בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות נדה · סימן קצ
בריש סימן זה כתב הכרו"פ דתירוץ ב' שבכ"מ הוא עיקר כי כך אמרו בגמרא לב"ש דס"ל דיה שעתה וכו' ומשני הגמרא כיון בצפור לא נתעסקה וכו'. וא"כ הדבר לב"ש מכ"ש לדידן ולענ"ד אין תירוץ זה מספיק להמבואר סעי' כ"ב דאפילו ספק עבירה אין תולין ומה שתי' הסוגיא הכי לשמאי היינו דשמאי אפשר באמת פליג על ההוא ברייתא ולא דחק להגמרא אלא דלא ליהוי כמה סתם משניות דלא כותי' אבל לדידן אין תי' זה מספיק. ומה שגמגם הכרו"פ לתי' א' דכ"מ וכתב שמכחו יש לפקפק על הרמ"א קפ"ז שכתב ס"ס. לק"מ דהא בל"ז מצינן בהסוגי' נ"ט שמביא בעצמו שר"מ מטהר במסקנא ע"י ס"ס דספק איש וספק מי רגלים. א"ו שהכ"מ לא תירץ אלא מפני שעניני כתמים דבר ההוה ורגיל ראו חכמים לטמא אף בס"ס מפני החומר אבל מש"ה אין למדין דברי חכמים זה מזה לומר שבכל איסור נדה הפקיעו ס"ס דמ"ש איסור נדה מאיסור חלב וק"ל:
סעיף ז
אם הרגה פשפש וכו'. יראה לענ"ד באופן זה שמדמה הרא"ש לנתעסקה בכתמים ממש הוי דינו ממש באמת כנתעסקה בכתם שהוא כתורמוס ולפי מה דפסקינן סעיף כ"ו דנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כשני גריסין תלינן וכו' ע"ש ה"ה בזה אפשר להקל אף בנמצא כתורמוס וכגריס ביחד דיש לתלות כתורמוס בפשפש שנתעסקה וכגריס במאכולת. אבל מה דמקילין האחרונים ע"פ דברי הרשב"א אף במקומות המצוים פשפשים בזה צ"ע אם יש להקל כנ"ל. כי י"ל דלא עדיף מן מאכולת דלא תלינן בתרי ביחד ויש לחלק וצ"ע. אף גם צ"ע לדעה זו אם נמצא טפין טפין יתר מכגריס ופחות מכתורמוס אם נאמר דאין מצטרפין ונתלה כולם בפשפין. ויראה בכל זה להחמיר אחרי דגוף הדין דתליי' זו אינו ברור כמבואר בב"י:
סעיף כה
עיין בזה בספרי ב"מ סי' ז' סעיף י':
סעיף לו
בב"י בדין בדקה בעד הבדוק וטחתה ביריכה כתב והטעם מבואר דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולה במה שאפשר לתלות וכו'. ונ"ל דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקו סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה בו לא נניח מלתלות במה שאפשר לתלות כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה וכו' וכבר הביא הוא ז"ל ראי' לדבריו מדאקשינן אמתני' וניחוש דילמא דם מאכולת הוא ופרקינן אותו מקום בדוק הוא. משמע הא לאו הכי תלינן במאכולת וכו' ודבריו צ"ע טובא חדא דאי זה טעם הרשב"א משום דלא ארגשה תלינן איך אפשר לו להביא ראי' מהקושי' וליחוש הא מתני' זו מוקמינן בריש הרואה כתם לעולם דארגשה. וא"כ הא ע"כ הקושי' אינה אלא כדפרש"י דמ"מ אמאי יחייב קרבן דילמא ממאכולת הוא ומה דארגשה אימא הרגשת שמש הוא וא"כ איך אפשר לפרש הקושי' דנתלה במאכולת לטהרה מכח הסברא מדלא ארגשה דהא באמת ארגשה. ואפילו לשיטת הרמב"ם המבוארת שסובר דם הנמצא בגופה הוא בחזקה שבא בהרגשה ומה דלא ארגשה תלינן בסברא הרגשת עד הוא. ואף אי נימא דהב"י סובר דכ"ז אינו אלא בדאי אפשר לתלות במידי הא כל שאפשר לתלות מ"מ מדלא שכיח שתרגיש ותטעה בדמיון הרגשת עד דנינן דמעלמא אתא. אכתי קשה מנ"ל להקשות וניחוש דילמא וכו' דילמא המתני' איירי בפשוט בדארגשה להדיא ומ"מ לאחר זמן פטורה משום דאימא הרגשת שמש הוי ומ"מ אי אפשר לעשות מזה הוכחה דמעלמא אתא דהא באמת ארגשה. והא יש ליישב דראיות הרשב"א אינו מן הקושי' אלא דע"כ דינייהו. דאיירי בו דהיינו בדקה וטחתה דהיא טמאה נדה ודאי ולא חיישי למאכולת ע"כ איירי בדיש בו כגריס ועוד. וממילא שוב מסתבר לו דחד דינא הוא עם הניח תחת הכר ואם הוא פחות מכגריס ועגול טהורה נמי הוא ותלינן במאכולת. אך הא ודאי קשה דאיך אפשר לתלות טעם ההיתר מפני שלא הרגישה, עד שהב"י כתב דטעם זה גופי' מספיק לעגול דהא זה גופא דהניח תחת הכר מוקמינן בדארגשה וע"כ לדחוק כבתשובת שב יעקב סי' מ"ו דמ"מ לא שכיח דלא ארגשה עד רגע זו שבדקה באופן שיש לספוק אולי הרגשת עד הוי. אך מ"מ צ"ע דהרי הרשב"א עצמו בחידושיו דחק מאוד לפי מה שרצה לבאר קושי' הגמרא וניחוש דאף תהא מכח תלי' זו טהורה דדוקא באופן זה מדבדקה עצמה סמוך לתשמיש ואשתכחה טהורה ע"ש ובחידושי ר"ן. הרי להדיא אף לה' זו דלא ידע דא"מ בדוק הוא מ"מ לא מסתבר לו למתלי לקולא מכח הסברא מדלא ארגשה. והיינו באמת מדמשני הגמרא לעולם דארגשה. וממילא לפ"ז מוכח דלאו היינו טעמא דעגול גבי הניח תחת הכר אלא משום דעגול. א"כ מה שהמציא הט"ז אפילו במשוך הי' צ"ע לולא שמדמה למכה. שוב ראיתי שכמעט כל הנ"ל כבר הוא בס"ט דף ל"ה:
סעיף הנ"ל. בדקה בעד שאינו בדוק אפילו הניחתו שמור בתיבה וכן הוא נמי הלשון בגמרא בדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם פלוגתא דרבי ור"ח ואיכא למידק למה נקט והניחתו בקופסא ולמחר וכו'. ולא בקיצור בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה עליו דם דהי' משמע מיד דמ"ש. הא בהניחתו במקום משומר נמי שוב אי אפשר לספק אולי אחר הבדיקה בא עליו. ויראה לי משום דבאופן זה אין מציאת שאלה והדבר נראה לעינים אם ימצא מגופה מחדש או שהי' כבר בהעד. לכן מוכרח להאריך והניחתו בקופסא ולמחר וכו' וכן ראוי להורות לפי ראות עיני המורה. ובזה נלענ"ד ליישב קושית הס"ט על התה"ב דף ל"ה ע"ב במ"ש התה"ב (תוך הוכחתו ע"ש כי מעתיק לשונו כולו) ומתני' ודאי בעד הבדוק דאי בשאינו בדוק וכו' ומקשה דל"ל לארוכי בסתירת ה"א זו הא מגופה דסוגי' מוכח דלא ס"ד דאיירי מעד שאינו בדוק דאילו כן הא הוי הספק דמאכולת דמקמי הבדיקה הוי בי' ומה עסק לתרץ בזה א"מ בדוק הוא. ולהנ"ל לק"מ כאשר דקדקתי מלשונם הברור דבמציאת דם בבדיקה על עד שאינו בדוק אין במציאת שאלה כי הדבר נראה לעין. אך זה ניחא בתר דידעינן דא"מ בדוק הוא אבל המקשה אילו הי' אפשר דאיירי בעד אינו בדוק הי' אפשר לומר נהי דלא מקשה וניחוש שמא דם מאכולת הוא מכבר שזה אפשר להתבונן וחזינן דדם חדש הוא מ"מ יקשה מפני שהוא עד אינו בדוק אולי הי' מאכולת חי' דבוק בו וכשבדקה בו הכניסה המאכולת עמו ונתמעכה ויצא הדס חדש. וע"ז יפה משני אותו מקום בדוק הוא דאפילו כשהוא על העד אין במציאות שתמצא בפנים באותו מקום א"ו דחוק הוא ולהכי מוכרח להוכיח בפשוט דלא איירי אלא בעד הבדוק וק"ל:
תו לסעיף זה. אלא אם יש בו כגריס ועוד. מבואר הא פחות טהורה אפילו הוא משוך. וכן הוא להדיא בבעל הנפש להראב"ד. אלא שהרז"ה הקשה עליו כיון דפסקינן כרבי דאך מספק מאכולת הוא דבעינן כגריס ועוד ושוב לא מספקינן במעלמא והיא טמאה נדה. א"כ אף בפחות ליהוי טמאה במשוך כמו בהניח תחת הכר דנמי אין ספק אלא במאכולת ואמרינן משוך טמא. וכבר טרח הס"ט ליישב בפנים שונים. ולא מצאתי בם קורת רוח. והנלענ"ד דההוא בחינה דמשוך ועגול אינו בורר הדברים דזה ודאי מגופה וזה ודאי מן מאכולת. ותדע שהרי כתם הנמצא על חלוק הבדוק נמי אין לספוק אלא במאכולת ומ"מ פחות מכגריס טהור אפילו במשוך אלא דבמקום בדיקה אמרו חכמים דמשוך רגלים לדבר יותר דמגופה ועגול רגלים לדבר יותר להיפוך. וכל זה דוקא בעד הבדוק והניחתו תחת הכר. או דסעיף ל"ה בטחתה דבדידהו ליכא למאן דאמר דביתר מכגריס לא תיהוי טמאה נדה אלא מכיון דנפיק מחשש מאכולת שוב אמרינן ודאי מגופה ולא מעלמא בזולת מאכולת. להכי שפיר אף בפחות מחלקינן בין משוך לעגול. משא"כ בההוא דינא דר"ח ס"ל אף ביתר מכגריס ועוד אינו אלא כתם ואף במקום בדיקה הוא מסופק בעד שאינו בדוק אולי מעלמא הוא. נהי דקיי"ל כרבי דפליג ואמר טמאה נדה ודאי לא עבדינן פלוגתא רחוקה ואמרינן דאף רבי מסופק במקצת די"ל נמי מעלמא הוא אלא דס"ל דמצוי מותר כיון דבדקה בו דהוא מגופה היכא דליכא לספוקי במאכולת והיינו דוקא ביתר מכגריס ועוד דתו אין שום ספק מאכולת. משא"כ בפחות ומשוך מצרפינן המיעוט אפשרות דמאכולת עם המיעוט ספק דמעלמא אף במקום בדיקה ותלינן באו מעלמא או מאכולת וטהורה. כן הי' נלענ"ד טעם הדין. אך שהי' קשה לי מנ"ל חילוק זה. ואמר חתני החריף הרב מוה' יודא שהכריחו הכי מדהוקשה להם קושי' הת"ה ומהרש"א אחרי שהוכיחו התוס' דר"ח מודה בדינא דסעיף ל"ה דטמאה נדה ביתר מכגריס וס"ל פשוט דמוכרח להיות יותר מכגריס ובאם לאו יש לחוש למאכולת. וקשה וליקשי ר"ח לנפשי' כדהקשה לרבי א"כ אף אתה וכו' כן ליקשי לנפשי' בדינא דסעיף ל"ה דמודה בי'. א"ו דיש הבדל ביניהם. ודוקא בדין דסעיף ל"ו דאמר לרבי אי אתה מודה דצריך כגריס ועוד בכל אופן ואפילו במשוך והודה לו שפיר אמר לו אף אתה עשיתו כתם דהיינו כמו בכתם הנמצא בחלוק אין חילוק ובפחות מכגריס אף במשוך טהור ומצרפינן הספק דמעלמא הואיל דלאו דרך בדיקה להספק דמאכולת במשוך כן בזה הא ע"כ אף אתה חייש לספק דמעלמא. משא"כ בדין דסעיף ל"ה דיש חילוק בין משוך לעגול והיינו משום דלא חיישינן כלל למעלמא שפיר דמודה דביתר מכגרים דיצא מחשש מאכולת דהיא טמאה נדה ורבי השיב לו דמ"מ אף בזה נהי דבפחות מכגריס חייש במקצת למעלמא ומטהר אף במשוך מ"מ ביתר מכגריס קרוב לודאי דמגופה והיא טמאה נדה הואיל דבבדיקה נמצא. ויצא לנו בזה דלענ"ד אם אשה בדקה עצמה בחלוקה שהיתה לובשת והיא בחזקת עד הבדוק ואי לספוק בו במעלמא זולת מפני שהיתה לבשתו הוא אינו בדוק לענין מאכולת נמצא במקום בדיקה הוי דומיא דהניחה תחת הכר או טחתה ביריכה ואם משוך טמא אף בפחות מכגריס. ודלא כדאיתא בס"ט דאפילו במשוך טהור דומי' דבדקה בעד שאינו בדוק. דז"א דשני ושני עד שאינו בדוק אף במקום בדיקה מספקינן במקצת דמעלמא. משא"כ חלוק הבדוק ולובשתו לא מספקינן אף במקצת במקום בדיקה למעלמא ולא נשאר אלא הספק דמאכולת לחוד. ולזה מבאר ההבדל דמשוך ועגול ודוק:
סעיף הנ"ל הג"ה ודוקא בעד בינוני. עיין ט"ז מעתיק לשון הת"ה שכתב אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא וכו'. ולפיכך הוקשה לו בס"ק כ"ט על הב"ח שאינו מוכרח לחלק בין בדיקה למציאת כתם שהרי הרשב"א מטהר אף בבדיקה עם חלוק מן השוק. אלא כתב דהש"ע בעד אינו בדוק איירי בעד בינוני שדיבר בו הרשב"א והיינו נמי חלוק של סעיף ל"ט דרישא. ולהכי מטמא הרא"ש אבל בחלוק מן השוק מטהר אף הרא"ש ואף ע"י בדיקה. וכ"ז גרם לו מה שלא ראה דברי הראב"ד בספר בעה"נ ואף מה שהבין בדעת הג"ה זו שהם אחדים עם דברי התה"ב שמעתיק. ולענ"ד אף שהאמת שדברי הריטב"א שבב"י שמקצת הג"ה זו נשמעין מיני' מורים שהם אחדים עם דעת הרשב"א בפי' עד שאינו בדוק שדיברו בו חכמים בבדיקה. מ"מ נלענ"ד ברור שדעת הטור וש"ע ורמ"א אינם מסכימים כלל עמהם אלא שסתמו דבריהם ע"פ דעת הבעה"נ. ותדע שהרי הטור בדין דעד שאינו בדוק סותם ואינו מבאר כלל מה הוא. ובתר הכי סתם כדעת הרשב"א דלא כהרמב"ן ותוס' דעד הבדוק מקרי מה שנבדק פעם אף שלא בדקתו קודם הבדיקה. ובדין מציאת כתם בחלוק סותם נמי כדעת הרשב"א דבחלוק מן השוק אין בו משום כתם ומשום דאינו בדוק מקרי מפני שלא הי' לו בשום פעם בדיקה ברורה. ואילו הי' נמי בזה דעתו כדעת הרשב"א והריטב"א דעד שאינו בדוק שדיברו בו חכמים היינו עד בינוני שהוא ממוצע בין עד בדוק לבין חלוק מן השוק איך הוא שתק א"ו דעתו כדעת בעה"נ ממש דחלוק מן השוק הוא עד שאינו בדוק מפני שלא הי' לו מעולם שום בדיקה ומ"מ יש בו פלוגתא דתנאי מפני שהי' ע"י בדיקה ואף אנן מחמירין בו מההוא טעמא לטמא בכגריס ועוד וכדכתב הב"ח. וזה נמי דעת הש"ע שסתם ממש בלשונו. ולהכי השמיטו נמי בהעתקתם ללשון התה"ב בדין חלוק שלשונו הכי הוא חלוק זה וכו'. אבל חלוק שאינו בדוק או שלקחתו מן השוק וכו' והיינו משום דלשיטתו יש אופן הנקרא אינו בדוק מלבד חלוק מן השוק שמטהר אפילו בבדיקה ומכ"ש במציאת כתם. משא"כ הטור לא העתיק אלא. אבל אם לקחה חלוק מן השוק וכו' והיינו משום דלשיטתו זה גופי' עד שאינו בדוק. וזה נמי דעת הרמ"א אלא שמבאר דלא נימא דבמקו' בדיקה אף עד שחזקתו מלוכלך נמי תהא טמאה להכי מבאר ודוקא בעד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך והוא גופי' חלוק מן השוק אבל אם בדקה בעד שחזקה מלוכלך כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצוין וכו'. הרי שדייק דוקא ממקום שדמים מצוים שחזקתו שיש בו כתמים שבזה סובר דודאי אף הראב"ד מודה דאפילו ע"י בדיקה טהורה דהא חזקת זה ליותר מכגריס כמו בעד בינוני לפחות מכגריס כמו דזה חזקת מלוכלך מדם כנים כן זה חזקתו מלוכלך בכתמים. אבל מן האשפה או מקום התורפה שדיבר בו הריטב"א משמיט מפני שזה דומה לחלוק מן השוק שאינו טהור בבדיקה כי אם במציאת כתם. וכל זה ברור לענ"ד וטעם פלוגתתן היינו כמבואר בחידושי רמב"ן ור"ן מדמסתבר להו דאף בבדיקה מדמצריך אף רבי כגריס ועוד מהראוי שאין להחמיר בו יותר מבמציאת כתם בחלוק. ולהכי הוכרחו לומר דזה עד שאינו בדוק שדיברו בו חכמים לאו היינו חלוק שדיברו בו חכמים לענין כתם אלא שהוא בחזקת בדוק אך שלא בדקתו בשעת בדיקה ועד הבדוק היינו שבדקתו בשעת בדיקה. והרשב"א בת"ה בהסברא ראה להסכים עם הרמב"ן דבחלוק מן השוק מהראוי דאפילו ע"י בדיקה תהא טהור לכ"ע. ועד הבדוק הכריח מכח קושי' דהיינו מה שפעם נבדק ונשאר בחזקתו כל שלא הוליכתו במקום כתמים הוכרח להמציא עד בינוני שדיברו בו חכמים בלשון עד שאינו בדוק היינו ממוצע בין חזקת בדוק לחלוק מן השוק אמנם להראב"ד מסתבר לחלק בין בדיקה למציאת כתם בחלוק מן השוק וכותי' תפסו הטור וש"ע. וממילא נשארים דברי הרשב"א שעד הבדוק היינו מה שחזקתו בדוק ועד שאינו בדוק היינו מה שלא הי' לו חזקת בדוק מעולם והוא חלוק מן השוק והוא עד בינוני שמדבר בו הרמ"א ולאפוקי מחזקתו מלוכלך שזה לכ"ע אף בבדיקה טהור כמו בסעיף ל"ד בהג"ה והוא הפשוט. ודלא נמי כס"ט שהמציא לחלק בין חלוק מן השוק ישן לחלוק מן השוק חדש דברים שאינם לענ"ד. וכל זה גרם להם מה שסוברים בדעת הרמ"א לשונו לבאר ע"פ דברי הרשב"א וריטב"א מפני שתפס לשונו עד בינוני שהוא לשון הריטב"א. אבל האמת יורה דרכו שאין זה כלל המכוון בלשונו ודוק. ועיין תו בס"ט במה שכתב על שאלה דתשו' פ"מ בס"ק ס"א כי לענ"ד עדיין צ"ע כי רואה אני נמי דאף שבגוף הסברא קמי הרשב"א וריטב"א כחדא דהיינו שאין חומר בבדיקה מבמציאת כתם לענין החלוק. ולהכי הוכרח נמי למצוא עד שאינו בדוק ממוצע גדול במדריגה מחלוק מן השוק ופירשו שנטלה עד שהי' בדוק לה פעם ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי וגם אינו מקום תורף שבזה יצא מחזקת בדוק ונשמע מיני' הא מונח במקום תורפה ודאי אבד חזקתו והרשב"א כנראה מלשונו כל שהי' בדוק מתחילה לעולם בחזקת בדוק עד שתדע שיצא מחזקתו שאין תולין במקרה שאינו ידוע אלא א"כ שנודע שנכתם בו כתם או שהעבירתו בשוק של טבחים. וא"כ אף בשהי' מונח במקום התורפה משמע לדידי' עדיין בדוק מקרי. ולהכי הוכרח להמציא עד שאינו בדוק באופן אחר. וא"כ לדידן שפסקינן כהרשב"א בסעיף ל"ח עדיין צ"ע:
סעיף לז
עיין ש"ך. ואף שבאמת אין דבריו מוכרחים כאשר השיגו כל האחרונים מ"מ רואה אני שהראב"ד בספר בעה"נ חולק בהדיא. שהרי ז"ל והשלישי אם בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת ואפילו בקופסא צריכה כגריס ועוד בין עגול ובין' משוך. הרי להדיא דאפי' בהניחתו תחת הכר או כסת מטמא בכגריס ועוד ומכ"ש בטחתו בירכה. ואף הרז"ה לא פליג בזה. ומפני שמהש"י ותוס' אין הכרח נמי כי אפשר לא כתבו דבריהם. כ"א לבאר שבאופן זה ליכא למ"ד לטמא משום נדה. מהראוי להחמיר כדעתו. ועיין בתה"ב תמצא שאף משמעותו שהוציא הש"ך מיני' נמי אפשר לפרש עד"ז. עיין ודוק:
סעיף לט
אין האשה טמאה וכו'. אבל אם אינו בדוק וכו' הברור כדפי' הב"ח ולא כט"ז דהוא ממש העד שאינו בדוק דסעיף ל"ו. (והיא דעת הרמ"א בשם הריטב"א דאף שם אינו טהור אלא בלקחתו ממקום שחזקתו מלוכלך אבל מן השוק טמאה. ובאמת לא ראה ליפסוק בזה כהרשב"א שמביא הט"ז ס"ק כ"ה וכדהארכתי כבר) אלא דשם מדקינחה בו לא מספקינן בעלמא אלא במאכולת וצריך כגריס ועוד. אבל הכא שלא במקום בדיקה אפילו ביותר מכגריס טהורה ותלינן במעלמא כל זמן שלא לבשה חלוק שהי' פעם טרם לבישה בחזקת בדוק ששוב אף שלבשתה לא יצא מחזקתו ולא מספקינן במעלמא כיון שבשוק של טבחים לא עברה זולת במאכולת הוא דתלינן, וביתר מכגריס טמאה. אך לפ"ז צ"ע כל הנשים דידן ידוע שבשעה שלובשות לבנים אינם בודקין חלוקיהן. וגם בידוע שפעם לבשו אותן בימי נדותן. ואחרי דקי"ל סעיף מ"ו דחלוק המתכבס אין חזקתו מכובס אלא רק חזקתו בדוק. ודוקא ע"י ישראלית. לפ"ז אין לנו לטמא משום כתם. אבל לענ"ד זה ליתא אלא כל המכובסים שלנו עינינו רואות שהם בדוקים ומכובסים ובודאי חזקתו מכובס. והטעם נלענ"ד דע"כ לא פליגי בגמרא ואנן פסקינן דאין חזקתו מכובס אלא בכיבוס דידהו משא"כ בכיבוס דידן שהוא ע"י מים ואפר ודמי' לגיהוץ דידהו כמבואר בהלכות תשעה באב כ"ע מודים שחזקתו מכובס והוא חלוק שהי' בדוק קודם שלבשתו וק"ל. וכן מצאתי ת"ל להדיא בתוס' דף נ"ו ע"ב ד"ה בודקות חלוקיהן כתבו אי נמי ע"י כיבוס סתם לא אזיל ובודקות חלוקיהן היינו לפני הכיבוס ואי מצאה הכתם תעשה כבוס גמור וטוב דהא חזינן דע"י כיבוס טוב הולך הכתם בלא סימנים. וחדאי נפשאי ודלא כהכרו"פ שכתב סס"ק כ'. ודברי ב"ח ברורים ומעתה מצינן לאחותינו בנות ישראל תקנה גדולה בעסקי כתמיהן שרוב נשים אינן בודקות טרם לבישה רק לובשין מכובס וא"כ כל כתמיהן אף בכגריס ועוד טהור דליכא כאן חלוק הבדוק כלל עכ"ל. ותקנה זו היא קלקלה בעיני ואינה. שוב ראיתי שבס"ק כ"ד החמיר מטעם הספק של מקדיר או מגליד. ובס"ט נמי אזיל במחשבה זו אלא שגמגם כהוגן על דבריו בסוף ס"ק ס"ז ע"ש. ולענ"ד המכובסים שלנו בטוח שחזקתו מכובס והוא חלוק הבדוק לכל ענינו מדינא ולא מחומרא. [עיין עוד לקמן ד"ה ט"ז ס"ק כ"ט]:
שאלה מלמדן אחד וז"ל איש אחד שיש לו שבר. וצריך לעיין במקום השבר אם החגור מתוקן כראוי ועי"ז אתרמי שמצא על האבר ופעמים על הכיס סמוך לאבר מראה דם פעם פחות וכראש של מחט ופעם גדול יותר ואותו האיש לא יוכל לחקור מאין בא המראה הזה. ועי"ז לבו נוקפו מאחר שלעת עתה אין נוהגין בבדיקת העד לאיש רק שמקנחין פעם בסדין ופעם בכתונת ואין משגיחין על זה. האם לא נימא דאבר עצמו הוי כעד שלו ובעד שלו אפילו פחות מכגריס ואפילו לזמן מרובה חוששין. עיין בש"ך ואף דבכתם בכתונת איש אין לחוש כמ"ש בתשובת פ"מ מ"מ אבר זה שאני. או נימא מאחר דלא מצינן נידן כזה בשום פוסק מסתמא אין לחוש ואמרינן דודאי מעלמא אתא אף שלא ידעינן מאין בא עכ"ל:
וז"ל תשובתי הנה לא נתבאר בהשאלה אם המציאה זו היתה ממחרת ליל, השמוש לאור היום בזמן שבודאי כבר היה האבר נגוב מן הש"ז. או בעוד לילה לאור הנר שעה או שתים אחר התשמיש ובעוד האבר הי' לח מן הש"ז. כי הנה איתא במתני' דף י"ד נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן ופרש"י וכל הפוסקים ואפילו לאחר זמן ששהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם הקינוח. ובודאי הכי מוכח מדסתם התנא ולא מחלק כדמחלק בנמצא על שלה. וזה בלי ספק אצלי שאם זה הבועל במקום מה שהי' לו לקנח ולעיין בהעד איהו שם עינו על האבר ועיין בו ומצא בו דם דכ"ש הוא שטמאים וחייבים בקרבן ואין כאן מקום שאלה לומר מאחר שלא נמצא בשום פוסק מסתמא אין לחוש ואמרינן ודאי מעלמא אתא בנמצא על האבר דלא תהא גדולה ראי' שע"י העד מראי' שע"י עצמו והא דלא נמצא הנידון בפוסקים אטו כי רוכלא וכו'. והתנא דמתני' והפוסקים דברו בהווה. אמנם בגמרא איתא וניחוש דילמא דם מאכולת הוא אמר רבי זירא אותו מקום בדוק או דחוק הוא. וכתב הרמב"ן סוף ד"ה וליחוש. אבל עדיין אני תמה על העד שלו דלא יהבו לי' רבנן שעורא אלא אע"פ ששהה אחר בעילה זמן מרובה קודם קינוח טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכולת הוא שבאה עליה אחר שבעל (שהרי אינו אלא ככתם בעלמא. דברים אלו שהגהתי באמת צ"ע. ונראה דלהכי השמיטם הס"ט דף ל"א ע"ב כשהעתיקו) ואולי פירושו בדוחק דתמיהתו תחילה היינו אף דלא ליהוי טמאין ולתלות בכנה. ולבסוף מסיים דלכל הפחות שהרי אינו אלא ככתם בעלמא ולכל הפחות התמיה שלא יהיו חייבים בקרבן. וכתב ויש לדחוק ולומר שכל קודם קינוח כיון שעדיין ש"ז לחה אין המאכולת באה עליו ואין לחוש שמא נרצפה על הסדין וממנו נתקנח בו שדם מאכולת מועט הוא ואין מתקנח מן הסדין אלא נבלע בו מכ"ש שא"א לו להתקנח במקום ששוכבת עליו עכ"ל. וא"כ אילו מציאה זו היתה בבקר שאז בלי ספק כבר הש"ז נגובה בודאי נשאר קושי' הרמב"ן שהוא בדומה דקושי' הגמרא וניחוש דילמא דם מאכולת ואפשר היא יותר אלומה כי קושי' הגמרא אינה אלא דניחוש שמא הי' המאכולת בתוכה. שזה מבלעדי תירוץ הגמרא בדוק הוא. הוא חשש רחוק כדכתב הרמב"ן וי"ל בעלמא לא חיישינן וכו' ע"ש. משא"כ הכא שהאבר הי' תוך המטה שעות הרבה בגלוי החשש פשוט כדתמה הרמב"ן ואפשר דלהכי מסיים שהרי אינו אלא ככתם בעלמא. ואולם מה שנאמר בהשאלה ופעם גדול יותר בודאי אילו הי' יותר מגריס פשיטא שהיא טמאה כי קושי' הגמרא וניחוש אינה אלא מפני דסתמא קתני נמצא על שלו דמשמע אפילו משהו כמבואר בפשוט. אלא שקרוב לי מה שכתב ופעם גדול יותר היינו יותר מראש מחט ומ"מ ליותר מגריס לא הגיע. ולפיכך נדון על אופן זה של פחות מגריס. ואם המציאה היתה בעוד האבר הי' לח מש"ז פשיטא לי דטמאה ודאי ואפילו בכלל רואה מחמת תשמיש הוא כי אין זה ענין כלל להמצאת הפ"מ כדהוכחתי כנ"ל שלא תהא גדולה העדאת עד מראי' בעצמו ואגב אגיד האמת אתי שכבר בעוד הי' חתני החריף שי' פה ועסקנו בה' נדה גמגמתי הרבה על מה שסתם וכייל מפני שלא מצינן שגזרו על כתמים בבגדי האיש לכן בנמצא על כתונת שלו אחר התשמיש נמי אין לחוש הואיל ולא הוי עד שהוכן לבדיקה. ואף שהסכים על ידו בס"ט סי' קפ"ז סק"ג. מ"מ לבי מהסם מאוד בהוראה זו דנהי דודאי לא מצינן שגזרו על כתמים בבגדי האיש. היינו בפשוט אף שהיו ישנים במטה אחת. והוא מן הטעם הפשוט שבס"ט גופי' סי' ק"ץ ס"ק ס"א דאם איתא שמגופה בדידה מיבעי לאשכוחי. משא"כ בנמצא אחר התשמיש בכתונת שלו. אחרי שכל הלובש כתונת מכובס בחזקת בדוק הוא מכתמים יותר מגריס. וא"כ נהי שאפשר אילו נמצא למשל בכתונת מן הצד או מאחוריו באופן שא"א להיות מקינוח האבר אם לא ע"י ההתהפכות החלוק שפיר דאפשר לומר שאינו דומה לעד שלו. והוא אך בכלל כתם דלא גזרי בשל האיש אבל אם נמצא אחר התשמיש על כתנתו מכוון נגד האבר מלפניו מה בכך שלא קינח עצמו בכיון הא אי אפשר בלי שום ספק שמאליו נתקנח האבר במקום הזה מן הכתונת והגע עצמך אילו קינח עצמו בכיון בהכתונת כדי ליבדק ע"י זה אם הי' דם על האבר והי' מוצא בהכתונת יותר מגריס. מה"ת דלא יהא קרוי בדיקה שהרי בחזקת בדוק הוא עכ"פ ליותר מכגריס. ומה לי אם קינח עצמו בכיון בהכתונת ומה לי אם ידעינן שנתקנח בו. כמו באופן הנ"ל שבלתי ספק שנתקנח בו אחרי שהוא מכוון נגד האבר ממש. ומה"ת לאפוקי מתורת בדיקה שע"י עד (ואפילו אם מעולם לא גזרו החכמים בכתמים הי' זה ראוי ללמוד מדין המשנה דנמצא על שלו מדין תורה ומה ענינו לדמות שלא מצינו שגזרו בכתמים בבגדי האיש) אטו בכונה תלי' מילתא. נהי דאמרינן מילתא דלא רמי' על אינש לא מקרי בדיקה. היינו אם רצונינו לפעול קולא ע"י שלא נמצא בהבדיקה אמרינן כיון דלא רמי' עלי' לא בדק שפיר אבל חומרא ע"י שנמצא שפיר יש לדון כמו בכיון כי מה לי אם כיון לבו אם לאו. ומכ"ש בגוונא שנאמר בהס"ט שאתרמי הכי ג"פ אין דעתי מסכמת בהוראה זו בכל אופנים אלא אם נמצא בפרטים ידועים כנ"ל וכולי האי ואולי ומה שמביא הס"ט בסי' ק"ץ ראי' מדברי תוס' דכיון שנמצא על שלו ולא על שלה רגלים לדבר הוא וכו'. ולפ"ר משמע דזה נמי דמות ראי' לנמצא על הכתונת אחר התשמיש. דע כי זה אינו כי אף שבתוס' ורשב"א ור"ן הדברים נאמרים בלשון הנ"ל סתם. מ"מ בהרמב"ן הדברים מפורשים שכתב ובתוס' אמרו דעל עד שלו דוקא פריך משום דכיון שבדקה היא כשיעור וסת ומצאה טהור והוא מצא יש לחוש וכו'. ובלי ספק סתמן דאחרינהו כפירושו דדוקא משום דהיא נמי בדקה בשיעור וסת שהוא ממש ברגע אחד הוא דיש רגלים מדלא נמצא נמי בשלה. אבל אם היא לא בדקה עד אחר זמן מרובה מה ראי' היא זו דילמא מה שנשאר גבה בשעת תשמיש הדר נפיק מינה ונפל וזה ברור. אמנם אם בבוקר הי' שכבר האבר נגוב שאז בודאי יש לדון אם לא תהא אף טהורה ע"פ קושי' הרמב"ן שכתב אבל וכו' טמאין ואמאי ליחוש שמא מאכולת וכו' דמשמע דאפילו שתהא טהורה תמה. אמנם כבר כתבתי שאפשר נמי מפני ההוכחה שאם היא בדקה עצמה בשיעור וסת ומדנמצא רק על שלו ולא על שלה משא"כ בנ"ד [שוב הוגד לי שבנ"ד האשה זקינה בת ס' שנים ואפשר לומר דאז בפשוט יש לתלות בכנה ולטהר מפני שהאשה בחזקת מסולקת בדמים אף שבמציאת כתם לא מחלקינן בין ילדה לזקינה היינו בכגריס ומשום דההוא דם מהיכי אתי אבל בפחות מכגריס במה דשייך לתלות בכינה שפיר י"ל כי נטי' זו שהיא בחזקת מסולקת מדם היא הוכחה כמו בילדה שלא, מצאה. ולמה שכתבתי בסי' קפ"ג ובזקינה בודאי יש להקל ע"פ פסק הש"ע בב' המקומות להקל כדיעה ראשונה] ואולם לשטת הרמב"ם ודעמי' שהוא הי"א שבש"ע סעיף ו' שבכתם שעל בשרה אין לו שיעור ומשום דספק טמא ספק טהור טמא. וכתב הגהות מיימון שהטעם משום דבשר כבדוק הוא אצל מאכולת ולשיטתי' אף אי נימא שמסכים לפי' תוס' שהקושי' וליתא היא אף לטהר ע"כ אינו אלא משום ההוכחה מדלא נמצא על שלה וזה ע"פ המפורש בהרמב"ן מפני שהיא נמי בדקה בשעור וסת. משא"כ בנ"ד ודאי לדעתו טמאה מספק מפני שכמו בבשרה לא תלינן אפילו בכתם דכינה. מכ"ש בנמצא על שלו אחר זמן בזמן שהי' נגוב דאף דלא שייך תי' הגמרא דאותו מקום בדוק מ"מ כבדוק הוא דמ"ש בשרו מבשרה. ומה גם דאפשר מעיקרא אינו מסכים עם פי' תוס' אלא כמשמעות פרש"י דהקושי' וניחוש אינה אלא לענין קרבן משא"כ להרשב"א דמטהר אפילו בבדקה וטחתה ביריכה בפחות מגריס בעגול ה"ה הכא בעגול יש ליטהר ובמשוך יש לטמא (אך צ"ע אם יש באופן זה הנמצא על האבר מציאת ראי' בין עגול למשוך) אבל נלענ"ד אחרי שהטור הוציא מהרא"ש דס"ל בין משוך בין עגול טמא בטחתו ביריכה אפילו בפחות מגריס ומשמע ודאי דס"ל נמי הכי. אף שבכתם על בשרה פוסק בזה דלא כמשמעות הרא"ש אלא דעל בשרה מצטרפין הטיפין לכגריס כמבואר. להכי בנ"ד אף שהש"ע במחלוקת כתם שעל בשרה סותם דיעה א' להקל. וכן במחלוקת דטחתה ביריכה סותם דעה א' כהרשב"א. מ"מ בנ"ד דתרווייהו איתנייהו גבה ממש ע"י בדיקה ואפילו ביריכה לא הוטח אלא שהי' כל הלילה במקום שאפשר כינה שם. וגם נמצא על בשר. וגם כל עסק מחלוקת זו היא בדאורייתא כי אם אין מחמת כנה כבר היא בחזקת שהרגישה כיון שאפשר ארגשה וסברה הרגשת שמש הוא (אך בראי' קטנה כזו עיין ריש סי' קפ"ג) מהראוי לענ"ד להצריכה טבילה בכל ענין אבל ודאי שוב אין ענינה לרואה מחמת תשמיש:
שוב כתב השואל בלשון זה גם אתרמי שאותו איש קנח את עצמו בלילה בחושך בהסדין ובשחרית מצא ג"כ קצת דם על היד ואף שבסדין לא מצא כלל אפשר נשאר מה על היד או דנימא ידים עסקניות הן עכ"ל. ודבריו או דנימא ידים עסקניות הן לקולא א"י פירושו כי בגמרא נאמר זה פרק הרואה כתם לחומרא. ואם כונתו שעסקניות הן והם בחזקת מלוכלכים מדם מעלמא. א"כ מדוע תטמא האשה בנמצא בקשרי אצבעותיה נימא דהוי כנמצא על חלוק אינו בדוק. א"ו שאף על היד יש לדון ההוא דם מהיכי הוא וכו'. ואולם יראה לענ"ד שמה שכתב אפשר נשאר מה על היד אם ר"ל שמן הסדין שקינח בו בא על היד. זה לענ"ד אין חשש אחרי שבהסדין לא נמצא כלום כדאיתא בהרמב"ן דף י"ד על פרש"י ונמצא עלי' על הירך של אשה ואין דבריו מחוורים שאם העד נמצא ואין עליו כלום נראה ודאי שדם יבש על יריכה הי' ואין לטמא אותה ואם ניחוש דילמא בשעת הקינוח נגעה היד בגוף האבר בלא אמצעות הסדין ומשם בא. עליו יש לדון שהוא בכלל אין מחזיקין טומאה ממקום למקום וכמו שאם נמצא דם בקשרי אצבעותיה ולא דעבידה דנגעה בכולה ידה לא חיישינן לומר שבדקה בחדא ידה ונגעה באידך. ה"ה בזה לענ"ד גוף האבר הוא בדמיון היד שבודקת בו ולא חיישינן שנגע האבד בהיד אמנם אם ידע ודאי שנגע בגוף האבר עם היד אז להחלטת הפ"מ שכל שאינו עד הבודק הוא בכלל כתמים ולא גזרו עליו ע"י האיש בזה נמי אין לחוש. אבל א"י כל עיקר כללו מהיכא נפיק אי משום שלא נזכר בשום מקום כתמים של בגדיו. מה"ת שהי' להם לגזור אחרי שכבר אמרו בהאשה גופה מן החגור ולמעלה טהור פשיטא דממילא אין לחוש לכתמים שבבגדיו כי מאין יבאו מאותו מקום לבגדיו. אבל כששימש ונמצא על ידו בתר שקינח האבר בו' נהי שאינו דומה לעד שהכין לקנח בו אלא לכתם שאיכא למימר בו מעלמא אתא ע"ד רחוק וליכא לחיובי בחטאת אבל לטמא מספק מכח ההוא דם מהיכי אתא מה"ת דלא נימא שהוא בכלל מה שגזרו על כתמים. ואפילו ק"ו הוא הואיל דאיכא למתלי ההרגשה בהשמש. וכדכבר הרגיש בס"ט ריש הספר וצ"ע. ודע שמלשון הרמב"ן הנ"ל שהעתקתי והגהתי אותם שצ"ע קצת דהיינו מה שמסיים שהרי אינו אלא ככתם בעלמא ולא מסיים כדכתב הפ"מ ולא מצינן כתמים באיש. ודאי יש ללמוד כדעתו הנ"ל ודוק:
חזר השואל וכתב בלשון זה אפשר יש להקל אף ביותר מגריס דשמא מאכולת נרצפה זו אצל זו וכמו שביאר כ"ז בספר ס"ט סס"ק מ"א. ובפרט בדבר מועט כתבו הפוסקים שדרך יותר לבא מן הצדדין וגם דילמא בלי הרגשה אף דספיקא דאורייתא הוא מ"מ בספק ספיקא נוכל לצרף כמ"ש ג"כ בספר ס"ט הנ"ל כ"פ ובפרט שלפ"ד השואל לא נמצא לא על כתונת שלו ושלה ולא על הסדין ומסתמא קנח באחת מהן ובזה ודאי שייך סברא זו מדלא נמצא על שלו ושלה או על הסדין הואיל דבלי ספק קנח או בסדין או בכתונת כנ"ל. ולפ"ד אמ"ו שהחמיר באיש כמו באשה א"כ א"א לעמוד בו הוא מצד אחד ואף שלא תמצא מה עדיין אחריות הבעל עליה דילמא ימצא מה בכתונת שלו או כנדון השאלה וזה באמת לא מצינו בשום מקום כמ"ש הפ"מ א"ו דקים להו דלא חיישינן רק בעד שקנח בו אבל זולת זה תלינן מעלמא אף בחשש רחוק דאחר דמה"ת אין טמאה בלי הרגשה ויכול להיות שבא שלא בהרגשה בהצטרף שאר ספיקות כנ"ל אפשר להקל בו בכל ענין עכ"ל:
מה שכתב שיש מקום להקל מטעם הס"ס והם דברי הס"ט ריש הספר אף שבספרי צ"ה שם העמדתי הדברים על מכונם בסוף הספר ע"ש. מ"מ אין דעתי נוחה בפשוט להקל מטעם זה לחוד כדאית' בש"ך י"ד סי' ק"י דלא בפשוט יש להקל מטעם ס"ס ובפרט בפלוגתא זו שאנו רואים כמו הרמב"ם שמחמיר על בשרו ואפילו בפחות מגריס. וכן המחמירים בבדקה בעד הבדוק וטחתה ביריכה. ומדוע לא מקילין מההוא ס"ס גופה. א"ו שלא נראה להם ספק באופנים. הנ"ל ואנו חייבים לחוש לדבריהם ולדעתם כאשר כתבתי. ובפרט שהש"ך מסיק שהעיקר כהרמב"ם. ויתר הדברים שכתב אין רצוני להשיב עליהם כלל. ובפרט מה שכתב מדלא נמצא על כתונת שלו ושלה וכו' הוי בדומי' שבדקה היא שעור וסת והוא דמיון כי אוכלא לדנא שמה שלא נמצא בחלוקה ובסדינה י"ל שעדיין נשאר בגופה ואילו בדקה היתה מוצאה ומה שלא נמצא על כתונת שלו תמה אני על דברים כאלו ואלא מאי שהוא מעלמא אכתי למה לא נתקנח בכתונת שלו. לכן אני על משמרתי אעמודה ואין רצוני להראות בזה כח דהתירא כי יראתי שלא אקבל על כזה יישר כח:
ואגב אזכיר אף דהש"ך מסיק שהעיקר כהרמב"ם קשה לי לפ"ר מאוד לשיטתי' מה צריך הש"ס דף נ"ח לדחוי לא דילמא דעביד כרצועה ולא בפשוט טיפה אחת ודוק:
והנה תוך תשו' הנ"ל בניתי יסוד הדין על תי' הרמב"ן על תמיהתו. ואתה הרואה איך בעצמו כתב ויש לדחוק כי בודאי רחוק הוא לומר שהמתני' סתמה על זה המסתמא שכל זמן שהוא מקנח עדיין האבר לח מש"ז. ולהכי אני מהרהר אולי מזה נפיק להרמב"ם דינו שפוסק בכתם על בשרה אין תולין בכנה כי מה שנתנו הראשונים טעמו שהוא מן הברייתא דספק טמא טמא. לענ"ד אין. מספיק שהרי הגמרא מבארת במה איירי ולהכי אמינא באולי הרי התוס' דף י"ד ד"ה דחוק הוא הוכיחו שהפי' בדוק הוא היינו דמפני הזוהמא אינה באה כלל סמוך לרחם וללישנא דדחוק היינו דאך אינה נכנסת בשום פנים מאליה ור"ל נמי מפני הזוהמא אלא שפעמים מתקרבת לרחם כ"כ עד שהשמש מכניסה ורצפה. ואיכא למידק הא בדף נ"ב איתא כנראה באדרבא ואידך אגב זוהמא דם מאכולת הוא. וע"כ לחלק לזוהמא דנדות מתקרבת ומזוהמא שבאותו מקום מתשמיש מתרחקת בכל היכולת וסוד ה' ליראיו. וא"כ י"ל להרמב"ם ודאי המקשן דפריך וניחוש הי' סבור אף שידע נמי דעל בשר אין חשש במאכולת מ"מ לא הי' יודע להפריד בין זוהמא דנדות לזוהמא דאותו מקום וסבר דמפני זוהמא דאותו מקום אף על בשרה איכא למיחש למאכולת., והמתרץ תירץ דאותו מקום בדוק או דחוק הוא ע"י דזוהמא דאותו מקום שנאוי הוא לה. ועל האבר בתמיהות הרמב"ן בל"ז אין לחוש בין בעודו לח ובין בזמן שהוא נגוב מפני שהי' על בשר שאין לחוש לכנה וכפסק הרמב"ם. ואף אם תרצה לומר דמ"מ בעודו לח מש"ז שמפני הזוהמא יש לחוש לכינה אף על בשר בודאי הזוהם דש"ז הוא בסוג זוהמא דאותו מקום וכדתי' הרמב"ן וממ"נ בין בזמן שהוא לח ובין בזמן שהוא נגוב תמיד אין חשש ודוק:
אף שכבר ריש סעיף ל"ו בדיבור הראשון הארכתי בענין זה ושוב כתבתי שכבר מבואר הכל בס"ט דף ל"ה. מ"מ לא אמנע מלהעתיק קונטרס זה אף כי לפי הנראה הוא כבר כתוב למעלה. וז"ל זה לשון התה"ב גרסינן וכו' ודוקא כשנמצא עליו יתר מכגריס ועוד. ותדע לך דהא קתני במתני' נמצא על שלו ואקשינן וליחוש ופרש"י ז"ל ופרקינן אותו מקום בדוק אלמא אי לאו בדוק או דחוק הי' תלינן במאכולת וכתב המופלא מו"ה משה ז"ל בן המחבר ס"ט בדף ל"ה ולכאורה דבריהם תמוהים דלפרש"י הקושי' דאמאי מטמא ודאי דניחוש וליהוי ספק ומה הראי' לטהר. ואף שהתוס' וכו'. תו הקשה שם מקודם לזה על הב"י שכתב על דברי התה"ב והטעם מבואר דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה שאפשר לתלות כתב ולפ"ז יש להקשות על הב"י דלמה לי' למימר דלכך תולין כיון דלא ארגשה הוי לי' למימר דלכך תולין כיון שהוא עגול. ואפשר לומר דחדא בחברתה מתורצת דודאי מ"ש הרשב"א ותדע ר"ל מזה אך מוכח דמה דאמר רב טמאה נדה ע"כ ביתר מכגריס איירי דאל"ה נשאר הקושי' עכ"פ דלא ליהוי ודאי דהא בטחתה ביריכה אף אילו נאמר כהחולקים שטחתה ביריכה אינו בדמיון כר וכסת לתלות בו כדאיתא בש"ך טעם הי"ח מ"מ ודאי דלא גרע מהיכא דמצאה מיד בשעת בדיקה למה דס"ד ולא ידע מאותו מקום בדוק ומ"מ מקשה וניחוש דלא ליהוי ודאי א"ו דאיירי ביתר מכגריס וכן מסיים בלשונו ואי לאו דאותו מקום בדוק וכו' לא מטמאינן משום נדה. ושוב מסתביר לו ממילא דנהי דרש"י ז"ל הוכרח לפרש הקושי' וניחוש אך על הודאי ולא על התלי' היינו כדכתבו התוס' דאל"כ ליקשה לי' על כל הבדיקות א"ו משום די"ל דדילמא חומרא היא. לכן פי' הקושי' אך על הודאי. אבל לבתר דמסיק אותו מקום בדוק הוא מסתביר לו שבכל מקום דיש אך ספק עד דשייך לחוש לודאי דלא ליהוי כמו בטחתה כיון דלא שייך תי' הגמרא בדוק הוא ממילא אף תלינן על ספק זה ובנמצא' מיד בתר בדיקה לא משום חומרא מחמרינן אלא משום דאותו מקום בדוק הוא אבל במקום ספק אף תלינן וע"ז כתב הב"י והטעם מבואר וכו' ולהכי אינו יכול לתלות טעם ההיתר משום דעגול כיון דאפשר טחתה אינו בדמיון כר וכסת וי"ל דטחתה אינו אלא בדמיון נמצא ע"י בדיקה דאפילו עגול טמא. לכן מוכרח לבאר דסברתו אזלא דכל שלא ארגשה מיד שיש ספק שלא לעשותו ודאי אף תלינן אלא שהחומר לטמא במשוך למד מכר וכסת ודוק. וממילא צדקו דברי הט"ז דהיכא דלא שייך למיקם עלה דמלתא במשוך ועגול לא שבקינן מלתלות מפני ההוכחה דלא ארגשה:
ט"ז ס"ק כ"ט מעתיק לשון הרשב"א וטור בסגנון אחד ופי' דבריהם באופן אחד שאינו טהור משום מציא' כתם בחלוק כי אם בלקח' מן השוק. אבל בעד בינוני טמא. ובדעת הרשב"א במח"כ ודאי לא כיון יפה וגם לשונו אינו כדהעתיקו אלא ז"ל אבל אם אינו בדוק או' שלקחתו מן השוק. וברור פירושו אבל אם אינו בדוק ר"ל שלא הי' בחזקת בדוק מעולם אלא שלקחתו ממקום מוצנע דהיינו עד בינוני או שהי' פעם אחד בחזקת בדוק אלא שאח"כ הונח בשוק במקום התורפה. שאז אבד חזקתו וטהור. דאילו לפירושו דבעד בינוני מטמא קשה הא הרשב"א מסיק להלכה דאפילו בדקה בו טהורה ואיך אפשר דבמציאה תהא טמאה א"ו באין ספק כנ"ל. ולשון הש"ע ודאי נמי מורה דמטהר בעד בינוני כיון שאינו מזכיר כלל בכל הסימן לקיחתו מן השוק אלא בדוק לה ואינו בדוק ולדעת הש"ע ע"כ לחלק בחילוק הב"ח דדוקא בבדקה בעד בינוני פסקינן כר' חייא דטמאה משום כתם אבל במציאת כתם בחלוק בינוני טהורה. ומה שמקשה עליו הואיל ושניהם אינם דאורייתא מה בכך נהי דלאו דאורייתא מ"מ יותר מורה שבא מגופה מהיכא דמצאה בלא בדיקה. ובל"ז דבריו סותרים בענין זה במה שכתב דלרבי טמאה מן התורה הואיל ודאי מגופה בא. ותיפוק לי' הא שלא בהרגשה ראתה. וכבר הרגיש בזה בתשו' שב יעקב סי' ל"ו. וחילוק הב"ח מוכרח בגמרא דאל"ה מה מיבעי' לי' בדר' חייא אי טמא משום כתם או משום נדה דאיך אפשר דכל ימיו רק טמא משום כתם דא"כ מה איר' בדקה בעד שאינו בדוק ואפילו נמצא בחלוקה כזה נמי טמאה משום כתם. א"ו דלא דמי ובחלוקה טהורה. על כן ברור דזה דעת הש"ע אלא דלשון הטור משמע כדעתו מדלא נקיט אלא אבל לקחה מן השוק. ובלשונו קשה קצת הדיוקים כדמדקדק הט"ז. ונראה כונתו בדעת אביו הרא"ש שלא לחלק בין מציאת כתם לבדיקה ולהכי נקט בלשונו הברור לי בלי שום מחלוקת וכתב אין האשה וכו' אא"כ הי' בדוק לה. ר"ל בחזקת בדוק דהיינו מה שהביא מקודם בשם הרשב"א דנקרא עד הבדוק אבל בלקחתו מן השוק ודאי טהורה ומעד בינוני לא איירי משום דזה לדעתו תלי' בפלוגתא דלהרשב"א שפוסק כר' יוסי אפילו בדקה' בו טהורה מכ"ש בכתם משא"כ לדעת הרא"ש סובר דאפשר כמו בבדיקה טמאה ה"ה בכתם. אבל דעת הב"י בש"ע נראה ברור כדפירשתי. ומכ"ש דדעת הרשב"א כדכתבתי ולדעתי אף הרא"ש מודה בזה כדהוכחתי לעיל וה"נ משמע כונת הרמ"א שלעד בינוני קורא עד שאינו בדוק ולא הגיה על הש"ע שמטהר בסתם עד שאינו בדוק בכתם. על כן לדינא המקיל כפשטות הש"ע לא הפסיד
סעיף מט
בט"ז ס"ק ל"ו. ע"ש מה שמביא בשם תה"ב והנקה"כ בהשגותיו לעיל על ט"ז ס"ק י"ז כתב שאין דברי תה"ב אלו הלכה מפני שהרשב"א לטעמי' אזיל שגם סי קי"א בחתיכה איסור דרבנן שנפל לאחד משתי קדירות של היתר סובר הכי. וכבר השיג שם ג"כ עליו בש"ך ס"ק י"ט מסוגי' דפסחים ע"ש. ואני אפילו ריח קושי' איני רואה על הרשב"א כיון דבכתובות מסקינן והכא כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי וביארו שם התוס' דאף דלא בא לפנינו לשאול אלא אחת מ"מ כיון שהדבר ידוע לכל שיש יותר כבא לשאול עליהם נמי דמי ולפרש"י כבר ביאר הר"ן בפי' מרווח דגבי ב' שבילין מה דשרי בזא"ז היינו משום דאיכא למימר דאחד לא ידע מחברי' משא"כ גבי נשים דאחת יודעת בגונא דחברת' כראוי לשאול עליו ועל חבירו דמי והלכה כר' יוסי דשתיהן טמאות א"כ גבי שתי קדירו' ושלש נשים אף שבאתהאחת מהן מ"מ כיון דעיקר השאלה א"א אלא שאומרת גם מחברתה נמצא דידוע לב"ד משניהם וגם להאחד ידוע בגוונא דחברי' נמצא דלר"י הוי זה כבבת אחת ושניהם אסורים וטמאים. וה"נ מוכח מדינא דסי' ר"א סעיף ס"ח דלא מחלק בין של אדם אחד או ב' ובאו זא"ז והיינו מטעם זה גופא. ומה שמביא הט"ז בסי' קי"א סק"ו מההוא דסוף פ"ז דתרומות דמייתי שם הר"ש דינא דב' שבילין. אינו דומה כלל דהתם נמי כשבאו זא"ז אפשר דזה לא ידע מאידך וגם להב"ד אינו נודע שיבא גם אידך משא"כ בנ"ד ע"ש ודוק תמצא כדברי. ובמס' פסחים מן סוגי' הגמרא אין פירכא כלל לדברי דמדמה שם הגמרא צבור אחד של חמץ ובא עכבר ונכנס לאחד משתי בתים בדוקים וכו' אפשר דלהסוגי' דכתובות נמי התם מדמה לבבת אחת תמיד אף בזא"ז כיון דלא סגי בלא"ה ולק"מ מהתם על הרשב"א. אך על הטור א"ח שם שכתב בפי' דבזא"ז שרי התם קשיא לי מאוד ומה יעשה לסוגי' דכתובות וצ"ע עכ"פ דברי הרשב"א מיושרים בלי פקפוק: