אור ברסלב
בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה › סימן קפט

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות נדה · סימן קפט

סימן קפח

סעיף א

ואם יש לה וסת קבוע מכ' לכ' חוששת לזמן הידוע כתב הט"ז וא"ל דהא כתב וכו' דכאן קמ"ל דא"צ לחוש לסתם עונה ובהטור מסיים בתר לשון הש"ע חוששת לזמן ידוע שאסור לשמש כל זמן הוסת ולאחר הוסת עד שתבדק ותמצא טהורה עכ"ל לדבריו אין התחלה לקושי' הט"ז ואף דינו אין מוכרח. ולענ"ד אף הש"ע אפשר לפרשו ע"ד זה אלא שקיצר וגוף הדין אף שכתב נמי הכי בשם הרש"ל בס"ק ל"א וכן בס"ט תוך ס"ק י"ב ד"ה ועוד נ"ל דאיכא נ"מ כתב נמי אבל לא מצינן דצריכה לחוש לעונה בינונית מאותו ראי' כיון דלא נעקר וסת הקבוע ולא מצינן דצריכה לחוש לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת קבוע כלל וכ"מ מכל הפוסקים. ולענ"ד אף שלפ"ר דין זה במחלוקת בין הרמב"ן והראב"ד כמבואר בחידושי ר"ן דף ט"ו וכן בחידושיו להריף מס' שבועות כתב ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דחוששת לעונה שאחר הוסת שא"א לומר שלא תראה לעולם ומיהו הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפילו למ"ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא עד הוסת ואע"פ שהגיע עונה בנתים וכו' ולבסוף מסיים בשם הראב"ד אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו. משמע קצת מיני' שדין הנ"ל במחלוקת דלהראב"ד אפילו כשהוסת תוך ימי עונה דומי' דהכא שהיא מכ"ה לכ"ה ולא ראתה בכ"ה אף לע"ב א"צ לחוש מדכתב סתם אבל לחוש לשניהם כאחת אין לנו אמנם כדעיינתי בלשון הרמב"ן גופי' שבספר ה' שטות נראה ברור דעתו שאף הראב"ד מודה לו בזה. שהרי הוא גופי' כתב והראב"ד כתב וכו' וכתב עליו וזו דרך טובה להחמיר ע"ש ונמצא חוששת לוסת וחוששת לעונות כשאין לה וסת אבל לחוש לשניהם כאחד אין לנו. הר' דמבאר לשון זה אך ליפלוג על משמעות רש"י דאפי' כשהוסת מרוחק מהעונה בינונית דצריך לחוש להעונה דזה אין לנו. אבל ודאי אם הוסת מקורב ולא ראתה בו לענ"ד ליכא מאן דפליג על הרמב"ן דצריכה לחוש להעונה מן הטעם שכתב שא"א לומר שלא תראה לעולם. וכן נראה דעת הש"ך ס"ק ל"ג. ועיין בס"ט ס"ק ט"ז. וכן עיקר דלא כהרש"ל וט"ז:

סעיף ג

אם קבעה וסת לשעות ולא לימים וכו' והוסת הזה נעקר בשעה אחת ואפילו בלא בדיקה. מזה נמי קשה לי לפ"ר על הש"ע סי' קפ"ז סעיף י' שכתב שם ואין צריך לפרוש ליל של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא חדא זימנא. משמע הא אם קבעה וסת כגון שהיתה רואה אף בליל טבילה שלישית כשפירשה ולא שימשה אזי לא הי' נעקר בחדא זימנא ואמאי והא לא הוי אלא שעת וסת ונעקר בחדא זימנא. ודסי' קפ"ז היא מהגהות ודסי' דהכא הוא מהרשב"א. וא"י אם נאמר דפליגי. וקשה על הש"ע וצ"ע כי לא עיינתי כל הצורך:

שמעתי קושי' מן התורני מוה' שמואל בר"ש שמש סג"ל מק"ק מעזריטש על תשו' כ"י שפסק להתיר בליל טבילה לשמש סמוך לוסתה ולא בשעת וסתה ממש דא"כ קשה על דין דהכא שהוא מהראב"ד כדאיתא בב"י שהוכיח הכי מעובדא דההוא איתתא דכל אימת דהוי סלקא מטבילת מצוה וכו' לדבריו לא מוכח מידי דהא בליל טבילה א"צ לפרוש סמוך רק בשעת ממש וע"ג הנהר לא הוי כ"א סמוך ולא שעת וסתה

סעיף יג

הג"ה האשה וכו' ראתה באחד באייר וכו' הסכמת רוב האחרונים דלא כהרמ"א ז"ל בזה אלא דוקא לא ראתה. ולא מן הטעם המבואר בנקה"כ דאילו ראתה בר"ח הרי שינתה הפלגתה לי"ב דכיון שלא קבעה וסת להפלגות נעקר בפעם אחד. ונשמע מיני' חדא דאם ראתה בר"ח ניסן וח"י בו דהיינו הפלגת ח"י ימים. ושוב ראתה בכ"ח בו, לשיטתו נעקר החשש הפלגת ח"י ימים ואף אם לא תראה ח' אייר שהוא שיעור הפלגה האחרונה אינה צריכה לחוש לט"ו אייר שהוא שיעור הפלגת ראיות ח"י מפני שנעקר בפעם אחד ותו נשמע מיני' דאילו בקבעה וסת הפלגות משלשים לשלשים ושוב שינתה ג' פעמים לראות מכ' לכ' שזה ודאי חשוב כנעקר ג' זימני דמועיל אף לקביעות וסת. ותרתי הסברות נסתרו מדברי הרמב"ן וטור וש"ע סעיף י"ד ע"פ מה דמסקו הכרו"פ והס"ט דפי' המ"מ שמביא הש"ך ס"ק מ' הוא עיקר שאם חזרה לראות מיד לאחר ששינתה פעם או פעמים ליום ל' לסוף כ' מראיות השינוי שהוא יום ל' מכיון שחזר הוסת של הפלגת עשרים למקומו הותר ל'. ומוכח מיני' כדהקשקה לנפשו דטעמא דהיתה רגילה בעשרים להכי הוא דהותר הא אילו עדיין לא הוקבע עשרים אלא לאחר פעם או פעמים לעשרים שינתה לל' ושוב חזרה וראתה בעשרים לא הותר ל' וש"מ דזה לא חשיב עקירה כיון שעדיין לא עברה הפלגת בלא ראי'. אלא עיקר הטעם הכא דאילו ראתה בר"ח אייר שוב לא היתה צריכה לחוש לט' בו מפני הפלגת כ' של ראיית כ' מפני שחשש הפלגה תמיד אין לחוש אלא לראי' האחרונה ואפילו כשקרבה ראייתה. ודלא כהסכמתו עם הט"ז בהשגתו על הב"ח אלא כהמבואר בהכרו"פ בשם הר"ן עיין ודוק. ונמצא נ"מ בנידון הנ"ל צריכה לחוש לט"ו אייר עיין ודוק. ואולם היכא שחזר הוסת למקומו כמו בנידון דסעיף י"ד בזה הכריע הרמב"ן פ"ו הלכה ב' וכתב כשחזרה לראות ביום וסתה לכ' אע"פ שחזר הוסת למקומו יש שהורה שצריכה לחוש ליום ל' ממנו ויש שהורה שאינה חוששת כלום משעה שחזר הוסת למקומו נעקר שאינו קבוע ולזה דעתי נוטה שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כל ימיה רואה מכ' לכ' ועדיין צריכה לחוש לשלשים עכ"ל. ואילו לסברת הש"ך דחושב קרבה ראייתה לעקירה אף מקודם שבא שעור הפלגה הרחוקה ולא עברה עליה בלא ראות. אלא שלקביעות צריך ג' פעמים לעקור ולחשש של פעם אחד די בפעם אחד. א"כ מה זה שהכריע הרמב"ן שאם אין אתה אומר כן וכו' הא מיד שתראה ד' פעמים בג' הפלגות של כ' תהא זה ממילא עקירות ג' פעמים להפלגת הקביעות של ל' כאילו עברה ולא ראתה ג' פעמים לל'. א"ו דלאו מההוא טעמא אתינן עלי' אלא הטעם דכל שקבעה קביעות וסת הפלגה אחת והרי הוחזקה שאינה מפלגת ראייתה יותר מכ' ואיך אפשר לה לחוש להפלגת ל' שהרי הוחזקה שאינה מפלגת יותר מכ'. והוי החשש לגבי הקביעות כתרתי דסתרי ולהכי נעקר משא"כ כמו בנידון שהתחלתי למשל שראתה ר"ח ניסן וח"י בו וכ"ח בו נהי דבראי' כ"ח הפליגה אך י"א יום ואפשר שתראה לקרב מ"מ נמי אפשר דראי' זו תוספת דמים ושוב תחזור ותפליג לח"י יום. וצריכה לחוש אליה כל כמה דלא עבר שעור הפלגת ח"י ולא ראתה. וכל הרואה עין בעין שהרמב"ן נמי לא הי' לו גירסת הר"ן בהסוגי' שלגירסתו לא הי' צריך להכריע דינו במסתבר מדעתו שהרי מפורש הוא בסוף פ' האשה א"ו שהי' לו נמי גירסת רש"י וכמבואר נמי בחידושיו ע"ש ודוק. ולהכי הוכרח להמציאו מדעתו. ובזה א"י מה קשה להס"ט בס"ק י"ט על הטור במה שפסק דינו דהרמב"ן והוכיח מגירסת רש"י והרא"ש דלא ס"ל הכי דאל"ה ממה נלמד הת"כ דר"פ דמה דנקבע בב' פעמים נעקר בחדא זימנא הא שם מדחזר כ' למקומו הוי חדא עקירה ומדביום שלשים לא ראתה הוי עקירה ב'. ולענ"ד לא היא דע"כ לא הכריע הרמב"ן הכי אלא בוסת הפלגות וכדכתבתי שהקביעות הפלגות עשרים הוא תרתי דסתרי עם חשש הפלגת ל' אבל גירסת רש"י והרא"ש הא לא מתפרשה אלא ע"י וסת החודש ובזה ודאי חזרת קביעות עשרים בחודש אינו סותר כלל החשש של ל' בחודש שהרי אפשר דתקבע לתרווייהו ולהכי מה דחזר וסת כ' למקומו אינו עקירה כלל להחשש ל' והתרת אינו אלא ע"י שעבר ל' ולא ראתה דהיינו עקירה פעם אחד ונאסר הכ' היינו מדחזר כ' למקומו. והטור פסק ממש כהרמב"ן ול"ק עליו במידי. אלא שהב"י ז"ל במח"כ לא יפה עשה במה שהעתיק דברי רש"י והרא"ש על פסק הטור כי באמת פסק הטור אינו אלא ע"פ דברי הרמב"ן בהלכות. ואדרבא על גירסת הר"ן הוא דקשיא לי מה שהקשה הס"ט הנ"ל על הת"כ. ומה דדחק דחזרת קביעות למקומו נחשב כעקירה פעם אחד. דחוק מאוד בעיני עיין ודוק. ובהנ"ל אפשר דיש ליישב נמי מה שפסק הרמ"א בהג"ה עד שתקבע וסת א' כדינו. ועיין הפי' בד"מ ובט"ז ס"ק י"ט. ובס"ט ס"ק י"ד הקשה עליו קושי' הפרישה מראתה בתוך ימי זיבה דאפשר דוקא בשני מיני וסת כגון וסת הפלגה ווסת החודש נחשב הרמב"ן תרתי דסתרי ולהכי כי נקבע אחת אינה צריכה לחוש להשני' אבל לקבוע וסת תוך וסת ושניהם בחודש בזה אף שנקבע אחת יש חשש שתקבע נמי עוד וסת לה' בחודש וקלה ומ"ש שם משמע וכו'. מי הכריחו למשמעות זה ולהקשות הא בד"מ מבואר הכונה כהט"ז הנ"ל:

שם בט"ז ס"ק י"ז. פשוט הוא. הכא קדמני הס"ט ליישב הב"ח בפשוט וברור:

סעיף יט

יש קובעת וסת וכו' עיין ב"י מביא בשם הרמב"ם דאין באשה באשה שני מיני וסתות אלא דכל אשה שיש לה וסת הימים הרי היא מורכבת עם וסת הגוף ואך לטהרות הוא דמהני הוסת הגוף ולא לפרישות עונה וכל הפוסקים חלקו עליו אך צריך לי עיון נהי דודאי כשיטת פסק דידן מורה ההלכה דף מ"ג דתירץ התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופא. שלהרמב"ם רב הדוחק. אמנם לדידן הא צ"ע דהא א"כ אף וסת דיומא בלי וסת דגופא ואף בלי וסת דשעה אלא דלמשל שהיא רואה כל ר"ח ביום או בלילה ופעם תחילת היום או הלילה ופעם באמצע ופעם בסופו מ"מ דיה שעתה ואינה מטמאה טהרות למפרע ומה טעם יש בדבר שלא תטמא למפרע עכ"פ כל אותה עונה הא בעונה זו אין לה שעה מוגבלת. בשלמא להרמב"ם שפיר דכ"ז שאינה מרגשת בהמיחוש אין לספוק ברואה אלא שכל העונה אסורה לשמש מהחשש פן יבא המיחש אבל לדידן א"י טעם כי מה תועיל החזקה שאורח בזמנו בא באותה עונה שאין לה בה שום חזקה והרי היא בעונה זו כאין לה וסת. (שוב ראיתי הכרו"פ סי' קפ"ח סק"י כאילו הרגיש ורוצה ליישב ולענ"ד לא העלה כי אף דבריו לא שייכים אלא ביש לה וסת קבוע לשעות עיין ודוק) ואולי י"ל דה"ט דדווקא אשה שאין לה וסת סברי ב"ה וחכמים דאיתרע חזקת טהרה דידה במקצת מן הטעם דבריש מכלתין כיון דמגופה קחזיא ור"ל בלי שום קביעות משא"כ יש לה וסת הרי עכ"פ חזקת טהרה דידה ברור שמוחזקת היא באינה רואה בין וסת לוסת שוב אף באותה עונה יש למוקמה שפיר בחזקת טהרה. ועכ"ז צ"ע דבאותה עונה אפשר מ"מ יש לדמותה ליום דמשלים נערות דלרב אמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת מדהסמנים עשוין להשתנות ביום זה ואפשר דזה אינו סותר אלא חזקת אינה רואה ולא חזקת טהרה וצ"ע. ולשיטת הרמב"ם נמי קשה מאוד הסוגי' שם עמוד ב' הרי אמרו לימים שנים וכו' עיין וק"ל:

סעיף לג

בסופו. ומ"מ חוששת לראי' שתראה וכו'. לעיל סי' קפ"ד בש"ך ס"ק י"ט משמע דכאן הפי' דוקא אם ראתה ג' פעמים בימים אלו הוא דחוששת אבל אם לא ראתה ג"פ אף לחוש אינה חוששת. ויותר מבואר הכי בהג"ה פרישה עצמו שהעתיק הש"ך וגם במ"י שם ע"ש. ולפ"ר צ"ע להמעיין בב"י בדין זה ומ"מ היינו דהרשב"א חייש לסברת הגדולי מורים שפסקו הכי. וכעת ראיתי שהס"ט כבר משיגם:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה