בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות חלה · סימן שצז
על עובדא דאתא לידי במי שנכתב לו שמת אביו ולא נודע אם הוא שמועה קרובה או רחוקה כבר ידוע מחלוקת קדמאי ובתראי הכא. והח"צ סי' ג' מחזיק בפסק הט"ז ומאריך וכתב דלשיטת הרמב"ם דשעת מציאתן הוא דאורייתא בודאי פטור אלא אפילו לשיטת תוס' דאינו אלא דרבנן הא ד"ת יש לילך בתר חזקת חי מ"מ כתב דבספק אבל יש להקל מק"ו דלא אזלינן בתר רובא דעדיף מחזקה במת תוך ל' אף דרוב נשים ולד מעלי' ילדן ע"פ דברי תוס' פרק החולץ. וזה אינו מספיק דהא פסקינן סי' של"ט דחייב להתאבל על הגוסס ג' ימים ובודאי אינו אלא ע"פ רוב גוססים דלמיתה אזלי כמבואר בהב"י בהמקור ומה שהוסיף הרמ"א דודאי מת כבר דחקתי ליישבו בספרי ב"מ בסי' י"ז וע"כ דתפסינן עיקר דברי תוס' יבמות ק"ט ד"ה מחוורתא כתבו מה דקיי"ל בנפלים שלא להתאבל התם משום חשש תקלה של חליצה לא אזלינן בתר רובא א"כ אזלא ראייתו. ואין לומר אחרי שלהרמב"ם פטור שוב י"ל הלכה כדברי המקיל באבל. שכבר כתבו תוס' כתובות דף ג' בשם בה"ג שזה אינו אלא בתנאים ולא באמוראים ומכ"ש בפוסקים (אך עדיין צ"ע בפוסקים אם כלל זה דבה"ג מוסכם להלכה בין הפוסקים) אמנם שוב כתב דהכא הוי תרתי חזקת החי שהוא בחזקת פטור מאבילות נגד חזקת המת להעמידו בחזקת חי יותר ומקרוב מת והרי מת לפנינו הוי חדא במקום תרתי דכודאי משוינן בכל התורה וזה נכון ואין להקשות עליו אדרבא הא שעה אחת ודאי מחויב באבילות והרי הוא בחזקת אבל וספק אם נפטר ודומיא שכתבו תוס' בסוגי' דהיו בה מומין דלהכי מטמאו רבנן בספק בהרת קודם מפני שהי' עומד בשעה זו בחזקת טומאה אחרת. דזה אינו דשעה זו של שמועה רחוקה אינו חייב אלא בחליצת מנעל ופטור מכל דיני אבילות והוי רובא דחזקה ליפטר ומיעוט לחיוב ובטל המיעוט ברוב והוי שפיר בחזקת פטור מאבילות. ובר מכל דין אמינא דאפילו הי' חזקה לחייבו באבילות ע"פ החזקה של העמדת המת בחזקת חי כסברת המחמירין מ"מ באבילות ודאי פטור דידוע דאבילות מיתה בלא יום קבורה אינו אלא דרבנן וספק דרבנן להקל אפילו במקום חזקה דגופי' מבואר בסי' ק"י דהש"ך פסק להחמיר ע"פ הפלוגתא דר"מ ור' יוסי בעירובין דהלכה כר"י והרמב"ם ופר"ח פסקו להקל ע"פ הסתם מתני' כר"מ וכיון דלר"מ שהוא תנא הוא פטור מטעם ספק דרבנן לקולא אפילו במקום חזקה לו יהא אפילו כשיטת הש"ך דאין הלכה כר"מ באיסורין הא מ"מ הלכה כדברי המקיל באבל כדפסק היש"ש בבעל שהי' לו קטט עם אשתו עד שנתן עיניו לגרשה ושוב מתה דפטור להתאבל ע"פ דברי ר"ש דאמר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ועיין בספרי לא"ע סי' צ"ב אף דלכ"ע אין הלכה כר"ש. ואף שגמגמתי שם על פסקו הוא מטעם אחר וע"ש לכן הוריתי הלכה למעשה שפטור להתאבל. ואולם בבוא האגרת על הב"ד ושכחו לכתוב היום על האגרת יש להחמיר ע"פ המנהג שמקדמו להודיע לבן מפני אמירת קדיש:
הט"ז מביא בשם תוס' וי"ל כו' שכל הטומאות כשעת מציאה. נ"ב בסוף מוכח מראי' שלו שבמיתה הואיל וסוף אדם למות לא שייך חזקת חי אלא בספק אם עודנו חי. ויש לתמוה דא"כ למה מודו חכמים בראוהו חי מבערב כמבואר בתוס' עירובין ל"ה ונדה דף ב' וע"כ לשונו ל"ד ור"ל דבשביל דסופו למות לא חשוב נבדק אף דודאי הא אדם זה חי הי' מעולם הואיל ומעותד למיתה לא חשוב נבדק אלא כשהי' חי בזמן קרוב כמו מבערב ובעיקר דבריו עיין לעיל במה שהבאתי בשם הח"צ: