אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר

הלכות מאכלי נכרים

הלכות תערובות

סימן קיב

סעיף ו

הג"ה ואותן נילי"ש שקורין קיכליך כתב הש"ך דוקא שבלילתן עבה וכו' כ"כ בת"ח שם. נ"ב ע"ש כי בזה למד זכות על התשב"ץ שפקפק להחמיר בבלילתו רכה. אבל בסי' ס"ט פסק להתיר אף בנילוש שזכר פה דהוא בלילתו רכה ומשום דאף בהו מסיק בש"ע א"ח סי' קס"ח שאם קבע עליהן מברך המוציא. וכן העלה הפר"ח דהעיקר בזה תלוי ועיין נמי ריב"ש סי' כ"ח:

סעיף יד

כותח וכו'. עיין ט"ז ופר"ח. וא"י איך מיישב הפר"ח קושי' מן הסוגיא שהרי שם נאמר ונשקול מיני' קלי וניקום. ולדבריו הא כל עיקר הכמחא אינה נעשית אלא אחר שהועמד הגבינה. ולענ"ד אין כדבריו אלא הכמחא היא נעשית מגוף החלב כמו שקורין זויר"ה מיל"ך והיא בתערובת עם הנסיובי והכי נאמר בריש אלו עוברין ואף לדבריו א"י במה מיישב מה שמביא הט"ז בשם המרדכי בשם ר"ת בלשון זה כל עצמות אני מתיר גבינות הגוים בחלב שחולבין לעשות גבינה אבל לא בחלב שחלבו לאכילה ולפיכך שזה (כלומר גבינה זה אני אוסר). ולהפר"ח מ"ש חולב לגבינה ונעשה גבינה ומ"ש חולב לכותח ונעשה ממנו גבינה ולהכי לענ"ד העיקר שאין ליישב פסק הגאונים אלא כדכתב הנקה"כ דלא מכוונים להכותח דהיינו הכמחא הנאמר בש"ס. וכדכתב הפר"ח גופי' בסי' קט"ו סס"ק כ"א. ובלי ספק הכמחא שבש"ס והכותח של ר"ת במרדכי הנ"ל הם כותח זה שמזכיר בסי' קט"ו. וכותח הגאונים אפשר דאיירי בכותח שמזכיר פה. ודע שהר"ן פירש כמחא תבשיל של חלב וכן רש"י פירש שכמחא מאכל אבל בהערוך מבואר כותח. והפירוש בדברי הפר"ח הנ"ל איך מפרש ההבדל שבהסוגיא בין דקבעי לה לגבינה ובין דבעי לה לכמחא היינו כיון שהוא קונה מן הנכרי שחלבה לנפשו שפיר יש למיחש שעירב בה נסיובי ומעתה שהוא יעשה הכותח מן הנסיובי הנשארת אחרי הוצאת הגבינה נהי דהגבינה תשתרי אבל הכותח חי אסור משא"כ כותח או חמאה דידהו כיון דלנפשי' עשאה וחולב מתחילה אדעתא דעשיית חמאה וכותח מה"ת יערב בה ושרי'. כן הוא פירושי להסוגיא לדעתו. אבל לענ"ד אינו אמיתי וכנ"ל:

בש"ך ס"ק כ"ג. והאו"ה כתב דינים אלו אפילו בבישולי נכרים. נ"ב ועיין סי' קי"ג סעיף ג' ובפר"ח ס"ק כ"ה שם:

סעיף טז

בט"ז סק"י הוכיח הב"י דמותר ליקח שאור של נכרי. עיין ריש הסימן בש"ך. ואין נ"מ מזה לדידן. אך זה נפיק מפומי' דב"י דפת נכרי אוסר בדבר המעמיד. ואולם כל דברי הב"י בזה צ"ע חדא הר"ן כתב וכיון דלשמואל כל שנילש ביד עובד כוכבים אע"פ שלא אפאוהו עו"ג אסור אף לרב דאסר משום חתנות משמע דאסור דהא לא אפליגי בהכי. והרי ברור דלשמואל אי משום זליפתן האיסור ודאי דאך בלישה בלא העריכה האיסור שהרי הזליפה אינה אלא בשעת הלישה דסתמא היא בחמין כדאיתא בהר"ן. וא"כ ממילא ה"ה לרב נמי בלישה בלא עריכה דהא לא פליגי בהכי ואיך דייק מלשון הר"ן להתיר השאור משום דבעריכה נמי תלי' מילתא. ותו לבסוף כתב ואע"פ שכתוב בספר אדם וחוה נ"ה חיה בשם בעל העיטור דחמצן של כותים אסור עד לאחר ג' אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר ג' שבתות מפני שמבטל הוא י"ל דהתם משום חשש מעשר המעורב בו חיישינן וכמו שנתבאר דכל דלטעמא עביד לא בטל אפי' בדמאי אבל לדידן דלית לן חששא דדמאי לא מיתסר כלל ושרי לחמץ בו לכתחילה עכ"ל. והוא תמוה שהרי בסוף סי' קט"ו מביא נמי דברי העיטור הללו עם ריש דבריו שכתב הא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותרין מיד מפני שהם מחליפין. (ובהר"י גופי' מבואר מה שמביא לו לפי' זה מפני שעל הפשוט קשה לו טובא) ור"ל קושי' תוס' חולין דף ד' דהא פתן אסור באכילה ועוד הקשה דמה"ת יהי' הע"ע משהין חמצן הא יכולים למכרו. ולהכי פי' מפני שמחליפין את השאור לא שמשהין חמץ בפסח ומותר מפני שמחליפין בשל כותים חמצן של ע"ע הוא שאינם מדקדקין במצות כ"כ. (ר"ל שאינם מדקדקין ומכינים לעצמם שאור מבעוד י"ט כדי לאפות מיד במוצאי היום והוא חמץ הנעשה בפסח אלא שמחליפין שאור זה בשאור כותים הנעשה בפסח) ולאחר הפסח מותר באפי' ראשונה מיד מפני שמחליפין את השאור וע"י תערובות הוא ומותר כמו שפירשנו. (ר"ל ומותר כמו שפירשנו היינו מה שפי' מקודם דחליפי חמץ שרי וכדי שלא יקשה הא השאור נמי אסור מכח פת של כותים וכדעת הר"ן דהיינו מה שכתב דא"כ קשיא לן טובא לזה כתב וע"י תערובות הוא) ושוב כתב אבל חמצן של כותים וכו' כבב"י סי' קט"ו. הרי עכ"פ מוכח שסובר השאור לאיסור בעיני' וע"י תערובות לא חייש אף לדבר המעמיד. גם במה שפירש הב"י דהחשש לגבי הכותיים משום דמאי. אילו כן מוכח מיני' נמי ההיפך מדעת הב"י דבדמאי החמיר יותר מבפתן שהרי בפתן התערובות ראשונה כתב להתיר ובדמאי עד תערובות הג'. אך בזה אני נבוך דאפשר דבכותים נמי לא מטעם דמאי חייש אלא מגזירת פתן החמור מגזירה קדומה החמיר משא"כ פת כותים מדמה לדמאי שאינו אוסר תערובות וסובר אף בדמאי דאפילו בדבר המעמיד אינו אוסר. ולפ"ר כן בדין כי למה יהא חמור מב"מ ע"י מעמיד מתערובות מבשא"מ דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא להכי פוסק כתי' הראשון דש"ה דכמאן דעירב בידים דמי ועיין בב"י. [אך עיין פרש"י שם ואפשר דחמיר מפני שהוא העיקר] עכ"פ לענ"ד נשמע מיני' ברור דאוסר שאור בעיני' וע"י תערובות מתיר אפילו במעמיד. וא"כ ה"ה לדידן בפת ממש. אך מ"מ אילו כן דאף בחשש דמאי מקיל אפילו בדבר המעמיד הא ע"כ פוסק כתי' דש"ה דכמאן דעירב בידים דמי והדרא הקושיא לדוכתה שהרי השאור מערב לכתחילה ומה פעל במה שתירץ וע"י תערובות הוא. להכי מוכח פי' הב"י דבשל כותים מחמיר מחשש דמאי וגבי שאור מקיל יותר אפילו בדבר המעמיד ואפי' לערובי בידים. וזה צ"ע דהא דברי הב"י מוכרעים שהרי לא נלמד קולא זו אלא מדין דמאי ומה"ת להקל יותר וצ"ע:

סימן קיג

הפר"ח בריש הסימן מביא פירוש הר"ן ומשיג עליו ומסיק דהעיקר כפי' התה"ב דנשתנה מברייתו היינו אינו נאכל כמות שהוא חי. ולא השגיח ליישב פרש"י שממנו למד הר"ן דעתו. ובפי' רש"י מבואר דלא כפירוש התה"ב שהרי על קפריסין וקפליטין פי' טעם ההיתר מפני שנאכלין כשהן חיין ועל מים חמין וקליות יהיב הטעם מפני שלא נשתנו מברייתן. ואולם פרש"י לפ"ר תמוה שהרי בע"ז דף ל"ב ע"ב בסופו פי' קליות יבשו בתנור ובמס' כריתות דף ד' ע"ב פי' קלוי שנתיבש בתנור. וא"כ איך יהיב טעם לקליות שלא נשתנו מברייתן והא בכריתות דף ה' נאמר מה לכרמל שלא נשתנו מברייתן מבואר הא קלי נשתנה מברייתו. שוב ראיתי כי אין הקושיא אך לפרש"י אלא על הגמרא. ובע"כ דבכריתות תיבת מברייתו הוא ל"ד ומיותר ואז ניחא כי כרמל לא נשתנה כלל וקלוי עכ"פ נשתנה אך לא מברייתן ודוק] ומוכח מיני' דעת הר"ן ומפני שסובר דקליות עולין על שלחן מלכים דלא כהרמב"ם ומוכרח להטעם דלא נשתנה יהיב הטעם על המים חמין אף דאפשר מודה לכל הפוסקים דבמים יש היתר בל"ז מדנאכל כמות שהוא חי כדי להקיש אליהם הקליות. וגם מהרמב"ם מוכרח דאינו מפרש הסוגי' כהתה"ב דלשיטתו מוכח מן הסוגי' דקליות חשיבו לא נשתנה דהיינו אליבי' נאכל כמות שהוא חי מדראוים לכוס. ולמה הוצרך לבאר טעמם מפני שאין אדם מזמין עליהם א"ו דבפי' הסוגי' הוא חדא עם פרש"י ור"ן. ומה דקשיא להפר"ח מכל מיני צלי הא ודאי להבנת הת"ח וד"מ בדין זה שפירש נשתנה מברייתן היינו אין צורתן עומדת דומיא דפאווידלה שדן עלי' ולא נשתנה היינו צורתו ניכרת פשיטא שיפה הקשה ולא די דקשה מן מיני צלי אלא אף ממבושל כמו ביצים וחתיכות בשר ודגים פשיטא דנמי צורתן עליהם ולא נשתנו מקרי. אבל הברור בעיני שרש"י ורמב"ם ור"ן מפרשים על דרך זה שאותן קליות שפי' רש"י נתייבשו בתנור חשיבו לא נשתנו מברייתן כלומר שעדיין ראוים ועומדים לכל דבר כמו מקודם שנתייבשו דהיינו לטוחנם ולעשות מהן פת ואפשר ידעו שנמי טבען קיים לזורען ויצמחו ועיין פרק כיצד מברכין פירשו תוס' קמחא דחטי דהיינו של קליות שראוי לאכילה משמע משם דודאי אפשר לעשות נמי ממנו פת כמקודם שנתייבשו ולהכי חשיבו לא נשתנו מברייתן דומי' דמים דאחר שנתבשלו לכשיצננו הם כמקדם. אבל כל הדברים הצלוים או המבושלים פשיטא דמודו דחשיבו נשתנו מברייתן. ובחנם השיגו הפר"ח כי הוא אזיל במחשבת הד"מ ולא היא וכבר הושג נמי הת"ח בדין הנ"ל מן הפר"ח בסק"י על אופן אחר ע"ש וק"ל:

שם בס"ק ג' משיג על הש"ע ומביא תי' התה"ב על דייסא וי"ל דלא אמרו ללפת בו הפת אלא דוקא במיני ליפתן נ"ב ר"ל לאפוקי דגים קטנים שהם מין ליפתן וכיון שאינם עולין על ש"מ ללפת מותרים אבל מאכלים הנאכלים לא בתורת ליפתן אלא בתורת מאכל בפ"ע כל שעולה עש"מ אסור יהיו נאכלים באיזה אופן שיהי'. ותדע שהרי בעצמו פוסק סק"ה דאגוזים ירוקים מרוקחים אסורים. וא"כ א"י מנ"ל לחלק בין פרפראות הנאכלים בקינוח סעודה עד דדחק לבסוף שהטור קורא פרפראות למאכל הבא במקום ליפתן. אמנם בודאי כל שהוא מין ליפתן כמו למשל דגים קטנים אף אילו היו עולים עש"מ לקינוח שרי כיון דאינם עולים ללפת:

בס"ק כ"א כתב וי"ל דר"י הוי כתנא ופליג. נ"ב עיין תוס' כתובות דף ח'. ואולם על דברי התוס' הנ"ל כתבתי צ"ע דמה בכך דר"י לאו תנא הא מ"מ איתא יומא דף מ"ג ע"ב ל"מ ר"י לתנא לא צייתי אלא אפילו לרבים לא ציית וא"כ איכא נמי לשנויי אליבי' דפליג כמו רב. ועיין סוכה דף י"א ע"ב ד"ה ר"ש בן יהוצדק מבואר דהוא נמי תנא הי'. ואולי י"ל נהי דלא צייתי לתנא ופליג היינו במידי דהלכתא למשיחא ואין בו נ"מ לדינא משא"כ במידי דנהוג לדינא כיון דאמורא הוא לא הי' רשאי לחלוק על תנא:

בס"ק כ"ב כתב וכן בדין וכו'. נ"ב עיין מה שכתבתי בצדו ס"ק ג:

סימן קיד

סעיף ז

בש"ך ס"ק י"א. ומהם בתוס' והרא"ש סוף פרק ג"ה שכתבו שם להדיא. נ"ב וכן הוא בפירוש בתוס' סוף ע"ז ד"ה מכאן ואילך לישתרי שכתבו בפי' על ההוא דינא דלא שרינן לעיל בפרק שני חמין של נכרים אלא משום דסתם כלים של נכרים אינם ב"י. ומשמע מסתימת לשונם אפילו בשתי' אינם מותרים אם ידוע ב"י ודלא כפר"ח. ולפ"ז מ"ש הרא"ש בפרק אין מעמידין הלכה ל"ד ומחמין של נכרים אין ראי' די"ל ש"ה שפוגם אפילו הוא בעין ע"כ דה"ק שאין להביא ראי' משם די"ל הכי אבל להאמת דקיי"ל טעם לפגם מותר אין לנו ראי' דפוגם אפילו בעין:

פר"ח סק"ו. ועפ"ז מותר לשתות הקאווי בבית הנכרי וכו' מ"מ אינו עשוי ללפת בו את הפת. נ"ב א"י א"כ מה פרש"י ביומא דף פ"א ע"ב על הומלת"א דהקושי' דמוכח דנאכל חי ודילמא הטעם מפני שאין עשוי ללפת בו את הפת. א"ו עיין סי' קי"ג סק"ג במה שכתבתי בצדו. ועיקר ההיתר דשתיית קאווי היינו כדמסיים בשם התוס'. ואולם לפ"ז צריך לי עיון מה ההיתר ליי"ש שלא יהא באיסור בישולי נכרים וע"כ לומר משום דאין עולה עש"מ להזמין כלל עליו חבירו. וכדדייק לשון הרמב"ם ז"ל שבפר"ח סי' קי"ג סק"ב ע"ש ודוק. ועדיין צ"ע ואולי נמי שהיי"ש להכי אינו בכלל בישול נכרים מפני שאין דבר חי לפני הבישול אלא הוא הוצאת ברי' חדשה מן התבואה ע"י חום האש שמוציא הזיעה ולא מקרי בישול ודוק:

סימן קטו

סעיף ב

בש"ך ס"ק כ'. מאריך להשיג על הרמ"א והפר"ח מסכים על ידו. ודבריהם נראים אבל מצאתי בתשו' הרשב"א שבב"י ס"ס קי"ח כתב להדיא בלשון זה גבינות של נכרי שעמדו עליהם ישראל בשעת עשייתה וכו' ואפי' הם של נכרים אין חוששין להם וכו' מזה נראה ברור כדעת הרמ"א וצ"ע:

פר"ח סק"ו עיין היטב ואלה הדברים שכתבתי בצדו על הכתוב ונמצינו למדין שדינו ממש כדין המורייס. וזה לשוני צ"ע בתשו' הרשב"א סי' רמ"ח שכתב בלשון הזה תדע שכל אותן שבפרק אין מעמידין גזירות קבועות הן יין וגבינה וכן כולם זולת המורייס שמצאו לו היתר במקום שהיין ביוקר ובמה שנאמר איתמר בכל השאר דלא אתמר לא איתמר. וכן קורא תגר עליו גיסו בעל ספר שתי לחם בסי' מ"ב. ותו הברור דאף לדבריו דוקא אם החלב טמא מצוי למכור ביוקר מהטהור. אבל כמו במדינתינו שאין אדם קונה חלב טמא ודאי כל שיש דבר טמא בנמצא במקום הזה דיש לחוש שיערבנה כדי למוכרה דאילו בעינה אין קונה אותה. ואף אם למשל כשאחד צריך לחלב טמא כמו לרפואה אינו מוצא לקנותה זולת בדמים יקרים יותר מהטהורה היינו מפני שאינו מצוי לחולבם מחמת שבפשוט אין קונה אותם. אבל מש"ה החשש הנ"ל במקומו ואף במקום שאינו נמצא צ"ע כנ"ל שהם דלא כמשמעות הרשב"א וגם תמה אני אם יש מקום ועיר בעולם שלא יהי' בנמצא שום דבר טמא. לכן היתר זה לענ"ד כפותא דנפל בבירא ע"כ הלשון בצדו. ועתה אוסיף ידי דלא מבעיא למה שהבין הט"ז דעת המרדכי דמצריך אף באין דבר טמא בעדרו יושב שיוכל לראות כשהוא עומד. וכן הבינו הרדב"ז. דפשיטא דאין לו ראי' לחידוש דינו. ואל תתמה כי לענ"ד אף לשון הרמב' שכתב אעפ"י שיש דבר טמא בעדרו וכו' ע"ש. ע"כ הכי משמע שאין חילוק ותמיד אפילו אין דבר טמא בעדרו בעי יושב שיוכל לראות כשהוא עומד. ומה שהביא המרדכי ראי' מהר"פ היינו דמחמיר באין טמא בעדר בכל החומר כמו ביש טמא בעדר. וכן מורה פשטות הש"ד בשם רש"י אמנם אפילו לפירושו להמרדכי על דרך הרשב"א והטור נמי לפענ"ד מה דפשוט להש"ס דבאין טמא בעדר ביושב לחוד סגי ואפילו אין יכול לראות החליבה אפילו בשעומד. היינו מפני שזה גופא בכלל שחלבו וישראל רואה דמ"ש רואה בעינו או ידיעה שהיא כמו ראי' דכיון שבהעדר אין טמא ומבחוץ יושב ומשמר שלא יביא מבחוץ הרי ברור שחלב זו מטהורה שבעדר. ואפילו עדות מתקיימה לפעמים ע"י ידיעה שהוא כראי'. ולהכי פשיטא שזה אינו בכלל גזירת חכמים. אבל מה שחלב טמא ביוקר פשיטא דלא מהני בזה כדכתב הרשב"א בתשו' הנ"ל. ודע דאף למה שפירשתי אין קושיא מקושי' הגמרא גבינות מ"ט אסרו אף שנעשה מן החלב האסורה שהיתר נחלב באין ישראל רואה דזה נמי חשוב כישראל רואה מפני המופת שאין דבר טמא עומד. ובזה נדחה קושי' תוס' על רש"י במה שפירש א"א דלית בי' צחצוחי חלב. ועוד למה יהי' הנכרי שוטה וכו'. כי זה אין סברה מוכרחת עד שתהא יוצאת מגזירת חכמים וישראל רואה ודוק:

פר"ח ס"ק ט"ו. וכן יש להתיר מין מקפא אחר וכו' והוא כעין גבינה [כמדומה הוא מה שאנו קורין שאט וכו' וזו ריקוטא לא נכנסה תחת גזירת גבינה של נכרים נ"ב א"י למה דהא אם הגבינות הועמד בעור קיבת נכרי הרי הכל נאסר ובפרט להפוסקים דאין הולכין באיסורים בתר רוב. דבשלמא למ"ד דהטעם משום דבר המעמיד אפשר דסובר דבהשאט אין פעולתו המעמיד משא"כ לאותן הפוסקים:

סימן קטז

פר"ח סק"ד ואסר מהר"י סג"ל הכל משום סכנה. נ"ב ז"ל המ"א סי' קע"ג ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ וכו' ע"ש:

שם אלא שהר"ן כתב דכלכית ר"ל דג קטן בין טמא ובין טהור. ולפ"ז אין משם ראי'. נ"ב א"י למה וכי בשביל שטמא הוא ליכא סכנתא דדג בבשר. וע"כ ר"ל דאז י"ל השאלה היתה על דג טמא באילפס דדגים טהורים. אבל זה מוכח מרש"י דפירש דג טמא ומ"מ פירש באילפס של בשר ומשום דסובר דג טמא וטהור מב"מ בטעמא הוא ולא שייך ליטעמי' ועיין סי' ק"ז וא"כ הראי' שפיר:

בס"ק י"ו קרוב לסופו. ולשון תוס' דפ"ק דביצה אינו מדוקדק. נ"ב אבל כונתם נמי הכי די"ל מסתמא מתחילה לא נאסר אלא במקומם דהיו חברים. ועדיין צ"ע מה שכתבו נמי ריש המביא כדי יין ומיהו לדידן שרי דווקא בימיהם וכו' אבל לדידן אין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר. ועיין ב"י סי' של"ט בא"ח. תו צ"ע מה שכתבו תוס' בשבת דף ס"ד ע"ב סוף ד"ה ר' ענני ונשי דידן אין מראים וכו' ועיין ש"ע א"ח סי' ש"ג סעיף י"ח בהגה"ה:

סימן קיז

בט"ז סק"א ותמהתי כו'. נ"ב גם המ"ל שסמסיק שהוא ד"ת וכתב ונ"מ לדבר איסור שהוא ספק:

שם ונראה לתרץ כו'. נ"ב עיין תשו' פ"מ זבחים דף ע"ד דהרב מביא ראי' לסתור סברא זו:

בש"ך ס"ק י"ב כלומר מן הסתם. נ"ב וכן הוא לקמן סי' קמ"ח דהאידנא אפילו מלוה בשטר הוי כמציל:

סימן קיח

סעיף א

ושכר נ"ב לשון זה מהרמב"ם וא"י מה ענין לשכר להצריך אף חותם אחד דהא אפילו של נכרי מותר בבית ישראל ועיין בסי' קי"ד אם לא במקום שדמיו יקרים מיין וע"ש. א"נ באם ישראל רוצה לשתות מה שהפקיד בבית הנכרי הנפקד:

בש"ך סק"ד. כתב סברה נכונה דגבי יין לא שייך ישראל חשוד. וא"כ לפ"ר קשה לי איך מוקים ר"ת חביות ב' חותמות בישראל חשוד אם חשוד לנסך הרי הוא כותי ואם להחליף הא לא שייך טרח ומזייף. ואולי מוקים לה מ"מ בחשוד לנסך ואעפ"כ אינו מירתת ככותי ודוחק:

בש"ך סק"ח וכמו שנתבאר בסי' צ"ח. נ"ב ע"ש בדבריו ולפ"ר רציתי לומר דהוי מבשא"מ בטעמא. אלא שכבר הוכחתי בסי' ק"ז מרש"י דדג טמא וטהור הוי מב"מ בטעמא וע"ש וה"ה די"ל דחלב טמא וטהור שוים בטעם:

בש"ך ס"ק י"א ומה שהוא לא בטל לעולם הוא מדרבנן נ"ב מהתשו' שבב"י ס"ס זה משמע דאם טעם כעיקר דאורייתא אף דבר המעמיד דלא בטל נמי ד"ת וצ"ע:

שם בש"ע וי"א שאף וכו'. עיין פר"ח מסיק שיטה זו עיקרית בש"ס. ובני החתן ר' חיים הקשה על שיטה זו דאיך אפשר דברי רב שאמר חבי"ת אסור בחותם אחד איירי דוקא בשולח ולא הודיע לחבירו כמבואר בש"ע דא"כ הא גם מה דאמר חמפ"ג מותר בחותם אחד נמי בההוא גוונא איירי ואיך מסיים עלי' פת למה ניחוש לה אי חמימי בקרירא מידע ידיע בשולח מה ידע חברי' מה שולח לו בלא הודיע. הגם שבשיטת הש"ך ופר"ח שמסקו דעיקר הוא ההודעה לנכרי עיין בדבריהם נפשר לידחוק דדברי רב. אמורים בלא הודיע לנכרי ושמואל לגירסת רש"י דלא מתנח סימנא בפת משום דפשיטא לי' דאפשר בתקנה ע"י הודעה לחבירו שאז מותר בחותם אחד אפי' בלא הודיע להנכרי. וכ"ז דחוק בעיני. תו צ"ע דאיך אפשר דאיירי בשולח הא המסתבר ע"פ המושכל דכל ההיתר הנאמר בש"ע סעיף י' ובהג"ה סוף סעיף ב' ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין. היינו דוקא במפקיד ביישוב דמצוי לו להנפקד דבר שכמו הדבר הנפקד דאילו בשולח במקום מרחק דיש לחוש שמא על הדרך לא הי' מצוי לו להשיג כיוצא בדבר הנפקד והוא הי' צריך לו ואכלו. וכשבא לביתו נתן תמורתו מדידי' ודאי אף אם רואה הדבר הזה מושבח כדידי' מ"מ אסור כי אין לך נהנה בחליפין יותר מזה. והמורה צריך ליזהר להשגיח על זה. וכן מצאתי להדיא בתשו' ח"צ סי' ל"ט וא"כ איך נימא דרב איירי דוקא בשולח דא"כ למה פת יהי' פשיטא משום דא"א לו להרויח בחליפין הא מ"מ צריך לסימנא ע"פ הרוב ממקום למקום מחשש הנ"ל וצ"ע. לכן לענ"ד אילו הייתי כדאי להכריע הי' יותר מחוור בעיני הדיעה א' שבש"ע ע"פ הגירסא דמפתח וחותם:

סעיף ה

בסוף הג"ה אם אותן שלא הוחלפו הם היותר טובים. נ"ב ובתנאי שאותן שלא הוחלפו לא הי' בהם סי' הניכר דא"כ יש לחוש שהי' ירא להחליף אלו מפני הסימן. כן משמע שם לחד תירוצא ע"ש.

סעיף ט

הג"ה ויש אוסרים בכל זה. נ"ב וכתב בת"ח כלל ל"ב סוף דין י"ז ובכלים הנמצאים ביד נכרים נוהגין להקל אם מוצאים עליו כתוב כשר ואפשר דטעמו משום דסתם כלים אינם ב"י עכ"ל. ולפ"ז הי' ראוי לאסור לבשל באותן כלים דבר חריף כדלקמן סי' קכ"ב בהג"ה אמנם לדבריו פה דבדיעבד אין להחמיר אפשר דבנתאכסן בבית נכרי דהוי שעת הדחק כדיעבד דמי והכל שרי. ועיין סי' צ"א בט"ז ס"ק ב' ובסי' קכ"ב סעיף י"א בהג"ה:

פר"ח ס"ק י"ח תוך ד"ה אמנם. ומלאכה אסורה היא בשבת מן התורה. נ"ב עדיין צ"ע בזה בא"ח סי' שי"ד סעי' מטעם דאינו עשוי להתקיים. שוב מצאתי בתשו' ח"צ סוף סי' ל"ט כתב מה שכתב ע"ש:

סעיף י

עיין פר"ח ס"ק ל"ו משיג על תשו' ר"י מטראני ועיין היטב בדבריו ומה שמשיג על השגת המהרי"ט על הרא"ש מדברי הראשונים שאין הולכין בשל נכרים בתר רובא. כבר השבתי עליהן כהוגן ממקור הדברים שבהר"ן פרק אין מעמידין גבי גבינות הנכרים ע"ש. אלא אחרי שמצאתי שקדמני בזה הח"צ סי' ל"ט מה לי לכפול הדברים ע"ש. אמנם מה שמשיב בדוחק רב נגד לשון רש"י על ראיות ר"י מפת למה ניחוש לה. דר"ל דאף בשוין יש מצוי הנאה מועטת. מלבד הדוחק לפ"ר יש ראי' דלא כותי' ממה דאיתא בחולין דף ו' הלותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אין חוששין לשאור ותבלין שבה. וקשה בשלמא קדירה דסתמא של בשר או דגים שאין בהם משום מעשר ושביעית שפיר דקאמר אין חוששין לתבלין שבה אבל בעיסה יותר הי' לו לומר דאין חוששין להחלפת העיסה למעשר ושביעית ומאי ארי' דקתני אין חוששין לשאור שבה דמשמע הא להעיסה בל"ז דאינם חשודין על הגזל נמי אין חשש וע"כ היינו מטעם הנאמר גבי פת למה ניחוש לה וכו' וצ"ל נמי לפ"ז דשכנתו כיון שיודע שבשעה זו מיד נאפה הוי כמו פת דשייך חמימי וקרירי מידע ידע ולא כאינך נותן לפונדקית דיש לחוש כדנאמר שם מורי' התירא בר בי רב ליכול חמימא ואנא קרירא] ומה הרווחה איכא לאשכוחי בהחילוף. משא"כ השאור הא ע"כ בל"ז לומר דיש הרווחה מצוי בהחילוף והוא לא מינכר. ומשמיענו דמ"מ אינם חשודים על הגזל. והא ניחא לשיטת הר"י משא"כ להפר"ח. אך דיש לדחוק דנקיט ההוא לישנא איידי דסיפא ואם אמר לה וכו' דשם עיקר החידוש למיחש לשאור שבה. אמנם ז"ל חידושי רשב"א שם בחולין וכן אם הביא לו מתנה וכו' ועוד אם אתה חושדו בכך הרי את חושדו כרשע גמור שמתכוין ומתנכל להכשיל ולהעבירו. הרי לך בהדיא שישראל החשוד בודאי אינו חשוד להכשיל בלא הרווחה ונכרי בודאי הוא דלא כהפר"ח שהוציא מדבריו בתה"ב להיפוך ומשם אין ראי' במידי דשאני התם דבודאי הנכרי לאו דינא גמירא שיודע שאם סילק מן האור והחזירו שנאסר בזה לישראל משום בישולו וכמה ישראלים יש שלא ידעו מזה ומה"ת יש לומר שכיון להכשיל בלא הנאה. וכן מבוארים דברי הרשב"א שבעצמו מביא ס"ק מ"ג שדוקא במקום הפסד דידי' לא חשוד מבואר הא בלא הרוחה והנאה חשוד. ודברי התוס' כבר ישב המהרי"ט כהוגן דבדבר טורח להחליף שוה להפסד עיין בו וגם מה שמביא הפר"ח ראי' מהר"ן ביין תפוחים נמי לענ"ד אין ראי' כי דוקא שם במקום שאין לו הנאה אין לחוש כי מה הנאה יש לו במה שהכשיל לישראל במה שלא יתוודע לו לעולם. ואם יגיד להישראל שהכשילו הא מפסיד לעצמו שלא יקנו ממנו ובמקום הפסד בודאי לא נחשד. משא"כ בשולח ומפקיד ביד כותי באופן דיש לחוש שהכותי יכוין להכשילו כדי שבתר אכילתו יאנה להישראל לומר לו אכלת איסור. אפשר דיש לחוש אלא דלפי חילוק זה אין דברי התוס' אזלו שפיר בהראי' מן מורייס ולהכי שפיר טפי חילוק הרי"ט] והעיקר שדברי הרשב"א מבוארים כהרי"ט וגם הסוגיא דחולין משמע כותי' אך דלדברי התה"ב הארוך דף קי"ח ע"ב שמוקי להדיא המימרא דרב ושמואל אף בישראל חשוד ומכ"ש לפר"ת דמוקמה אך בישראל חשוד ולא בנכרי ע"כ מוכרחים דברי הפר"ח דאף בפת שייך חילוף דהרווחה פורתא עכ"פ דאל"ה למה צריך חותם אחד הא ישראל חשוד ודאי לא חשוד להכשיל בחנם כמבואר בהרשב"א חולין הנ"ל. וא"כ ע"כ לידחוק בחולין כנ"ל. ומ"מ לדינא ודאי מורה דעת הרשב"א חולין הנ"ל כהרי"ט דכותי חשוד להכשיל נמי ועכ"פ במקום שיוכל להחליף בלא טורח ובלא הפסד. ועיין בא"ע סי' י"ז שם השתמשו הפוסקים טובא בסברא זו דאין הנכרי חשוד להכשיל. אמנם שם איירי ע"פ טורח ודוק:

שם. ודבריו לא האירו דאשתמיטתי'. נ"ב ע"כ לא קיי"ל הכי כדאיתא סי' קי"ד סעי' ד' בהג"ה. ועיין סי' צ"ח בדבריו ס"ק ז' בד"ה ומעתה שהכרחנו שהרבה מראשונים חולקים בסברה זו וכותייהו קיי"ל. והעיקר עיין תשו' ח"צ סי' ל"ט ודברי הג"ה שבסי' קי"ד היא ככ"ע:

נשאלתי אחד שלח בשר בלא סי' ע"י נכרי בענין שהנכרי לא ידע דהיינו שהניחו בלי ידיעתו על העגלה תחת המשאות שהי' העגלה טעונה בם. והי' נראה להתיר מטעם ס"ס ספק נגע בהבשר וידע ממנו ספק לא ידע ואת"ל ידע שמא לא החליף וכדתנן הנכנס לבקעה וכו' ר"א מטהר משום ס"ס ואף רבנן לא פליגי אלא כדכתבו תוס' פסחים דף י' ד"ה ספק דגבי טומאה גזה"כ משא"כ הכא ס"ס בדאורייתא שרי ואפילו הש"ך שהחמיר בס"ס להתהפך בנדון זה מודה ע"ש. ואי משום בשר שנתעלם מן העין הא קיי"ל דשרי. אך לא באתי לידי מדה זו שבל"ז הי' להישראל ט"ע בגווי'. והי' נוח לי מפני שמסיק הש"ך שלא להורות ס"ס אלא בדאיכא צדדים להתיר. ומ"מ בה"מ אפשר להקל וצ"ע:

סימן קיט

סעיף ז

ובשל אחרים נאמן. נ"ב עיין בסוף הסימן בט"ז שהראב"ד חולק. ולמה דמחלק הש"ך סס"ק י"ח בין מומר לחשוד ע"י פעם אחד י"ל דקושי' הב"י שמביא שם עם קושי' הראב"ד ל"ק כי מי שאינו נאמן על המעשר סתמא עבר כמה פעמים. אך א"כ יהי' ההכרח לחלק בין ע"ה שנמי הרמב"ם מאמינו בשל אחרים לבין אינו נאמן שזה יהא דינו כמומר וע"ה כחשוד וזה צ"ע. ועיין תשו' המיוחסת להרמב"ן שם משמע קצת אף שלא לחלק בחילוק הש"ך וצ"ע:

בש"ך ס"ק י"ח. כתב הרווחנו וכו' נ"ב זה נכון להטעם דיהבו לסעיף ח' שהוא מפני שעבר על שבועה אך עיין סי' קכ"ח מה שמביא הבה"ב בשם הריב"ש שכל עד הצריך שבועה ואינו נאמן מצד עצמותו גם בשבועה אינו נאמן צ"ע אפילו בריוח זה. דהא לפ"ר הדין עמו יען שאמרו עד אחד היה נאמן באיסורין הרי שעכ"פ קורין אותו עדות ועד הצריך שבועה מבואר בחה"מ בשם כל הפוסקים דאינו עדות:

סעיף ט

גר וכו' נ"ב איתא בכורות דף ל"ו גר שקיבל עליו דברי תורה אפילו נחשד לדבר א' הוי חשוד לכל התורה. וא"י מדוע הושמט מהפוסקים אולי מדיש ללמדו מסעי' ו':

סעיף כ

עיין ש"ך ס"ק ל"ח מסיק הטעם דחשוד להחליף משום דהוי מומר לאותו דבר. ולפ"ר צ"ע אחרי דקיי"ל מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כדכתב הש"ך שהרשב"א מודה בזה. א"כ מה ענין חשד חילוף שהוא לא תגזול לחשד אוכל נבילות הלא כולו סוג אחד. ועיין ש"ך ס"ק י"ב ד"ה ומיהו וכו'. וע"כ דהכי פירושו על דרך שכתב הרשב"א שבב"י סי' זה בתשו'. דז"ל וחשוד אממונא למ"ד חשוד אשבועתא ש"ה דהוי כחשוד לאותו דבר כיון דעבר משום ממון עכ"ל ור"ל דכיון דמשום ממון עובר על לא תגזול כן משום ממון יעבור על לא תשא וה"נ חשוב לי' אותו דבר דכיון שהוא מומר לאכול נבילה לתאוותו ועובר על לאו דנבילה ה"ה דמשום תאוותו לאכול חתיכת בשר זה המשובח עובר על לא תגזול וחשוב לי' מש"ה חשוד לאותו דבר. ומינה ממילא תלייא בפלוגתא כי למ"ד דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ולא חשיב ליה אותו דבר ה"ה בזה נמי לא חשוב אותו דבר. אלא די"ל טעם מ"ד זה הוא משום דשבועה חמירא לי' משום דנזדעזע העולם על ל"ת כדכתבו תוס' (ועיין סי' ב' ובספרי על א"ע סי' קט"ו). והפר"ח ס"ק ל"ה כתב אף דלא נראה הכי מהרמב"ם מ"מ הרשב"א הביא ראי' לדבריו מסוגי' דפרק אין מעמידין דמפרשי לי' רבוואתא בישראל חשוד שפיר סתם הב"י כותי' ולדידי תימה לי הראי' ואיני מכירה. מלבד שבפשוט איכא לאוקמא ההוא מימרא בישראל חשוד בידוע אף לגזול ולהחליף דומיא דסוחרי סורי' דאיירי בהו הברייתא שמזה מביא שם ראי' ע"ש. אבל בחשוד לאכול נבילות ואין חשוד להחליף מנ"ל שמקרי חשוד מסתמא על החילוף מטעם דחשיב לאותו דבר. אלא אף תימה לי הא משיטתו עצמו מוכח הכי שהרי כתב שם ובגבינה שאין האוכלין כפוקרין בעיני עצמם הם אינן חשודים להחליף ולמדו מדמאי [וא"י ג"כ הא תנן נמי טוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעית (גיטין ס"א ע"ב] ואטו שביעית רבים מקילים בו] וכן כתב שם במ"ה וכ"ש חשוד באיסור דרבנן כאוכל גבינה של כותים הרי דמשמע דחשוד לאכול גבינה בפשוט אינו חשוד להחליף ומפקידין בידו בלא שום חותם. א"כ המימרא דמצרכה בישראל חשוד להפקדת גבינה חותם ע"כ לא איירי כפי המושכל ראשון דאיירי דחשוד לאותו איסור שמפקיד גבי' דהיינו גבינה לחשוד לאכול גבינה, דהא לזה שפיר מפקידין. א"ו לשיטתו שחשוד בדברים שאין רבים מקילין בו נבילות וכיוצא בו. א"כ י"ל נמי דאיירי בחשוד להדי' אף לחילוף. ואולי לא משמע לו סתם ישראל חשוד אלא לאכול נבילות ודוחק:

בט"ז סוף הסימן. ותמהתי על פה קדוש דהא הרמב"ם גופי' כתב וכו'. נ"ב לענ"ד ל"ק כי התוספתא מבארה דין דהוא לכ"ע כי אם הוא מכיר למה לו לסמוך על אינו נאמן וע"ש בהראב"ד וכ"מ. ובודאי הכי נמי הוא בכל האיסורים דאם יוכל לישאל אדם נאמן על דבר איסור אם הוא מתוקן לא יסמוך על חשוד ומסתמא איירי באינו יודע אלא החשוד. ועיקר קושי' הראב"ד אינה אלא מקושי' הירושלמי וע"ז משני שפיר:

פר"ח ס"ק י"ז ועוד נ"ל לתרץ לזה וכו' אבל להעיד על איש אחד דנאמן חד לא מהימן. נ"ב לפ"ר א"י ההבדל בין מעיד שהוא נאמן לבין ע"א שמעיד שזה כהן ונאמן להאכילו בתרומה מטעם ע"א נאמן באיסורין ולשון הירושלמי מתפרש שפיר לפירושו דמשום גומלין אתו עלי' דבשני עדים חיישינן לגומלין:

בס"ק כ"ז מסיים ומ"מ לא קיי"ל הכי משום דרש"י אזיל לטעמי' וכו'. נ"ב עיין בדבריו סי' ק"י כי צ"ע דהא שם העלה דכל עיקר פלוגתא זו אינה אלא במידי דלית לי' חזקת כשרות אבל ספק טריפות שיש לו חזקה דנשחטה הותרה לכ"ע לכל היותר אינו אסור אלא מדרבנן וכן כתב שם סק"ו. וביותר פשוט הי' לו לומר דמרש"י אין ראי' משום דספק בכור הוא לחומרא לכ"ע מפקי חזקת תמותו

תו כתב שם אבל במידי דאתייליד ריעותא וכו' ומצי מתברר נ"ב א"י הא הרמ"א כתב ולא יכולין לבדוק דהיינו דין מחט שכתב ב"ה:

בס"ק כ"ח מסיים בד"ה אך. ותדע לך עוד וכו'. נ"ב אין אני רואה בזה שום הוכחה כי ש"ה אחרי שבל"ז החציף שלא להראות הסכין לחכם רגלים לדבר שהוא מזיד:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה