אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות שבת · סימן שיז

סימן שטז

סעיף א

עיין ט"ז מאריך לבאר לשיטת רש"י ותוס' הכל תלוי בדעת הקושר מבואר דעתו דאפילו בדאושכפי כל שהקושר מתנה בדעתו להתירו בו ביום מותר לכתחילה וכל דבריו בזה לענ"ד ליתא דא"כ מה הוצרכו במתני' דסוף מס' שבת ליקשר המקידה בגמי כדפירשו רש"י ופי' המשניות להרמב"ם כדי שלא יהא של קיימא מפני שמתיבש מאליו ות"ל דהא לא הוי צריכים קשירה זו אלא לשעה עד אחר המדידה ופשיטא שהיו יכולים להתנות בדעתם להתירו מיד. ומכ"ש דקשה זה למה דמפרש הטור שהיה שם קשורה דפטור אבל אסור דהיינו לשיטתו לא עשוי להתיר ביומו או בזמן קצר ות"ל דמה"ת לא יעשו על דעת להתירו בו ביום באופן שמותר לכתחילה ומכ"ש בזמן קצר א"ו הברור דלאו בדעתו תליא מילתא כלל אלא כל קשר שאינו עשוי להיות ניתר או מעצמו מחמת שאין לו קיום או ע"פ הכרח הלובש או העושה הקשר כי אם בזמן ארוך זה מקרי של קיימא ואפילו הוא מכוין להתירו בו ביום בלי הכרת אינו מעלה ומוריד וכן על דרך זה אם ההכרח כנ"ל אינו ביומו או בזמן קצר להב"י הוא פטור אבל אסור אף כי בדעתו הוא להתירו בו ביום ולהכי הוצרכו שם לגמי כדי שלא יתקיים מצד עצמותו זולת אם ההכרח הוא מצד הלובש או העושה הקשר להתירו זה מקרי אינו של קיימא אבל בדעתו לא מהני מידי ודו"ק כי זה ברור:

סעיף הנ"ל ולצורך מצוה כגון וכו' מותר זה מהרמב"ם וכתב הה"מ בפרק מי שהחשיך מדבריהם למדנו שמודדין וקושרים בשבת ונתבאר בגמרא שהוא בדוקא לדבר מצוה ופרש"י קושרין קשר שאינו של קיימא וכדכתב רבינו ומוכרח הוא שלא התירו אלא מה שהוא פטור אבל אסור. ולהכי פי' המ"א דהיינו מעשה אומן ושהיה אי אפשר בלא מעשה אומן ויראה שהוקשה להרמב"ם אי לא היה מעשה אומן מה הצורך ללמוד זה הא משנה מפורשת הוא דאינו של קיימא ומעשה הדיוט דשרי ולהכי פי' שהיה מעשה אומן דאסור והתירו משום מצוה. והנה הטור העמיד פסקו על דרך פי' הרמב"ם דהיינו. מה שלמדנו מהעובדא היה באופן דפטור אבל אסור ולפי' הר"י אבוהב בהטור אליבא דהרי"ף דז' ימים וה"ה פחות הוא דפטור אבל אסור וח' ימים הוא חיוב חטאת ומותר לכתחילה אינו אלא בעשוי להתיר ביומו ע"כ לומר דידוע היה להם שהגמי אינו עשוי להתיבש אלא שתוך ז' ימים ודאי יתיבש ונלמד שפיר דבמקום מצוה שרי קשירה דפטור אבל אסור ולפי' הב"י דתוך ז' ימים הוי כעשוי להתיר ביומו ע"כ לומר דידוע להם שתוך ז' ימים אילו ודאי עשוי להתייבש אלא דוקא בתר חודש הוא ודאי יבש ומ"מ שרי במקום מצוה והיא דוחק דדילמא ידעו שאין עשוי להתקיים אף ז' ימים כדמוכרח באמת לשיטת הרי"ף והוי מותר לכתחילה ומנ"ל ללמוד היתר פטור אבל אסור במקום מצוה ואולם כל זה לדעת הטור אבל לענ"ד נראה מתוס' ורש"י דלא מפרשי הכי כלל שהרי דף קכ"ו ע"ב בד"ה ומדבריהם כתבו ולא מצי למימר נמי פקק דמצוה שאני כו' דהתם לא הוי איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדין דחול אבל פקק דמשו' תוספת אוהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה ולפי' הרמב"ם והטור הא קשה תינח מדיד' אבל מה משני על הקשיר' דנמי משום מצוה התירו הפטור אבל אסור ולענ"ד יותר דומה קשר דפטור אבל אסור לקשר דחיוב חטאת ממה דדומה תוס' אהל עראי לר"א לתוס' אהל קבע: ותדע שהרי בתוס' אהל החכמים מתירים וקשר דפטור אבל אסור הוא לכ"ע א"ו התוס' אינם מפרשים כלל העובדא בקשר דפטור אבל אסור אלא בקשר שאינו של קיימא דמותר לכתחילה ואי משום מאי דקשיא מה הצורך בזה ללמוד הא משנה מפורשת היא אפשר דס"ל דגוף דין המשנה מהכא נשמע (וכה"ג איתא בח"ר דף ל"ט ע"ב במס' שבת ד"ה אמר ר"ח בשם יש מפרשים ע"ש] א"נ דמן המשנה לא נשמע אלא היתר קשר העשוי להתיר ע"פ הכרח העושה ולא מה שנעשה בסתם כל זמן שמתקיים [כדס"ד דהה"מ באמת בפ"י מה"ש ד"ה וחבל כתב ומ"ש שאינו של קיימא שהרי הוא חבל גמי ג"כ מתמיה שאין קשר של קיימא תלוי באיכות החבל אלא במהות הקשר (ר"ל להרמב"ם מעשה אומן) ולמה שקושרין אותו ובאמת דבריו צ"ע כדמוכח מהעובדא' דבאיכות החבל ודאי תלוי] ומזה נלמד דזה נמי שאינו של קיימא הוי וזה נמי נראה ברור מפירוש רש"י במתני' דסוף שבת וקושרים פי' קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה ותו לא מידי ומודדין פי' להתלמד לדבר הוראה דאילו לפי' הרמב"ם והטור אף לגבי קשר היה לו לבאר דהוי משום הוראה וגם היה לו לבאר דאיירי מקשר דפטור אבל אסור ולא בסתם שאינו של קיימא א"ו דג"כ מפרש בפי' התוס' וכן הר"ע מברטנורא לא פי' אלא כדפרש"י ונשמע מיניה נמי הכי וכל זה דלא כהתוי"ט שם. ומ"ש ואין נראה ממשנה י"ג פרק בתרא דעירובין תמה אני ממשנה זו לא משמע מידי כדתמה שם בעצמו על פי' הר"ר יונתן ומה שמביא שם סמך מהרמב"ם פי' מה"ש ע"ש בהרמב"ם והה"מ כי לא משמע מידי ואקו הרמב"ם כתב ספרו לדרוש בו סמוכין וביותר תימא שנראה מדבריו כאילו בפשוט קשר שאינו של קיימא סתם ואפילו אינו מעשה אומן או להטור אפי' אינו מגדר דפטור אבל אסור הקפידו דוקא במקום מצוה וזה לא עלה מעולם על דעת אדם. גם מה שדחק בטעם לחלק בין פקיקה לקשר דאע"פ שאינו של קיימא דמ"מ למראית עין אינו מינכר. כבר הוכחתי לעיל דליתא והעיקר לענ"ד רש"י ותוס' וברטנורא אינם עומדים בשטת הרמב"ם וטור ומפרשים להמתני' בפשוט קשר שאינו של קיימא המותר לכתחיל' ולהכי כמדומה לי שבגוף הדין בקשר הפטור אבל אסור אינם מודים להרמב"ם וטור ואוסרים אפילו במקום מצוה כיון שהוא בדמיון פקיקה לר"א וצ"ע ודע דלפי זה משמע ודאי דלאו דוקא העשוי להתיר ביומו הוא דמותר לכתחילה אלא אפילו העשוי להתיר תוך ז' ימים כדהבין הב"י דהא לא מסתביר שהגמי עשוי להתייבש ביומו עיין ודוק:

והנה כל הנ"ל לשטת רש"י ותוס' וטור אבל שיטת הרי"ף ורמב"ם מבואר בהש"ע. אך צ"ע מה נקרא לשיטתם אינו של קיימא כי הנה הט"ז סק"א כתב אליבייהו אם אינו של קיימא היינו שנעשה להתיר בכל יום והאמת שה"נ משמע מהרי"ף ור"ן שהרי"ף פי' דמנעל דרבנן הוא קשר של קיימא היפך פרש"י ובדבני מחוזא שפי' שאינו של קיימא פי' הר"ן וצריך להתירן ערבית משמע דכל שאינו עשוי להתירו ערבית בכלל של קיימא הוא אך א"כ קשה לי חדא כנ"ל דלא מסתביר שהגמי היה עשוי להתיבש ביומו ותו הרי בפרק כלל גדול ע"ד. ע"ב מקשה ההוא קשר ע"מ להתיר הוא ותינח כל ימי חול כששבתו וקשרו הוא ע"מ להתיר בו ביום דשמא יעלה הענן מעל המשכן אבל כששבתו ע"ש סמוך לשבת הרי איתא במנחות צ"ה בתוס' ד"ה ש"מ ועל כרחך בשבת לא היו נוסעים דאפילו לא היו תחומין דאורייתא לא היו יכולין ליסע משום איסור הוצאה ומחסרין וא"כ הא שפיר היה קשר זה ע"מ שלא להתירו ביומו והוי של קיימא להכי בעניותי אני מסופק אם לא דס"ל שאין הדבר תלוי בזמן אלא דוקא קשר שאפשר שיתקיים לעולם כגון מנעל דרבנן אליביה הוא דהוי של קיימא אבל מה שמוכרח להתבטל או מצד עצמות החבל כגון הגמי או ע"י העושה הקשר שיבא זמן שיהא מוכרח להתירו יהיה ארוך או קצר אינו של קיימא מיקרי ולשון הר"נ בדבני מחוזא אפשר ל"ד מבערב אלא שהאמת נקיט וצ"ע:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה