בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות נדרים · סימן רכט
סעיף א
וי"א דלא אמרינן נדר שהותר וכו' לפ"ר יש להוכיח הכי מנדרים י"ז ע"ב דמשני לר"ה הברייתא מי שנדר שתי נזירות מנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה עלתה לו שני' בראשונה ומשני א"נ כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א. וקשה א"כ היכי קתני עלתה לו שני' בראשונה הא אף השני' הותרה מכח הותר מקצתו הותר כולו כיון דלא קרינן גבי' ככל היוצא מפיו יעשה ולהנ"ל לק"מ די"ל דנשאל ע"י חרטה וק"ל. אמנם מצאתי ת"ל התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב סוף ד"ה הכי השתא הרגישו בקושי' זו ודחקו מאוד ע"ש:
בש"ך ס"ק ה'. הב' יהא כזה. נ"ב כן נמי פי' הלח"מ אלא שק"ק לפ"ז הי' לו נמי לבאר הותר האמצעי ממנו ולהלן מותר:
בש"ך סק"ו. מעתיק לשון הב"י וכתב עליו ונראה וכו' אף להחולקי' על הרמב"ם הוי שני נדרים. ומלבד שא"י מה חידושו דמ"ש קונם תאנים קונם ענבים ומ"ש קונם שאני נהנה לך המבואר בהש"ע. אף גם רואה אני דסובר שדין הריב"ש נתלה במחלוקת הרמב"ם הפוסק דלא כר"ש. והאמת שאף לשון הב"י מורה לכונה זו אבל מאוד אני תמה דהא דין הריב"ש נאמר על הנשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי שהוא לשון כולל אף להרמב"ם ומ"מ פסק דלא אמרינן גבי' הותר מקצתו וכו'. מדהוכיח שהם שתי שבועות לקרבן מפני שהם פעולות מתחלפים וא"כ מה בכך שלהחולקים על הרמב"ם בלא לך אמרינן הותר מקצתו וכו' היינו משום דלשטתייהו אף לקרבן הם שבועה חדא ואינו מחייב אלא חדא כמבואר להמעיין בדבריהם אבל שבועה שלא לאכול ושלא לשתות אשר מיני' יליף הריב"ש בק"ו שלא לאכול ושלא ללבוש דלכ"ע חלוקים לקרבן ה"נ דכ"ע לא אמרינן הותר וכו'. ומ"ש הריב"ש וכיון שהם כשני שבועות מחולקים צריך היתר לכל אחד כמ"ש הרמב"ם דאם אמר שאיני נהנה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד וכן כל כיוצא בזה. אינו מביא ראי' מהרמב"ם אלא מדמסיים וכל כל כיוצא בזה. ור"ל כמו להרמב"ם בזה זה מפני שלשיטתו הם חלוקים לקרבן צריכים היתר לכל אחד. ה"ה כל כיוצא בזה שחלוק לקרבן צריך היתר בפני עצמו וממילא בלא לאכול ושלא ללבוש דלכ"ע חלוק לקרבן צריך אף היתר בפני עצמו ולהכי נמי מסיים והוא שפסק בכאן דלא כר"ש כלומר דגוף דינו בזה זה הוא דלא ככ"ע. אבל דין הריב"ש הברור שהוא אליבא דכ"ע. אמנם גוף דין הריב"ש שהמציא שהפעולות מחלקים לחטאת ואפילו בשאמרו בויו ושלא ילבש ולמדו מדין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה דחייב שתים. תמה אני דמנ"ל הא אלא דשם טעמא הוא כמו בנשבע שלא אשתה יין שמן ודבש למסרב מדפרט במקום שלא הי' צריך לפרט אמרינן לייחד שבועה לכל אחד אתא כן ה"נ בין בנשבע שלא לשתות ושלא לאכול כס"ד דש"ס ובין שנשבע שלא לאכול ושלא לשתות כיון דשתי' בכלל אכילה ולא הי' צריך לפרוט שלא לשתות כל עיקר ומדפרטו לגלות שאינו כולל השתי' בכלל האכילה אלא שרצונו לישבע על כל אחד בפני עצמו להכי חייב שתים אבל אכילה ולבישה אם השבועה הוא בכולל מה"ת לומר שמשום שהפעולות מתחלפים יהא חייב שתים. וכפירושי מבואר בהרמב"ם פ"ד ה"ו שכת' חייב שתים שהשתי' בכלל אכילה והואיל ופרט וכו' ולפיכך חייב שתים. מבואר להדיא הא אילו לא הוי שתיה בכלל אכילה דומיא דנידן הריב"ש לא הי' מחויב שתים אף שהם פעולות מתחלפים בכל עבריהם עיין ודוק כי צ"ע רב על חכמת הריב"ש כי תרב:
אגב אעתיק פה הרשום אצלי נדרים פ"ז ע"ב אמרה קונם תאנה אמר רבא מתני' ר"ש הוא ופי' הר"ן הכא נמי לא חשיבי לי' שני נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא עכב לר"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים. ואיכא למידק מדוע ליהוי לרבנן שני נדרים הא מסקינן בשבועות כ"ג ע"ב דאם אמר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאינו חייב שתים אלא במסרב ומשום שהי' לו לומר שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש למה לי לחייב על כל אחת ואחת. הא שלא במסרב אמרינן דילמא למפטר נפשי' ממשקין אחרינא. ומשמע דסוגיא זו אפילו לרבנן אזלא וצ"ל דדוקא באמר שלא אשתה יין ושמן ודבש הוא דלא תלו בפלוגתא דר"ש הא כשאמר שבועה שלא אוכל לא תאנים ולא ענבים לרבנן דנינן מנת לא דמיותר לשויא פרטא והוי שבועה או נדר בפני עצמו. וא"ל הא צ"ל לא על כל אחד כי היכי דלא לשתמע שלא אסר עליה אלא דוקא תאנים וענבים בבת אחת או שתיית יין ושמן יחדיו דומיא דאיתא שבועות דף כ"ח ע"ב אמר אביי זמנין משכחת לה וכו' דזה אינו דשם ע"כ איירי בשפירש בבת אחת כדמשמע מפרש"י וכן הוא בהרמב"ם הא בסתם נמי משמע השבועה על כל אחד לבדו וכדמוכח מהמתני' דשבועה שלא אשתה יין שמן ודבש דנהי דאינו חייב אלא אחת באינו מסרב מ"מ ודאי דחייב על כל אחד לבדו נמי וא"כ שפיר י"ל כנ"ל. אך א"כ עדיין קשה בשבועות דף ל"ג שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת אמאי הא לא אמרו חטין ולא שעורין ולא כוסמין. וכן דף ל"ו ע"ב ואולם הא בפשוט ניחא מפני שכולו למותר כמו במסרב מדיכול לומר שבועה שאיני יודע לך עדות סתם וכן בפקדון שבועה שאין לך בידי ומדפרטו חטין וכו' חייב שתים. אך א"כ ק"ק חדא דא"כ מנ"ל לתלמודא בסוגי' דנדרים הנ"ל דלרבנן ע"י הלא יתיר עבדו לי' פרטא הא כל עיקר מטרן דמחלוקת רבנן ור"ש אינו אלא בשבועת הפקדון גבי לא לך לא לך ולא לך ודילמא ש"ה דכל דבורו למותר דומיא דמסרב מדהי' לו לומר שבועה שאין לכם בידי משא"כ היכא דע"כ הוצרך לפרט התאנים וענבים דילמא משום המלת לא דמיותר רבנן מודו דלא תפסינן לי' בפרטא. ותו קשה לי לפ"ז הסוגי' דנדרים ס"ו שאם אמר קונם לזה ולזה נמי תלי' בפלוגתא דר"ש ותינח אם למשל עמדו ג' או ד' ואמר במספר האנשים לזה ולזה שפיר מדהי' יכול לומר קונם כולכם משמע דלרבנן פרטא הוי. אבל היכא שעומד חבורה גדולה והוא אומר בקונם לראובן ולשמעון וללוי ומניח השאר בהיתר מה"ת דלא ליהוי כשבועה לא אשתה יין שמן ודבש ונימא דלמשרי אחרינא מכוין וכללא הוי (וסתימת הרמב"ם פ"ד ה"י שאיני נהנה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד לא משמע שמחלק בהכי וגם זה צ"ע) וא"כ לא הוצרך הגמרא למוקים סתמא זו כר"ש מדנקיט שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן דדילמא התנא נקיט דינו ואפילו באופן הנ"ל דנעשה פרטי אפילו לרבנן. ותו קשה דא"כ יהא מוכרח דר"ש דפליג בלא לך אף דכולו מותר כנ"ל ומ"מ סובר דכללא הוי ממילא דפליג נמי בשתיית יין וכו' במסרב דמ"ש זה וזה כל פרטיו למותר וכדפי' התוי"ט שר"ש כמו דפליג ברישא כן נמי פליג בסיפא וכן פליג בשבועת העדות. כן יהא מוכרח דפליג נמי בשבועות שתים בתרא וסובר דאפילו במסרב אינו חייב אלא אחת ואף דבאמת בהרמב"ם אפשר לומר הכי מדפי' דלא כר"ש שפיר נמי שמעתיק דינא דשתי' במסרב וליתר הפוסקים דפוסקים כר"ש אפשר באמת ס"ל דאינו חייב אלא אחת אבל לא נראה הכי מהר"ן פרק פותחין דף ס"ו וכן מהר"ן פרק האיש מקדש שהרי לא חשיב כלל ההוא סתמא דשבועות שתים דכרבנן אתיא ולא כר"ש ומשמע שהיא אף לר"ש אזלא וא"י למה. ודע שלשון הרמב"ם פ"ד מה"ש הלכה ו' הנ"ל שהקדים לחיוב השתי' מה שהשתי' בכלל האכילה והואיל ופרט וכו' ולפיכך חייב שתים. מבואר מיני' דאילו לא הי' שתיה בכלל אכילה לא היה חייב שתים ולשיטת הלח"מ פ"ז ה"י ופ"ד מהלכות נדרים דלא כהכ"מ. וכפי הנראה הדין עמו וכן הסכים התי"ט והש"ך סי' זה דהרמב"ם תמיד בין לא לך בלא ויו ובין עם ויו פרטי הוי. קשה א"כ הכא שאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה בויו הא הפילו לא הוי שתיה בכלל אכילה הא הוי פרטא. משא"כ אילו הי' אפשר לומר דלרבנן לא אמרינן פרטא הוי אלא בשהוא למותר דומיא דמסרבין בו הוי ניחא אבל א"כ פשיטא דקשי' הסוגי' דנדרים פ"ז הנ"ל עיין ודוק כי צ"ע:
סעיף ט
בש"ע וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני או וכו'. נ"ב בתשו' הר"ן סי' י"ז שבב"י מוקים לההוא למאן דפסק כר"ש בסעיף א' דוקא בשאמר וקונם למי שאשאל עליו: