אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות נדרים

הלכות מקואות

סימן רד

סעיף א

עיקר נדר וכו' או שיאמר אסור ככר זה עלי וכו' וכן הוא ברמב"ם וטור דלשון זה לחוד הוא עיקר נדר. וכן הוא בר"ן ריש נדרים וכן באמת מבואר בסוגי' דשבועות שתים בתרא מסקנת רבא שפי' דאיסור הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר ופירשו שאמר איסור ככר זה עלי. ואין חולק לענ"ד בזה אמנם המ"ל פ"א מה"נ הניח הר"ן בצ"ע שסותר עצמו במ"ש בשבועות פרק הנ"ל בלשון זה והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנידר שעיקר נדר בהתפסה הוא ואע"פ שאם לא התפיסו חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין בדבריו כקרבן עכ"ל. ולפיכך כתב והמ"ל שסותר עצמו ריש נדרים ששם נמי גומר דככר זה אסור עלי הוא עיקר נדר ולא יד. ואני ת"ל כבר הגהתי בצד הר"ן דידי בשבועות הנ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שכשהוא אומר הרי זה נדור עלי גומרין וכו'. ולא כס"ד מעיקרא דזה הוא עיקר נדר ושמואל לא איירי אלא בהתפסה ולבסוף העלה דזה אינו אלא יד ועיקר נדר אינו אלא בהתפסה. וכן הוי נמי ס"ד דתוס' ריש נדרים תוך ד"ה שאני אוכל לך ולבסוף מסקו נמי כהר"ן ותדע דאיך ס"ד לומר דהר"ן יסבור דאומר ככר זה עלי איסור אינו אלא יד. חדא כיון דהטילו הכתוב בין שבועות נדרים כמו בלשון שבועה הוא עיקר שבועה כן בלשון נדר הוא עיקר נדר. ותו דאילו משום יד הוי לי' להגמרא לרבויי ידות נדרים מהכא. ותו דאילו נאמר כהלשון שבפנינו שכשאומר הרי זה אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן א"כ הנודר מן הבשר יום שמת בו אביו אינו במציאות אם לא או שאומר אכילת בשר יום זה עלי כקרבן או קרבן או שאומר אכילת בשר עלי איסור ואנו גומרין דבריו כקרבן א"כ מה זה שתלתה הברייתא איזה איסור נדר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו. הא יום שמת בו אביו גופי' אך נאסר מדהתפיסו בקרבן. א"ו יום שמת בו אביו אסר עליו אכילת בשר ע"י איסור לחוד שהוא ג"כ עיקר נדר בלא שום התפסה ושוב משמיענו דמה שמתפיס בו הוא נמי מתפיס בדבר הנדור. וכדאיתא בש"ך סק"ד. לכן הברור לענ"ד שהוא ט"ס בהר"ן. אך הא איכא למידק בלשון הר"ן נדרים שכתב עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו ובין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור. וכך הי' לו לומר ובין וכו' אלא היכא שלא אמר לשון איסור אלא הרי עלי כדבר פלוני בעינן שיתפסנו בדבר הנדור. אך עיין כנה"ג הנדפס בצד הש"ע פה מה שמאריך להשיג על תשו' הרדב"ז. ויראה לענ"ד דאף הר"ן דלא כותי'. ולהכי הורה לנו דאפילו בנדר שהוציאו בלשון איסור ואמר ככר זה עלי איסור כדבר פלוני כל שרוצה להתפיסו בעינן וכו' ואם התפיסו בדבר האסור אעפ"י שאמר תחלה עלי איסור מ"מ שרי. אמנם עיין בהריטב"א קדושין נ"ד הביאו המ"ל נשמע מיני' כמשמעות המ"ל בהר"ן דשבועות ואולם אין זה מקומו העיקר לדינין אלו וכמו שכתב בעצמו ודוק. ומה שמשיג הכנה"ג עליו מפסק הרא"ש בנדרי כשרים וע"ש. יראה לענ"ד דיש לומר לחלק בין אמר כנדרי כשרים תחילה ע"פ דברי הרא"ש נדרים ס"ט דהיכא דאמר קיים ליכי ומופר ליכי אף ר' יוסי מודה דאמרינן תפס לשון הראשון והיינו ע"פ דברי תוס' דפ' מרובה דף ע"ג ע"ב שכתבו דקסבר רבא דטעמו של ר"מ משום דדעתו של אדם אם יכולים שניהם לחול יחולו ואם לאו תפיס לשון הראשון דדעתי' אקמא. [ור"ל לענ"ד דלא מפרשינן דבריו בחזרה אף בתכ"ד אלא במפרש או חוזר בהדיא וכן סובר הרא"ש אליבא דר' יוסי לאוקימתא דרבא] דנמי מודה ר' יוסי היכא דא"א בשום צד שיחולו שניהם וא"כ ה"ה בנדרי כשרים תחילה אמרינן תפיס לשון הראשון. (ועיין ב"ב דף ק"ה בתוס' ד"ה ובא. ואפשר כונת הרא"ש נמי דמספק יש להחמיר כלשון הראשון ודוק) אבל בנדון הרדב"ז שאמר תחילה הרי את עלי אסור שוב מה דאמר כאמי אמרינן נמי תפיס לשון הראשון. ולפ"ז אפשר בדוחק ליישב אף דיוקי מהר"ן ע"ד זה דלא בא אלא למעט אם אמר תחילה כחתיכה דחזיר יאסר עלי ככר זה דשרי אבל אפשר דמודה להרדב"ז וצ"ע

סוף הסימן. עיין בש"ך מה שמביא בשם תשובת ר"מ מינץ באחד שנדר לתת מעשר וכו' ונתחרט וא"י לפרשו שאם הכונה שיכול לחזור בלא התרה משום דהריוח לא בא לעולם. הרי מבואר בח"מ סי' רי"ב שנדר ודאי חל אף על דשלב"ל דהיינו בלשון אתננו וה"ה הכא לתת פשיטא דנדר גמור הוא לכ"ע. ולהרמב"ם אפילו ביהי' הקדש נהי דקדושה לא הוי עליו מ"מ צריך לקיים נדרו. ואם כונתו באמת ע"י התרה מה זה שמסיים ומיהו וכו' חלה ההקדש מה בכך הא אפילו בקדושת מזבח גופי' קיי"ל כב"ה דיש שאלה וכן פסקינן סי' רכ"ח סעי' מ"ב אפילו בצדקה שהיא בעולם ממש וצ"ע. ומה שמסיים הש"ך ושאני התם וכו' א"י כלל מה אומר. שוב ראיתי שהט"ז סי' רט"ו ד"ה מעשה כבר הרגיש:

סימן רה

בש"ך ס"ק ז'. ולי נראה וכו' אבל לאסור וכו'. נ"ב כבר דחה זה הט"ז כהוגן כי עיין סי' רי"ג בטור כתב וכ"ש שאם אומר יאסור פי עליך וכן הוא שם בתשוב' רשב"א שבב"י שאם אמר אני אוסרך ביתי שלא תדור בו הוי נדר:

סימן רו

סעיף א

בש"ע סוף הסעיף. במודרני ממך אסור לדבר עמו. נ"ב מדרבנן. ועיין סימן רי"ג סעיף א':

בסוף הסימן. ומיהו בנזירות. כתב הש"ך דבר זה אינו בב"י. נ"ב כבר הוא בבדה"ב:

סימן רח

סעיף א

ואם רוב אנשי וכו'. עיין דרו"פ היטב ומבואר מיני' ממה דקשה לו מדין הקציר דאזלינן הכא אף לקולא בתר הרוב דהיינו אם הרוב אין קורין בשר מליח אלא של ע"ג והמיעוט קדשי שמים לענין שנאמן לפרש דבריו ומשום שפירש וא"י מקום ליישבו דלענין אם פירש הא אפילו במחצה על מחצה מהני. ותו ממקום שבא להוכיח דאפילו לקולא אזלינן בתר רובא מדין הקציר שם לא נשמע מעולם דצריך לפרש דבריו. ומשמע ברור אפילו בסתם. וגם בדברי הט"ז לא הונח לי אבל הנלענ"ד דמעיקרא לק"מ דדוקא במתפיס בבשר מליח או כי"נ דהא בשום צד אי אפשר לומר שכונתו הי' להתפיס בתרווייהו בשל קודש ושל ע"ג דהא תרתי אלו סותרין זא"ז שזה תופס נדר וזה אינו תופסו להכי נראה להטור דודאי אם הרוב קורין לחומרא אין לו נאמנות לקולא וממילא אפשר דה"ה לקולא אם הרוב קורין כן לבשר ע"ג דנמי סתמא אפילו אין משמעות כונתן אלא לפי הרוב וא"צ לפרש אלא במחצה ע"מ כי מה"ת לומר שיתפס לשונו דוקא על המיעוט ולא על הרוב. וכן בהקציר דודאי לשונו אין סובל אלא חד קציר או דחטים או דשעורים דהא אין זמנם שוה ואיהו חד זמן אך נקיט לנפשי' ולהכי פשיטא שא"א לומר שאחז המיעוט בלשונו ועזב הרוב. משא"כ בשמן וכבשים דאפשר שכונתו הי' על הכל ואפילו על מה שהמיעוט קורין שמן או כבוש שפיר דמשום ספק נדרים להחמיר אמרינן שמא כונתו הי' נמי על מה שהמיעוט קורין אותו כמו שאמר ועיין ברמב"ם פ"ט ובלח"מ שם. וזה ברור לענ"ד:

בש"ך ס"ק ד' וה"ה להקל כגון וכו'. נ"ב צ"ע דבזה סותר תירוץ הפרישה שהביא מקודם דהא זה ע"כ איירי בסתם דאילו במפרש למה לי רוב:

סעיף ג

בש"ך ס"ק י"ג מסיים וכמבואר בב"י אין להקל. נ"ב צ"ע למה הא קנס דרבנן הוא ובדרבנן הולכין אחר המקיל והיינו טעמא דהרמ"א שלא הגיה עליו אלא אדרבא סוף הסימן מסכים להדיא:

סימן רט

עיין ט"ז מסיים על פירושו כן נראה לי נכון וברור נ"ב א"כ הרישא או שהדירו חבירו ע"כ איירי משל עצמו א"כ העניית אמן למה לי א"ו הרישא פירושו משל חבירו וא"כ למה הוסיף הטור בהסיפא משלו א"ו פי' הב"י עיקר:

סימן רי

סעיף ג

הנודר וחוזר בו תכ"ד. נ"ב הוא מהרמב"ם וקשה נדר בקונם דמסיק הסוגי' בכתובות דקונמות קדושת הגוף הוי והרי הרמב"ם פוסק בפט"ו מה' מע"ק דגבי הקדש לא אמרינן תכ"ד כדבור דמי ועיין ש"ך ח"מ סי' רנ"ה:

סימן ריא

סעיף א

האומר וכו' כתב הש"ך משמע וכו' מטעם שכתב הר"ן לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכן משמע בטור וכן משמעות באשרי. מה שכתב שכן משמע בטור זה אמת שהרי סתם הדברים אבל מ"ש שכן משמע באשרי. זה לענ"ד ודאי ליתא שהרי הרא"ש, כתב בפירושו על דין דסעיף ג' אבל אם הי' זכור הכל אפי' אמר על דעת הראשונה אני עושה בטלים לתנאי וקיימי' לנדרו כי דבריו סותרים זא"ז דאם הי' רוצה לקיום התנאי למה הוא נודר הלכך אזלינן בנדרים להחמיר ואומר שנדרו הוא עיקר ומה שאומר על דעת הראשונה אני עושה דבריו בטלים עכ"ל וא"כ פשיטא שה"ה אם מתנה שיהא נדרו בטל ושוב נודר בלא סיבה הרי תנאו ונדרו סותרים זה את זה והולכין בתר נדרו להחמיר דמ"ש. ומהתימה על הטור שסותם נגד אביו והרא"ש מדלא מביא סברת הרשב"א לחלק בין ת"ח לע"ה ש"מ נמי דלא חש להקושיא. ובתי' הר"ן הראשון הא ודאי דלא ס"ל לחלק כי מה הבדל יש בין אמר התנאי בשעת הנדר ואומר בפי' שעל דעת התנאי הוא נודר ומ"ש כי התנה מכבר ואומר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני עושה א"ו סובר החילוק הר"ן השני שכתב ועוד דבשלמא לעיל אפשר לומר שאעפ"י שהוא יודע שאין בנדרו ממש הוא נודר לזרז חבירו אבל כאן שהם נדרי עצמו אי לאו דעקרי' לתנאי למה הוא נודר וזה ברור. וא"כ ההוא דינא דש"ע אינו מתקיים אלא דוקא באופן דשייך לתרצי' למה הוא נודר ובנדרי זריזין אין נ"מ אלא בגונא אחרינא שמוכרח להטעות חבירו בשבועתו שוב מצאתי תשו' מהרח"ש חלק ג' סי' כ"ב הוציא מפסקי הרא"ש סתירה לפירושו ולפ"ז אין בדבריו הכרח] א"נ כדי שיאכל אצלו חבירו אך לא בא הנדר על סירוב חבירו שיהא שייך נדרי זריזין ומבטל לשבועתו בפני אחרים כגונא דכתב הט"ז דאילו בנדרי עצמו ודאי נדרו מתקיים להחמיר כדכתב הרא"ש להדיא וכן הר"ן כתב על חילוקו השני וזה עיקר וא"ל אם נשבע להטעות חבירו הא מבואר סוף הסימן מי שהשביע חבירו אין ביטול זה כלום די"ל זה דוקא היכא שחייב לחבירו ע"פ דין מצד תביעה או שחבירו מכריחו לישבע דומיא דתשו' הרמב"ן סי' רע"ג ע"ש שכתב תוך התשובה וענין זכירות התנאי א"י לו ענין כלל. וכן עובדא דמהרי"ק שבסי' רל"ב בש"ך ס"ק כ"ד אבל למשל אם חבירו רוצה לעשות לו רעה וזה כדי להעבירו מהמעשה הרע מבטיחו בדבר מה אך עד כי יעבור השעה שלא יהא עוד סיפק בידו להרע לו וכדי שיאמן ההבטחה נשבע לו מעצמו ומקודם ביטל השבועה בפני עדים לזה ודאי מועיל הביטול ואף דאינו ממש נדרי אונסין שיועיל לו ביטול מחשבה לחוד היינו משום דהוי דברים שבלב שאינם מוכרחים אבל ביטול להדיא בפני עדים מועיל. ולשיטת הר"א ממיץ ע"כ לומר דבאמת הי' יכול הגמרא לשנויי בכה"ג דמבטל הנדר שלא בפניו בפני עדים והוי מוכח טובא אלא דדחיק לי' למוקים המתני' בהכי כדכתב הט"ז. ובאמת דברי הר"ן נוחים יותר ואין דין הר"א ממיץ מוכרח כ"כ ועיין תשובת מור"ם לובלין סי' י"א שמיישב קושי' הר"א ממיץ בפשוט:

בש"ך ס"ק א' וכתב בפרישה וכו' והריני מבטלו מעתה ה"ז בטל. נ"ב עיין בזה בט"ז ססק"א כי יפה השיגו כדמבואר בהרא"ש הנ"ל שכתב אבל אם הי' זכור הכל אפילו אמר ע"ד הראשונה אני נודר בטלי' לתנאי' וכו' ע"ש:

סימן ריב

בהג"ה אבל הנשבע בתורה. כתב הט"ז זה לדעת הרמב"ם. נ"ב זה אינו כי בהרמב"ם מבואר דין שבועה ונדר אחד אלא היא דעת הרמ"א ע"פ הב"י שהחמיר לענין מעשה וכרשום בפנים:

סימן ריג

סעיף א

בש"ך ססק"א וכן מחלקין תוס' נ"ב ע"ש כי התוס' מחלקים כדמחלק הט"ז:

סעיף ב

האומר אשנה פרק זה הוי כאילו נדר לצדקה נ"ב לשון הרא"ש לאו היינו נדר גמור דלא אקרי נדר אלא במתפיס בדבר הנדור אלא מחשבת לי' כאילו נדר צדקה דאמרינן בר"ה בפיך זו צדקה. אבל אם נשבע לשנות פרק זה להר"ן הוי שבועה גמורה הואיל ויכול לפטור עצמו בקריאת שמע ועיין בו:

סימן רטו

סעיף א

בש"ך סק"ב. אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה וכו'. והאמת שכן איתא בהר"ן הביאו הב"י ריש סי' רל"ט והוא בנדרים ט"ז ע"ב ושם נאמר חידוש יותר דאפילו אמר סתם קונם סוכה עלי מותר לישב בה למצוה וע"ש. ולענ"ד הוא תמוה ומוכח דלא כותי' ואף דלא כהש"ך שהרי שם דף ל"ט איתא המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומקשה אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא והכי פסקינן בסי' רכ"א ע"ש בש"ך ס"ק כ"ה ופי' הר"ן אפילו עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסורא אפילו במקום מצוה ומ"ש ישיבת הסוכה. (ועיין ר"ה דף כ"ה בתוס' ד"ה המודר) ואף דברי הר"ן שבש"ך סתורים מדבריו עצמם שבדף ט"ו ששם נמי פירש הכי על הנאת תשמישך בחד טעמא עם שבדף ל"ט. וא"כ לענ"ד לא מוכח כלל נמי דינא דהר"ן ז"ל דקונם זריקת צרור עלי קונם שופר עלי לענין שיהא אחר תוקע. ועיין בא"ח סימן תקפ"ו בב"י שהמרדכי הרגיש בחילוק זה דשאני ישיבת סוכה שגופו נהנה. ולענ"ד הוא מוכח מן הש"ס כנ"ל ומה"ת להמציא איסור ע"י קונם שיהא זה כקרבן וקרבן גופי' הא שרי זריקתו ונגיעתו בלא הנאה וצ"ע. ואולי התשו' מנחם עזרי' שרומז הש"ך עלי' מרגיש בכל זה ומה שהב"י מביא בסי' רל"ט שהסמ"ג כתב כדעת התוס' לא מצאתי זולת מה שכתב שאם אסר הנחת תפילין חל ומודינא בלשון איסור אבל בלשון קונם וזריקתו צרור לענ"ד צ"ע:

שוב כתבתי הדברים פה נכתבים בלא עיון הראוי וכן צ"ל כתב הש"ך אבל אם אמר קונם הנאת סוכה עלי מותר לישב בה וכ"כ הר"ן זה מבואר בקושי' רבא עלי' דאביי להדיא אלא שהר"ן הקשה שם אף על אוקימתות רבא באומר ישיבת סוכה עלי נמי הא מצות לאו ליהנות ניתנו והוכיח מזה דאם אמר קונם זריקת צרור עלי דנמי חל הנדר. וזה צ"ע כנ"ל ואי משום קושייתו יש לעיין הא אף על קושי' רבא גופי' צ"ע מה הקושי' דהא איתא בדף ל"ט המודר הנאה מחבירו נכנס אצלו לבקרו עומד אבל לא יושב ומקשה אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד נמי לא ופי' הר"ן גופי' שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לי' לאתהנויי מאיסור. הרי להדיא שאפילו במודר הנאה מ"מ אסור בהנאת הגוף אף שאותה הנאה אינה מגיע לו אלא ע"י המצוה. וכן בדף ט"ו גבי הנאת תשמיש פי' הר"ן נמי הכי ע"ש ומוכרח הוא וא"כ מה מקשה רבא עלי' דאביי דהא מ"מ אסור בהנאת הישיבה כמו שאסור המבקר בהנאת העמידה. ובע"כ לומר דכיון שמזכיר בפי' השם סוכה ואמר הנאת סוכה עלי ועיקר הנאת סוכה אינה הישיבה שאינה של מצוה אלא הנאת המצוה הוא עיקר הנאתה. להכי לא חל הנדר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובלשונו אינו אלא הנאת המצוה וזה לא חשוב הנאה. וא"כ מה תו קשיא להר"ן על אוקימתת רבא דכיון שהזכיר בפי' ישיבת סוכה עלי הרי שאסר על עצמו הנאת הישיבה להדיא ומה בכך דמצי' לאו ליהנות ניתנו הא מ"מ אסור לאתהנויי מאיסור ההנאה שהיא מבלעדי המצוה דהיינו הישיבה. אבל זריקת צרור שאינה בכלל הנאה של כלום מנ"ל להוציא מזה דחל נדרי' וזה לענ"ד גוף החילוק שבתוס' ר"ה הנ"ל בין שופר לסוכה ע"ש וק"ל. וכנלענ"ד עיקר. ואילו נאמר כדמסתבר באמת לפ"ר דישיבת סוכה להכי לא חשיבה הנאה מבלעדי המצוה משום דזה אף בביתו יוכל לישב. א"כ קשה מה מקשה גמרא לעיל אפילו עומד נמי לא. ובשלמא בדף ט"ו דמשני הר"ן דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו הנ"מ לומר שאין קיום המצוה חשיבה הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופי' בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי וזה ניחא דשם א"א לגופי' ליהנות הנאה זו אלא ע"י המצוה משא"כ הכא אטו לא יוכל לעמוד בביתו אלא מפני שרוצה לקיים המצות ביקור מוכרח לעמוד שם ומה הנאת הגוף יש לו בעמידה זו יותר מביתו. [ואמת שכבר יש משמעות בפי' הרא"ש שם שהוא תימה בעיניו]. ומה"ת לא נאמר גבי עמידה זו מצות לאו ליהנות ניתנו אבל הישיבה חשיבה הנאה שאינה מכח המצוה שהרי יוכל לקיים המצוה בעמידה ולכן אסור. א"ו מוכח מזה דמ"מ חשובה העמידה הנאה מבלעדי המצוה וה"ה הישיבת סוכה וצ"ע. שמ

סעיף ג

בט"ז סק"ג באמצע דיבור ונ"ל שהוא מוכרח וכו' ודמיא לשבועה. נ"ב אבל מ"מ שבועה גמורה לא הוי דאל"כ תחול בכולל. ועיין או"ח סי' תי"ח. ולי נראה שאינו אלא נדר מצוה שבסי' רי"ג סעיף ב' משא"כ אם התענית עבירה:

תו שם בט"ז וא"כ וכו' למה פסק בסעיף שאחריו. נ"ב אי מש"ה לק"מ כדאיתא בהכ"מ שגם הרמב"ם סובר חילוק הרמב"ן להלכה. ומ"מ נראה לשון הגמרא דתענית לפרש בנדר ממש ומשום דבדרבנן עשו חיזוק ופסק כהרמב"ם אלא מה שסותר עצמו ק"ק:

סעיף ד

בש"ך ס"ק י"א בא"ד י"ל דע"כ הרמב"ם ס"ל. נ"ב א"י דא"כ דלדעת הש"ע דלא ס"ל הכי בנודר לזמן הא ע"כ או דהסוגיא דתענית איירי בלא הוציא בנדר ממש או שהפי' תדחה גזירתנו היינו ע"י התרה א"כ היכי מצא הש"ע סמך מן הש"ס דבכל ימיו עשו חיזוק. לכן לענ"ד אין תירוץ זה עיקר:

סעיף ה

אבל על מצות ל"ת דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו. לפ"ר תמוה מה עסק לביטול לא תעשה ע"י נדר הא נדר אינו חל כלל באעשה כיון שהוא רק איסור חפצא. וניחא לי ע"פ מה דאיתא סי' רל"ב אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חל הנדר והוי נדר שוא. ובסי' רל"ו בב"י מביא בשם הרא"ש שהטעם משום דסתם לעולם משמע ואי אפשר לחיות בלא כל הפירות שבעולם. ויש להקשות הא גם שם מביא הב"י בשם הר"ן שהקשה על דין הרמב"ם דהיינו אם נשבע שלא לאכול ז' ימים דהוי שבועת שוא ומלקין אותו ומותר לאכול לאלתר ואמאי נימא שלא יאכל עד שיסתכן ושוב תדחה שבועתו מפני פיקוח נפש וכתב וטעמא היינו משום דהוה לי' נשבע לעבור על ד"ת שנשבע להמית עצמו הילכך הוי שבועת שוא. וזה ניחא בשבועה אבל אם אסר בקונם כל פירות שבעולם דנדר חל על דבר מצוה נשאר הקושי' יהא באיסור כל פירות עד שיסתכן. משא"כ להרשב"א שהנדר אינו חל בביטול ל"ת זה. נמי דכותי' דודאי במיתת עצמו הוא מוזהר בלאו דלא תרצח ושפיר הדר שייך תי' הר"ן ובאופן זה הוא דשייך ביטול לא תעשה ע"י נדר ודוק:

סעיף ו

בש"ך ס"ק י"ד. וכן אם נשבע שיאכל ככר זה. נ"ב ולענ"ד בזה אף הדעה ראשונה מודה:

סימן רטז

סעיף א

בט"ז ס"ק ג' וכתב ב"י בשם הר"ן וכו' ומ"ה לא יתסר בחילופיהן. נ"ב היינו בשהחליפן אחר ולא הוא:

סעיף ב

בש"ך סק"ו. ולא משמע מידי. נ"ב עיין סעיף ג':

בש"ך סק"ז. על פלוני. אסר בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו. נ"ב משמע מיני' דלשיטת הר"ן שהביא ס"ק א' ה"ה בזה אפילו החליפן אחר וזה אינו להמעיין היטב בהר"ן אלא דבזה מודה הר"ן אפילו באילו אין אסור אלא בשהחליפן המודר עצמו. וזה ביאר נמי הסמ"ג בשם ר"י ומדין אסר על עצמו לא מצאתי מידי בסמ"ג. ולכן גם מה שכתב בס"ק א' וכ"כ סמ"ג הוא ע"פ דברי הב"י. וכבר תמהתי לשה בצד ב"י דידי ג"כ על כבודו בלשון זה. סוף ד"ה ומ"ש דדבר שזרעו בנה וכו' מסיים וכבר כתבתי ברא"ש סי' זה שאין זה דעת הר"ן אלא שאפילו החליפן אחר אסור. ונ"ב תימה לי הא זה שכתב הר"ן היינו דוקא להמדיר ומשום דאמר אלו אבל לגבי המודר דאין איסורו אלא משום כל חלופי א"ה ודאי דאינם אסורים אלא כשהחליפם המודר עצמו דשייך למקנסי' מדעביד איסור, ומ"ש תוך האיבעי' דכל איסור הנאה וכו' הילכך ל"ש הוא ול"ש חבירו על כרחך בשהחליפן חבירו והיינו מ"ש כדעת הסמ"ג בשם ר"י עיין ודוק:

סעיף ד

בש"ך ס"ק י"ב א"ו כדפרישית וע"ש. נ"ב א"י מה פעל ובמה תירץ קושי' מהרש"א וכן הרשב"א גיטין כ"א הניח קושייתו בצ"ע ובהריטב"א עירובין משמע כמהרש"א דלא הקשה אלא ממת ע"ש וק"ל ועיין במ"ל פ"ח מה' גירושין. ולענ"ד אפשר להכי ל"ק לתי' ממכרו משום דזה לא מקרי כריתות הואיל דתלוי בבחירת אדם אם ירצה למכרו משא"כ מיתה ודומה לו שאין תלוי בבחירת אדם ומיתה ודאי מוכרח דמקרי כריתות גיטין דף פ"ג ע"ב ע"ש וק"ל. שוב ראיתי שהש"ך כיון בפירושו שלא תלכי לבית אביך כולל אף שלא תלכי לבית בניו במקום שהם דרים ואפילו אינו בית אביהם ולא נראה הכי דעת כל הראשונים ואף לא דעת הטור א"ע סי' קמ"ג ע"ש ודוק:

סעיף ז

בש"ך ס"ק כ"ג מסיים וכן משמע בתשובת רשב"א נ"ב עיין בזה תשובת ר"י מטראני חלק א' סי' קי"ח:

סעיף יא

בש"ע האוסר על עצמו יינו של פלוני. נ"ב ובזה אפילו מכר הפלוני יינו לאחר אסור הכי איתא בפי' הרא"ש דף פ"ב ע"ב סוף ד"ה ומדסיפא:

סימן ריז

סעיף ח

עיין בב"י מקשה בשם הר"ן על הרמב"ם מדוע מחלק בין עופות לדגים אחרי שבגמרא משוה אותם ומביא המהרי"ק שמאריך בתירוצו. ואני בעניותי א"י מה קשה להו שהרי בדגים כתב הרמב"ם שתולה במקומות וכתב עליו הטור ובודאי כן הוא והתנא דקאמר וכו' במקומו הי' השליח ממליך עליו וע"כ מ"ש הטור והתנא אין בדקדוק שהרי לא מצינן שום תנא הכי אלא אדרבא בהתנאי' מבואר דדגים אינם בכלל בשר אלא דהסוגיא מוקמי לר"ע בשהקיז אלא ע"כ דקאי על קושי' הגמרא דמקשה בפשיטות דגים נמי מימלך עלייהו ומתורץ אליבא דהרמב"ם שבמקום הש"ס הי' ממליך עלייהו ומ"מ סובר הרמב"ם דבדגים מקומות יש ובעופות בכל מקום מימלך עלייהו ולהכי משוה אותם במקום הש"ס ומקשה מ"ש עופות דאסירי משום דממליך עלייהו בכל מקום הא במקומינו בדגים נמי מימלך ומשני דדגים מותרים ביום הקזה אפילו במקום דמימלך וזה למד ממה שסתם התנא עופות לאיסור ודגים להיתר שפיר דסותם אף במקום דממליך כגון ביום הקזה. אבל איך סותם עופות לאיסור אם נתנה במקום א"ו משום דעופות בכל מקום ממליך עלייהו וכן מוכח מדברי רשב"ג שאמר עופות מותרים ואין צ"ל דגים הרי דיותר ראוי לאסור עופות מדגים וא"כ מה מקשה על הת"ק מעופות אדגים א"ו דעלוי דעופות אינו אלא שהם בכל מקום ממליך עלייהו ומ"מ שפיר מקשה מ"ש במקום הש"ס ודוק

סעיף יג

עיין ש"ך ס"ק י"ט ומה שמסיק דבאמת אם אמר ירק שאני טועם אסור אף בירק שדה לענ"ד ליתא ולהכי דייק התנא ואמר מפני שיש לו שם לווי וכן השנוים שם במשנה כולם ושמן שומשמין שכל שיש לו שינוי בהשם אפילו אומר שאני טועם אינו מרבה אותם ואין זה כלל בדמיון כבוש או מלוח ושלוק עיין בדף נ"ג ודוק אך בודאי הנודר מן התמרים לענין הדבש שוה לענבים שאני טועם שהוא איבעי' דלא איפשטא אם אסור ביין לכן עדיין צ"ע

סעיף טו

בש"ך ס"ק כ"ג, ובתשובת מהרי"ל וכו' נ"ב ע"ש כי לא חידש מאומה כי אם שכתב שדעת הרא"ש לאסור וכדכתב הטור:

סעיף יז

ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם ואפילו וכו'. יש לעיין אם מהני לזה מפרש שלא כיון אלא לחד במחצה על מחצה ומכ"ש ברוב ומיעוט אם מפרש כהרוב. כי לפ"ר יש ללמדו מסי' ר"ח ומכ"ש ברוב ומיעוט כנ"ל. וכן משמעות הפו"ד בסי' ר"ח. אלא דלא משמע לי כלל הכי מסתימת הגמרא וכל הפוסקים והטעם לחלק י"ל דהא בסי' ר"י בט"ז סק"א מבואר בשם הרא"ש וריב"ם שאם הוציא פת סתם בכונה ואמר שלא כיון אלא לפת חטים אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים. וא"כ ע"כ לחלק בין זה לבין הדין דסי' ר"ח דמהני פירושו ע"פ כונתו ולא אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים. ויש לחלק בשני אופנים דדוקא גבי פת די"ל כ"ע קורין בין דחטין ובין דשעורין פת סתם שפיר י"ל דלא אזלינן בתר דבריו שבלב נגד המפורש בלי ספק. משא"כ היכא דבלשונו גופו יש ספק שפיר דאזלינן בתר כונתו כיון שהכונה אינה מכחשת הלשון בבירור. וא"כ ודאי דהכא נמי דמועיל פירושו אפילו במחצה ע"מ. אך יש לחלק נמי דדוקא בסי' ר"ח כיון דא"א לומר דכונתו הי' בלשונו על שניהם בשר ע"ג ובשר קודש וכן הלשון גופי' אינו סובל כלל תרווייהו דהוי תרתי דסתרי. ולהכי ע"כ לא כיון אלא לאו זה או זה ושפיר מועיל הפירוש משא"כ בדין דהכא אין הספק על הכונה לחוד אלא על הלשון אם אינו נופל נמי על שמן שומשמין שהמיעוט קורין אותו או שמן סתם או מסתפקין ממנו ואז אם הלשון כולל הכל שוב י"ל דהוי כמו פת סתם דאינו מועיל פירושו משום דהוי דברים שבלב אמנם מהסוגי' משמע דאף הכא מועיל פירושו דאל"כ לא מקשה על מחצה ע"מ פשיטא דדילמא החידוש דלא יועיל פירושו. וכן מוכח מדין דתשו' הרשב"א והוא בסעיף מ"ז. ועיין בב"י דלענ"ד הוא ממש חד דינא עם דהכא וכמו דשם פסק דמועיל הפירוש ה"ה הכא וע"כ לומר דסתמא דהפוסקים כפירושם וכבר פי' הש"ך הכי ס"ק כ"ה:

סימן ריח

סעיף א

בש"ך סק"א. וכתב בתשובת מבי"ט וכו' וע"ש שהאריך בזה. נ"ב עיין במה שמביא בשמו סוף הסימן. וצ"ע בגוף הספר וכן בדברי ריב"ש שבב"י ס"ס זה:

סעיף ב

בהג"ה. עיין ט"ז סק"ג וסק"ד ובש"ך סק"ג. ולענ"ד כי נראים דברי הט"ז בסק"ג במה שמשיג על הוראת התשב"ץ. וכן מבואר בתשו' רימ"ט חלק א' סי' כ"ה ובתשו' מוהר"ם אלשיך סי' נ"ז צ"ע. עכ"ז נלענ"ד פסק הרמ"א מה דיליף מיני' במכ"ש. ובאמת חולק על הוראות הגדול שבתה"ד ואף על ראייתו מפי' הרא"ש כי באמת לפי הוראת התשב"ץ נשמע מיני' עכ"פ דהולכין בתר סיבת הנדר שהי' מפני שירא מעלילה ונשמע מיני' שהי' כונתו בהנדר אף על מה שהי' לו. וזה לומד שפיר מהי' לבוש ונהי שהט"ז סק"ג משיגו בזה כהוגן היינו מפני שמ"מ לא הוציאו משפתיו שכונה זו הי' היפוך הלשון שדיבר אבל ודאי במה שהלשון כולל כגון יחיד שאסר עצמו למשל ביין או בשר מפני שמזיקו או כדי לענות עצמו על עונו או אפילו ציבור שגזרו ותיקנו ואסרו כמו גבינות או שלקות מפני החששות שמצאו בם או כעין שאלות התה"ד מפני שראו בזה תקנה לציבור שלא יאכלו בשר ביוקר ויענו או בחילוף המטבעות שיצא עלי' דפיסול כדי שלא לרמות בה פשיטא דכל אלו הסיבות נמי שייכים על מה שיש להם כבר וא"כ איך אפשר ללמדו מאברי בשר נחירה שהי' גזירת מלך הקב"ה בלי סיבה נודעת לנו כלל ושפיר י"ל דלא היתה הגזירה על מה שהותר שיחזור ויאסר. אבל תקנות הציבור ואיסורי יחיד אשר ידעו הסיבה והסיבה שייכא אף במה שיש לו כבר פשיטא דדעת התשב"ץ אמיתי דהיו הולכין אחר הסיבה שתיגרר הכונה אף על מה שיש לו כבר אחרי שנכלל זה בהלשון בלא זה והוי פיו ולבו שוים ושפיר יליף הרמ"א בק"ו. ואף לפסק הט"ז בסק"ג נהי דק"ו אין כאן מ"מ נלמד במה מצינו. ולענ"ד אף צ"ע על גוף פי' הרא"ש ז"ל כי אינו דומה כלל. והעיקר לענ"ד כפי' רש"י ז"ל:

בט"ז סק"ג בא"ד כיון שאמר בפירוש שלא יעשה. נ"ב ראי' לזה מהרא"ש בדין דסעיף ד' וע"כ לא פליג הש"ע עליו אלא משום דסעודה זו שעליה כיון נמי בכלל הלשון בק"ו. ועיין נמי ש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק כ"ז: .

בט"ז סק"ד. מביא תה"ד סי' רפ"א שכתב היכא דתקנות הקהל נעשו באלה ודאי הוי דאורייתא וספיקו לחומרא. ובלא אלה כתב נמי דיש לו גמגום דנראה לו מהסמ"ג דנמי הוי דאורייתא. והט"ז כתב שיישב על נכון בסי' רכ"ח וע"ש. ואני תמה איך ס"ד דתה"ד דתקנת הקהל ליהוי דאורייתא ואפילו הם למיגדר מילתא ומי עדיפי מכל איסורי דרבנן דודאי הם למיגדר ומ"מ אין דינם בספיקו כדאורייתא. לכן הנלענ"ד ברור דאף דלשון הסמ"ג הוא בלשון זה סתם והורה גאון שבכלל זה הנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל וכן ראיתי בתשו' ר"י טוב עלם ובתשובת הגאונים ור"י בר יהודה ורש"י עכ"ל. מ"מ אין כוונתו אלא לתקנה דהא לכל היותר אין כח הקהל לבני עירם יותר מב"ד הגדול לכל ישראל וכי יש ב"ד הגדול יותר מכל איסורי דרבנן שנעשו מב"ד הגדול של כל ישראל ומ"מ היו דנינן בספיקם לקולא א"ו כנ"ל. ותדע שהרי הסמ"ג מסהיד העדות נמי בשם רש"י ותשו' רש"י מועתקת במרדכי ריש פרק שבועות שתים וסובב הולך על תחילת לשונו ויש מחמיצין שאור ונשבעים תחילה שלא יזהרו בחרמות וכו' וע"ז מעתיק תשובת רש"י בלשון זה ועל אותו ששמע צבור ממשמשים עליו לגזור גזירתם ונשבע שלא לקיים גזירתם דהיינו בלי ספק גזירה דנדוי. ולזה נמי כיון הסמ"ג. זה הפשוט לענ"ד. ודלא כהט"ז שכתב שבסי' רכ"ח יישב הכל דמשמע מיני' דתקנה למיגדר נמי הוי דאורייתא ואין שבועה חלה עלה וזה ודאי אינו. וגם מה שרוצה ליישב דעת הרמב"ן וריב"ש שלא יהיו נגד תשוב' רש"י בחילוקו שרש"י איירי דוקא בתקנה למיגדר נמי לא נלענ"ד חדא מצד שלשון רש"י במרדכי פ"ג דשבועות משמע ברור דאיירי מתקנות הקהילות שהיו לצורכיהם. ותו דלא הוו שתקו מלבאר להדיא החילוק. ולכן הנלענ"ד לא מיבעי' מהריב"ש מעיקרא לק"מ כי לשונו אינו אלא הכי ואם אמת הי' הדבר שנשבע קודם לכן על כך הרי זה אסור מחמת שבועתו וכו' ור"ל אם אמת הי' הדבר שהגיד בשעת סירובו ומוסירת מודעא שאינו נסכם באותו הסכמה שהוא מחמת שכבר נשבע שלא להיות נאמן על המס אם הגדה זו אמת נמצא שנשבע שבועת בטוי ממש שהרי לא נשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל אלא שלא יהי' נאמן אף אם ימנו אותו לנאמן ולא עלה על דעתו שיבאו עליו בשבועה זו ודאי חלה. משא"כ בתשו' רש"י שהלשון ועל אותו ששמע שהציבור ממשמשין לבא עליו לגזור גזירתם ונשבע שלא לקיים גזירתם. הרי שנשבע שלא לקיים גזירתם. ופסק דזה הוי שבועת שוא והוי כנשבע שלא לישב בסוכה. אמנם תשובת הרמב"ן מבואר להדיא שאפילו בנשבע שלא ליכנוס בתקנת הציבור פסק דישאל על שבועתו. זה ודאי נראה כסותר לדעת רש"י והנלענ"ד דאך בזה המה מחולקים דרש"י ז"ל תפס הפי' בהברייתא דריש מס' ב"ב ורשאין להסיע על קיצתן בהחלט כפי' הראב"י שבמרדכי שם ולהכי פוסק בהחלט שהיא שבועת שוא. והרמב"ן אף דנמי פוסק להדיא כפי' הנ"ל מ"מ חשש לשיטת ר"ת דלשם. ועיין בח"מ בד"מ סי' ר"ב ולהכי פוסק ודאי דחל עליו ע"פ שיטת הראב"י אלא מפני חומר איסור שבועה חש לפי' ר"ת ופוסק דישאל על שבועתו. וכן נכון לענ"ד לדינא:

והנה בא לידי שאלה מק"ק ווילנא מת"ח אחד ובתוך הדברים כתב בלשון זה שוב מצאתי לר' דוד שושן הובא דבריו בראנ"ח ח"ב סי' נ"ט כתב ג"כ כהאורים. [ר"ל שלפני זה כתב והנה מתשובת הרא"ש הובא בח"מ סי' ע"ג מבואר אם נשבע קודם שלוה שאם ילוה לא ימכר מנכסיו כדי לפרוע לב"ח חלה השבועה כיון שעדיין לא באה המצוה לא הוי נשבע לבטל המצוה וכן הוא באורים] ובאמת אין הדין כן כי ז"ל הרמב"ם פ"ה מה' שבועות וכן הנשבע כשאדע לך עדות לא אעידך לוקה משום שוא. הרי אף שעתה אינו יודע לו עדות אפ"ה הוי נשבע לבטל את המצוה. וכתב שלפיכך פסקו רשב"א וריב"ש דמי שנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל חלה השבועה שהם איירי שנשבע קודם תקנתן אבל רש"י מיירי בנשבע אחר תקנתם עכ"ל. ולענ"ד כל מעיין ישפוט שאף רש"י איירי בשנשבע בשעה ששמע שהציבור ממשמשים ובאים לגזור הקדים נפשו לישבע טרם תקנו. ומה בכך שכבר תיקנו הא על זה ודאי לענ"ד חלה שבועתו כנ"ל. לכן הנלענ"ד כנ"ל ולק"מ:

אגב אבאר פה הנלענ"ד בפי' תשובת שבח"מ הנ"ל כדי שלא יהיו דבריו מסותרים מפסק הרמב"ם הנ"ל אף שהאמת כפי הנראה אף הש"ך והח"צ בהגהותיו לט"ז נמי הבינו על דרך האורים הנ"ל עכ"ז קשה לי הדבר לאמרו מלבד שהרמב"ם מנגדו אף הסברא מצד עצמותה תמהתי עליה כבר בצד הש"ך שלי. אלא אפשר טעמו הכי דאם שבועתו קודם להחוב דהיינו על מה שיתחייב ואם נשבע אחר שלוה אף בסתם לכל מי שנתחייב אין כאן כולל והוי לשוא ועיין ח"צ הנ"ל. אבל הש"ך שם שפיר מקשה על לשון הש"ע שנשבע שלא לפרוע שום חוב שכולל עבר ועתיד ולכן הוי כולל. והח"צ לא דן הש"ך לזכות וכתב עליו מה שכתב. ועיין בספרי מודע לבינה שם:

סימן רכ

סעיף ב

לא אוכל אותו היום. מסיים הש"ך וצריך שאלה. הנה לפי המבואר בגוף תשו' הרא"ש דעיקר ההיתר דשרי בלילה משום דמדמהו לאומר היום דאילו ביום זה כתב שם דאסור אף בלילה ודאי דצריך שאלה. אבל כבר הביא הב"ח בשם הסמ"ק דיום זה נמי שרי בלילה. וכן הוא בש"ך סק"ב ולכן הגיה הב"ח בהתשו' יום אחד במקום יום זה וא"כ דיום זה נמי שרי בלילה לענ"ד עדיף מהיום וא"צ שאלה. ועיין בט"ז סק"ו ובנה"כ ותלי' בפלוגתא זו. ולענ"ד העיקר כהט"ז. אף גם צ"ע דא"כ אפילו כי אמר לא אוכל אותו יום נמי שרי בלילה דאותו וזה לענ"ד חד. וזה צ"ע דבהרא"ש משמע דעיקר היתירו משום דמדמהו להיום כיון שאמר אותו היום ומשמע מיני' דאילו אמר אותו יום הי' אסרו בלילה כמו ביום זה וזה ודאי צ"ע שאינו עולה כלל לפי הגהות הב"ח

סעיף ז

בש"ך ס"ק ט"ו בשם הסמ"ע אבל אם עומד בר"ה וכו' דאל"כ הול"ל שנה זו. נ"ב קשה לי דאם עומד בר"ה נמי לא מצי למימר שנה זו משום דאז הי' מותר בכניסת ר"ה הבא משא"כ שנה סתם הוא אסור מעת לעת דשעות:

תו כתב שם להוכיח שגם דעת הר"ן הכי. ומלבד מה שהקשיתי כנ"ל על גוף סברת הסמ"ע. אף עם דברי הסמ"ע לא אזיל כלל פירושו בהר"ן שמה שכתב הר"ן דף ס"א פירושו בהגמרא היינו בעומד בר"ה ולהכי לא מיתסר בעבורה בשאומר שנה סתם. ומ"ש בסוף דבריו וכו' קאי על העומד באמצע שנה. והוא תמוה ואינו דמה שפירש דף ס"א דעיקר הרבותא בעומד בתחילת השנה היינו לפי האמת ופשטות המשנה דאיירי בהשנה דאף דמסיק הסוגי' דמהו דתימא הלך אחר רוב שנים נראה לי דזה לא ס"ד אלא בעומד בר"ה אבל למה. דרצה הש"ס להוכיח דשנה כהשנה ולפי' הר"ן דאל"ה לא מתסר אלא בי"ב חודש כרוב שנים פשיטא דאי זה לא שייך אלא בעומד בר"ה קשה מנ"ל להוכיח דילמא לעולם שנה היינו כשנה אחד ומה דאסור בי"ג חודש היינו משום דאיירי בעומד באמצע שנה. ואולי כוונתו דההוכחה אזלה על דרך דמסתמא המתני' בכל ענין איירי ואפילו בעומד בר"ה ומ"מ הוא דחוק בהר"ן. והעיקר לענ"ד כדכתב בתשובת ר"א ששון סי' קנ"ד דלבסוף חזר הר"ן מפירושו ופי' כדפי' הרא"ש הוכחת הסוגי':

סעיף ח

בש"ך ס"ק י"ז בא"ד ולי נראה דהא"ז וכו' ולכך פסק דיחלוקו א"י למה לא פסק קרקע בחזקת בעליה. ועיין ח"מ סי' שי"ב סעיף ט"ו:

סעיף טו

בש"ך ס"ק כ"ז מסיים שוב מצאתי וכו' וכמ"ש תוס' שם. נ"ב ולענ"ד הרמ"א לא מטעם התה"ד מחמיר אלא משום דמדמה אותו לדין דא"ח סי' תקס"ט וכן כתב הדרישה פה:

סעיף כ

בט"ז ס"ק ט"ו. מסיים הא קמן דאפילו בלשון תורה מקרי חג. נ"ב עיין בדבריו בא"ח סי' תרמ"ח ובמה שכתבתי בצדו. ובאמת מבואר שם בהר"ן דלא כמהר"ל מפראג נמי אלא דהכא משום לשון בני אדם:

סעיף כב

בש"ע קונם שאת נהנית לי. נ"ב עיין סי' רל"ה בש"ך סק"ו וע"כ הכא איירי באופן זה:

סימן רכא

סעיף א

ומותר ללעוס חטים. נ"ב והיינו בשאין משכירין כיוצא בו:

סעיף ב

בש"ך סק"ו והב"ח פסק וכו' דלא אמר חנן וכו'. וכיוצא בו בחוב בע"פ. נ"ב עיין בזה ש"ך ח"מ סי' קכ"ח:

בש"ע שם ואפילו הכנענים. נ"ב בהר"ן הובא בב"י איתא דוקא במזונות יתירים ומשום דאל"ה מדמהו לבהמתו ומסתימת הש"ע נראה דמחלק משום דבעבד שייך מ"ש בש"ך ס"ק ח' ולהכי אינו חשוב אלא הנאה דממילא:

סעיף ד

בש"ך סק"ל א"נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה. נ"ב וא"כ דוקא במקום שאין נוטלים שכר ע"ז או שנותן לו שכרו:

סעיף ח

בט"ז ס"ק ל"ו ודבר ברור וכו'. נ"ב עיין ב"ש סי' ע' מביא ס"ק כ"ו בפירוש הכי בשם בעל התרומות. וגם בר"ן כתובות שם מבואר הכי וכן בחידושי רא"ה שם ובסוף מסיים הט"ז ומלבד כל הנ"ל וכו' שלא יהי' שלוחו ויכול להוציא ממנו מעות. נ"ב לענ"ד אי מש"ה לא ארי' דהכא כיון שאמר לא יפסיד בלא שליחות יש מקום לחייבו מתורת ערבות. ועיין בח"מ סי' נ' ש"ך ס"ק ח' משא"כ בחנוני הרגיל כיון שאינו אומר לא יפסיד שפיר הוכיח הרא"ש דאילו הי' חייב ע"כ הי' שליח. עיין בדבריו ודוק. אבל מה אעשה שכבר הסכימו לדעתו כל הראשונים כנ"ל. וכן מוכח מקושי' התוס' כתובות ד"ה באומר ע"ש שדחקו בתירוצם. צם. ואילו הי' מחויב לשלם לק"מ דיעמיד פרנס משמע לי' באופן שיהא מחויב לשלם. א"ו שדעתם נמי דלא כהפרישה. והמוזכר לעיל בשם הש"ך ח"מ עיין בתשובת ר"א ששון שמחלק באופן שלא יקשה עליו מזה:

בש"ך ס"ק מ"ט מביא דין בשם המבי"ט. ואינו בידי לעיין בו אבל מבואר הכי בנדרים ס"ה ע"ב ע"ש:

בש"ע סוף הסימן הנודר הנאה וכו' אבל ביום הראשון לא יצא וכתב הט"ז והאי איסור הנאה ואינו קנוי לו לשום דבר ודין זה הוא מתשובת הרשב"א. ולפ"ר תמהתי שסותר בזה דעתו שהחליט בחידושיו למס' סוכה דף ל"ה (אבל שוב ראיתי שהחידושי סוכה לאו דהרשב"א אלא דהריטב"א) ומסיק שם במתני' ובגמרא דאין בערלה אפילו ביום הראשון איסור מטעם לכם וכתב ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים זכות בו לכם קרינן בו וכן מסיק שם בגמרא אלא העלה דעיקר טעם של ערלה ותרומה טמאה משום דכתותי שיעורייהו. וזה בודאי לא שייך בא"ה דקונס שהרי ראוי הוא לכל העולם זולתו ולהכי הוא כשר ביום שני. וכנראה דבפסקו זה אזיל הרשב"א לשיטתו שכתב בחידושיו למס' נדרים דף מ"ז שהקשה שם על המתני' דפרק הגוזל בלשון זה וקשיא לי כיון דאסרינהו עליו בקונם שוי' עלי' עפרא בעלמא כשאר א"ה וכו' וכיצד ב"ח נפרע ממנו וכו' וב"ח שזכה מן ההפקר הוא זוכה דהוי לי' כזוכה מן ההפקר דא"כ ודאי דלאו לכם קרינן בי' ודלא כהריטב"א הנ"ל. אמנם לפ"ר ראי' מבוארת לדעת הריטב"א ממה דקיי"ל בגיטין כתב הגט על א"ה מגורשת וכדאיתא בא"ע ריש סי' קכ"ד ואילו לדעת הרשב"א ז"ל דא"ה הפקר נינהו ולא חשיבו דידי' הא בעינן עכ"פ ונתן מדידי' כמבואר שם בגמרא ובפוסקים ובודאי נשמע מזה כדעת הריטב"א דכל שהוא שלו ואין רשות אחרים עליו עכ"פ דידי' מקרי ולא הפקר. ומה דחמץ בפסח מקרי לאו דידי' ע"כ מפני שחיוב תורה עליו להשביתו והוי כרשות אחרים עליו. אך צ"ע הרי בב"ק דף ע"א ע"ב איתא כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך א"ה הוא ולאו דידי' קטבח. הרי שקורא אותו לאו דמרי' מפני הא"ה. ואולי מפני שהתם נמי מצוה על כל עולם לבער תקרובת ע"ג וצ"ע. ובמה דפריך התם משור הנסקל נמי ע"כ משום דמצוה על כל העולם לסקלו אבל מ"מ מה דמקשה נמי הכי בדף ע"ב מחולין שנשחטו בעזרה ודאי צ"ע ליישב עם הפסק דגט ואולי גם שם יש לדחוק מפני דכל הקנס דגניבה היינו מפני שגנב וחיסר לחבירו וא"ה אינו חסר לחבירו במידי חשוב לענין זה לאו דמרי' וכעין מההוא טעמא חשוב לר"ש מדסבר דבר הגורם לממון כממון דמי קדשים שחייב באחריות דמרי' קטבח עיין ב"ק דף ע"ו רש"י ד"ה אמילתא) ואולם על דעת התוס' וראב"ד שסברו דערלה ותרומה טמאה כפשטות הסוגי' דסוכה שהוא מטעם לכם עליהם אין להקשות מגט כי י"ל נהי דמודו לדעת הריטב"א דלאו הפקר הוא וחשוב דידי' [ואף אם הקדישו ההקדש חל עליו ועיין בספר פני ארי' סי' ל"ט] אלא דבאתרוג ס"ל דדרשינן לכם בדרך שלך יהא או להיתר אכילה עכ"פ או להיתר הנאה ג"כ. ואפשר שבפסקו זה אף הרשב"א בשיטת התוס' ומטעמייהו אסרו ביום הראשון. אך החידושי נדרים הנ"ל אין בידי ליישב מהלכה הברורה דגט הנ"ל ועיין נמי בר"ן בשם הרשב"א בנדרים דף פ"ה. וביש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א משיג עליו בסברא. ולענ"ד מוכח מדין גט דלא כותי' ושם שאני משום דבל"ז רשות כהנים עליו ודוק כי צ"ע:

סימן רכד

ואסורין וכו' כמו בית הכנסת. הוא דעת הרמב"ן והר"ן תמה עליו בדף מ"ח כאשר נמי הוא בש"ך סק"ב בשם האחרונים. ולענ"ד נראה ליישב הרמב"ם כי עיין ריש פרק השותפין בהר"ן מה שנתקשו הראשונים בפסקי ההלכה בדין ברירה ובלי ספק היינו מפני שסוברים שהויתר שאוסר ר"א הוא דאורייתא והרמב"ם סובר דמעיקרא לק"מ כי מה שר"א אוסר ויתר אינו אלא מדרבנן. ובאמת הכי משמע בהר"ן סוף הפרק שכתב שאינו אלא חומרא דנדרים ואולם בח"ר גבי הלכתא כראב"י כתב בפירוש הכי בשם י"א ובדרבנן הא כ"ע ס"ל דיש ברירה. ומה שהסוגי' במס' ב"ק מדמה דין שותפות בור לדהכא היינו משום דמה דקיי"ל בדרבנן יש ברירה ולא בדאורייתא ע"כ הוא משום דהלכתא דברירה הוא ענין מסופק ובדרבנן קים לן ספק דרבנן לקולא משא"כ בדאורייתא ושם הא קתני מאימתי נפטר הראשון הרי הראשון מחויב ועומד אלא שאם אין ברירה ודאי נפטר הראשון ע"י שהשני נעשה שואל דידי' הא ודאי שע"י ספק א"א ליפטר הראשון ולרמי' חיובא על השני אלא נשאר הראשון בחזקת החיוב ועיין מס' ב"ק מ"ו ע"ב ודוק ושפיר. וא"כ תו לק"מ על הרמב"ם דהא פשיטא דדירת בה"כ אינו דומה לדריסת הרגל שאינו אלא ויתר אלא הנאה גמורה דאורייתא ומדקיי"ל גבי' אין ברירה אף אי נימא דראב"י אף בדאורייתא ס"ל יש ברירה מ"מ מדאנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה שפיר פסק לאיסור ומה שהסוגי' מדמה בה"כ לחצר השותפין הוא אך לענין דלא נימא באין בו דין חלוקה לכ"ע יש ברירה אבל ודאי דיש הבדל במיניהם שזה אינו אלא וויתר וזה חשוב הנאה גמורה ודוק. שוב מצאתי נמי בהדיא בחידושי רמב"ן מס' ב"ב דף ק"ו בד"ה והלכתא כתב בא"ד ולי נראה משום דיותר מותר במודר הנאה מן התורה אך לא מדרבנן ובדרבנן יש ברירה. וברור ת"ל שהרמב"ם מיושב:

סימן רכו

סעיף א

ש"ע. ואסורים ליכנוס בו עד שיחלקו עיין בב"י כי הרשב"א חולק דאפילו בתר שחלקו אסורין מטעם דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. והר"ן כתב על הרמב"ם ונ"ל בטעמו דאע"ג דקיי"ל אין ברירה בדאורייתא אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהם לאוסרה על חבירו בענין שתהא נאסר עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליו נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל. וסברא זו לענ"ד צריכה ראי' ואולם לענ"ד יש לו ראי' ברורה מן הש"ס סנהדרין קי"ב אמר ר"ח עיסה חצי' של עיר הנידחת וחצי' של עיר אחרת מותרת מ"ט כמאן דפליגה דמי. וקשה נמי הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה א"ו מטעם אנן סהדי דלא ע"ד כן נשתתפו וכו' וזה ברור. שוב אחר כמה שנים מצאתי קושי' זו מסנהדרין כבר הוא בכתובים בספר שאגת ארי' בהלכות פסח הקשה אותה על הרמב"ם. ונעלם ממנו סוגי' דנדרים הנ"ל כי אדרבא משם ראיות הרמב"ם ועל הרשב"א שבנדרים הנ"ל הוא קושיא עצומה. וא"ל על סברת הר"ן ממה דפסק הש"ע י"ד סי' של"א סעיף י"א כי שם הוא איסור טבל הבא מאליו משא"כ נדר או עיר הנידחת שהאיסור בא ע"י מעשיו:

סעיף ב

בש"ך סק"י ונראה כשרוצים בגוד או אגוד וכו' ובס"ק י"ג משיג על הב"ח. וכל דבריו תמוהים שהרי מה שמחלקו הרא"ש וטור וש"ע דדוקא בלשון חצרי הוא דמהני כפי' ולא בלשון חצר זה ע"כ לא קאי אלא אם הנודר אסר חבירו מחלקו דבזה שפיר בחצירו יש תקנה להמודר משא"כ בחצר זה דמה בכך שימכר חלקו מ"מ יהי' המודר אסור אבל בשהדיר עצמו מחלק חבירו ואנן כפינן אותו למכור חלקו כדי שלא יכשל מה שייך בזה כלל לחלק בהכי דהא אין התקנה בהכפי' אלא שאז לא יהי' לו כלל חלק בהחצר ולא יכשל וא"כ דכל החילוק לא קאי אלא אם הנודר אסר חבירו מחלקו פשיטא דשפיר פי' הב"ח דאפילו בחצירי אין תקנה למכור להשותף וכדכתב הריב"ש הובא בש"ך סי' רי"ו סק"ט. וכן הוא שם בש"ע סעיף ח' בככרי שהוא אסור על המודר אפילו מכרו לו. ומזה תדע שאף מה שכתב סק"י ונראה וכו' הוא ג"כ שגיאה דתמיד לא יכול הנודר שהוא בעל הכפי' לומר גוד או אגוד שאם הוא אסר נכסי חבירו על עצמו אינו יכול לומר אגוד מטעם הריב"ש ואם הוא אסר נכסיו על חבירו אינו יכול נמי לומר גוד מטעם הריב"ש וזה ברור. ודע דכל זה דוקא בשלא אסר אלא חצירו או נכסיו אבל באסר הנאתו על חבירו כלישנא דמתני' וריש לשון הש"ע פשיטא דתמיד א"א למכור זה לזה כמבואר סי' רכ"א סוף סעיף ה' וק"ל. שוב ראיתי בדף רמ"ד ע"ב בנקה"כ חזר בו והודה שיפה פי' הב"ח:

סימן רכח

סעיף א

עיין בב"י מביא בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמ"ה יחיד מומחה בעי' סמוך או ג' הדיוטות בעינן דגמירי וסבירי אבל לא גמירי ולא סבירי אפילו י' אין מפירין וכן מוכח ביבמות פרק כיצד עכ"ל. ועיינתי בפרק כיצד ובעניותי לא זכיתי להבין כונתו (והוא בסוף הפרק) ואם ההוכחה מדבמתני' תנן החכם שאסר ומ"מ ס"ד דהמקשה דאינו אלא בג' ול"ק לי' דא"כ חכם מאן דכר שמי' א"ו דאפילו בשלשה בעי גמירי וסבירי שהן הנה המכונים בשם חכם. וממילא היחיד מומחה היינו סמוך. אי מש"ה לא ארי' מידי דודאי המקשן דלא ידע כלל דאפשר ביחיד פשיטא דלא ס"ד אלא דבעינן שלשתן גמירי וסבירי דהא ראשי מטות כתיב משא"כ להתירוץ ולהמסקנא דיחיד מומחה מתיר ביחיד והיינו ע"פ המבואר נדרים ע"ח דגז"ש דזה הדבר מורה שאצל ג' אף הדיוטות כשרים ובע"כ ראשי מטות לא כתיב אלא לגבי יחיד ממילא נשמע דהדיוטות לא בעינן גמירי וסבירי ויחיד מומחה למר כדאית לי' או בסמוך או. מובהק בדורו וע"ש בר"ן היטב ובשטת בית שמאי שהרי אף למה דבעי הדיוטות דגמרי להו וסברו מוכרח הר"ן לידחוק שלא יהא נגד הב"ש ע"ש וק"ל:

סעיף ד

במה דברים אמורים וכו' הילכך צריך למצוא לו פתח שאילו הי' יודע שיבא לידי כך הי' נמנע מלידור אע"פ שהי' צריך לעבור על דעתו וכו'. ובתשו' להרמב"ן סי' רנ"ג הביאה הב"י איתא דמשום כך מי שאסר על עצמו אכילת הגבינה לעולם מפני שהיא רעה לחליו ג"כ אין מתירין לו בחרטה אם אין לו פתחים ממקום אחר וכיון דניחא לו במה שנדר מעיקרא אלא שעכשיו מתאוה לו אין זו חרטה דמעיקרא ואין לו היתר אלא בפתחים אחרי' בודאי כונתו ג"כ שצריך למצוא לו פתחים שעל ידם הי' נמנע מלידור אף שלא הי' יכול להשבית יצרו מלאכול מה שיזיקנו דאין לומר הפתחים יפעלו שיתחרט על הנדר שעשה אלא שהי' לו למנוע מאכילת הגבינה בלא נדר זה אפשר בחרטה בלי פתח נמי א"ו יודע בעצמו שלולא הנדר לא הי' יכול להתאפק משלא לאכלו שזה בודאי א"א לו בחרטה דמעיקרא לולא הפתח שעל ידו הי' נמנע מלידור ואפילו הי' אכלו להזיקו ובודאי כמה קשה למצוא פתח בענין זה. וא"כ תימה לי על הסוגיא דנדרים דף נ"ט שנותנה לכל הנדרים בסתם דין דבר שיש לו מתירין מדאפשר בשאלה. ואם הי' הנדר במניעת אכילת בשר או יין או גבינה המזיקו בחליו מה איכא למימר ומי פשיטא שימצא פתח בענין זה ואף אם נדחק בהסוגי' דמשני הכי קונמות קאמרת שאני קונמות דהוי כדבר שיל"מ דלא איירי באופנים הנ"ל אלא בסתם קונמות הנעשה מרצון הפשוט שלזה פשיטא דאפשר בשאלה ע"י חרטה אכתי קשה יותר על סתימת הש"ע סי' רי"ו סעיף י' והוא מהרמב"ם הן אמת שבהרמב"ם פ"ג מה' שבועות הלכה ח' אינו מזכיר כלל הקפידה זו של חרטה דמעיקרא אלא סתם כל שניחם על נדרו ומעצמו מבקש התרה מתירין לו. אלא בלא ניחם מעצמו הצריך לפתח. ועיין בב"י פירושו להסוגיא אליבי' לק"מ דפשיטא דכל הנדרים אפשרים בשאלה. אבל על הסכמת הש"ע פה כדעת רוב המורים קשה לי מאוד סתימתו בסי' רי"ו. ואם קושייתי קושי' ושע"כ לידחוק לשיטת רוב המורים ומכללם הר"ן למוקים הסוגיא דדף נ"ט בנדר פשוט דוקא ולא בנדר שהוא למנוע מעסק חזק של היזקו א"י מה הרעש הגדול שהרעיש הר"ן בנדרים נ"ב על הריף מהמתני' דהנודר מן הבשר בלשון שאני טועם דצריך לנתינת טעם ות"ל דהוי דשיל"מ והוכיח מינה שיטת הירושלמי ודילמא הריף מוקים המתני' בנדרים שצריך לפתח דוקא ובענין הנ"ל שזה אפשר דאין לו מתירין דמי יימר דימצא לו פתח חזק בענין הנ"ל. [ואולי יש לידחוק דעיקר קושייתו מן נודר על בשר זה שנמי בנותן טעם ואפשר בזה לא שייך מפני שקשה לו]. תו קשיא לי על גוף הדין שהמציאו שנדר הנעשה כדי להציל מהיזק א"א בחרטה דמעיקרא. ומדוע לא הא מ"מ יוכל להתחרט דרך משל באכילת הגבינה המזיקו בחליו על מה שעשה הנדר בסתם עולמית אלא שהי' לו לנדור לזמן דרך משל על שנה באופן ששיער שבודאי לשעה זו יופסק חליו או ימות בו. ושוב כשמבקש התרה ע"י חרטה הוי לי' נדר שהותר מקצתו שהותר כולו ומותר אפילו תוך הזמן ועיין בדברי א"ח שבש"ך ס"ק כ"א. ואולי הרמב"ן לשיטתו שבב"י סי' רכ"ט שע"י חרטה לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו. ור"ל שתוך זמן מיחושו שהגבינה יזיקנו א"א אלא בפתחים אבל סתימת לשונו לא משמע הכי אלא משמעותו הוא אפילו בעבר חליו א"א בחרטה. גם דברי הרא"ש וש"ע א"א ליישב בדרך זה] וכההוא גונא איכא לאשכוחי חרטה דמעיקרא אף על אופני הש"ע. וכן ע"כ לומר בתירוץ הר"ן על עובדא דרב סחורה שכתב ההוא דלא פתח לו בחרטה יש מפרשים שאותו נדר הי' כעין דבר מצוה כגון שנדר להתענות זמן ידוע ואילו הי' מתחרט על עיקר הנדר יאבד שכר תעניותיו. וקשה הי' לו להתחרט על נדרו עולמית ולבקש התרה ע"פ חרטה זו א"ו שזה א"א מפני שאז הוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו ונמצא דהי' מתענה בלא קבלה שלאו כלום ושפיר. משא"כ ע"י הפתח נתחרט מעיקרא אף בהפסד השכר וזה עולה בענין הר"ן. משא"כ בענין הרא"ש והש"ע או הרמב"ן מה לו בהכי אם יתחרט באמת על מקצתו דהיינו העולמית ושוב ליהוי הותר כולו הא מ"מ חשש הזיקו כבר חלף ועבר לו. אף קשה לי עד מאוד הא כל עיקר פתח שפתח הקב"ה למשה רבינו לא הי' אלא ע"י פתח כי מתו כל האנשים והא ודאי לא הי' מתחרט ע"י זה על עיקר הנדר שהרי עכ"פ קודם שהענו הי' צריך להנדר והרי זה ממש כנודר על אכילת גבינה בעת חליו. וע"כ שבאמת אך צריך לפתח שיתחרט על ידו על שלא הטיל תנאה בנדרו שלא ימשך אלא עד. שיעבור הסיבה שבשבילה נדר. וצ"ע כי לפ"ר באופן זה יש למצוא פתח אף בנדון הש"ע ואפי' לא הי' נמנע מלידור אלא שהי' מטיל תנאי בהנדר שלא ימשוך אלא כנ"ל. ולהכי ע"כ לומר שלא החמיר הרא"ש בענין הפתח היכא שהי' לו תועלת בנדרו שצריך להיות שע"י הפתח הי' נמנע מלידור אפילו שהי' צריך לעבור על דעתו אלא דוקא בהענין שממשיל שזה אפשר אילו לא נדר בסתם לא הי' לו מקום להמלט ממה שאוהביו הפצירו בו כי אילו הי' מטיל תנאי בנדרו היו מרגישין בו שעושה כדי לקנטרם. משא"כ בנודר סתם סברו שבאמת דעתו קץ בענין זה. אבל באכילת דבר המזיקו או בדומי' דמשה רבינו מפני יראת אנשים בודאי א"צ להתחרט ע"י הפתח אלא על שלא הטיל תנאי בנדרו ונדר סתם דמשמע לעולם. אך עדיין צ"ע הא זה אפשר בחרטה שלא ע"י פתח נמי וע"כ לומר בדברי הרמב"ן הנ"ל כדכתבתי לעיל בהג"ה. ובהיתר מרע"ה הדבר פשוט דאילו לא פתח לו הקב"ה להודיעו שהענו ושעל ידו יתחרט פשיטא דמאליו לא נחית להתחרט. שוב מצאתי בתשו' הרמב"ן סי' רנ"ה נראה מדעתו ששתי שבועות נשבע משה רבינו אחת ליתרו שלא יצא ממדין. ובזה הרגיש שהרי לא הי' לו חרטה דמעיקרא מפני חפצו בצפורה וניחא לו בהמצאתו שנדר כזה שאינו מצד עצמות חפצו בהנדר סגי בחרטה דהשתא. אבל מאוד תמהני איך לא הרגיש נמי בקושייתי דמה חרטה דמעיקרא הי' לו על השבועה שלא לילך למצרים הא זה ודאי ממש כנשבע בחליו על הגבינה, ואין לומר כמשמעות לשונו שם שכתב ועוד נדר אחר נדר שלא לירד למצרים מפני שאנשיה רעים וכנודר שלא אכנס בבית זה שנחש בתוכו. ועל זה הוא שמצא פתח כי מתו וגו' ונימא שמוקים נדר משה רבינו זה שתלה נדרו שלא לירד למצרים במפני שאנשיה רעים. דא"כ איך מייתי ר"א ראי' מזה שפותחין בנולד הא שנינו בדף ס"ה וכן הוא בש"ע סי' רל"ב סעי' י"ט דזה לא חשוב נולד מפני שתלה נדרו בדבר. וצ"ע רב כי לפ"ר נראה דלא כדהבנתי תחילה שדעת הרמב"ן והרא"ש הם אחדים אלא שהרמב"ן אינו מקפיד אלא בהיתר שע"י חרטה דצריך להיות חרטה דמעיקרא אבל ע"י פתח מתיר בפשיטות אפילו בע"י חרטה שמחמתו מלידת הפתח ואילך כל שאינו נולד שאינו מצוי דומי' דעניות. ובדעת הרא"ש ע"כ לידחוק כנ"ל. אמנם לפי' הקונטרס וכן פי' הכ"מ להרמב"ם שהפתח של עניות הי' בטעות מעיקרא שכבר בשעת הנדר היו עניים שפיר. וא"כ יש לתרץ בטוב קושי' הכ"מ וב"י לשיטת הרמב"ם מה מייתי ר"א ראי' ממתו כל האנשים הא זה דניחא לו אף לרבנן לא חשוב נולד. וכמעט הניח בתימה. ולהנ"ל י"ל דהא כבר פי' הב"י להסמ"ג שסובר בדעת הרמב"ם דס"ל דאע"ג דהשתא שנולד דבר זה שאינו מצוי הוא מתחרט מעיקרו ואילו היה יודע שיוולד דבר זה לא הי' נודר מ"מ כיון שרצונו הי' שלא יולד דבר זה ושיתקיים נדרו אינו מתחרט אלא מנולד ואילך מקרי ואין פותחין בו וא"כ לר"א אף זה מתירין לו ושפיר מביא ראי' ממתו האנשים דהא שם אף דהוי ניחא לו מ"מ הא לא אפשר דמתחרט על עיקר הנדר שהרי כל זמן שהיו חיים הי' מוכרח להנדר מיראת הנזק א"ו דכל שנתחרט משעת הנולד נמי חשוב חרטה. ופשיטא דה"ה דפותחין בנולד. ומשני דעניים היו וכפי' הקונטרס הנ"ל. משא"כ נולד דלא שכיח דניחא לו דומיא דר"ע וכלבא שבוע דניחא לו הנולד ומשעה ראשונה מתחרט בעיקר שפיר עיין ודוק:

ודע שעוד קשה לי על ההוא כללא דש"ע דתמיד א"א בהתרה אלא ע"י חרטה דמעיקרא הן בחרטה בלבד והן ע"י פתח ואם הנדר כדי להינצל מנזק צריך פתח חזק שאם הי' יודע לא הי' נודר אף אילו לא הי' ניצול מהסיבה שבשבילה נדר א"כ מה מקשה הגמרא גיטין ל"ה ע"ב וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם הא כיון שהוצרכה להנדר ואפילו לאסור באותו דבר עולמית כמו שרצו היתומים כדי שתבא לגביית כתובתה איך אפשר לה בחרטה דמעיקרא הא אילו לא נדרה לא גבתה והרי זה ממש כנדר שלא לאכול הגבינה שאין מתירין בחרטה כ"א ע"י פתח. ובודאי שלפתח זה צריך חקירת חכם גדול להמציא פתח שעל ידו תתחרט על הנדר אף אילו הי' מפסידה כתובתה וממילא מוכרחת להגיד לחכם הנדר וסיבתו. וא"כ ל"ק אף למ"ד בעלמא אין צריך לפרט הנדר. אמנם למה שהבאתי לקמן סעיף ז' בשם הרמב"ן שהמציא שנדר שאין תכליתו גוף הנדר אלא לקנס א"צ בחרטה דמעיקרא אלא אפילו בחרטה דמהשתא סגי אז לק"מ ודוק. שוב ראיתי שבתשו' רמב"ן גופי' סי' רנ"ה מביא ראי' זו לדינו זה:

סעיף ה

ואם נשאל וכו' מותר. יראה לענ"ד דזה אינו אלא לפי' הרמב"ם ושיטת הב"י דאך הטעם משום ההנאה שמקבל בהיתר הנדר ממי שהנאתו אסור לו דודאי איסורא דעביד עביד וההיתר משום זה במקומו עומד. אבל לפי' הריב"ש שהוא העיקר להסכמת אחרונים וכן לענ"ד שאם בני העיר אסורים בהנאתו לא יכול להתיר זקן שבעיר וכמבואר בהריב"ש מטעם לא יחל דבריו וכיון שהוא נוגע חשוב כנדרי עצמו. ודאי משמע דאפילו בדיעבד אינו מופר אך א"כ צ"ע הטור שהעתיק דברי הרמב"ם על לשונו שמורה לפי' הריב"ש] וכדדייק לשון הריב"ש שכתב אינו יכול להתיר ודלא כט"ז שכתב משום קושי' הב"י שאינו אל כף הדמיון לכתחילה ודחק למוקים בטעמו דשייך הטיית דעת והיינו בנדר שיותר ע"י פתח ולא שייך בחרטה ובודאי אין חילוק כמוכרח מהירושלמי ולענ"ד במח"כ הב"י ז"ל מעיקרא אין התחלה לקושייתו שהרי הר"ן דף ט"ו חולק בזה על הרמב"ם שהרמב"ם מפרש הלאו דלא יחל על הנודר ולא על המודר והר"ן הוכיח דלא יחל אדבר קאמר וכמו שגוף הלאו קאי על הדבר ה"נ הדרש דהוא עצמו לא יחל אבל אחרים מיחלין לו קאי נמי על הדבר והכי קאמר קרא הוא עצמו לא יחל דבר שהוא אסור בו ונגיעה היינו הדבר שהוא אסור בו וחשוב מתיר לעצמו. ובין בחרטה ובין בפתח אפילו בדיעבד אינו מותר מגז"ה ודי לנו במה שהוכיח דכל היכא דליכא למחשדי' כגון בצירוף לא חשוב לעצמו אבל היכא דאיכא למחשדי' דחשיב לעצמו הוא בכלל עצמו ואפי' בדיעבד אינו מותר. ותדע דהא עיקר הוכחת הריב"ש הוא בסי' תקי"א מהירושלמי שהקשה מה אנן קיימין אם בנדרי שבינו לבינה נדרי עצמו הן. ואם כהט"ז דבדיעבד עבד מותר מה הקושי' הא נ"מ לענין דיעבד א"ו כנ"ל. והרמב"ם ז"ל לשיטתי' הוכרח לפירושו מכח קושי' הב"י. ועל קושי' הב"י ז"ל שהרי נהנה מן הזקן בההתרה והט"ז דחק ע"ש. לענ"ד אפשר די"ל התרתו והנאתו באין כאחד כדאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ודוק. אך אפשר דזה לא מקרי הנאה אלא גרם הנאה ודברי ד"מ שבש"ך לענ"ד עדיין צ"ע:

סעיף יג

אבל פותחין וכו' והי' משקר. נ"ב ע"ש בתוס' פירשו הכי אלא אילו באו בני אדם ופייסוך שלא לנדר מחשש שמא תחריב הבית כלום היית נודר. ונראה שאף הרמב"ם פי' הכי ולהכי לא העתיקו מפני שאין בזה חידוש דין ועיין ב"י:

סעיף יז

הג"ה וכ"ש נודר על תנאי. נ"ב ואפי' תנאי שנאסר מעכשיו כגון קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר הר"ן בסי' נ"א:

סעיף יח

ונראה לי וכו'. עיין ט"ז מביא תשובת הר"ן שבב"י [ והיא בסי' נ"א שם כתב בלשון זה וכיון שכן בנדון זה הוי לי' ספק דאורייתא ולחומרא שמן התורה מחויב לצאת מן העיר מחמת חיוב נדרו. משמע ודאי דחל הנדר מקרי ואעפ"י שעדיין אפשר לפקפק קצת בזה אפ"ה וכו' ועוד שאפי' הדבר ספק הדברים מוכיחים ונראין דכיון דמדאורייתא הוא דמחויב חל הנדר מקרי ויש להביא ראי' לסברתו זאת דהיכא דמספק מחויב ליזהר בנדרו ד"ת שוב חל הנדר מקרי אף דמפקפק קצת בה. מדשמעתי קושי' בשם המופלא מוה' אברהם במוה' איצק מקאפין האגין מה מקשה הגמרא גיטין ל"ה ע"ב וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם הא אפשר למודרה אם גנבה יאסור עליה לחם ולא יחול איסור זה עליה אלא שעה אחת קודם מותה. נמצא אם גנבה כל ימיה היא באיסור אכילת לחם מספק שמא תמות בתר שעה. כדקיי"ל הנותן גט לאשתו ולא יחל עד שעה אחת קודם מותו אסורה לאכול בתרומה מיד. והחכם אינו יכול להתיר משום דשמא לא תמות בתר שעה ולא חל הנדר. משא"כ הבעל הא יוכל להפר עד שלא חל. ולסברת הר"ן ניחא דזה נמי חל הנדר מקרי הואיל ואסורה מן התורה מיד מפני הספק דשמא תמות אמנם בל"ז אפשר לדחויי ההוא קושי' דלא ניחא לש"ס לומר דתהא נאמנת ע"י נדר כזה במה שאינה עוברת אלא מספק כי אפשר דתיקל לעצמה ולא תחוש אליו. גם מעיקרא דדינא מסופק אני אם לא ההוא גופא שאסורה בתרומה מיד אינו אלא חששא דרבנן אפילו למסקנת הפוסקים דספק דאורייתא ד"ת לחומרא מ"מ חששא זו דשמא ימות מיד אינו אלא דרבנן ומדאורייתא לכ"ע שרי ואנן בעינן לאוסרה באיסור דאוריית' וק"ל:

סעיף כ

ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו וכו'. מבואר דבתר שעבר עדיין יש תרופה לנדרו ע"י התרה לנפקותא שיפטר מעונש שמים. וכן מבואר בטור וש"ע ס"ס רל"ח להדיא. ולפ"ר לענ"ד לא הי' משמע הכי במס' שבועות דף כ"ח דלא קאמר אלא אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות ופרש"י וקרבן הוי לי' שיור וכן מלקות למזיד. וזה ניחא במזיד והתראה ובזמן סנהדרין אבל בזמנינו מה שיור שייך ואם לפטור מעונש לזה לא הי' צריך להאריך אי בשוגג אי במזיד ולשון הרמב"ם סוף פ"ו מה' שבועות מוכח לאשר סברתי. וכן מוכח לענ"ד מדברי תוס' גיטין דף ל"ה ע"ב שמקשו ומה הקושי' וניחוש דילמא אזלא לגבי חכם דילמא מדירין אותה על ככר ותאכלנו בפנינו ואם איתא דאף בתר עבירת השבועה מועיל ההיתר להציל מהאיסור למפרע מה בכך שתאכלנו דילמא תאכלנו על סמך שיתיר לה בתר הכי [שוב ראיתי שבחידושי רמב"ן על גיטין משני באמת הכי] (ודוחק גדול שתחוש אולי תמות קודם ההתרה) וע"כ כי היכי דלא נימא דהתוס' חולקים על כה"פ לידחוק שמה שכתבו שם בד"ה אבל דרך קושי' הוא בל"ז לאו דוקא. ועיין בפ"י ומה שפירשו ע"ד זה קושי' הש"ס דבל"ז אין קושי' על המתני' היינו דאפשר ליישב המתני' אליבא דרבא דפליג בשבעות על אמימר וק"ל:

(בש"ך ס"ק מ"ג. כתב ב"י בשם הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אעפ"י שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו וכו'. והריב"ש מיירי להדיא באינו מקובל טובה. ובודאי שכן הוא דכ"ע מוכרחים להודות בדין זה דאל"כ איך מתירין בפשוט נדרי הקדישות ונדרי צדקות לעניים הא הוי לעבודת הקב"ה ולתועלת העניים. א"ו דכל שהוא בלא קבלת טובה ובלא שחבירו מדירו אלא שמעצמו א"צ דעתו. ואף שמן הקב"ה אנו מקבלים טובה בכל עת ורגע עיין ש"ך ס"ק מ"א וק"ל אם היכא שנשבע ע"ד חבירו עיין לקמן:

בש"ך ס"ק מ"ד. ולענין דינא וכו' דבכה"ג וכו'. נ"ב בכה"ג [ דפי' העט"ז. ולענ"ד כל שנשבע לתועלת חבירו אפי' שלא השביעו חבירו אלא מעצמו שייך לכ"ע טעם החשד. אם נשבע ע"ד חבירו והריב"ש שבס"ק מ"ג שכתב לכ"ע א"צ דעת חבירו ע"כ היינו רצונו וכתב הכי על נ"ד שהי' דבר מפורסם ופשיטא שידעו מיעוט הקהל מן ההיתר באופן דלא הי' שייך חשד. וא"כ א"י לפרש מ"ש ולענין דינא וכו' אם לא שנגיה וצ"ל דבכה"ג כלומר שבשביל טובה נדר מעצמו דבר לתועלת חבירו וחבירו לא הדירו דהיינו פי' העט"ז אין יכולים להתיר בלא דעתו והיינו מ"ש הד"מ על דברי הריב"ש אבל אין נראה כן דעת הפוסקים וצ"ע:

סעיף כא

בש"ע בלא דעתם וכו' ואין נקראים רבים וכו' . אבל אם אמר סתם ע"ד רבים יש לו התרה ומוקדם בהגהות רמ"א ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך חציה אין מתירין לו. ויש להקשות א"כ בממ"נ על הסוגי' דמכות ט"ז תחילה מה קסבר דמשני דאיכא לאשכוחי ביטלו בשהדירה על דעת הרבים ות"ל דמ"מ לא ביטל אם יסכימו אותן הרבים להתירו. ואם זה מ"מ חשוב ביטול מפני שמצדו לבד אין בידו להחזירה ותולה בדעת אחרים. א"כ לבסוף מה קסבר ע"ב דמפני דלדבר מצוה יש לו התרה לא חשוב ביטול הא מ"מ חשוב ביטול כיון דתולה בדעת אחרים שהרי אם ירצו אותן הרבים ימחו אף בדבר מצוה מלהתיר. ונהי דבסתם לדבר מצוה יש לו התרה מ"מ משכחת ביטלו כגון שהדירה ע"ד הרבים שלשה בפניהם והם מיחו מיד מלהתיר והוי שפיר ביטלו מדתולה בדעת. אחרים עד שיחזרו וירשו להתיר ולענ"ד מזה יש להוכיח שטת הב"י דלדבר מצוה לא מהני מחאתם. ואולי יש לדחוק דוקא שלא במקום מצוה חשוב מבטל כיון דסתם נדרו אין לו היתר בלא דעתם מפורש. משא"כ לדבר מצוה כיון דסתם נדרו יש לו היתר אף כי מיחו הרבים לא חשוב הוא המבטל אלא הרבים שמיחו הם מבטלים ועכ"ז דחוק וצ"ע

בש"ך ס"ק מ"ה, כתב בד"מ דמכאן משמע אפילו נשבע על המצוה עצמה מתירין לו דלא כתשו' רמב"ן סי' ר"נ ואין להקשות איך ס"ד דהרמב"ן הכי שהרי בהדיא אית' במס' מכות י"ו ע"ב דאפילו בנדר שלא להחזיר אשתו אנוסה שגירש דיש לו התרה מפני שהוא לדבר מצוה אף דנדר על המצוה עצמה. דלק"מ דשם הא אי אפשר בשבועה שהרי הוא נשבע לבטל המצוה דאינה חלה אלא ע"י נדר שאסר עלוה הנאתו או הנאתו ממנה וזה לא הוי נדר עצמה אלא שהמצוה ממילא מתעקרה ומודה הרמב"ן בזה דיש לו היתר. וא"כ צ"ע נמי ראיות הד"מ כי שם נמי נדר הוי וראיות מהשולח עיין תשובת פי סי' י"ב:

בש"ך ס"ק ס"ח. מסוים. אבל לא אסרו וכו'. נ"ב עיין תשובת רמ"א סי' פ"ג:

סעיף ל

בש"ך ס"ק פ"ו ואפילו ענו כל הקהל אמן. נ"ב צריך לי עיון מאין הוציא זה בדעת הרב כיון דקיי"ל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי. אך בתשב"ץ שבב"י משמע שהי' מנהג הראשונים בעניית אמן ואפ"ה משמע לו שסתם הרמ"א בסעיף כ"ה אפילו הזכירו שבועה ובאופן זה דעניית אמן נמי ומוכרח לחלק בהכי:

סעיף לט

בש"ך ס"ק ק"א האריך להוכיח דהא"ח איירי כשאמר לי' הריני כאילו התקבלתי וכו'. והפי' הוא תמוה דא"כ מה זה שתלאו במה שהקדים שבועה שהותר מקצתו הותר כולו לפיכך וכו'. לכן העיקר דברי הא"ח הן כפשטן מדרווח לי' זימנא וחשיב לענין זה כהריני כאילו התקבלתי הוי נדר שהותר מקצתו והותר כולו. ומה דקשה לו מן מיגז גייז ודאי בזה אין הלכה כהא"ח דהא"ח ע"כ אזיל בשטת תוס' שאף ע"י חרטה אמרינן דהותר מקצתו הותר כולו והרבינו ירוחם שמביא הב"י בסי' רכ"ט לא למד שבענין זה בנשבע לחבירו והתיר לו מקצתו ע"י הריני כאילו התקבלתי דלא אמרינן גבי' הותר כולו אלא במכ"ש מן ע"י חרטה. והא"ח ע"כ אפילו בע"י חרטה סובר כנ"ל. אבל ודאי מה שסובר הא"ח שעכ"פ המקצת שהתיר הותר בזה אדרבא משמע אף מהרבינו ירוחם הנ"ל כותי' וכן מהרמב"ן שכתב הב"י פשיטא דמשמע הכי מדהוצרך לבא שאין מועיל ההרוחת זמן מפני שהי' באונס ולא מטעם הרשב"א. ובודאי בזה יש לסמוך עליו והיינו שכתב הרמ"א ועיין לקמן ס"ס רל"ב ודוק:

סעיף מ

בט"ז ס"ק מ"ט בא"ד תו קשה מקדושין. נ"ב בזה ל"ק די"ל כיון שנתן לה שלשתן זה מופת שכונתו הוא לצירוף וק"ל:

סעיף מא

הנשבע. נ"ב עיין מ"ל פ"ד מה"ש הלכה כ':

סעיף מח

עיין ש"ך ס"ק קי"א כתב ולפ"ז אפילו בלא שבועה אם כתיב בשטר שמחויב לשלם ר"ח אדר או קודם ר"ח אדר וכו'. ובודאי אם כתב קודם ר"ח זה כבר מבואר בהגהות רמ"א סי' ר"כ סעיף ד' דכ"ש הוא והיינו משום דשטרות ונדרים נידונים כאחד וכיון דבנדרים לא נכלל בשם חדש זה אלא הכ"ט יום ולא יום הלמ"ד ויום הל' מכונה בשם ר"ח ממילא כל שנכתב קודם ר"ח מחויב לפרוע קודם היום הנקרא ר"ח. אבל אם כתב בר"ח א"י מה ראי' משם דלא נימא כיון דשני הימים נקראים ר"ח הוי דינו כיום א' בר"ח ניסן דאינו מחויב לפרוע בתחילתו וה"נ נימא דחיובו אינו אלא בכל עוד השעה שנקרא ר"ח דהיינו סוף יום שני. אלא דהרשב"א מפני חומר שבועה נסתפק הואיל והימים מחולקים אולי הי' כונתו על יום הראשון מפני שלא הי' כונתו אלא על יום אחד. ואז הוא מסתמא יום הראשון דנמי ר"ח מקרי ומחמיר אבל בלא שבועה הברור בעיני שאין לחייבו עד סוף יום השני. שוב עיינתי בח"מ סי' ע"ג וראיתי שבחנם טרחתי שבעצמו חזר בו:

איתא בב"י תשו' הרשב"א בד"ה, ומ"ש בשם הרא"ש ויזהר הנודר. וע"ש כי לשון התשובה צריכה פי' ולענ"ד הכי הוא מ"ש וא"כ אותן אנשים שנסכמין להתירו יתנו להם כל הקהל רשות היינו מפני שקיבלו עליהם ונשבע כל אחד מהקהל לינהג בו כדין האסור הוי כמי שנשבעו כ"א ע"ד חבירו לפיכך אין התרה לשבועתם עד שיתנו להם כל הקהל רשות להתיר עצמם תחילה שבועתם. (ואפשר דזה מקרי אף נמי שכל אחד נשבע לטובת חבירו ועיין תשו' הרמ"א סי' פ"ב פ"ג) ואח"כ שאלו היתר ע"י פתח דוקא ולא בחרטה כיון שמסתמא אין להם חרטה דמעיקרא דהא עשוהו כדין איסור מפני שהי' מזיק להם וע"י זה חזר בו. ושוב כתב ואם אלה הנותרים כלומר אלה שנסכמים להתירו יודעים בעצמם שנתחרטים יסמיכו (כצ"ל) על זה דהא קיי"ל פותחין בחרטה ובלבד וכו' כלומר אם יודעים בעצמם שמ"מ מתחרטים בחרטה דמעיקרא יכולים לסמוך על זה ולהתיר להם בלא פתח וכו' וק"ל:

סימן רכט

סעיף א

וי"א דלא אמרינן נדר שהותר וכו' לפ"ר יש להוכיח הכי מנדרים י"ז ע"ב דמשני לר"ה הברייתא מי שנדר שתי נזירות מנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה עלתה לו שני' בראשונה ומשני א"נ כגון שקיבל עליו שתי נזירות בב"א. וקשה א"כ היכי קתני עלתה לו שני' בראשונה הא אף השני' הותרה מכח הותר מקצתו הותר כולו כיון דלא קרינן גבי' ככל היוצא מפיו יעשה ולהנ"ל לק"מ די"ל דנשאל ע"י חרטה וק"ל. אמנם מצאתי ת"ל התוס' שבועות דף כ"ז ע"ב סוף ד"ה הכי השתא הרגישו בקושי' זו ודחקו מאוד ע"ש:

בש"ך ס"ק ה'. הב' יהא כזה. נ"ב כן נמי פי' הלח"מ אלא שק"ק לפ"ז הי' לו נמי לבאר הותר האמצעי ממנו ולהלן מותר:

בש"ך סק"ו. מעתיק לשון הב"י וכתב עליו ונראה וכו' אף להחולקי' על הרמב"ם הוי שני נדרים. ומלבד שא"י מה חידושו דמ"ש קונם תאנים קונם ענבים ומ"ש קונם שאני נהנה לך המבואר בהש"ע. אף גם רואה אני דסובר שדין הריב"ש נתלה במחלוקת הרמב"ם הפוסק דלא כר"ש. והאמת שאף לשון הב"י מורה לכונה זו אבל מאוד אני תמה דהא דין הריב"ש נאמר על הנשבע שלא יאכל ענבים ושלא ילבש בגדי משי שהוא לשון כולל אף להרמב"ם ומ"מ פסק דלא אמרינן גבי' הותר מקצתו וכו'. מדהוכיח שהם שתי שבועות לקרבן מפני שהם פעולות מתחלפים וא"כ מה בכך שלהחולקים על הרמב"ם בלא לך אמרינן הותר מקצתו וכו' היינו משום דלשטתייהו אף לקרבן הם שבועה חדא ואינו מחייב אלא חדא כמבואר להמעיין בדבריהם אבל שבועה שלא לאכול ושלא לשתות אשר מיני' יליף הריב"ש בק"ו שלא לאכול ושלא ללבוש דלכ"ע חלוקים לקרבן ה"נ דכ"ע לא אמרינן הותר וכו'. ומ"ש הריב"ש וכיון שהם כשני שבועות מחולקים צריך היתר לכל אחד כמ"ש הרמב"ם דאם אמר שאיני נהנה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד וכן כל כיוצא בזה. אינו מביא ראי' מהרמב"ם אלא מדמסיים וכל כל כיוצא בזה. ור"ל כמו להרמב"ם בזה זה מפני שלשיטתו הם חלוקים לקרבן צריכים היתר לכל אחד. ה"ה כל כיוצא בזה שחלוק לקרבן צריך היתר בפני עצמו וממילא בלא לאכול ושלא ללבוש דלכ"ע חלוק לקרבן צריך אף היתר בפני עצמו ולהכי נמי מסיים והוא שפסק בכאן דלא כר"ש כלומר דגוף דינו בזה זה הוא דלא ככ"ע. אבל דין הריב"ש הברור שהוא אליבא דכ"ע. אמנם גוף דין הריב"ש שהמציא שהפעולות מחלקים לחטאת ואפילו בשאמרו בויו ושלא ילבש ולמדו מדין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה דחייב שתים. תמה אני דמנ"ל הא אלא דשם טעמא הוא כמו בנשבע שלא אשתה יין שמן ודבש למסרב מדפרט במקום שלא הי' צריך לפרט אמרינן לייחד שבועה לכל אחד אתא כן ה"נ בין בנשבע שלא לשתות ושלא לאכול כס"ד דש"ס ובין שנשבע שלא לאכול ושלא לשתות כיון דשתי' בכלל אכילה ולא הי' צריך לפרוט שלא לשתות כל עיקר ומדפרטו לגלות שאינו כולל השתי' בכלל האכילה אלא שרצונו לישבע על כל אחד בפני עצמו להכי חייב שתים אבל אכילה ולבישה אם השבועה הוא בכולל מה"ת לומר שמשום שהפעולות מתחלפים יהא חייב שתים. וכפירושי מבואר בהרמב"ם פ"ד ה"ו שכת' חייב שתים שהשתי' בכלל אכילה והואיל ופרט וכו' ולפיכך חייב שתים. מבואר להדיא הא אילו לא הוי שתיה בכלל אכילה דומיא דנידן הריב"ש לא הי' מחויב שתים אף שהם פעולות מתחלפים בכל עבריהם עיין ודוק כי צ"ע רב על חכמת הריב"ש כי תרב:

אגב אעתיק פה הרשום אצלי נדרים פ"ז ע"ב אמרה קונם תאנה אמר רבא מתני' ר"ש הוא ופי' הר"ן הכא נמי לא חשיבי לי' שני נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא עכב לר"ש נדר אחד הוי ולרבנן הוו להו שני נדרים. ואיכא למידק מדוע ליהוי לרבנן שני נדרים הא מסקינן בשבועות כ"ג ע"ב דאם אמר שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש דאינו חייב שתים אלא במסרב ומשום שהי' לו לומר שבועה שלא אשתה עמך יין ושמן ודבש למה לי לחייב על כל אחת ואחת. הא שלא במסרב אמרינן דילמא למפטר נפשי' ממשקין אחרינא. ומשמע דסוגיא זו אפילו לרבנן אזלא וצ"ל דדוקא באמר שלא אשתה יין ושמן ודבש הוא דלא תלו בפלוגתא דר"ש הא כשאמר שבועה שלא אוכל לא תאנים ולא ענבים לרבנן דנינן מנת לא דמיותר לשויא פרטא והוי שבועה או נדר בפני עצמו. וא"ל הא צ"ל לא על כל אחד כי היכי דלא לשתמע שלא אסר עליה אלא דוקא תאנים וענבים בבת אחת או שתיית יין ושמן יחדיו דומיא דאיתא שבועות דף כ"ח ע"ב אמר אביי זמנין משכחת לה וכו' דזה אינו דשם ע"כ איירי בשפירש בבת אחת כדמשמע מפרש"י וכן הוא בהרמב"ם הא בסתם נמי משמע השבועה על כל אחד לבדו וכדמוכח מהמתני' דשבועה שלא אשתה יין שמן ודבש דנהי דאינו חייב אלא אחת באינו מסרב מ"מ ודאי דחייב על כל אחד לבדו נמי וא"כ שפיר י"ל כנ"ל. אך א"כ עדיין קשה בשבועות דף ל"ג שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת אמאי הא לא אמרו חטין ולא שעורין ולא כוסמין. וכן דף ל"ו ע"ב ואולם הא בפשוט ניחא מפני שכולו למותר כמו במסרב מדיכול לומר שבועה שאיני יודע לך עדות סתם וכן בפקדון שבועה שאין לך בידי ומדפרטו חטין וכו' חייב שתים. אך א"כ ק"ק חדא דא"כ מנ"ל לתלמודא בסוגי' דנדרים הנ"ל דלרבנן ע"י הלא יתיר עבדו לי' פרטא הא כל עיקר מטרן דמחלוקת רבנן ור"ש אינו אלא בשבועת הפקדון גבי לא לך לא לך ולא לך ודילמא ש"ה דכל דבורו למותר דומיא דמסרב מדהי' לו לומר שבועה שאין לכם בידי משא"כ היכא דע"כ הוצרך לפרט התאנים וענבים דילמא משום המלת לא דמיותר רבנן מודו דלא תפסינן לי' בפרטא. ותו קשה לי לפ"ז הסוגי' דנדרים ס"ו שאם אמר קונם לזה ולזה נמי תלי' בפלוגתא דר"ש ותינח אם למשל עמדו ג' או ד' ואמר במספר האנשים לזה ולזה שפיר מדהי' יכול לומר קונם כולכם משמע דלרבנן פרטא הוי. אבל היכא שעומד חבורה גדולה והוא אומר בקונם לראובן ולשמעון וללוי ומניח השאר בהיתר מה"ת דלא ליהוי כשבועה לא אשתה יין שמן ודבש ונימא דלמשרי אחרינא מכוין וכללא הוי (וסתימת הרמב"ם פ"ד ה"י שאיני נהנה לזה לזה צריכין פתח לכל אחד לא משמע שמחלק בהכי וגם זה צ"ע) וא"כ לא הוצרך הגמרא למוקים סתמא זו כר"ש מדנקיט שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן דדילמא התנא נקיט דינו ואפילו באופן הנ"ל דנעשה פרטי אפילו לרבנן. ותו קשה דא"כ יהא מוכרח דר"ש דפליג בלא לך אף דכולו מותר כנ"ל ומ"מ סובר דכללא הוי ממילא דפליג נמי בשתיית יין וכו' במסרב דמ"ש זה וזה כל פרטיו למותר וכדפי' התוי"ט שר"ש כמו דפליג ברישא כן נמי פליג בסיפא וכן פליג בשבועת העדות. כן יהא מוכרח דפליג נמי בשבועות שתים בתרא וסובר דאפילו במסרב אינו חייב אלא אחת ואף דבאמת בהרמב"ם אפשר לומר הכי מדפי' דלא כר"ש שפיר נמי שמעתיק דינא דשתי' במסרב וליתר הפוסקים דפוסקים כר"ש אפשר באמת ס"ל דאינו חייב אלא אחת אבל לא נראה הכי מהר"ן פרק פותחין דף ס"ו וכן מהר"ן פרק האיש מקדש שהרי לא חשיב כלל ההוא סתמא דשבועות שתים דכרבנן אתיא ולא כר"ש ומשמע שהיא אף לר"ש אזלא וא"י למה. ודע שלשון הרמב"ם פ"ד מה"ש הלכה ו' הנ"ל שהקדים לחיוב השתי' מה שהשתי' בכלל האכילה והואיל ופרט וכו' ולפיכך חייב שתים. מבואר מיני' דאילו לא הי' שתיה בכלל אכילה לא היה חייב שתים ולשיטת הלח"מ פ"ז ה"י ופ"ד מהלכות נדרים דלא כהכ"מ. וכפי הנראה הדין עמו וכן הסכים התי"ט והש"ך סי' זה דהרמב"ם תמיד בין לא לך בלא ויו ובין עם ויו פרטי הוי. קשה א"כ הכא שאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה בויו הא הפילו לא הוי שתיה בכלל אכילה הא הוי פרטא. משא"כ אילו הי' אפשר לומר דלרבנן לא אמרינן פרטא הוי אלא בשהוא למותר דומיא דמסרבין בו הוי ניחא אבל א"כ פשיטא דקשי' הסוגי' דנדרים פ"ז הנ"ל עיין ודוק כי צ"ע:

סעיף ט

בש"ע וכן אם נשבע שלא יהנה לפלוני או וכו'. נ"ב בתשו' הר"ן סי' י"ז שבב"י מוקים לההוא למאן דפסק כר"ש בסעיף א' דוקא בשאמר וקונם למי שאשאל עליו:

סימן רלב

סעיף ב

בט"ז סק"ב מסיים וכאן אין לבו שוה לפיו. נ"ב ומפני שדרכן בכך לא מקרי דברים שבלב:

סעיף ד

בט"ז סק"ח ונראה לי דגם הר"ן וכו'. נ"ב א"י מפני מה תלה דברים אלו בנ"ל:

סעיף ה

הג"ה. וכן אם אסר כל פירות חוץ מחטין. ויש חולקין הגהות מיימון. אמת שהב"י המציא פלוגתא זו של הגהות מיימון אפילו באוסר כל הפירות חוץ מחטים אין הנדר חל. ואני עיינתי היטב וחלילה אדרבה מאריך להוכיח דיש לו התרה אף שהי' ע"ד רבים ומטעם שכיון דכל פירות שבעולם כולל כל הנהו מילי אף שהוציא חטים מ"מ קרוב לודאי שיבא לידי מכשול לעבור והוי דבר מצוה ואם ת"ח הוא אף אם יעמוד בנדרו חשוב דבר מצוה כדי שלא יסור כחו. עכ"פ מוכח דעתן ברור שהנדר חל אלא שיש לו התרה. ומה שמקשה בתר הכי מן יאסור פירות עלי שלא יחול היינו שאמר איך אפשר שכולל כל הנהו מילי א"כ באומר יאסור פירות עולם עלי בלא חוץ אף מין אחד לא יחול כלל ומשני דיש הבדל בין כל או בין שבעולם. אבל מ"מ הוכיח משבועות דבאומר כל פירות שבעולם הכל בכלל ולהכי בשבועות שלא הוציא שום דבר מהכלל הוי שבועת שוא ובהוציא מין אחד הנדר חל אלא שיש מצוה להתירו ע"ש כי זה ברור ואין כאן שום מחלוקת:

מה שמביא הכא הש"ך סק"ח תמי' בשם הב"ח דכסות וכלים אינם בכלל פירות ס"ס קע"ז. א"י מה ענין כסות וכלים לצמר ופשתן גם שם רשאי לסחור בצמר ופשתן אלא היכא שכבר נעשה מהם כסות וכלים שוב אינם בלשון פירות ובנדר מה מהני שמיד שנאסר בהצמר ופשתן ממילא דכל הנעשה מהם אסור לו. ואני תמה על הש"ך שדחק ליישבו ולענ"ד אפילו ריח קושי' אין כאן:

סעיף ו

בט"ז ס"ק יב בא"ד. וחילוק זה מצינו ג"כ בח"מ נ"ב חילוק זה מבואר נמי בש"ך ס"ס רל"ט:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה