בית מאיר על שולחן ערוך יורה דעה· רבי מאיר פוזנר
הלכות גילוח
סימן קפא
סעיף ה
הג"ה וקטן מותר להיות ניקף מן העו"ג ר"ן פרק אלו הן הגולין. ומלבד שפ' אלו הן הגולין אין לו שייכות לזה. אף בפרק אלו הן הלוקין לא מצאתי דין זה בהר"ן כלל. והוא תימה שאף בהד"מ מבואר שהוא בהר"ן פרק הנ"ל. ובעניותי עד כה לא מצאתיו בשום מחבר ולפ"ר אף צ"ע דמ"ש מאשה שאסורה לדעת הרמב"ם והראב"ד להקיף את הקטן כדאיתא סעיף ו' וזה לשיטתם אף לדעת רב אדא דס"ל דאפילו איש גדול אינו מוזהר על הקטן מ"מ לית הלכתא בזה כר"ה דאשה מותרת להקיף לקטן אלא דמ"מ אסורה מדרבנן ומ"ש עו"ג. ואולם אחר העיון נראה דהדין אפשר מ"מ להתקיים לשיטת מקצת פוסקים. ותחילה אבאר לענ"ד טעם האיסור לגבי האשה אחרי דקיי"ל כר"ה דהלאו דלא תקיף לא קאי על אשה כלל ואפילו להקיף לאחרים ואולם להקיף לגדול פשיטא דאסורה שהרי על הניקף תמיד יש לאו כמבואר שם בתוס' ובשבועות וא"כ פשיטא שאשה אסורה להקיפו משום לפני עור. ואף בקטן נהי שאינו מוזהר מ"מ לא עדיף מכל איסורי תורה של מאכלות אסורות דלכ"ע אסור ליספי לי' בידים כמבואר בש"ס וב"י א"ח סי' שמ"ג אף דלא מצינו בכל התורה אזהרה למאכיל לחבירו דבר איסור זולת לפני עור (זה לפ"ר ליתא דמן אמור ואמרת למדינן להזהיר גדולים על הקטנים). מ"מ אסור מדרבנן להאכיל לקטן בידים ומ"ש האשה לגבי קטן. הרי היא מאכילו האיסור בידים דהיינו לניקף. ואגב אבאר המוכרח לפרש לשיטת הרמב"ם וראב"ד דברי רב אדא דאמר לר"ה לדידך מאן מגלח להון והרי הש"ס מפיק מזה דרב אדא מקיש מקיף לניקף כמבואר שם בתוס' ומשום דאל"ה ולדידי' מי ניחא ולשיטתם הנ"ל אכתי קשה ולדידי' מי ניחא הא עכ"פ אסור מדרבנן כמו לדידן אף שפסקינן כר"ה דאשה אינה מוזהרת מ"מ מדרבנן אסורה אף לקטן ה"ה לדידי' אף שזכרים נמי אינם מוזהרים מדאורייתא מ"מ הא אסורים מדרבנן ומאן מגלח להו. וע"כ לומר דלדידי' ניחא דנהי דקיי"ל לכ"ע שאסור להאכיל לקטן איסורי תורה מדרבנן אף דלא שייך גבי' לפני עור דהא אינו מוזהר ס"ל לרב אדא דזה אינו אלא באיסורין דלא מפורש ההיתר להדיא בתורה משא"כ לרב אדא מדאפיק התורה הניקף ומקיף בחד מלה להורות ההיקש מקיף לניקף והתירה בהדיא אזהרת מקיף לקטן ודאי לא אסרוהו חכמים על דרך שכתב הט"ז יו"ד סי' קי"ז סק"א. ואף דשם שדו בי' נרגא האחרונים דיש כח ביד חכמים. מ"מ ס"ל לרב אדא דבזה לא רצו לאסור המפורש להיתר. (ועיין חגיגה דף י"ח בתוס' ד"ה וחולו של מועד) משא"כ לדידך. ואף דקאמר לי' דחובה מגלחם לייט אף לשיטתו דהא לדידך דלא מקשת הרי ההיתר לקטנים אינו מבואר ולהכי אף דנשים אינם בבל תקיף מ"מ הרי אסורים מדרבנן להאכילם בידים האיסור ניקף וזה ברור. ומעתה נחזי אנן בדין זה לשיטת הפוסקים דבמצות ל"ת לא שייך מצות חינוך זולת להאכילו בידים הוא דאסור מדרבנן י"ל הא ע"י עו"ג שרי דהא אין שליחות לעובדי כוכבים וא"כ אף אם האב מצוה להעו"ג אין בכך כלום ואף דרש"י ס"ל יש שליחות לעו"ג לחומרא כבר בארתי בספרי ב"מ סי' ה'. דהוא רק באיסורין החמורים כמו שבת ורבית ע"ש. משא"כ לשיטת הרמב"ם וש"ע א"ח הנ"ל דבאיסור תורה האב מחויב משום מצות חינוך לגעור בו ולהפרישו. לע"ד הברור דלדידי' אם הקטן רוצה להיות ניקף ע"י נכרי מחויב האב ליגער בו ולהפרישו. ואפילו הב"ד מצווים למחות ביד האב אם אינו מפרישו דהא מ"מ הקטן עובר בלאו דניקף. ומכ"ש שאסור להאב לצוות לעו"ג וצ"ע ודע דיש מקום אתי לומר דאין שום מחלוקת בין הפוסקים בדין אשה לקטן ואף דבאמת משמעות התוס' דלר"ה מותר לאשה להקיף לקטן כי היכי דלא לקשי עלייהו האיסור ניקף דעבדי בידים להקטנים בע"כ לומר דלא איירי אלא בגילוח לקטנים כדמפרש שם רש"י אחר החולי כדי להברותו. ואפשר סוברים שבזה התירו האיסור של מאכיל בידים. משא"כ הרמב"ם מפרש בגילוח לתענוג ובזה הקרוב בעיני דכע"מ להרמב"ם וצ"ע:
סעיף י
הג"ה ומ"מ נזהרים וכו'. ת"ה סי' רצ"ה. נ"ב וכן הוא בריטב"א מס' מכות בשם תוס' ועוד שם שמשום מדת חסידות לא יעשו כעין תער מפני חשד הרואים: