בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות תענית
סימן תקסב
סעיף א
כתב המ"א כתב: הג"מ וכו' עיין בזה סי' שמ"ב:
סעיף ט
מפני שלא קיבל עליו מבע"י כתב המ"א משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני וכו' וי"ל דא"כ תקשה לך ממ"ש סעיף ה' כל תענית שלא קיבלו מבע"י לא שמיה תענית וכו' אלא צ"ל כמ"ש המרדכי דלעולם בעינן קבלה קודם שיתחיל להתענות לשם תענית בתענית שעות קודם שיתחיל להתענות השעות וביום שלם קודם שחשיכה וכ"מ בר"ן ואם כן אע"פ שקבלו בלילה אינו עולה לו לתענית יום שלם ומ"מ מתפלל ענינו כיון שקבלו קודם שהתחיל להתענות לשם חובה אבל אם התחיל להתענות לשם חובה ואח"כ קבלו לא הוי קבלה כלל וכו' ואף דהאמת שלדעה ראשונה שבסעיף י' הסעיף ה' איירי מתענית יום שלם ולא איירי מתענית שעות כמבואר בהר"ן דז"ל ושמואל לא איירי בתענית שעות אלא בתענית יום שלם ולדידי' הוא דאמרינן דכל תענית שלא קבלה מבע"י לא שמיה תענית וה"ה לתענית שעות דבעינן ביה קבלה מקמיה שעות דידי' וכן מבואר נמי בהרא"ש ולא היה צריך בזה להמרדכי מ"מ מה שהעלה בזה להש"ע סעיף ט' ליתא כלל שהרי כתב אינו תענית דמשמע ודאי דלענין תפלת תענית אינו תענית ותו הרי הש"ע העתיק בזה הנאמר בגמרא לן בתעניתו אינו מתפלל ענינו ואיך יעתיק הדין ויהי' הכונה שיתפלל ענינו אלא שאינו תענית לענין שאם מחויב תענית יום שלם שאינו עולה לו. ותו ומה יענה ללשון הרמב"ם פ"א שנמי כתב הלכה י"א קבל עליו מבע"י להתענות למחר בלבד והתענה ובלילה נמלך להתענות ביום ב' אע"פ שלן בתעניתו אינו תענית מפני שלא קבל עליו מבע"י ואצ"ל שהיה אוכל ושותה בלילה והשכים בבוקר ונמלך להתענות שאין זו תענית כלל שודאי נשמע מיני' דבשני האופנים שוים שאינו תענית כלל ואינו מתפלל ענינו ומ"מ דייק וכתב מפני שלא קיבל עליו מבע"י ומשמע נמי אע"פ שקיבל בלילה אינו תענית כלל ובתר הכי פסק מתענין לשעות ומתפלל בהן ענינו שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית:
ואולם ז"ל הרא"ש על המסקנה דמתענין לשעות וצ"ל שקיבל עליו מאתמול מזמן מנחה והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לא קיבל מזמן מנחה כיון שקיבל עליו התענית קודם שעות התענית ותימא מ"ש מתענית יום שצריך לקבל בזמן המנחה ואם קיבל עליו בלילה לא הוי תענית וי"ל דהתם הוא מחויב תענית יום שלם הלכך צריך קבלה קודם שיתחיל התענית (ור"ל אף דבסתם תענית אוכל בלילה מ"מ כיון דיש גבול דלאחר שינה אסור לאכול אף בלילה מקרי הלילה יום היום יחד יום שלם כדאי' בהר"ן הביאו הב"י סי' תקס"ה) ולפי זה מי שלא הי' בדעתו להתענו' ובליל' נמלך וקיבל עליו התעני' הוי תענית דלא גרע מקבל עליו תענית משש שעות ולמעלה ואי אפשר לומר כן מדקאמר לי' אביי לעולם מתענין לשעות וכו' ושאני הכא דלא קבלה עלוי' ואמאי הא קבלה עלוי' בלילה והכא לא מחויב תענית יום שלם. הלכך צ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה והר"ן בתר שכתב כסברת הרמב"ן כתב והא דאמרינן דלן בתענית אינו מתפלל תפלת תענית היינו משום שלא קבל עליו להתענות באותן שעות של לילה כלל וצ"ע על הרא"ש שהקשה ואמאי הא קבלה בלילה דילמא איירי כדכתב הר"ן דלא קבל עליו להתענות באותן שעות של לילה כלל וצ"ל דהרא"ש לשיטתיה שפוסק כר"ת דגמר בלבו אפילו לא הוציא בשפתיו נמי קבלה מקרי ולהכי שפיר הוקשה לו כיון דלן בלילה בתענית אדעתא דגם למחר יתענה הא זה גופי' מה שגומר בדעתו היא קבלה על היום ולמה לא יתפלל וזה ודאי הא קבל בלבו אף לדעת הב"ח שבמ"א ס"ק י"א ולכן החליט וכתב ואמאי הא קבל עליו והר"ן ע"כ ס"ל דקבלה צריכה להיות בדבור כדעת הר"י שבב"י ס"ס תקס"ג ושפיר יוכל לתרץ דאיירי בשלא קיבל עליו כל אותן שעות הלילה וא"כ בהש"ע הי' אפשר לדחק מדפוסק סעיף ו' כר"ת ע"כ סובר נמי עיקר כדהכריח הרא"ש דכל קבלה אפילו דשעות צריכה דוקא במנחה ולהכי סותם נמי סעיף ט' מפני שלא קיבל עליו מבעוד יום אף שבסעיף י' מביא דעת הרמב"ן תחילה מ"מ חושב דעת הי"א עיקר אבל לשון הרמב"ם הנ"ל ודאי צ"ע כנ"ל ובע"כ צ"ל דלשון מבע"י הוא לאו דוקא ור"ל דלא קבלו עלי' השעה דקודם חלות התענית וכדתי' הר"ן שלא קבלו כל שעות הלילה ותופס לשון הגמרא מבע"י א"נ לדחק דסובר הרמב"ם דגרע היכי שבדעתו ליום שלם כגון זה שלן להכי בתעניתו אף שאינו מחויב בתענית של יום שלם מ"מ מדזה גומר בדעתו להתענות עוד יום שלם וזה לא קיבל מבע"י להכי אינו תענית אבל מי שאינו מחויב תענית יום שלם וגם אין דעתו כלל אלא לתענית שעות עדיף והיכי שקבלו קודם שעות התענית שפיר מקרי קבלה ומתפלל ענינו ודוק ויש להסביר הענין יותר דבזה סובר הרמב"ם נמי כר"ת דגומר בלבו נתחייב ע"פ הפסוק כל נדיב לב אלא דלמיחשב קבלה הצריך תענית ס"ל כהר"י דצריכה דוקא בדבור ולהכי זה שלן בתעניתו וגומר בדעתו להתענות יום שלם נתחייב בתענית יום שלם וכיון שלא קבלו מבע"י בדבור אף שבלילה קיבלו אף בדבור מ"מ לא הוי קבלה כיון שלא קבלו בדבור קודם שעת חיובו משא"כ בתענית שעות ודוק:
סימן תקסז
סעיף ג
ומותר ללעוס כתב המ"א כתב האגודה וכו' ובב"ח סי' תרי"ב משמע קצת דלדידן דקי"ל דאפילו אוכלים שאינם ראוים לאכילה אסור לכחחילה גם הרוק אסור לבלוע וע"ש כי אדרבה כתב ומיהו בענין הרוק משמע דלכ"ע שרי כדמוכח בפי' רש"י בפרק כלל גדול דף ע"ג דרוק לאו אכילה הוא אלא בליעה דכתיב עד בולעי רוקי עכ"ל הב"ח ואי משום דלא נראה לו ראיות הב"ח להכי כתב דמשמע קצת מיני' דלדידן אסור א"י במה ראייתו יותר ברורה שכתב ול"נ דמותר ברוק כיון שאין כונתו לאכילה ואי משום דרש"י שם בשבת כתב נמי ועלתה בידו אכילה דהא לא אכוון לאכילה פשיטא דזה נמי אין ראיה דשם להכי קרי ליה מתעסק כיון דלא אכוין לאכילה אבל הכא מי יימר דבכונה תליא מילתא: אמנם לענ"ד יראה דלדידן דקי"ל דאפילו אוכלין שאינם ראוין לאכילה אסור לכתחילה דין זה אפשר דתלה בפלוגתא מתני' דכלים הובאה במס' עירובין דף צ"ט היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר"מ מטמא ור' יוסי מטהר ר"י אומר היפך בה טמא לא היפך בה טהור ופי' רש"י וכן הר"ש ר' יוסי מטהר דקסבר כל זמן שהרוק בתוך פיו לא משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר וא"כ לר' יוסי פשיטא דשרי ולר"מ אפשר דאסור לדידן ולר"י אפשר דבהיפך בהן אסור א"כ לפי הכלל דר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכ"ש נגד ר"מ הכא נמי הלכה כר' יוסי ומכ"ש בזה דת"ק דמס' עירובין שפליג על ר' יהודא נמי כרבי יוסי ס"ל ופשיטא דשרי הגם שהרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין פוסק כר"י לחלק בין היפך ללא היפך שטתו צ"ע כדתמה התי"ט וגם בהלכות שבת פוסק דלא כר"י אלא כהת"ק ומשמעות סוגיא דעירובין משמע דזה בזה תליא ומי יודע אם לא אית ליה פי' אחר בתירוץ דעירובין מוחלפת השטה. כי גם בפירושו למס' כלים אינו מפרש כרש"י והר"ש אלא תולה הפלוגתא בדין הכשר שלא לרצון ע"ש וצ"ע על כל פנים לשטת רש"י והר"ש יש לנו עמוד גדול ר' יוסי דאליביה ודאי שרי כיון שאינו משקה כלל וכגופו חשוב ואפילו הטור שפוסק סי' ש"נ כר"מ ואפי' בלא היפך דאסור לענין שבת מ"מ הא י"ל דלענין תענית מ"מ לא חשוב מטעמיה דב"ח ומ"א. לכן לענ"ד אין שום הכרח להחמיר בזה:
סימן תקסח
סיף א הג"ה ויש מחמירין כתב המ"א הטעם כיון די"א דאפילו ביום זה רשאי ללות ולפרוע ולכן כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר לכן מחמירין כשני הדעות דחייב לצום כל אותו יום וגם יום אחר וזה לענ"ד לא היה ולא נברא דליכא למ"ד דביום זה כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר דא"כ מה בין יום זה ליום סתם אבל כן הוא לשון הרשב"א בתשובה שבב"י ששאלוהו על מה שכתב הראב"ד דההוא דלוה ופורע אפילו באומר יום זה הוא דהירושלמי הוי תיובתי' דאם כדבריו למה אמר ביום זה מתענה ומשלים והשיב מאן אמר לך דמשלים בע"כ ושלא יהא רשאי ללות ישלים תעניתו ודיו עכ"ל. הרי לך להדיא דביום זה בהשלמה לחוד אף לדעת הראב"ד יוצאים ולמה להו למיעבד תרווייהו. והעיקר מה דמחמירין אינו אלא ביום זה שהש"ע קורא יום זה דהיינו כמבואר בהתה"ד שנוהגין המדקדקים כשמתענין יום זה כגון שאמר הריני בתענית למחר דמפני שבאמת יש דעת הרא"ש בב"י דזה הוי יום סתם ודינו דוקא ללות ולפרוע ולדעת הש"ע היינו יום זה ודינו דוקא להשלים לכן עבדו תרווייהו אבל ביום זה ממש כגון יום שמת בו אביו הפשיט דלא היו מחמירין כיון דבזה לכ"ע עכ"פ בהשלמה יוצא אלא דהתה"ד מדהציג תשובתו על שאלתו באכל י"ז בתמוז מסיים דאם שכח ואכל לכ"ע צריך להשלים וזה אפילו להראב"ד כיון שיום זה אסור באכילה מדרבנן וגם אין שייך בו לפרוע דדוקא יום זה חובה ולא אחר זולת משום כפרה ודוק.
סעיף ב
הנודר וכו' אבל אם לא קיבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר מקרי תענית זה ואף שהנודר לצום עשרה ימים הא מ"מ היום שהתחיל להתענה ע"כ קבלו עליו במנחה לומר הריני בתענית למחר ולמה לא יחשב נמי יום זה וזה שהוקשה להרא"ש הסביר הר"ן שבב"י דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא מלוהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה"ג לוה ופורע ור"ל משא"כ בלא קבל עליו קודם לכן ואף במנחה הי' תחלת נדרו אך ליום מחר אם יאכל בו כבר לא נשאר עיקר נדרו להכי אינו לוה ופורע:
הג"ה מיהו תענית בו"ה וכו' מצוה לאכול כי לא נהגו כתב המ"א וצ"ע אם חל יום ל"א בשבת וביום א' הוא תענית י' ימי תשובה אם מותרים לאכול והעלה בלכן נ"ל דיעשה הסעודה בלילה והיינו מדהוציא מתוס' מ"ק דף ח' דמילה אעפ"י שעבר זמנה כל שעתא ושעתא זמנה הוא דאסרו לעמוד ערל אבל פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר כצ"ל לדעת התוס' וחלילה אין זה כונת התוס' דהא שהוי מצוה לא משהינן והכי מבואר ביש"ש פ"ז דב"ק דפדיון הבן ומילה שוים בזה ע"ש אבל לשון התוס' הכי הוא וסעודת ברית מילה מותר לעשותו בחוה"מ מדליכא שמחה כדאמרינן בכתובות דלא מברכין שהשמחה במעונו כיון דאית לי' צערא לינוקא אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה האיך יהא מותר ור"ל בשלמא מילה שלא בזמנה מספיק עכ"פ חילוק הראשון דלא מברכין שהשמחה במעונו משא"כ פדיון הבן סוברים התוס' דמברכין שהשמחה במעונו כדאיתא ביש"ש הנ"ל דיש פוסקים סוברים הכי זה הוא פי' התוס' לענ"ד בלי ספק אבל להוציא מדעתם דיכולין לדחותו ודאי אינו וא"כ נמי מותר למיעבד הסעודה ביום בשעת פדיון ומותרים לאכול כמו בסעודת מילה:
תו כתב המ"א וצ"ע כשמתענין כ' סיון אם מותר לאכול על סעודת מצוה ומיהו וכו' ובסוף כתב ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה (כלומר בי' ימי תשובה) וכו' ומיהו קודם הסעודה נ"ל דאסור מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד וכתב הא"ר וצ"ע מס"ס תקנ"ט דאף בעל ברית אין מותר אלא אחר תפלת מנחה ואפשר בתעניתם אלו קיל יותר מט' אב נדחה ותדע דהא לעיל אסור לעשות סעודה אי נמי דהכי קאמר מותרים מיד אחר מנחה אף קודם הסעודה וא"כ מה שכתב בש"ע בתענית כ' סיון אם מותר בסעודת מצוה אף דלעיל מזה כתב אבל בשאר תענית שגוזרים צבור אסור לאכול אפילו בסעודת מצוה צ"ל דמסופק דאפשר קיל הוא כמו תענית די' תשובה ובו"ה די"ל גבו דלא נהגו להתענות בכה"ג: (וזה לענ"ד צ"ע) וא"כ אף דבזמנינו רוב הסעודות עושין בלילה מ"מ עדיין צ"ע לענין הבעלי ברית אם חייבים כלל להתענות או לכל הפחות ממנחה ולמעלה כיון דמסופק אם הוא בדומה די' ימי תשובה ואולם בתענית זה הותנה בהדיא דמעוברת ומניקות פטורים ועיין סי' תקנ"ט:
סימן תקעא
עיין מ"א ססק"ג כתב ומשמע בגמרא דאם אין יודעים שנותיו אין נדרו נדר וצ"ע דהא הוא ספק דאורייתא ועיין בתוס' יבמות דף ס"ח ד"ה רישא. ולק"מ דהכא נמי מוקמינן אחזקה קמייתא דהי' פחות מבן י"ב וק"ל:
סימן תקעד
ההולך כו' גירסת הברייתא להמרדכי ההולך ממקום שמתענה למקום שאין מתענה הרי זה מתענה ומשלים הלך למקום שאין מתענים למקום שמתענים הרי זה מתענה עמהן שכח ואכל וכו' וכתב המרדכי פי' ריב"א אפילו אם דעתו לחזור ומיהו כיון שלא קיבל עליו להתענות נראה שאם יצא חוץ לעיר מותר לאכול ואין צריך להשלים מדלא קתני בסיפא מתענה ומשלים כדכתב ברישא. בזה מבואר דאינו מפרש ומשלים כדפרש"י ומשלים כל התעניות שקבלו עליהם בני עירם דזה ודאי כדפי' הרא"ש כיון שדעתו לחזור וא"כ מה הוי לי' למתני בסיפא שההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין שישלים כל התעניות שקבלו עליהם בני מקום שהלך לשם דממ"נ בדעתו לחזור למה ובאין דעתו לחזור הא קתני מתענה עמהן ופשיטא דכל התעניתים שהם מתענים צריך גם הוא להתענות ומה ענינו למתני וישלים א"ו שמפרש בפשוט וישלים עד צ"ה וכן נראה מהרמב"ם שמפרש הכי ומזה דייק מדלא קתני בסיפא ג"כ שישלים שמותר לאכול חוץ לעיר אבל א"כ הא ודאי ע"כ בשבא למקום שמתענין ביום התענית ומפני שלא קיבלו מבערב דאינו מתענה רק עמהם להצטער עמהם מותר מחוץ לעיר וא"כ הרישא נמי איירי שיצא ממקום שמתענים ביום התענית ולהכי צריך להשלים לפירושו עד צ"ה כיון שקיבלו מבערב ובודאי דזה משנה שאינה צריכה ואין צורך לזה מטעם חומרא מקום שיצא דפשיטא בקיבל מבערב דצריך להשלים והיינו דכתב הטור דהסוגי' מוכחת דאיירי בהולך שם קודם לכן וקבל עליו תענית ר"ל כמו דהרישא איירי בהלך ממקום שקבלו צבור עליהם מנין תעניתים דצריך להשלים כל התענית מטעם חומרי שהלך לשם כזה איירי הסיפא שהלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין צריך לנהג להתענות עמהם ולקבל עליו במנחה כמו שהם עושים ולכן ודאי אפילו חוץ לעיר אסור כיון שקיבלו עליו מאתמול ומה שהקשה הט"ז דא"כ מה זה דקתני בתר הכי שכח ואכל וכו' פשיטא דהא ודאי מן הדין חיוב להתענות זה על הטור לק"מ שהרי בסי' תקס"ח פוסק הטור דעל פי קבלת מנחה אינו אלא יום סתם דאם שכח ואכל אבד תעניתו ויאכל יותר אלא דישלימנו ביום אחר קמ"ל דהכא אל יתראה בפניהם ואולם לשטת הרמב"ם שבסי' תקס"ח דקבלת מנחה ליום מחר מקרי יום זה דתמיד אף שכח ואכל אסור לאכול עוד באמת מוכח פי' ריב"א מכח קושי' הט"ז ולהכי הרמב"ם נראה מפרש ג"כ כהריב"ם ועיין לח"מ: