא"ש ע"ש אך כנראה עיקר כוונתו לתרץ הקושי' במ"ש ועיין דרישה ור"ל דמיירי שפסק הקילוח:

סעיף כא

בש"ך ס"ק מ"ג. בא"ד כתב אבל באמת נלענ"ד דאין מדברי הרמב"ם ראי' וכו'. א"י לפרש דבריו שהרי הכ"מ באותו דבור הניח הקדמה שהרמב"ם בזה כהרי"ף דמגעו מחמת דבר אחר שלא בכוונת ניסוך אוסר בהנאה מדלא הביא הברייתא דמדדו ביד. (שוב ראיתי דאזיל לשיטתי' שבסי' קכ"ד ס"ק נ'] וא"כ אילו הרמב"ם סובר דניסוך דרגל שמי' ניסוך לא מהני טירדא דדריכה כמו להרא"ש. אמנם בש"ע מוכרחים דבריו דמיירי בדריכה שע"י עצים דאיהו נמי לא פסק בסי' קכ"ד כ"א ממדדו בקנה ולא ביד ופוסק נמי דניסוך דרגל שמי' ניסוך. וע"כ דאיירי בנדוך ע"י עצים. וכן הבינו הרמ"א מדמחלק בדיעבד בין מה שיצאו וק"ל:

סימן קכד

סעיף א

תינוק בן יומו שאינו מזכיר וכו' כן כתב נמי הטור. ואף שרב לא אמר אימר דאמרי אנא בשתי' בהנאה מי אמרי אלא על תינוק בן יומו כתב הב"י ומשמע דבן יומו דאמר רב לאו דוקא וכו' ע"ש. והאמת שאף התוס' כתבו הכי דף נ"ג ע"ב בד"ה לאפוקי ואולם בדעת שמואל ודאי מוכח הכי ע"ש וק"ל. אבל בדעת רב ודאי די"ל עד כאן לא שרי בהנאה אלא משום שהוא קטן בן יומו שאין לו אף כונת מגע וזה אף גדול שלא בכונת מגע פסקינן דמותר בהנאה. אבל כל שהוא גדול עד שיש לו כונת מגע אף שעדיין קטן לבקיאת טיב ע"ג מ"מ אסור אף בהנאה כמו גדול שלא בכונת ניסוך ובכונת מגע. אלא שבהתה"ב דף ק"ל ע"ב כתב ומ"מ מגע קטן לדברי הכל אין אוסר בהנאה הואיל וא"י בטיב ע"ג ומשמשי' והיינו כהטור אבל צ"ע שהרי מוכח להדיא דעת תוס' ורא"ש איפכא שהרי תוס' דבור הנ"ל הקשו על פסק רש"י וכתבו מיהו הי' ר"י מקשה אף לפי פסק זה וכו' איך נתיר מגע כותי בהנאה מטעם תינוק ב"י מה ענין זה לזה והלא מה שאנו מתירין בתינוק הנאה היינו משום שאין לו אף כונת מגע וכו' וכן הרא"ש האריך לבאר קושי' זו ולהוכיח דאילו טעמי' דהיתר הנאה לרב משום שאינו בקי בטיב ע"ג הי' לו להתירו אף בשתי' דומיא דבני שפחות ור"ל דמזה מוכח דלא שייך טעם היתר זה אלא בבני שפחות מפני שנתגדלו בבית ישראל אבל בכותים אף קטן נקרא בקי. אלא כל היתירו הוא מפני שאין לו כונת מגע. וא"כ תימה איך סותם הטור דלא כאביו וכנראה אף הרמב"ם הולך במחשבה זו ולכן אינו מזכיר כלל מן בקיאות ע"ג והכ"מ פרק י"א תמה עליו ולענ"ד אין שום תימה והוא נמי דעת תוס' ורא"ש ואך הטור צ"ע. וע"כ לידחוק דסובר הטור מדמ"מ להמסקנא מסכים הרא"ש לדעתן של הראשונים דנגיעת כותים שרי בהנאה ממילא מוכח דלרב אף בקטן שיש לו כונת מגע בזמניהם נמי שרי בהנאה כל שאינו בקי בטיב ע"ג. ולא כתבו אלא שמן רב אין ראי'. אבל כונת הרמב"ם נלענ"ד ברור כדכתבתי. שוב עיינתי בתה"ב שער א' מפירושו בדעת שמואל נראה מיני' כאלו קטן שא"י בטיב ע"ג אף לאו בר כונת נגיעה הוא שמסיים ומשום דכותי קטן לאו בר כוונה הוא כלל דאפילו לנגיעה אינו מתכוין. וא"כ מעיקרא לק"מ. אך לא משמע הכי מתוס' ורא"ש וצ"ע:

סעיף יא

בש"ך ס"ק כ"ה. עיין בו כי לענ"ד הדין עם הב"ח ופי' ההג"ה אם נגע בלא שכשוך דודאי מטפח היינו שכשוך ולכך הוכרח רש"י ז"ל לבאר לשיטתו דאין דרך ניסוך בכך. ופי' זה מוכרח בהגהות אשר"י שבב"ח. ולדינא פשיטא דמודה הרמ"א דהיכא דנגע בלא שכשוך דאינו אסור אלא בשתי'. והב"ח לא הביא בשם הג"א אלא דהיין חיבור לרתיחה וכתב שזה הביא הרמ"א והכי מדויק לשון הד"מ שכתב על דברי הב"י שכתב שרש"י תירץ דאין דרך ניסוך בכך משמע דס"ל דהרתיחה הוי כמו נגע ביין עצמו דאל"ה הוי כמו מדדו בקנה שנתן רש"י טעם ההיתר הואיל ולדבר אחר נתכוין. א"ו דסובר דהרתיחה חיבור ליין. ע"ז כתב הד"מ וכן הוא במרדכי דאם נגע וכו' אבל ודאי אין חילוק בין הג"א שמביא הב"ח למה שמביא הד"מ. אלא שהג"א מיירי בנגיעה בלא שכשוך והטפוח היינו שכשוך כדמוכח מרש"י ודוק. וע"פ הקדמה זאת שסתם נגיעה המוזכרת בפוסקים היינו בלא שכשוך אפשר לתרץ תמיהת הב"י סי' זה על הר"ן במה שמקשה על הרמב"ם בדין חביות שיצא פקק שלה ואנח כותי ידו עלי' מפסקן של הגאונים דניצוק חיבור ולא אקשי מדידי' שפוסק בעצמו ניצוק חיבור ולהנ"ל יש לתרץ דבסי' קכ"ו פסקינן ע"פ הרשב"א דלא אמרינן ניצוק חיבור אלא בניצק ליין האסור בהנאה ולא לרק אסור בשתי'. והיינו מדיוק הלשון חיבור ליי"נ. ועין בפרק י"ב הלכה י"ב דנמי תופס לשון זה. ואיכא למידק נמי מיני' דין הרשב"א. והנה הר"ן הא פירש בהרמב"ם דמה שלמעלה אסור רק בשתי' וא"כ אין להקשות עליו מניצוק ועיין ש"ך סי' קכ"ה סק"א] ולענ"ד כונת הר"ן במה שפירש להרמב"ם הכי היינו לשיטת הרמב"ם שפסק בפי' בפרק י"א דנגיעה האוסרת בהנאה דוקא בשכשך וכמבואר בב"י והכא בהניח ידו על הנקב פשיטא דלא הוי שכשוך. ומטעם זה פירש רש"י ז"ל בהדיא דלמעלה מן הנקב אסור רק בשתי' כיון דלא הוי שכשוך ולהכי פי' נמי הר"ן אף הרמב"ם הכי. אמנם הר"ן שפירש שלמעלה אסור בהנאה היינו נמי לשיטתו דלא אכפת לי' בשכשוך כלל ודלא כהב"י ז"ל שתמה אף בזה על הר"ן מנ"ל לפרש הרמב"ם בהיתר הנאה. ומזה נלענ"ד ראי' ברורה לדברי הב"י ומהרש"ל ושאר אחרונים כולם שהשיג עליהם הש"ך סק"כ שהרי התוס' והרא"ש נמי פירשו שלמעלה אסור בהנאה משום דהוי כנוגע בכולו הואיל ומנע יציאת היין דאטו משום זה יחשב שכשוך. א"ו דלא בעי שכשוך. ודעת הב"י בש"ע שסותם בסעיף י"א ובעינן שכשוך וכאן פוסק בסעיף כ"ג איסור הנאה באמת צ"ע. וע"כ לידחוק שסובר כיון שמנע יציאת היין זה נמי הוי שכשוך, (והכי מבוארין דבריו בב"י ד"ה וכן חביות שניטל ממנו הברזא בסופו במה שמשיג על הראב"ד] ודלא כרמ"י ז"ל שהחליט דלא הוי שכשוך. אמנם כדבריו נראה בדעת הר"ן ז"ל ולכן מקשה על הרמב"ם מפסקן של גאונים במורק מחביות לכלי ונגע בכלי דמשמע נגיעה סתם בלא שכשוך ולהרמב"ם בזה לא נאסר מה שבכלי אלא בשתי' ומ"מ פסקו ניצק חיבור לאסור מה שבחביות ג"כ בשתי' וה"ה הכא דמדבריהם מוכח דל"ל דינא דהרשב"א כלל. וכן יש להוכיח קצת מרש"י דל"ל סברת הרשב"א דהא דף ע"ב ע"ב בגישתא וכו' פריך הגמרא ש"מ ניצוק חיבור ולרש"י כבר פי' הפרישה ס"ק מ"א דאסור הנאמר בדין זה היינו שתי' ואיך ס"ד למימר מטעם ניצוק אלא דל"ל ההוא סברא. אך יש לדחות כדדחה הרשב"א שבב"י סי' קכ"ו שבדרך תימה נאמר. אמנם קושית הר"ן יש לפרש ע"ד שפירשתי בדעת הגאונים. וזה לדעתי פשוט דאפילו לא בעינן שכשוך ההוא דינא דהוצאת שבסעיף י"ד כשאין מגיע לחלל החביות מ"מ אמתי מטעם הריב"ש או משום דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונת מגע וכדלקמן בסעיף י"ד:

סעיף יב

בש"ך ס"ק כ"ז ואם יש שם ס' מותר אפי' בשתי' נ"ב היינו בזמן זה שאף המשוכשך מותר בהנאה ולהכי אינו אוסר במשהו אף במינו. וכן מה שמביא בסי' קל"ד בשם האו"ה הוא נמי מטעם זה. ועיין בדבריו סי' קל"ד ס"ק ט"ו:

סעיף יד

הג"ה ודוקא וכו'. לפ"ר יש לתמוה הא מיד בתר הכי מבואר בהש"ע דבאם באמת אינו עובר מ"מ מה שיצא אסור ומה"ת יהא עדיף אם באמת עובר ורק שסובר שאינו עובר. והמעיין בהמרדכי יראה להדיא שלא התיר מההוא טעמא אלא הנשאר בחביות שע"ז שייך הטעם דהוי מגע ע"י דבר אחר שלא בכונה אבל מה שיצא פשיטא דהוי כחו בכונה דהא יודע דבהוצאת הברזא יצא היין נמצא דאסור בשתי' וע"כ הנ"ה זו שלא במקומה אלא בסוף הסעיף צ"ל וה"ה אם לא ידע שעובר כל השולים נמי דינא הכי כמו שבאמת אינו עובר שמה שיצא אסור בשתי' ומה שבפנים מותר. ודברי הש"ך ס"ק ל"ב לפ"ז אינם מכוונים שכתב או שלא ידע שהוא יין מותר אפילו בשתי' דמשמע דחד דינא אית להו. וזה אינו דכשלא ידע שהוא יין אף מה שיצא מותר בשתי' כמבואר סי' קכ"ה סעי' א'. ובזה אסור מה שיצא. וה"נ מבואר בדבריו סי' זה ס ע"ב דע"כ לא פליג על העט"ז אלא דהא השתא קיימינן אבל מדינא דגמרא מודה לי' והכא אליבא דדינא קיימינן ושני הדינין בסגנון אחד הם כמבואר בהמרדכי וצ"ע. כל הנ"ל כתבתי מכבר. ועתה הוספתי לעיין מה הטעם דזה יהא נקרא מגע ע"י ד"א שלא בכונה דנהי דלא ידע שעובר השולים וסבר שא"א לו לשכשך הא מ"מ יודע שיש יין בפי הנקב והוא עכ"פ נוגע בו ולענין איסור שתי' לכ"ע אין נ"מ בשכשוך. וא"ל מפני שאין כונתו ליגע אלא להוצאת יין מ"מ מי עדיף ממדדו בקנה שבסעיף י"ט. והש"ך שם כתב אבל אם לא כיון ליגע שרי אפילו בשתי' כדלעיל סעיף י"ד משמע דנותן על ד"ז בלא כונת מגע וא"י למה. והוצרכתי לכתוב שם בצידו משום דנגיעה במקום שא"א לשכשך ולא יבא לידי ניסוך הוי כשלא בכונת נגיעה כדכתב. הב"י בשם המרדכי וע"ש. אבל זה ג"כ ליתא דא"כ הוי דינו ממש ועדיף מיני' משלא בכונת ידיעה שהוא יין וא"כ למה יאסר יין היוצא משום כחו הא הוי כחו שלא בכונה דמותר בשתיה כמבואר ריש סי' קכ"ה. ולהכי הי' נלענ"ד דודאי לטעם תשו' רבינו שמשון שבב"י שממנו תוצאת דברי הגהות רמ"א שנותן הטעם משום דהוי מגע ע"י ד"א שלא בכונה ולשיטת ר"ת מגע ד"א אינו אלא כחו וכחו שלא בכונה שרי י"ל דמה שיוצא נמי שרי דזה כחו ממש לא בכונה אבל שוב ראיתי דזה נמי אינו דהיוצא ע"כ מקרי ראוי לשכשך בתר שיוצא ותמיד נחשב כחו בכונה] אבל דין הש"ע דבתר הכי שאפילו אם באמת אינו עובר השולים אסור היוצא משום כחו פשיטא דלית לי' להכלבו שבב"י שממנו הועתק דין הש"ע ההוא סברא דמשום שא"א לבא לידי שכשוך דהיינו ניסוך חשוב כשלא בכונת מגע. אלא דמש"ה מתיר הנשאר מטעם הריב"ש דהוצאת ברזא מן היין שנוגע בו בלא שכשוך לא מקרי כלל נגיעה דנגיעה לא מקרי אלא אם מביא הדבר אל היין ומקרבו לגבי היין ולא כשמרחקו ממנו ובזה שפיר שאוסר היוצא מטעם כחו בכונה [ולהנ"ל בהג"ה זה בל"ז שפיר ואפשר דנמי סובר כסברת המרדכי] ודוק. וא"כ יוכל להיות דכונת הרמ"א להתיר אף היוצא. אבל הוא סתור מפסק הש"ע דהא זה ודאי א"א שאם באמת עובר והוא לא ידע יהא קל מאם באמת אינו עובר לכן מחוורתא דההג"ה אינה במקומה וצ"ע:

סעיף יז

ש"ע עיין ב"י שמקשה על הטור במה שמשיג על, הרמב"ם בדינא דשכשוך בכלי פתוח אינו אוסר ובסי' קכ"ה פוסק כהריב"ם דאי מצדד אצדודי אוסר אפילו בחסור ולפי ענ"ד י"ל ע"פ סברת הריב"ש שבט"ז ס"ק כ"א כ"ב שיש הבדל בין המביא דבר להיין שמקרי נגיעה לבין הדבר מקודם מקורב אל היין והוא נוגע בהדבר אחר שלא מקרי נגיעה ולכן בדינא דכובא דאי מצדד אצדודי היינו שמקרב הכובא אל קלוח היין כדדייק לשון הטור שם ושפיר הוי נוגע ע"י ד"א. משא"כ כשנוגע בכלי פתוח שכבר היין בתוכו והוא נוגע בהכלי אף ששכשך לא מקרי נגיעה כלל. וא"כ אין מן הצורך לחילוק הד"מ בין מגביה ללא הגביה כי לענ"ד דברים אלו פשוטים וברורים. והפרישה סי' קכ"ה ס"ק כ"א תחילת דבריו משמעי' נמי הכי ובסוף חילק בדוחק וא"י למה:

סעיף יט

בש"ך ס"ק מ"ז אבל אם וכו' כדלעיל סעיף י"ד נ"ב בהג"ה היכא שלא ידע שעובר השולים ואף דשם מ"מ ידע שיש יין בפי הנקב ונוגע בו בהברזא והוי אך שלא בכונת ניסוך מ"מ כיון דלדעתו לא אפשר למיתי לידי ניסוך חשוב כשלא בכונת מגע. ועיין מה שכתבתי בצד הגהות ש"ע סעיף כ"ד:

בט"ז ס"ק י"ז ונ"ל לתרץ. נ"ב בודאי בל"ז מוכח הכי דעת ר"ת דנתן למגע ע"י ד"א דין כחו. ומשנה שלימה שנינו מדדו בקנה ימכר ש"מ דכחו שלא בכונה המותר בשתי' אינו אלא שלא בכונת ידיעה שהוא יין:

בט"ז ס"ק י"ח בא"ד וא"ל הא וכו' י"ל דהרא"ש ס"ל הטעם שם משום דלא הי' משכשך. נ"ב תמוהים דבריו שהרי הרא"ש נמי מכת האוסרים בהנאה מה שלמעלה מן הנקב בדין דסעיף כ"ג. והוצרכתי לדחוק שם לשיטת הש"ע דמניעת יין מלצאת מקרי שכשוך. ומכ"ש דלפ"ז נסדק לאורכו דחשוב שכשון ולהכי העיקר בדעת הרא"ש כדכתבתי בצד הב"י דידי שהרא"ש בהצלת יין גופי' מחלק שאין לנו לדמות הטרדות אלא מה שמצינו בש"ס. וגם יש קצת סברא לחלק שבנסדק הי' נפסד כל היין בפעם אחת משא"כ בדאשתקי להברזא. וכדעת הרא"ש סותם הש"ע סעיף כ"ב וסעיף כ"ג זה להיתר וזה לאיסור. וכן בסעיף, יד ואינו מחלק בשום מקום בין יש להציל או לא:

סעיף כג

עד הנקב אסור בהנאה. נ"ב רש"י פי' על דין זה כיון שא"א לו לשכשך מותר הכל בהנאה והש"ע שפוסק סעי' י"א דבעי שכשוך צ"ע למה פסק הכא איסור הנאה. וע"כ צ"ל דמניעת יין מלצאת חשוב לי' שכשוך וכן משמעות התוס' שם:.

בהג"ה. וכל זה וכו' או שתחב ברזא שם וכו'. נ"ב לענ"ד היינו דוקא כשהי' שם ישראל להציל אז חד דינא הוי עם הניח ידו אבל אם לא הי' שם ישראל אזי נשתנ' דינו דבהניח יד יש איסור שתי' עכ"פ ובהניח ברזא מותר אפילו בשתי' כדין דסעיף י"ד וכ"ד. ועיין ש"ך ס"ק מ"ז ועיין נמי סעי' כ"ז בהג"ה:

בד"מ סי' זה סק"ו. עיין בו כי לענ"ד שפיר עביד בש"ע סעי' כ"ג שחזר בו וכתב בפירוש כדברי הב"י דאיך כתב אבל אם הניח וכו' דהוי לי' מגע ע"י ד"א שלא בכונת ניסוך דהא ממ"נ או אם נאמר דהצלת יין לא מקרי טירדא כדעת הרא"ש או כדעת הרשב"א דמיירי ביש ישראל להציל א כ מה זה שלא בכונת ניסוך שכתב. ועוד מה זה שכתב לבסוף לכ"ע מה שתחת הברזא שרי בשתי' ומה של מעלה אינו אסור אלא בשתי' דברים אלו כמעורבבים דהא כל הפוסקים דחו פרש"י בזה משום דלא אפשר ללח בלח לענין היתר שתי'.

בט"ז ס"ק כ"ז כתב ולדידן שפסקינן ניצוק חיבור אסור בלאו ההוא טעמא. א"י לדבריו מדוע פסקינן תחילת סעיף זה מה שלמטה מותר בהנאה ת"ל מטעם ניצוק יאסר בהנאה כדמקשה הר"ן על הרמב"ם בהיתר שתי' א"ו דז"א כיון דלא הוי אלא ניצוק לסתם יינם והוי יין ביין שמותר למכרו חוץ מדמי יין האסור בהנאה וכמבואר באריכות סי' קכו בב"י בשם הרשב"א. וזה נמי דעת הר"ן בדינא דסעיף זה שפוסק מה שלמעלה אסור בהנאה ומה שלמטה מותר בהנאה ול"ק עליו מטעם ניצוק כדמקשה הוא על הרמב"ם משא"כ הכא בבת גישתא כולו מצד עצמותו אסור בהנאה דהוי כאילו נוגע בכולו והיינו דוקא אם המינקת הולך עד שולי החביות משא"כ אם אינו מגיע הוא גופא דדינא דתחילת סעיף זה ואין לחלק כלל בין ה"מ למועט כ"א מצד לדידן השתא כדאיתא בש"ך וק"ל:

סעיף כד

הג"ה ולכן כו' דמקרי מגע ע"י ד"א שלא בכונה. נ"ב וכיון דלא ליתי כלל לידי ניסוך הוי כמו שלא בכונת מגע. ב"י בשם המרדכי:

בט"ז ס"ק ל"ב קרוב לסופו ומ"ש בהג"ה שרי וכו' מ"מ כח הכותים אוסר בכל הזמנים נ"ב עיין ש"ך סי' קכ"ה סק"ב:

בס"ק ל"ג וכן משמע סי' קכ"ח סעי' א'. נ"ב ע"ש סק"ג ועיין פה נקה"כ:

כללי דינין דנפקי מסי' הנ"ל מגע עצמו בכונה אוסר בהנאה. ולדידן במקום הפסד בשתי'. מגע עצמו שלא בכונת מגע או שלא ידע שהוא יין אוסר בשתי' ולדידן במקום הפסד מותר אף בשתי'. [ואין חילוק בין שכשוך או לא דאין אנו בקיאין מה מקרי נגיעה ומה שכשוך ט"ז ס"ק י"א] מגע עצמו שלא בכונת ניסוך דהיינו שמתכוין למדידה בהכנסה והוצאה או להצלת יין ולא הי' שם ישראל בקרוב כ"כ להציל או שהי' הכותי המזיק כעובדא דט"ז סקכ"ה ואין לדמות שום טירדא יותר כ"א מה שנזכר [דהיינן ג"כ שנפל לו שום דבר ומכוין להוציאו. ודין זה לענ"ד נפל בבירא כי צריך זריזות יתירא לינקט לידי' שלא יוציאה כי אינו טרוד כ"א בהכנסה ולא בהוצאה ואין לנו זריזות כי האי א' במקום הפסד מותר בהנאה ולדידן אף בשתי'. ושלא במקום הפסד כלל אסור אפילו בהנאה. מגעו ע"י דבר אחר בכונה חד דינא למגעו עצמו ואוסר בהנאה והיינו מד"ג אבל לדידן תמיד מקרי שלא בכונה ומותר אפילו בשתי' במקום הפסד מגעו ע"י ד"א שלא בכונה או שאינו יודע שהוא יין מותר אפילו בשתי' ושלא בכונה ניסוך כמו מדדו בקנה ואינך אסור בשתי' ומותר בהנאה לד"ג, ולדידן שלא במקום הפסד. כלל מגעו כעין מעשה לבינה דהיינו חביות של עץ אפילו נסדק לאורכה ושל חרס שנסדק לפותי' וחבקה הכותי ומנעו מלצאת ואף שהיה קצת מטפטף שרי אפילו בשתי':

סימן קכה

סעיף ד

הג"ה. דבמלאכתו הוא עוסק. נ"ב כלומר לא ידע נמי שיצא יין מכחו משא"כ בדריכה ועיין ט"ז סי' קכ"ד סס"ק י"ז:

סעיף ה

בט"ז סק"ז בא"ד כתב א"כ לפי' ראשון אסור אף לדידן דשמא נגע ביד. נ"ב ולענ"ד נראה ע"כ לא חיישינן לפי' הראשון לשמא נגע אלא מפני שהוא ספק תורה שמא נגע וניסך משא"כ לדידן דאפילו ודאי נגע אינו אסור אלא בשתי' מדרבנן משום חתנות הוי ספק דרבנן ולא חיישינן:

סימן קכו

סעיף א

המערה לתוך כלי שיש בו יין האסור בהנאה נאסר כל היין. להמבואר בב"י ע"כ לאו דוקא בחדא מחתא דאילו הי' בהכלי יין נסך ודאי נאסר העליון אף בהנאה אבל אם לא הי' תוכו אלא סתם יינם או הנאסר ע"י נגיעה לדידן שפסקינן כרשב"ג יין ביין דסתם יינם ימכר חוץ מדמי איסור שבו הכא דבאמת אין בהעליון כלום מן התחתון מותר במכירה לכותים סתם לכ"ע כדמבואר בב"י במשיגו על הטור והוא נכון. [ולדעתי זה נמי טעם הרשב"א גופי' במה שמתיר ניצוק דסתם יינם בהנאה ולא בשתי' ור"ל הנאת מכירה סתם ובתר הכי מביא בשם הגאונים דניצק ליין האסור רק בשתי' ולא בהנאה אינו אוסר כלל אפילו בשתי' וע"ז כתב ולפיכך וכו' והוא באמת ענין חדש. ודברי הב"י בפלפול זה בדברי הרשב"א והניחו בצ"ע המה במח"כ אגב שיטפי' ע"ש ודוק] וא"כ אינו עולה שפיר דברי התה"ד בטעם השני דנפיק קולא מהמכירה דהא להרבה פוסקים אסור למכור יין הנאסר ממגע כותים ועיין נקה"כ. הא בזה שע"י ניצוק לענ"ד דין הרשב"א עם דברי הב"י הנ"ל מוסכם לכ"ע דהמכירה שרי' אף אם נתפוס לגבי' ניצוק חיבור מטעם שהוא הפסד מועט. ואולם דברי התה"ד גופייהו מיושרים כי איירי מניצק לנגיעת כותים בחביות יין ע"י ניצק. ור"ל שנגע בהקילוח דנאסר כל היין שבחביות מטעם ניצוק ושפיר. אבל מה שהעתיקו טעם זה על ניצוק דאיירי הש"ע מכלי לכלי בזה אינו עולה יפה ועיין סוף הסימן בש"ך וק"ל:

בשעה זו מפני סבות שונות שאין ספר ב"י לפני אני כותב לדברים אלו. לדברי רשב"א נמי שבט"ז סק"ו שכתב בשמו דניצק דסתם יינם יוליך הנאה כו' ור"ל מכירה חוץ מדמי איסור. א"כ קשיא לי הסוגי' דף ע"א ע"ב דקאמר ש"מ ניצוק חיבור וע"ש פרש"י ומה פעולתו הניצוק הא אינו אלא כתערובות והמכירה מותרת שהרי המעט יין דהכותים הוא. וע"כ ר"ל דהסוגי' זו נמי להמסקנא אליבא דרב דל"ל כר"ג. וא"כ לפ"ר א"י ליישב קושי' הב"י שבש"ך סי' קל"ב ס"ק כ"ד וע"כ הב"י הקשה אך על הטור לשיטתי' דלא סבור כהרשב"א אבל א"י מה בעי מן הרמ"א. ודוק כי אני כותב בלא עיון ולק"מ כי על לכתחילה דברו:

סעיף ה

בש"ך סק"ט כיון דמן הדין הי' אסור בהנאה נ"ב ר"ל מפני שאנן לא אמרינן ניצוק חיבור אלא שלא במקום הפסד ואז נמי לא מקילינן להתירו בהנאה:

סוף הסימן הג"ה שמרי יין וכו' מקרי מב"מ עם יין. אף שדברים אלו ממעיין קדוש רבינו הרשב"א יצאו כמבואר בב"י צ"ע לענ"ד כי הראי' שמביא ממס' מכות דף ג' ע"ב דכמו דחמרא מזיגא נקרא יין ה"ה שמרי יין. א"י מה ענין זה לזה כי שם שם העצם הוא חמרא ומזיגא אך נקרא על שם שהוא מזוג במים והכא שם העצם הוא שמרים ואך להפריד אם שמרים של יין או של שאר משקים מכנים אותו ביין והוי כמו חומץ יין דהוי מבשא"מ עם יין כמבואר בע"ז ס"ו. אך עיין נדרים דף נ"ב דאיתא שם באתרא דר"י לקומא נמי קומא דחלבא קרו לי' וע"ש בר"ן משם משמע כהרשב"א. אבל יש לחלק חדא דקום לחוד לא מקרי אלא היוצא מהחלב וע"כ מה דקורין אותו דחלבא אינו להפרידו משאר קום אלא להיותו נושא שם החלב משא"כ בשמרים כנ"ל. ותו דבנדרים שאני וצ"ע. ועיין שם דף נ"ג ע"א בהר"ן ד"ה וחכמים מתירין בתירוצו ועוד ותי' הרשב"א צ"ע:

סימן קכז

סעיף א

בש"ך סק"א כתב לשון הטור כגון שנתנו בידו לשמרו וכו' ולא מטעם מיגו וכו' אבל הב"י וכו' דמהימן משום מגו. והקשה לי הרב מוה' משה אב"ד. דק"ק קראקא איך שייך מגו גבי יי"נ הא אף אם מנסכו בפנינו אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולצעורי קמכוין כדאיתא בח"מ סי' שפ"ה. ור"ל בשלמא מה דפי' רש"י הכי בהסוגיא דנזקין בטימא או במפגל שפיר דטומאה הוא מידי דלא תלי' במחשבה ועיין יבמות דף פ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אין. וכן בפיגול כבר העלה הסוגי' בנדרים דף ל"ו שאני פיגול דאמר קרא לא יחשב לו מ"מ. ולהכי לא מקשה הגמרא מידי על מ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מן המשנה הכהנים שפיגלו במזיד חייבין] וי"ל דמההוא טעמא לא שייך נמי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולצעורי קמכוין. אבל בנסך הא ודאי צ"ע. וגם בל"ז איך שייך גבי ישראל מגו שיעבוד ע"ג וינסך ובדוחק גדול י"ל שבידו ליתנו לעובד כוכבים שינסכנו. והנה הש"ך מסיים וכתב וכן משמע בתוס' בקדושין פרק האומר דמהימן משום מגו. ועיינתי שם וע"כ היינו מדכתבו וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא לו מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן עלי' כבי תרי כשסומך עליו. נראה לו מדכתבו דהיינו בידו דר"ל שבידו לנסכו. ומזה נראה שלומד בדעתם שמה שמשני התם מקודם אליבא דרבא וי"ל שאני התם לפי שהי' בידו פעם אחד דהיינו בשעה שעשאו. ר"ל אליבא דרבא נמי דהתם לפי שהי' בידו והי' לו מגו אז להכי נאמן אף עתה שאינו בידו. וזה תימה שבכל הש"ס מסקי התוס' דמגו למפרע לא אמרינן ומ"ש הכא דנימא מיגו למפרע. להכי נלענ"ד דהתוס' והרשב"א אינם מחולקים כלל עם הרא"ש ומרדכי אלא לאביי דלתוס' טעמא דאביי משום מגו ובאמת. אליבי' אי אפשר למילף יין נסך משם כקושי' הרב הנ"ל דביי"נ לא שייך המגו. אבל לרבא מה דמשני דש"ה לפי שהי' בידו פעם אחד אין ר"ל משום מגו למפרע אלא מפני שהי' בידו פעם אחד לשמרו נעשה עליו בעליו כדפי' הרא"ש לאביי ולהכי לבתר דמסקו דהלכה כרבא כתבו נמי הדין דיי"נ ומה שכתבו דהיינו בידו ר"ל שגם מפני השליחות חשיב בידו ונקרא בעליו ונאמן:

ודע דבל"ז אף דינו שכתב הש"ך ועפ"ז יש לדון הוא צ"ע וז"ל מה שנדפס בדפוסי חדשים בשם בעל נ"ב ז"ל אם כונתו שגם קודם הבישול הי' בידו א"כ מיירי דלא אמר לי' בפעם ראשון וכן כתבתי' אני מכבר בצד ש"ך דידי] אבל לענ"ד אין דין זה מוכרח שכיון שלא הוציאו מת"י ואי אפשר לבא לידי מכשול לא נחוץ להגיד לו בפעם ראשון. לכן נראה דאיירי שקודם הבישול לא הי' בידו כלל רק עתה מסרו לידו אחר הבישול עכ"ל. ולדעתי בזה שניתן בידו כשהוא מבושל אינו נקרא כלל בעליו. כיון שלא ניתן בידו לשמור מניסוך ופשיטא דלכ"ע אינו נאמן. ובאמת אין דינו מוכרח. כי בל"ז למה. שהרא"ש מפרש אות י"ד בלשון זה אפילו דבר שאינו ברשותו עתה אי בזימנא קמייתא דאשכחי' אמר לי' עדיין נקרא בעליו וכו' ע"ש י"ל כ"ז שהוא בידו כל אימת שאומר נקרא עדיין בעליו ואין צריך למגו. ודוק כי הרשב"א לשיטתי' דלא נחית כלל לסברא דבעליו אלא דבפשוט נאמן זולתי לרבא ע"י הוכחה מדלא אמר בפעם ראשון והוא פועל ע"ש ודוק: .

בש"ך ס"ק י"ד. ע"ש היטב כי יראה לענ"ד דנהי דעל פי' העט"ז יפה השיג מ"מ אף פירושו תמוה לי דפירש שהרמ"א הוציא מלשון תשו' רשב"א דעד הנכחש לאו כלום אפילו בעלים שם ושותקים. דנהי דהרשב"א אפשר דהכי ס"ל (אבל באמת לענ"ד לא איירי שם מזה כלל) היינו משום דלשיטתי' לאו משום הודאה אתינן עלי' ואפילו שלא בפניך נמי ע"א מהימן כמבואר בשמו בש"ך ס"ק ט"ו ועל שתיקה כזו דאין בה משום הודאה שפיר קאמר דהיכא דנכחש בע"א לאו כלום הנכחש. וכן הר"ן בפ"ב דכתובות שמביא משתיקה כזו דאין בה משום הודאה איירי דומיא דנקיט שם נמי או שאומרת א"י אם הי' קרוב לי או לו. אבל הרמ"א דאיירי בכל הסימן בשיטת תוס' דע"א אינו נאמן אלא בפניך וע"י שתיקה שהיא כהודאה איך אפשר לומר אליבייהו דעד הנכחש לאו כלום הוא הא להדיא מבואר בתוס' פרק אמרו לו דעד אמר אכלת ועד אמר לא אכלת איירי דוקא בבת אחת דאל"ה הי' אפילו נאמן הראשון כבי תרי ע"י השתיקה כהודאה ומשמע ממילא דבבת אחת עכ"פ אסור ע"י שתיקה כהודאה ולא אמרינן עד הנכחש לאו כלום הוא. ובודאי מוכח כדבריהם דאל"ה אלא בבת אחת עד הנכחש לאו כלום. פשיטא שקשה מ"ש ואין להקשות דא"כ בכריתות ליפטור לגמרי דמ"ש י"ל שאני וכו' ליתא דבשלמא הירושלמי שרוצה ללמוד מחיוב אשם להוציא אשה בגט מספק מדחה שפיר שאינו דומה שכן אפילו אמר לבי נוקפני ומשום דמידי ספק לא יצא שהרי לכתחילה לא תנשא והיינו משום דתרי ותרי ספק לכ"ע. אבל איך אפשר לומר בעד ועד כאלו הדין דאפילו לכתחילה יהא מותר לאכול ומשום דעד הנכחש לאו כלום הוא מה לבו נוקפו שייך במה דלאו כלום הוא. בשלמא לשיטת הרשב"א ור"ן י"ל דמוקמי ההוא בבא כדאוקמוה התוס' ע"י בפניך והודאה וכדכתב הש"ך ס"ק הנ"ל דלהכי לא מקשה מרישא. אבל לשיטת תוס' לפירוש הש"ך דאפילו בכה"ג יהא מותר לכתחילה ודאי לענ"ד לא סגי תירוץ הירושלמי ומוכח ברור כדברי תוספות ולהכי לענ"ד אף פירוש זה אינו עולה כלל ועדיין צ"ע ויותר הי' נלענ"ד שט"ס הוא ברמ"א וצ"ל דיש מי שכתב וקאי על מ"ש אבל אם אין הבעלים שם מהני לנתינת טעם דלהכי מהני משום דיש מי שכתב. והכי נראה משמעות הד"מ תחילה כתב בשם הג"מ כשהבעלים שותקים אסור לכ"ע ואפילו בא אחר והכחישו. ושוב כתב וכתב הרשב"א דע"א בהכחשה לאו כלום. ואילו לפי' הש"ך הי' לו לכתוב והרשב"א כותב דהוי משמעות לחולק. א"ו שאינו מביאו אלא לראי' על הדיוק דנשמע מהסמ"ק דאם אין הבעלים שם דמהני עיין ודוק. ועיין בדבריו ס"ק י"ג:

שם בא"ד ד"ה העולה וכן דעת התוס' פ"ב דכתובות וכו' כ"ש הכא גבי יי"נ. נ"ב והכי פוסק הש"ע א"ע סי' מ"ז אך ע"ש ב"ש וסי' מ"ב:

בש"ך סדק י"ו. אבל תימה וכו' והר"ן פרק האומר ע"ש. כי לא קאי הכי במסקנא:

שם עיין בדבריו כי מ"ש ראי' מש"ס ר"פ האשה רבה ומסיים דהא ודאי אי נאמן להתיר כ"ש לאיסור וכמ"ש הרא"ש וכו'. לענ"ד אין זה כ"ש גמור כי מה שנאמן להתיר י"ל משום דחזקה אין אדם חוטא ולא לו דמה"ט אפילו החשוד נאמן בשל אחרים כדאיתא סי' קי"ט. אבל לאסור י"ל מדהוא להפסיד לחבירו הוא בכלל לא יקום ע"א כדכתב בעצמו בסק"ג ושם יש לדחות דהפועל הוא כמו שליש מדהי' בתחילה בידו משא"כ הכא] לענין הכחשת בעל דבר. כן י"ל נמי בדלא ידע להכחיש שהרי לענין ממון אף כה"ג פטור היכא דלא שייך מחויב שבועה כדמסיק בעצמו בח"מ סי' ע"ב ססק"ב. ומה דנקיט הרא"ש ק"ו זה ע"ש דין א' אינו ראי' לענ"ד כי שם איירי במידי דבלא עדותו אסור מספק ואינו פועל בעדותו אלא לעשותו ודאי:

שם בא"ד ואם איתא וכו' לימא רישא דפטור היינו כשלא אמר לו הי' לך לידע. נ"ב א"י דהא אכלת אין לך בפניך יותר מזה:

בש"ך ס"ק כ"א. דבריו לענ"ד צ"ע כי מה שמסיים ואפשר לזה השמיט המחבר הא רבותא. הא המחבר כתב הבד"א ארישא דאם שכרו מרובה נאמן בהאופן שברישא אינו נאמן. והיינו כשמכחישו נמי ומה שמביא דברי ר"י שבהס"ת א"י מה רצה מזה שם הפשוט שקאי על ריש דבריו שאם הוציאה מת"י ולא אמר בפעם הראשון שאינו נאמן לזה כתב ואין הפרש דלא תימא בשותק יהא חשוב השתיקה להודאה לזה נתן טעם כי הוא אינו יכול לדעת האמת. ולכן השתיקה וההכחשה דין אחד להם. ואדרבא משמע שם שבגוילים שהפסיד שכרו נמי אין הבדל ואפילו בהכחשה נאמן מדסתם ע"ש:

בט"ז סק"ד. עיין כי הקושי' והתירוץ לענ"ד אינם כי מה שכתב בהתי' שהס"ת אינה בחזקת היתר בבירור ע"כ ליתא דא"כ למה לא יהא הסופר נאמן תמיד מכ"ש דע"א נאמן להתיר במידי דלא אתחזיק לא לאיסור ולא להיתר ומכ"ש לאיסור כמבואר בהרא"ש פרק הנזקין כלל א' ובלא אמירתו נמי הי' ראוי לפוסלה מכח ספק כדאיתא בש"ך ס"ק כ"ג א"ו דס"ת הוחזק בכשרות מכח רוב מצוין אצל כתיבת ס"ת מומחין ומוחזקין הן והוי חזקה דאתי' מכח רובא כדפסקינן לגבי שחיטה וניקור. והקושי' מעיקרא לענ"ד ל"ק דהתם כך הפי' קמ"ל כמו דגברא לא איכפת לי' ומקרי ואמר ה"ה האשה נמי לא איכפת לה ומקרי ואמרה. משא"כ הכא פשיטא להגמרא דאינו מפסיד ממונו כדי להקניט חבירו. ואנו אין לנו הכח לדמות בסברות כאלו. א"ו דשם שאני דהוי דבר שבערוה ומ"ש וא"ל דהתם שאני שהוא מכחישה. עיין במה שכתבתי על דברי הש"ך ס"ק כ"א:

סעיף ג

בנקה"כ על סק"ו דחתיכת וכו' דמי לטבל. נ"ב עיין ח"ר יבמות ריש פרק האשה מבואר להדיא כהט"ז בד"ה ולענין פסק הלכה:

שם בהג"ה. ואם היו בכאן ב' חתיכות וכו'. נ"ב אבל אם נתערב ברוב של איסור ובא ע"א להעיד שהוא מכיר ההיתר בטביעות עין נלענ"ד דאסור וא"נ כי רוב עדיף מחזקה וצ"ע:

בש"ך ס"ק ל"א. ונ"מ וכו' או להיכא דאחר מכחישו נ"ב עיין בדבריו ס"ק י"ד במ"ש וזה ברור:

תו שם או בדבר שלא איתחזק לא איסור ולא היתר. נ"ב ר"ל שאין הקטן עושהו לודאי. ועיין ס"ק כ"ו

סימן קכח

סעיף ד

הג"ה מיהו אם פי החביות רחב וכו' שמא דרך מתעסק. לפ"ר הי' ראוי לומר שזה דוקא שלא במקום הפסד דאילו במקום הפסד הא מבואר סי' קכ"ד סעיף כ"ה בהג"ה וה"ה אם נגע אפילו בידו בלא כונת מגע וכו' שרי דהיינו מתעסק ומה כולי האי אף כי נגע במתעסק שרי'. אמנם מדברי הש"ך סי' קל"א ס"ק ט"ו משמע דמשום ההוא חששא אפילו במקום הפסד אסור ע"ש. וע"כ לומר דדוקא במשומר וידוע שלא נגע בו אלא במתעסק דהיינו בלא כונת מגע הוא דשרי בזה"ז במקום הפסד אבל באינו משומר דלולא דכותים לאו עע"ג הי' מהראוי לחוש לכונת מגע ומקילינן בהם דהאידנא שלא לחוש אלא לנגיעה דמתעסק שוב לא מקילינן שנית בהו להתיר על ידם הנגיעה דמתעסק בשתי' אף במקום הפסד כי תרי קולי לא מקילינן גבייהו ותו כנראה מלשון הג"ה מיימון אין זה מתעסק ממש אלא כל שרחב א"א שלא יגע לאיזה טעם. ע"ש פי"ב שכתב שכן דרך ליגע ביין שלפניו

שם בהג"ה שמא נגע דרך מתעסק. נ"ב עיין נקה"כ ס"ק ג לדבריו כאן מיירי שלא במקום הפסד. אך עיין ש"ך סי' קכ"ט ס"ק מ"ב וס"ק ל"א ס"ק ט"ו משמע לדעתו לפעמים נגיעה דרך מתעסק שאוסר אפילו לדידן במקום הפסד: ,

בב"י סי' זה מביא תשו' רשב"א בסוף הסימן ע"ש. והד"מ אף בסי' קכ"ח וגם הב"י שניהם כאחד טובים כתבו בסי' קכ"ט שר"ת ומהר"ם וריב"ש חולקים עליו בההוא סברא ואנכי בעניי לא זכיתי להבינם דודאי ר"ת שבב"י סי' קכ"ט שהתיר החביות מפני שיש בהקובת מזומנות נראה שפיר שחולק. אבל המהר"מ וריב"ש שכתבו דינם על גנבים שנכנסו למרתף שפסקו להלכה דהוו כבלשת בשעת מלחמה דחביות סתומות שרי כמבואר בש"ע בהג"ה סי' קכ"ט בשמם נמצא דשפיר כתבו אף שמקצתן איתרעי ונפתחו משום הא לא מחזקינן ריעותא בהשאר ונשארו בדינם להיתר משא"כ דין הרשב"א על כותים שיש להם רשות לפתוח ולשתות כרצונם דאז מן הסתם אסירי רק דזה יביא ההיתר כמ"ש השואל דחבית אחת פתוחה תטהר חברותי' פשיטא שאין הדעת סובל כדכתב הרשב"א בסברה ישרה. אמנם ראיות הרשב"א שכתב שהרי לגין על הדולבקי ולגין על השולחן וכו' ע"ש א"י להבין דהא איכא למידק תיפוק לי' מה לו לאשכוחי טעמא שהיינות שונים ולא בפשיטות דאולי כונתו לנסך כל החביות כיון דלא מירתת ואינו ירא ליגע. א"ו לפ"ר ע"כ איירי מכותים שאינם חשודים ליגע אלא לתועלת עצמם כדאיתא בהג"ה סי' הנ"ל. א"כ מאי מייתי ראי' מהגמרא מלגין על השולחן דפשיטא שחשודים לנסך ומה יועיל מה שיש להם על השלחן דלרבי' בתיפלה עדיף להו. לכן כמדומה דזה כונת הרשב' באמת שכתב ולא עוד אלא אפילו היין כולו אחד אין סומכין בהיתרו של זה היינו משום חשש ניסוך שהרי וכו' ולית לי' דעובדי כוכבים לא חשודים ושפיר הראי' ולפ"ז אפשר לדידן אם ידוע שהכותי יודע שהיין כולו אחד מודה שחבית אחת פתוחה מטהרת חברותי' וליכא פלוגתא כלל בינו לר"ת דהר"ת איירי בשידוע להכותי שהיין כולו אחד וחשש ניסוך ליכא במעשה דר"ת כמבואר שם משום שא"א להגביה ע"ש. וצ"ע בהרשב"א גופי':

סימן קכט

סעיף א

בהב"י מביא בשם הראב"ד שכתב הרשב"א בשמו דבחביות סתומות ולא הודיעו שיעור הפלגתו אפי' אמר לך ואני בא אחריך שרי ולכאורה קשה דא"כ היכי מוקים הברייתא דטהרות דאם אמר לך ואני בא כו' טמאים וכ"ת בפתוחות א"כ קשה רישא למה שמביא הטור בשם הראב"ד דפתוחות במעביר דיש לו צד נגיעה בחביות אפילו חסירה ואפילו בבא דרך עקלתון ולא אמר אסור. והנה עלה בדעתי דהראב"ד יש לו שטה בפ"ע כדי ליישב קושי' תוס' ד"ה מ"ש וסובר ע"כ הברייתא בסתומות מיירי דאל"כ קשה רישא וכדהביא הטור בשמו וא"כ קשה סיפא דאם אמר לך וכו' מדוע טמאות ת"ל דמירתת כסברתו שהביא הרשב"א בשמו אע"כ דאיירי הברייתא בהודיעו שמפליג. ומקשה מ"ש רישא דבהודיעו שמפליג אפילו לא אמר לך יהא אסור וכמבואר במתני' ומשני בבא לו בדרך עקלתון שהוא קרוב ויכול לבא תוך שיעור ההודעה ולכן רישא שרי וסיפא אסור כיון שאמר לך סומך שלא יבא אלא בדרך שהלך וטמאות. כך עלה בדעתי. אבל עיינתי בתה"ב וראיתי שהרשב"א עצמו מביא בשמו בלשון זה ואעפ"י שלענין טהרות אמר שאם אמר וכו' טמאות התם בחביות פתוחות ובאמת א"א כלל לפרש בסתומות מדקאמר כיון שנתעלמה עינו מהם טמאות וכמבואר בתוס' הנ"ל וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה ואולי ע"כ לא החמיר בפתוחות אפילו ביש דרך עקלתון אלא ביי"נ דחשוד הכותי מד"ג לכונת ניסוך בזה סובר דבפתוחות לא מהני דרך עקלתון דחיישינן שיכוין לנסך ולא יהא נתפס כגנב וכסברתו. משא"כ בטהרות שלא נחשדו אלא לנגיעה במתעסק בזה שפיר מהני שיהא רמי אנפשי' יראת שיבא דרך עקלתון. ואולי כן לדידן דלית להו לכותים חיבת ניסוך בפתוח לגמרי בנקב רחב ובא בדרך עקלתון ולא הודיעו שמפליג שרי בשתי'. אך צ"ע דף ע' ע"ב לא משמע הכי אלא דטהרות אלומי מיי"נ. והדרא הקושי' לדוכתה:

שוב עיינתי וראיתי שבלא הנ"ל מה שעלה בדעתי ליתא כיון דמוקמינן מתני' דהיכי דמי בחזקת משתמר על אותו דרך דהברייתא ומתני' פשיטא דמיירי בלא הודיע שמפליג. אמנם עיקר הקושי' עיינתי בהתה"ב וראיתי שהאמת אף הראב"ד דעתו כדעת הרמב"ן להתיר בפתוחות שאינם פתוחות לגמרי דהיינו שסתומים בפקק של עץ שהרי העתיק מתחילה דברי הרמב"ן וכתב עליו וכן דעת הראב"ד. ובהכי מוקים הברייתא דטהרות. ומ"ש הטור והרמב"ן הכריע ועיין פרישה. צ"ל דהטור לא ראה התה"ב כדפי' הב"י תמיד. ולא ראה מ"ש הרשב"א בשם הראב"ד דבסתומות אפילו אמר לך ואני אבא שרי אבל לדידן ע"כ ברייתא דטהרות בפתוחות מיירי וכדמוקי לי' התה"ב אליבי' מוכרח לומר דהראב"ד מודה להרמב"ן ואין שום פלוגתא ביניהם והכי דייקי לשון הראב"ד שכתב פתוחות לגמרי ודוק:

סעיף ב

בש"ך ס"ק י"ג מביא קושי' המ"ב ותירוצו ומקשה עליו מחנויות ודחק שלאו דוקא. וקשה א"כ סתימות הברייתות וכן קשה מסעיף ח'. ולענ"ד נראה ודאי אף בעיר שייך לחלק בין יש שומרים. אמנם דוקא אם מניח כותי בהחנות ומכ"ש במעביר ממקום למקום או המניח יינו בקרון שאין מירתת אלא על הנגיעה. אבל בשוכר בית בחצירו של כותי שאף על הכניסה מירתת כדמבואר בלשון הרמב"ם שבב"י סי' ק"ל בזה אינו מזיק מה שיש לו שומרים כי בטרם שיכנס השומר להגיד לו יבא היהודי בקרוב לביתו וימצא הכותי יוצא מביתו. משא"כ בפחד נגיעה שמיד ברמז השומר יוכל ליזהר להתרחק מהיין וזה ברור ופשוט ללשון הרמב"ם הנ"ל. אבל לא לדברי הרשב"א שמביא הב"י:

בס"ק הנ"ל בריש דבריו שכתב ומשמע וכו'. נ"ב א"י דפשיטא דאך בלא הודיעו שמפליג איירי שמהני בו דרך עקלתון:

סעיף ה

בהג"ה ואם הגוי אינו מירתת הכל אסור. סתם וכתב הכל אסור ומשמע אפילו סתומות והיינו בפקק בלא טיחה שזה מדרכם לחזור ולסתום מדאינם חשודים לקלקל ולהזיק. ומשמע נמי מסתימתו דאף אם יש חבית אחת פתוחה לגמרי אינה מטהרת חברותי' כדפסק הרשב"א בתשו' שבב"י סי' קכ"ח. ואף שבד"מ סק"ג כתב ועיין לקמן (דר"ת) ומהר"מ וריב"ש סוברים דאין אוסרים כל החביות מטעם הרשב"א וכן כתב שנית סק"י ובש"ע סעיף י"א פסק בהג"ה כהריב"ש מ"מ שפיר עביד דחזר בו וסתם הכא כהרשב"א כדכתבתי כבר בסי' קכ"ח דלית כאן פלוגתא כלל מן המהר"מ וריב"ש ולמה שביארתי שם דברי רשב"א אף הר"ת שלם עמו ע"ש וק"ל ודלא כהט"ז ס"ס קכ"ו:

סעיף יא

בש"ך ס"ק כ"ח. הניח הש"ע בצ"ע דרוב ומיעוט אין לצרף ועיין בספרי צ"ה סי' י"ג שם מיושב:

בט"ז ס"ק י"ט ונ"ל וכו' כיון דלאו למגע יין נתכוין. נ"ב עיין לעיל בהג"ה מבואר דאפילו נתכוין למגע יין ע"י דבר לדידן שרי:

סעיף יב

בט"ז ס"ק כ"ב. לענ"ד כל דבריו אינם מכוונים להלכה. הביא דברי התוס' והתוס' לא דייקו הכי אלא משום דמשמע להו בכל ענין אפילו בפתוחות הרבה דיש הוכחה דאדעתא דממונא ואיהו לא חילק בזה. ועוד אף ההוא דינא דפתוח הרבה המעיין בתוס' שם יראה שלא למסקנת הלכה הקשו הכי כי לפי' ר"ת שבתוס' ב"ב בביאור רחב ובע"א בקיצור. קושי' מעיקרא ליתא דע"כ לא שרי לעיל אלא משום דהוי ס"ס ספק ישראל משא"כ בבלשת דודאי עכו"ם ודאי קושיית' אינה אלא לפרש"י דפי' דאליבא דר"א הואיל ומכשיר בס' ביאה כחד ס' ה"ה היכא דמוכח מילתא להתירו דהיינו דפתחו טובא. וכל קושי' תוס' אינה אלא דלא ניחא להו לאוקים מתני' דלא כר"א כמבואר במהרש"א אבל ודאי להלכה דפסקינן כת"ק ה"ה פתחו טובא לא מהני ולא שרי אלא בס"ס ומטעם זה לא מובא כלל לדינא ההוא בבא דפולמסא ועוד דע"כ התוס' הבינו הפשט פתוחות שפתחו הבלשת ולכן שייך דבריהם היכא שפתחו טובא משא"כ לשיטת הש"ע שמפרש הדין בפתוחות מעיקרא ל"ש כלל:

ואף מה שמקשה על הב"י שמפרש בסתומות שנפתחו חיישינן אף בשעת מלחמה וכתב שהב"י הוסיף על זה מדעתו ליתא ובפי' מבואר הכי בדברי ריב"ש שבב"י והרמ"א בהג"ה פסק הכי דבגנב שלא נמצא ריעותא אפילו פתוחות שרי דגנב כבלשת בשעת מלחמה דמי וכתב ועובדא דהנהו גנבי דפתחו דאמרינן התם דאם אין רוב גנבי ישראל אסור היינו בודאי כגון שהיו סתומות ונמצאת פתוחות הרי לפנינו בסתומות שנפתחו לא מהני שעת מלחמה שהרי ראינו שהי' להם פנאי לפתוח אלא דההיתר הוא או משום רוב ישראל או היכא דדרכי' לאצנועי ממנו ומשום ס"ס ספק ישראל וכו' משא"כ בלשת דכולהו נכרים וכבר הי' להם פנאי לפתוח משום ספק זה לחוד דילמא לא אתו אלא בשביל ממון לא שרינן. ולא מיבעי' להש"ך שהניח אף דברי הטור וש"ע בצ"ע בס"ק כ"ח והדין עמו דפשיטא דלא שייך הכא להתיר. אלא אפילו להטור וש"ע דההכרח לידחק דנראה לו דעובדא דנהרדעי לא הי' בחזקת החצי בגנבי ישראל אלא במיעוט ומשום קולא דסתם יינם תפסי המיעוט ישראל ג"כ לחד ספק אבל ודאי בלשת ליכא למ"ד דמשום ההוא ספק לחוד למשרי נמצא דאף להלכה מה שהקיל בבלשת שפתחו אינו מכוון ודוק:

סעיף יד

בט"ז ס"ק כ"ד גם בסי' קי"ט סעיף ד' דהנחשד על החמור. נ"ב ע"ש בפר"ח ובעצמו מביא דברי הב"י שם:

סעיף יח

בש"ך סק"מ. הכא כיון שנמצא תוך הכרם עדיף טפי. נ"ב בפירוש מבואר במשמרת הבית דלא כותי' בזה (אלא כדעת הט"ז ס"ק כ"ז) ע"ש. והכי מוכרח דאל"כ לא הי' סלקא הה"א של הגמרא בכרם כר"ח כיון שנמצא באותו כרם לשיטת הרשב"א. מה שכתבתי בהג"ה כדעת הט"ז היינו לדינא אבל פירושו דהאצ"ל שכתב עיין לשון הרשב"א עצמו:

בט"ז ס"ק כ"ז. וכיון דאנן קיי"ל באמת דהולכין אחר הרוב נ"ב עיין בדבריו עצמם סי' רצ"ד ס"ק י"ז תראה כי לק"מ וגם צדקו דברי הש"ך ס"ק מ'. ולא דברתי בו נכונה במה שכתבתי לעיל בצידו:

אלה הדברים סובבים להנ"ל בצד הט"ז וש"ך סק"מ. הנה הש"ך כתב על הטור ורשב"א סגנון אחד דהיכא דנמצא תוך הכרם לא אזלינן בתר רובא. וכבר כתבתי שבהדיא מבואר במשה"ב דלא כותי' וגם הטו"ז כתב על הטור דברים דחוקים כמבואר ג"כ במשה"ב דבכרם ל"ש כלל לומר שכונה בפ"ע ע"ש ודוק. אמנם פירושם הכי באמת ההוא סברה אם נאמר בתוך הכרם ליזל בתר רובא או דהכא אפילו לר"ח הולכין אחר הקרוב. במחלוקת שנוי' כמבואר סי' רצ"ד סעיף י"א וסברת הטור שם גבי ענבים מ"ש הט"ז ס"ק י"ז היא סברת הנ"י בשם הרמב"ן. והרא"ש פליג התם בפירוש. והנה הרשב"א פה ביי"נ מבואר שסובר כסברת הרא"ש דאפילו כשנמצא בתוך הכרם] הולכין אחר רובא ולכן כתב מתחילה כשיש הרבה כרמים של ישראל סביבו דאז רק מטעם אחד אסור דאזלינן בתר רובא אבל משום הטעם דאין דרך אין לאסור דהא אף אם נאמר דלא מההוא כרם מ"מ נימא דמכרמים אחרים קרובים דישראל הוא רק דאמרינן רובא עדיף ולהרשב"א ההוא טעמא לחוד מספיק משום דס"ל כסברת הרא"ש גבי ענבים ושוב כתב ואצ"ל כשאין שם כרמים אחרים של ישראל שאז יש עוד טעם לאיסור משום דאין דרך. אמנם הטור לשיטתו בסי' רצ"ד הוצרך להשמיט טעם הראשון גבי היכא דאיכא כרמים אחרים של ישראל כיון דס"ל דלא אזלינן כה"ג בתר רובא ומוכרח לבאר על הכל הטעם דאין דרך ומ"מ שפיר כתב ואצ"ל דבבא ראשונה אף אם נאמר אין דרך טעם זה לחוד אינו מספיק אם לא בהצטרף אח"כ רוב וקרוב הולכין אחר רוב דהא אף אם נאמר דלאו מההוא כרם הוא משום דאין דרך מ"מ הא איכא ג"כ כרמים אחרים של ישראל אלא דאז כשעכ"פ לאו מההוא כרם הוא ממילא שוב הולכין אחר הרוב אבל אי לא הוי אמרינן דאין דרך לא הי' מספיק הטעם ליזל בתר רובא הואיל ונמצא תוך הכרם כמבואר בהש"ך ואצ"ל הוא כשאין כרמים אחרים של ישראל שאז ההוא טעם לחוד מספיק שאין דרך ובודאי של כרם כותי הוא וק"ל. ומזה תראה כי אותה הסברא שכתב הסמ"ע בסתמא בסי' רנ"ט בנמצא אבידה במקום שרוב ישראל מצוי ורוב העיר כותים דהולכים בתר מקום המציאה לאו [ד"ה הוא כי הרשב"א ורא"ש חולקין וכן המרדכי סוף פרק הזרוע בשיטת הרא"ש דאל"ה לא מקשה מידי ע"ש ודוק:

סימן קל

סעיף ב

הג"ה. ויש שכתבו וכו' אפילו בחותם אחד ב"י לדעת ר"ת. ולענ"ד לדידן שסמכינן בסי' קכ"ח סעיף ד' בהג"ה דבזה"ז וכו' אין לחוש אא"כ יש לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת ולנגיעת ניסוך בדיעבד אין לחוש שוב הוי יין שלנו כחומץ שלנו שמבואר סעיף ג' דמותר בחותם אחד לכ"ע משום דלא טרח לזייף. אמנם עיין בהסוגי' דפרק אין מעמידין פת למה ניחוש לה אי דחיטי בשערי מידע ידיע מבואר הא אילו הי' שייך ריוח מרובה הי' צריך חב"ח וא"כ ע"כ לומר דחומץ איירי אך בדלא שייך למיחש לריווח מרובה ויראה נמי דלר"א דלא חייש משום חיבת ניסוך לזיוף דטירחא ה"ה לריוח מרובה. וא"כ הנ"מ אף במקום חשש דריוח מרובה לשיטת ר"ת ודוק:

סעיף י

בש"ך סקי"ד. לשונו צריך ביאור ולענ"ד ר"ל ומ"מ וכו' שתמיד רגיל להיות יוצא ונכנס אף שבפעם זה לא יצא ונכנס כל היום מ"מ הוא בחזקת המשתמר לאפוקי אינו יוצא ונכנס כלל דהוי כהודיעו שהוא מפליג כיון שאין דר בו והכותי יודע שאין מדרכו להיות יוצא ונכנס לא מסתפי מיני' או אפילו וכו' כלומר שרגיל להיות יוצא ונכנס תמיד וגם היום אלא שהודיעו שהוא מפליג לא עדיף וכו':

סוף הסימן מעתיק הט"ז סברת הרשב"א דילמא השתא מידכר לי' לחמרא ויבא והמעיין בתשו' הרשב"א שבב"י סי' קכ"ח יראה להדיא שכל עיקר ראייתו היינו מדינא דישראל וכותי דהוו יתבי בארבא ע"ש. וא"כ צ"ע כי לענ"ד הרשב"א לשיטתי' שהעתיק הט"ז סי' קכ"ט ס"ק י"א שפיר מייתי ראי' משא"כ לשיטת הרא"ה שהסכימו עמו האחרונים ביצא מדעתו שייך כלל דבריו וראייתו צ"ע ודוק:

סימן קלא

סעיף א

בט"ז סק"א כתב על דברי הר"ן שהעתיקו הד"מ ופרישה שאינו מבין דבריהם וכתב שדברי הר"ן קאי על דין אחר ואני אין מבין דבריו שדברי הר"ן המה בפרק השוכר דף שס"ד ע"ב בדפוס אמשטרדם ועיינתי שם ודבריו ברורים שכתב דשומר יוצא ונכנס לא מהני אלא כשהיין מונח בבית ולא בהחצר שאז בקל יוכל ליגע כיון שהכותי דר באותו חצר. ושפיר עשו שהעתיקו ד כיון שהר"ן עצמו מסיים וראוי להחמיר כדבריו וזה הדין דישראל דר באותו חצר היינו ההיתר דהוי כיוצא ונכנס. ומה שמקשה דאדרבה בחצר מירתת טפי י"ל דשאני היכא שמונח בבית מירתת ליגע פן יבא הישראל עליו פתאום ולא יראנו משא"כ כשמונח בחצר שבקל יוכל ליגע בשעת יציאת הישראל טרם יבא וק"ל:

בס"ק ד' עיין בו כי במח"כ לענ"ד כל דבריו אינם מכוונים לפסק הש"ע שהוא לשיטת ר"ת דמיירי בכותי, הדר באותו חצר ועיקר ההיתר היינו הואיל והוא חתם לא טרח ומזייף היכא דמירתת פן יראנו ישראל ופשיטא דאז לא שרי אלא מה שכנגד החלון ולא מן הצדדין והרשב"א לשיטתי' כתב הכי דמוקים למתני' בלא מפתח וחותם ובכותי שאינו דר בחצירו קמיירי ומשום דמירתת אינו נכנס כלל ושפיר י"ל חזקה לא נכנס ול"ש בצדדין הכל מותר. ואיך מעתיק סברת הרשב"א על הש"ע. וכן צ"ע על הש"ך ס"ק י"ב. וכנראה מדעתם שסברי דהכא דוקא כשהיין מונח בבית ולא בהחצר אבל לא נראה הכי מהטור וש"ע לחלק בזה לשיטה דר"ת וצ"ע:

סימן קלב

סעיף א

ואם מכרו הישראל לכותי אחר וכו'. עיין ט"ז דהיינו אפילו לאחרים. וזה ניחא אם כותי קונה בכסף אבל אם אינו קונה, בכסף עיין בט"ז ס"ק ח' קושי' הרשב"א. והכא ודאי צ"ע דהא המעות משעה ראשונה ניתנו להוציא ביד הישראל והוי כשלו ועדיין לא חל עלייהו איסור ולא נקראו חליפי יין נסך התופס דמיו כיון שהיין לא נקנה תמורתו להכותי והוי ממש כנתן לה ואח"כ בא עליה דכיון שאמר לה אם תצטרך מעכשיו יהא שלך אינו חל על האתנן האיסור בהביאה של אח"כ וה"נ אין חל על הדמים האיסור בהמשיכה של אח"כ. ודוק כי צ"ע בתוס' שם:

סעיף ב

בש"ך ס"ק י"ח וכ"כ בבדק הבית וכו' עכ"ל. נ"ב בסי' קל"ד הוא בב"י שלא במקומו:

בש"ך ס"ק כ"א ועוד דהכא ודאי ל"ש וכו' נ"ב עיין פר"ח סי' קכ"ב מביא הרשב"א בתשו' שאינו מתיר אלא משהו בלוע ולא משהו בעין מפני שמסופק בו ע"ש ס"ק ג':

בס"ק כ"ד בא"ד. א"נ הרב מפרש דהא בד"א שכתבו וכו' נ"ב א"י הא בעצמו מביא ס"ק י"ח מה שמסיים הרמב"ם אעפ"י, שפסק:

סעיף ד

בט"ז ס"ק ח' בא"ד וא"כ ישראל מכותי כ"ש וכו' נ"ב עיין בכורות דף י"ג כתיב או קנה מיד עמיתך למעט קנין מכותי דאינו קונה בכסף.

סעיף ז

עיין בתוס' ע"ז דף ל"ב בסוף ד"ה והא הכא רצו לדון אף בחמץ משום איסור רוצה בקיומו לולא משום דליתא לאיסורא בעינא. וכן הטור א"ח בהלכות פסח השתמש באיסור זה לענין השכרת קדירה לבשל בו חמץ ולפ"ז אם ישראל יש לו חוב גבי כותי אופה ובא אצלו בחש"מ לתבוע ואמר לו המתן עד שאמכור פתי אסורין הדמים כמו הכא ביי"נ. אמנם תמה אני הא מבואר דף ס"ד דגבי כלאים אמרינן רבנן היא ופרש"י דלא איכפת להו אי רוצה בקיומו אבל יי"נ דאסור להיות רוצה בקיומו דישראל מצווה לבטל ע"ג ותשמישי' אימר לך דאסור. הרי דכלאים אף דאסורין בהנאה אין בהם לכ"ע משום רוצה בקיומו דרבנן זולת לר"ע מדרשא דקרא וא"כ מה"ת לילף שאר א"ה מע"ג. הגם דבחמץ יש לדחוק דמדמו לע"ג הואיל דאנו מצווין להשביתו והוי דומי' דע"ג ומ"מ צ"ע מנ"ל. אבל בב"ח ודאי לכלאים דומה. והד"מ בי"ד סי' צ"ד רוצה באמת לדון בב"ח מחמץ לענין איסור רוצה בקיומו והוא תימה בעיני [אף שבתוס' הנ"ל נמי נזכר בב"ח] ומלבד זה השיג המ"י עליו ע"ש וק"ל. אף יש לתמוה מה ס"ד לומר גבי כלי הבלוע מחמץ שיהא שייך בו דין איסור רוצה בקיומו דא"כ איך פסקינן כלי חמץ משהינן להו עד אחר פסח דהא א"כ רוצה בקיומו של איסור הבלוע משום דבר אחר כדי להשתמש בהכלים אחר הפסח כדכתב הח"י לגבי תערובות משהו בז' של פסח עיין בו וק"ל. הן אמת דלשיטת תוס' אין ראי' מכלאים שהם מפרשי בד"ה אין עודרי' בכלאי זרעים שמותר בהנאה אבל לא נראה הכי מהרמב"ם ופרש"י ועיין פר"ח א"ח סי' ת"נ. ודע מה שהוכיחו תוס' דהברייתא איירי בכלאי זרעים דאילו בכלאי כרם מה מקשה וכו'. ועיין פי' תוס' במור"ם לובלין ז"ל כי יפה פירש. (זולת מה שכתב מ"מ אסור לעשות כן לכתחילה וכדקתני רישא אין עודרין דברים אלו למותר דבודאי פשיטא דאסור לעשות כן למה דבעי לאוקמא כר"ע מצד איסור קיום ולר"י מטעם מתנת חנם. וגם אינם נכונים דאין עודרין הטעם פשוט דעידור היינו זריעה וישראל אסור לזרוע אף שדה נכרי כלאים וכן מבואר בהרמב"ם ריש הלכות כלאים וע"ש בכ"מ] אמנם לענ"ד הא יש לדקדק בתחילת האיבעי' שכרו לישבר ביי"נ מהו למה ענין המציא צד האיסור מטעם רוצה בקיומו ות"ל דלצד זה דלא נימא למעוטי תיפלה ש"ד למה לא יהא אסור ככל שכר פועל ביי"נ המבואר במשנה לאיסור א"ו שהרי מסקו תוס' שם ריש הפרק שהטעם משום קנס וע"כ אין ליקנס אלא בדעביד איסור. וביי"נ האיסור מה שהשתכר בא"ה דיי"נ דאסור והר"ן שנקט האיסור משום רוצה בקיומו צ"ע אם לא שנדחק דנקיט להכי טעם האיסור משום רוצה בקיומו מפני הבבא דשוכר חמור וכדלקמן אבל א"י ליישב א"כ קושי' הגמרא צ"ע וכדלקמן] לכתחילה וכן בשביעית ביאר הרמב"ם והר"ן דהחמרים עשו במלאכה האסורה בשביעית. ובשכרו לשבור סברי דבזה ודאי דלא שייך לאסור לכתחילה מטעם משתכר בא"ה כיון דאין שכרו כלל על גוף מלאכת יי"נ עצמו אלא על שבירת החביות ולא הוי היי"נ אלא הגורם ולא חשוב כלל הנאת א"ה כמבואר בטור א"ח סי' ת"נ בשם התוספתא שמ"ה מותר להשכיר חמור להוליך חמץ בפסח וע"ש בב"י בשם הריב"ש סי' ת' ולכן חקרו צד איסור לכתחילה מצד רוצה בקיומו דשייך גבי ע"ג כדפרש"י ז"ל במסקנא ופשט שפיר מכלאים דודאי אף בכלאי הכרם האסור בהנאה מ"מ כשמשתכר ע"י עשיית גדר נמי אין בו שום איסור מצד משתכר בא"ה כיון דאינו עושה בגוף הכלאים ובזה לענ"ד שפיר הכל בין אי איירי בכלאי הכרם ובין אי איירי בכלאי זרעים דתמיד אין בקיום כלאים רק מצד איסור קיום דומי' דשוכר ביי"נ ודוק. ודעתו למה שמבואר בכ"מ ריש הלכות כלאים דאף לרבנן דלא דרשי ללקות על מקיים כלאים מ"מ מודו דאסור מן התורה] משמע קצת כדעת תוס' דבכל, א"ה שייך האיסור רוצה בקיומו דומיא דכלאים לרבנן. אלא דזה אינו שהרי אף בכלאי זרעים אסרו וע"ש במ"ל שהרגיש בסתירת סוגי' זו לדעת זה וצ"ע. ומלבד כל הנ"ל לענ"ד בהתוספתא שבטור א"ח הנ"ל שמותר להשכיר חמור להוליך חמץ מבואר כדעתי שאין בחמץ מצד איסור רוצה בקיומו כי ודאי רוצה בקיומו של חמץ כדי שישתכר על ידו דמי השכירות החמור שאם יתאבד החמץ יפסק דמי שכירתו. ועיין דף סג ע"ב שחשוב שכירת שבירת חביות רוצה בקיומו מההוא טעמא ובב"י ופר"ח סי' הנ"ל לא כתבו הכי וצ"ע, ודברי הטור שם מיני' ובי' צ"ע. ולהנ"ל ע"כ שוכר חמור להביא יי"נ נמי אין איסורו אלא משום רוצה בקיומו וקשה לפ"ז מה מקשה דף ס"ה היינו רישא וצ"ע ליישב התוספתא ודוק:

סימן קלג

סעיף ג

בט"ז ס"ק ה' וכתב בפרישה וכו' ואסור לקבלם. נ"ב עיין בדברי אורחת חיים שבב"י שכתב כותי ששכר ישראל לעשות עמו ביי"נ שכרו אסור ביאר בגמרא דמשום קנס הוא הילכך נראה לומר שאינו אסור אלא לדידי' אבל לאחרים שרי הילכך בדיעבד טוב שיקח השכר ויתננו לעניים משיניחנו לכותי. ור"ל בדיעבד שנשכר טוב שיקחנו לא כדי לזכות לעצמו אלא כדי ליתנו לעניים. אבל אם כבר זכה לעצמו הא מבואר בעובדא דארבא דאין תקנה ליתן לעניים וא"כ מה שמסיים ולדעת הרמב"ם נראה שאסור אין, מוכרח שחולק על תקנה הנ"ל כי לשון הרמב"ם הלא הוא מועתק מהעובדא הנ"ל וצ"ע:

סימן קלד

סעיף ב

נתערב סתם יינם וכו' וימכר כולו וכו'. וכתב הש"ך ולפ"ז וכו' הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי איסור. ואמת שכן נמי גוף לשון הטור והב"י כתב עליו שהוא פשוט. ובעניותי אינו פשוט ואדרבה צ"ע כי משמע אילו לא פסקינן כרשב"ג בסתם יינם הי' היין הכנוס בקנקנים אסור בהנאה וזה אינו שבהדיא אמרו החכמים במתני' דפרק אין מעמידין שמותר בהנאה. וא"ל דהיינו טעמייהו דרבנן דזה ודאי אינו כדהוכיח התה"ב דף קמ"ט מפסק רב דלא כרשב"ג ביין ויין וע"ש אלא כדביאר הטעם מפני שהוא אך טעמו ולא ממשו (ולפ"ר צ"ע דא"כ מוכח מזה דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא) ולפ"ר יש נמי נ"מ לדינא דאילו לטעם הטור אין להתירו בהנאת הגוף כמו זילוף או רחיצה אלא במכירה לכותי מפני שהוא חוץ מדמי איסור ואילו מדברי חכמים מבואר דאינו אסור אלא בשתי' הא בכל הנאות שרי וכן מבואר בלשון הרא"ה דף קכ"ו ע"ב שכתב ולפיכך התירוהו בהנאה ואפילו ליהנות בגופו משא"כ בעלמא אמנם לפ"ז צ"ע. מה הקשה הרמב"ן עלי' דהרי"ף ומביאו התה"ב דף קמ"ח דלאיזה צורך מביא דין משפך כיון דקיי"ל כרשב"ג בסתם יינם. וקשה והא נ"מ דאילו מצד המשפך בלא עכבת יין הי' מותר אף בהנאת הגוף ואינו השתא דיש בו ממשות יין הוא אסור בהנאת הגוף ואינו מותר אלא במכירה לכותי מפני שתמיד הוא חוץ מדמי איסור כיון שאינו אלא דבר מועט. ודוחק גדול בעיני לומר דכמו דלענין המכירה לא נחשב המיעוט שבו להנאה ה"ה לענין הנאת הגוף ודוקא בנתערב הרבה יין שאז מדחשוב לענין המכירה דצריך למוכרו חוץ מדמיו חשוב נמי ואוסר הנאת הגוף דאיני יודע להפריד בין הנאת הגוף לשתי' וצ"ע. ודע דגם בזה אני מסופק בההיתר השלכת דמי התערובות לים אם זה מתיר כל ההנאות מדהוי קצת כפדיון מדתופס דמיו הע"ז כדאיתא בש"ך ריש סי' ק"י. [וכן מבואר בפרש"י גבי עובדא דחביתא דחמרא שפי' (סתם) והשלך לים ומותר בהנאה אפילו בכביסה. אבל מתוס' יבמות דף פ"א ע"ב מבואר דאין לו אלא היתר מכירה או ליתן לפועליו אבל ליהנות גופו אסור ומשמע דהיתר כביסה אין לו. וכן מבואר בהר"ש פ"ג דערלה וכתב דהא אסור בשתי'] או דמ"מ אין התירו אלא למכרו לנכרי ומשום דשוב אין נהנה בדמיו. אבל הנאת הגוף מ"מ אסור כמו השתי'. וכן משמעות הרמב"ן וצ"ע. ועיין בר"י נתיב י"ז דף קס"ט מ"ש בשם התוס' בפי' בענין מכירת חוץ מדמי איסור: .

שם בהג"ה אבל אם הם קטנים ואינם חשובים חד בתרי בטל יש להקשות לפי מה שקבלו כל האחרונים לפסק הלכה הטעם דיבש ביבש אינו בטל בפסח בא"ח סי' תמ"ז הוא משום דלא אמרו ביטל ברוב אלא היכא דבלח בטל בס' אבל היכא דבלח במשהו ה"ה יבש ביבש א"כ ה"נ נימא דלא ליבטל ברובא וא"ל דוקא חמץ דבין במינו ובין שלא במינו במשהו בזה דנינן ה"ה ביבש משא"כ ביי"נ דזה אינו להמעיין בתה"ב דף ק"ד ובמרדכי ריש פרק כ"ש דראייתם מתרומה דחזינן כמו שהחמירו בלח במין במינו בר' ה"ה ביבש בר' כמו כן חמץ. וה"נ נימא כמו שהחמירו בלח במב"מ במשהו ה"ה ביבש מב"מ. ואולם בת"ח כלל ל"ט מסיים דלא נהיגין להחמיר כהרי"ף אלא בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה ואם נאמר דבא למעט כל שאר איסורי הנאה צ"ע הסברא לחלק בין יי"נ לחמץ (אם לא בדוחק הואיל וחמץ איסור כרת) אם לא שנאמר דצירף לזה גבי חמץ משום דשיל"מ אף דסתם דחמץ משש ולמעלה בטל בס' וע"כ דלא ס"ל דהוי דשיל"מ מ"מ עשה אותה סניף להחמיר ביבש וא"כ נימא שלא החמיר בחמץ ביבש אלא במב"מ דמבשא"מ אזיל הטעם דיל"מ ולא חמיר מיי"נ. ומה שסתם שם וכתב יבש ביבש היינו משום דסתם ביטול ברוב היינו מב"מ דלא מינכר. ואפשר נמי לומר בהת"ח שלא מיעט אלא איסור הנאה כמו חתיכה בב"ח דג"כ אסור בהנאה ולא שייך הטעם דבלח איסורו במשהו אבל הכא מבואר דממעט אף יי"נ וצ"ע, ואולי י"ל דוקא בחמץ דתמיד במשהו אפילו איסורא לגו התירא שפיר אמרינן דה"ה ביבש אבל יי"נ דאף במינו איסורא לגו התירא נמי בטל להרמב"ם מצירצר קטן לעולם ואף לדידן עד כדי נתינת טעם אם לא שנפל מחביות גדולה דנפיש עמודי' לכן כיון דחזינן דלא בכל ענין החמירו במשהו במינו ה"ה יבש אין ללמוד מלח לאסור במשהו ועיינתי בהרשב"א ומצאתי דמות ראי' לחלוקי שבתה"ב הנ"ל מסיים ועוד דחמץ דין הוא שיאסור כל תערובתו במשהו ואפי' ביבש שכל שאין לו שיעור אינו בטל לעולם שהוא קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי. והדברים קשים להולמם דמה חשיבות יש לחמץ משהו יותר משאר איסורי משהו דכולם בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה. וחיוב אף במשהו דחמץ אינו אם לא בדוחק שכונתו הואיל וחשוב שאוסר פליטתו תמיד במשהו בלח הוי דבר חשוב וחשוב קיבוע דרבנן כמו יתר דברים החשובים דלא בטילי משא"כ יי"נ דודאי משהו איסורא שנפל לגו התירא בטל לא שייך ההוא טעמא ודוק:

שוב אח"כ מצאתי הפר"ח סי' ק"י סק"ד חולק באמת על הרמ"א מכח הנ"ל ואין דבריו מוכרחים:

סעיף ה

הג"ה מיהו לא ימכור לכותים הרבה ביחד. נ"ב עיין מ"א סי' תס"ז סק"ב:

סעיף ז

חומץ. נ"ב עיין תשו' הר"ן סי' ע' מתיר עורות הנצבעים בצבע שחור ובתוך הצבע חומץ יין העשוי לקלוט הצבע. ועיין פר"ח סי' ק"ב סק"ה:

סעיף י

ואם עבר עליהם זמן רב. עיין ט"ז והש"ך חולק וס"ל דלא גרע מצונן בצונן דעלמא דבעי מעל"ע כדביאר בהנקה"כ. והנה חילוק זה אינו נזכר בהגמרא אלא בהר"ן איתא בשם הרשב"א דז"ל שאני חיטי דאגב צירייהו ומינה דשעורים כיון דלית בהו צירי הרי הן כענבים שאינם מבוקעות ושרי. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דהנ"מ בשהדיחה מיד או לזמן מועט אבל אם עמד היין עליהם זמן מרובה אנן סהדי דודאי בלעי דאפילו בלתיתה חיישינן להו לענין חמץ דתניא אין לותתין את השעורים וכ"ש אם נשורו השעורים ביין זמן מרובה שהן בולעין בודאי ואין להם תקנה בהדחה. והנה בהתה"ב דף ק"נ ע"ב לא הזכיר מזה דבר ולדבריו בהר"ן דמדין לתיתה אתא עלי' פשיטא דלא בעי מעל"ע. ולכל היותר יתפרש הזמן רב כשיעור לתיתה. אבל יש לתמוה שהרי בתשובתו המיוחסת להרמב"ן סי' קנ"א הביאה הב"י ריש סי' ק"ה כתב בלשון זה. ומה שכתב מר בפי' אמרטוטי דאיכא מ"ד כשהי' השכר חם ואתה דנת לאסור בצונן כיון שיש להשכר קיוהא הרי הוא ככבוש יפה דנת וכו' גם מה שאמרת דכל שאין לו קיוהא קודם מליחה שאינו בולע מן הדם גם זה פשוט דלא אמרינן אלא בדברים החריפים וכו' וכדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וכו'. וגרסינן פרק כיצד צולין צונן לתוך צונן ד"ה מותר ולא נתן שיעור לשהות זה בתוך זה. הרי מבואר בדבריו דצונן בצונן במידי דלית לי' קיוהא אין שיעור לשהייתו והרי בלתיתה חזינן דאף בצונן בלעי [וא"ל דלתיתה דשעורין משום דרכיכי הוא דבלעי בצונן ובהתשו' איירי לענין בשר. דלא משמע לי' דרכיך כשעורין דא"כ ודאי קשה מה שהקשיתי לקמן מנ"ל ללמוד שעורים מענבים. להכי ע"כ כדכתיבנא עיין דין וע"כ משום דלפ"ר ליכא למילף מחמץ דאיסורו במשהו ואם בלע רק משהו נמי אסור דמשהו זה מחמץ משהו. וא"כ מה דיליף הכא מלתיתה ע"כ רק דרך דמיון מעט מסברא יין דאית בי' קיוהא אנן סהדי דבלעי מדאפילו בלתיתה חיישינן להו כ"ש אם נשורין השעורים ביין דאית לי' קיוהא זמן מרובה שהן ודאי בולעין וא"כ הדר אפשר כדעת הש"ך דהזמן מרובה ר"ל שיעור כבישה דאפילו בחומץ בעינן מעל"ע. ודע דאיכא למידק מנ"ל להרשב"א ז"ל למילף שעורים כיון דלית בהו צירי דשרי כענבים דילמא ע"כ לא הוצרך הגמ' לשנויי אגב צירייהו אלא בחיטי דקשו דלולא צירייהו הוי בדומה דענבים שאינן מבוקעים הא שעורים דרכיכי כדאיתא בפרק כ"ש דף מ' אף בלא צירי בלעו ביין ואינם בדמיון ענבים. וע"כ צ"ל דלא מסתבר לי' דשעורים רכיכי יותר מענבים ובזה שפיר מה שדימה הש"ך ענבים לשעורים לענין זמן מרובה באינם מבוקעים. אך מ"מ קשה למה דמסיק דמ"מ שעורים וענבים בזמן מרובה נאסרו. ובזמן מועט בהדחה סגי וחטים הא דומו לענבים מבוקעות ומיד נאסרו. הרי לפ"ז מוכח דשעורים אף דרכיכי לא בלעי כחטין. ואילו בפסחים לענין לתיתה הא אדרבה מסקינן דשעורים אסורים מדינא בלתיתה משום דרכיכי וחטין מפני שהן קשות אף עם צירייהו מדינא מותרים בלתיתה ובע"כ צ"ל דדוקא לענין בליעה גריעי חיטין אף דקשות ע"י צירייהו משעורים וענבים שלמים כדדייק לשון הגמרא שם כיון דאית בהו צירי עיילי בהו מיא אבל לענין חשש חימוץ שע"י לתיתה נהי דבלעי בלתיתה ע"י צירייהו מ"מ אין בם חשש חימוץ כ"כ מהר מפני שהן קשות והכי דייק רש"י ז"ל אפילו חטים שהן קשות ואין ממהרין להחמיץ. משא"כ שעורין דרכיכי באין יותר מהר לידי חימוץ והרשב"א אינו מביא ראי' מלתיתה אלא דחזינן עכ"פ דבלעי. ואמנם לולא שאיני כדאי הי' מסתבר לי דכל עיקר החילוק דשעורים בעי זמן מרובה אינו מוכרח אלא כדכתבתי דבשעורין מעיקרא לא הי' קשה לו ואינם דומים לענבים מפני שהם רכיכי ואי משום דמסתביר לו דענבים נמי רכיכי מ"מ י"ל שאני שעורים שטבעם לבלוע כדאיתא דף ס"ו ע"ב מפני שהשעורים שואבת דהיינו מלחלוחית וצ"ע ועיין פר"ח סי' צ"א ס"ק י"ח ודבריו צ"ע

סעיף יג

הג"ה מותר דכ"ז הוי לפגם. נ"ב בתוס' פרק אין מעמידין דף ל"ג ובמרדכי יסוד הטעם במלח וכה"ג בצוקר דנמי משימים בו דם ללבנו משום שהאש שורפו ואזיל לאיבוד. ועיין פר"ח ס"ס ק"ה גמגם מצד דבר המעמיד, ולענ"ד טעם זה מספיק אף לדבר המעמיד כי אף, דקיי"ל דלא בטל היינו שמכח זה נחשב המועט שנתבטל כלא נתבטל וכלשון הגמרא כיון דאוקמי קמוקים כמאן דאיתא לאיסורא בעיני' דמי. אבל במה שהאש שורפו ואפילו משהו ממנו לא נשאר לא שייך בגוי' לומר דלא נתבטל דאין בו כלום שיהא צריך ביטול וכמו דלא חשו מה"ט למה דעביד לחזותא. ועיין פר"ח סי' ק"ב סק"ה. כן נמי לית למיחש אף לדבר המעמיד ולענ"ד כדי דלא ליפגע נמי בדין אפשר לסוחטו עיין בתוס' פרק כל הבשר בדין דתרי גללי מילתא. ומלבד זה להכי אהני מה דמתחילה מיד לא נאסר מדהוי לפגם כטעם הרמ"א:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה